במה מסלקים חובות העזבון (סעיף 100 לחוק)

סעיף 100 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"100. במה מסלקים חובות העזבון
(א) לסילוקם של חובות העזבון ישתמש מנהל העזבון בראש ובראשונה בכספים הנמצאים בעזבון.
(ב) במידה שסילוק החובות מצריך מימוש של נכסי עזבון, יציע אותם מנהל העזבון תחילה ליורשים ויתן להם שהות סבירה לרכשם במחיר שאינו נופל ממחיר השוק.
(ג) ציווה המוריש נכס מסויים לפלוני, לא ימומש אותו נכס כל עוד אפשר לסלק חובות העזבון מתוך נכסי עזבון אחרים.
(ד) בית-המשפט רשאי לתת למנהל העזבון הוראות שונות מהוראות סעיף זה, ורשאי הוא להורות לו שמכירתם של נכסי עזבון תהיה בדרך שנכסים כאלה נמכרים בהוצאה לפועל או בדרך אחרת שיקבע."

סעיף 100(א) לחוק הירושה, בא להסמיך את מנהל העזבון, לצורך יעילות של חיסול החובות, לשלמם מתוך כספים זמינים, וזאת על-מנת שלא ליתן לנושים להמתין לתשלום חובות העזבון מתוך הנכסים הטעונים מימוש.

כך גם אין כל מניעה כי חובות העזבון ישולמו מתוך הכספים הזמינים הנמצאים בחשבון הבנק {בש"א (ת"א-יפו) 3021/05 ניהול עזבון המנוחה צפריה זנקביץ' ז''ל נ' האפוטרופוס הכללי, תק-מש 2005(2), 193 (2005)}.

תשלום שכר-טרחת מנהל העזבון הוא חוב השייך לעזבון. סוגיית אחריות היורשים להוצאות העזבון וחובותיו מוסדרת בסעיפים 100, 133 ו- 134 לחוק הירושה. מעיון בסעיפי חוק אלה עולה כי קיימת שונות באחריות לחובות, בין היורשים השונים, על-פי זכאותם בצוואה.

בית-המשפט יוצא מנקודת הנחה כי המוריש מעוניין שהזוכים במנות יזכו במנות "נטו" ובשלמות, ולא יחוייבו לשלם את חובות העזבון מתוך המנות. כמו-כן המוריש מעוניין כי החובות כאמור יפלו במלואם על נכסי העזבון הכלליים. לכן מנה ספציפית תבוא רק בסוף התור לעניין סילוק חובות העזבון, אם אין בנכסיו הכללים של העזבון כדי לכסות את מלוא החובות וההוצאות, כאמור בסעיף 133 לחוק הירושה.

יודגש כי לבית-המשפט שיקול-דעת והוא רשאי, בנסיבות העניין, לקבוע שהמוריש לא היה מעוניין לפטור את מקבלי המנות מתשלום חובות העזבון. יחד-עם-זאת, הזכות כאמור להפעיל את שיקול-דעת, תיעשה במשורה ורק במקרים בהם קיימות ראיות מוצקות לגבי כוונתו של המוריש {בש"א (יר') 58493/07 עזבון המנוח א' נ' ז"ל נ' האפוטרופוס הכללי ואח', תק-מש 2008(2), 509 (2008)}.

ב- ת"א (יר') 12920/01 {בנק הפועלים בע"מ נ' עזבון המנוח בן ציון מכלוף ז"ל ואח', תק-של 2003(4), 17568 (2003)} עסקינן בצוואה הקובעת מפורשות כי את חובות העזבון יש לסלק מתוך נכסי העזבון.
לאור הנ"ל, קבע בית-המשפט כי מכיוון שמחצית הדירה היא במסגרת "נכסי העזבון" הרי שלאור האמור לעיל התוצאה היא שדבר ראשון, מחצית הדירה של העזבון צריכה לפרוע את חובות העזבון.

כאמור, סעיף 100 לחוק הירושה עוסק באופן סילוק חובות העזבון על-ידי מנהל העזבון. סעיף זה מקים מחלוקת באשר לפרשנותו.

יש הגורסים כי סעיף 100 לחוק הירושה הוא ביצועי בלבד ביחסים שבין העזבון לנושים ואין לו כל השלכה על החלוקה המהותית בנטל החוב בין היורשים עצמם, שכן, עניין זה מוסדר על-ידי סעיף 134(א) לחוק הירושה הקובע כי היורשים בינם לבין עצמם נושאים בחובות העזבון לפי יחס חלקיהם בעזבון {ת"ע 2017/79 חברה לנאמנות של בנק לאומי לישראל בע"מ נ' האפוטרופוס הכללי ואח', פ"מ מא(ב), 195}.

לעומת-זאת, יש הגורסים כי סעיף 100 לחוק הירושה הינו מהותי והוא חל גם ביחסים שבין היורשים בינם לבין עצמם {המ' (חי') 2041/97 וקסמן נ' האפוטרופוס הכללי, דינים מחוזי לב(1) 903}.

נראה כי מיקומם של הסעיפים הוא שמעיד על כוונת המחוקק. סעיף 100 לחוק הירושה משובץ בפרק השישי בסימן ד' שעניינו: "ניהול העזבון על-ידי מנהל העזבון", ואילו סעיף 134 לחוק משובץ בסימן ו' שעניינו: "אחריות היורשים לחובות העזבון".

רוצה לומר, כי סעיף 100 לחוק הירושה נועד, לצורך היעילות, להסמיך את מנהל העזבון לשלם לנושים מתוך הכספים שנמצאים תחת ידו בלא שיהא צורך להמתין עד אחרי מכירת הנכס, ואילו סעיף 134(א) לחוק הירושה, עניינו, בחלוקה פנימית של חובות העזבון בין היורשים ובין עצמם {בש"א (ת"א) 3808/02 עזבון המנוחה קושוקרו ביילה נ' עובדיה אפרת, תק-מש 2002(4), 14 (2002)}.

במקרה וציווה המוריש נכס מסויים לאחד הזוכים, חזקה לכאורה כי המוריש רצה שנכס זה יועבר לזוכה כפי שהוא, ומכאן כי אין לשלם מתוכו את חובות העזבון.

שונה המצב אם העזבון אינו יכול לשלם את חובותיו מתוך נכסים שלא נכללו במנות כאמור בסעיף 100(ג) לחוק הירושה. במצב דברים זה, כאשר לא קיימים נכנסים שיוריים וכל הזוכים זכו במנות, יש לפגוע במנות בין שהן כספיות ובין שהן נכסיות, בצורה יחסית, בשיעור חלקו בעזבון ביחס לכלל נכסי העזבון {בש"א (ת"א) 3808/02 עזבון המנוחה קושוקרו ביילה נ' עובדיה אפרת, תק-מש 2002(4), 14 (2002)}.

אנו סבורים כי אפשרות נוספת להבנתו של סעיף 100 לחוק הירושה האם הוא ביצועי או מהותי, היא על-ידי ההבחנה באיזה סוג חלוקת עזבון מדובר, על-פי דין או על-ידי צוואה.

הוראת סעיף 51 לחוק הירושה והוראת סעיף 100 לחוק הירושה - הן הוראות משלימות, התואמות זו את זו {דברי בית-המשפט ב- תמ"ש (ת"א) 6070/99 עזבון המנוח אלג'ם נ' אביבה מנחם, תק-מש 2000(1), 213 (2002)}.

הוראות סעיפים 100(א) ו- 100(ב) לחוק הירושה הן הוראות כלליות בעניין ניהול עזבון. על-פי הוראות אלה החובות מסולקים תחילה מכספי העזבון ורק לאחר-מכן על דרך של מימוש נכסי מקרקעין המהווים חלק מהעזבון, כאשר ליורשים דין קדימה על פני מציעים חיצוניים.
הסדר כללי זה נסוג כאשר בעזבון "נכס מנה", שאזי חלה הוראה ספציפית של סעיף 100(ג) לחוק הירושה.

הסדרים אלה שבסעיף 100 לחוק הירושה לא נועדו לתת מענה להחזר חוב המובטח בשיעבוד מנה של נכס מסויים. באשר ל"שיעבוד מנה", במערכת היחסים הפנימיים בין היורשים מורה הוראת סעיף 51(ב) לחוק הירושה כי 'אין הזוכה זכאי לדרוש מן היורשים האחרים סילוקו של שיעבוד, ששועבד בו הנכס על-ידי המצווה' ".

סעיף 100(ב) לחוק הירושה קובע כי ב"מידה שסילוק החובות מצריך מימוש של נכסי עזבון, אזי, מנהל העזבון יציע את הנכסים כאמור, ליורשים, ויתן להם תקופת זמן סבירה כדי שיוכלו לרוכשם. על היורשים, במקרה כזה, להציע הצעת רכישה שלא תפחת ממחיר השוק".

סעיף 100(ד) לחוק הירושה קובע כי לבית-המשפט הסמכות לקבוע באיזו דרך יימכרו הנכסים. כמו-כן לבית-המשפט יש את השיקול-הדעת, קרי, הסמכות, לקבוע כל הוראה אחרת השונה מן האמור ההוראות שבסעיף 100 לחוק הירושה.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

במה מסלקים חובות העזבון (סעיף 100 לחוק)