botox
הספריה המשפטית
הפרשנות לחוק הירושה (על סעיפיו השונים) ודיני עזבונות

הפרקים שבספר:

הזכות למזונות (סעיף 56 לחוק)

סעיף 56 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"56. הזכות למזונות
הניח המוריש בן זוג, ילדים או הורים והם זקוקים למזונות, זכאים הם למזונות מן העזבון לפי הוראות פרק זה, בין בירושה על-פי דין ובין בירושה על-פי צוואה."

הסמכות לדון בתובענה במזונות מן העזבון ניתנה לבית-משפט לענייני משפחה {סעיף 1(6)(ה) לחוק בית-משפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995}.

יצויין כי סמכות הדיון תועבר לבית-הדין הדתי אם הסכימו כל הצדדים, בכתב, להעניק את הסמכות הנ"ל לבית-הדין הדתי או כאשר המדובר בתביעת מזונות אישה יהודיה מעזבון בעלה המנוח, הרשאית להגיש התביעה לבית-הדין הרבני {ראה סעיף 155 לחוק הירושה; סעיף 4 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953}.

המחוקק החיל את דין המזונות מן העזבון, הן במקרה של ירושה על-פי דין והן במקרה של ירושה על-פי צוואה. עזבונו של אדם צריך לשמש קודם לסיפוק צרכי הזכאים למזונות, ורק מה שנשאר לאחר סיפוק הצרכים – מחולק בין היורשים. המחוקק ריסן את חופש ההורשה בקביעת מוסד המזונות מן העזבון.

המגמה הסוציאלית, שבמזונות מן העזבון, דורשת לבחון את צרכי התלויים במקום את רצון המוריש. המזונות אינם עניין פרטי, שאדם יכול לוותר עליהם על דעת עצמו. זכויות התלויים עדיפים על זכויות היורשים, ואין מניעה שהעזבון עד תומו ישמש לסיפוק המזונות. המזונות הם חוב מחובות העזבון, אולם כדי "לא לנעול דלת בפני לווין" חובות עזבון אחרים קודמים לחוב המזונות {ראה סעיף 104(ד) לחוק הירושה); ת"ע (ת"א) 3300/99 מחפוד נעמי נ' עזבון המנוח מחפוד עובדיה, תק-מש 2000(1), 274 (2000)}.

דיני המזונות מן העזבון מהווים חריג לכלל על-פיו רצון המצווה מכריע. עצם הקירבה המשפחתית מהווה צידוק להטלת החיוב במזונות על העזבון {דברי בית-המשפט ב- ע"א 393/93 פלוני נ' עזבון לויט, תק-על 94(2), 563 (1994)}.

כדי לזכות במזונות מהעזבון, יש להיכלל ברשימת הזכאים למזונות בחוק הירושה. הרשימה היא רשימה סגורה וכוללת: בן זוג, ילדים והורים. המונח "בן זוג" מאפשר שוויון בין בעל לאישה, ופסיקת מזונות גם לאלמן.

כדי לזכות במזונות מהעזבון צריך גם לעמוד במבחן "הנזקקות" של חוק הירושה. אם התובע אינו עומד בנטל ההוכחה של נצרכותו – דין התביעה להיכשל {ראה הוראות סעיפים 56 ו- 59 לחוק הירושה; ע"א 616/87 אנגלמן נ' אנגלמן, פ"ד מז(1), 621 (1993)}.

בסעיף 56 לחוק הירושה, ריסן המחוקק הישראלי "את חופש ההורשה בקביעת מוסד המזונות מן העזבון, על-פיו כאשר המצווה לא דאג לבני משפחתו במידה מספקת בצוואה, ניתן לפסוק להם מזונות מהעזבון. המגמה הסוציאלית במזונות מן העזבון דורשת לבחון את צרכי התלויים במקום את רצון המוריש. זכויות התלויים עדיפות על זכויות היורשים ואין מניעה שהעזבון עד תומו ישמש לסיפוק המזונות" {דברי בית-המשפט ב- עז' (חי') 192/98 אנג'לה חיימוביץ נ' עזבון המנוח יעקב חיימוביץ, תק-מש 2001(3), 313, 315 (2001)}.

מוסד המזונות מן העזבון מהווה "מעין חקיקה סוציאלית". "בני המשפחה זכאים למזונות מן העזבון רק אם הם נצרכים, במקרה שאינם נצרכים, המוריש רשאי להעביר את כל רכושו לאחר" {ש' שילה פירוש לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (ירושלים, התשנ"ב), 28; עז' (חי') 192/98 אנג'לה חיימוביץ נ' עזבון המנוח יעקב חיימוביץ, תק-מש 2001(3), 313, 315 (2001)}.

ברוח זו נפסק בעבר, כי מזונות מן העזבון יינתנו אך ורק אם הטוען למזונות אינו יכול לספק את צרכיו ההכרחיים. לכן, דין התביעה להיכשל אם התובע מזונות אינו עומד בנטל ההוכחה של נצרכותו {ע"א 632/89 לירז סעדון (קטין) נ' עזבון המנוח ג'ורג' סעדון ז"ל, תק-על 90(3), 681 (1990); ע"א 616/87 ברטה אנגלמן ואח' נ' שולמית אנגלמן ואח', פ"ד מז(1), 621, 623 (1993)}.

דיני המזונות מן העזבון מהווים חריג לכלל על-פיו רצון המצווה מכריע. אין מקום להשוואה בין מזונות מהחיים ומזונות מן העזבון. במה דברים אמורים: מזונות מהחיים חלים מכוח הדין האישי. מזונות מן העזבון הוא מוסד מהדין הכללי. חיוב מזונות מהחיים מוטל על הורה כלפי ילדו בהתאם לגיל הילד {סעיף 3 לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), התשי"ט-1959}. פטור האב מחיוב במזונות הוא מקרה נדיר.

בתחום המזונות מן העזבון מתהפכים היוצרות. רשאי אב להדיר את בנו מעזבונו. בית-משפט יתן תוקף משפטי מלא להדרה כאמור {בתנאי, כמובן, שהמסמך הוא "צוואה"}.

מוסד המזונות מן העזבון משקף את הרעיון, כי עצם הקירבה המשפחתית מהווה צידוק להטלת החיוב במזונות, במקרים מוגדרים, על העזבון {ע"א 393/93 פלוני נ' עזבון ישראל לויט ז"ל, תק-על 94(2), 563 (1994)}.

סעיף 56 לחוק הירושה נוקט לשון "זקוקים למזונות", ורק אלה הזקוקים גם הופכים לזכאים: בבדיקה של שאלת הזכאות מונחה בית-המשפט על-ידי הקווים המדריכים, שהותוו בסעיף 59 לחוק הירושה, אשר כעולה מנוסחו אינו מתייחס רק לקביעת מידתם של המזונות אלא גם לקביעת הזכות כשלעצמה. בקריאת המילים "קביעת הזכות למזונות", כמובא ברישא לסעיף 59 לחוק הירושה, יש לתת את הדעת להקשר הכללי, ובין היתר, לנקודת המוצא המשפטית, כפי שהוצגה בסעיף 56 לחוק הירושה.

מכאן, כי המילים "קביעת הזכות למזונות" מקפלות בתוכן גם את ההחלטה, אם בן המשפחה זקוק למזונות, ורק בעקבות התשובה לשאלה זאת, קמה ועולה הזכות למזונות.

הסדר המזונות מן העזבון הינו קוגנטי כמצוות הוראת סעיף 65(א) לחוק הירושה.

הוראת הצוואה שקויימה, בה נקבע שהתובעים לא יירשו דבר – בת משמעות רק בהתייחס לירושה ולא למזונות מן העזבון, ואפילו הייתה הוראה זו גם לעניין מזונות – דינה על-פי חוק הירושה בטלות.
מאפיין זה תומך בגישה הרואה במזונות מן העזבון תחליף שיריון, וזכות עצמאית, שאינה המשך של המזונות מן החיים {עז' (ת"א) 7792/00 תומר פרקר (קטין) נ' עזבון המנוח רפאל פנחס, תק-מש 2001(3), 61 (2001)}.

במשפט הישראלי קיימת מגבלת גיל לפסיקת מזונות מן העזבון. המזונות ניתנים לילדי המוריש עד גיל 18, ובנסיבות מתאימות גם לתקופה עד גיל 23 {ראה סעיפים 57(א)(2) ו- 57(א)(3) לחוק הירושה}.

הפסיקה פירשה את "מבחן הנזקקות" בסעיף 56 לחוק הירושה בפרשנות מצמצמת, וזאת מתוך גישה שיש לצמצם את הפגיעה ברצונו של המוריש, שאינו עוד בחיים, ושהורה להוריש את העזבון ליורשים שקבע שכן, בניגוד לתביעת מזונות מן החיים {שעילת התביעה הינה מכוח הדין האישי של החייב}, תביעה מן העזבון מהווה "מעין חקיקה סוציאלית", שעילתה חוק הירושה, וקבלתה מהווה חריג לכלל על-פיו רצון המצווה הוא המכריע {ראה גם ת"ע (משפחה חי') 4022/06 ש. ע. ג. נ' ג. ס., תק-מש 2011(2), 684, 695 (2011); עז' (משפחה ת"א) 103520/05 פלונית נ' עזבון המנוח ד. כ. ז"ל על-ידי היורשת: אלמונית, תק-מש 2008(1), 463, 466 (2008)}.

תנאי מוקדם לקבלת מזונות הוא ההזדקקות למזונות מצד המבקש. מי שתובע מזונות מן העזבון חייב להראות שהוא זקוק להם. בית-המשפט חייב לתת דעתו על שני עניינים מצטברים: האחד, האם המבקש נכלל בגדר הזכאים למזונות. השני, לאחר שהוכח שהוא זכאי למזונות, מה סכום המזונות הראוי לאור הנחיות הסעיף. המימרה הסתמית בסעיף 56 שאדם זכאי למזונות רק אם הוא זקוק להם, קשורה קשר בל-יינתק עם סעיף 59 הקובע הנחיות לעצם קביעת הזכאות למזונות {ש' שילה פירוש לחוק הירושה התשכ"ה-1965, חלק שני, 23}.
לעניין קביעת הזכות למזונות, יש לקרוא את סעיף 59 לחוק הירושה יחד עם סעיף 56 לחוק הירושה. סעיף 56 לחוק הירושה קובע שאנשים מסויימים זכאים למזונות אם הם "זקוקים למזונות". כיצד ניתן לקבוע אם הם זקוקים למזונות? על-ידי הפעלת המבחנים השונים הנמנים בסעיף 59 לחוק הירושה. על המבקש מזונות לשכנע את בית-המשפט שהוא זקוק למזונות. בית-המשפט יבדוק את כל הרשימה המופיעה בסעיף 59 לחוק הירושה, ואם לאחר בדיקה זו בית-המשפט יחליט שהמבקש זקוק למזונות, הוא יקבע זאת לאחר-מכן עליו לדון בשאלה: מה מידת המזונות שיש לפסוק? אם בית-המשפט הגיע למסקנה, לאחר יישום האמור בסעיף 59 לחוק הירושה, שאין המבקש זקוק למזונות, ידחה את התביעה. {ש' שילה, שם, 56}.

אם-כן, המבחן הינו מבחן הנזקקות. על התובעת מוטל הנטל להוכיח כי אין בידה לספק את צרכיה ההכרחיים {ע"א 393/93 פלוני נ' עזבון לויט, תק-על 94(2), 563 (1994)}.

ודוק, מזונות מן העזבון ייפסקו רק וכאשר יוכח, כי אין בידי התובע כדי סיפוק צרכיו ההכרחיים בלבד, ולא מעבר לכך.

ב- ע"א 632/89 {סעדון נ' עזבון סעדון, תק-על 90(3), 681 (1990)} אישר כב' השופט מ' שמגר דחיית תביעה של מזונות קטין מן העזבון, באשר הוכח שיש בהכנסתו של הקטין מגימלת שאירים ומקיצבת הביטוח הלאומי כדי כיסוי מספיק לצרכיו ההכרחיים.

ב- בע"א 616/87 {אנגלמן נ' אנגלמן, פ"ד מז(1), 621 (1993)} דחה כב' השופט א' ברק תביעת נכדים מן העזבון, בקבעו שלא התקיים התנאי השני הנדרש על-פי הוראת סעיף 56 לחוק הירושה, שכן אין הם בגדר "נזקקים".
נבהיר כי המבחן בחוק הישראלי בפסיקת מזונות מן העזבון אינו נקבע לפי מבחן של "תמיכה פיננסית סבירה", שהורה סביר היה מעניק בנסיבות העניין, אלא לפי מבחן של נזקקות טהורה.

כשם שניתן לתבוע מזונות מן העזבון, כך גם ניתן לבקש מזונות זמניים מן העזבון {ראה למשל תמ"ש (ת"א) 51360/96 קלרה כהן נ' אהרון כהן ואח', תק-מש 98(1), 94 (1998); ע"א 342/83 גלוזמן נ' גלוזמן, פ"ד לח(4), 525, 528 (1984); ע"א 37/68 גינז נ' מאירי, פ"ד כב(1), 182, 183 (1968); ע"א 542/68 בן סירה נ' בן סירה, פ"ד כג(1), 169, 170 (1969); ע"א 637/68 והב נ' והב, פ"ד כג(1), 182, 183; בש"א (ת"א-יפו) 10592/04 לב סיגל טל נ' עזבון המנוחה לב זהבה ואח', תק-מש 2005(1), 256 (2005)}.