יורש שמת לפני המוריש (סעיף 49 לחוק)

סעיף 49 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"49. יורש שמת לפני המוריש (תיקון: התשמ"ה)
זוכה על-פי צוואה שמת לפני המצווה, ולא קבע המצווה אדם אחר שיזכה במקומו - אם בשעת מות המצווה נשארו צאצאים של אותו זוכה, יזכו הם לפי כללי החלוקה שבירושה על-פי דין; בכל מקרה אחר הוראת הצוואה לטובת אותו זוכה מתבטלת."

ביום 3.4.85 נכנס לתוקפו חוק הירושה (תיקון מס' 7), התשמ"ה-1985, הקובע בסעיף 6 שבו, כי בסעיף 49 לחוק הירושה יימחקו המילים "בן זוג או" {ע"א 124/87 איבונה קליר נ' בינה וינבוים לבית פליישר, פ"ד מב(2), 817 (1988)}.

מעיון בהוראת סעיף 49 לחוק הירושה עולה כי הוא חל רק במקרה שבו הזוכה על-פי הצוואה מת לפני המוריש, ולא קבע המצווה אדם אחר שיזכה במקומו.

בכל מקרה אחר בו עולה מהוראות הצוואה כוונה אחרת של המצווה בעת עריכת הצוואה השונה מההסדר הקבוע בסעיף 49 לחוק הירושה, יש ללכת לפי רצון המצווה ולהעדיף את רצונו.

לפיכך, ובטרם יכריע בית-המשפט אם יש להחיל את סעיף 49 לחוק הירושה ראוי ונכון יהיה לבחון אם ניתן לדלות מהוראות הצוואה רצון שונה, וכן לבחון האם הצדדים הצליחו להביא בפני בית-המשפט ראיות חיצוניות המצביעות על רצון אחר של המנוחה {ראה לעניין זה ת"ע (משפחה ת"א) 102251-09 עזבון המנוחה א.פ.ש. ז"ל נ' מר ע. ר. ת.ז..., תק-מש 2011(2), 392, 400 (2011); עז' (משפחה ת"א) 102460/05 עזבון המנוח מ.פ. ז"ל נ' האפוטרופוס הכללי, תק-מש 2006(2), 296, 298 (2006)}.

הוראת סעיף 49 לחוק הירושה ברורה ונהירה היא. זו קובעת מפורשות, כי במקרה בו הזוכה על-פי צוואה מת לפני המצווה, כי אז יזכו צאצאיו של אותו זוכה, בחלקו בעזבון המצווה, במידה והיו בחיים בעת פטירת המצווה.

סעיף 49 לחוק הירושה מדבר בלשון ברורה ומפורשת, ואין צורך בפעלולי פרשנות כדי לרדת לעומקו. כל הקורא את סעיף 49 לחוק הירושה מבין ללא קושי, כי חלקו של הזוכה, שנפטר לפני המצווה, יחולק בין צאצאיו של הזוכה שנפטר, וביניהם בלבד, לפי כללי החלוקה שבירושה על-פי דין {ע"מ (מחוזי חי') 6904-05-09 א' א' כאפוטרופא לבנה הקטין א' נ' ט' נ', תק-מח 2009(4), 5224, 5227 (2009)}.

במילים אחרות, מצווה המבקש להוציא את הוראת סעיף 49 לחוק הירושה מכלל תחולה על צוואתו ובהיותה הוראת חוק דיספוזיטיבית הניתן להתנות עליה, עליו לציין זאת מפורשות בגדרי צוואתו, אחרת תמשיך היא לחול. כך מתחייב מלשון סעיף 49 לחוק הירושה משהוא מורה "ולא קבע המצווה אדם אחר שיזכה" וכך מתחייב גם למקרא שתי ההוראות - זו שבסעיף 41 לחוק הירושה וזו שבסעיף 49 לחוק הירושה יחדיו, שכן הוצאת ההוראה האחרונה מכלל תחולה תיעשה עם קביעת יורש במקום יורש על-פי ההוראה הראשונה {תמ"ש (משפחה נצ') 17878-01-09 י.א. נ' מ.פ ואח', תק-מש 2011(1), 693, 695 (2011)}.

סעיף 49 לחוק הירושה שואב חיותו מרצונו המשוער של המצווה. בכך מתקרב סעיף 49 לחוק הירושה רעיונית אל כללי הירושה על-פי דין המנויים בפרק השני לחוק הירושה, שביסודם ההנחה "שיש לקבוע כללים הקרובים ביותר למה שהאדם הממוצע היה רוצה שייעשה ברכושו לאחר מותו", אם כי יש להכיר בכך ש"כל מקרה הוא עולם בפני עצמו, ולעולם לא יוכל המחוקק להגיע לקביעה שתענה על כל הסיטואציות האפשרויות השונות" {ש' שילה פירוש לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, 116}.

ואולם סעיף 49 לחוק הירושה מצוי בפרק השלישי לחוק הירושה שכותרתו "ירושה על-פי צוואה". על-כן יש לראותו כמתווה נתיב הורשה המתחקה אחר אומד-דעתו של המצווה הספציפי, כפי שהוא עולה מהצוואה, להבדיל מכללי הירושה על-פי דין שבפרק השני, שביסודם הנחה כללית העולה מנסיון החיים בדבר רצונם המשוער של בני אדם.

נתינת הירושה לצאצאי היורש הראשון יכול אומנם שתחטא לרצון המוריש, שהרי קבע המצווה במפורש יורש במקום היורש הראשון, ובכך ביקש לשלול את הירושה מצאצאיו. אולם גם החלת הסעיף על היורש השני אינה נטולת ספקות. אומנם הביע המצווה דעתו בדבר עדיפות היורש השני על צאצאי היורש הראשון, אך האם בהכרח יש לומר כי עדיפות דומה ביקש המצווה להקנות לצאצאיו של היורש השני? שהרי לא יכול היה המצווה לדעת בעת עריכת הצוואה מי מבין שני היורשים האלטרנטיביים ימות תחילה. וכשם שלא רצה כי צאצאיו של היורש הראשון יזכו בחלקו, כן לא רצה שצאצאיו של היורש השני יזכו בחלקו, וטעם זה הוא שעמד ביסוד ה"הצלבה" בין שני היורשים האלטרנטיביים.

בית-המשפט קבע "כי בנסיבות אשר כאלה שוב אין לנו אלא לחזור למושכלות ראשונים בדבר אומד-דעתו של המצווה, כפי שהוא עולה מן הצוואה. אם אכן הדיר המצווה בצוואתו את יורשיו על-פי דין מן הירושה, וקבע זוכים אלטרנטיביים תחתם, הרי שאין לך ראיה טובה מזו כי לא רצה שיורשיו יירשו אותו. חלוקת הירושה עתה בין יורשיו על-פי דין תחטא לרצונו של המצווה. לא כן הוא אם יורשיו על-פי דין של המצווה לא הודרו בצוואה מן הירושה, ועליהם הוסיף את הזוכים האלטרנטיביים בירושה. במקרה אשר כזה, הליכה בדרך הירושה על-פי דין היא שתכוון באופן המרבי לאומד-דעתו של המנוח" {דברי בית-המשפט ב- ע"א 5654/92 אילנה בורשטיין נ' ליאור מסר, פ"ד מט(5), 461 (1996)}.

במקרים הספציפיים המפורטים בסעיפים 43 ו- 44 לחוק הירושה קבע המחוקק הוראה מפורשת, כי באם לא יתקיים תנאי המקנה את הזכות ליורש לרשת את המצווה, כי אז יזכו היורשים על-פי דין. כל הוראה כנ"ל, אינה קיימת בהתאם להוראות סעיף 50 לחוק הירושה, וזאת למקרה של ביטול הוראת צוואה לטובת זוכה מסויים.

מקרה נוסף, שבו נתן המחוקק את דעתו לשאלה מה יקרה אם נבצר מזוכה על-פי צוואה, לרשת את המנוח, הינו זה המפורט בסעיף 49 לחוק הירושה הדן בזוכה שמת לפני המצווה.

רואים אנו, כי הן לפי הוראות סעיף 49 לחוק הירושה והן לפי הוראות סעיף 50 לחוק הירושה, יכול להיווצר מצב שבו הוראות מסויימות בצוואה מתבטלות – במקרה שלפי סעיף 49 לחוק הירושה, מחמת העובדה שזוכה על-פי הצוואה שנפטר לפני המצווה, לא השאיר אחריו צאצאים ואילו במקרה שלפי סעיף 50 לחוק הירושה, כאשר זוכה על-פי הצוואה נמצא פסול לרשת.

כאשר אנו מעיינים בפרק השלישי לחוק הירושה, היינו בפרק הדן "בירושה על-פי צוואה", אין אנו מוצאים בו פתרון לשאלה, מה יעשה באותו חלק מן העזבון אשר הנהנה על-פיו נפטר ולא השאיר צאצאים, או נמצא פסול לרשת, וזאת לא כפי המקרה שבו יחולו הוראות סעיפים 43 ו- 44 לחוק הירושה, ששם קבע המחוקק מי יהיו היורשים באם לא יתקיים התנאי.

המילים "יזכו הם" מתייחסות באורח ברור אך ורק אל צאצאים של אותו זוכה, שעדיין היו בחיים בשעת מות המצווה, ולא ליורשים אחרים, שאינם צאצאים. כאשר לשון החוק היא ברורה, אין מקום להזדקק לאומד-דעתו של המחוקק.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

יורש שמת לפני המוריש (סעיף 49 לחוק)