botox
הספריה המשפטית
הפרשנות לחוק הירושה (על סעיפיו השונים) ודיני עזבונות

הפרקים שבספר:

דירת מגורים (סעיף 115 לחוק)

סעיף 115 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"115. דירת המגורים (תיקון התשל"ו)
(א) דירה שהמוריש היה ערב מותו בעלה וגר בה, רשאים בן זוגו, ילדיו והוריו שהיו גרים בה אותה שעה עם המוריש, להוסיף ולגור בה כשוכרי היורשים שבחלקם נפלה הדירה; דמי השכירות, תקופתה ותנאיה ייקבעו בהסכם בין הנשארים בדירה לבין אותם היורשים, ובאין הסכם ביניהם - על-ידי בית-המשפט.
(ב) בית-המשפט רשאי לקבוע, לפי בקשת היורשים האמורים:
(1) שיוסיפו לגור בדירה רק אלה שאין להם דירה אחרת למגורים;
(2) שהנשארים בדירה יוסיפו לגור רק בחלק מן הדירה, ובלבד שחלק זה יכלול את המטבח וחדרי השירות, אם ישנם.
(ג) הוראות סעיפים-קטנים (א) ו- (ב) יחולו גם על דירה ששכר המוריש לתקופה העולה על עשרים וחמש שנים וגר בה ערב מותו והשכירות לא נתבטלה במותו; והוא, על-אף האמור לעניין זה בחוזה השכירות.
(ד) דירה שהמוריש שכר לתקופה קצרה יותר וגר בה ערב מותו, זכות השכירות בה על-פי חוזה שאינה מתבטלת במות המוריש ואינה זכות לפי חוקי הגנת הדייר, תימסר לבן זוגו, לילדיו ולהוריו שהיו גרים באותה דירה עם המוריש ערב מותו."
מטרת סעיף זה אינה החלוקה הסופית כי אם שלב ביניים.

כאמור, סעיף 115 לחוק הירושה אינו עוסק בחלוקת עזבון. לפיכך כאשר מחולקים נכסי העזבון, המנוהלים על-ידי מנהל עזבון, על-פי הסכם בין היורשים {ראה סעיף 110(ד) לחוק הירושה} הוראות החלוקה של סעיפים 117-112 לחוק הירושה לא חלות, אולם קיימת תחולה להוראת סעיף 115 לחוק הירושה.

בסעיף 115(א) לחוק הירושה נאמר במפורש שבן המשפחה {ב- ע"א 485/70 סייג נ' אזולאי, פ"ד כה(2), 62 (1971) נקבע כי זכות השכירות מכוח סעיף 115 לחוק הירושה עומדת גם לגבי נושי העזבון} יוכל "להוסיף ולגור בה כשוכרי היורשים שבחלקם נפלה הדירה", לפיכך ניתן לפרש הוראה זו, ככוללת גם יורשים שבחלקם נפלה הדירה בעת חלוקת העזבון {תמ"ש (ת"א) 58790/97 חנינה נ' שמחה, דינים משפחה א 721 (2001)} ואין משמעות לעובדה כי העזבון כבר חולק.

כאמור, סעיף 115 לחוק הירושה דן בדירה שהמוריש היה ערב מותו בעלה וגר בה, או בדירה ששכר המוריש לתקופה העולה על עשרים וחמש שנים וגר בה ערב מותו והשכירות לא נתבטלה במותו. הוראת הסעיף חלה אף על האמור בחוזה השכירות.

נעיר כי סעיף 115 לחוק הירושה נוקט אומנם לשון בעלות בדירה, אולם במציאות הרווחת בישראל, מרביתם של חוזי החכירה לדורות, כמותם כחוזים להעברת בעלות ויש לראות חכירה לדורות, לצורך סעיף 115 לחוק הירושה, כבעלות ממש {ראה לעניין זה ע"א 605/80 עזבון המנוחים הרשקו נ' מנדלוביץ, פ"ד לה(2), 481 (1981)}.
השכירות בה מדבר הסעיף אינה "שכירות מוגנת".

זכות השכירות לפי סעיף 115 לחוק הירושה מצומצמת יותר, בהיותה אישית גרידא ומסתיימת עם מותו של השוכר שנכנס בנעלי המוריש או עם תום התקופה שבית-המשפט קצב לה, לפי המועד המוקדם יותר. מעבר לכך, דמי השכירות נקבעים לא לפי הדינים החלים על שכירות מוגנת אלא לפי ראות עיניו של בית-המשפט, ואין צריך לומר ששיקול-הדעת תלוי בנסיבותיו של כל מקרה נתון {ע"א 513/82 רייזמן נ' וושצ'ין, פ"ד לז(2), 813 (1983)}.

כיצד ייקבע מיהו המחזיק בדירה?

מחד, אין המדובר בכל דירה שהחזיק המוריש, אף אם היה בה ציוד שלו.

כך נקבע כי פעילות בקשר לדירה - טיפול בעבודות והכנסת ריהוט וציוד לתוכה לרבות קבלת המפתחות - יכולה להקנות מעמד של מחזיקים בדירה, אך אין בכל אלה כדי להצביע על מקום מגורים. אפשר לומר על אדם שהוא גר בדירה כשהוא מקיים בה, באמת ובתמים, את מעונו ומשכנו, ואילו החזקת דירה, אפילו היא מצויידת בכל הריהוט והציוד הדרושים, אינה מספיקה. יכול אדם להחזיק בדרך כזו בדירות רבות אך הוא גר רק בדירה שבה קבע את מעונו במציאות ובאופן ממשי {ע"א 592/76 זילנפרוינד נ' גרין, פ"ד לא(1), 813 (1976)}.

אולם, מאידך, די בכך שהמוריש היה אחד מבעלי הדירה, מבין מספר בעלים, על-מנת להחיל בעניינו את הסעיף. העובדה כי המוריש היה רק אחד מתוך מספר בעלים שהחזיקו ברכוש, תוך שיתוף במקרקעין, אין בה כדי לשלול מן המוריש האמור את המעמד של בעל דירה {ע"א 605/80 עזבון המנוחים הרשקו נ' מנדלוביץ, פ"ד לה(2), 481 (1981)}.

על-פי הסעיף, רשאים בן זוגו, ילדיו והוריו שהיו גרים בה אותה שעה עם המוריש, להוסיף ולגור בה כשוכרי היורשים שבחלקם נפלה הדירה; דמי השכירות, תקופתה ותנאיה ייקבעו בהסכם שבין הנשארים בדירה לבין אותם היורשים ובאין הסכם ביניהם - על-ידי בית-המשפט.

דירה שהמוריש שכר לתקופה קצרה יותר מעשרים וחמש שנה, וגר בה ערב מותו, אם זכות השכירות בה לא מתבטלת במות המוריש ואינה זכות לפי חוקי הגנת הדייר, תימסר לבן זוגו של המוריש, לילדיו ולהוריו שהיו גרים באותה דירה עם המוריש ערב מותו.

הזכות לפי סעיף 115 לחוק הירושה היא זכות אישית, שאינה ניתנת להעברה או להורשה. כך למרות שלא קיימת מגבלת גיל לילדו של המוריש בהגנת סעיף 115 לחוק הירושה, נוצרת בעקיפין מגבלת גיל כאשר הבן הבגיר, אם נישא, לא יוכל לגור בדירה עם משפחתו {תמ"ש (ת"א) 58790/97 אלי חנינה נ' משה שמחה, תק-מש 2001(3), 43 (2001)}.

מטרת הסעיף לתת פתרון זמני למגוריהם של בני משפחה קרובים אשר התגוררו בבית המוריש ערב פטירתו, כדי למנוע מהם סבל ואובדן מידי של קורת גג לראשם.

אולם בד-בבד עם התחשבות באלה, יש כמובן לכבד גם את זכותו של כל יורש לקבל ללא דיחוי רב את המגיע לו. להגשמת שתי מטרות אלה בצורה מאוזנת העניק המחוקק לבית-המשפט בסעיף האמור שיקול-דעת רחב בבואו לקבוע את תנאי השכירות ואת תקופתה.

אם עברה תקופה די ארוכה מאז פטירתו של המנוח, תקופה שבה יכול היה בן המשפחה המוגן למצוא לעצמו סידור חלופי, הגיעה כבר העת להוציא כל מכשול בדרך חלוקתו הסופית של העזבון. כך נקבע כי אין הצדקה מכוח סעיף 115 לחוק הירושה להתיר לנתבע להמשיך להתגורר בדירה, לאחר שחלפו כ- 7 שנים ממועד הפטירה {תמ"ש (ת"א) 58790/97 אלי חנינה נ' משה שמחה, תק-מש 2001(3), 43 (2001)}.

ב- תמ"ש (משפחה ת"א) 35250-09 {פלוני נ' אלמוני, תק-מש 2010(3), 68, 71 (2010)} קבע בית-המשפט כי כשם שיורשים צריכים לתבוע את חלקם בפיצוי בגין המשק החקלאי בתוך תקופת ההתיישנות, כך גם על יורש הרוצה לתבוע דמי שכירות מהיורש שממשיך לגור בדירה לאחר פטירת ההורה על-פי סעיף זה, להגיש את תביעתו לבית-המשפט בתוך תקופת ההתיישנות.

במקרה דנן, עברו יותר משבע שנים מיום פטירת ההורים בשנת 1997 והתובע לא הגיש בתוך תקופה זו תביעה על-פי סעיף זה. לפיכך, תביעת התובע על בסיס עילה זו התיישנה.