botox
הספריה המשפטית
הפרשנות לחוק הירושה (על סעיפיו השונים) ודיני עזבונות

הפרקים שבספר:

מנה של נכס מסויים (סעיף 51 לחוק)

סעיף 51 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"51. מנה של נכס מסויים
(א) ציווה המצווה נכס מסויים, יזכה בו הזוכה כמות שהיה הנכס במות המצווה.
(ב) אין הזוכה זכאי לדרוש מן היורשים האחרים סילוקו של שיעבוד ששועבד בו הנכס על-ידי המצווה.
(ג) אין הזוכה זכאי לפיצוי מן היורשים האחרים אם במות המצווה לא היה הנכס בין נכסיו.
(ד) פירות הנכס ויציאותיו עד מות המצווה הם לחשבון העזבון, מאז ואילך הם לחשבונו של הזוכה, זולת אם זכה בנכס במועד מאוחר יותר."

סעיף 51 לחוק הירושה הינו בגדר הוראה ספיציפית, בכל הקשור לזוכה בנכס מסויים.

סעיף 51 לחוק הירושה מצוי בפרק השלישי שכותרתו "ירושה על-פי צוואה", ובתוכו, במסגרת סימן ג', שכותרתו "הוראות הצוואה". לפיכך, תכליתו של הסעיף היא לנסות ולהתחקות אחר משמעותה של הוראה בצוואה אשר בה ציווה המצווה נכס מסויים, הקרוי "מנה" לזוכה פלוני.
סעיף 51(א) לחוק הירושה קובע כי הזוכה יזכה בנכס כמות שהיה במות המצווה.

משמעות הדבר היא, כי, אם זוכה פלוני בדירה ויש בה פגמים וליקויי בניה, עליו לתקנם ולא להטיל משימה זו על היורשים האחרים.

סעיף 51 לחוק הירושה נותן ביטוי לגישה הכללית של החוק בנוגע למנה {סעיף 40(2) לחוק הירושה}. זכותו של בעל המנה בנכס שהמוריש ציווה לו היא מעין זכות עצמאית ללא התחשבות עם היורשים האחרים. אין לו זכות לדרוש דרישה כלשהיא מהיורשים בנוגע לאותה מנה, גם אם המנה השתנתה לרעה מאז כתיבת הצוואה. לפיכך, אם המנה אינה קיימת במות המוריש, הרי שיורש זה לא יזכה במאומה. כך גם אם המנה משועבדת, הוא לא זכאי לדרוש מהאחרים את סילוק השיעבוד {בש"א (משפחה ת"א) 18559/03 עזבון המנוח יעקב אינזל ז"ל נ' יצחק קוגלמס, תק-מש 2004(3), 255, 259 (2004)}.

סעיף 51(ב) לחוק הירושה עוסק בשיעבוד. נראה כי הפירוש הנכון והמתאים לסעיף הנ"ל הוא כי אם נרכש נכס בדרך של מימונו על-ידי נטילת שיעבוד, כי אז על הזוכה באותו נכס לסלק את השיעבוד. כך, למשל, אם המוריש היה בעלים של 100,000 ₪ ובסכום זה רכש דירה בת שלושה חדרים שערכה 150,000 ₪, כאשר ההפרש בסך 50,000 ₪ מומן על-ידי משכנתה - הזוכה בדירה זו חייב לסלק את המשכנתה לבדו.

במקרה האחרון, יש היגיון רב בהוראות סעיף 51(ב) לחוק הירושה, שכן, ניתן לתאר זאת – מבחינה כלכלית ולא מבחינה משפטית דווקנית – כאילו המוריש היה הבעלים של שני חדרים באותה דירה, ואילו החדר השלישי הוא ב"בעלות" הבנק. לפיכך, כלכלית, המוריש יכל לצוות רק על רכושו הוא, דהיינו: שני החדרים שהם "שלו" יועברו לזוכה על-פי הצוואה, ואילו החדר השלישי, שהוא, למעשה, "של" הבנק אינו חלק – מבחינה כלכלית – של העזבון, ועל-כן מוצדק וסביר הוא כי על הזוכה לשלם לבנק את החוב בסך 50,000 ₪, ואז יזכה אותו יורש בנכס של המוריש, שהוא, כאמור, מבחינה כלכלית, שני החדרים מתוך השלושה שבדירה {בש"א 6297/01 אריה אברמזון, עורך-דין מנהל העזבון בעצמו נ' נאוה צ'צ'יק, פדאור 02(8), 169 (2002)}.

כאמור בסעיף 53 לחוק הירושה, סעיף 51(ד) לחוק הירושה חל רק אם אין בצוואה הוראות אחרות {דברי בית-המשפט ב- ע"א 72/83 ישיבת פוניבז נ' אברהם הפטלר, פ"ד לח(4), 442 (1984)}.

ככלל, על-פי סעיף 51(ד) לחוק הירושה, שכר דירה שהופק מדירה יינתן למי שהדירה מיועדת לו על-פי הצוואה, שכן הנהנה מכוח הצוואה זכה בחלקה רטרואקטיבית מיום פטירת המנוח, על-פי הקונספציה האמורה בסעיף 1 לחוק הירושה, אשר קובע כי "במות אדם עובר עזבונו ליורשיו".

ברם, נראה כי כל עוד לא חולק העזבון, מן הראוי לדבוק בהוראות סעיף 109(ב) לחוק הירושה ולקבוע כי שכר הדירה הוא רכוש העזבון ולא רכוש של המיועד על-פי הצוואה.

זאת ועוד. נראה כי יש הבדל בין סעיף 51(ד) לחוק הירושה לבין סעיף 109(ב) לחוק הירושה. כאשר מדובר בעזבון בלתי-מחולק אין לאפשר ייחוס הכנסות של נכס פלוני לאותו יורש לפני חלוקת הירושה, אלא יש להעביר את שכר הדירה של הדירה למנהל העזבון, עד לחלוקתו הסופית של העזבון.

ב- רע"א 4029/94 {אברהם וגיל קלר, עו"ד מנהלי עזבון המנוח פוקס שלמה מאיר ז"ל נ' יד ושם, רשות הזיכרון לשואה ולגבורה, תק-על 94(3), 96 (1994)} קבע בית-המשפט כי נראה לו כי צדק בית-משפט קמא שקבע כי "אין לפרש את "הוצאות ניהול העזבון" הנזכר בסעיף 5 לצוואה ככולל הוצאות כאמור. הוצאות מימון ההליכים למימוש הזכויות בבית חלים על יורשי הבית על-פי סעיף 51(א) לחוק הירושה והוצאות עזבון בצוואה משמעו לכאורה אותן הוצאות עזבון שעל העזבון לשאת בהן לפי סעיף 104 לחוק הירושה. על-פי סעיף 104(א)(2), הוצאות ניהול העזבון אשר על העזבון לשאת בהן, הן רק אלה החלות על העזבון. ההוצאות למימוש הזכויות בבית אינן הוצאות כאלה".