טעות סופר וכו' (סעיף 32 לחוק)

סעיף 32 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"32. טעות סופר וכו'
נפלה בצוואה טעות סופר או טעות בתיאורו של אדם או של נכס, בתאריך, במספר, בחשבון או כיוצא באלה, ואפשר לקבוע בבירור את כוונתו האמיתית של המצווה, יתקן את הטעות הרשם לענייני ירושה, או בית-המשפט כאשר העניין הועבר אליו לפי סעיף 67א."

חשוב להדגיש כי סעיף 32 לחוק הירושה אינו עוסק בפרשנות הצוואה.

כאשר עסקינן בצוואה ברורה ושאינה מעוררת כל בעיה פרשנית, השאלה שנשאלת, במסגרת טעות בצוואה היא האם מה שכתוב בה משקף את רצון המצווה או שמא טעה המצווה בניסוח הצוואה באופן שמה שכתוב בצוואה אינו משקף את אומד-דעתו.

בחוק הירושה נקבעו הוראות מפורשות המאפשרות לבית-המשפט לתקן טעויות שנתגלו בצוואה, בסעיפים 30(ב) ו- 32 לחוק הירושה.

יש להבדיל בין טעות על-פי סעיף 30(ב) לחוק הירושה לבין טעות על-פי סעיף 32 לחוק הירושה.
בטעות על-פי סעיף 30(ב) לחוק הירושה עסקינן בסוג טעויות – טעות בעובדה, בדין או במניע. בסוג זה של טעויות, קיים פער בין המציאות האובייקטיבית לבין תפישתה הסובייקטיבית אצל המצווה. כמו טעות בעובדה שמקורה בטעות של המצווה באשר למצב הדברים לאשורם. כך, למשל, כאשר המצווה סבר בטעות שהוא בעל הזכויות בנכס פלוני אותו ציווה כחלק מנכסיו. טעות בדין מקורה בטעות המצווה בנוגע למשמעות המשפטית שייחס להוראות הצוואה באופן שלא ידע לאשורן את התוצאות המשפטיות של הלשון שבה בחר לנסח את הצוואה. טעות במניע היא זו הנסמכת על הנחה עובדתית מוטעית.

לגבי סוג זה של טעויות נקבע כי מקום בו ניתן לקבוע בבירור מה היה אומד-דעתו האמיתי של המצווה אילו ידע את המציאות האובייקטיבית, כי אז רשאי השופט לתקן את לשון הצוואה.

סוג אחר של טעויות בא בגדרו של סעיף 32 לחוק הירושה המתייחס לטעות טכנית שנפלה בלשון הצוואה, באופן שקיים פער בין המציאות הסובייקטיבית של המצווה לבין הביטוי שנתן לה בלשון הצוואה, כמו טעות סופר או אחת הטעויות הספציפיות האחרות המנויות בסעיף 32 לחוק הירושה. במקרים אלה, רשאי השופט לתקן את לשון הצוואה אם הוכח בבירור מה היה המוריש מצווה אלמלא הטעות.

כלומר, הטעות עשויה להיות משני סוגים עיקריים {ע"א 1900/96 איזבל טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2), 817 (1999); ראה גם ע"מ (מחוזי חי') 547/07 אלמונית נ' פלונים, תק-מח 2007(3), 10605, 10609 (2007)}:

ראשית, קיום פער בין המציאות האובייקטיבית לבין תפיסתה הסובייקטיבית אצל המצווה. אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה אילו המציאות האובייקטיבית הייתה ידועה לו, רשאי השופט לתקן את לשון הצוואה. הוא רשאי להחליף את הלשון המוטעית בלשון המשקפת את אומד-דעתו הברור של המצווה. טעות זו יכול שתהא בעובדה, במשפט או במניע.

שנית, בסוג מקרים זה קיים פער בין המציאות הסובייקטיבית של המצווה לבין ביטויה בלשון הצוואה. אם אפשר לקבוע בבירור את כוונתו האמיתית של המצווה, רשאי השופט לתקן את לשון הצוואה.

ודוק, תיקון טעויות שנפלו בצוואה על-ידי בית-המשפט מותנה במילויים של שני תנאים מצטברים: האחד, כי הוכחה עצם הטעות {בין אם מתוך הצוואה ובין אם תוך היזקקות לראיות חיצוניות}. השני, כי הוכחה כוונתו האמיתית של המצווה אלמלא הטעות.

הנטל להוכיח טעות בצוואה מוטל כמובן על הטוען לטעות או לפרשנות שונה מזו הנלמדת מלשון הצוואה. כך, אף משהוכחה הטעות, על הטוען להוכיח את אומד-דעתו האמיתי של המצווה אלמלא הטעות.

הנטל הכפול בעניין זה צריך להיות מוגבר, ומכל מקום, אין להסתפק בהעלאת ספק סביר בעניין זה, ויש להיזקק לרמת הוכחה כזו שלבית-המשפט הבא לפרש את הצוואה יהיה ברור מה הייתה כוונת המצווה.

המחוקק השתמש בלשון דומה לעניין הוכחת טעות בסעיף 30(ב) לחוק הירושה {"אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אלמלא הטעות"} ובסעיף 32 לחוק הירושה.

עוד ראוי להדגיש כי אין לבלבל בין המשמעות של טעות סופר שבסעיף 32 לחוק הירושה לבין משמעות של פגם בצורה שבסעיף 25 לחוק הירושה. בעוד שסעיף 25 לחוק הירושה עוסק בצורת הצוואה, סעיף 32 לחוק הירושה עוסק בטעות בגוף הצוואה.

אם-כן, מהו השוני בין סעיף 30(ב) לחוק הירושה לבין סעיף 32 לחוק הירושה?

קיים שוני בניסוח הסעיפים, בסעיף 30(ב) לחוק הירושה המחוקק ציין מפורשות כי אם לא עלה בידי בית-המשפט לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אלמלא הטעות - בטלה הוראת הצוואה ואילו בסעיף 32 לחוק הירושה אין הוראה דומה כאמור בנוגע לטעות סופר.

לדעתו של שמואל שילה {פירוש לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, 290} לעניין השמטת המחוקק בסעיף 32 לחוק הירושה בעניין ההוראה כאמור המצויה בסעיף 30(ב) לחוק הירושה:

"לדעתנו, לאור השמטה זו, יש לתת פירוש רחב יותר לסעיף 32 לעומת סעיף 30(ב). כשמדובר בטעות על-פי סעיף 30(ב), אין לבית-המשפט שיקול-דעת ואם אי-אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אלמלא הטעות – בטלה הוראת הצוואה. כיוון שאין קביעה כזאת בסעיף 32, והמדיניות צריכה להיות, לדעתנו, ביצוע ככל האפשר את כוונתו של המצווה, אם ברור שנפלה בצוואה טעות סופר – יש לתת לבית-המשפט שיקול-דעת בנדון. כאשר בית-המשפט מגיע למסקנה שמה שרשום בצוואה איננו מבטא את רצון המצווה בגלל טעות סופר, עדיף לקבוע דבר אחר במקום מה שכתוב בטעות בצוואה אם שינוי זה נראה סביר כהוראה התואמת את רצון המצווה. אין צורך להוכיח "בבירור" את מה שרצה לכתוב – מספיק שבית-המשפט מגיע למסקנה שהתיקון נראה להם אפשרי, וסביר שלכך התכוון המצווה."

על ההבחנה בין טעות על-פי סעיף 30(ב) לחוק הירושה, לבין טעות סופר לפי סעיף 32 לחוק הירושה עומד כב' השופט א' ברק בספרו {פרשנות במשפט - פרשנות הצוואה, כרך חמישי (הוצאת נבו), 365}:

"טעות סופר בצוואה היא פער בין המציאות הסובייקטיבית של המצווה לבין ביטויה בלשון הצוואה. היא נבדלת מטעות במחשבת המצווה. בזו האחרונה הפער הינו בין המציאות הסובייקטיבית של המצווה למציאות האובייקטיבית. בטעות סופר לא קיים כל פער בין המציאות הסובייקטיבית של המצווה למציאות האובייקטיבית. הוא מתבטא בשוני בין אומד-דעת המצווה לבין תרגומו של אומד-דעת זה בלשון הצוואה."

תיקון יעשה רק מקום שברור כי בהוראת הצוואה נפלה טעות אופרטיבית וכי ניתן ללמוד בבירור על רצונו הריאלי של המצווה.

דרישת החוק בסעיף 32 לחוק הירושה לקבוע בבירור מלמדת, כי רמת ההוכחה הנדרשת לתיקון טעות סופר הינה גבוהה יותר מזו המתבקשת במשפט האזרחי. כדי לגלות את טעות הסופר צריך להשוות את לשון הצוואה אל מול הנסיבות החיצוניות. רק השוואה שכזו יכולה להעמיד את בית-המשפט על קיומה של הטעות. על-כן בירור כוונתו האמיתית של המצווה תיעשה מכל מקור אפשרי ובית-המשפט רשאי לפנות הן ללשון הצוואה והן לנסיבות החיצוניות {שאול שוחט פגמים בצוואות (המכון למחקרי משפט וכלכלה, מהדורה שנייה, התשס"א-2001), 290}.
ניתן לתקן באמצעות סעיף 32 לחוק הירושה מעבר לתיקון טעות בתיאורו של אדם, נכס, טעות בתאריך, במספר, בחשבון או כיוצ"ב גם טעות סופר שעניינה טעות שבכתיב, בתחביר ופיסוק {ע"א 241/80 טובה רוט נ' אריאל רוט ואח', פ"ד לו(3), 528 (1982)}.

ניתן לתקן את לשון הצוואה בשל טעות שנפלה בה לפי סעיפים 30 או 32 לחוק הירושה, ותיקון טעות במספר חשבון ניתנת לתיקון לפי סעיף 32 לחוק הירושה {ראה גם ה"פ (ת"א) 176727/99 שרה רבקה כוכבי נ' בלום משה, פורסם באתר האינטרנט נבו; ת"ע (משפחה ר"ל) 5012/07 פלונית (חסויה) נ' יורשת 1, תק-מש 2010(3), 74, 77 (2010)}.

נבהיר את דברינו בדוגמה: מצווה שביקש לצוות נכסיו לשמעון. המצווה טעה בעריכת הצוואה ומתוך טעות נרשם בצוואה ראובן. אם "כוונתו האמיתית" של המצווה מתבררת ובית-המשפט יגיע למסקנה כי כוונתו של המצווה הייתה להוריש נכסיו לשמעון {ולא לראובן}, איז, יהא רשאי בית-המשפט לתקן את לשון הצוואה {עז' (משפחה חי') 1540/00 עזבון המנוח אליהו לוי, ז"ל נ' היועץ המשפטי לממשלה, תק-מש 2004(2), 529, 533 (2004)}.

ב- ע"א 127/84 {טיבור הורן ואח' נ' האגודה למען החייל, פ"ד מ(1), 231 (1986)} בית-המשפט תיקן טעות בצוואה על-פי סעיף 32 לחוק הירושה וקבע כי הסתירה הלכאורית בין סעיף 2 בצוואה לבין יתר סעיפי הצוואה הולכת ונעלמת אחרי שמיעת הסברו של ד"ר גרל, עורך-דין שערך את הצוואה. עורך-הדין שערך את הצוואה הוא שקבע את סדר הסעיפים בצוואה וגם לפי הסדר הקיים אין כל סיבה שלא ליישם את הדברים ולקיימם כי ברור וגלוי הוא שהמנוחה התכוונה בסעיף 2 לצוואה להורשתו של כל מה שנותר אחרי שהמנות הספציפיות תחולקנה.
ב- עז' (משפחה חי') 5000/01 {עזבון המנוח שמואל רוטפורט, ז"ל נ' גניה רוטפורט - חסויה, תק-מש 2004(3), 644, 651 (2004)} בצוואתו של המנוח נפלה טעות סופר בסעיף 4 שבה כך שנשמטה המילה "לא".

במקרה דנן קבע בית-המשפט כי המנוח התכוון לומר באותו סעיף כי אם ביום פטירתו לא תהיה אשתו {נתבעת מס' 1} בחיים, יירשו התובעים את הכספים המפורטים בסעיף 3ג לצוואה. המילה "לא" נשמטה מן ההדפסה ולסעיף אין כל משמעות אם המילה הזאת נשמטת.

בית-המשפט קבע כי סמכותו של בית-המשפט לתקן טעות סופר שכזאת המסורה לו בסעיף 32 לחוק הירושה.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

טעות סופר וכו' (סעיף 32 לחוק)