יורשים מבני המשפחה (סעיף 10 לחוק)

1. מבוא
סעיף 10 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"10. יורשים מבני המשפחה
יורשים על-פי דין הם:
(1) מי שהיה במות המוריש בן זוגו;
(2) ילדי המוריש וצאצאיהם, הוריו וצאצאיהם, הורי-הוריו וצאצאיהם (בחוק זה – קרובי המוריש); זכויות הירושה שלהם יהיו לפי האמור בפרק זה."

הליך הוכחת זהותם וזכויותיהם של היורשים צריך להתנהל בדרך המלך, היינו, באמצעות קבלת צו ירושה או צו לקיום צוואה, על-פי הוראות חוק הירושה והתקנות שהותקנו מכוחו.

הטעם המרכזי לכך הוא, כי בחוק הירושה קבוע הליך מיוחד אשר תכליתו, בין היתר, להביא לידיעת הציבור את דבר מותו של אדם ודבר קיומו של טוען לזכות בעזבון, ו"בעיקר לאפשר לכל מעוניין בדבר, לרבות לטוענים נוספים בזכות ירושה או לנושים, להגיש התנגדויות, לבקש מינוי מנהל עזבון וכיוצא באלה" {ה"פ (יר') 4185/05 שושנה בטלהיים ואח' נ' האפוטרופוס הכללי, תק-מח 2006(1), 3277, 3278 (2006)}.

במילים אחרות, חוק הירושה קובע כי קרובי המוריש הם בני משפחתו על-פי שיטה של שלוש פרנטלות שבהתקיים אחת מהם לא פונים לבאות אחריה {ראה סעיף 12 לחוק הירושה}, ואל קרובי המשפחה מצטרף בן הזוג {כאמור בסעיף 11 לחוק הירושה; ראה גם עז' (ת"א) 2770/92 בלקין נ' יצחק, דינים מחוזי לג(2), 254}.

חוק הירושה יוצא מן ההנחה, שקיים לאדם רכוש פרטי הניתן לו לא רק לימי חייו, אלא גם על-מנת להורישו. חוק הירושה, בא להסדיר את מידת שליטתו של אדם בנכסיו לגבי הזמן שלאחר מותו, ואת השאלות מה הן זכויותיה של המדינה בעזבונו של הפרט ומה הן הזכויות של בני המשפחה שהמדינה רשאית – וחייבת – להבטיח, ללא התחשבות ברצון המוריש.

חוק הירושה גם מניח, שזכות ירושה חוקית מגיעה לחוג הפנימי של משפחת המוריש, ומקפיד גם על חלוקה של נכסי העזבון בתוך משפחת המוריש. בכך עוסק הפרק השני לחוק הירושה, המגדיר מי הם יורשים על-פי דין ומה אופן חלוקת העזבון ביניהם. בין השאר הוא מגדיר גם את זכות הירושה של מי שהיה בן זוגו של המוריש בשעת מותו לקרובים לו, לפי סדר קירבתם וחשיבותם {ע"א 247/97 רחל סבג נ' מרסל סבג, פ"ד נג(4), 49 (1997)}.

על-מנת לקבוע במדוייק את אופן חלוקת העזבון צריך לעמוד על מערך קרובי המשפחה של הנפטר וגם על סדר פטירתם של קרוביו, על-מנת שיהיה ניתן לברר אילו קרובי משפחה יוכלו לזכות בעזבון בעדיפות על אחרים, ומה יהיה שיעור חלקם בעזבון.
על-פי תקנה 14 לתקנות הירושה, על המגיש בקשה למתן צו ירושה לפרט בבקשתו את יורשי המנוח, ואם מת מי מהם עליו לציין את יורשיו.

על המבקש להצהיר כי אלה המפורטים בבקשה למתן צו ירושה, הם היורשים היחידים, וכי אין זולתם. על-כן אם לא ידוע למבקש אם היורשים הינם היורשים היחידים, או אם יורש פלוני או אלמוני מצוי בחיים, עליו להצהיר על-כך בבקשתו.

2. מהי "שקידה סבירה" לאיתור יורשים פוטנציאליים
לאור האמור לעיל, נשאלת השאלה, האם היורש יכול לזכות בירושה על בסיס טענה כי לא ידוע לו דבר קיומם של יורשים אחרים?

הצהרה מסוג זה, ככזו, אין בה די. מי שתובע זכות בירושה אינו יוצא ידי חובתו על-ידי הוכחת קרבתו המשפחתית למוריש, אלא עליו גם להביא ראיות, שאין יורשים אחרים זולתו, או מהו החלק בירושה המגיע לו. דרישה זו מבוססת על העיקרון, שהתובע זכות בעזבון חובת הראיה עליו וההוכחות שלו אינן שלמות, אם איננו מראה כשהוא תובע את כל העזבון לעצמו שאין יורשים על-פי הדין הקודמים לו או הזכאים לרשת יחד איתו {ע"א 500/78 עזבון המנוחה גולדמן זימן ז"ל נ' בנימין זימן, פ"ד לד(3), 609 (1980)}.

בפרשת מקלין {ע"א 646/81 מקלין נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם)} נקבע כי חומר הראיות שמביא היורש צריך להיות כזה שיהיה ניתן להראות שאין קיימים יורשים אחרים.

בשל החשש לפגיעה בזכויות של יורשים אפשריים, מוטלת על מבקש צו הירושה גם החובה להוכיח שאין יורשים אחרים זולתו. לא די בכך שלא ידוע לו על קרובי משפחה אחרים, אלא יש להוכיח באופן פוזיטיבי כי קרובי משפחה כאלה אינם קיימים, או אינם חיים עוד {ראה למשל ע"א 500/78 עזבון המנוחה גולדמן זימן ז"ל נ' בנימין זימן, פ"ד לד(3), 609 (1980)}.

יחד-עם-זאת, פסיקת בתי-המשפט לא שללה את האפשרות להקל בכמות הראיות הנדרשות להוכחת פטירתם של קרובי משפחה שעקבותיהם נעלמו בעת השואה, או נעלמו מעבר לארצות מסך הברזל. השאלה היא איפוא שאלה של הסתברות פטירתם של יורשים פוטנציאלים בנסיבות העניין.

רואים אנו, כי נדרש להראות כי נעשו נסיונות משכנעים, באמצעים מגוונים ולאורך זמן, על-מנת לאתר היורשים הפוטנציאלים ובין היתר, יש לברר אצל קרובי משפחה רחוקים, לבקר במקומות בהם סביר כי אדם התגורר בעבר, לתחקר שכנים ומכרים, לחפש במאגרי מידע, בארכיבים ובפנקסי קהילות {עז' 7024/97 חנה מונטג נ' האפוטרופוס הכללי, פדאור 02(7), 794 (2002)}.

במקרים רבים לא ניתן להצביע על כל מימצא עובדתי המבסס דבר קיומו של יורש פוטנציאלי או שולל אותו.

לפיכך, יש לאמץ את המבחן של "שקידה סבירה" ולבסס את מפת היורשים של המנוח, שבהינתן קיומה יוצאים היורשים הקיימים ידי חובתם הראייתית, והם יהיו זכאים לחלוקת מלוא העזבון. נעיר כי דרישה זו, יכולה לעורר קשיים, שעה שמפת היורשים הפוטנציאליים, אינה ברורה.

דרישת השקידה הסבירה לאיתור יורשים פוטנציאליים שונה במהותה מהנטל הדורש מהיורשים הקיימים לבסס מימצא {בדרך קביעה ישירה או בדרך הסתברותית} לגבי זהותם של יורשים פוטנציאליים.

גם לאחר שקידה ארוכה וממושכת עלולים חיפושי היורשים אחרי יורשים פוטנציאליים שלא להעלות דבר.

במצב דברים שכזה אם נדרוש מהם לבסס מימצא על אודות קיומם או אי-קיומם של יורשים אחרים, הרי שדין בקשתם לחלוקת מלוא העזבון יהיה דחיה.

לעומת-זאת, אם נדרוש מהם שקידה סבירה לאיתור היורשים הרי שיוכלו לעמוד בנטל זה. נראה כי הסתפקות בקיומה של שקידה סבירה לאיתור יורשים פוטנציאליים מאזנת טוב יותר בין התכליות של חוק הירושה.

מצד אחד, אין מדובר בנטל זניח, אלא מדובר בנטל של ממש, לנסות ולאתר את מפת היורשים הפוטנציאלית. בכך קיימת התחשבות בחשיבות שביציבותו של צו הירושה ובזכויות היורשים הפוטנציאליים בעזבון.

מצד שני, אין מדובר בדרישה כה נוקשה כקביעת מימצא פוזיטיבי שבמקרים רבים לא תאפשר חלוקה שלמה של העזבון.

בהמשך לדברים שנאמרו לעיל, לעיתים אף עולה השאלה, מתי ניתן לומר כי השקידה לאיתור יורשים פוטנציאליים הינה שקידה סבירה?

המענה לשאלה אינו אחיד אלא משתנה מנסיבותיו של מקרה אחד לנסיבותיו של אחר והכול תלוי במפת היורשים הקיימת ובמקורות האפשריים לאיתורם.

סבירות השקידה תושפע ממשך הזמן שבו נעשה המאמץ ומרצינותו. היא גם תושפע ממשך הזמן שחלף מאז מת המנוח, ולא נוצר קשר עם קרובי משפחה פוטנציאליים נוספים.

בנוסף, סבירות המאמץ תהיה פועל יוצא גם של גודלו של העזבון. היקף החיפוש והמאמץ שעה שעל הפרק עומדים סכומי כסף נכבדים ביותר, צריך שיהיה משמעותי יותר יחסית למצב שמדובר בו בעזבון ששיעור נכסיו אינו כה גדול.

השקידה הסבירה צריכה להיות בעלת פוטנציאל להיות אפקטיבית, על-כן לעיתים עליה לכלול פניה למדינות זרות שבהן עשויים לגור יורשים, לשם איתורם.

בנוסף, יש להתייחס לכלי הפרסום ככלי שיכול לשרת את המטרה שבאיתור יורשים פוטנציאליים. בכלי הפרסום נעשה שימוש שוטף בישראל על-מנת לאפשר הגשת התנגדויות למתן צו הירושה. השימוש בכלי זה צריך להיות מובא בחשבון שעה שמחפשים יורשים פוטנציאליים בחו"ל. כמובן שהשאלה אם יש לנקוט את אמצעי הפרסום במסגרת השקידה הסבירה, ומה היקפו של הפרסום, תהיה תלויה בגודלו של העזבון העומד על הפרק. אין לשלול מקרים שלא יהא בהם כלל צורך בפרסום במסגרת השקידה הסבירה וכל מקרה ונסיבותיו.

3. סדר הירושה על-פי סעיף 10 לחוק
המחוקק קבע, כי באין צוואה זוכים בעזבונו של המנוח בן זוגו וצאצאיו, הוריו וצאצאיהם והורי הוריו וצאצאיהם. קביעה זו מושתתת על אותה הנחה לפיה בהיעדר צוואה מייחסים למוריש כוונה להנחיל את עזבונו לאלה בלבד; לקבוצה הראשונה בשל קרבת הדם ביניהם ואילו לבן הזוג, בשל היותו שותפו לחיים של המוריש עד למועד פטירתו.

כפי שנראה להלן, המחוקק אימץ את שיטת הפרנטלות, כך שאם הותיר המנוח יורשים הנמנים על הפרנטלה הראשונה הם אלה שזוכים עם בן זוגו בכלל עזבונו, ואם לא היו כאלה, או אז זוכים אותם יורשים בפרנטלה שנייה ושלישית.

שיטה זו של קביעתם של היורשים על-פי דין, שונה מזו שעל-פי המשפט העברי, שם לא הגביל הדין העברי את היורשים עד לפרנטלה השלישית, ובהיעדרם של יורשים כאלה עוברת הירושה לפרנטלה רביעית וכך הלאה {פרופ' מיכאל קורינאלדי דיני ירושה ירושות, צוואות ועזבונות (ההוצאה לאור של לשכת עורכי-הדין, התשס"ח-2008), 60-57}.

את קשר הדם לא ניתן להתיר בעוד שאת הקשר הזוגי ואת קשר הנישואין, ניתן גם ניתן.

מכאן הרי שזכות הירושה של בן זוג נשוי, פוקעת עם פקיעת הנישואין {ת"ע (משפחה נצ') 541/08 כ.ש. נ' כ.א., תק-מש 2010(3), 85, 91 (2010); ראה גם עז' (משפחה נצ') 1180/04 א.צ. נ' ו.צ., תק-מש 2007(2), 6, 12 (2007)}.

כאמור, חוק הירושה קובע כי קרובי המוריש הם בני משפחתו על-פי שיטה של שלוש פרנטלות שבהתקיים אחת מהם לא פונים לבאות אחריה {ראה גם סעיף 12 לחוק הירושה}, ואל קרובי המשפחה מצטרף בן הזוג {כאמור בסעיף 11 לחוק הירושה}.

כאשר נמנע אדם מלהביע את רצונו בדרך של צוואה, בחייו, אין להתחשב ברצון זה אף אם היה ידוע לכל, וכל עזבונו יחולק בין קרוביו בהתאם ל"סולם עדיפויות" הקבוע בחוק הירושה.

י' זילברג גורס בספרו {המעמד האישי בישראל, 183} כדלקמן:

"השיטה השנייה, הפרנטלית, מעניקה אף היא (לפי הנחתנו) את זכות הירושה לכל הקרובים, אלא שהתור ביניהם נקבע בה – קודם כל – לפי מידת הקרבה (אל המוריש) להורה המשותף (PROXUMUS PARENS COMMUNIS), והפרנטלה היותר קרובה דוחה, ומוציאה מכלל ירושה, את כל הפרנטלות שלאחריה. הפרנטלה הראשונה מכילה, לפי זה, את צאצאי המוריש – בניו, נכדיו, ניניו – עד סוף כל הדורות, כי ההורה המשותף שלהם הוא הקרוב ביותר אל המוריש: הוא המוריש גופו: הפרנטלה השנייה, הבאה אחריה, מכילה: את הורי המוריש וצאצאיהם: הפרנטלה השלישית – את הורי הורי המוריש, הינו: הסבים והסבות, וצאצאיהם: הרביעית – את הורי הסבים והסבות וצאצאיהם, וכן הלאה וכן הלאה, כלפי מעלה, עד ראש הדורות. בראש כל פרנטלה עומד הורה משותף, או הורים משותפים. ראש הפרנטלה הראשונה הוא אחד בלבד: המוריש גופו: ראשי הפרנטלה השנייה הם שנים: אביו ואמו של המוריש: ראשי הפרנטלה השלישית הם ארבעה: הסב והסבה מצד האב, והסב והסבה מצד האם – כך שבכל דור ודור, כלפי מעלה, הולך ומוכפל מספר ראשי הפרנטלה, והפרנטלה גופה מתפצלת ל"מטות" – מטה האב (הוא והצאצאים שלו), מטה האם (היא והצאצאים שלה), מטה הסב, מטה הסבה וכו' – הכל לפי מספר ראשי הפרנטלה.

לפי השיטה הפרנטלית יוצא איפוא, הנין יותר קרוב מן האח, ונכדו של האח קורב יותר מן הסב – כי הנין שייך לפרנטלה הראשונה, והאח לפרנטלה השנייה: נכדו של האח שייך לפרנטלה השנייה, והסב לפרנטלה השלישית...

בשיטה הפרנטלית נמדדים בזה אחר זה שני מרחקים: המרחק שבין המוריש וההורה המשותף, והמרחק שבין ההורה השותף והיורש. ככל אשר יקטן הראשון – כן יקרב תור הפרנטלה, וככל אשר יקטן השני – יקרב הורו של היורש האינדיוידואלי המצוי בתוך הפרנטלה, או בתוך אחד המטות שלה. לפיכך ידחה (כפרנטלה הראשונה) הבן את הנכד, הנכד את הנין: ידחה (בפרנטלה השנייה) האב את האח, האח את בן האח: וידחה (בפרנטלה השלישית) הסב את הדוד, הדוד את בן הדוד. במקרה של שוויון קרבה – אם לפי השיטה הגרדואלית ואם לפי השיטה הפרנטלית – יתחלק העזבון או חלקו, שווה בשווה בין היורשים השווים."

ש' שילה גורס בספרו {פירוש לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, חלק א', 121} כדלקמן:

"כאמור, הסעיף קובע מי נחשב ליורש על-פי שיטת הפרנטלות – ראשי אב וצאצאיהם. סעיף 12 מלמדנו שפרנטלה קרובה יותר למוריש דוחה פרנטלה רחוקה יותר. הקובע לעניין ההשתייכות לפרנטלה הוא ההורה המשותף, ולא הקרבה האינדיוידואלית שבין המוריש ליורש. לכן למשל, נכד של אח, קרוב יותר למוריש מאשר הסבא שלו, כיוון שהנכד משתייך לפרנטלה השנייה, והסב הוא ראש הפרנטלה השלישית. זאת למרות שמספר לידות המפרידות בין המוריש לבין הנכד של אחיו רבות יותר מאשר מספר הלידות המפרידות בינו לבין סבו (4 לעומת 2). ישנן שיטות משפט מודרניות המשלבות את הגישה הפרנטלית עם הגישה הגרדואלית המונה את מספר הלידות המפרידות בין המוריש והיורש הפוטנציאלי, אולם השיטה היא פרנטלית טהורה... אימוץ גישה זו על-ידי המחוקק מתאים, בין היתר, למשפט העברי. ככל שהפרנטלות עולות, כן מתרבים ראשי הפרנטלות... השיטה מגבילה עצמה לשלוש פרנטלות בלבד: סביר להניח שלרוב בני אדם אין קשרים של ממש מעבר לקרובים מהפרנטלה השלישית, ומוריש סביר וממוצע לא היה מעוניין במיוחד שיירשו אותו קרובים רחוקים כל כך, המרוחקים 4 פרנטלות ממנו" {ראה גם ספרו של פ"ה שטראוס דיני הירושה בישראל, 49-48}.

אם-כן, חוק הירושה קובע כי "קרובי המוריש", ורק הם, זכאים לרשת את הנפטר. במסגרת קביעה זו הגדיר המחוקק את הנכללים בגדר "קרובים" ואת "סולם העדיפויות" בין קרובים אלה.

על-פי סעיף 10 לחוק הירושה בגדר "קרובי המוריש" הם: (1) מי שהיה במות המוריש בן זוגו; (2) ילדי המוריש וצאצאיהם; (3) הורי המוריש וצאצאיהם; (4) הורי הוריו של המוריש וצאצאיהם.

השיטה אותה אימץ המחוקק הישראלי בחוק הירושה, היא שיטת ה"פרנטלות", כלומר, הדירוג הענפי. על-פי שיטה זו, כל דרגת קרובים נמצאת על ענף נפרד, הממוקם לאחר הענף שקדם לו.

בדיקת הזכאות מתחילה בענף הקרוב ביותר לנפטר, ורק אם נטול ענף זה כל יורש - עוברים לענף הבא אחריו, וכך הלאה.

הכלל הבסיסי - רק ענף אחד יורש ואין כל חשיבות למספר הקרובים על אותו ענף. אם נמצא על הענף הקרוב יורש אחד או יותר - מחולק כל העזבון ביניהם, והקרובים המצויים על הענפים הרחוקים יותר, אינם יורשים דבר.

להלן פירוט הענפים, מהקרוב לרחוק, וסדר בדיקתם:

ענף א - ילדי המוריש וצאצאיהם (נכדיו, ניניו וכו');

ילדי המוריש {בנים ובנות} לרבות ילד שנולד תוך 300 יום או אפילו אחרי וכן ילד מאומץ יורשים את העזבון בחלקים שווים. הסתלקות ילד מן הירושה אינה מקנה לילדו, נכדו של המוריש כל זכות ירושה.

אם יש יורשים בפרנטלה זו העזבון מתחלק רק בין היורשים בפרנטלה זו. די בקיומו של יורש אחד בפרנטלה זו על-מנת שיירש את כל העזבון. קיומו של יורש בפרנטלה בולם את המעבר למעגל השני - הפרנטלה השנייה של היורשים.

ענף ב - הורי המוריש וצאצאיהם {אחיו ואחיותיו, אחייניו וכו'};

ענף ג - סבו, סבתו וצאצאיהם {דודיו, בני דודיו וכו'}.
הבדיקה מתחילה בענף א כדלקמן:

כאשר קיימים למוריש ילדים - מתחלק עזבונו ביניהם שווה בשווה;

כאשר ילדי המוריש אינם בחיים – מתחלק עזבונו בין נכדיו;

כאשר חלק מילדי המוריש נפטרו, ואולם השאירו אחריהם צאצאים – מתחלק העזבון בין כל ילדי המוריש, אף אלה שנפטרו, שווה בשווה, וכל צאצאי הילד שנפטר מקבלים את חלק אביהם וחולקים בו ביניהם שווה בשווה. שיטה זו תחול אף לגבי ניניו של המוריש כאשר חלק מילדיו ומנכדיו של המוריש אינם בחיים.

כאשר אין למוריש ילדים או צאצאים - עוברים אנו לענף ב.

הבדיקה בענף ב תתבצע כדלקמן:

כאשר הורי המוריש בחיים – מתחלק עזבונו ביניהם שווה בשווה;

כאשר הורי המוריש אינם בחיים – מתחלק עזבונו בין צאצאיהם, כאשר סדרת הקדימות בין הצאצאים הוא כמו בענף א. דודיו קודמים לבני דודיו, וכן הלאה.

כאשר רק הורה אחד נשאר בחיים – מתחלק העזבון שווה בשווה בין ההורה החי להורה שנפטר, ואת חלקו של ההורה הנפטר – יורשים הקרובים לו לפי אותה שיטה המתחילה מראשית, כלומר ענף א – ילדיו וכו', ואם אינם בחיים עוברים לענף ב, וכן הלאה;

כאשר לא נמצא בין החיים אף אחד מענף זה – עוברים אנו לענף ג.

בענף ג מתבצעת הבדיקה כמו בענף ב כדלקמן:

אם גם בענף ג לא נמצא כל צאצא – יורשת המדינה את עזבון הנפטר. המדינה רשאית להעניק חלק מכספי העזבון, כתשלום חד-פעמי, לאדם או לקרוב שאינו זכאי לרשת על-פי דין, ואולם מחסורו היה על המוריש ערב מותו.

לבן זוגו של הנפטר מעמד מיוחד בחוק הירושה, ומלבד הנכסים המפורטים להלן, העוברים בשלמות לבעלותו – מצטרף הוא ביתרת העזבון לשאר הקרובים, וחלקו משתנה בהתאם ל"קרוב" עמו הוא יורש.

וזה חלקו של בן הזוג ביתרת העזבון בנסיבות השונות:

הניח המוריש ילדים או צאצאיהם או הורים – חצי;

הניח הוריש אחים או צאצאיהם או הורי הורים – שני שלישים;

לא הניח המוריש קרוב מהמנויים לעיל – יירש בן הזוג את העזבון בשלמותו.

כלומר, אם נמצא קרוב הזכאי לרשת, המנוי בקטגוריה הראשונה – מקבל בן הזוג חצי מעזבון הנפטר. אם אין בנמצא קרוב מקטגוריה זו, אך קיים קרוב המנוי בקטגוריה השנייה – יורש בן הזוג שני שלישים מיתרת העזבון.

ואלה הנכסים שבן הזוג יורש בשלמות:

מיטלטלין, כולל מכונית נוסעים, השייכים לפי הנסיבות ולפי המקובל למשק הבית המשותף;

אם קיימים קרובים מהקטגוריה השנייה בלבד {אחים, צאצאיהם והורי-הורים} – יטול בן הזוג את דירת המגורים כולה, בתנאי שבני הזוג היו נשואים שלוש שנים ומעלה, וגרו יחד באותה עת בדירה הכלולה כולה או חלקה בעזבון.

יובהר, כי העזבון משתרע רק על חלקו של הנפטר ברכוש המשותף לו ולבן זוגו. כלומר, לפי חלוקת העזבון, נוטל בן הזוג את חלקו ברכוש המשותף מכוח היותם בני זוג ובשל פקיעת הנישואין {עקב המוות}, ורק הנותר מהווה את עזבון הנפטר. מעזבון זה נוטל בן הזוג את חלקו כמפורט לעיל.

מי שאומץ כדין יורש את מאמצו כאילו היה ילדו, וצאצאי המאומץ יורשים את המאמץ אם המאומץ אינו בחיים. כמו-כן, יורש המאמץ את המאומץ כאילו היה הורהו.

לגבי שאר קרובים: המאומץ וצאצאיו אינם יורשים את קרובי המאמץ; קרובי המאמץ אינם יורשים על-פי דין את המאומץ; המאומץ וצאצאיו יורשים את קרובי המאומץ; הורי המאומץ והורי הוריו וצאצאיהם אינם יורשים את המאומץ {ראה גם בועז קראוס בספרו דיני ירושה}.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

יורשים מבני המשפחה (סעיף 10 לחוק)