botox
הספריה המשפטית
הפרשנות לחוק הירושה (על סעיפיו השונים) ודיני עזבונות

הפרקים שבספר:

צוואה בעל-פה - צוואת שכיב מרע (סעיף 23 לחוק)

סעיף 23 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"23. צוואה בעל-פה
(א) שכיב מרע וכן מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות, רשאי לצוות בעל-פה בפני שני עדים השומעים לשונו.
(ב) דברי המצווה, בציון היום והנסיבות לעשיית הצוואה, יירשמו בזיכרון-דברים שייחתם בידי שני העדים ויופקד על ידיהם אצל רשם לענייני ירושה; רישום, חתימה והפקדה כאמור ייעשו ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם.
(ג) צוואה בעל-פה בטלה כעבור חודש ימים לאחר שחלפו הנסיבות שהצדיקו עשייתה והמצווה עודנו בחיים."

צוואה בעל-פה נבדלת משלוש הצורות האחרות לעשיית צוואה בכך שהיא אינה נעשית על-ידי המצווה בכתב והוא אינו רואה את נוסח הצוואה הכתוב ואינו חותם עליו.

בנסיבות אלה, קם החשש כי הצוואה שבעל-פה תיכשל בשיקוף מלא ומדוייק של רצון המצווה.

על-כן הוצבו במסגרת סעיף 23 לחוק הירושה, דרישות שונות, שנועדו על-מנת להסיר חשש זה, והן בגדר דרישות מהותיות לשם קיום צוואה בעל-פה. ודוק, במקרה מעין זה בית-המשפט נדרש להקפיד על מילוי כל הדרישות המפורטות בסעיף 23 לחוק הירושה ככתבן וכלשונן, כדי להבטיח, ככל האפשר, שהצוואה תקויים כפי שנאמרה בפועל מפי המצווה {ע"א 436/01 רכאב נ' רכאב, פ"ד נח(6), 913 (2004)}.

המחוקק מצא לנכון לתת אפשרות לצוות בעל-פה במקרים חריגים ביותר ולכן אין לפרש את החריגים באופן מרחיב. אין להצדיק שימוש רחב בסעיף 23 לחוק הירושה ועל-כן יש להתייחס לסעיף הנ"ל באופן קפדני {ע"א 516/73 נפתלי אומר נ' קוגוט, פ"ד כט(1), 107 (1974)}.

בבקשה לקיום צוואה שנעשתה בעל-פה יש צורך בראיות חזקות. טעמיה של הלכה זו מובנים באשר יש צורך להבטיח כי אכן אותם דברים המיוחסים למנוח כדברי צוואתו אומנם נאמרו על ידיו שהרי הוא הלך לעולמו ואין מי שיוכל להכחיש או להסביר את דבריו ולהכחיש את גרסת העדים ובמצב דברים זה נוצרת האפשרות לאנשים בלתי-מהוגנים להביא עדויות שקר בתקווה שלא יוכחשו. מסיבה זו, על בית-המשפט להיזהר משנה-זהירות ולבחון היטב אם אכן ניתן לסמוך על העדים המעידים על צוואה שנעשתה בעל-פה {ע"א 138/64 דורה פלדמן (שוורץ) נ' לילי טריפמן, פ"ד כ(2), 419, 420 (1966); ע"א 9200/99 יהודית חנוכה נ' ב"כ היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נו(3), 801 (2002); ת"ע (משפחה נצ') 1880/05 המנוח ר.ה. ז"ל נ' צ.צ., תק-מש 2008(3), 35, 37 (2008)}.

המחוקק איפשר עריכת צוואה בעל-פה במקרים הקבועים בסעיף 23 לחוק הירושה. עצם האפשרות הזאת היא יוצאת דופן ביחס לחוקים רבים בעולם הנאור.

סכנה גדולה טמונה במתן אפשרות זו, כי לא זו בלבד שיש סכנה של עדי שקר, אלא ישנה גם כן סכנה של עדים שאינם מדייקים, והתוצאה מקבלת דברי עדים כאלה היא, שניתן להעביר ירושות ונכסים גדולים על-פי הבל פיהם של העדים כאשר אין אפשרות לסתור את דבריהם, מאחר שלא תמיד נמצא אדם נוסף בזמן עריכת הצוואה הנטענת.

כפי שנראה להלן, המחוקק דאג איפוא לתריס מה כלפי אי-דיוקים ודרש כי העדים ירשמו מייד זיכרון-דברים ויפקידוהו בבית-המשפט, כלומר מייד כשאפשר לעשות זאת.

אם העדים עושים זאת ומציינים לא רק את דברי המצווה בדיוק, אלא גם, כדרישת המחוקק, את הנסיבות לעשיית הצוואה ודבריהם יוצאים מידיהם ונמצאים בבית-המשפט, הרי יש מקום יותר לסמוך על-כך שלא שינו מדברי המצווה ושלא טעו בדבריו.

לעומת-זאת, אם הם מאחרים, הרי קיימת סכנה גדולה יותר שיש שינוי, לפחות כלשהו, בין דבריהם לבין דברי המצווה, וכי בינתיים התייעצו עם מי שהם מוצאים לנכון להתייעץ וזיכרון-הדברים ועדותם בבית-המשפט אינם ניתנים לביקורת מתאימה {ע"א 430/73 אקשטיין נ' כהן, פ"ד כח(2), 432 (1974)}.

סעיף 23(א) לחוק הירושה קובע שתי חלופות.

האחת, שכיב מרע. הרמב"ם מסביר מיהו אדם הנקרא שכיב מרע "החולה שתשש כוח כל הגוף, וכשל כוחו מחמת החולי עד שאינו יכול להלך על רגלו בשוק והרי הוא נופל על המטה, הוא (הנקרא) שכיב מרע" {הלכות זכיה ומתנה, פרק ח הלכה ב. וכן נפסק בשולחן ערוך, חושן משפט, סימן רנ, סעיף ה}.

השנייה, מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות.

בפסיקה נקבע כי נדרש גם מרכיב אובייקטיבי וגם מרכיב סובייקטיבי. כלומר, המרכיב האובייקטיבי מתבטא בכך שקיימת סכנת חיים ממשית לאדם. המרכיב הסובייקטיבי מתבטא בכך כי למצווה תהיה הרגשה כזאת {ע"א 516/73 אומר נ' קוגוט, פ"ד כט(1), 107 (1974); ע"א 120/84 גולדברג נ' אסיאו, פ"ד לט(4), 716 (1985)}.

לעניין זה קבע בית-המשפט ב- ע"א 516/73 {נפתלי אומר נ' קלרה קוגוט ואח', פ"ד כט(1), 107 (1974)} כי "דברים כאלה יכולים לקרות למשל במקרה של אדם הסובל ממחלת לב המרגיש כי התקפת לב ממשמשת ובאה, וחושש שמא לא תהיה לו שהות לערוך צוואתו בכתב או לבקש מאת מישהו שינסח לו צוואה בכתב; ואז יוכל לומר לאנשים הנמצאים לידו: שמעו, אני רוצה לצוות בפניכם, וזוהי צוואתי האחרונה; או חייל הנמצא במערכה ונקרא להתקרב לחזית, וגם במקרה כזה מוצדק שהחייל יגיד לחבריו כי יקשיבו לדבריו וישימו-לב שזוהי צוואתו האחרונה. למקרים כאלה התכוון המחוקק בישראל".

אדם כזה, שכיב מרע או מי שרואה עצמו בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות, רשאי לצוות בעל-פה מול שני עדים המבינים את שפתו את צוואתו.

חשוב להדגיש כי במקרה שבו אדם נתן הוראות לעורך-דין להכין צוואה והלך לעולמו לפני שנערכה צוואה, אין ההוראות יכולות לבוא במקום צוואה {ע"א 717/71 נביה ניקולא ואח' נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד כז(1), 682 (1973)}.

בצוואת שכיב מרע ובצוואתו של אדם הרואה עצמו מול פני המוות שומה על בית-המשפט לברר אמיתותה של הצוואה, כלומר, אם אכן אמר מה שאמר או כתב מה שכתב. אך אין צוואה זו צריכה להיות מלווה בקניין, שהרי הצורך בקניין בצוואת בריא הוא כדי להוכיח, שהייתה כאן גמירות-דעת מצד המצווה, ואם שהוא שכיב מרע או רואה עצמו מול פני המוות, חזקה בידינו, מכוח עצם הנסיבות שבהן נערכה הצוואה, שהיא נעשתה בגמירות-דעת. וכל כך למה?

על שום שאדם בנסיבות אלה מבקש שדבריו יקויימו, ודעתו עלולה להיטרף עליו "מתוך צער שהוא יודע שלא יקיימו בניו צוואתו" {רשב"ם, בבא בתרא, קמז, ב (י), ד"ה מתנת שכיב מרע}, ועל שום שדברים הנאמרים, ברגע זה של אמת, נאמרים מתוך רצינות וגמירות-דעת, כי "אין אדם משטה בשעת מיתה" {ד"נ 40/80 קניג נ' כהן, פ"ד לו(3), 701 (1982)}.

סעיף 23 לחוק מציב מספר דרישות לצורך קיומה של צוואה בעל-פה: (1) שיהיה המצווה "שכיב מרע"; (2) שהציווי יהיה בפני שני עדים; (3) על העדים לשמוע את לשונו של המצווה; (4) דברי המצווה והנסיבות לעשיית הצוואה יירשמו בזיכרון-דברים; (5) זיכרון-הדברים ייחתם בידי שני עדים; (6) זיכרון-הדברים יופקד אצל הרשם לענייני ירושה; (7) רישום, חתימה והפקדה כאמור יעשו ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם {ע"א 8991/04 בורהאן סובחי יעקוב ברגות נ' זוהיר ברגות-נצרת, תק-על 2006(4), 44, 51 (2006); ע"א 436/01 רכאב נ' רכאב, פ"ד נח(6), 913 (2004)}.
נדגיש כי על דרישות כאמור יש להוסיף דרישת יסוד מקדמית והיא שהייתה גמירות לצוות. כלומר, יש צורך שהמצווה אכן יתכוון שדבריו יהיו בגדר צוואה {ת"ע (משפחה ת"א) 103820-09 ר' פ' נ' ק' ש', תק-מש 2010(3), 155, 157 (2010)}.

גמירות-הדעת הנדרשת בכל צוואה, מחייבת את בית-המשפט לבחון היטב אם הדברים שנאמרו על ידי המצווה בעל-פה, נאמרו מתוך כוונה "לצוות" כלשון סעיף 23(א) לחוק הירושה, אחרת אין באמירותיו אלה משום צוואה. משנה חשיבות לדרישה זו דווקא בצוואה בעל-פה, שכן קיומה קשה לבדיקה בהיות בית-המשפט תלוי באמרי פיו של המצווה כפי שנרשמו על-ידי העדים {ת"ע (משפחה נצ') 1880/05 המנוח ר.ה. ז"ל נ' צ.צ., תק-מש 2008(3), 35, 38 (2008)}.

נדגיש כי עסקינן, איפוא, בדרישות מצטברות אשר קיומן, כולן עד אחת, הכרחי כדי לראות בדברי המנוח צוואה בעל-פה {ע"א 436/01 רכאב נ' רכאב, פ"ד נח(6), 913 (2004)}. לדרישות אלה יש להוסיף את הדרישה הכללית שבדיני צוואות לפיה על בית-המשפט להשתכנע באמיתות הצוואה וכי היא משקפת נאמנה גמירות-דעתו של המצווה {ע"א 88/88 אווה יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(2), 69 (1990)}.

נטל הוכחת קיומן של דרישות אלה מוטל על המבקש קיומה של צוואה בעל-פה. מדובר בנטל קשה ולו רק בשל כך כי חסרה רמת הביטחון הנדרשת בדבר רצון המצווה ונסיבות עריכת הצוואה {ע"א 138/64 פלדמן נ' טריפמן, פ"ד כ(2), 419 (1966)}.

יחד-עם-זאת, ונוכח התכלית העליונה של דיני הצוואות והיא קיום רצון המת מאפשר סעיף 25 לחוק הירושה, גם מקום שבו מסיבה כלשהיא לא נתקיימו דרישות פורמאליות, לקיים את הצוואה אם שוכנע בית-המשפט באמיתותה ולא נותר אצלו ספק כי הצוואה - כפי שהיא מונחת לפניו - נעשתה על-ידי המצווה.

גם כאן, ולאור הנסיבות המיוחדות בה נעשית צוואה בעל-פה, בית-המשפט נדרש להקפיד בהפעלת שיקול-הדעת המוקנה לו על-פי סעיף 25 לחוק הירושה, לקיים צוואה בעל-פה על-אף פגם או חסר בצורתה {ע"א 430/73 אקשטיין נ' כהן, פ"ד כח(2), 432 (1974)}.

על-כך נוסיף כי בהתאם לתכלית חוק הירושה והוראת סעיף 23 לחוק הירושה, מתחייבת הקביעה לפיה פגמים צורניים או חסר בצוואה בכתב , מהווים במקרים מסויימים פגם מהותי שאינו ניתן לתיקון.

מתוך כל אלה, הדרישה כי המצווה יהיה שכיב מרע או מי שרואה עצמו אל מול פני המוות והדרישה לציווי בפני שני עדים הן בוודאי דרישות יסודיות חיוניות לקיומה של הצוואה, סימני היכר שבלעדיהם אין היא מהווה צוואה {ע"א 796/87 מוסד אריאל ואח' נ' ציפורה דוידי ואח', פ"ד מה(2), 473 (1991)}.

בצוואת שכיב מרע, הדרישה כי המצווה יהיה שכיב מרע או מי שרואה עצמו אל מול פני המוות והדרישה לציווי בפני שני עדים הן דרישות יסודיות חיוניות לקיומה של הצוואה, הם סימני היכר שבלעדיהם אין היא מהווה צוואה.

בנוסף, המחוקק מונה בסעיף 23 לחוק הירושה דרישות פורמאליות לצוואה בעל-פה מבחינת ההליכים שצריכים להתקיים בעת עריכתה ולאחריה – דברי המצווה, בציון היום והנסיבות לעשיית הצוואה, יירשמו בזיכרון-דברים שייחתם בידי שני העדים ויופקד על ידיהם אצל רשם לענייני ירושה, רישום, חתימה והפקדה כאמור ייעשו ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם.

יש להקפיד הקפדה יתירה ברישומו של זיכרון-דברים והוא צריך לכלול את דברי המצווה בדייקנות מרבית במטרה לוודא שאמר אותם.

זיכרון-הדברים יכול שיירשם על-ידי אחד מן העדים, ואין הוא חייב להירשם באותה שפה שבה דיבר המצווה ואשר שולטים בה העדים.

ודוק, אם נאמרו הדברים בפני שני העדים ובאותו מעמד, ראוי שזיכרון-הדברים יירשם על ידי שנייהם במשותף וייחתם על ידם. אם נאמרו הדברים בשתי הזדמנויות שונות, אין כל יתרון ברישום משותף, ומן הראוי שיערך רישום נפרד {ע"א 430/73 אקשטיין נ' כהן, פ"ד כח(2), 432 (1974); ע"א 88/88 יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(2), 69 (1990); ע"א 580/84 היועץ המשפטי לממשלה נ' פיק, פ"ד מב(2), 70 (1988)}.

בכל מקרה, הוראת סעיף 23 לחוק הירושה מחייבת עריכתו של זיכרון-דברים ובאין זיכרון-דברים ניתן לקבל כתחליף תצהירים.

הדרישה לקיומו של זיכרון-דברים אינה מרכיב יסודי בצוואה בעל-פה, יחד-עם-זאת העלאת דברי המנוח בתצהירים במקום זיכרון-דברים מהווים פגם פורמאלי דינמי אשר מעביר את נטל השכנוע על שכמו של מבקש קיום הצוואה להוכיח את אמיתות הצוואה.

המחוקק קבע כי צוואה בעל-פה בטלה כעבור חודש ימים לאחר שחלפו הנסיבות שהצדיקו עשייתה והמצווה עודנו בחיים.

הדרישות באות להבטיח את אמיתותה של הצוואה ואת גמירת-הדעת של המצווה שאמר את צוואתו בעל-פה.

הדרישות הפורמאליות שהמחוקק הציב בסעיף 23 לחוק הירושה רבות מהדרישות הפורמאליות שהמחוקק הציב בצוואות אחרות וזאת משום שבצוואה בעל-פה קיים חשש להבטחת אמיתות וגמירת-הדעת של המצווה.

ובמילים אחרות. צוואה בעל-פה שונה מצוואה בכתב הנערכת בין בכתב יד ובין בעדות. בעוד שבצוואה בכתב קיימת חזקת נכונות ועל הנתבע המתנגד לקיומה להרים את נטל ההוכחה באשר לבטלותה או פסלותה, בצוואה בעל-פה אין מתקיימת חזקת קיום.

הפסיקה התייחסה בחשדנות רבה לצוואה בעל-פה ועל מבקש הקיום של צוואה בעל-פה רובץ הנטל להוכיח את אמיתותה {ראה גם ת"ע (משפחה ת"א) 40622-12-09 ש.א. נ' א.א, תק-מש 2011(2), 57, 58 (2011); ע"א 134/84 פלדמן נ' טרופמן, פ"ד כ(2), 419; ע"א 717/71 ניקולא נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד כז(1), 682 (1973); ע"א 99/63 פלג נ' היועמ"ש, פ"ד יז 1122 (1963); ע"א 530/59 פרידמן-אברמוביץ' נ' היועמ"ש, פ"ד טו(1), 115 (1961)}.

במספר פסקי-דין קבע בית-המשפט כי גם איחור קצר בהרבה בהעלאת הצוואה על הכתב והפקדתה בבית-המשפט אינו עומד בדרישות סעיף 23 לחוק הירושה.

ב- ע"א 580/84 {היועץ המשפטי לממשלה נ' שמואל פיק, פ"ד מב(2), 703 (1988)} עסקינן באיחור של כחודש. ב- ע"א 631/88 {חנה קהא נ' שלום לוי, פ"ד מד(3), 324 (1990)} עסקינן באיחור של כחודשיים. ב- ע"א 8991/94, 9636/05 {בורהאן סובחי יעקוב ברגות נ' זוהיר ברגות-נצרת, תק-על 2006(4), 44, 51 (2006)} עסקינן באיחור של כשנתיים.

באיחור כאמור, ספק אם התגשמו הרציונאליים העומדים ביסוד סעיף 23(ב) לחוק הירושה {ע"א 516/73 נפתלי אומר נ' קלרה קוגוט, פ"ד כט(1), 107 (1974); ד"נ 40/80 פאול קניג נ' יהושע כהן, פ"ד לו(3), 701 (1982); ע"א 120/84 ציפורה גולדברג נ' רות אסיאו, פ"ד לט(4), 716 (1985)}.

לתשומת-ליבנו, כי בנסיבות מסויימות, כאשר מסתבר כי לא ניתן היה לצפות כי העדים יהיו מודעים לדרישות החוק הישראלי, אזי, לא יהיה משום כך כדי לראות באי-העמידה בתנאים ראיה לאי-אמיתות הצוואה, ואולם, מכאן ארוכה הדרך לקביעה כי התקיימו דרישות סעיף 23(ב) לחוק הירושה.