הפרשנות לחוק הירושה (על סעיפיו השונים) ודיני עזבונות
הפרקים שבספר:
- הירושה (סעיף 1 לחוק)
- היורשים (סעיף 2 לחוק)
- כשרות אדם לרשת: בני אדם (סעיף 3 לחוק)
- כשרות לרשת - תאגידים (סעיף 4 לחוק)
- פסלות לרשת (סעיף 5 לחוק)
- הסתלקות היורש מזכותו בעזבון (סעיף 6 לחוק)
- עסקאות אחרות בזכות היורש (סעיף 7 לחוק)
- עסקאות בירושה עתידה (סעיף 8 לחוק)
- צוואות הדדיות (סעיף 8א לחוק)
- שניים שמתו כאחד (סעיף 9 לחוק)
- יורשים מבני המשפחה (סעיף 10 לחוק)
- זכות הירושה של בן זוג (סעיף 11 לחוק)
- סדר העדיפות בין קרובי המוריש (סעיף 12 לחוק)
- החלקים בעזבון (סעיף 13 לחוק)
- חליפיו של יורש (סעיף 14 לחוק)
- יורש פסול ויורש שהסתלק (סעיף 15 לחוק)
- ירושה מכוח אימוץ (סעיף 16 לחוק)
- זכות הירושה של המדינה (סעיף 17 לחוק)
- צורות הצוואה (סעיף 18 לחוק)
- צוואה בכתב יד (סעיף 19 לחוק)
- צוואה בעדים (סעיף 20 לחוק)
- הפקדת צוואה (סעיף 21 לחוק)
- צוואה בפני רשות (סעיף 22 לחוק)
- צוואה בעל-פה - צוואת שכיב מרע (סעיף 23 לחוק)
- פסלות עדים (סעיף 24 לחוק)
- קיום צוואה על-אף פגם או חסר בצורתה (סעיף 25 לחוק)
- כשרות לצוות (סעיף 26 לחוק)
- חופש לצוות (סעיף 27 לחוק)
- הצוואה מעשה אישי (סעיף 28 לחוק)
- מסירת קביעה וסמכות בחירה (סעיף 29 לחוק)
- אונס, איום, השפעה בלתי-הוגנת, תחבולה או תרמית (סעיף 30 לחוק)
- אי-ביטול של צוואה פגומה (סעיף 31 לחוק)
- טעות סופר וכו' (סעיף 32 לחוק)
- צוואה סתומה וכו' (סעיף 33 לחוק)
- צוואה בלתי-חוקית וכו' (סעיף 34 לחוק)
- צוואה לטובת עדים וכו' (סעיף 35 לחוק)
- ביטול על-ידי המצווה (סעיף 36 לחוק)
- ביטול מקצת הצוואה (סעיף 38 לחוק)
- הצורך בצו קיום צוואה (סעיף 39 לחוק)
- נושא הצוואה (סעיף 40 לחוק)
- יורש במקום יורש (סעיף 41 לחוק)
- יורש אחר יורש (סעיף 42 לחוק)
- יורש על-תנאי דוחה (סעיף 43 לחוק)
- יורש על-תנאי מפסיק (סעיף 44 לחוק)
- חיובי יורש (סעיף 45 לחוק)
- צוואה וירושה על-פי דין (סעיף 46 לחוק)
- מנה וחלק בעזבון (סעיף 47 לחוק)
- יורשים שלא נקבעו חלקיהם (סעיף 48 לחוק)
- יורש שמת לפני המוריש (סעיף 49 לחוק)
- יורש פסול ויורש שהסתלק (סעיף 50 לחוק)
- מנה של נכס מסויים (סעיף 51 לחוק)
- מנה של נכס בלתי-מסויים (סעיף 52 לחוק)
- כפיפות להוראות הצוואה (סעיף 53 לחוק)
- פירוש הצוואה (סעיף 54 לחוק)
- מעין צוואה (סעיף 55 לחוק)
- הזכות למזונות (סעיף 56 לחוק)
- גדרי הזכות למזונות (סעיף 57 לחוק)
- הוצאות הכשרה למשלח יד (סעיף 58 לחוק)
- קביעת המזונות (סעיף 59 לחוק)
- בקשה לקביעת המזונות (סעיף 60 לחוק)
- דרכי סיפוק המזונות (סעיף 61 לחוק)
- גילוי עובדות ושינוי נסיבות (סעיף 62 לחוק)
- הרחבת העזבון לצרכי מזונות (סעיף 63 לחוק)
- סדר העדיפות בין הזכאים (סעיף 64 לחוק)
- עסקאות בזכות למזונות (סעיף 65 לחוק)
- ממונה ארצי (סעיף 65א לחוק)
- הצהרת על זכויות היורשים (סעיף 66 לחוק)
- הגשת התנגדויות (סעיף 67 לחוק)
- מתן צו ירושה וצו קיום על-ידי בית-המשפט (סעיף 67א לחוק)
- ראיות (סעיף 68 לחוק)
- תכנם של צו ירושה וצו קיום (סעיף 69 לחוק)
- שינויים לאחר מות המוריש (סעיף 70 לחוק)
- כוחם של צו ירושה וצו קיום (סעיף 71 לחוק)
- תיקון וביטול של צו ירושה ושל צו קיום (סעיף 72 לחוק)
- הגנת רוכש בתום-לב (סעיף 73 לחוק)
- סמכויות הממונה הארצי, אי-תלות, סמכויות חקירה ומרשם ארצי (סעיפים 73א עד 73ד לחוק)
- הוצאות (סעיף 74 לחוק)
- מסירת צוואה לרשם לענייני ירושה (סעיף 75 לחוק)
- הודעה על צוואה (סעיף 76 לחוק)
- אמצעים לשמירת העזבון (סעיף 77 לחוק)
- מינוי מנהל עזבון (סעיף 78 לחוק)
- כשרות להתמנות (סעיף 79 לחוק)
- הסכמה להתמנות כמנהל עזבון (סעיף 80 לחוק)
- הוראות המוריש (סעיף 81 לחוק)
- הליכים בבית-המשפט (סעיף 81א לחוק)
- תפקידים (סעיף 82 לחוק)
- הוראות בית-משפט ובקשה למתן הוראות (סעיף 83 לחוק ותקנה 40 לתקנות)
- פרטת עזבון (סעיף 84 לחוק)
- שומה (סעיף 85 לחוק)
- השקעת כספים והדרכים להשקעת כספי עזבון (סעיף 85א לחוק)
- חשבונות, דו"ח ומתן ידיעות (סעיף 86 לחוק)
- בדיקות דו"חות (סעיף 87 לחוק)
- אחריותו של מנהל העזבון (סעיף 88 לחוק)
- ערובה ומימושה (סעיפים 89 ו- 90 לחוק)
- שכר (סעיף 91 לחוק)
- פקיעת המשרה (סעיף 92 לחוק)
- מנהלים אחדים (סעיף 93 לחוק)
- הגנת צד שלישי (סעיף 94 לחוק)
- הוראות המוריש (סעיף 95 לחוק)
- האפוטרופוס הכללי כמנהל עזבון (סעיף 96 לחוק)
- סמכויות מנהל העזבון (סעיף 97 לחוק)
- כינוס נכסי העזבון (סעיף 98 לחוק)
- הזמנת נושים (סעיפים 99 ו- 123 לחוק)
- במה מסלקים חובות העזבון (סעיף 100 לחוק)
- חובות מובטחים (סעיף 101 לחוק)
- חובות בעתיד וחובות על-תנאי (סעיף 102 לחוק)
- הוצאות ניהול העזבון (סעיף 103 לחוק)
- סדר עדיפות בין חובות העזבון (סעיף 104 לחוק)
- בירורם וסילוקם של חובות (סעיף 105 לחוק)
- פשיטת רגל של העזבון (סעיף 106 לחוק)
- מועד החלוקה (סעיף 107 לחוק)
- מגורים וכלכלה לזמן מעבר (סעיף 108 לחוק)
- נושא החלוקה (סעיף 109 לחוק)
- חלוקה על-פי הסכם וחלוקה על-פי צו בית-המשפט (סעיפים 110 ו- 111 לחוק)
- חלוקת נכס כנגד נכס (סעיף 112 לחוק)
- נכסים שאינם ניתנים לחלוקה (סעיף 113 לחוק)
- חלוקתו של משק חקלאי (סעיף 114 לחוק)
- דירת מגורים (סעיף 115 לחוק)
- חלוקה על-פי הגרלה (סעיף 116 לחוק)
- תיאום הזכויות של יורשים אחדים (סעיף 117 לחוק)
- פרטת חלוקה (סעיף 118 לחוק)
- חלוקה נוספת ותיקון חלוקה (סעיפים 119 ו- 120 לחוק)
- הוראה כללית (סעיף 121 לחוק)
- חלוקת העזבון (סעיף 125 לחוק)
- אחריות בנכסי העזבון; אחריות כדי מה שקיבל; אחריות כדי כל העזבון (סעיפים 126, 127 ו- 128 לחוק)
- אחריות במקרים מיוחדים (סעיף 129 לחוק)
- דין העברה ושיעבוד של חלק בעזבון (סעיף 130 לחוק)
- אחריותו של הזוכה במנה (סעיף 131 לחוק)
- אחריות לחוב כולו או לחלק ממנו (סעיף 132 לחוק)
- פטור מאחריות (סעיף 133 לחוק)
- חלוקת נטל החובות בין היורשים לבין עצמם (סעיף 134 לחוק)
- משפט בין-לאומי פרטי (סעיפים 135 עד 144 לחוק)
- דין יורש יחיד (סעיף 145 לחוק)
- ירושה במקרים מסויימים (סעיף 146 לחוק)
- דין תשלומים על-פי ביטוח וכו' (סעיף 147 לחוק)
- שמירת דיני משפחה (סעיף 148 לחוק)
- ביטול "מירי" (סעיף 149 לחוק)
- עצמאות החוק (סעיף 150 לחוק)
- בית-המשפט המוסמך (סעיף 151 לחוק)
- ערעור על החלטת רשם לענייני ירושה (סעיף 151א לחוק)
- הצדדים לדיון (סעיף 153 לחוק)
- אפוטרופסות לענייני ירושה (סעיף 154 לחוק)
- שיפוט בתי-דין דתיים (סעיף 155 לחוק)
- הוראות מעבר (סעיף 157 לחוק)
- דין צוואות קודמות (סעיף 158 לחוק)
- הליכים תלויים (סעיף 159 לחוק)
- ביצוע ותקנות (סעיף 160 לחוק)
- יורשים אחדים (סעיף 122 לחוק)
זכות הירושה של המדינה (סעיף 17 לחוק)
סעיף 17 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:"17. זכות הירושה של המדינה
(א) באין יורש לפי הסעיפים 10 עד 16, תירש המדינה כיורשת על-פי דין.
(ב) מה שירשה המדינה לפי סעיף זה ישמש למטרות חינוך, מדע, בריאות וסעד, אולם רשאי שר האוצר להעניק מנכסי העזבון או לשלם, בתחום שוויים של נכסי העזבון שהגיעו לידי המדינה אחרי סילוק חובות העזבון, התשלום חד-פעמי או התשלומים חוזרים –
(1) לאדם שערב מות המוריש היה מחסורו על המוריש;
(2) לאדם או לתאגיד שערב מות המוריש היה מחסורו של המוריש עליו;
(3) לבן-משפחתו של המוריש או של בן זוגו שאינו מיורשיו על-פי דין."
סעיף 17 לחוק הירושה בונה את ירושת המדינה על מספר נדבכי יסוד:
האחד, זכות הקימום של הירושה – זכות הירושה קמה אך ורק בהיעדר יורשים על-פי דין כמצוות סעיפים 10 עד 16 לחוק הירושה.
השני, השימוש בעזבון – מטרות השימוש הינם אך ורק לצרכים הנקובים בסעיף, קרי חינוך, מדע, בריאות וסעד.
השלישי, סילוק חובות מסויימים של העזבון – ברשות שר האוצר רשאית המדינה לשלם חובות {עד לגבול שווי העזבון} לאדם שערב מותו היה מחסורו על המוריש; לאדם או תאגיד שערב מות המוריש היה מחסורו של המוריש עליו; לבן משפחתו של המוריש או של בן זוגו שאינו מיורשיו על-פי דין.
נעיר כי חובות כאמור, יסולקו באחת משתי דרכים: האחת, בתשלום חד-פעמי. השנייה, בתשלומים חוזרים.
בפסיקת בתי-המשפט מצינו הערות בהקשר לירושת המדינה בעיקר ביחס לפירוש כוונת מוריש בהדירו את אחד היורשים.
הגישות מבליטות את הקושי בקבלת הדרת יורש והשארת הירושה למדינה.
כלומר, בית-המשפט, ראה את הצעד של העברת העזבון לירושת המדינה כצעד קיצוני שנוגד את עצם עיקרון ההורשה בכלל והורשה בדרך של צוואה {ראה גם ע"א 4660/94 היועץ המשפטי לממשלה נ' משה לישיצקי, פ"ד נה(1), 88 (1999)}.
לא אחת נשאלה השאלה, מהו נטל השכנוע להוכיח שאין יורשים על-פי דין? ההוכחה כי אין למנוח יורשים אינה משימה קלה ובפרט כאשר חובה זו מוטלת על מי שטוען שהינו יורש ואינו "המדינה".
אין ספק שהכלים העומדים לרשות הטוען הפרטי קשים להשגה ולמימון באשר להשגת הוכחות לזהות היורשים.
מכאן, נגזרת אף קיומה של חובה מוגברת שתחול על המדינה בהוכחת היעדר קיומם של יורשים אחרים. ובמילים אחרות, על המדינה קיימת חובה מוגברת מעבר לזו שמוטלת על האדם הפרטי בבואה להוכיח היעדר יורשים.
ניתן אם-כן, לתאר קיומן של מספר גישות אפשריות לבחינת "נטל השכנוע" המוטל על המדינה לגבי הוכחת היעדר יורשים על-פי דין:
הראשונה, הגישה פרי ההלכה הפסוקה על-פיה המבקש לרשת לא יצא ידי חובתו בכך שיוכיח כי הוא היורש. בשל החשש לפגיעה בזכויות של יורשים אפשריים ולכן מוטלת עליו גם החובה להוכיח שאין יורשים אחרים זולתו. לא די בכך שלא ידוע לו על קרובי משפחה אחרים, אלא יש להוכיח באופן פוזיטיבי כי קרובי משפחה כאלה אינם קיימים, או אינם חיים עוד.
השנייה, הגישה שהקלה עם דרישת נטל השכנוע במקרים מיוחדים. כלומר, פסיקת בתי-המשפט לא שללה את האפשרות להקל בכמות הראיות הנדרשות להוכחת פטירתם של קרובי משפחה שעקבותיהם נעלמו בעת השואה או נעלמו מעבר לארצות מסך הברזל. השאלה היא, איפוא, שאלה של הסתברות פטירתם של יורשים פוטנציאלים בנסיבות העניין.
השלישית, הגישה כפי שהובאה בפרשת פרידמן {ע"א 9694/01 האפוטרופוס הכללי נ' פרידמן, פ"ד נו(2), 529 (2002)} לפיה "דרישת השקידה הסבירה לאיתור יורשים פוטנציאליים שונה במהותה מהנטל הדורש מהיורשים הקיימים לבסס מימצא (בדרך קביעה ישירה או בדרך הסתברותית) לגבי זהותם של יורשים פוטנציאליים. גם לאחר שקידה ארוכה וממושכת עלולים חיפושי היורשים אחרי יורשים פוטנציאליים שלא להעלות דבר. במצב דברים שכזה אם נדרוש מהם לבסס מימצא על אודות קיומם או אי-קיומם של יורשים אחרים, הרי שדין בקשתם לחלוקת מלוא העזבון יהיה דחיה. לעומת-זאת אם נדרוש מהם שקידה סבירה לאיתור היורשים הרי שיוכלו לעמוד בנטל זה. נראה לי כי הסתפקות בקיומה של שקידה סבירה לאיתור יורשים פוטנציאליים מאזנת טוב יותר בין התכליות של חוק הירושה העומדות על הפרק. מצד אחד, אין מדובר בנטל זניח, אלא מדובר בנטל של ממש – שעל טיבו נעמוד מיד – לנסות ולאתר את מפת היורשים הפוטנציאלית. בכך קיימת התחשבות בחשיבות שביציבותו של צו הירושה ובזכויות היורשים הפוטנציאליים בעזבון. מצד אחר, אין מדובר בדרישה כה נוקשה כקביעת מימצא פוזיטיבי שבמקרים רבים לא תאפשר חלוקה שלמה של העזבון. על-כן דרישת השקידה הסבירה משקפת מתן משקל ראוי יותר לתכלית הגשמת רצונו המשוער של המוריש והגשמת הזכויות של היורשים הקיימים בעזבון".
הרביעית, הגישה {שאינה מקובלת עלינו לאור דברינו בפתיחת הדיון}, לפיה "שאלה היא אם ראוי לעשות שימוש בהלכה חדשנית זו גם לצורך סעיף 17 לחוק, שהרי בכך מקלים עם המדינה לעשותה כיורשת, רעיון צורם בפני עצמו (כלשון ש' שילה בספרו פירוש לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, חלק ראשון, 176). מנגד, פותחת הלכה זו פתח ל"מעוניין בדבר" לפי סעיף 17(ב) לחוק לפעול למימוש זכותו באין יורשים כאמור. זאת ועוד – הלכה מקלה זו אפשר ותביא את המדינה לפעול יותר על-פי סעיף 17 לחוק במקום לקבל את נכסי המנוח, באין לו יורשים, לידיה, כנכסי נפקדים."
כאמור, גישה זו לא נראית לנו ככל שהדבר נוגע למדינה, ואולם בוודאי שיש להחיל את הלכת פרידמן על ה"מעוניין בדבר" מכוח סעיף 17(ב) לחוק הירושה.
לסיכום, נטיית בתי-המשפט, בהחילם גישה כזו או אחרת, צריכה להיעשות על-פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה, כאשר הגישה הליברלית – גישת הלכת פרידמן – היא המובילה, תוך דרישת חובת הוכחה מוגברת מן המדינה.
ב- ת"ע (משפחה טב') 942-07-09 {פלוני (מנהל עזבון) נ' האפוטרופוס הכללי חיפה, תק-מש 2010(4), 99, 104 (2010)} קבע בית-המשפט כי גם אם היה רואה לנכון לבטל הוראת הצוואה לעניין העברת 1/4 מהעזבון שבישראל לנזקקי צפת, דומה כי התוצאה הייתה דומה, שכן על-פי סעיף 17 לחוק הירושה, באין יורש למנוח, יורשת אותו המדינה כיורשת על-פי דין ו"מה שירשה לשמש למטרות "חינוך, מדע, בריאות וסעד".
ב- עז' (משפחה ת"א) 3500/02 {עזבון המנוחה א.ו.ז"ל (על-ידי מנהל העזבון עו"ד יוסף תוסיה-כהן) נ' האפוטרופוס הכללי, תק-מש 2006(3), 366, 370 (2006)} קבע בית-המשפט כי על-פי חוק הירושה המדינה הוכרה כיורשת על-פי דין. מעמדה כיורשת לא נקבע בסעיפים 10 עד 16 לחוק הירושה, העוסקים בקרובי המוריש. מעמדה כיורשת על-פי דין נקבע על-פי הסדר מיוחד שבסעיף 17 לחוק הירושה. העובדה שמעמדה כיורשת לא נקבע בסעיפים 10 עד 16 לחוק הירושה אינו גורע ממעמדה ככזו וייתכנו בהחלט מצבים בהם המדינה תירש. זו מצוות המחוקק וטרונייתו של בא-כוח יורשי בעלה של המנוחה אינה במקומה בעניין זה.
ב- ת"א (שלום ת"א) 100372/99 {האפוטרופוס הכללי, כמנהל נכסיו העזובים של גרפוב אלכסנדר נ' מגדל חברה לבטוח בע"מ, תק-של 2003(3), 23220, 23221 (2003)} קבע בית-המשפט כי לאפוטרופוס הכללי תפקיד ציבורי חשוב ביותר אותו עליו למלא בזהירות ובאחריות על-מנת להגן על האינטרס של הנעדרים. מאחר והתובע מונה לנהל גם את נכסיו של המנוח באותו מועד, 8.5.97, הרי שבהיעדר יורשים - מדובר בשמירה על אינטרס המדינה מכוח סעיף 17 לחוק הירושה.
נדגיש כי בחוק הירושה וכן בתקנות הירושה, אין מצויה הוראה בדבר זהותו של הרשאי להגיש בקשה למתן צו ירושה או למתן צו קיום צוואה.
האם רשאי איפוא צד שאינו נמנה על יורשיו על-פי דין של נפטר לפנות בבקשה למתן צו ירושה לטובת מדינת ישראל?
שאלה זו נדונה ב- עז' (משפחה כ"ס) 3380/02 {עזבון המנוחה לרר דינה ז"ל נ' האפוטרופוס הכללי, תק-מש 2004(2), 343, 344 (2004)} שם קבע בית-המשפט כדלקמן:
"דומני, כי את התשובה לקושיה זו ניתן לבסס על טעמים של מדיניות שיפוטית ראויה, וכי לטעמים אלו ניתן למצוא תימוכין עקיפים בתקנות הירושה.
ב. הותרתם של נכסי וכספי עזבון מופקדים במשך עשרות שנים בידי האפוטרופוס הכללי, נועדה להגן על זכויותיהם של יורשים בלתי-ידועים של המנוחה העשויים להופיע ביום מן הימים ולתבוע זכותם.
כספים אלו עתידים לשמש למטרות חינוך, מדע, בריאות וסעד, היה וינתן צו לפיו תירש המדינה כיורשת על-פי דין.
עצם הבאת הבקשה למתן צו הירושה בפני בית-המשפט, פותחת לפיכך את האפשרות והסיכוי כי סכומי העזבון יופנו לתכליות החשובות שיעד להן המחוקק.
צו הירושה לטובת המדינה, יכול שינתן רק באותם מקרים בהם תבוסס תשתית ראייתית, בדבר היעדרם של יורשים על-פי דין, או במקרים בהם יהא בית-המשפט מוכן להסיק הסתברותית, דבר אי-קיומם של יורשים.
התפקיד שנטל עליו המבקש בתיק זה, הינו לפיכך הבאת הסוגיה העובדתית והמשפטית בפני בית-המשפט באופן שיש בו משום מתן הזדמנות להגשמת כוונת המחוקק ותכלית החוק לעשיית שימוש בכספים המוחזקים כאבן שאין לה הופכין, באותם מקרים בהם לא נותר עוד כל סיכוי ריאלי להופעתם של יורשים על-פי דין.
בנסיבות אלה, סבור אנוכי כי תהא זו מדיניות שיפוטית ראויה להקנות למבקש את הזכות להניע את גלגלי ההליך המשפטי, בעת שהמדינה שוקטת על שמריה וישנה על זכויותיה, ובהיעדר כל הוראה חוקית פוזיטיבית בדבר זהותו של הגורם הזכאי לפנות בבקשה למתן צו ירושה.
7. א. תקנות הירושה מתייחסות מספר פעמים ל"מעוניין בדבר" ומקנות לו מעמד בנושאים שונים.
כך לדוגמה נקבע בתקנה 5(ב) לתקנות, כי לאחר מותו של אדם, רשאי "מעוניין בדבר" לקבל את פרטי המרשם הארצי הנוגעים למנוח ובתקנה 5(ג), הוקנתה ל"מעוניין בדבר" הזכות להגיש בקשה לעיון בצוואה, והרשם לענייני ירושה רשאי להתיר את העיון, אם ראה כי למבקש "עניין בדבר".
בתקנה 31 אף נקבע כי בקשה למינוי מנהל עזבון, לרבות מנהל עזבון זמני, "תוגש בידי מעוניין".
ב. כפי שכבר הובהר לעיל, המבקש הינו בן משפחתה של המנוחה (וראה אף הגדרת "בן משפחתו" בסעיף 1(2)(ב) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה 1995).
למבקש עניין מעשי במתן צו הירושה לטובת המדינה, באשר רק לאחר שינתן צו הירושה, יהא הוא זכאי לפנות אל שר האוצר בבקשה לקבלת מענק מתוך עזבונה.
לא מן המותר להזכיר עוד כי המבקש טוען שהמנוחה הייתה לו כאם במשך כ- 35 שנה, מיום נישואיה לאביו ועד ליום פטירתה, וכי המבקש שימש כאפוטרופוס למנוחה לגוף ולרכוש, מכוח צו של בית-המשפט לענייני משפחה בת"א, עד ליום פטירתה.
ברור לפיכך כי המבקש נכנס למסגרת ההגדרה של "מעוניין בדבר".
נוכח כל האמור לעיל, קבעתי בהחלטתי מיום 16.1.03, מטעמי מדיניות שיפוטית ומטעמי פרשנות, כי למבקש זכות עמידה בדין בעניין בקשת צו הירושה שהגיש, אף כי אין הוא נמנה על יורשי המנוחה, וכי הייתה זו זכותו של המבקש ליזום את הגשת הבקשה לצו הירושה."