botox
הספריה המשפטית
הפרשנות לחוק הירושה (על סעיפיו השונים) ודיני עזבונות

הפרקים שבספר:

ראיות (סעיף 68 לחוק)

סעיף 68 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"68. ראיות (תיקון: התשנ"ח)
(א) עובדת מותו של אדם וזמן מותו טעונים הוכחה בתעודת מוות או בהצהרת מוות, זולת אם התיר בית-המשפט, או הרשם לענייני ירושה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, להוכיחם באופן אחר.
(ב) צוואה, למעט צוואה בעל-פה, טעונה הוכחה בהגשת המקור; הוכח שהמקור נשמד בדרך או בנסיבות שאין בהם כדי לבטל את הצוואה, או שאי-אפשר להגיש את המקור, רשאי בית-המשפט להתיר הוכחת הצוואה בהגשת העתק או באופן אחר."

בסעיף 68(א) לחוק הירושה קבע המחוקק כי ניתן להוכיח את עובדת מותו של אדם בשלוש דרכים: הראשונה, הוכחה בתעודת-מוות. השנייה, הוכחה בהצהרת-מוות. השלישית, באופן אחר על-ידי בית-המשפט או הרשם לענייני ירושה, ומטעמים מיוחדים שיירשמו {ת"ע (מחוזי חי') 1092/98, תה"מ (ח') 13/98 ענת ביכובסקי נ' היועץ המשפטי לממשלה, תק-מח 99(1), 2950, 2953 (1999)}.

מכאן שבית-המשפט הוסמך, על-פי סעיף 68(א) לחוק הירושה, להצהיר על מותו של אדם באופן אינצידנטלי, למשל, אגב דיון בבקשה למתן צו ירושה שהרי בעצם ההצהרה על יורשיו של פלוני מגולמת הצהרה על דבר מותו של אותו אדם. למותר לציין כי הצהרה כאמור כוחה יפה אך לעניין שלשמו ניתנה {ת"ע (משפחה נצ') 1010/05 מ. אח. ח' נ' האפוטרופוס הכללי, תק-מש 2011(1), 688, 689 (2011); תמ"ש (ת"א) 12660/99 קוקוטק נ' היועץ המשפטי, דינים משפחה א' 906 (2001)}.

יחד-עם-זאת, הלכה היא כי בית-המשפט ישתמש בסמכותו בדבר התרת הוכחת המוות "באופן אחר" "רק במקרים חריגים ויוצאים מן הכלל" {ע"א 212/78 פלד ראובן נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(1), 540 (1979)}.

לפיכך, מקום שבו ניתן לפעול ב"דרך המלך", היינו, על-ידי פניה לקבלת הצהרה על מותו של אדם לפי חוק הצהרות מוות, אין כל הצדקה לעתור להתיר הוכחת מותו של אותו אדם לפי סעיף 68(א) לחוק הירושה.

ואימתי תגיע שעתה של האפשרות להוכיח מותו של אדם "באופן אחר"? שעתה של דרך הוכחה זו היא באותם מקרים שבהם לא מתאפשרת הוכחת המוות בשתי הדרכים האחרות המנויות בסעיף 68 לחוק הירושה, היינו, על-ידי תעודת מוות או הצהרת מוות וגם אז, רק במקרים חריגים ויוצאים מן הכלל.

דרך המלך לקיומה של צוואה, בהגשת המקור {ראה סעיף 68(ב) לחוק הירושה ותקנה 14(ב)(3) לתקנות הירושה, התשנ"ח-1998; ת"ע (משפחה נצ') 2051/06 עזבון המנוח א.ס.ס. ז"ל, נ' א.ס.א., תק-מש 2011(1), 1163, 1166 (2011); ת"ע (משפחה חי') 2490/06 צוואת המנוחים פלונים ז"ל נ' אלמוני, תק-מש 2008(2), 689, 696 (2008); ע"א 4182/90 רענני נ' רענני, פ"ד מו(4), 348 (1992); ת"ע (ת"א) 101658/05 בעניין המנוח י. ש. נ' א.ב. ואח', תק-מש 2007(2), 277 (2007); ע"א 178/65 בן טובים נ' דוויק, פ"ד כ(1), 113 (1966); ת"ע (ת"א) 4845/99 מילכה בן ארי נ' היועץ המשפטי, תק-מש 2002(1), 1 (2002); ע"א 27/86 היועץ המשפטי לממשלה נ' יוסף סלוודור בילי זגה, פ"ד מב(4), 588 (1989)}.

בהגשת המקור יש משום הוכחת עצם קיומה של צוואה מחד והוכחת תוכנה מאידך. יחד-עם-זאת, הגשת המקור אינה תמיד אפשרית ובהתקיים נסיבות מסויימות, התיר המחוקק את הוכחת קיומה של צוואה ואת הוכחת תוכנה באמצעות ראיה משנית {"בהגשת העתק או באופן אחר"}.

אם-כן, נשאלת השאלה מהן אותן נסיבות בהן מתיר המחוקק? תשובה לכך, מצאנו בסעיף 68(ב) לחוק הירושה לפיו "הוכח שהמקור נשמד בדרך או בנסיבות שאין בהן כדי לבטל את הצוואה או שאי-אפשר להגיש את המקור" {בע"מ 712/11 פלוני נ' אלמונית, תק-על 2011(3), 373, 374 (2011)}.

כלומר, מקום ונעשתה צוואה ואין אפשרות להגישה לקיום במקורה, בנסיבות המפורטות בסעיף 68(ב) לחוק הירושה, אין זה מתקבל על הדעת שיסוכל רצונו של מי שעשה אותה ותאבד זכותם של הזוכים על-פיה לתבוע את קיומה {ע"א 4182/09 רענני נ' רענני, פ"ד מו(4), 348 (1992); ע"א 178/65 בן טובים נ' דוויק, כ(1), 113 (1966)}.

כאמור, על תובע המבקש להוכיח קיומה של צוואה שלא באמצעותה מקור, בהתאם לסעיף 68(ב) לחוק הירושה, לשכנע את בית-המשפט, כי המנוח אכן הותיר אחריו צוואה, צוואה באחת מן הצורות שהעמיד המחוקק לעשייתה, אם בכתב יד היא אם בעדים, או בפני רשות. סעיף 68(ב) לחוק הירושה מוציא מגדר תחולתו את הצוואה בעל-פה לפי סעיף 23 לחוק הירושה.

במסגרת דרישה זו על התובע להציג בפני בית-המשפט, בצורה ברורה ומדוייקת, גם את תוכנה של הצוואה ובוודאי את הוראותיה הענייניות של הצוואה, אותן הוראות מנחילות, הקובעות את זהות הזוכים ואת מידת זכייתם - למי ציווה המצווה או מה ציווה" כלשון סעיף 33 לחוק הירושה - ואת התנאים לזכייה ככל שהיו.

ככול שמדובר בהגשת העתק כתחליף למקור, די בהעתק כדי לשכנע {לכאורה} את בית-המשפט, כי המנוח הותיר אחריו צוואה. העתק הצוואה ילמד את בית-המשפט על צורתה ויצביע גם על תוכנה והוראותיה.

כאשר שוכנע בית-המשפט, כי המנוח אכן הותיר אחריו צוואה ושוכנע גם בדבר הוראותיה הענייניות, על התובע לשכנע את בית-המשפט בדבר הנסיבות המונעות ממנו את הגשת המקור {"אי-אפשר להגיש את המקור" או כי "המקור נשמד"}.

במידה והועלתה הטענה שאי-אפשר להגיש את המקור, מוטלת על התובע החובה לשכנע את בית-המשפט בדבר אובדן המקור של הצוואה או אי-היכולת למצוא אותה ובדבר המאמצים הסבירים שנעשו למציאתה של הצוואה המקורית {ע"א 483/80 יורשי רוזנפלד נ' קלפנר, פ"ד לז(3), 552 (1983); ע"א 4182/90 רענני נ' רענני, פ"ד מו(4), 348 (1992); ע"א 27/86 היועץ המשפטי לממשלה נ' זגה, פ"ד מב(4), 588 (1989)}.

במידה והועלתה הטענה שהמקור נשמד על התובע לשכנע את בית-המשפט, כי "המקור נשמד בדרך או בנסיבות שאין בהן כדי לבטל את הצוואה". הטעם לכך הוא שאחת הדרכים לביטול צוואה היא השמדתה – סעיף 36(א) לחוק הירושה - ומשום החזקה שבדין הקובעת, כי אם המצווה היה זה שהשמיד את הצוואה התכוון הוא, בעצם השמדתה, לבטלה. במקרה כזה הנטל על התובע לשכנע את בית-המשפט שלא הייתה למצווה כוונה כזו.

כאשר עבר התובע את מחסום הקבילות ונתקבלה הראיה המשנית, או אז יידרש בית-המשפט לעניין משקלה {ע"א 551/85 קלפנר נ' קלפנר (לא פורסם); ע"ז 4845/99 בן ארי נ' היועמ"ש, תק-מש 2002(1), 1 (2002); ע"ז (ת"א) 7292/01 גורן נ' איצקוביץ ואח' (טרם פורסם); ע"ז (ת"א) 16220/00, ח.ש. נ' ש.א. קטין, דינים משפחה ב 249 (2003)}.

העולה מן המקובץ - עבר התובע את מחסום הקבילות שפורטו לעיל - הוכיח את קיום הצוואה ואת תוכנה לשביעות רצונו של בית-המשפט, בין על-ידי העתק ובין באופן אחר - רואים אותו כאילו הגיש את מקור הצוואה לבית-המשפט.

יחד-עם-זאת, מקום ולא הוגש מקור הצוואה, וביתר שאת מקום ולא נמצא אפילו העתק הימנה, נשאלת השאלה שמא ביטל המצווה את צוואתו.

נעיר כי לעניין אובדנה של צוואה אין צורך להוכיח כיצד הצוואה אבדה, דבר אשר הינו בדרך-כלל קשה ואף בלתי-אפשרי. לכן, אין לדרוש בדרך-כלל עדות ישירה {פוזיטיבית} שאכן הצוואה אבדה, ודי בכך כי למרות חיפושים מתאימים לא נמצאה.

יחד-עם-זאת, יש לשכנע את בית-המשפט שנעשו מאמצים סבירים למצוא את מקור הצוואה, כשלעניין מידת המאמץ שעל התובע להשקיע, אין לקבוע מסמרות ויש לבחון כל מקרה ומקרה לגופו {ע"א 483/08 יורשי רוזנפלד נ' קלפנר, פ"ד לז(3), 552 (1983)}.
נטל השכנוע נגטיבי ועל התובע הוכחת צוואה שלא באמצעות המקור, כשהמבחן שהוא מעמיד בפניו הוא מבחן "השקידה הסבירה". אין לדרוש הוכחה ישירה פוזיטיבית שאכן הצוואה אבדה ודי בכך שלמרות חיפושים מתאימים לא נמצאה הצוואה - בבחינת ראיה נגטיבית.

נראה, כי יש לבדוק תחילה באופן היפותטי מה הם הצעדים שהיו יכולים להיעשות באופן סביר וענייני למציאת מקור הצוואה לו הייתה בנמצא ובהמשך, יש לבחון מה נעשה בפועל במקרה הקונקרטי כלומר אלה ראיות הובאו על-ידי התובע לביצוע חיפושים שלא העלו דבר.

על ה"שקידה הסבירה" להיות כמובן בעלת פוטנציאל להיות אפקטיבית ובית-המשפט הוא שייתן את המשקל הראוי הן לאיכות הראיות והן לכמותן {ע"א 9694/01 האפוטרופוס הכללי נ' פרידמן, פ"ד נו(2), 529 (2002); עז' (משפחה ת"א) 101658/05 בעניין המנוח י.ש. נ' א.ב., תק-מש 2007(2), 277, 278 (2007)}.

לסיכום, מבקש הפונה לבית-המשפט ועותר כי יאשר קבלת העתק צוואה תחת מקורה, עליו לעבור שתי משוכות. האחת, כי הצוואה הייתה, אבדה, וכי נעשה על-ידי המבקש כל שנדרש כדי לאתרה. השנייה, כי אובדנה של צוואת המקור - אין בה כדי השמדתה על-ידי המצווה - כי בכך הביע את עמדתו, כי אין לקיים הוראותיה.

באם עבר המבקש שתי משוכות אלה, במצטבר, יתיר לו בית-המשפט את הגשת הראיה המשנית {העתק הצוואה} תחת צוואת המקור כדרישת סעיף 68 לחוק הירושה.

רק לאחר שעבר המבקש את שתי המשוכות הנ"ל, יידרש בית-המשפט לעניין המשקל - בהתייחס לעובדה כי מדובר בהעתק צוואה ולא במקור - אל מול אומד דעתו של המצווה {ת"ע 4845/99 בן ארי נ' היועהמ"ש, תק-מש 2002(1), 1 (2002); ע"א 551/85 קלפנר נ' קלפנר (לא פורסם); עז' (משפחה ת"א) 106460/03 עזבון המנוח ז. א. ז"ל נ' י. ג., תק-מש 2006(3), 437, 439 (2006)}.

ובמילים אחרות, על-מנת שבית-המשפט יקבל צילום - העתק של צוואה וייתן לה את המשקל הראוי נקבעו שלושה תנאים מדורגים כאשר השניים הראשוניים שבהם הם תנאי סף של קבילות והשלישי תנאי של משקל כדלקמן {ת"ע (משפחה ב"ש) 1850/05 ר.מ. נ' הרשם לענייני ירושה – האפוטרופוס הכללי ואח', תק-מש 2011(1), 657, 660 (2011)}:

האחד, על התובע לשכנע את בית-המשפט שהמנוח אכן הותיר אחריו צוואה באחת הצורות שנקבעו בחוק להציג מתוך תוכנה את זהות הזוכים ואת ההוראות שהשאיר המנוח לגביהם.

השני, על התובע לשכנע את בית-המשפט באשר לנסיבות שאינן מותירות כל אפשרות להציג את המקור בשל: אובדן חוסר אפשרות אובייקטיבית להצגתו או השמדתו.

השלישי, רק לאחר שהתובע עובר את תנאי הקבילות המאפשרות הוכחת הצוואה בדרך האלטרנטיבית נדרש בית-המשפט לתנאי השלישי העוסק במשקל שיש ליתן לתוכנו של המסמך בצורתו זו.