חליפיו של יורש (סעיף 14 לחוק)

סעיף 14 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"14. חליפיו של יורש (תיקון: התשמ"ה)
(א) ילדו של מוריש שמת לפניו והשאיר ילדים, הילדים יורשים במקומו, ועל דרך זו יורשים ילדים של כל אחד מקרובי המוריש שמת לפניו; הוראות אלה לא יחולו כאשר המוריש הניח בן זוג וכן הורים או הורי הורים כאמור בסעיף 11(א), או אחד מאלה.
(ב) ילדים היורשים לפי סעיף-קטן (א) חולקים ביניהם בשווה מה שירשו בדרך זו."

סעיף 14 לחוק הירושה מתווסף להוראות סעיפים 10 ו- 12 לחוק הירושה וקובע את "עיקרון הייצוג".

הוראת סעיף 14 לחוק הירושה מלמדת אותנו, כי הכלל של סדר העדיפויות בין קרובי המוריש {יורשיו מדרגות שונות} הקבוע בסעיף 12 לחוק הירושה מתייחס לא רק לראשי הפרנטלות וצאצאי המוריש, אלא לכל הבאים אחריהם מראשי שתי הפרנטלות האחרות {ש' שילה פירוש לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, 143}.

מהצירוף המתבקש של סעיפים 10, 12 ו- 14 לחוק הירושה מתחייבת המסקנה, כי מעמדם של נכדים לרשת את המוריש {סבם/סבתם} צומח אך ורק מעיקרון הייצוג שבסעיף 14 לחוק הירושה ולא מכוח היותם יורשים בפרנטלה הראשונה.

משכך, מקום ואין למוריש יורש מפרנטלה ראשונה עוברים לפרנטלה השנייה וכך הלאה. ואם היה למוריש יורש מפרנטלה ראשונה {בן} והיורש הלך לעולמו לפניו {לפני המוריש} יבואו צאצאיו {הנכדים} במקומו. צאצאי ילדו של המוריש {שהיה יורש מהפרנטלה הראשונה} יוכרו אם-כן כיורשיו על-פי דין של המוריש מכוח סעיף 14 לחוק הירושה ורק מכוחו.

ללמדך, כל עוד קיים לו למוריש יורש מהפרנטלה הראשונה אין ילדיו יכולים לבוא במקומו. הם יכולים לרשת רק בשעה שהיורש מהפרנטלה הראשונה - הילד - איננו בין החיים.

תוצאה זו עולה גם בקנה אחד עם דברי ההסבר להצעת חוק הירושה, התשי"ח-1958 {שם, בעמ' 213} בה נאמר מפורשות כי "יורשים בדרגה ראשונה הם ילדי המוריש, ואם מתו לפניו נכדיו וניניו; יורשים בדרגה שנייה – הורי המוריש, אחיו ואחיותיו וצאצאיהם, ובדרגה שלישית – הורי הורים, דודים, דודות וצאצאיהם."

י' זילברג בספרו {המעמד האישי בישראל, 186} מסביר את מהות עיקרון ה"ייצוג", בדברים הבאים:

"ועוד עיקרון אחד, המונח ביסוד כל שיטות הירושה – עד כמה שאין בהן הגבלה לגבי דרגת הקרבה – הוא עיקרון ה"ייצוג" (REPRESENTATION). למשל: מת יעקב, הניח אחריו את בנו ראובן, ואת נכדו יכין בן שמעון. לכאורה, היה צריך ראובן לרשת את הכל, שהרי הוא יותר קרוב ליעקב מאשר יכין, ואף-על-פי-כן הם יורשים שווה בשווה – מפני שהנכד, יכין, בא במקום אביו, שמעון, שלא היה בחיים בשעת מות יעקב: הוא "מייצג" את בנו (המת) של המוריש, ונוטל את חלקו. כלל ירושה זה מקובל גם בדיני ישראל, אלא שבדיני ישראל הוא מבוסס על רעיון אחר, והוא "הירושה בקבר": שמעון המת יורש מאביו יעקב, ומוריש לבנו יכין, את החלק המגיע לו, לשמעון, בנכסי אביו יעקב. נראה להלן, כי אין זה הבדל רעיוני גרידא, וכי יש, או יכולה להיות, נפקא מינה לדינא בדבר.

התוצאה הנוספת העולה, הין מעיקרון הייצוג ובין מעיקרון הירושה בקבר, היא כי אם יעקב מת, והניח אחריו את נכדיו חנוך ופלוא בני ראובן, ואת נכדו יכין בן שמעון, חנוך ופלוא נוטלים כל אחד רבע, ויכין נוטל חצי. שנים הראשונים נוטלים את חלקו של ראובן, והשלישי נוטל את חלקו של שמעון. כוך נאמר בהלכות הרמב"ם שם:

'מי שהיו לו שני בנים, ומתו השני בנים בחייו, והניח הבן האחד שלושה בנים, הניח הבן השני בת אחת, ואחר-כך מת הזקן, נמצאו שלושת בני-בניו יורשיו חצי הנחלה, ובת בנו יורשת החצי, של אחד ואחד מהן יורש חלק אביו, ועל דרך זו חולקין בני האחים ובני אחי האב, עד ראש הדורות.'

בדוגמה זו שילב הרמב"ם שני עקרונות: את עיקרון הירושה בקבר, ואת העיקרון, כי יוצאי יריכן של הבנים, אפילו אם בנות הן, דינן כבנים."

לעניין עיקרון ה"ייצוג" גורס ש' שילה בספרו {שם, 147} כי "אצלנו הייצוג הוא רחב הכולל את כל הקרובים היורשים על-פי חוק הירושה, היינו כל שלוש הפרנטלות. יתירה-מזאת: אין גבול לחליפיו של המוריש ושל היורשים, ובמות המוריש או אחד היורשים המנויים בחוק-מלבד בן הזוג שאינו קרוב דם – צאצאציהם יורשים במקומם. אין גבול לקו היורד, ואותו צאצא הנמצא בחיים בתאריך הקובע: בן, נכד, נין, או צאצא מרוחק יותר – יורש במקום היורש המקורי. החליף עומד בנעליו של היורש שמת לפני מותו של המוריש..."

ב- ת"ע (משפחה טב') 13732-05-11 {ג.י. ז"ל נ' האפוטרופוס הכללי, תק-מש 2011(2), 714 (2011)} נדונה השאלה מיהם חליפיו של יורש לפי סעיף 14 לחוק הירושה, האם אלה ילדיו או שמא אלה הם זוכים על-פי צוואה שאותו יורש הותיר אחריו.

ביום 16.7.09 ניתן צו ירושה אחר המנוח, ולאחר שחלף המועד החוקי להגשת התנגדויות וביום 3.1.11 עתרו המבקשים לביטול צו הירושה בטענה, כי ניתן שלא כדין, הואיל ובמסגרת צו זה נקבע, כי אשת המנוח מקבלת 2/3 מעזבון המנוח ואת הדירה המשותפת ואילו ילדיו של האח המנוח {לרבות ילדי אחד מילדיו (ז.ר.) שנפטר} יורשים 6/126 מהעזבון.

לשיטתם של המבקשים, בשל העובדה שהאח הותיר אחריו צוואה, הרי מי שאמור "להיות חליפיו" הם הזוכים על-פי צוואתו ולא כל ילדיו כאמור בסעיף 14 לחוק הירושה.
בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה התנגד לפרשנותם של המבקשים וטען כי צו הירושה ניתן כדין, כי צאצאיו של האח הינם חליפיו ועל-כן הם זכאים לקבל חלקו של האח בעזבון המנוח וכי העובדה שניתנו צווי ירושה ו/או צווי קיום צוואה לאחר פטירת האח, אין בה כדי להעלות או להוריד בכל הנוגע לחלוקת עזבון המנוח.

בית-המשפט דחה הבקשה והותיר את צו הירושה על כנו. וכדבריו:

"ד. דיון והכרעה:
12. לאחר שעיינתי עיין היטב בכתבי הטענות ובחנתי הוראות הדין הרלבנטיות הגעתי לכלל דעה, כי דין הבקשה להידחות וכי יש להותיר את צו הירושה על כנו. כל זאת מהטעמים הבאים:

12.1. ראשית, אטעים, כי נטל הראיה הוא לפתחם של המבקשים:

'מקום שיש ספק ויורשים על-פי דין מתדיינים עם אנשים הטוענים שהם יורשים על-פי צוואה, ובפי הצדדים טענות שקולות, נטל הראיה הוא על הטוענים שהם זוכים על-פי הצוואה ואם לא יורם הנטל - יש להעדיף את היורשים על-פי דין.' (ש' שילה פירוש לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, חלק א', 45 להלן: "שילה")

12.2. שנית, עיקרון הנפילה המיידית של העזבון אינו תומך בפרשנות המבקשים; סעיף 1 לחוק הירושה קובע את "עיקרון הנפילה המיידית" ולפיו, יום מותו של המוריש הוא המועד בו הופכים נכסיו שייכים ליורשיו (ע"א 355/01 רות בוכהלטר נ' מנהל מס שבח מקרקעין, אזור תל-אביב-יפו, פ"ד נז(3), 457, (03.04.2003)). מדובר על מעבר העזבון ליורשים, באופן מיידי ואוטומטי (ראה שילה, 35, 37).

12.3. מכוח עיקרון הנפילה המיידית, הרי שכל הזכויות והנכסים שהיו שייכים לאח במועד פטירתו הם אלה המונחלים לזוכים על-פי צוואתו. לא כך הדין לגבי היות האח יורש של המנוח.

12.4. טענת המבקשים, כי זכותו של האח לרשת את המנוח מהווה חלק מעזבונו, הינה גישה פרשנית רוויית קשיים שלא מצאתי לה כל תימוכין.

12.5. יש להדגיש, כי סעיף 14 לחוק הירושה הדן בזכותם של חליפיו של יורש לרשת במקומו, קובע במפורש, כי "הילדים יורשים במקומו". הילדים נאמר ולא היורשים. הילדים נאמר ולא הזוכים על-פי צוואה.

12.6. משכך, פרשנות לשונית ותכליתית של חוק הירושה, מביאנו לכדי מסקנה, כי בנסיבות דנן, צו הירושה שניתן, ניתן כדין והוא תואם את עקרונות והוראות החוק...

12.8. הנה-כי-כן, אף האח ציווה לזוכים בצוואתו את הרכוש שיירכש על ידו ו/או יהא שייך לו עד ליומו האחרון. האח נפטר ביום XX/XX/2000 ולפיכך, הנכסים שהיו לו באותו מועד הם ורק הם בגדר הנכסים והזכויות העוברים לזוכים על-פי צוואתו. זכותו של האח לקבל 1/3 מעזבון המנוח מכוח הוראת סעיפים 11 ו- 14 לחוק הירושה הינה זכות שהתגבשה רק שמונה שנים לאחר פטירת המנוח. משנפטר האח 8 שנים לפני פטירת המנוח, הרי שבעת פטירתו, זכות הירושה של אחיו, לא היוותה חלק מעזבונו על-פי צוואתו שלו.

12.9. מכאן שאף אילו הייתי נכון לקבל עמדת המבקשים ומתעלם מהוראת סעיף 14 לחוק הירושה, לא היו המבקשים זכאים בתור היותם "זוכים על-פי צוואה" לקבל את חלקו של האח בירושת המנוח, שכן לגבי זכות זו צוואתו אינה חלה, אלא הוראות חלוקת הירושה על-פי דין וראה בהקשר זה הוראת סעיפים 2 ו- 66(ב) לחוק הירושה ("ציווה המוריש חלק מנכסיו, יינתן על אותו חלק צו קיום (צוואה) ועל הנותר - צו ירושה", שילה, 46)."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

חליפיו של יורש (סעיף 14 לחוק)