botox
הספריה המשפטית
הפרשנות לחוק הירושה (על סעיפיו השונים) ודיני עזבונות

הפרקים שבספר:

משפט בין-לאומי פרטי (סעיפים 135 עד 144 לחוק)

הוראת החוק בעניין הסמכות הבינלאומית של בתי-המשפט בישראל, בענייני ירושה, ממוקמת בפרק השביעי של חוק הירושה, המוכתר "משפט בין-לאומי פרטי".

פרק זה, כמו גם חוק הירושה בכללותו, מבוססים על הצעת החוק, שהוגשה לכנסת, לראשונה, בשנת 1958, ואשר הושתתה בעיקרה - במטרות, בעקרונות, במבנה ובנוסח - על הצעת משרד המשפטים, משנת תשי"ב-1952 {להלן תיקרא: "הצעת ידין"}.

בין העקרונות שהנחו את מנסחי הצעת ידין, אשר משתקפים גם בפרק על המשפט הבינלאומי הפרטי, ראוי לציין את הקיצור, הבהירות, פשטות הניסוח, וקביעת עיקרי הדברים, תוך השארת עיצוב הפרטים לנוהג ולתקדימים של בתי-המשפט.

כן בולטים ניתוק הזיקה הפורמאלית והעניינית של חוק הירושה אל המשפט האנגלי ומגמה ברורה שהחוק יוכל להתפרש מתוך עצמו, על-ידי עיון בהוראותיו ועל-סמך מטרותיו הכלליות {ראה גם פרופ' א' ח' שאקי, "כללי משפט בינלאומי פרטי בחוק הירושה, התשכ"ה-1965" עיוני משפט ג (התשל"ג-התשל"ד), 51; עז' (משפחה ת"א) 109310/06 עזבון המנוח א. ז. צ'. ז"ל נ' ר. צ'., תק-מש 2008(1), 369, 374 (2008)}.
סעיף 135 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"135. הגדרה
בפרק זה "מושב" של אדם - המקום בו נמצא מרכז חייו; קטין, פסול-דין וחסוי, חזקה עליו שמושבו הוא במקום מושבו של נציגו כמשמעותו בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962, כל עוד לא הוכח שמרכז חייו נמצא במקום אחר."

בשיטתנו מקובל לומר כי "מקום המושב" הוא המקום בו נמצא מרכז חייו של אדם בעת הרלוונטית, כלומר, המקום אליו יש לאדם את מירב הקשרים והזיקות.

זו גם ההגדרה הסטטוטורית של המונח "מקום מושב" בהוראות חוק שונות {ראה למשל סעיף 80 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות וסעיף 6 לחוק השיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט-1969}.

קביעת מקום מושבו של אדם מחייבת, איפוא, בחינה של מכלול הנסיבות בכל מקרה לגופו {ע"א 7687/04 מרדכי ששון נ' זוהר ששון, פ"ד נט(5), 596 (2005); תמ"ש (משפחה ת"א) 12850/00 כ' מ' נ' כ' י', תק-מש 2000(3), 1087, 1089 (2000)}.

ב- ת"ע (משפחה ת"א) 4860/99 {עזבון המנוחה פייר בלנק רעיה אולגה לרנר נ' שמעון עובדיה, תק-מש 71(3), 1, 2 (1999)} קבע בית-המשפט כי מקום מושבו של האפוטרופוס שמונה למנוחה היה בתל-אביב. לפיכך, על-פי הוראת סעיף 135 לחוק הירושה קמה גם חזקה, שמקום מושבה של המנוחה במקום מושבו של האפוטרופוס.
סעיף 136 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"136. סמכות בתי-המשפט הישראליים
בית-משפט בישראל מוסמך לדון בירושתו של כל אדם שמושבו ביום מותו היה בישראל או שהניח נכסים בישראל."

פסיקת בתי-המשפט פירשה את סעיף 136 כמקנה את הסמכות, על-פי לשונו כפשוטה - שבו שתי חלופות מקבילות, אם מושב בישראל בעת הפטירה ואם הניח נכסים בישראל. עוד הוטעם, כי במקרים הדורשים זאת יימנעו בתי-המשפט בישראל מהפעלת סמכותם לדון, וייעתרו לטענת פורום לא נאות {בע"מ 9914/09 פלונית נ' פלונית, תק-על 2010(1), 9254, 9255 (2010); בג"צ 171/68 חאנזאליס נ' בית-הדין של הכנסיה הפטריארכית, פ"ד כג(1), 260; ע"א 598/85 כהנא נ' כהנא, פ"ד מד(3), 473, 476 (1990)}.

לשון סעיף 136 לחוק הירושה ברורה וחד-משמעית ומדובר בסעיף בו נקובות שתי חלופות שמפרידה ביניהן המילה "או". כלומר, בית-המשפט בישראל מוסמך לדון בהתקיים החלופה הראשונה או השנייה {ע"מ (מחוזי ת"א) 1069/08 ר. צ'. נ' ו.י. צ'. א., תק-מח 2009(4), 3265, 3271 (2009)}.

בפרשת חאנזאליס הנ"ל נקבע מפורשות כי סעיף 136 לחוק הירושה חל לגבי שתי החלופות. סעיף 136 לחוק הירושה מרחיב את סמכות בתי-המשפט בישראל בענייני ירושה. בית-משפט בישראל מוסמך לדון בירושתו של כל אדם שמושבו ביום מותו היה בישראל או שהניח נכסים בישראל.

סמכות בית-המשפט הישראלי אינה מוגבלת לאותו חלק של העזבון הנמצא בישראל, אלא משתרעת על העזבון כולו, לרבות נכסי דלא ניידי שהמוריש הניח בחוץ לארץ. אין בכך משום ערובה שצו ירושה או צו קיום צוואה של בית-משפט ישראל יהיה בר-אכיפה מחוץ לגבולות ישראל, אך זוהי שאלה של חוקי המדינות השונות בהן נמצאים נכסי העזבון.

כלומר, הדברים מפורשים ומצביעים על סמכות בית-המשפט הישראלי לדון בשתי החלופות, גם במקרה שהמנוח נפטר בחו"ל והשאיר נכסים בישראל, בלא לראות בכך ערובה לכך שצו הירושה יהיה אכיף ואפקטיבי בחו"ל.

גם בפסק-דין בפרשת כהנא הנ"ל נאמר כי שני התנאים שבסעיף 136 לחוק הירושה הינם תנאים אלטרנטיביים והעובדה שנכסי הירושה כולה או חלקם אינם נמצאים בארץ אינה שוללת את סמכות בית-המשפט.

אומנם נאמר על-ידי כב' השופט דב לוין בפרשת כהנא כי בית-המשפט בישראל מוסמך לדון בענייני ירושה, גם אם נכסי הירושה אינם בתחומי הארץ ובלבד שמושבו של המוריש ביום מותו היה בישראל, אך בית-המשפט בפרשת כהנא לא פוסל את החלופה השנייה שבסעיף 136 לחוק הירושה ואף מפנה לציטוט שצוטט בפרשת חאנזאליס המפנה לשתי החלופות.

ברי לכן, שהכוונה בפסק-הדין בפרשת כהנא לא הייתה לשלול את החלופה השנייה אלא להדגיש את החלופה הראשונה היות ופסק-הדין בפרשת כהנא היה מדובר בעזבון של אדם שנפטר בישראל, בלא לגרוע מקיומן של שתי החלופות כעולה מסעיף 136 לחוק הירושה והנאמר בפסק-הדין בפרשת חאנזאליס המצוטט בפסק-הדין בפרשת כהנא, ובלא לאבחן ציטוט זה ולגרוע מהאמור בו.

כן גם נפסק בבתי-משפט מחוזיים, כי במקרה של אדם שנפטר בחו"ל והשאיר נכסים בישראל, מוסמך בית-המשפט לדון בירושתו הן בנכסיו בארץ והן בחו"ל {ת"ע (ח') 914/75 עזבון המנוח יוסף כץ ז"ל נ' אנה ל. כץ, פ"מ תשל"ט(א), 246, 249; פש"ר (ת"א) 1630/02 תעשיות רוגוזין בע"מ בפירוק נ' עזבון המנוח הראל עזרא ז"ל (2006)}.

כך גם נסקר הכלל כאמור של סעיף 136 לחוק הירושה ב- ע"א 2846/03 {ריצארד אלדרמן, עו"ד נ' דן ארליך, פ"ד נט(3), 529 (2004)}, תוך ציון כי הסעיף קובע כי לבית-המשפט בישראל יש סמכות לדון בירושה של כל אדם, בתנאי שביום מותו היה מושבו בישראל או שהותיר נכסים בישראל, בלא לציין שישנה פרשנות הגורעת מסמכות זו לגבי שתי החלופות, כאשר אין סמכות, גם אם הייתה המצאה, במקרה של ירושה של נכסים בחו"ל {כאשר לא מתקיימות אף אחת מהחלופות שבסעיף 136 לחוק הירושה}.

כאמור לעיל, סמכותו הבינלאומית של בתי-המשפט בישראל לדון בירושתו של כל אדם, נקבעת על-פי אחת משתי החלופות הבאות: הראשונה, היות המוריש, בשעת מותו, תושב ישראל, כלומר, בהתקיים זיקה אישית בין המוריש לבין ישראל, בשעת מותו. השנייה, הנחת נכסים בישראל, על-ידי המוריש, בשעת מותו, כלומר, בהתקיים זיקה "נכסית" או "חפצית", בין נכסי המוריש לבין ישראל, בשעת מותו של המוריש.

שתי הזיקות המופיעות בהוראת החוק - שוות ומקבילות מבחינה תחבירית, ללא הבדלי ניסוח בין השתיים. יוצא, איפוא, כי על-פי לשונו הפשוטה של החוק, כשם שיש לבית-המשפט סמכות לדון בירושת כל נכסי המוריש כשסמכותו מבוססת על מושבו של המוריש בישראל {החלופה הראשונה} כן משתרעת סמכותו לדון בירושת כל נכסי המוריש כשסמכותו מתבססת על העובדה שחלק מנכסיו היו בישראל במותו {החלופה השנייה}.

על היקף הסמכות אנו למדים מן המילה "בירושתו" בסעיף 136 לחוק הירושה, שאין כל הגבלה בצידה.

כך, על-פי לשונו של החוק, בהתקיים כל אחת מזיקות השיפוט המופיעות בהוראת החוק - קונה בית-המשפט שיפוט לדון ב"ירושה", בכללותה {ראה גם פרופ' מ' שאווה "היחס בין השיפוט הבינלאומי לשיפוט המקומי בחוק הירושה, התשכ"ה-1965" הפרקליט לא (התשל"ו), 226, ה"ש 3}.

סעיף 137 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"137. ברירת הדין
על הירושה יחול דין מושבו של המוריש בשעת מותו, חוץ מן האמור בסעיפים 138 עד 140."

סעיף 137 לחוק הירושה קובע מפורשות כי על הירושה יחול דין מושבו של המוריש בשעת מותו {ראה גם ע"א (מחוזי ת"א) 2420/05 עזבון המנוח גרשון דויטש ז"ל נ' האפוטרופוס הכללי, תק-מח 2005(4), 2716, 2717 (2005)}.

ב- בש"א (מחוזי נצ') 2791/04 {בורהאן סובחי יעקב ברגות נ' נהיל ברגות, תק-מח 2005(3), 11146, 11148 (2005)} קבע בית-המשפט כי מקום מושבו של המנוח, בשעת מותו, היה בארגנטינה, ולכן יחול הדין הארגנטינאי.

ב- ע"א 4631/90 {חסן מחמוד ג'ול נ' חסניה מוחמד אחמד אל ג'ול, פ"ד מט(5), 656 (1996)} קבע בית-המשפט כי מאחר ולא מצא להתערב בקביעתו של בית-משפט קמא כי מקום מושבו האחרון של המנוח היה בירושלים, הרי שאין מקום גם להתערב במסקנה המתבקשת מקביעה זו בפסק-הדין, היינו, החלת הדין הישראלי על ירושתו של המנוח, וזאת מכוח סעיף 137 לחוק הירושה.

סעיף 138 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"138. דין נכסים מסויימים
נכסים העוברים בירושה לפי דין מקום הימצאם בלבד, יחול על ירושתם אותו דין."

נמצא כי על הירושה ככלל יחול דין אחד, והוא דין מקום המושב, בעוד שעל נכסים מסויימים, המהווים חלק מן הירושה והעונים לדרישת סעיף 138 לחוק הירושה, יחול דין אחר, והוא דין מקום הימצאם.

ב- בש"א (מחוזי נצ') 2791/04 {בורהאן סובחי יעקב ברגות נ' נהיל ברגות, תק-מח 2005(3), 11146, 11148 (2005)} נדונה השאלה האם יש להחיל את הוראת סעיף 138 לחוק הירושה?

בית-המשפט קבע כי אם חל הוא בעניינינו, כי אז יחול על נכסי המוריש בישראל דין מקום הימצאם - הוא הדין הישראלי, אם לא יחול הסעיף בעניינו של המוריש, כי אז יחול דין מקום מושבו של המנוח בשעת מותו - הוא הדין הארגנטינאי.

ב- ת"ע (חי) 914/75 {עזבון המנוח יוסף כץ ואח', פ"מ התשל"ט(א), 246} קבע בית-המשפט כי מקריאת סעיפים 137 ו- 138 לחוק הירושה "יחדיו עולה הכלל, כי קובע חוק מקום מושבו של המנוח, אלא-אם-כן קיימת הוראה בחוק מקום הימצאם של הנכסים, נשוא הירושה, לפיה עוברים נכסים אלה לפי מקום הימצאם בלבד. במילים אחרות: רק אם חוק הימצאם של הנכסים שולל באופן מפורש (כך יש לקרוא את המילה "בלבד"), את תחולתו של חוק אחר, רק אם ה- lex situs מורה, כי חוק זה חל באופן בלעדי ואין חוק אחר זולתו, כי אז עוברים הנכסים לפי חוק זה, אולם החוק הישראלי – הוא ה- lex situs כאן - איננו מכיר שיטת משפט זו - הרי הסעיף היסודי הוא סעיף 137 השם את הדגש על חוק מקום מושבו של המנוח ולא על ה- lex situs. משום-כך סעיף 138 איננו יכול לחול על המקרה כאן".

הפרשנות הנכונה של סעיף 138 לחוק הירושה היא, כי המילים "נכסים העוברים בירושה לפי דין מקום הימצאם בלבד" משמען נכסים, אשר שיטת המשפט במקום בו הם נמצאים קובעת כי היא בלבד תחול על ירושתם, תוך כדי שלילת אפשרות תחולתן של שיטות משפט אחרות, וזאת גם אם מעורבים בסוגיה "אלמנטים בינלאומיים".

במילים אחרות, מדובר בשיטת משפט אשר כלל ברירת הדין שלה לגבי ירושת אותם נכסים מפנה אל הדין הפנימי של אותה שיטת משפט, ואליו בלבד {ע"א 698/85 כהנא נ' כהנא, פ"ד מד(3), 473 (1990); בע"מ 594/04 היועץ המשפטי לממשלה - האפוטרופוס הכללי נ' פלוני, פ"ד נט(3), 297 (2004)}.



סעיף 139 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"139. כשרות לצוות
על הכשרות לצוות יחול דין מושבו של המצווה בשעת עשיית הצוואה."

סעיף 140 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"140. צורת הצוואה (תיקון: התשל"ו)
(א) צוואה כשרה מבחינת צורתה אם היא כשרה לפי הדין הישראלי, לפי דין מקום עשייתה, לפי דין מקום מושבו או מקום מגוריו הרגיל או לפי דין אזרחותו של המצווה בשעת עשייתה או בשעת מותו, ובמידה שהצוואה נוגעת למקרקעין - גם לפי דין מקום הימצאם.
(ב) לעניין החלתו של דין זר לפי סעיף זה יראו את הכשרות הדרושה למצווה או לעדי הצוואה כעניין שבצורה."

סעיף 140(א) לחוק הירושה הינו אחד החריגים לכלל הקבוע בסעיף 137 לחוק הירושה, ומגמתו ברורה "לנסות, ככל האפשר, לא לפסול צוואה המבטאת רצון נפטר בגלל פגם טכני בצורת עשייתה".

בהתאם להוראת סעיף זה ניתן, עקרונית, להכיר בצוואת המנוחה לפי הדין הישראלי, אף-על-פי שהדין החל על הירושה - דין ארגנטינה - אינו מכיר בצוואה שבעל-פה. הכשרת צורת הצוואה לפי סעיף 140 לחוק הירושה אין לה ולא כלום עם הקביעה כי הדין החל על הירושה הוא דין ארגנטינה. הדין החל על הירושה לחוד, והדין לפיו נבחנת צורת הצוואה לחוד {דברי בית-המשפט ב- ע"א 8991/04 בורהאן סובחי יעקוב ברגות נ' זוהיר ברגות-נצרת, תק-על 2006(4), 44, 48 (2006)}.
ב- ב"ז (מחוזי חי') 355/95, ב"ז (חי') 888/95, עז' (חי') 1265/95, עז' (חי') 2861/94 {קלר אלכסיי בן לב נ' רודרמן סופיה, תק-מח 97(1), 673, 674 (1997)} קבע בית-המשפט:

"4. אכן, אם צוואת 1992 נעשתה כחוק, כי אז, לפי סעיף 36 לחוק הירושה, היא מבטלת את צוואת 1989 ובאה במקומה. המשיבים העלו טענות פורמאליות ומהותיות נגד צוואת 1992.

הטענה הראשונה היא שלא הוכח לבית-המשפט כראוי שצוואת 1992 נעשתה על-פי החוק, הנוהג באוקראינה, המקום שבו היא נעשתה.

נאמר בסעיף 140 לחוק הירושה כי צוואה כשרה מבחינת צורתה, אם היא כשרה לפי הדין הישראלי [חוק הירושה], או לפי דין מקום עשייתה [אוקראינה].

הדין האוקראיני לא הוכח בפני בית-משפט זה. אכן, כלל נקוט בידינו כי אם לא הוכח החוק הזר, בדרך-כלל יש להניח חזקת שוויון חוקים, כלומר, שהחוק האוקראיני, בענייני צוואות, כמוהו כחוק הישראלי, לפחות בעניין הנדון בפני.

{ע"א 65/80 אדרת שומרון בע"מ נ' "הולינגסוורת ג.מ.ב.ה", פ"ד מד(3), 600 (1990); מ' שאווה הדין האישי בישראל (מהדורה שלישית מורחבת), 491}

מכל-מקום, על-פי הרישא של סעיף 140 לחוק הירושה, צוואת המנוחה כשרה מבחינת צורתה, גם אם היא כשרה לפי הדין הישראלי, אף-על-פי שהיא איננה כשרה לפי הדין האוקראיני."

סעיף 141 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"141. מיון מונחים
לעניין קביעת הסמכות והדין לפי הסעיפים 136 עד 140 תהיה לכל מונח המשמעות שיש לו בדין הישראלי."

סעיף 142 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"142. דין-חוץ המפנה אל דין אחר
על-אף האמור בחוק זה, כשחל הדין של מדינה פלונית ואותו דין מפנה אל דין-חוץ, אין נזקקים להפניה, אלא יחול הדין הפנימי של אותה מדינה; אולם כשהדין של אותה מדינה מפנה אל הדין הישראלי, נזקקים להפנייה ויחול הדין הפנימי הישראלי."

ש' שילה גורס בספרו {פירוש לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, כרך שני, 167} כי "סעיף זה מתייחס לאחת הסוגיות החשובות ביותר במשפט הבינלאומי הפרטי - סוגיית ה- renvoi. כאן המשפט הישראלי איננו הולך בעקבות המשפט האנגלי והוא דוחה את ה- renvoi - חוץ ממקרה אחד והוא, מקרה שבו המדינה אליה מפנה הדין הישראלי מפנה בחזרה לדין הישראלי" {ראה גם בש"א (מחוזי נצ') 2791/04 בורהאן סובחי יעקב ברגות נ' נהיל ברגות, תק-מח 2005(3), 11146, 11149 (2005)}.




סעיף 143 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"143. דין-חוץ שאין נזקקים לו (תיקון: התשנ"ח(2))
על-אף האמור בחוק זה, כשחל דין-חוץ, אין נזקקים לו במידה שהוא מפלה מטעמי גזע, דת, מין או לאום או סותר תקנת הציבור בישראל."

ש' שילה גורס בספרו {שם, 175} לעניין תקנת הציבור כדלקמן:

"כידוע, המחוקק הישראלי מגביל את האפשרות להנחיל נכסים מעבר לשני דורות. גישה זו מבוססת על מדיניות ותקנת הציבור הישראלית, כפי שהסברתי במקום אחר. אין זאת אומרת, שאם ה- lex causae הוא דין שאיננו מגביל את גלגולה של ירושה, יש לדחות דין זה כדין הנוגד את תקנת הציבור בישראל. לפנינו תפיסות שונות של מחוקקים שונים בדבר הגבלת, או אי-הגבלת עבירותם של נכסים. אין פסול בכך שבמדינה אחרת הגישה היא הרבה יותר ליברלית מאשר הגישה הישראלית. זאת דוגמה טובה לאי-שימוש בסעיף 143" {ראה גם בש"א (מחוזי נצ') 2791/04 בורהאן סובחי יעקב ברגות נ' נהיל ברגות, תק-מח 2005(3), 11146, 11151 (2005)}.

סעיף 144 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"144. סייג לתחולת דין-חוץ
על-אף האמור בחוק זה, דין-חוץ המקנה זכויות ירושה על-פי דין למי שאיננו קרוב למוריש קרבת דם או קרבה של נישואין, חיתון או אימוץ, אין נזקקים לו אלא במידה שאותו דין-חוץ מכיר בזכויות ירושה כאמור המוקנות בדין הישראלי."
ב- ה"פ (מחוזי ת"א) 597/88 {דב שטיין נ' דבורה סופר, תק-מח 1995(1), 11072, 11076 (1995)} קבע בית-המשפט כי לא ניתן להחיל במקרה דנן את הוראות סעיף 144 לחוק הירושה, שכן נקבע על-ידי בית-המשפט העליון כי הבית איננו חלק מהעזבון. כלשון בית-המשפט העליון: "מסקנתי מהאמור הוא שאכן דיני הירושה לא יחולו על המקרה דנן, אלה יחולו ויחייבו ההוראות שבסעיף 19ג(4) להסכם".