יורש אחר יורש (סעיף 42 לחוק)

סעיף 42 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כדקלמן:

"42. יורש אחר יורש
(א) המצווה רשאי לצוות לשניים על-מנת שיזכה השני אחרי שזכה הראשון; השני יזכה במות הראשון או בהתקיים התנאי או בהגיע המועד שנקבע לכך בצוואה, הכל לפי המוקדם יותר.
(ב) הראשון רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, והשני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון; אולם אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני על-ידי צוואה.
(ג) השני יזכה אם היה כשר לרשת את המצווה בשעת זכייתו, אף אם לא היה כשר לכך במות המצווה; מת השני לפני שעת זכייתו או שנמצא פסול לרשת או שהסתלק מן המגיע לו, הוראת הצוואה לטובתו מתבטלת.
(ד) הוראת צוואה על דרך זו ליותר משניים - בטלה, זולת הוראה לטובתו של מי שהיה בחיים בשעת עשיית הצוואה."

סעיף 42(א) לחוק הירושה קובע את גדרי ההסדר {בש"א (ת"א) 3378/02 עזבון המנוח ברנרד רייך ז"ל נ' האפוטרופוס הכללי ואח', תק-מש 2003(2), 263, 266 (2003)}.

המוריש הוא זה שיחליט מה ייעשה ברכושו לשעבר, ולא פלוני, שיירש את הרכוש מהמוריש {ש' שילה בספרו פירוש לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, כרך ראשון, 371; ראה גם בר"ע 249/75 לנה לביא נ' אסתר (גוטר) יפה, פ"ד ל(2), 188 (1976)}.

על-פי סעיף 42 לחוק הירושה, רשאי המוריש לצוות לשנים על-מנת שיזכה השני אחרי שזכה הראשון. בהבחנה מהקבוע לגבי "יורש במקום יורש", לפיו עוברת זכות הירושה מזוכה אחד למשנהו לפני שזכה הראשון בירושתו, מאפשר סעיף 42 לחוק הירושה לקבוע, כי לאחר שירושה נתקבלה בידי הזוכה הראשון, נשארת בתוקף זכותו של זוכה אחר שאליו תועבר הירושה או, לפי הנסיבות עודף הירושה {פ"ה שטראוס דיני הירושה במדינת ישראל, 95}.

נעיר כי בדרך-כלל, אין אדם יכול לצוות לשניים אלא לפי הוראות סעיף 42 לחוק הירושה, וכדי להוציא את תחולת הסעיף הנ"ל על צוואה מסוג זה צריכה, לפי סעיף 53 לחוק הירושה, להיות בצוואה הוראה אחרת. כלומר, חזקה על אדם כשהוא מצווה לשניים שהוא עושה אותה לפי סעיף 42 לחוק הירושה, וכדי להוציא את תחולתו עליו להביע את דעתו על-כך בצורה ברורה ומפורשת.

הרציונל העומד בבסיס הסדר הקבוע בסעיף 42 לחוק הירושה {"יורש אחר יורש"} הוא הורשה לשניים. המצווה בוחר להוריש לאחד, על-מנת שבמותו של הראשון או בקרות מאורע מסויים, יועבר העזבון לשני.

על-פי סעיף 42(ב) לחוק הירושה גם אם יודע היורש הראשון שהמצווה ביקש כי נכסי העזבון יגיעו, כעיקרון, לידיו של היורש השני, אין בידיעה זו כדי להטיל מגבלה משפטית על כוחו לעשות במה שקיבל כבתוך שלו. אפשר, שרשאי הוא לכלות את נכסי העזבון – כולם או חלקם – ומבחינה משפטית גרידא, אף-על-פי שנהג בחוסר תום-לב, פועל הוא כדין. על-כן, זולת האיסור הקבוע בסעיף, כי היורש הראשון מנוע מלצוות לאחר את הרכוש שזכה בו, רשאי הוא לעשות ברכושו כל פעולה אחרת, לרבות העברתו לאחר בחייו {ע"א 598/75 רזניק נ' רזניק, פ"ד ל(1), 749 (1976); ע"א 1182/90 שחם נ' רוטמן, פ"ד מו(4), 330 (1992); ע"א 749/82 מוסטון נ' וידרמן, פ"ד מג(1), 278 (1989); ע"א 46/89 רוזן נ' בהט, פ"ד מד(2), 765 (1990); תמ"ש 12340/05 פ.ל. נ' ש.א., פדאור 06(12), 198 (2006)}.

ההבדל בין סעיף 42 לחוק הירושה לסעיף 45 לחוק הירושה הוא, שבעוד שעל-פי סעיף 42 לחוק הירושה מתבצע רצון המוריש הראשון ישירות מכוח צוואתו שלו, הרי סעיף 45 לחוק הירושה מדבר על-כך שהיורש הראשון מצווה על-ידי המוריש לבצע פעולות שונות, ורק באמצעות פעולותיו שלו עשוי לזכות אדם שלישי {ע"א 545/87 דפנה גרינברג נ' לביה שטיין, פ"ד מד(2), 733 (1990)}.

עיקריו של סעיף 42 לחוק הירושה הם, שהמצווה רשאי לצוות לשניים על-מנת שיזכה השני אחרי שזכה הראשון. הראשון רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, והשני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון.

חוק הירושה נוקט בעמדת ביניים. מחד גיסא, הוא מאפשר הורשה על דרך יורש אחר יורש. מאידך גיסא, הוא מגביל אפשרות זו לשני יורשים, אלא-אם-כן היורשים הנוספים הם בחיים בעת עשיית הצוואה. הגבלה זו היא בעלת אופי קוגנטי. המצווה אינו רשאי לקבוע בצוואתו הסדר שונה {ראה סעיף 53 לחוק הירושה}.

עמדת ביניים זו "משקפת פשרה ואיזון בין מגמות המושכות לצדדים: מן הצד האחד הרצון לכבד מצווה מה ייעשה ברכושו לאחר לכתו מן החיים, ומן הצד האחר הרצון שלא לתת ל"יד המתה" לשלוט בחיים, לאפשר לחיים לעצב חייהם כרצונם, לאפשר דינמיות בהעברת נכסים מייד ליד וכיוצא באלה" {ע"א 1182/90 שחם נ' רוטמן, פ"ד מו(4), 330 (1992)}.

נמצא, כי שליטתו של המוריש היא מוגבלת, והיא משתרעת על שני יורשים בלבד. בכך נקבע גבול בשרשרת ההורשה של יורש אחר יורש. ביסוד הגבלה זו עומד רצונה של שיטת המשפט להגביל את כוחו של המת לשלוט בנכסיו לאחר מותו {ע"א 4402/98 מלמד נ' סולומון, פ"ד נג(5), 703 (1999)}.

סעיף 42 לחוק הירושה מהווה דוגמה נוספת להגבלת חירותו של מצווה. חוק הירושה מטיל שתי הגבלות בירושה על דרך זו.

ההגבלה האחת קובעת כי הוראת צוואה על דרך יורש אחר יורש ליותר משניים בטלה {סעיף 42(ד) לחוק הירושה}.

ההגבלה השנייה מכוונת כלפי מצווה שירש רכוש כיורש ראשון. מצווה זה אינו יכול לגרוע מזכותו של היורש השני על-ידי צוואה {סעיף 42(ב) לחוק הירושה}.

כאמור, שתי מגבלות אלה הן בעלות אופי קוגנטי {סעיף 53 לחוק הירושה}. כל עוד קויימו שתי הגבלות אלה, חופשי המצווה, הקובע הוראה בצוואה על דרך יורש אחר יורש לקבוע הוראות ותנאים כרצונו.

צוואה ובה הוראה על דרך יורש אחר יורש, ככל צוואה אחרת, גוררת אחריה תוצאות משפטיות רק עם מות המצווה. בקרות אירוע זה עובר נושא הצוואה {כאמור בסעיף 40 לחוק הירושה} ליורש הראשון. הוא רשאי לעשות בהם "כבתוך שלו" {סעיף 42(ב) לחוק הירושה}.

יורש ראשון הוא איפוא בעלים לכל דבר {ע"א 4714/90 ויספלד נ' ויספלד, פ"ד מח(3), 104 (1994)}. על חירותו זו של היורש הראשון מוטלות מגבלות שונות.

חלקן מעוגנות בחוק הירושה עצמו {נקבע כי "אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני על-ידי צוואה" - סעיף 42(ב) לחוק הירושה} וחלקן מעוגנות בצוואה {רשאי המצווה, כחלק מחירותו שלו, להגביל את כוחו של היורש הראשון - סעיף 53 לחוק הירושה} וחלקן של ההגבלות על כוחו של היורש הראשון מעוגנות בדין הכללי {ע"א 37/80 באומן נ' נתן, פ"ד לח(4), 320 (1984)}.

נשאלת השאלה מהן זכויותיו של היורש השני בצוואה על דרך יורש אחר יורש? בתשובתנו עלינו להבחין בין שלוש תקופות.

התקופה הראשונה היא בטרם נפטר המצווה. בתקופה זו אין לו ליורש השני – כשם שאין לו ליורש הראשון – כל זכות בנושא הצוואה.

התקופה השנייה היא לאחר פטירת המצווה ובטרם נפטר היורש הראשון. בתקופה זו נושא הצוואה הוא בבעלותו של היורש הראשון, הרשאי לעשות בו "כבתוך שלו". האם יש ליורש השני כל זכות בתקופה זו? האם דינו כדין היורש הראשון בטרם נפטר המצווה? התשובה הינה כי עם מות המצווה רכש היורש השני זכות. זכות זו באה לו עם מות המצווה. היא מכוונת כלפי היורש הראשון. תוכנה הוא מוגבל. עיקרה הוא לקבל, עם מות היורש הראשון, את "ששייר היורש הראשון" {סעיף 42(ב) לחוק הירושה}. חרף מוגבלותה זו של הזכות, עשויות להיות לה תוצאות שונות. לעיתים עשוי היורש השני אף לזכות ליותר מזכות מוגבלת זו, וזאת אם קבע המצווה הוראות בעניין זה בצוואה {סעיף 42(א) סיפא לחוק הירושה}.

התקופה השלישית היא לאחר פטירת המצווה והיורש הראשון. בתקופה זו זוכה היורש השני "במה ששייר הראשון". ירושה זו באה לו מהמצווה. היורש השני אינו יורשו של היורש הראשון. הוא יורשו השני של המצווה.

נדגיש כי "שעת זכייתו" של השני היא "במות הראשון או בהתקיים התנאי או בהגיע המועד שנקבע לכך בצוואה, הכל לפי המוקדם" כאמור בסעיף 42(א) לחוק הירושה. בהיעדר תנאי או מועד בצוואה, שעת הזכייה של היורש השני, היא "במות הראשון". נמצא, כי אם היורש השני מת לפני היורש הראשון {"לפני שעת זכייתו"}, הוראת הצוואה לטובתו מתבטלת.

אם-כן, במות היורש השני לפני היורש הראשון מתבטלת הוראת הצוואה בעניינו של היורש השני. הצוואה ממשיכה לעמוד בעינה כצוואה רגילה, על פיה זוכה היורש הראשון בכל מה שציווה המוריש, ולאחר מותו יזכו במה ששייר, יורשיו {על-פי דין או על-פי צוואה}.

זאת ועוד. כדי לשלול את תוצאותיו של סעיף 42 לחוק הירושה, יש צורך בהוראה מפורשת או משתמעת, שהיא מעבר לעצם קביעת המתכונת של יורש אחר יורש {רע"א 3130/05 יורשי המנוחה אנט רבינוביץ ז"ל נ' האפוטרופוס הכללי כמנהל עזבון המנוחה מירה רובינק ז"ל, פורסם באתר האינטרנט של בית-המשפט העליון (2006)}.

כנלמד מהוראת סעיף 53 לחוק הירושה, הוראת סעיף 42(ד) לחוק הירושה אין להתנות עליה והרי היא הוראת חוק הכפויה עלינו. הוראת סעיף 42(ד) לחוק הירושה משקפת פשרה ואיזון בין מגמות המושכות לצדדים: מן הצד האחד הרצון לכבד מצווה מה ייעשה ברכושו לאחר לכתו מן החיים, ומן הצד האחר הרצון שלא לתת ל"יד המתה" לשלוט בחיים, לאפשר לחיים לעצב חייהם כרצונם, לאפשר דינמיות בהעברת נכסים מייד ליד.

חזקה על אדם כשהוא מצווה לשניים שהוא עושה אותה לפי סעיף 42 לחוק הירושה וכדי להוציא את תחולתו עליו להביע את דעתו על-כך בצורה ברורה ומפורשת {ע"א 1182/90 שחם נ' רוטמן, פ"ד מו(4), 330 (1992); בר"ע 249/75 לנה לביא (לוין) לבית דינצ'ס נ' אסתר (גוטר) יפה, פ"ד ל(2), 188, 190 (1976)}.

בפרשת שחם שלעיל, עלתה השאלה, כיצד יעשה מוריש שימוש יעיל בכוחו ויגביל יורש ראשון "לעשות במה שקיבל כבתוך שלו"?

בית-המשפט קבע כי קיימים שלושה מצבים: הראשון הוא, שמוריש קובע מפורשות ובלשון ברורה הגבלות על כוחו של יורש ראשון לנהוג בנכסיי הירושה מינהג בעלים. השני הוא, שמוריש אינו קובע כך מפורשות ובלשון ברורה, אך ניתן להסיק כוונתו זו מכלל הוראות הצוואה ומחומר לגיטימי אחר לפירוש הצוואה. המצב השלישי הוא, שמוריש אינו קובע אלא הוראה של יורש אחר יורש על דרך הסתם.

הפתרון פשוט הוא, לכאורה, במקרה הראשון ובמקרה השלישי: בראשון תקבענה הוראות המוריש ובשלישי תקבענה הוראות סעיף 42(ב) לחוק הירושה כלשונן, והרי למקרה זה הורה סעיף 42(ב) לחוק הירושה. ומה באשר למקרה האמצעי, של הסקת כוונה מכללא?

נקודת המוצא היא בסעיף 53 לחוק הירושה ולפיו ניתן להוציא את תחולת ההוראה שבסעיף 42(ב) לחוק הירושה אם "אין בצוואה הוראות אחרות". לפיכך, נשאלת השאלה, מה עולה כדי "הוראות אחרות" שיש בכוחן לגבור על הכוח המוענק ליורש ראשון בסעיף 42(ב) לחוק הירושה?

בפרשת לביא לבית דינצ'ס שלעיל קובע כב' השופט צ' ברנזון כי "חזקה על אדם כשהוא מצווה לשניים שהוא עושה אותה לפי סעיף 42 לחוק, וכדי להוציא את תחולתו עליו להביע את דעתו על-כך בצורה ברורה ומפורשת".

לדעת כב' השופט צ' ברנזון, אם-כן, צירוף התיבות "הוראות אחרות" בסעיף 53 לחוק הירושה פירושו הוא הוראות ברורות ומפורשות. בפרשת מוסטון {ע"א 749/82 מוסטון נ' וידרמן, מג(1), 278 (1989)} נטה כב' השופט ח' אריאל לפרשנות מרחיבה לסעיף 53 לחוק הירושה בסוברו כי אין לעמוד דווקא על הוראה "חד-משמעית ומפורשת" {כלשונו} בצוואה. לדעתו ניתן להסתפק "בפחות מכך, לאמור בדרישה שהסייג על-פי סעיף 53 לא יהא דווקא מפורש אלא די שיהא משתמע באופן ברור מדברי המצווה (לרבות אומד-דעתו והנסיבות)".

המסקנה היא כי יש ליתן פירוש מרחיב לביטוי "הוראות אחרות" שבסעיף 53 לחוק הירושה, וכי יש וראוי לפרשו כמתפרס גם על הוראות מכללא בצוואה ולא אך על הוראות ברורות ומפורשות כגרסת כב' השופט צ' ברנזון.

בהיעדר הוראות דין המורות אחרת, כוונת המצווה היא שתכריע – בין אם כוונה זו עולה מתוך מילותיה המפורשות של הצוואה בין אם כוונה זו "משתמעת" מן הצוואה; וכוונה "משתמעת", כוללים אנו בה – בלשונו של סעיף 54(א) לחוק – את "אומד-דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה".

בהסדר של "יורש אחר יורש" הצוואה קובעת כי היורש הוא פלוני ובמותו יירש את המוריש אלמוני. בהסדר של "יורש במקום יורש" הצוואה קובעת כי היורש הוא פלוני, ואם פלוני לא יזכה, היורש יהא אלמוני {סעיף 41 לחוק הירושה}.

הנה-כי-כן, ההסדר של "יורש אחר יורש" שונה מהותית מההסדר של "יורש במקום יורש". בהסדר של "יורש אחר יורש" פלוני יורש את המוריש. לכאורה, גורל הרכוש נתון עתה בידיו של פלוני הרשאי לעשות בו כרצונו. ההסדר של חוק הירושה מאפשר למוריש לשלוט על רכוש זה. המוריש רשאי לקבוע כי לאחר מותו של פלוני יעבור הרכוש לאלמוני.

ב "תקופת הביניים" רשאי פלוני לעשות ברכוש כבתוך שלו. הרכוש הוא שלו. יחד-עם-זאת, אין בכוחו לשנות מהוראתו של המוריש. אין הוא יכול לקבוע, כי במותו הרכוש יעבור לפלמוני. שליטה זו של המוריש היא מוגבלת, והיא משתרעת על שני יורשים בלבד. בכך נקבע גבול בשרשרת ההורשה של יורש אחר יורש. ביסוד הגבלה זו עומד רצונה של שיטת המשפט להגביל את כוחו של המת לשלוט בנכסיו לאחר מותו.

שונה הדבר בהסדר של "יורש במקום יורש". כאן קובע המוריש, כי פלוני יירש אותו. יחד-עם-זאת, המוריש צופה מצב דברים, שבו פלוני לא יוכל לרשת אותו, אם משום שפלוני נפטר לפני המוריש, אם משום שפלוני פסול מלרשת, אם משום שפלוני הסתלק מהירושה ואם מטעם אחר. אירועים אלה המתרחשים לאחר עריכת הצוואה, עשויים ליצור חסר בצוואה. חסר זה מתמלא על-ידי הוראות שבחוק הירושה או על-ידי השלמה שיפוטית.
דיני השלמה אלה, שבחוק הירושה, הם בעלי אופי דיספוזיטיבי {סעיף 53 לחוק הירושה}. המצווה רשאי לקבוע הסדר שונה מההסדר שבחוק לעניין השלמת החסר שיווצר עם התרחשותם של אותם אירועים. אחד ההסדרים אשר המצווה רשאי לקבוע הוא, שאם היורש הראשון אינו זוכה על-פי הצוואה, יזכה על-פיה יורש שני אשר נקבע בצוואה.

המאפיין מצב דברים זה הוא – להבדיל ממצב של יורש אחר יורש – שאין בו כלל "תקופת ביניים". היורש הראשון כלל לא זכה – וממילא אינו מוריש דבר לזולתו – תוך שנקבע הסדר לפיו יבוא יורש שני תחתיו. המצווה אינו מוגבל במספר היורשים "החילופיים" אשר הוא קובע, ורשאי הוא "לצוות גם ליותר משניים" {סעיף 41(ג) לחוק הירושה}. אם האירוע הצפוי מתרחש יהא היורש זה שנקבע בצוואה {ולא בדין הדיספוזיטיבי שבחוק הירושה}, תוך שנקבע, כי "דינו כדין מי שהמצווה ציווה לו לכתחילה" {סעיף 41(ב) לחוק הירושה}. אם האירוע הצפוי אינו מתרחש, יהא היורש הראשון יורש לכל דבר ועניין, בלא שיש כל הגבלה על כוחו שלו להוריש לזולתו, שהרי את רכושו שלו הוא מוריש, בלא כל ניסיון של המוריש לשלוט על נכסים אלה – שהיו שלו בטרם מותו – מקברו {ע"א 4402/98 יצחק מלמד נ' אשכנזי סולומון, פ"ד נג(5), 703 (1999)}.

ב- ת"ע (משפחה כ"ס) 2990/07 {דוד שגב נ' אוד גל, תק-מש 2010(2), 64, 68 (2010)} קבע בית-המשפט כי בעניין דנן מנועה הייתה המנוחה לצוות בצוואתה החדשה את כל הרכוש בו זכתה מכוח הצוואה ההדדית לנתבע ובכך לגרוע מזכויותיהם על-פי הצוואה ההדדית של התובעים והנתבעת 2, הגב' נועה גל.

מאידך, לא הייתה כל מניעה מצד המנוחה להעביר עוד בחייה את הזכויות שנפלו בידיה על-פי הצוואה ההדדית במתנה לנתבע, מכוח הוראת סעיף 42(ב) לחוק הירושה.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

יורש אחר יורש (סעיף 42 לחוק)