חלוקתו של משק חקלאי (סעיף 114 לחוק)

סעיף 114 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"114. משק חקלאי
(א) משק חקלאי שהוא יחידה שחלוקתה הייתה פוגעת בכושר קיומה כמשק חקלאי העשוי לפרנס משפחה חקלאית - יימסר ליורש המוכן ומסוגל לקיימו, והוא יפצה את היורשים האחרים במידה ששווי המשק עולה על המגיע לו מן העזבון.
(ב) באין הסכמה בין היורשים בשאלה מי מהם מוכן ומסוגל לקיים את המשק החקלאי, מה הם הנכסים המהווים את המשק החקלאי, מהו שווי המשק לצורך החישוב בין היורשים ובדבר צורת הפיצוי ליורשים האחרים, זמני סילוקו והבטחתו - יחליט בית-המשפט לפני הנסיבות.
(ג) היו שני יורשים או יותר, ובהם בן זוגו של המוריש, מוכנים ומסוגלים לקיים את המשק החקלאי - בן זוגו של המוריש עדיף על יורשים אחרים.
(ד) היה יורש עובד במשק החקלאי בחיי המוריש או שהשקיע בו מהונו ולא קיבל תמורה כפי שאדם אחר היה מקבלה, יובא זאת בחשבון בקביעת הפיצוי האמור."

ייחוד הסעיף לנושא המשק החקלאי, שורשו בהיסטוריה המשפטית של המשק החקלאי.

כדי להגשים את המטרה של הועדת הקרקע לעיבוד חקלאי במסגרת אגודות שיתופיות, התגבשה עוד מקדמת דנא מדיניות המוסדות המיישבים האוצלת על תנאי העברת הזכויות בנחלה מחבר אגודה לאחר. המשק נתפש כנחלה חקלאית, מהווה יחידה מישקית אחת שאינה ניתנת לחלוקה או לפיצול. מדיניות זו מצאה את ביטויה בהחלטות המינהל והסוכנות {ע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו(6), 295 (2002)}.

הטעם למדיניות אי-פיצול הנחלה נעוץ ברצון לשמר את היחידה החקלאית כשלמות אחת על-מנת למצות מתוכה את הפוטנציאל המישקי כולו ולמנוע את חלוקתה בין מספר גורמים באופן העלול לפגוע באופן משמעותי בתועלת הכלכלית העשויה לצמוח ממנה.

הפן השני של מדיניות זו נועד להותיר בידי המוסדות המיישבים את היכולת לפקח על זהות הגורמים אליהם מבקש חבר האגודה להעביר את זכותו בנחלה. מאחר שמדובר באגודה שיתופית חקלאית הנושאת אופי חברתי-כלכלי ייחודי המתאפיין במחוייבות ליעוד החקלאי ובשיתוף פעולה ועזרה הדדית בין החברים, ישנה חשיבות בבחינת התאמתם של אלה המבקשים להשתלב בחיי האגודה כדי להבטיח את המשך קיומה כמערכת חברתית הרמונית ואת שגשוגה הכלכלי.

מדיניות זו של הגורמים המיישבים שעניינה אי-פיצול הנחלה, ובקרה על זהות הגורם המבקש להשתלב באגודה, נועדה לשמר את הכושר החקלאי והמבנה החברתי המיוחד של האגודה השיתופית.
כאמור, רעיון זה בא לידי ביטוי אף בחקיקה, בסעיף 114 לחוק הירושה דלעיל, בו נקבע כי משק חקלאי שהוא יחידה שחלוקתה הייתה פוגעת בכושר קיומה במשק חקלאי העשוי לפרנס משפחה חקלאית - יימסר ליורש המוכן ומסוגל לקיימו, והוא יפצה את היורשים האחרים במידה ששווי המשק עולה על המגיע לו מן העזבון.

יצויין כי מדיניות זו מעלה קושי אמיתי. גזירת הבלעדיות של מוסד "הבן הממשיך" מתנגשת עם רצונותיהם הטבעיים של הורים, בעלי זכויות במשק, להוריש לילדיהם ולמשפחתם את חלקם - קרקע ומבנים, לאחר שיגיעו לאריכות ימיהם, זאת מבלי ליצור חיכוכים ומדונים בין בני המשפחה שיש חשש כי ילוו בסערת רגשות ובשימוש בכלים משפטיים, שלא לצורך.

התמודדות עם קשיים אלה מצריכה פתרון חקיקתי. אלא שהפתרון בושש לבוא ועל בית-המשפט, בבואו לפתור מקרה מעין זה, להפעיל שיקולי צדק.

ב- ת"ע (משפחה יר') 4338-01-11 {ב. א. נ' צ. ח., תק-מש 2011(4), 636 (2011)} נפסק מפי כב' השופט דניאל טפרברג:

"קביעת היורש בצוואה
13. מכאן יש לפנות לשאלות העומדות במרכז המחלוקת - מהי המשמעות המשפטית של קביעת יורש בצוואה, וכן האם אותו יורש צריך לפצות את יתר היורשים על-פי דין, בהתאם לסיפא של סעיף 114(א)?

נענה על ראשון ראשון ואחרון אחרון.
לפני כב' השופט ס' ג'יוסי בפסק-דינו בת"ע 1180/08 הנ"ל עמדה שאלה כמעט זהה לשאלה שלפנינו, ומסקנתו, לאחר ניתוח מעמיק וממצה, הייתה כי בעל משק חקלאי שהינו בר רשות יכול לצוות ליורש את המשק. התוצאה של קביעת יורש בצוואה תהיה, לדידו של כב' השופט ס' ג'יוסי, היא כי על היורש על-פי הצוואה לא מוטלת חובה לפצות את יתר היורשים על-פי דין, אם אלה לא נקבעו כיורשים בצוואה. ואולם במקרה שבו נקבעו בצוואה מספר זוכים למשק, הזוכה שייקבע כיורש המשק, יהא עליו לפצות את הזוכה שלא נקבע כיורש בסופו של יום.

למסקנה זו הגיע כב' השופט ס' ג'יוסי לאור פרשנותו למונח "יורש" שבסעיף 114(א). לדעתו, יש לקרוא את סעיף 2 לחוק הירושה המגדיר את המונח "יורשים" לאו דווקא כיורשים על-פי דין אלא גם יורשים על-פי צוואה. לדידו, סעיף 114 אינו בא בחלל ריק, ויש לקרוא אותו כך שהוא כולל בחובו גם יורש על-פי צוואה. לדבריו, באופן זה סעיף 114 אינו מתרוקן מתוכן שכן –

'יש לזכור, כי הרציונל שמאחורי סעיף 114 היה כי במקרה ולמוריש זכויות במשק חקלאי, הרי שככל שמדובר ביחידה שחלוקתה הייתה פוגעת בכושר קיומה כמשק חקלאי, לא יחולק המשק בין היורשים על-פי דין ובאותה מידה גם לא בין היורשים על-פי צוואה, אלא שבמשק בשלמותו יזכה אותו יורש שמוכן ומסוגל לקיימו. במקרה כזה יהא עליו לפצות את שאר היורשים בין אם על-פי דין ובין אם על-פי צוואה, בגין חלקם היחסי בירושה. הסדר מיוחד זה למשקים חקלאיים בלבד, בא בעקבות אותה מציאות התיישבותית - היסטורית בארץ, שעה שהמוסדות המיישבים והמינהל החזיקו עד לאחרונה באותה דעה ישנה נושנה, עליה נמתחה ביקורת בפסיקה, לפיה לא ניתן לפצל נחלות.

רציונל זה לא ייפגע אם ניישם את סעיף 114 גם על אותם מקרים בהם המתיישב, בר הרשות של בר הרשות, הותיר אחריו צוואה ובה קבע מספר זוכים במשק. במקרה כזה, יקבע בית-המשפט מי מבין ה זוכים השונים מסוגל ומוכן לקיים את המשק, ואילו שאר הנהנים יקבלו פיצוי מאותו זוכה, וזה יהא בשווי החלק שהנחיל להם המצווה.'
(פסקה 16 לת"ע 1180/08 הנ"ל).

14. חככתי בדעתי האם לאמץ את קביעתו של כב' השופט ס' ג'יוסי ככתבה וכלשונה, שכן הפרשנות שלפיה סעיף 114 דר בכפיפה אחת עם הגדרת המונח "יורש" שבסעיף 2 לחוק הירושה היגיון רב בצידה, מה גם שהיא מתיישבת בפשטות עם הכלל שבסעיף 2 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981. ואולם, לנגד עיניי עמד החשש שפרשנות שלפיה ניתן להוריש זכויות במשק חקלאי באמצעות צוואה עשויה לעקוף את ההסדר של קביעת "בן ממשיך" על-פי תקנות האגודות השיתופיות (חברות), התשל"ג-1973 (להלן: "תקנות האגודות השיתופיות") ואולי אף לאפשר הורשה לזוכה שאינו צאצא של המתיישב. נוסף לכך, מתעוררת השאלה האם הורשה באמצעות צוואה יכולה לעלות בקנה אחד עם הוראת ההסכם שלפיה המשק אינו חלק מעזבונו של המתיישב.

לאחר עיון בפסיקה ובספרות, לרבות הביקורת הלא מועטה שנשמעת על הארכאיות שבהסדר הקיים במושבים החקלאיים (וראו לעניין זה פסק-דינה של חברתי כב' השופטת נ' מימון ב- תמ"ש (יר') 7031/00 ד.א. נ' נ.י (לא פורסם, 18.2.09)), סבור אני כי הפרשנות הראויה להוראות סעיף 114 לחוק הירושה ברוח הוראות ההסכם המשולש, היא שניתן לקבוע, או למצער לבקש, בצוואה את זהותו של יורש המשק, ובה בעת הזוכה על-פי הצוואה אינו חייב לפצות את היורשים על-פי דין שלא נקבעו כיורשים בצוואה. ואולם מסקנתי זו נובעת מנימוקים מעט שונים מאלה שהציע כב' השופט ס' ג'יוסי. ואבאר את דבריי.

15. ראשית, נסיר את המכשול בעניין נוסחו של ההסכם המשולש שלפיו המשק אינו חלק מעזבונו של המתיישב.

סבור אני כי בעניין זה יש לדייק מלשון ההסכם. "אינו חלק מעזבונו" נאמר, ולא נאמר - "לא ניתן להעבירו ליורש באמצעות צוואה". על דיוק זה כבר עמדו המלומדים שוחט, פלומין וגולדברג בספרם דיני ירושה ועזבון (2005) בעמ' 198-197, והשוו את מעמדו של המשק החקלאי לנכס חוץ-עזבוני אחר - קופות גמל (וראו גם: בתמ"ש (ת"א) 80170/96 גולדשטיין נ' גולדשטיין, תק-מש 2003(1), 65 (2003)):

'...המתיישב המנוח ביקש בצוואה (להבדיל מ'קבע', שהרי הזכות אינה בת הורשה) את זהות מקבל הזכויות במשק. הוראה זו דומה למינוי מוטב בקופת גמל בצוואה. חרף העובדה שקופת הגמל אינה חלק מהעזבון, מקבל הזכויות מקבל את הזכויות לא בכשירות של יורש ועל-כן אינו חייב בפיצוי האחרים.'

מכאן יש לומר כי הגדרת המשק כנכס חוץ עזבוני אינה מפקיעה את האפשרות לקבוע את היורש במסגרת הצוואה. המשמעות במקרה זה להיות הנכס חוץ עזבוני היא, לדוגמה, שלא ניתן יהיה לגבות ממנו חובות שונים של העזבון, כגון כתובה, מזונות או שכר טרחה של מנהל העזבון. הדבר דומה, כפי שראינו לעיל, למעמדן של קופות גמל שלגביהן, כל עוד הוראות התקנון מאפשרות זאת, ניתן לקבוע את המוטב במסגרת הצוואה (ולאו דווקא להגדירו כיורש), הגם שמדובר בנכס חוץ עזבוני.
באופן זה, וכל עוד ההסכם המשולש אינו שולל מפורשות את האפשרות של קביעת היורש באמצעות צוואה, נמצאנו למדים כי ניתן לקבוע את זהות היורש באמצעות צוואה, או אם נדייק, "לבקש בצוואה", מיהו "הבן הממשיך" כלשונם של המלומדים שוחט, פלומין וגולדברג.

16. וכאן אדגיש, כי מסקנה זו אף משתמעת מפסק-דינו של כב' השופט א' רובינשטיין ב- ע"א 8021/03 אלישע נ' אלישע, פ"ד נט(3), 337 (2004). משם עולה - אמנם באוביטר - כי ניתן לקבוע את היורש של משק חקלאי באמצעות צוואה:

'הצוואה דנא מורה למי המנוח מבקש להעביר את זכויותיו וחובותיו בנחלה, ובכל מקרה פשיטא שלא היה יכול להעביר יותר ממה שהיה לו בה; ב- 1995, כמו ב- 1988, היה המנוח יכול להעביר רק את שהיה לו, ובגדרים אלה פעל. רצון המנוח - כפי שציין בית-משפט קמא - היה לראות את המשיב כבן ממשיך. אף אילולא היה כן, סעיף 20ה(1) סיפה להסכם המשולש קובע כי "באין בן ממשיך כאמור יועברו כל הזכויות בנחלה בהתאם לעקרונות הקבועים בסעיף 114 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965". אין להסיק מההפניה לסעיף זה כי קמה להם למערערים זכות לפיצוי כלשהו מן המשיב. הסעיף מתייחס להענקת פיצוי אך ורק מקום שבו אי-חלוקת המשק החקלאי גורמת לאחד מהיורשים לזכות ביותר מחלקו הראוי בעזבון, אך אינו רלוונטי לנידון דידן מקום שיש בו רק יורש אחד על-פי צוואה (התואמת במקרה דנן לכאורה גם את כוונות המנוח כפי שנתבטאו בהסכם 1988). המערערים מבקשים ללמוד מ- רע"א 1268/95 גמליאלי נ' גמליאלי, תק-על 95(2), 35 (1995) כי העברת המשק למשיב אינה מעידה על כוונת המנוח שלא להעניק להם מתוך רכושו, אך טענה זו בטעות יסודה. באותו מקרה מונה היורש כבן ממשיך ולא כזוכה על-פי צוואה, מצב שלגביו נאמר בפירוש: "המינוי כבן ממשיך אינו אלא הוראה המתייחסת לחלוקתו בעין של נכסי עזבונו. אילו אמר להפלות את בניו האחרים היה מצווה זאת בדרך של צוואה..." (צוטט בהסכמה על-ידי כב' השופט ת' אור מדברי כב' השופט א' הגין, ב- ה"פ (ת"א) 1352/82)".

עוד יש להוסיף כי אף פסק-דינו המקיף של כב' השופט י' גייפמן ב- תמ"ש (ת"א) 80170/96 גולדשטיין נ' גולדשטיין, תק-מש 2003(1), 65 (2003) (להלן: "עניין גולדשטיין"), אשר הוזכר בשורה של פסקי דין, אינו שולל את האפשרות של קביעת היורש באמצעות צוואה.

החובה לפצות את היורשים על-פי דין
17. הפועל היוצא של האפשרות לקבוע יורש למשק במסגרת צוואה, כפי שכבר נרמז לעיל, הוא שאין מקום לחייב את היורש על-פי הצוואה לפצות את היורשים על-פי דין, כדי חלקם בעזבון. מסקנה זו עולה אף מהפרשנות שהוענקה לסעיף 114. הווה אומר: אם הזוכה על-פי הצוואה אינו מוגדר כ"יורש" דווקא, אלא כמעין "בן ממשיך", היורשים על-פי דין אינם נכנסים עוד להגדרת "יורשים" אשר זכאים לפיצוי בהתאם לסעיף 114(א) סיפא. עניין זה עולה אף מעניין גולדשטיין שבו סווגו האפשרויות השונות בהעברת הזכויות במשק לאחר פטירת המתיישב, כאשר המשק מוגדר ככזה שאינו בר הורשה (ויש לדייק שמסקנתו שונה מהפרשנות שאותה מציע כב' השופט ס' ג'יוסי, שלפיה הזוכה על-פי הצוואה הוא יורש לכל דבר):

'...שלישית, המנוחה ביקשה בצוואה שהזכויות במשק יימסרו לתובע. הוראה זו דומה למינוי מוטב בקופת גמל בצוואה, חרף העובדה שקופת הגמל אינה חלק מהעזבון. התובע מקבל את הזכות לא בכשירות של יורש. הנתבע אינו זכאי לפיצוי.' (תמ"ש 80170/96 הנ"ל)

הנה-כי-כן בניסיוננו לגשר בין הוראת ההסכם המשולש שלפיה המשק אינו חלק מהעזבון, לבין הפנייתו להסדר הקבוע בסעיף 114 לחוק הירושה, הגענו לכלל מסקנה כי אמנם ניתן לקבוע "יורש" של משק חקלאי במסגרת צוואה, ואולם מעמדו של אותו זוכה הוא לא כשל יורש, אלא הוא כעין "בן ממשיך" (ראו להלן הגדרה בתקנות האגודות השיתופיות). ומכאן עולה כי היורשים על-פי דין אשר לא נקבעו כיורשים על-פי הצוואה לא יהיו זכאים לפיצוי.

הראציונל לקונסטרוקציה משפטית זו היא מצד אחד, החלת הוראות ההסכם המשולש ששוללות את האפשרות שהמשק הוא חלק מעזבונו של חבר האגודה ובו בעת מפנה להסדר שבסעיף 114 לחוק הירושה, ומצד שני, קיום עיקרון-העל בדיני הירושה - הגשמת רצונו של המוריש, בבחינת "מצווה לקיים דברי המת".

הגבלת ההורשה במסגרת הצוואה
18. וכאן המקום לסייג את הדברים: הפרשנות שלפיה יורש יכול שייקבע במסגרת צוואה, כפופה להוראות ההסכם המשולש, ולא רק זאת - כפופות הם לאמור בתקנות האגודות השיתופיות. סעיף 1(א) לתקנות הנ"ל מגדיר מיהו "בן ממשיך": "בן אחד בלבד או בן מאומץ אחד או נכד אחד של בעל משק, לרבות בן זוגו, המחזיק בעצמו או מכוח התחייבות בלתי-חוזרת בכתב של הוריו או מכוח ירושה, במשק חקלאי, כבעל, כחוכר, כחוכר משנה, או כבר-רשות לתקופה בלתי-קצובה או לשנה לפחות של מוסד מיישב והאגודה או של האגודה כשאין מוסד מיישב; לעניין זה, "הורים" - לרבות אחד מהם במקרה שהשני חדל להיות בעל זכויות במשק החקלאי או שנפטר" (ההדגשה אינה במקור, ד"ט).
הוראת התקנה, המציגה שלוש חלופות לאותו "בן ממשיך", קובעת כי בן ממשיך עשוי לקבל זכויותיו באמצעות ירושה. מכאן יש ללמוד בהיקש, כי קביעתו של יורש למשק באמצעות צוואה חייבת להצביע על אחת משלוש החלופות המובאות בתקנה: בן (ולפי חוק הפרשנות הכוונה היא כמובן גם לבת), בן מאומץ או נכד. ולפיכך קביעת היורש בצוואה מוגבלת לשלוש חלופות אלה. מאחר שהמוריש לא יכול להעביר יותר זכויות משיש לו, והתקנות מגבילות בפירוש את זכותו להעביר את המשק, ברי כי אם מוריש יצווה את המשק לכל אדם שאינו בכלל הגדרת "בן ממשיך", כגון אחיו, חברו או המטפלת הסיעודית שלו, לא תהיה כל נפקות להוראת הצוואה וקביעת היורש במקרה זה תבוטל והיא תתבצע באמצעות יתר הכללים שבסעיף 114 לחוק הירושה.

סיכום
19. לסיכום האמור, מסקנתנו היא כי אף אם המשק מוגדר כחוץ עזבוני, ניתן לקבוע את היורש באמצעות צוואה, אם ההסכם המשולש אינו מגביל זאת במפורש. ומשאותו זוכה אינו בא בתורת "יורש", אלא כעין "בן ממשיך", לא חלה עליו החובה לפצות את יתר היורשים על-פי דין.

אם נחיל מסקנה זו על ענייננו, הרי שמשקוימה צוואת המנוחה, והנתבעת 5 נקבעה כיורשת בלעדית של המשק, זכאית הנתבעת 5 כבתם של המנוחים, לקבל את זכויות המנוחה במשק, בכפוף להסכמת יתר הצדדים להסכם המשולש, והיא אינה חייבת לפצות את יתר היורשים על-פי דין כדי חלקם במשק אילו היו יורשים על-פי דין.

לאור מסקנה זו, אני דוחה את התביעה על כל חלקיה. כל אחת מהתובעות יישאו בהוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד של הנתבעים בסך של 3,000 ₪ לכל הנתבעים יחד."

ב- ת"ע (משפחה נצ') 1180-08 {א.ד. נ' א.ד., תק-מש 2011(1), 479 (2011)} נפסק מפי כב' השופט סארי ג'יוסי:

"יישום סעיף 114:
15. אכן, הסכם המשבצת קובע שזכויות המתיישב אינן ניתנות להורשה, משאינן חלק מהעזבון. בד בבד, מורה ההסכם כי במקרה של פטירה זכויות אלו יעברו באחת משלוש הדרכים שמניתי לעיל, האחרונה מהן זו המחילה הוראת סעיף 114. מדובר בהחלה הסכמית של הסדר זה כך שאין נפקות לסיווג הזכות - כפנים - עזבונית או כחוץ - עזבונית.

לשון אחר: הסכם המשבצת מאמץ לתוכו את הוראת סעיף 114. מדובר בה חלה הסכמית להוראות סעיף זה וזאת כמנגנון חלופי לקביעת מי שיחזיק ומי שיזכה בזכויות בר הרשות במקרה של פטירה , מקום ולא הותיר המתיישב בן זוג ובאין בן ממשיך.

16. משנדרשים אנו ליישם אותה חלופה שלישית בדמות סעיף 114, כאשר חלוקים הצדדים לגבי תחולתו של סעיף זה ופרשנותו, עלינו לפנות לחוק הירושה, שכן אין עסקינן בהוראה הנמצאת בחלל ריק, אלא שהיא ניצבת לפנינו בתוך מבנה קיים המהווה מקשה אחת. כלום ניתן לומר כי החלה הסכמית זו של הוראת סעיף 114 מתעלמת מכל הגדרות ועקרונות היסוד שבחוק הירושה? כלום ייתכן כי זוכה על-פי צוואה, אותו אחד שביקש המתיישב להעניק לו את זכויותיו במשק, יראו בו כמי שאינו "יורש" על-פי סעיף 114, בעוד שאחרים שאינם יורשים על-פי הצוואה יראו בהם יורשים לצורך סעיף זה? יקשה השואל ויוסיף: כלום ניתן לקבוע שגם בהתקיים צוואה, זכויות שהיו למתיישב במשק, אשר ברגיל מהווים גולת הכותרת של הזכויות שהיו לו בחייו, יעברו ליורשיו על-פי דין אף שהותיר צוואה, בעוד ששאר הזכויות שאינן קשורות למשק, יעברו לבדן לאותו נהנה על-פי הצוואה?

ברור כי על-כך יש להשיב בשלילה ואבאר.

מי הוא "יורש" על-פי סעיף 114?

בעניין זה יש לפנות להגדרת מונח זה על-פי סעיף 2 לחוק הירושה הקובע:

"2. היורשים
היורשים הם יורשים על-פי דין או זוכים על-פי צוואה; הירושה היא על-פי דין זולת במידה שהיא על-פי צוואה."

יש לקרוא את סעיף 114 בצוותא עם סעיף 2 לחוק, כך שהמונח "יורש" בסעיף 114, ככל שקיימת צוואה, ייקבע על-פיה, וטועים התובעים משהם מתעלמים מהעובדה הפשוטה לפיה הוראות חוק הירושה ככל שהן נוקבות בלשון "יורש" או "יורשים", הולכות כולן אחר אותו עקרון על שבסעיף 2 לחוק.

יש לזכור, כי הרציונל שמאחורי סעיף 114 היה כי במקרה ולמוריש זכויות במשק חקלאי, הרי שככל שמדובר ביחידה שחלוקתה הייתה פוגעת בכושר קיומה כמשק חקלאי, לא יחולק המשק בין היורשים על-פי דין ובאותה מידה גם לא בין היורשים על-פי צוואה, אלא שבמשק בשלמותו יזכה אותו יורש שמוכן ומסוגל לקיימו. במקרה כזה יהא עליו לפצות את שאר היורשים בין אם על-פי דין ובין אם על-פי צוואה , בגין חלקם היחסי בירושה. הסדר מיוחד זה למשקים חקלאיים בלבד, בא בעקבות אותה מציאות התיישבותית-היסטורית בארץ, שעה שהמוסדות המיישבים והמינהל החזיקו עד לאחרונה באותה דעה ישנה נושנה, עליה נמתחה ביקורת בפסיקה, לפיה לא ניתן לפצל נחלות.

רציונל זה לא ייפגע אם ניישם את סעיף 114 גם על אותם מקרים בהם המתיישב, בר הרשות של בר הרשות, הותיר אחריו צוואה ובה קבע מספר זוכים במשק. במקרה כזה, יקבע בית-המשפט מי מבין ה זוכים השונים מסוגל ומוכן לקיים את המשק, ואילו שאר הנהנים יקבלו פיצוי מאותו זוכה, וזה יהא בשווי החלק שהנחיל להם המצווה.

17. התובעים גם טועים בפרשנות שהם מייחסים לפסקהדין ב- תמ"ש (ת"א) 25620/01 ישמח שמואל נ' סוקול אריה, תק-מש 2003(4), 166 (2003) שכן עובדות המקרה שם אינן דומות לנידון דידן.

באותו מקרה ערך החוכר צוואה ובה ציווה את זכויותיו למספר יורשים ולא ליורש אחד, כפי המקרה שלפנינו. כמו-כן חוזה החכירה במקרה שם קבע הוראות שונות ביחס לדרכי העברת זכויות החכירה במשק אגב פטירה, ובאופן שונה מזה שבהסכם המשבצת שלפנינו.

לסיכום: סעיף 114 לחוק הירושה כפוף להוראת סעיף 2 לחוק. מקום והמוריש ערך צוואה ובה קבע זוכה אחד במשק הרי שבזה יזכה אותו נהנה על-פי הצוואה ולא היורשים האחרים על-פי דין. סעיף 114 בודאי אינו מתעלם מצוואה ומהוראותיה ככל שהן עוסקות בזכויות במשק החקלאי ואינו מבכר יורשים על-פי דין על פני יורשים על-פי צוואה. עקרון-העל בדיני ירושה לפיו "מצווה לקיים את דברי המת", חולש על כל הוראות חוק הירושה הקובעות זהות היורשים, וכך גם על הוראת סעיף 114 בשינויים המתחייבים כמפורט לעיל.

18. משכך, מקום ואימץ הסכם המשבצת ההסדר שבסעיף 114, יש ליישמו כמתחייב על-פי הוראות חוק הירושה, והדעת אינה סובלת פרשנות לפיה חרף אותו רצון חד וברור שהועלה על הכתב בגדרי צוואה, יזכו במשק אלה שהמנוח ביקש להדיר הימנה."

ב- תמ"ש (משפחה נצ') 3761/05 {צ. נ' ח.צ., תק-מש 2010(2), 379 (2010)} קבע כב' השופט סארי ג'יוסי כי "גם אם נאמר, כי לא בא כל ויתור מצד התובעים או מי מהם, הרי שזכותם לקבל את אותו פיצוי על-פי סעיף 114 אינה נמשכת לעד משהיא נתגבשה מיד עם פטירת האב המנוח בשנת 1978. סבורני כי על התובעים היה לתבוע זכות זו, לכל המאוחר, תוך 7 שנים ממועד פטירת המנוח ומשלא עשו כן הרי שתביעתה זו התיישנה".

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

חלוקתו של משק חקלאי (סעיף 114 לחוק)