מסירת קביעה וסמכות בחירה (סעיף 29 לחוק)

סעיף 29 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"29. מסירת קביעה וסמכות בחירה
אין המצווה יכול למסור לאחר את קביעת האדם שיזכה מן העזבון או את קביעת החלק היחסי או המנה שאדם יזכה בהם; אולם אם ציין המצווה בצוואה אנשים שמתוכם יש לבחור זוכה, או ציין נכסים שמתוכם יש לבחור מנה, רשאי לבחור מי שהמצווה קבעו לכך בצוואתו; ואם לא קבע המצווה, או שקבע והבחירה לא נעשתה תוך זמן סביר, יבחר בית-המשפט או אדם שיקבע בית-המשפט."

סעיף 29 לחוק הירושה מהווה המשך ישיר לרעיון הגלום בסעיף 28 לחוק הירושה.

סעיף 29 לחוק הירושה מוסיף על האמור בסעיף 28 לחוק הירושה וקובע כי גם אם המצווה ציווה בצוואתו לתת לאחר, בכדי שנראה בכך מעשה אישי, את הזכות לקבוע את האדם שירש אותו או את קביעת החלק היחסי או המנה שאדם יזכה בהם, פעולה זו אסורה על-פי סעיף 29 לחוק הירושה.

המצווה לא יכול למסור לאחר את הזכות לקבוע את האדם שיזכה מן העזבון או את קביעת החלק היחסי או המנה שאדם יזכה בהם.
אם-כן, סעיף 29 לחוק הירושה מגלם את עיקרון-העל כי צוואה היא מעשה אישי ואין מצווה יכול למסור סמכויות כמצווה לאדם אחר.

למוריש נתונה זכות מוחלטת להורות בצוואתו מה ייעשה בנכסיו לאחר מותו, והמצווה לקיים את מצוותו חולשת על דין הצוואות כולו. ואולם, כצוואה תקפה ראויה להיחשב רק צוואה המקיימת את תנאי-הסף.

עניינם המרכזי של שלושת הסעיפים, 28, 29, 33 לחוק הירושה, הוא באפיונה של הצוואה כמעשהו האישי והבלתי-תלוי של המוריש.

לפי האמור בסעיפים 28(א) ו- 29 רישא לחוק הירושה, ועל-פי הוראתו של סעיף 33 לחוק הירושה, צוואה שאינה קובעת, ואף אין לראות מתוכה, למי ציווה המצווה או מה ציווה, אינה ראויה להיחשב כצוואה.

למרות האמור לעיל, המחוקק סייג במעט את חובת המצווה לקבוע בצוואתו, בעצמו את הזוכים בעזבנו, וכן את חלקו או מנתו של כל אחד מהם, והתיר את האפשרות כי במקרה בו המצווה קובע קבוצה של אנשים שרק מתוכם אפשר לבחור יורש בצוואתו, אפשר שאדם שבחר בו המצווה כי הוא יבחר את היורש מתוכם, ובהתאם בנוגע לבחירת מנה מתוך נכסים שמנה המצווה.

המחוקק קבע בסיפא של סעיף 29 לחוק הירושה כי אין להתעכב בבחירה לזמן ממושך. במידה, והאדם שעליו הוטלה המשימה לבחור מתעכב מעבר לזמן סביר, או אם המצווה לא קבע כלל - המחוקק קבע כי בית-המשפט עצמו יבחר או רשאי בית-המשפט למנות אדם אחר שיחליט במקום האדם שהוטלה עליו מלכתחילה המשימה על-ידי המצווה.

ב- ע"א 5056/94 {היועץ המשפטי לממשלה נ' לישיצקי, פ"ד נה(1), 88 (1999)}, נקבע מפורשות, כי על המוריש בעצמו לקבוע בצוואתו הן את הזוכים בעזבונו והן את החלק היחסי שבו יזכה כל אחד מהם ואין הוא רשאי להטיל על אדם אחר לקבוע במקומו את הזוכים או את חלקיהם בעזבון, ואין הוא רשאי לקבוע כי תוקף צוואתו יהיה מותנה ברצונו של אדם אחר.

עוד נקבע בפרשת לישיצקי, כי למוריש נתונה זכות מוחלטת להורות בצוואתו מה ייעשה בנכסיו לאחר מותו, והמצווה לקיים את מצוותו חולשת על דין הצוואות כולו. ואולם, כצוואה תקפה ראויה להיחשב רק צוואה המקיימת את תנאי-הסף.

על-פי הכלל, על המוריש, בעצמו, לקבוע בצוואתו הן את הזוכים בעזבונו והן את החלק היחסי {או המנה} שבו יזכה כל אחד מהם.

אין המצווה רשאי להטיל על אדם אחר לקבוע במקומו את הזוכים או את חלקיהם בעזבון. בסעיף 29 סיפא לחוק הירושה סוייגה במעט חובת המצווה לקבוע בצוואתו, בעצמו, את הזוכים בעזבונו וכן את חלקו {או את מנתו} של כל אחד מהם.

הלכת לישיצקי שפירשה את הוראת סעיף 29 לחוק הירושה קובעת כי בגדר הקלה זו, המהווה מעין חריג לאיסור על מינויו של אדם אחר לעשיית צוואה במקומו, יוצא המצווה ידי חובתו בהגדרת האנשים או הנכסים שמתוכם יש לבחור את הזוכה או את הנכס, ואם קבע את קבוצת האנשים או את רשימת הנכסים, בידו גם להטיל על אדם אחר את בחירת הזוכה {מתוך הקבוצה} או את הנכס {מתוך הרשימה}.

לסיכום, בהלכת לישיצקי נקבעו שלושה עקרונות חשובים {ראה גם ת"ע (משפחה טב') 942-07-09 פלוני (מנהל עזבון) נ' האפוטרופוס הכללי חיפה, תק-מש 2010(4), 99, 101 (2010); ת"ע (משפחה ת"א) 106791-07 י.א. נ' עו"ד שמוליק קסוטו - מנהל העזבון, תק-מש 2010(2), 151 (2010)}. ואלה הם:

האחד, הרשאה כללית למסירת הקביעה והבחירה לאחר במסגרת הצוואה - אינה אפשרית.

השני, הרשאה מיוחדת אפשרית, ואולם ככזו תוכר רק הרשאה, שבה הגדיר המצווה באופן מדוייק את האנשים שמתוכם ייבחר הזוכה, כך שלא יקשה על הממונה לבחירת הזוכה לאתר ולזהות את כל האנשים שמתוכם אמור להיבחר הזוכה.

השלישי, על-מנת שהגדרת האנשים תענה על דרישת המסויימות האמורה, עליה לעמוד באחד משני המבחנים כדלקמן:

הראשון, מבחן השיוך הקבוצתי - המצווה מורה לזכות אחד מחבריו קבוצה מוגדרת היטב. המצווה אינו נדרש אלא לציין את שם הקבוצה שמתוכה ייבחר הזוכה, ובכך יצא ידי חובת המסויימות.

השני, מבחן הזיהוי הפרסונלי - המצווה מורה לזכות אחד מקבוצה שאינה בעלת ייחוד מוגדר , אך כל חבריה ידועים ומוכרים למצווה עת ערך את צוואתו.

סעיף 17 לחוק הנאמנות, התשל"ט-1979 (להלן: "חוק הנאמנות") קובע כדלקמן:
"17. יצירה ותחילה של הקדש
(א) הקדשת נכסים לטובת נהנה או למטרה אחרת (להלן: הקדש) טעונה מסמך בכתב (בחוק זה – כתב הקדש) שבו מביע יוצר ההקדש את כוונתו ליצור הקדש וקובע מטרותיו, נכסיו ותנאיו, והמסמך הוא אחד מאלה:
(1) כתב חתום בידי יוצר ההקדש בפני נוטריון;
(2) צוואה של יוצר ההקדש, למעט צוואה בעל-פה;
(3) הוראת תשלום לעניין סעיף 147 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965.
(ב) תחילתו של הקדש היא עם העברת השליטה בנכסי ההקדש לידי הנאמן.
(ג) נמצאו נכסים המשמשים הקדש, אלא שאין על-כך כתב הקדש, רשאי בית-המשפט להצהיר על קיום הקדש ולהגדיר מטרותיו, נכסיו, תנאיו ותחילתו."

סעיף 21 לחוק הנאמנות קובע כדלקמן:

"21. מינוי נאמן
(א) נאמן של הקדש יתמנה בכתב ההקדש או על פיו.
(ב) באין מינוי כאמור, וכשנבצר מנאמן למלא תפקידיו או שלא התחיל או חדל למלאם, רשאי בית-המשפט למנות נאמן לתקופה ובתנאים שייראו לו.
(ג) לא יתמנה אדם נאמן של הקדש אלא בהסכמתו.
(ד) קטין, פסול-דין, פושט רגל ותאגיד שניתן עליו צו פירוק אינם כשרים להיות נאמן של הקדש.
(ה) נהנה של הקדש אינו כשר להיות נאמן שלו, זולת אם הותר הדבר בכתב ההקדש."

על-פי סעיף 17 לחוק הנאמנות אחת מהדרכים ליצירת הקדש היא על-ידי צוואה.

ברם, יש סתירה בין הקבוע בסעיף 29 לחוק הירושה לבין הקבוע בחוק הנאמנות. ההוראות שבסעיפים בחוק הנאמנות לא כוללות דרישות מן הדרישות שקבע המחוקק בסעיף 29 לחוק הירושה.

צוואה היוצרת הקדש חייבת, כמובן, לעמוד, לא רק בדרישות הצורניות הקבועות בחוק הירושה, אלא גם במבחנים לכשרותה ולתקפותה. אך צוואה היוצרת הקדש אינה נדרשת לעמוד במבחנו של סעיף 29 לחוק הירושה.

פירוש הדבר, שיוצר נאמנות, על דרך יצירת הקדש בצוואה, אינו חייב להגדיר בצוואתו מי הם הנהנים, ודי לו בציון המטרה שלשמה יצר את ההקדש. בכך סוטה ההסדר שבחוק הנאמנות מן ההסדר הקבוע בחוק הירושה.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

מסירת קביעה וסמכות בחירה (סעיף 29 לחוק)