צוואה סתומה וכו' (סעיף 33 לחוק)

סעיף 33 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"33. צוואה סתומה וכו'
הוראת צוואה שאין לראות מתוכה למי ציווה המצווה או מה ציווה או שאין להבין משמעותה – בטלה."

הביטוי "מה ציווה" שבסעיף 33 לחוק הירושה משמעותו שהצוואה אמורה לכלול הוראות מצוות, המסדירות את אופן חלוקת הרכוש. יש לראות מתוך הצוואה, מי יזכה ובכמה יזכה {ע"א 5694/94 איובי נ' שמואלי, פ"ד נ(4), 444 (1997)}.

הביטוי "אין להבין את משמעותה" שבסעיף 33 לחוק הירושה משמעותו שצוואה, אשר ניתן להבין את משמעותה על-ידי שימוש בכלים של פרשנות, לא תיחשב "סתומה" {עז' (משפחה ת"א) 105342/03 עזבון המנוחה ש. ב. ז"ל נ' ש. א., תק-מש 2007(2), 287, 290 (2007)}.

בצוואה שאינה קובעת כלל את זהות הזוכה או זהות הנכסים שבהם הזוכה אמור לזכות, או שאין להבין את משמעותה, נשאלת השאלה – אם בית-המשפט יכול בעזרת פרשנות למלא את החסר, היינו לקבוע את זהות הזוכה או את זהות הנכסים על-פי ראיות חיצוניות במקום המצווה?
נראה כי אין ליתן לבית-המשפט סמכות כה מרחיקת לכת, כי אז בית-המשפט ייטול לעצמו סמכות שבעזרתה הוא יערוך את הצוואה עבור המצווה, דבר שלא יעלה על הדעת.

האלמנטים הקבועים בסעיף 33 לחוק הירושה, אין לראות למי ציווה המצווה, אין לראות מה ציווה המצווה, או אין להבין את משמעותה, הינם אלמנטים חשובים וחיוניים בצוואה.

כאשר אלמנטים אלה נעדרים, המסמך אינו יכול להיחשב כמסמך צוואה כלל. ומשכך מה ניתן לפרש או מה ניתן ללמוד מראיות חיצוניות?

כאשר מקרה כזה מונח לפנינו נראה כי נכסי העזבון יחלוקו לפי ההוראות על-פי הדין ומכיוון שכך, יש לראות באלמנטים המוזכרים לעיל כאלמנטים חיוניים וחשובים הנלמדים רק ממסמך הצוואה.

פרשנות זו נלמדת מלשון הסעיף וממיקום הסעיף בסימן ב' לפרק שלישי לחוק הירושה הנושא את הכותרת "תוקף הצוואה".

לשון סעיף 33 לחוק הירושה לא מותיר מקום לספק כי את האלמנטים המרכזיים שמרכיבים את הצוואה, ניתן ללמוד רק ממסמך הצוואה בלבד, ואל לו לבית-המשפט לנסח או להשלים את מה שאין או מה שלא נחשב כלל כמסמך צוואה, כדי להגדיר את זכות הזוכים או זהות הנכסים.

המחוקק התייחס למרכיבים אלה כמרכיבי יסוד בצוואה. בהוראות סעיף 33 לחוק הירושה גילה המחוקק את דעתו באופן ברור ונחרץ, כי בהיעדר המרכיבים האמורים בו, אין אפשרות להשלים את החסר – גם בית-המשפט לא יכול לצוות את מה שהמצווה לא סיים לצוות.

בנקודה זו נעוץ ההבדל בין מסמך הצוואה לבין חוזה. בחוזה בית-המשפט רשאי לפעול על-פי הוראות סעיף 26 לחוק החוזים העוסק בהשלמת פרטים. לעומת-זאת, אין כל הוראה דומה בחוק הירושה וגם לא יכולה להיות הוראה דומה להוראות שבסעיף 26 לחוק החוזים.

מסמך הצוואה הינו מסמך אישי ביותר, המשקף את רחשי ליבו של האדם, את תוך תוכו, אשר חופש הציווי חל על מסמך זה, בכפוף למגבלות שבחוק הירושה. בית-המשפט, שלא כמו בחוזה, לא יכול להשלים את ההוראות עבור המצווה כשהמצווה לא ציווה בעצמו.

ב- ע"א 102/80 {חיה שרה פרוכטנבוים נ' מגן דוד אדום בישראל, פ"ד לו(4), 739 (1982)} קבע כב' השופט א' ברק:

"אכן, המצווה התיימר לצוות על כל רכושו, אך רצון זה לא בא לידי מימוש, שכן לגבי פרטי רכוש מסויימים לא נקבעה כל הוראה מנחילה. מצווה, האומר בצוואתו, כי ברצונו להנחיל בצוואתו את כל רכושו, אך אינו קובע הוראות למי יונחל רכושו, אינו משיג את מטרתו, ודינו כדין מצווה, שלא עשה צוואתו ברכושו. אמת הדבר, ייתכן שאילו נשאל המצווה, מה ייעשה במחצית השנייה של הבית – אותו רכש לאחר עשיית הצוואה ושלגביו אין הוראה מנחילה – היה משיב, כי ברצונו להוריש לפלוני או לאלמוני, אך לרצון זה לא ניתן ביטוי כלשהו בצוואה, אין אתה מחלק רכוש על-פי מה שהמצווה היה אומר – ולא אמר – אילו חשב דבר, אלא אתה מחלק רכוש על-פי מה שהמצווה אמר, כאשר אמירה זו מתפרשת על-פי אומד-דעתו. באין כל אמירה, אין כל "וו", עליו ניתן לתלות הוראה מנחילה. אין אני מוצא בצוואה כל הוראה שמכוח פירושה שלה ניתן להנחיל את דמי המחצית השנייה של הבית למגן דוד אדום דווקא" {ראה גם שמואל שילה פירוש לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, 292}.

על-פי הוראת סעיף 33 לחוק הירושה, בית-המשפט נדרש להבין את הוראות הצוואה "מתוכה" ללא על ראיות חיצוניות. מתוך הסעיף עולה כי הסתום בצוואה או בהוראת הצוואה יכול להתייחס לזהות הזוכה, זהות הנכסים ובכלל לחוסר האפשרות להבין את משמעותה {ע"א 433/88 ישפה נ' בן דב, פ"ד מב(4), 601, 603 (1989); ע"א 714/88 שנצר נ' ריבלין, פ"ד מה(2), 89, 93 (1991)}.

נעיר כי מהות סעיף 33 לחוק הירושה עניינו סדר הבאת הדברים בצוואה והיעדרו כביכול של קשר הגיוני ביניהם או סתירה בין חלקים שונים בצוואה עד כדי חוסר יכולת להבין את משמעותה.

סעיף 33 לחוק הירושה מנחה כי הבנת הצוואה תעשה מתוכה ללא אפשרות של תיקון או פירוש וזאת גם "כשאפשר לקבוע בבירור את כוונתו האמיתית של המצווה", כפי שניתן לעשות על-פי האמור בסעיפים 30(ב) ו- סעיף 32 לחוק הירושה.

כלומר, סעיף 33 לחוק הירושה אינו מעניק סמכות לבית-המשפט לתקן צוואה או לפרש צוואה סתומה, גם כאשר ניתן לקבוע בבירור את כוונתו האמיתית של המצווה.

יתירה-מזאת, אנו סבורים כי סעיף 33 לחוק הירושה אינו עולה בקנה אחד עם סעיף 54 לחוק הירושה {סעיף 54 לחוק הירושה עוסק בפירוש צוואה ומעניק סמכות לבית-המשפט לפרש צוואה לפי אומד-דעתו של המצווה כפי שמשתמעת מתוך הצוואה ובמידה שאינה משתמעת מתוכה, כפי שמשתמעת מהנסיבות שאפפו את הצוואה כשנעשתה ויכול להגיע לאומד-דעתו של המצווה. כלומר, אפשר להשתמש בראיות חיצוניות אודות הנסיבות שאפפו את הצוואה כשנעשתה ועל-ידי כך להגיע לאומד-דעתו של המצווה}.

סעיף 33 לחוק הירושה מונה שלושה מצבים: האחד, אין לראות למי ציווה המצווה. השני, אין לראות מה ציווה המצווה. השלישי, אין להבין את משמעות הצוואה.

ניתן לראות כי בשני המצבים הראשונים, החוק קובע "מתוכה" – מתוך הצוואה עצמה. במצב השלישי המחוקק לא הזכיר את המילה מתוכה. נשאלת השאלה האם במצב זה – שאין להבין את משמעות הצוואה – האם גם כאן לא ראוי להוסיף – מתוכה.

ש' שילה בספרו {שם, 291} סבור בעניין זה כי "מקריאת הסעיף משמע שלא, אולם אפשר גם לפרש, אם כי בקושי, שהסיפא "שאין להבין משמעותה" מתייחסת גם לרישא המזכיר במפורש "מתוכה".

מסעיף 33 לחוק הירושה עולה כי המחוקק לא היה מוכן לתת תוקף לצוואה, שבה צויינו אך המטרות שלשמן מבקש המצווה להקדיש את עזבונו, אלא הדרישה היא לכך, שבצוואה ייקבע למי {להבדיל מלשם מה} צו נכסי העזבון {ע"א 433/88 יחיאל ישפה נ' עדנה בן דב, פ"ד מב(4), 601 (1989); ת"ע (משפחה ת"א) 106791-07 י.א. נ' עו"ד שמוליק קסוטו - מנהל העזבון, תק-מש 2010(2), 151, 155 (2010)}.

ב- ע"פ 433/88 {יחיאל ישפה נ' עדנה בן דב ואח', פ"ד מב(4), 601 (1989)} קבע בית-המשפט כי הצוואה פסולה הן מחמת הוראות סעיף 29 לחוק הירושה והן מחמת הוראות סעיף 33 לחוק הירושה.

בית-המשפט קבע במקרה דנן כי "המחוקק לא היה מוכן לתת תוקף לצוואה, שבה צויינו אך המטרות שלשמן מבקש המצווה להקדיש את עזבונו, אלא הדרישה היא לכך, שבצוואה ייקבע למי (להבדיל מלשם מה) צוו נכסי העזבון".

במקרה דנן נוסח הצוואה הייתה כדלקמן:

"אני תמר ישפה ת"ז 49112 נותנת בזאת את צוואתי ורצוני האחרון בגלל עגמת הנפש שעשו לי בנותי וחתני להוריש את רכושי אשר יישאר לאחר מותי לצורכי צדקה שינתנו על-שם בעלי המנוח יוסף ישפה ז"ל ועל שמי לפי מיטב שיקוליו של בני יחיאל ישפה.

אני מצווה בזאת את יחיאל ישפה לנהל ולפעול לפי מיטב שיקוליו להוציא צוואתי זו לפועל לאחר מותי.

ולראיה באתי על החתום תמר ישפה עד ( – ) עד ( – )."

שמואל שילה בספרו {שם, 295} מבקר את תוצאות פסק-הדין הנ"ל. לדבריו: "כשמדובר במקרה של צוואה לצורכי צדקה ללא פירוט הזוכים, עדיף לו בית-המשפט יכול היה לפנות לגישת המשפט העברי במקום לתת פירוש דווקני לסעיף 33".

ב- ע"א 714/88 {נירה שנצר נ' יובל ריבלין, פ"ד מה(2), 89 (1991)} בית-המשפט פסל את הצוואה על-פי סעיף 33 לחוק הירושה {הן מהטעם "שאין לראות מתוכה למי ציווה המצווה" והן מהסיבה "שאין להבין משמעותה"} ובקובעו כי "עיון בנוסח הצוואה מותיר את הקורא אותה ללא ידיעה ברורה מיהו אכן היורש המיועד. אמנם השם יובל, שמו של המשיב, מוזכר בצוואה פעמיים, אך פעם אחת השם מופיע בתוך הוראה, כי אין להראות את הצוואה ליובל, ופעם שנייה בסוף המסמך, במסגרת האמירה כי הוריו של יובל יודעים על רצונותיה של המצווה".

ב- ע"א 5694/94 {איובי חוה נ' שמואלי נוריאל, פ"ד נ(4), 444 (1997)} קבע בית-המשפט כי מדובר בצוואה שאין כל אפשרות לראות מתוכה מי הזוכים ובכמה יזכו וכל שיש בצוואה – הגדרה של הרכוש ללא הוראות ציווי. לפיכך, קבע בית-המשפט כי הוראות הצוואה בעניין הרכוש בטלות.
ב- ע"א 1978/05 {אדית קרביס נ' יהודית קרביס ואח', תק-על 2007(1), 538 (2007)} קבע בית-המשפט כי המסמך שבפניו אינו מהווה צוואה. במקרה דנן, לאחר פטירתו של המנוח נתגלה במשרדו, טופס סטנדרטי מודפס של תצהיר. על הטופס האמור רשם המנוח במקומות המתאימים את שמו, מספר תעודת הזהות שלו וכתובת מגוריו. בהמשך, נכתבו על הטופס, בכתב ידו של המנוח, הדברים הבאים:

"אני אביה של הגב' בורוכוב יהודית מרכוב (כך במקור) קראוזה 8 נתניה רוצה שביתי תייפה את כוחי לאחר מותי יש לי כספים בבנקים ומיגרשים שמופיעים על שמי אני מצהיר בזה כי זהו שמי וזו חתימתי ותוכן תצהירי אמת."

ב- ת"ע (משפחה ב"ש) 1470-07 ש. ש. נ' הרשם לענייני ירושה ואח', תק-מש 2011(3), 397, 405 (2011)} קבע בית-המשפט כי במקרה דנן, ספק אם ניתן בכלל לראות את המסמך שהציגה האחות כבא בגדרי המונח "צוואה" ולמצער מדובר ב"צוואה סתומה". המדובר במסמך המנוסח כמכתב לפלוני, הוא כתוב בכתב יד קשה לפיענוח, באופן מקוטע, ללא סימני פיסוק, וללא רצף הגיוני כלשהו. המסמך אינו נושא את הכותרת "צוואה" ואין בו כל סממן אחר המעיד על-כך שמדובר בצוואה, למעט אולי אמירת הכותב כי לא נותר לו הרבה זמן לחיות.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

צוואה סתומה וכו' (סעיף 33 לחוק)