ההלכה הפסוקה בסוגיות רישוי שונות

1. קלינאות תקשורת - סירוב להענקת רישיון - תוקפו של תואר ראשון בקלינאות תקשורת שקיבלה העותרת בחוץ-לארץ לאור סעיף 58 לחוק ההסדרה - העתירה נדחתה
ב- עת"מ (יר') 41004-01-13 {מרים קליטין נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות ואח', תק-2013(4), 15718 (2013)} נדונה עתירה מינהלית נגד החלטת משרד הבריאות, לדחות את בקשת העותרת להעניק לה תעודת קלינאית תקשורת, מכוח חוק הסדרת העיסוק. בקשת העותרת לקבלת התעודה התבססה על שתי טענות חלופיות:

הראשונה, כי יש להכיר בה כבעלת תואר ראשון בקלינאות תקשורת שקיבלה בחוץ-לארץ, ולמצער, כבעלת תואר ראשון בקלינאות תקשורת בתחום השפה והדיבור.

השניה, לאור זכאותה בעבר, בטרם כניסת החוק לתוקף, לקבלת תעודת הכרה במעמד, בעקבות השתתפותה בקורס השלמה בקלינאות תקשורת, שהתקיים באוניברסיטת תל-אביב ויועד לעולים חדשים.

המשיבים דחו את בקשת העותרת, הואיל וסברו, כי התואר שבו היא מחזיקה אינו מוכר כ"תואר אקדמי ראשון בהפרעות בתקשורת",שהוא אחד התנאים המנויים בחוק לשם קבלת תעודת הרישוי. באשר לטענה, בדבר זכאותה בעבר של העותרת לקבלת תעודת הכרה במעמד, מכוח השתתפותה בקורס ההשלמה, גרסו המשיבים, כי בעצם ההשתתפות בקורס אין כדי להקנות לעותרת תעודת הכרה במעמד, לאחר כניסתו של החוק לתוקף.

בשנת 1975, סיימה העותרת את לימודיה במכון הפדגוגי הממלכתי בקישינב, בברית המועצות לשעבר על-פי המסמכים שצירפה העותרת לבקשתה, הוקנתה לה תעודת הסמכה ב"חינוך בעלי פיגור שכלי וקלינאות תקשורת". בשנת 1995, עלתה העותרת לישראל. ביום 11.06.96 הוענק לה אישור מטעם משרד החינוך והתרבות בישראל, לפיו התואר האקדמי שאותו קיבלה בארץ מוצאה, שקול לתואר ראשון מבין התארים האקדמיים הנהוגים בישראל. בשנת 1997 הופנתה העותרת לקורס השלמה לעולים חדשים שנערך באוניברסיטת תל-אביב.

בשנת 1998, לאחר שסיימה את לימודי ההשלמה בהצלחה, החלה העותרת לעבוד כקלינאית תקשורת במסגרות שונות מטעם משרד החינוך, מבלי להחזיק בתעודת הכרה במעמד.

לאחר חקיקת החוק, ביום 15.09.09, פנתה העותרת למשרד הבריאות לשם קבלת תעודת קלינאית תקשורת קבועה. במענה לפנייתה, נתבקשה העותרת להמציא אישורים המעידים על עיסוק בהיקף ניכר במקצוע במשך חמש שנים לפחות, בהתאם להוראות סעיף 58(ה) לחוק ההסדרה. לאחר בדיקת עניינה, הופנתה העותרת לבחינה המקצועית בקלינאות תקשורת, ונמסר לה, כי אם תעבור אותה בהצלחה, תהיה זכאית לקבלת תעודת רישוי קבועה.

ביום 10.03.11 התקבלה במשרדי המשיבים בקשה מטעם יו"ר הסתדרות המורים בסניף רמלה-לוד, לפטור את העותרת מהצורך לעבור את הבחינה המקצועית. בתשובה לבקשה ציינו המשיבים, כי משעה שהעותרת אינה בעלת תואר ראשון מוכר בקלינאות תקשורת כמשמעו בחוק, ואף אינה בעלת תעודת הכרה במעמד, עליה לעבור את הבחינה ולא ניתן לוותר על דרישות החוק בעניין זה.

בקשה נוספת לפטור את העותרת מלגשת לבחינה המקצועית הוגשה, ובגדרה נטען, כי העותרת הִנה בעלת תואר אקדמי מוכר כנדרש. במכתב תשובה ציינו המשיבים, כי העותרת אינה בעלת תואר ראשון כמשמעו בחוק ואף אינה מחזיקה בתעודת הכרה במעמד, ומשכך הסעיף הרלבנטי החל בעניינה הוא סעיף 58(ה) לחוק ההסדרה, אשר לפיו עליה לעבור את הבחינה המקצועית כתנאי לקבלת תעודת הרישוי. לבסוף צויין, כי משבחרה העותרת שלא לגשת לבחינות עד כה, הדרך היחידה העומדת לפניה היא השלמת תואר ראשון בקלינאות תקשורת, שכן, נכון לאותה העת, חלף המועד שבו נערכה הבחינה המקצועית האחרונה.

העותרת זומנה להופיע לפני הוועדה המייעצת להכרה במקצוע. בדיון שהתקיים לפני הוועדה, הוסבר לעותרת, כי לא ניתן להכיר בלימודיה בחוץ-לארץ כתואר אקדמי ראשון; והיות שעובר לחקיקת החוק לא החזיקה בתעודת הכרה במעמד, עליה לעבור את הבחינות המקצועיות לשם קבלת תעודת הרישוי מכוח סעיף 58(ה) לחוק ההסדרה.

יוער, כי בשעה שהעתירה היתה תלויה ועומדת, התכנסה הוועדה המייעצת של המשיבים לדיון נוסף בעניינה של העותרת, לשם בחינת בקשתה להכרה בלימודיה בחוץ-לארץ כשווי-ערך לתואר ראשון בקלינאות תקשורת. הוועדה החליטה, כי לא ניתן להכיר בלימודיה של העותרת בברית-המועצות לשעבר כתואר ראשון בתחום, כנדרש לפי החוק; אולם לאור השתתפותה בקורס ההשלמה, ניתן להכיר במכלול לימודיה כ"השכלה מתאימה", במובן סעיף 58(ה) לחוק ההסדרה.

לאור האמור נקבע, כי יש לאפשר לעותרת להשתתף בבחינה מיוחדת בקלינאות תקשורת לפי הסעיף הנ"ל, ככל שתיערכנה בחינות נוספות. המשיבים הודיעו לעותרת, כי תתקיים בחינה מקצועית נוספת, אליה מוזמנת העותרת, וכי עמידה בבחינה בהצלחה תזכה אותה בתעודה קבועה. מאז נקבעו מועדים נוספים לבחינות, בהתאם להוראת המעבר שבסעיף 58(ה) לחוק ההסדרה.

העותרת טענה, כי יש להכיר בה כבעלת תואר ראשון בקלינאות תקשורת, ומשכך להעניק לה את תעודת הרישוי ללא צורך לעמוד בבחינה המקצועית, זאת מכוח סעיף 58(ג) לחוק ההסדרה.
בית-המשפט קבע, כי אין עילה להתערב בהחלטת הגורמים המקצועיים במשרד הבריאות שלא להכיר בתואר בו מחזיקה העותרת כתואר אקדמי ראשון בהפרעות בתקשורת, כהגדרתו בחוק ההסדרה, ואף לא להעניק לה תעודת קלינאי תקשורת, לפי סעיף 58(ג) לחוק ההסדרה. גם לא תעודה המוגבלת לתחום השפה והדיבור מכוח סעיף 48 לחוק ההסדרה; זאת, משנמצא לאחר בדיקה עניינית של תכנית הלימודים של העותרת, כי מרבית הקורסים אשר נלמדו על-ידה במסגרת התואר הראשון לא עסקו כלל בקלינאות תקשורת, אלא בחינוך, למעט מספר מצומצם מאוד של קורסים.

בנוסף לכך, בית-המשפט לא מצא עילה להתערב בעמדת המשיבים, לפיה אין בהפניית העותרת ללימודי ההשלמה, ראיה לכך שהמשיבים הכירו בשעתו בתואר מחוץ-לארץ שבו אוחזת העותרת כתואר ראשון בקלינאות תקשורת. כפי שציינו המשיבים, ההפניה לקורס ההשלמה נעשתה, כיוון שהתואר הראשון שהיה בידי העותרת לא היה מספיק בכדי לאפשר לה לעסוק בקלינאות תקשורת בארץ.

לו היתה העותרת בעלת תואר ראשון מוכר, לא היתה מופנית כלל לקורס ההשלמה, שכן הקורס נערך על-מנת שניתן יהיה לראות בעותרת, כמו גם בעולים חדשים אחרים, כבעלי השכלה המאפשרת להעניק להם תעודת הכרה במעמד, לאחר עמידה במספר תנאים נוספים, נוהל אשר בוטל לאור פסיקת בג"צ בעניין קאופמן {ראה והשווה: עת"מ (יר') 41433-01-13 מחלין נ' משרד הבריאות, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.08.13)}.

זאת ועוד, בית-המשפט קיבל את עמדת המשיבים, כי אין באישור שהוענק לעותרת על-ידי משרד החינוך כדי להקנות לה תואר מוכר. זאת בפרט לנוכח העובדה שבאישור צויין במפורש, כי אין בו כדי לגרוע מזכויות הרשויות המוסמכות להענקת רשיונות מקצועיים, וכי הוא נועד לשם דירוג שכר בלבד.

באשר לטענת העותרת, לפיה יש לראותה כבעלת תעודת הכרה במעמד מכוח סעיף 58(ב) לחוק ההסדרה, קבע בית-המשפט, כי אין מקום לקבל אף טענה זו.
כפי שהובהר על-ידי המשיבים במסמכים הנלווים לעתירה, ההליך לקבלת תעודת ההכרה במעמד למסיימי קורס ההשלמה, כלל בדיקה מהותית ומקיפה, שבמהלכה קיבל המבקש תעודה זמנית לתקופה של שנה בלבד ונדרש לעבוד תחת פיקוחו של קלינאי תקשורת מוכר.

רק בסוף התקופה, ולאחר קבלת חוות-דעת והמלצה מהאחראי במקום עבודתו של המבקש, נבדקו כישוריו ומיומנותו של המבקש על-ידי המשיבים, והוחלט אם להעניק לו תעודת הכרה קבועה. בענייננו, העותרת לא עמדה בתנאים אלו, ומשכך אין מקום לראות בה כמי שהיתה זכאית לקבלת תעודת הכרה קבועה, למרות שאין מחלוקת בין הצדדים, כי ככל הנראה היתה העותרת מקבלת תעודת הכרה זמנית, לו היתה פונה בבקשה מתאימה בתקופה שקדמה לחקיקת החוק.

באשר לטענת ההטעיה על-ידי עובד באחת מלשכות משרד הבריאות, אליו פנתה המשיבה עם סיום קורס ההשלמה, הרי שזו לא הוכחה; ומכל מקום, לנוכח הימנעותה של העותרת במשך שנים מלפנות למשיבים בבקשה לקבלת תעודת הכרה, וממילא משלא נעשתה בעבר בדיקה מהותית לצורך הנפקת התעודה, לא ניתן כיום לראות את העותרת כמי שהחזיקה תעודת הכרה במועד שקדם לחוק.

לאור כל האמור לעיל, קבע בית-המשפט, כי לא נפל פגם של חוסר סבירות, או כל פגם מינהלי אחר היורד לשורש שיקול-הדעת המינהלי, אשר מקים עילה להתערבות שיפוטית בהחלטת משרד הבריאות בעניינה של העותרת. בפני העותרת הועמדה חלופה סבירה ומידתית, לפיה תוכל לקבל תעודת קלינאית תקשורת, ככל שתעבור את הבחינה הממשלתית, מכוח הוראות המעבר שבסעיף 58(ה) לחוק ההסדרה. לפיכך, העתירה נדחתה.

2. מתחם שיקול-הדעת של המנהל הכללי של משרד הבריאות
סעיף 4(ב)(2) לפקודת הרופאים מקנה למנהל שיקול-דעת בשאלה אם להכיר בשלושה תנאים מצטברים והכרחיים להשלמת השכלתו הרפואית של כל רופא באשר הוא: השלמת לימודי רפואה במוסד מוכר להשכלה גבוהה בארץ מושבו של המוסד, קבלת דיפלומה ומעבר סטאז' בהצלחה.

משמצא המנהל, כי תנאים אלה נתמלאו כולם, ייחשב מבקש הרישיון ל"בעל השכלה רפואית" כמשמעותה בסעיף 4(א)(2) לפקודת הרופאים. לשון הסעיף אינה מלמדת, כי המנהל רשאי לשקול שיקולים נוספים שאין קשר בינם לבין התנאים המנויים בו.

כך, השאלה אם להכיר במוסד פלוני נבחנת לפי אופי ורמת הלימודים שנערכו במוסד בעת שמבקש הרישיון למד בו; השאלה אם להכיר בדיפלומה נוגעת בעיקר למצבים שבהם המועמד למד בכמה מוסדות, שתכנית הלימודים בכל אחד מהם שונה, והשאלה הרלוונטית היא אם הלימודים בכללותם מקנים השכלה רפואית נאותה {ראה: ע"א 2701/00 הדר נ' המנהל הכללי של משרד הבריאות, פ"ד נו(1), 200 (2001)}; והשאלה אם להכיר בסטאז' מתמקדת בטיב ההכשרה הקלינית, משכה ותנאיה. כל אחד מנתונים אלה נבחן לעצמו, ועל-פי פשוטו של לשון אין קשר בינו לבין השאלה אם מבקש הרישיון עסק במקצוע לאחר הסטאז'.

ניתן להניח שלשון הסעיף סובלת משמעות שלפיה מוקנה למנהל שיקול-דעת להביא בחשבון את חלוף הזמן לעניין הכרה בתנאים הנקובים בסעיף 4(ב)(2) לפקודת הרופאים. מסקנה זו אינה בלתי-אפשרית בהינתן שהסעיף אינו מפרט את השיקולים שרשאי המנהל לשקול כשהוא מחליט אם להכיר בתנאים המנויים בו.

אין חולק, כי תכליתה של פקודת הרופאים בכלל, ותכליתם של התנאים למתן רישיון לעסוק ברפואה בפרט, היא להבטיח, כי בשערי המקצוע יבואו אך ורק רופאים שרמתם המקצועית נאותה. נקודת המוצא היא איפוא שהמחוקק הקנה לרשות המופקדת על כך סמכות למנוע ממי שאינו עומד בסטנדרטים הנדרשים מלעסוק ברפואה בישראל. לשם הגשמת תכלית זו קובע סעיף 4(א) לפקודת הרופאים, חמישה תנאים מצטברים לשם זכאות לקבל רישיון לעסוק ברפואה בישראל.

כל אחד מתנאים אלה נוגע להיבט שונה. כך סעיף 4(א)(2) הנוגע להשכלה רפואית, וסעיף 4(ב)(3), הנוגע לעמידה בבחינות שקבע המנהל. ההפרדה בין התנאים, כשהיא נקראת בצוותא חדא עם לשון סעיף 4(ב)(2) לפקודת הרופאים, תומכת במסקנה שמדובר בשני רבדים נפרדים, החולשים על מאטריה שונה: בעוד שסעיף 4(א)(2) לפקודת הרופאים מדבר בתנאים הנדרשים להשכלה והכשרה ("השכלה רפואית"), סעיף 4(א)(3) לפקודת הרופאים מחייב את מבקש הרישיון לעבור בחינות הסמכה. סעיף אחרון זה מסמיך את המנהל, בהתייעצות עם המועצה המדעית, לקבוע בחינות שמטרתן לוודא, כי הרופא כשיר לעסוק ברפואה בישראל.

הבחינות בודקות את הידע של המבקש נכון למועד ביצוען, ותכליתן לוודא, כי רק המתאימים יעסקו במקצוע. הן מספקות מענה לצורך להבטיח, כי מבקש הרישיון יהיה בקיא ומעודכן בשינויים שחלו במדע הרפואה במשך השנים. נראה שאין בכוונתן לחייב מבקש רישיון שהשכלתו הרפואית כבר הוכרה, ללמוד שוב רפואה או לעבור סטאז' נוסף בשל חלוף הזמן ממועד ההכרה.

ניתן להקיש לעניין פרשנות הסמכות המוקנית למנהל בסעיף 4(ב)(2) לפקודת הרופאים מחיקוקים אחרים מאותה מאטריה הבנויים במתכונת דומה לפקודת הרופאים {in pari materia} {ראה למשל: בד"ם 1/62 אבו-אנג'לה נ' פקיד הרישום של לשכת מירשם התושבים תל-אביב-יפו, פ"ד יז 2751, 2759 (1963) ; ע"א 31/87 חרמש נ' ברעם, פ"ד מג(1), 672, 677 (1989); בג"צ 6728/06 עמותת "אומץ" נ' ראש ממשלת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (30.11.06)}.

כך, סעיף 6(א) לפקודת רופאי השיניים (נוסח חדש), התשל"ט-1979 קובע: "מי שנתקיימו בו כל אלה זכאי לקבל רישיון: (...) (2) הוא בעל השכלה בריפוי שיניים; (3) הוא עמד בבחינות שקבע המנהל בתקנות לאחר התייעצות עם המועצה המדעית". סעיף 6(ב) לפקודה זו, בדומה לפקודה דנן, קובע: "ואלה בעלי השכלה לעניין סעיף-קטן (א)(2): (...) (2) מי שסיים חוק לימודיו ברפואת שיניים באוניברסיטה או בבית-ספר לרפואת שיניים ברמה אוניברסיטאית בחוץ-לארץ שהמנהל הכיר בהם ובידו דיפלומה שהמנהל הכיר בה".

בדומה, סעיף 24 לחוק לשכת עורכי-הדין, התשכ"א-1961 קובע: "אדם כשיר להיות עורך-דין אם נתקיימו בו אלה: (1) הוא בעל השכלה משפטית גבוהה; (2) עבר תקופת התמחות; (3) עמד בבחינות הלשכה. הכל לפי המפורט בפרק זה". סעיף 25 לאותו חוק קובע, אף הוא בדומה לפקודה דנן: "אלה בעלי השכלה משפטית גבוהה לעניין סעיף 24: (...) (2) בוגר בלימודי משפט במוסד בחוץ לארץ שהוכר, לעניין הוראה זו, על-ידי האוניברסיטה העברית בירושלים כמוסד להשכלה גבוהה; או מי שלמד במוסד כאמור ועמד בבחינות בהיקף אשר לדעת האוניברסיטה העברית בירושלים ראוי להיחשב כמקנה לו השכלה משפטית גבוהה". הסדר דומה מעוגן בסעיף 5 לחוק הרופאים הווטרינריים, התשנ"א-1991.

עינינו הרואות: כחוט השני עוברת בחיקוקים המסדירים כניסה למקצוע, שנחקקו במתווה מקביל לזה של פקודת הרופאים, הבחנה בין הכרה בהשכלה האקדמית והכשרה מקצועית לבין דרישה למעבר בחינות. מאחורי הבחנה זו עומד הרציונל שלפיו רישיון לעסוק במקצוע יינתן למי שעמד בדרישות הקבועות בחיקוק הרלוונטי: הכרה בהשכלה אקדמית, הכרה בהכשרה מעשית, ומעבר מבחנים מקצועיים המעידים על כשירות לעסוק במקצוע במועד ביצועם.

חלוקה זו מביאה בחשבון גם מצבים שבהם חלף פרק זמן ניכר בין מועד קבלת התואר האקדמי הנדרש לבין ביצוע בחינות ההסמכה. הדרישה לעמוד בכל התנאים מוודאת, כי משעמד המבקש בתנאים האקדמיים ובתנאי ההכשרה המעשית, אין מקום לדרוש ממנו לעמוד בהם פעם נוספת. עם-זאת, כתנאי למתן רישיון לעיסוק במקצוע שמתעדכן כל העת ומצריך מיומנות מקצועית מתאימה, יהא על מבקש הרישיון לעמוד בבחינות הסמכה. מעבר הבחינות בהצלחה יעיד, כי המבקש כשיר לעסוק במקצוע נכון לתקופת הבחינה.

פרשנות זו לתיבה "בעל השכלה רפואית" פגיעתה פחותה בחופש העיסוק, מבלי שיש בה חריגה מתכלית החקיקה. פרשנות זו מאפשרת למי שלא עסק ברפואה למשך פרק זמן בן מספר שנים לנסות להשלים את פער המידע שצבר בדרכים שונות: מעבר קורס, ביצוע פרקטיקום, הכשרה מעשית וכיוצא באלה. אם עשה כן ועמד בבחינות המעידות על כך, להנחת דעתה של הרשות המקצועית המוסמכת, נראה שאין מניעה להתיר לו לשוב ולעסוק ברפואה.

כאמור, חזקה פרשנית היא שיש להעדיף פרשנות המצמצמת את היקף הפגיעה בזכות החוקתית לחופש העיסוק.

מהלך זה מוגבל ומתוחם להסדר החקיקתי הקיים בפקודת הרופאים, במתכונתו הנוכחית. לעומת הסדר זה ומקביליו שנחקקו לפני כמה עשורים, נחקק בשנים האחרונות חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות, התשס"ח-2008 {ייקרא להלן: "חוק הסדרת העיסוק"}, הקובע הסדר מקיף מקודמיו. אף הסדר זה מבחין בין הכרה בהשכלה האקדמית ובביצוע הכשרה מעשית (בדומה לסטאז' הנדרש לגבי רופאים), לבין עמידה בבחינות הסמכה.

כך, סעיף 8 לחוק הסדרת העיסוק קובע: "מי שנתקיימו בו כל אלה, זכאי לקבל תעודה במקצוע בריאות: (...) (3) הוא עומד בתנאי הכשירות המנויים לגבי מקצוע הבריאות בטור ב' בתוספת הראשונה לעניין השכלה מעשית ועמידה בבחינות; (...)."

טור ב' בתוספת הראשונה לחוק הסדרת העיסוק מונה, לגבי כל אחד משמונה המקצועות הרפואיים המפורטים בו, תנאים אקדמיים, תנאי הכשרה מעשית, וחובת עמידה בבחינות שקבע המנהל. סעיף 11 לחוק הסדרת העיסוק, קובע את תנאי ההכרה בתארים שניתנו במוסד להשכלה גבוהה בחוץ לארץ ומבהיר כי מדובר בבחינה של טיב הלימודים.

כך, סעיף 11(א) לחוק הסדרת העיסוק קובע: "תואר אקדמי שניתן על-ידי מוסד להשכלה גבוהה בחוץ לארץ יוכר לעניין חוק זה, אם אותו מוסד מוכר כמוסד להשכלה גבוהה על-פי הדין החל באותה מדינה, והמנהל הכיר באותו מוסד, בתואר שניתן על-ידי המוסד ובמכלול לימודיו של המבקש לתואר". סעיף 11(ב) לחוק הסדרת העיסוק קובע את התנאים שישקול המנהל לעניין הכרה בתואר, וזו לשונו: "בהחלטה לפי סעיף-קטן (א) ישקול המנהל, בין השאר, את רמת הלימודים, את תכניות הלימודים, את היקף הלימודים לתואר ואת משך הלימודים לתואר במוסד להשכלה גבוהה בחוץ לארץ, בהשוואה לרמת הלימודים, לתכנית הלימודים, להיקף הלימודים לתואר ולמשך הלימודים לתואר אקדמי מוכר הנהוגים במוסד להשכלה גבוהה בישראל; בהחלטה כאמור רשאי המנהל להיוועץ בוועדה המייעצת (שהוקמה לפי פרק ו' לאותו חוק - ע' פ') ".

סעיף 11(ג) לחוק הסדרת העיסוק קובע, כי המנהל, לאחר התייעצות עם הוועדה המייעצת, רשאי לדרוש מהמבקש להשלים את לימודיו במוסד מוכר להשכלה גבוהה, להשלים הכשרה מעשית או לעמוד בבחינות שקבע, כתנאי להכרה בלימודיו לפי סעיף-קטן (א). לבסוף, וכאן השוני העיקרי ביחס להסדרים שנזכרו לעיל, סעיף 12(א) לחוק הסדרת העיסוק קובע, כי המנהל רשאי להעניק למבקש תעודה במקצוע בריאות, להתנות את מתן התעודה בתנאים או לדחות בקשה למתן תעודה, ובלבד שייתן למבקש הזדמנות לטעון את טענותיו בטרם יחליט על התניה או על דחיה כאמור{עע"מ 2814/12 ד"ר מריה כריסטינה רודריגז נ' משרד הבריאות האגף לרישוי מקצועות רפואיים, תק-על 2013(3), 775 (2013)}.

3. תוקפן של תעודות הכרה שניתנו טרם החוק - קלינאית תקשורות - דחיית עתירה
ב- עת"מ (יר') 41433-01-13 {אולגה מחלין נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות ואח', תק-מח 2013(3), 12150 (2013)} נדונה עתירה מינהלית נגד החלטת המשיבים, לפיה אין להכיר בעותרת כקלינאית תקשורת מן המניין ולהעניק לה תעודת קלינאית תקשורת, מכוח חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות, התשס"ח-2008.

בקשת העותרת לקבלת התעודה דנן התבססה על הטענה, לפיה יש להכיר בה כבעלת תואר ראשון בקלינאות תקשורת, ולמצער, כבעלת תואר ראשון בקלינאות תקשורת בתחום השפה והדיבור בלבד. המשיבים דחו בקשה זו, הואיל ולדידם התואר שבו מחזיקה העותרת אינו מוכר כ"תואר אקדמי ראשון בהפרעות בתקשורת", כמשמעו בחוק ההסדרה, שהוא אחד התנאים המנויים בחוק שבהם יש לעמוד לשם קבלת תעודת הרישוי.

סלע המחלוקת העיקרי בין הצדדים בעתירה התמקד בשאלה, האם יש להכיר בלימודיה של העותרת לתואר ראשון ברוסיה, כמקבילים לתואר אקדמי ראשון בהפרעות בתקשורת, ומשכך להעניק לה תעודה קבועה מכוח הוראת המעבר הקבועה בסעיף 58(ג)(2) לחוק ההסדרה.

בית-המשפט קבע, כי המשיבים בחנו את טענות העותרת מספר פעמים, במטרה לבדוק את הכשרתה המקצועית. במסגרת בדיקת תכנית הלימודים של העותרת על-ידי הוועדה המייעצת, נערכה השוואה בין תכנית זו, לתכנית הלימודים הנלמדת במסגרת התואר בקלינאות תקשורת בארץ. הוועדה מצאה, כי מרבית הנושאים הנלמדים בתואר הראשון בקלינאות תקשורת לא נלמדו כלל על-ידי העותרת, ולמעשה רק שלושה קורסים עסקו במישרין בקלינאות תקשורת. שאר הקורסים היו מתחום ההוראה, הפסיכולוגיה והרפואה.

עוד צויין, כי ההתנסות המעשית של העותרת במסגרת לימודיה, היתה קצרה במיוחד וארכה שלושה שבועות בלבד. סבירות ההחלטה המקצועית, שלא להכיר בלימודיה של העותרת כבתואר ראשון בקלינאות תקשורת, מקבלת חיזוק בכך שבמקרים אחרים הכירה הוועדה המקצועית בלימודי תואר ראשון שהתקיימו במדינות ברית-המועצות לשעבר כמקבילים לתואר ראשון בקלינאות תקשורת, זאת כאשר תכנית הלימודים שנלמדה שם כללה עשרות קורסים שונים בתחום קלינאות תקשורת, ובנוסף, הכשרה מעשית בהיקף של כ- 1400 שעות.

על-רקע האמור, בית-המשפט לא מצא עילה להתערב בהחלטת המשיבים, לפיה התואר שבידי העותרת אינו תואר ראשון בקלינאות תקשורת. ההחלטה התקבלה על יסוד שיקולים מקצועיים וענייניים, והיא לא חורגת ממתחם הסבירות.

כמו-כן, בית-המשפט לא מצא עילה להתערב בעמדת המשיבים, לפיה אין בהפניית העותרת ללימודי ההשלמה על-ידי האגף למקצועות הבריאות, ראיה לכך שהמשיבים הכירו בשעתו בתואר שבו אוחזת העותרת כתואר ראשון בקלינאות תקשורת. כפי שציינו המשיבים, ההפניה לקורס ההשלמה נעשתה, כיוון שהתואר הראשון שאותו למדה העותרת לא היה מספיק בכדי לאפשר לה לעסוק בקלינאות תקשורת בארץ. לו היתה העותרת בעלת תואר ראשון בקלינאות תקשורת, לא היתה מופנית כלל לקורס ההשלמה, שכן הקורס נערך בזמנו, על-מנת שניתן יהיה לראות בעותרת, כמו גם אחרים במצבה, כבעלי "השכלה מתאימה" המאפשרת להעניק להם תעודת הכרה במעמד, נוהל אשר בוטל עקב הפסיקה בעניין קאופמן {בג"צ 2921/03 קאופמן נ' שנון, פורסם באתר האינטרנט נבו (29.04.04)}, עוד בטרם סיימה העותרת את קורס ההשלמה.

באשר לעניין התעודה הזמנית שניתנה לעותרת, ציין בית-המשפט, כי סעיף 58(ד) לחוק ההסדרה העוסק במתן רשיונות זמניים, קובע, כי רישיון זמני יוענק ל"מי שהוכיח להנחת דעתו של המנהל כי עסק במקצוע בריאות בישראל ערב יום התחילה, ומתקיימים בו כל התנאים הקבועים בסעיף 8, למעט הכשרה מעשית ובחינות שנקבעו לפי סעיף 8(3)..." כמפורט לעיל, אחד מהתנאים הקבועים בסעיף 8 לחוק ההסדרה, הוא תואר אקדמי ראשון בהפרעות בתקשורת.

אמנם הסעיף פוטר את המבקש מהדרישה לעמוד בהכשרה מעשית ובבחינות, אולם משעה שהעותרת אינה עומדת בתנאי הבסיסי, קרי, זכאות לתואר ראשון בקלינאות תקשורת, ניכר, כי התעודה הוענקה לה בשגגה ובחוסר סמכות חוקית. משכך, אין בטעות האמורה בעניין הרישיון הזמני, כדי לאפשר להכיר בלימודי העותרת כתואר ראשון בתחום ומתן פטור מהחובה לגשת לבחינה הממשלתית.

לאור האמור, בית-המשפט קיבל את עמדת המשיבים, לפיה אין באישור שניתן לעותרת על-ידי משרד החינוך כדי להעניק לה תואר יש מאין; במיוחד לנוכח העובדה שבאישור צויין במפורש שהוא אינו גורע מזכויות הרשויות המוסמכות להענקת רשיונות מקצועיים שכן "אישור זה ניתן לצורך דירוג שכר בלבד" .

לסיכום, קבע בית-המשפט, כי המחוקק הטיל על המנהל, בהתייעצות עם הוועדה המייעצת, שהיא ועדה מקצועית, לקבוע, אם התואר שהוענק למערערת בחוץ-לארץ, הוא שווה ערך לתואר המוענק בישראל. בית-המשפט קבע, כי לא נפל פגם של חוסר סבירות, או כל פגם מינהלי אחר היורד לשורש שיקול-הדעת המינהלי, אשר מקים עילה להתערבות שיפוטית בהחלטה בעניינה של העותרת. זאת ועוד, אף הועמדה בפני העותרת חלופה סבירה ושקולה, המכירה בהשכלתה ובעבודתה בתחום, לפיה תוכל לקבל היא תעודת רישוי קבועה, ככל שתעבור את הבחינה הממשלתית מכוח סעיף 58(ה) לחוק ההסדרה, בחינה אשר העותרת כאמור הגישה בתחילה בקשה להיבחן בה.

ראה גם: עת"מ (יר') 42285-11-10 רייזמן שרית נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות האגף לרישוי מקצועות רפואיים תק-מח 2013(1), 11286 (2013); עת"מ (יר') 43880-07-12 מיכל היימן נ' מדינת ישראל-משרד הבריאות ואח' תק-מח 2012(4), 24206 (2013).

4. היעדר עיסוק ברפואה - אין בו כדי לשלול את ההשכלה הרפואית כנתון למתן רישיון - המערערת ביקשה להיבחן בבחינות הרישוי ברפואה כ- 14 שנה לאחר שסיימה את לימודיה בחוץ-לארץ - הערעור התקבל
ב- עע"מ 2814/12 {ד"ר מריה כריסטינה רודריגז נ' משרד הבריאות האגף לרישוי מקצועות רפואיים, תק-על 2013(3), 775 (2013)} נדון ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מינהליים בירושלים, אשר דחה את עתירת המערערת נגד החלטת המשיב שלא להכיר בהשכלתה הרפואית, הכרה שהיא אחד מהתנאים הנדרשים לקבלת רישיון לעסוק ברפואה בישראל.

סעיף 24(א) לפקודת הרופאים (נוסח חדש), התשל"ז-1976 {ייקרא להלן: "פקודת הרופאים"} קובע, כי לעניין מתן רשיונות לרופאים יקים שר הבריאות ועדה מייעצת של שלושה {ייקרא להלן: "הוועדה המייעצת"} שחבריה הם רופא בשירות משרד הבריאות ושני רופאים שלפחות אחד מהם הוא חבר סגל ההוראה בבית-ספר לרפואה בדרגת מרצה בכיר ומעלה. הוועדה המייעצת רשאית להזמין את מבקש הרישיון להתייצב לפניה ולחקור אותו על לימודיו ברפואה ועיסוקיו בה {סעיף 29(א) לפקודת הרופאים}.

המנהל הכללי של משרד הבריאות וכל נושא משרה במשרדו, שמינה למלא תפקידים לפי הפקודה, יחליט בבקשה למתן רישיון בתוך שישה חודשים מיום הגשתה {סעיפים 1 ו- 30 לפקודת הרופאים}. סעיף 61 לפקודת הרופאים מסמיך את המנהל, באישור השר, להתקין תקנות, בין-היתר לעניין קביעת הנוהל והטפסים לבקשת רשיונות לפי הפקודה ולנתינתם, וכן לעניין ביצוע יעיל של מטרותיה והוראותיה {סעיפים 61(א)(1)(א) ו- 61(א)(8) לפקודת הרופאים}.

מכוח הסמכה זו התקין המנהל את תקנות הרופאים (בחינת רישוי), התשמ"ח-1988 {ייקרא להלן: "תקנות בחינת הרישוי"}. תקנה 3 לתקנות בחינת רישוי קובעת, כי המבקש להיבחן בבחינות רישוי כאמור בסעיף 4(א)(3) לפקודת הרופאים, יגיש, באמצעות המנהל, בקשה בכתב לוועדת הבחינה שמונתה לפי תקנה 7 לתקנות בחינת הרישוי, והמנהל יגיש לוועדת הבחינה אישור, כי התמלאו במבקש התנאים הנקובים בסעיף 4(ב)(2) לפקודת הרופאים, דהיינו, כי מבקש הרישיון הוא "בעל השכלה רפואית" כהגדרתה בסעיף 4(ב) לפקודת הרופאים.

המערערת, ילידת 1969, סיימה בשנת 1992 לימודי רפואה בקמגוויי שבקובה. בין השנים 1997-1992 היא עבדה והתמחתה ברפואת משפחה בשתי מרפאות בקמגוויי, אך לא השלימה את ההתמחות. בשנת 1997 נישאה המערערת לאזרח ישראלי ועלתה ארצה. בסמוך לאחר מכן היא ביקשה להיבחן בבחינות הרישוי ברפואה.

המשיב הכיר בהשכלתה הרפואית של המערערת, הווה אומר: הוכרו לימודיה, הדיפלומה שקיבלה, ותקופת הסטאז' שעברה כחלק מהכשרתה בחוץ-לארץ. נוכח הכרה זו, ניגשה המערערת בשנים 1998 ו- 1999 לבחינות {שקבע המנהל בהתייעצות עם המועצה המדעית}, אולם היא לא עברה אותן. מאז ועד היום היא לא עסקה ברפואה. בשנת 2010 פנתה המערערת למשיב בבקשה לשוב ולהיבחן בבחינות הרישוי.

היא זומנה לשימוע לפני הוועדה המייעצת, ובעקבות השימוע החליט מנהל האגף לרישוי מקצועות רפואיים במשרד הבריאות {ייקרא להלן: "מנהל האגף"}, שהוסמך על-ידי המנהל להחליט בדבר, לדחות את בקשתה להיבחן. במכתב שנשלח למערערת, נכתב הנימוק לדחיה ולפיו: "מקצוע הרפואה מתחדש ומתעדכן כל העת ולא ניתן לאפשר למי שלא עסק ברפואה שנים רבות, לעסוק ברפואה בישראל. על-פי המידע שמסרת בפגישה, למעשה לא עסקת ברפואה כ- 14 שנה וכיוון שכך הגיעו חברי הוועדה למסקנה, כי לא יהיה זה נכון לאפשר לך לגשת לבחינה הממשלתית לרישוי רופאים".

המערערת עתרה נגד החלטת המשיב לבית-המשפט לעניינים מינהליים וטענה כי המשיב אינו מוסמך למנוע מרופא שעלה מחוץ-לארץ לגשת למבחן רישוי בנימוק של חלוף זמן מאז שעסק לאחרונה ברפואה; ולחלופין שהיה על המשיב לנקוט אמצעים מידתיים יותר, כגון דרישה לעבור קורס הכנה, לעבור תקופת התמחות וכדומה, טרם שישלול את זכותה לגשת למבחן הרישוי. כמו-כן נטען שהתנהלות המשיב נוגדת את חוק יסוד: חופש העיסוק ואת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

בית-המשפט לעניינים מינהליים דחה את העתירה בקובעו, כי תנאי למתן אפשרות לגשת למבחן הרישוי לפי תקנה 3 לתקנות בחינת הרישוי הוא שהמנהל אישר כי המבקש לגשת לבחינה עמד בתנאים לפי סעיף 4(ב)(2) לפקודת הרופאים. סעיף 4(ב)(2) לפקודת הרופאים מקנה למנהל שיקול-דעת אם להכיר בלימודיו של מבקש הרישיון, בדיפלומה שקיבל בחוץ-לארץ ובתקופת הסטאז' שביצע, ומכאן נגזרת סמכותו למנוע מהמערערת לגשת למבחני הרישוי.

נקבע, כי המשיב היה רשאי להגיע למסקנה שלימודי המערערת בעבר והדיפלומה שקיבלה אינם משקפים עוד מצב ידע רלוונטי, אשר נדרש כתנאי להכרה בכך שהיא בעלת "השכלה רפואית"; כי שיקול-הדעת המסור למשיב הוא שיקול-דעת מהותי; וכי בחינת טיבה של ההשכלה הרפואית שרכש רופא בחוץ-לארץ והדיפלומה שקיבל אינה מצטמצמת לבדיקה פורמאלית של דבר קיומן של תעודות רשמיות המעידות על השכלה ודיפלומה. בית-המשפט הזכיר, כי הוועדה המייעצת מוסמכת לזמן את מבקש הרישיון ולחקור אותו על לימודיו ועל עיסוקו במקצוע, ומכך למד שהמנהל מוסמך לבצע בירור מהותי של מכלול הנתונים הנוגעים לסוגיה זו.

על יסוד בירור זה בא המשיב למסקנה, כי אין כיום למערערת השכלה רפואית כנדרש בפקודה, משהתנתקה מעולם הרפואה למשך זמן כה רב. לפי גישת המשיב, ככלל, אדם שלמד רפואה בחוץ-לארץ, לא קיבל רישיון לעסוק במקצוע בישראל, ולא עסק בו למעלה מעשר שנים, לא יוכל לשוב ולהיות רופא בישראל. בשיקול-דעת זה לא מצא בית-המשפט קמא עילה להתערב, ומכאן קביעתו שאין המשיב יכול לצרף את אישורו שמתקיימים במערערת התנאים המנויים בסעיף 4(ב)(2) לפקודת הרופאים. אשר לטענה שהמשיב היה יכול לנקוט באמצעים מידתיים יותר, קבע בית-המשפט, כי בהיעדר השכלה רפואית כנדרש, אין עומדת על הפרק האפשרות למתן רישיון לעסוק ברפואה, בין בתנאים בין שלא בתנאים.

המערערת שבה לפני בית-המשפט על הטענות שהעלתה בבית-המשפט קמא ואלה הן בתמצית: סמכות המשיב להכיר באוניברסיטה או בבית-ספר לרפואה בחוץ-לארץ, בדיפלומה ובמשכה ותנאיה של תקופת סטאז', נוגעת לטיב המוסד, הלימודים בו והסטאז' ותו לא. אין היא מקנה למנהל שיקול-דעת לשלול זכאות לגשת לבחינת הרישוי על-סמך נימוק בלעדי של חלוף הזמן; אין הוראת חוק מפורשת או משתמעת המתירה למשיב להביא בחשבון גורם זמן כיסוד לשלילת הכרה בהשכלה ופגיעה בחופש העיסוק יכול שתיעשה בהוראה מפורשת בלבד; אין לקבל את טענת המשיב, כי זו מדיניותו בנושא, שכן לא פורסמה כל מדיניות כזו; בית-המשפט קמא התעלם מכך שהמערערת עסקה בסיעוד ולא היתה יכולה לעסוק ברפואה; ההחלטה לא מידתית, לא סבירה ואינה עולה בקנה אחד עם חוק יסוד: חופש העיסוק ועם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

המשיב תמך בפסק-דינו של בית-המשפט קמא מנימוקיו. לשיטתו, שיקול-הדעת המסור למשיב לקבוע אם המבקש "בעל השכלה רפואית" הוא רחב ומאפשר להביא במכלול שיקוליו את עיסוקו של מבקש הרישיון לאחר לימודי הרפואה. פרשנות זו נתמכת, לגישת המשיב, בתקנה 3 לתקנות, המחייבת אישור של המנהל שהמבקש בעל השכלה רפואית כתנאי לזכאות להיבחן. לגישת המשיב, הסמכות לבחון הכרה בהשכלה היא סמכות מהותית, ועליו להפעילה בכל פעם שמבוקש להיבחן.

עוד טען המשיב, כי בחינת הרישוי במתכונתה דהיום מתמקדת בחמישה נושאים בלבד מתוך מגוון רחב של נושאים הנלמד בלימודי הרפואה, ואינה בוחנת את הידע הנרכש בשנים הפרה-קליניות כגון ידע בפיזיקה, ביולוגיה ועוד. לדבריו, עמידה בבחינת הרישוי אינה מעידה, כי מבקש הרישיון מחזיק בידע עדכני הנדרש לשם עיסוק ברפואה. לשיטת המנהל, שיקול-הדעת והבחינה המהותית של הוועדה המייעצת נועדו לבחון את השכלתה הרפואית של המערערת באופן רחב ומקיף יותר, בהסתכלות על מקצוע הרפואה כמכלול, ואגב נתוניה הקונקרטיים, ומכך יש ללמוד, כי המנהל מוסמך שלא להכיר ב"השכלה רפואית" עקב חלוף הזמן.

בית-המשפט קבע, כי אין בידו לקבל טענה זו במלואה. יש למנהל סמכות לבחון ולקבוע רף מתאים של כשירות מקצועית כתנאי למתן רישיון לעסוק ברפואה. כאמור, הפקודה מסמיכה את המשיב, בהתייעצות עם המועצה המדעית, לקבוע בחינות שיבטיחו את התאמתו המקצועית של מבקש הרישיון.

בגדר סמכות זו מוסמך המנהל לקבוע בחינות רישוי מיוחדות נוספות כתנאי למתן רישיון למבקשים שלא עסקו במקצוע מספר רב של שנים. לשון אחר: המנהל רשאי ואף מחוייב לוודא בגדר הפעלת שיקול-דעתו, כי מבקשי רישיון מעין אלה יוכלו לעסוק ברפואה רק אם תנוח דעתו, כי הם כשירים לכך, אלא שהדרך לעשות כן, במבנה החקיקתי הקיים, היא באמצעות עריכת בחינות רישוי מיוחדות נוספות ולא באמצעות אי-הכרה ב"השכלה רפואית" כמשמעותה בסעיף 4(א)(2) לפקודת הרופאים.

הפקודה, במתכונתה הנוכחית, אינה מסמיכה את המנהל להימנע מלהכיר ב"השכלה רפואית" פורמאלית רק בשל הטעם של היעדר עיסוק במקצוע משך זמן רב מאז השלים מבקש הרישיון את לימודיו במוסד שהמנהל הכיר בו, קיבל דיפלומה שהמנהל הכיר בה וסיים תקופת סטאז' שהמנהל הכיר במשכה ובתנאיה. עם-זאת, היא מסמיכה אותו, בהתייעצות עם המועצה המדעית, לקבוע מבחנים שמטרתם להבטיח שרק רופאים המחזיקים בידע עדכני וברמה מקצועית נאותה יקבלו רישיון לעסוק במקצוע. אין מניעה שהמנהל יקבע חובת עמידה במבחנים מיוחדים נוספים למי שלא עסק במקצוע פרק זמן ארוך, הכל בהתאם לשיקול-דעתו המקצועי בנושא זה, ולאחר התייעצות עם המועצה המדעית.

לאור האמור לעיל, קבע בית-המשפט, כי שיקול-הדעת שמפעיל המנהל בבחינת ה"השכלה הרפואית" של מבקש הרישיון הוא מהותי, וכי אין מדובר בבדיקה פורמאלית או דוקומנטרית גרידא. דא עקא, שבדיקה מהותית כזו אכן נעשתה בעניינה של המערערת והמנהל הכיר בשעתו בלימודי הרפואה שלה, כמו גם בדיפלומה שקיבלה ובתקופת הסטאז' שעברה.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי צריכה להינתן האפשרות לנסות ולגשר על הפער, וככל שיעמוד מבקש, במבחנים שקבע המנהל לצורך בדיקת כשירותו, הוא יוכל לשוב ולעסוק ברפואה. גם במצב דברים זה לא תיפגע התכלית שאותה נועדה הפקודה להשיג.

נוכח הפרשנות שהציע בית-המשפט, נקבע פה אחד, כי יש לקבל את הערעור, ויש לבטל את פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מינהליים. עתירת המערערת התקבלה באופן שהחלטת המשיב, כי המערערת אינה "בעלת השכלה רפואית" תתבטל. אולם הובהר, כי כתנאי למתן רישיון לעסוק ברפואה יוכל המנהל, בהתייעצות עם המועצה המדעית, לחייב את המערערת לעבור בהצלחה בחינות רישוי מיוחדות {בנוסף לזו הנוהגת כיום}.

5. מרפא בעיסוק בקשת רישוי
ב- עת"מ (יר') 43675-02-13 {יעקב פרבוביץ' נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות ואח', תק-מח 2013 (2), 21306 (2013)} נדונה עתירה לביטול החלטת המשיב 2 לדחות את בקשת העותר לקבלת תעודה של מרפא בעיסוק לפי חוק הסדרת העיסוק, ולהורות למשיב להעניק לעותר תעודה.

העותר הוא אזרח ותושב ישראל אשר עלה מארה"ב בשנת 1979. לפני עלייתו ארצה, למד העותר באוניברסיטה שבעיר נורט'רידג' שבמדינת קליפורניה במגמת ריפוי בפנאי ("recreational therapy") והוסמך שם בשנת 1979 בתואר ראשון בתחום זה {ייקרא להלן: "התואר האמריקאי"}. באותה שנה גם קיבל העותר תעודה מטעם המרכז הרפואי של אוניברסיטת דרום קליפורניה, מחוז לוס אנג'לס, המעידה, כי הוא סיים בהצלחה 603 שעות של הכשרה קלינית בריפוי בפנאי בתכנית שיקום בריאות הנפש.

תעודה נוספת להסמכתו בתחום זה קיבל העותר מהמועצה הלאומית להסמכת ריפוי בפנאי בארה"ב. עם עלייתו לישראל, החל העותר לעבוד כחלק מצוות הריפוי בעיסוק, בין-היתר בבית-החולים הפסיכיאטרי "איתנים". בחלוף מספר שנים שב העותר לארה"ב שם עסק במשך כארבע שנים כמרפא בפנאי עבור מחלקת שירותי הבריאות של המרכז הרפואי של אוניברסיטת דרום קליפורניה, מחוז לוס אנג'לס. בשנת 1987 שב העותר לישראל ומאז, במשך 25 שנים, הוא עבד כמרפא בעיסוק במוסדות שונים. בידי העותר אישור מיום 15.06.93 מטעם משרד החינוך והתרבות בישראל, לפיו התואר האמריקאי שקול בישראל לתואר ראשון מבין התארים האקדמיים הנהוגים בישראל. עוד בידי העותר, מכתבי המלצה ושבח על עבודתו המקצועית והמסורה, הן בתקופת עבודתו בארה"ב והן במהלך כל שנות עבודתו בישראל.

עם חקיקת החוק שנועד לקבוע סטנדרטים אחידים לעוסקים במקצועות "פרה- רפואיים", פנה העותר למשיב על-מנת שזה יכיר בו כמחזיק תואר אקדמאי שניתן על-ידי מוסד להשכלה גבוהה בחוץ-לארץ וכזכאי לקבל תעודה במקצוע בריאות, "תעודת מרפא בעיסוק". המשיב סרב לבקשה וטען במכתב, כי על העותר להשלים לימודים לתואר ראשון בריפוי בעיסוק ולעמוד בהצלחה בבחינה הממשלתית בריפוי בעיסוק כתנאי לקבלת התעודה.

פניה נוספת של העותר לקבלת התעודה נענתה אף היא בשלילה. העותר שב ופנה למשיב בחודש דצמבר 2012 וגם פניה זו נענתה בשלילה. הסיבה לדחיה נעוצה בעובדה שהתואר האמריקאי בו אוחז העותר הוא "מרפא בפנאי" ("recreational therapy"), מקצוע שאינו זהה לתואר הנזכר בחוק שהוא "מרפא בעיסוק" ("occupational therapy").

בית-המשפט קבע, כי החוק שנחקק בשנת 2008 נועד, כלשון סעיף 1 שבו, "להסדיר את העיסוק במקצועות הבריאות כדי להבטיח רמה מקצועית הולמת של העוסקים בהם ולהגן על בריאות הציבור". בשלב ראשון הוסדרו בחוק ארבעה מקצועות בריאות: ריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה, קלינאות תקשורת ודיאטנות-תזונה. מאוחר יותר, בשנת 2010, נוספו מקצועות נוספים ביניהם קרימינולוגיה קלינית, פודיאטריה, פודיאטריה ניתוחית וכירופרקטיקה. בסעיף 8 לחוק הסדרת העיסוק נקבעו התנאים הנדרשים לצורך זכאות לקבלת תעודה במקצוע הבריאות, ובין-היתר נקבע, כי על המבקש לעמוד בתנאי הכשירות המפורטים בתוספת הראשונה לחוק.

בד-בבד, בשל הצורך להגן על חופש העיסוק ומידתיות הפגיעה בו, ועל-מנת לצמצם את הפגיעה במי שעסק במקצוע בריאות ערב תחולת החוק, פגיעה הנגרמת מדרך הטבע בכל מקרה בו מוסדר תחום עיסוק שלא היה מוסדר קודם לכן ונקבעים בו תנאים שונים המגבילים את הכניסה לשערי המקצוע, נקבעו בחוק הוראות מעבר שונות המפורטות בסעיף 58 לחוק הסדרת העיסוק {ראה: עת"מ (יר') 36091-05-11 שריד נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות אגף הרישוי למקצועות רפואיים‏, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.05.12); בג"צ 1715/97 לשכת מנהלי השקעות בישראל נ' שר האוצר, פ"ד נא(4), 367, 406 (1997)}. במקרה זה טען העותר לקבלת תעודה לפי סעיף 58(ג) לחוק הסדרת העיסוק, ואולם הצדק עם המשיבים שהעותר אינו בא בגדרי הסעיף.

לפי הוראות הסעיף, תנאי בסיסי לקבלת אישור למי שעסק במקצוע בריאות לפני תחולת החוק הוא זכאות לתואר אקדמי. רק מי שמתקיים בו תנאי זה, זכאי בהתקיים התנאים האחרים הנזכרים בסעיף {ביניהם, הוכחת ידע וניסיון במקצוע הבריאות להנחת דעתו של המנהל, קיום התנאים שבסעיף 8 לחוק הסדרת העיסוק למעט הבחינות הנדרשות בסעיף 8(3) לחוק הסדרת העיסוק ועוד} לקבל תעודה.

משכך, יש לבחון האם לעותר אכן קיים תואר אקדמי כהגדרתו בחוק ואת התואר האקדמי הרלוונטי לשם קבלת התעודה המבוקשת ל"מרפא בעיסוק". תנאי כשירות אלו נקבעו בטור ב' לתוספת הראשונה לחוק שהם: "תואר אקדמי ראשון בריפוי בעיסוק, או תואר אקדמי שני בריפוי בעיסוק שניתן על-ידי מוסד להשכלה גבוהה בחוץ-לארץ ושהוכר על-ידי המנהל, בהתאם להוראות סעיף 11 לחוק הסדרת העיסוק, כתואר שווה ערך לתואר אקדמי ראשון בריפוי בעיסוק".

מאחר ובמקרה זה, העותר רכש את השכלתו בחוץ-לארץ, קבע בית-המשפט, כי יוכר התואר שבידו כתואר אקדמי במקצועות הבריאות לצורך החוק רק אם הוכר על-ידי המנהל בכפוף לאמור בסעיף 11 לחוק הסדרת העיסוק הקובע את הקריטריונים שעל המנהל לשקול בבואו להחליט אם להכיר בתואר. בכלל זה, בין-היתר, רמת הלימודים, תכניות הלימודים, היקף הלימודים, משך הלימודים במוסד להשכלה גבוהה בחוץ לארץ, וכל זאת בהשוואה לרמת הלימודים, לתכנית הלימודים, להיקף הלימודים ולמשך הלימודים הנהוגים במוסד מוכר להשכלה גבוהה בישראל.

במקרה זה, המשיב בחן את התואר האמריקאי שבידי העותר ולאחר שנועץ עם גורמי מקצוע שונים, ביניהם הגב' אורלי בוני ראש השירות הארצי לריפוי בעיסוק והגב' אורנה צרפתי נציגת ישראל בארגון המרפאים בעיסוק העולמי, והוא הגיע למסקנה ברורה, כי תעודותיו של העותר אינן יכולות להיחשב כתואר ראשון בריפוי בעיסוק.

בית-המשפט קבע, כי מדובר בהחלטה מקצועית של המשיב, ובית-המשפט אינו מתערב בשיקול-דעתו המקצועי ואינו בא בנעליו בעניינים מסוג זה. ככלל, התערבות בעמדה מקצועית של הרשות בעניין כשירות נדרשת לא תעשה בנקל, שכן מתחם הסבירות העומד בכגון זה לרשות, במיוחד בעניינים שבמקצועיות, הוא רחב {עת"מ 30662-09-11 אלהאדי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (24.11.11)}.

במיוחד מקום בו מדובר בהבטחת רמה מקצועית הולמת של העוסקים בתחום של בריאות הציבור {השוו בג"צ 647/11 כיוונים - מכון לפסיכודרמה וקבוצות בע"מ נ' מנכ"ל משרד הבריאות, פורסם באתר האינטרנט נבו (22.08.12)}. התערבות בית-המשפט תהיה רק מקום בו שיקול-הדעת לוקה בפגם של שיקולים זרים כמו גם במקום בו לא נשקלו מכלול השיקולים הרלוונטיים או ששיקול-הדעת של הרשות חרגה באופן קיצוני ממתחם הסבירות או לא ניתן המשקל הראוי למכלול השיקולים {ע"א 438/88 ברק נ' ועדת הרישום לפנקס הפסיכולוגים, פ"ד מד(1), 661 (1990); בג"צ 7505/98 קורינאלדי נ' לשכת עורכי-הדין בישראל, פ"ד נג(1), 153 (1999)}.

במקרה זה אף לא נטען, כי החלטת המשיב נתקבלה על יסוד שיקולים זרים או לא ענייניים, ולא זו בלבד שהחלטת המשיב אינה יוצאת מתחום הסבירות, אלא שמהחומר שהועמד בפני בית-המשפט עלה על פניו, כי התואר שבידי העותר אינו תואר בריפוי בעיסוק והוא אינו נחשב תואר שכזה גם בארה"ב. גם בזמן לימודיו של העותר מדובר היה בשני מקצועות שונים ובשני רשיונות עיסוק שונים. פשיטא גם, כי האישור שניתן לעותר על-ידי משרד החינוך ביום 15.06.93 אין בו כדי להעניק לו תואר שאין לו יש מאין, וצודקים המשיבים, כי באישור צויין במפורש, כי הוא אינו גורע מזכויות הרשויות המוסמכות בכל הנוגע להענקת רשיונות לעסוק במקצוע ונכתב בו בהדגשה, כי "אישור זה ניתן לצורך דירוג שכר בלבד".

זאת ועוד, במסגרת הבדיקה של השוואת התואר של העותר אל מול התואר בריפוי בעיסוק, נבחנו גם הקורסים שנלמדו על-ידי העותר ונמצא, כי הם שונים מהותית מהקורסים הנלמדים במסגרת התואר בריפוי בעיסוק. העובדה שהמטרות של שני המקצועות קרובים זה לזה אין בה כדי ללמד על מהותו של המקצוע ועל מסגרת ההכשרה לקראת העיסוק בו. ייתכן גם שקיימת חפיפה מסויימת בין הפעולות המבוצעות על-ידי מרפא בעיסוק במסגרת תפקידו לבין הפעולות המבוצעות על-ידי מרפא ב"מדע הפנאי" דוגמת העותר במסגרת עיסוקו, ואולם אין בחפיפה זו כדי להפוך את שני המקצועות לעניין אחד. למעשה גם מעתירתו של העותר עלה, כי התחום של "recreational therapy" הוא למעשה חלק מתוך מקצוע הריפוי בעיסוק ("occupational therapy") שהוא רחב הרבה יותר.

אכן, במסגרת שיקול-הדעת שעל המנהל, עליו ליתן דעתו לצד התכלית של שמירת הרמה המקצועית ההולמת וההגנה על בריאות הציבור, גם על התכלית שעניינה שמירה על חופש העיסוק, ככלל, וחופש העיסוק של העוסקים הוותיקים, בפרט. אינו דומה בחינת הכרה בתואר אקדמי שמקורו בחוץ-לארץ של מי שמבקש הכרה ראשונית בתואר זה לבין מי שהכרתו בתואר מבוקשת במסגרת הוראות המעבר שבחוק.

במקרה האחרון, במסגרת שיקול-הדעת המוקנה למנהל בהחלטה על הכרה בתואר, עליו ליתן משקל מספיק וראוי לחופש העיסוק של עוסקים ותיקים, תוך הגשמת התכלית של הוראות המעבר בצמצום הפגיעה בחופש העיסוק {עת"מ (יר') 43880-07-12‏ היימן נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.12.12)}.

‏ואולם במקרה זה מדובר כאמור, בשני תארים שונים במהותם שעל-אף מתן משקל ראוי לניסיונו רב השנים של העותר לא ניתן להכיר בתואר שרכש כתואר בריפוי בעיסוק. עם-זאת יש לציין בהקשר זה, כי מהחומר עלה, כי המשיב בחן את טענות העותר מתוך רצון לסייע בידו ומתוך הכרה הן בשנות עבודתו הרבות והן בפגיעה העלולה להיגרם לו כתוצאה מאי מתן התעודה.

כך, למשל, על-אף שתנאי הכשירות הקבועות בחוק הסדרת העיסוק {טור ב' לתוספת הראשונה}, כי לשם קבלת תעודת מרפא בעיסוק על בסיס תואר אקדמי שניתן על-ידי מוסד להשכלה גבוהה בחוץ לארץ, יש צורך בתואר שני בריפוי בעיסוק, המשיב היה מוכן להסתפק בתואר הראשון לו היה די בתואר האמריקאי שיש לעותר כדי להוות תואר ראשון בריפוי בעיסוק. ואולם, כאמור, מסקנתו היתה, כי תוארו של העותר אינו יכול לשמש כתואר אקדמי בריפוי בעיסוק.

בד-בבד בכל הנוגע לפגיעה בחופש העיסוק של העותר יש גם צדק בטענות המשיבים, כי העותר יכול להמשיך ולעסוק במקצועו כמרפא בפנאי ולבצע פעולות שביצע עד כה במסגרות פרטיות, שכן אין בחוק הוראות המונעות מהעותר לעסוק בתחומו כל עוד אין הוא מבצע פעולות אלו בכובע של מרפא בעיסוק.

בנסיבות אלו, קבע בית-המשפט, כי אין משמעות גדולה למחלוקת שבין הצדדים, במה עסק העותר בפועל במשך שנות עבודתו הרבות, שכן כאמור, המחוקק לא הכיר בניסיון כשלעצמו, אפילו מדובר בניסיון רב שנים, כמצדיק מתן תעודה וקבע, כי תנאי לקבלת תעודה היא עמידה בקריטריונים הקבועים בו {ראה: עת"מ (יר') 41061-06-11 אפרתי נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.10.11)}, ובמקרה זה תואר אקדמי בריפוי בעיסוק, תואר שהעותר אינו מחזיק בו כאמור. בנסיבות אלו, גם אם עסק העותר בעבר בריפוי בעיסוק, כגרסתו, דבר שלא היה בהכרח נגד את הדין עובר לחקיקת החוק, אין בכך כדי להוביל למתן תעודה כיום מקום בו לא מתמלאים התנאים הקבועים לכך בחוק.

בשולי הדברים ציין בית-המשפט, כי כפי שהובהר על-ידי בא-כוח המשיבים במהלך הדיון, עתירתו של העותר, וכפועל יוצא מכך גם פסק-דין זה, מתייחסים אך לבקשה שהוגשה על-ידו למשיב להעניק לו תעודת מרפא בעיסוק על יסוד הוראות סעיף 58(ג) לחוק הסדרת העיסוק, אך אין בכל האמור כדי לומר דבר באשר לאפשרות של מתן תעודת מרפא בעיסוק לעותר לפי הוראות סעיף 58(ה) לחוק הסדרת העיסוק, אם יעמוד בתנאים המפורטים בסעיף זה.

לאור האמור לעיל, קבע בית-המשפט, כי אין הצדקה להתערב בהחלטת המשיבים והעתירה נדחתה.

6. הכרה בלימודי רפואה באוניברסיטה הארנית-רוסית
ב- עת"מ (יר') 10600-12-14 {פאיז מנסור נ' משרד הבריאות, תק-מח 2015 (4), 41871 (2015)} ביקש העותר, כי המשיב יכיר בלימודי הרפואה שלמד העותר באוניברסיטה הארמנית-רוסית, "מכתאר גוש", ולאפשר לו לגשת לבחינה לקראת הסטאז'.
ביום 03.06.07 הוסמך העותר {אזרח ישראל} כבוגר אוניברסיטת תל אביב בסיעוד. בשנים 2014-2011 למד העותר רפואה באוניברסיטת מכתאר גוש.

מנהל האגף לרישוי מקצועות רפואיים במשרד הבריאות, ד"ר שנון, הודיע באמצעות מכתב למר ברדאן מראענה {שאינו צד לעתירה}, כי לימודי הרפואה באוניברסיטה מוכרים על-ידי משרד הבריאות. עוד ציין ד"ר שנון במכתבו, כי בוגרי הפקולטה של האוניברסיטה זכאים לגשת לבחינה הממשלתית לקראת הסטאז' ברפואה, או לבחינת הרישוי הממשלתית ברפואה.

ביום 20.06.14 קיבל העותר תואר דוקטור לרפואה בתחום הרפואה הכללית, לפי החלטה של ועדת הבחינות הארציות בארמניה.

העותר הגיש בקשה להיבחן בבחינה לקראת הסטאז', אשר נערכה בחודש אוקטובר 2014. בתגובה ביקש פרופ' יציב {המשיב 3} מהעותר להסביר את אופן הלימודים במסלול אותו עבר. כמו-כן, התבקש העותר להמציא אישור מהאוניברסיטה לפיו הוא סיים את לימודיו בבית-הספר לרפואה, חרף תקופת לימודים קצרה של שלוש שנים בלבד.

העותר הסביר, בתגובה, כי התכנית המלאה באוניברסיטה, הנמשכת שש שנים, כוללת 81 קורסים, מתוכם שלושה קורסים שאזרחים זרים אינם נדרשים לעבור. המסלול המקוצר שעבר, כלל את כל 78 הקורסים הנלמדים גם בתכנית הרגילה, כאשר 47 קורסים מתוכם, המהווים, לטענתו, את קורסי הליבה בלימודי רפואה, נלמדו במלואם על ידו, ולאחריהם עמד בבחינה בה התקבל ציון.

ביתר 31 הקורסים חוייב העותר להשלים שעות לפי דרישת האוניברסיטה ולעבור מבחן בציון "עובר". לטענת העותר, קורסים אלה הם, ברובם, כאלו שלמד באוניברסיטת תל אביב {בלימודיו לתואר ראשון בסיעוד}, קורסי בחירה או קורסי מבוא.

למכתבו צירף העותר "תוספת לדיפלומה" של האוניברסיטה, בה צויין, כי "משך תכנית הלימודים המלאה הרשמית: 6 שנים". חישוב שעות הלימודים בכל 78 הקורסים מעלה, כי העותר למד סך כולל של 6,987 שעות בשנות לימודיו. עוד צויין ב"תוספת לדיפלומה", כי העותר עבר התנסות קלינית משך שבועיים בסיעוד, ארבעה שבועות ברפואה כללית ושישה שבועות במנהל רפואי מקצועי, וכן עבר בחינה מאוחדת {מחלות פנימיות, טיפול, כירורגיה, רפואת נשים ומיילדות} בציון מצויין, ועם-זאת לא הוגשה עבודת גמר להסמכה. לאחר שסיים את חובותיו האקדמיות ועבר את הבחינה הארצית של המועצה להסמכה, קיבל העותר תעודת הסמכה כרופא מוסמך M.D. בתחום "רפואה כללית". משכך, טען, קיימת לו הזכות לגשת לבחינה לקראת הסטאז'.

המשיבה 4, היא הוועדה המייעצת לעניין רישוי רופאים, ערכה דיון עם העותר. בדיון זה הסביר העותר, כי ניתן היה ללמוד בפרק זמן של שלוש שנים את כל הנושאים ואף לבצע התנסות מעשית, מהסיבה ששיטת הלימוד באוניברסיטה היא לפי נושאים. "אתה מתחיל נושא פנימית - זה קורס ענק שאתה מסיים תוך חודשיים. בחודשיים האלו לומדים רק פנימית - הרצאות + התנסות + תרגול. נוכחות חובה, מותר להפסיד רק 3 שעות. אם חרגת - אתה מחוץ לאוניברסיטה. או למשל כירורגיה חודש וחצי, כל יום היעדר צריך ללכת לדיקן ולקחת דף ולהשלים באופן פרטי ואז בשבתות אתה בקבוצה ומשלימים את השיעור". חברי הוועדה החליטו שלא להיענות לבקשת העותר. אחד מחברי הוועדה ציין בדיון, כי משך מסלול מקוצר בבית-ספר לרפואה הוא ארבע שנים, וכי לימודי סיעוד אינם יכולים להחליף את השנים הראשונות של לימודי הרפואה. חבר ועדה אחר ציין, כי "מחר מישהו יטען שאפשר ללמוד בשנתיים יום ולילה את כל החומר. איך אפשר ללמוד תואר שלם בשלוש שנים?".

המשיב 3 שלח לעותר מכתב תשובה המשקף את החלטת הוועדה. במכתב צויין, כי בסעיף 4(ב)(2) בפקודת הרופאים, נקבע שהכרה באוניברסיטה ובדיפלומה של רופא, בוגר לימודים מחוץ-לארץ, מהווה תנאי להכרה בהשכלתו, וכי הוועדה לא מכירה בדיפלומה שלו.

משכך, נמנעת ממנו האפשרות לגשת לבחינה לקראת הסטאז'. במכתב צויין עוד, כי הטעם שביסוד הסירוב להכיר בדיפלומה של העותר, נעוץ בכך שלימודיו לא נבנו נדבך על גבי נדבך, על-סמך ידע של מקצועות הבסיס ברמה המקובלת, כמו גם בכך שלא ניתן ללמוד היקף של תכנית לימודים מלאה בת שש שנים - בשלוש שנים בלבד. המשיב 3 המשיך וקבע, כי "מהמסמכים... עולה כי ניתנו... הקלות בקורס בכירורגיה מעשית, בהרדמה, בפסיכיאטריה רפואית ועוד - שהם נושאים בסיסיים בלימודי הרפואה! לא ברור כיצד ניתן להכיר בקורסים אלו שנלמדו לצורך תואר בסיעוד". עוד נקבע, כי לא ניתן להפנים ולתרגל כראוי בלחץ לימודים, כפי שתואר בדיון בנוכחות העותר.

לאחר הדיון בוועדה המציא העותר לוועדה "תעודת בירור פרטים על נוסע", להוכחת שהותו בחוץ-לארץ במסגרת לימודיו. במכתב נלווה לתעודה, ציין העותר כי מתוך 36 חודשי הלימוד, הוא למד ושהה בחו"ל משך 34 חודשים, בעוד סטודנט ממוצע במסלול רגיל לומד כשבעה חודשים בלבד בכל שנה אקדמית, ובסך הכל 21 חודשים בשלוש שנים. כן צויין במכתבו, כי מסגרת הלימודים יועדה לבעלי תואר ראשון בלבד וכי האוניברסיטה מוכרת על-ידי ארגון אונסק"ו.

בית-המשפט בדחותו את העתירה קבע, כי השיקול העיקרי המופיע בפסיקה נוגע לשאלה האם הלימודים מקנים השכלה רפואית נאותה למבקש ההכרה. בעל הסמכות להשיב על שאלה זו, בכל מקרה נתון, הוא המנהל, כפי שנקבע בפקודה, מבלי לכבול אותו לקריטריונים ספציפיים. כחלק מבדיקת כשירות הדיפלומה, רשאית הוועדה המייעצת להזמין את המועמד על-מנת לחקרו על לימודיו. מהאמור לעיל עולה, כי עמדתו של המבקש אינה עומדת אפילו באמות-המידה שנקבעו בעניין רודריגז, שעליו התבסס, בו צויין כי, "התכלית לה טוען המשיב אכן ראויה למענה מתאים... אין ללמוד מדברינו עד כה, כי אין למנהל סמכות לבחון ולקבוע רף מתאים של כשירות מקצועית כתנאי למתן רישיון לעסוק ברפואה".

כידוע, סוגיות מקצועיות במינהל הציבורי נתונות לשיקול-דעת הגורמים המקצועיים שהוסמכו לכך, ולא על נקלה יתערב בית-המשפט בשיקול-דעתם {ראה למשל: עע"מ 8111/12 חדד נ' משרד החינוך והתרבות, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.01.14), פסקה 7}. הלכה היא, כי הביקורת השיפוטית על עמדת המנהל תתמקד בסבירות החלטתו ובשיקול-דעתו של המנהל {ראה למשל: ע"א 2701/00 הדר נ' המנהל הכללי של משרד הבריאות, פ"ד נו(1), 778 (2001), בפסקה 3 לפסק-דינו של הנשיא ברק}. כלל הוא שמקום בו מתעוררת השאלה אם בעל דיפלומה ברפואה כשיר לעסוק במקצוע, ושאלה זו נמסרה לשיקול-הדעת המקצועי של הרשות המוסמכת, לא יתערב בית-המשפט במסקנתה, אם קבעה שאין הוכחה מספקת על כשירות זאת. ברם, סייג לדבר הוא ששיקול-דעתו של המוסמך לכך, ובענייננו, המנהל, יופעל באורח משפטי ובסבירות {בג"צ 3930/94 ג'מאוי נ' שר הבריאות, פ"ד מח(4), 778 (1994)}.

בית-המשפט קבע, כי בעניין עתירה זו נראה, כי מילאו המשיבים את חובתם לבדוק את מועמדותו של העותר לגשת לבחינה לקראת הסטאז'. במסגרת הפעלת שיקול-הדעת המינהלי, הזמינה הוועדה את העותר לדיון בפניה, במהלכו נשאל העותר שאלות רלוונטיות באשר למסלול לימודיו. בית-המשפט קיבל את טענת המשיבים לפיה העותר לא סיפק הסבר מניח את הדעת בשתי שאלות חשובות לדיון: האחת, נוכח הפטורים שקיבל, כיצד מצויינות ב"תוספת לדיפלומה" שעות הלימודים של תכנית הלימודים המלאה ולא סך השעות שלמד בפועל במסגרת הלימודים המקוצרת.

השניה, כיצד מתיישבת אמירת בא-כוחו בדיון שנערך בפני הוועדה, לפיה "הוא למד 6 שנים בשלוש שנים", עם טענתו של העותר, כי סיים את חובות לימודיו לאחר קבלת פטורים ממספר רב של קורסים בהם כל שנדרש היה לעבור בחינה בציון "עובר", בלי מתן ציון באותה בחינה. שתי שאלות אלו, שנותרו בחלל האוויר, מעוררות תהיות על רמת הבקיאות והקפדנות במסלול הלימודים אותו למד. ודוק: לא מן הנמנע, כי מסלולים אחרים באותה אוניברסיטה נלמדים באופן שונה.

ההבדלים בין המסלולים הם עניין לבדיקת המנהל. בתשובת המשיבים לעותר, צויין עוד, כי דעתם המקצועית של המשיבים אינה נוחה משיטת הלימוד במסלול בו למד באוניברסיטה, נוכח המתכונת הלימודית של "נושא אחר נושא" ולא "נדבך אחר נדבך". בידי בית-המשפט לא מצויים הכלים לבחון את השקפתם המקצועית של המשיבים, וזו נמצאת בתחום הסמכות שהוקנתה להם בפקודה.

אמת, מניעת האפשרות מהעותר לגשת לבחינה לקראת הסטאז', פוגעת בחופש העיסוק, המהווה זכות יסוד חוקתית. ברם, ככל זכות יסוד אף היא אינה מוחלטת, כי אם יחסית. חופש העיסוק אינו החופש של האדם על אי בודד. זהו החופש של האדם בהיותו חלק מהחברה. יפים לענייננו דברי הנשיא ברק בקבעו כי "מתחייב איזון בין זכות האדם לחופש עיסוק לבין אינטרס הכלל" {בג"צ 1715/97 לשכת מנהלי ההשקעות בישראל נ' שר האוצר, פ"ד נא(4), 367 (1997)}.

האיזון בא לידי ביטוי בסעיף 4 בחוק יסוד: חופש העיסוק, המורה, כי "אין פוגעים בחופש העיסוק אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו". חוקים ספציפיים מגבילים את יכולת האדם לעסוק במקצוע עד שימלא אחר תנאי החוק, זאת על-מנת להסדיר מקצועות שהתניה זו חיונית להם.

כך הדבר בחוק לשכת עורכי-הדין, המציב את הרף הנדרש כדי לקבל תעודת הסמכה כעורך-דין; כך בפקודת הרופאים; וכך גם בתחומים מקצועיים נוספים. בית-המשפט לא קיבל את טענת העותר, לפיה עניין בקיאותו בחומר ייבחן באמצעות הבחינה. יצויין, כי גם את מבחני לשכת עורכי-הדין ניתן טכנית לעבור בשינון החומר לקראת המבחנים, אף אם הנבחן לא עבר את שנות הלימודים הנדרשות ולא עבר התמחות כנדרש. אין משמעות הדבר שהמבקש עמד בכל הקריטריונים הדרושים לכך וכי הוא כשיר לשמש עורך-דין. הפסיקה קבעה עיקרון, בגדרו ההגבלות שנקבעו לעיסוק במקצועות מסויימים יסודן באינטרס הציבור ובצורך להגן על הציבור הנזקק לאותם שירותים.
טען העותר, כי סירוב להכיר בדיפלומה אותה קיבל מהווה הפליה לרעה בשני מישורים. באחד, ההפליה היא לעומת בוגרים אחרים של האוניברסיטה אשר קיבלו הכרה בדיפלומה שלהם. במישור נוסף, ההפליה היא לעומת סטודנטים במסלול המקוצר באוניברסיטאות בישראל. בית-המשפט קבע, כי לא הפלייתו לרעה של העותר היא אשר עמדה בבסיס החלטת המשיבים.

ראשית, אין להשוות בין תכניות לימודים במוסדות להשכלה גבוהה בישראל, העומדים תחת פיקוחה של המועצה להשכלה גבוהה, לבין מוסדות בחוץ-לארץ שאין בידי גוף ישראלי היכולת לאכוף עליהם את רמת הלימודים הנאותה. הדרך להקפיד על רמת מקצועיות הנדרשת מסטודנטים הלומדים במוסדות אקדמיים בחוץ-לארץ, היא מסירת סמכות הפיקוח למנהל.

זו תכלית הדרישה הקפדנית בחוק. לא ניתן להסיר את החשש לפיו אישור תכניות לימודים מקוצרות, באופן שאינו מתיישב עם דרישות האקדמיה בישראל, יוביל ל"דרך קיצור" ללימוד מקצוע שהמיומנות בו קריטית, כמו רפואה, אשר כל החפץ לעסוק במקצוע יוכל על נקלה להשיגו. זאת, שעה שילמד לימודי תואר ראשון בתחום בעל דרישות אקדמיות מופחתות, ובתוך 3 שנים נוספות, שאיש לא מפקח עליהן, יוכל לקבל את הדיפלומה המבוקשת. כדי לצמצם את הפער הנתון, הוקנתה למנהל הסמכות לאשר או שלא לאשר מקום לימודים, דיפלומה וסטאז'.

שנית, קיבל בית-המשפט את טענת המשיבים, לפיה טענתו של העותר להפליה לרעה לעומת בוגרים אחרים של האוניברסיטה בה למד, אשר המנהל הכיר בדיפלומה שלהם, נטענה בעלמא.

העותר לא סיפק דוגמאות למקרים דומים, בהם החליטו המשיבים באופן שונה מההחלטה שניתנה לגביו. אף אם בוגרים אחרים של אותה אוניברסיטה זכו להכרה מצד המשיבים, הרי כדי שייחשב הדבר להפליה, על העותר להראות שמסלול לימודיהם דומה היה למסלול אותו למד, וחרף זאת ההחלטה לגביו היתה שונה. העותר לא הביא ראיות לכך. משכך, ניתן לקבוע, כי החלטת המשיבים ניתנה תוך הפעלת שיקול-דעת סביר, ובית-המשפט לא מצא בהחלטתם שיקולים זרים המצריכים את התערבות בית-המשפט. לא למותר לציין, כי הקריטריונים הקשיחים בהם יש לעמוד בתחום הרפואה חשובים יותר מאשר בכל מקצוע אחר, נוכח האינטרס הציבורי הנעוץ בעובדה, כי חיי אדם תלויים ועומדים על כשירותם ומיומנותם של הרופאים.

על-מנת לבחון האם הגבלת חופש העיסוק עונה על סעיף 4 בחוק היסוד: חופש העיסוק, יש לקבוע האם עמדת המנהל היתה סבירה והאם נשקלו כלל השיקולים המקצועיים. בדומה למקרה המופיע בעניין הדר, אף בקשת העותר בענייננו מעמידה על כפות המאזניים את הדרך הארוכה בה עבר, לימודי רפואה במשך שלוש שנים, לבין חובת המנהל לשמור על שלומו של הציבור ובריאותו מקבלת טיפול רפואי לקוי, אשר עלול להינתן בידי מי שלא הוכשר כראוי למקצוע הרפואה.

טען העותר, כי עניין הדר שונה מענייננו, במובן זה שבאותו עניין גם האוניברסיטה לא הוכרה בידי המנהל, אלא שזו דרך פרשנות אחת, שאין בידי בית-המשפט לקבלה. בעניין הדר קבע בית-המשפט את עיקרון הסמכות של המנהל והביא תימוכין מפסקי-דין נוספים, אשר נטעו מסמרות לרוחב שיקול-דעתו של המנהל. כך, למשל, נקבע, כי "שאלת הכשירות לעסוק ברפואה בישראל היא שאלה מובהקת לשיקול-דעתו המקצועית ולמומחיותו המקצועית של מנהל שירותי הרפואה". עוד צויין בעניין הדר, כי, "ההכרה בלימודים וההכרה בדיפלומה, ועמן סיום תקופת הסטז', הם תנאים מצטברים שרק בהתקיימם זכאי מי שמבקש לעסוק ברפואה לקבל את הרישיון, ואין להעדיף תנאי אחד על פני משנהו".

תכליתה של פקודת הרופאים היא להבטיח את רמתם המקצועית של הרופאים בישראל, ומשכך ניתנה סמכות רחבה למנהל למנוע ממי שאינו עומד בסטנדרטים הנדרשים לעסוק ברפואה בישראל. בית-המשפט קיבל את עמדת המשיבים, לפיה שיקול-הדעת שמפעיל המנהל בבדיקת ההשכלה הרפואית של המבקש הוא מהותי ולא פורמאלי בלבד. בדיקה מהותית שכזו בעניין רודריגז הובילה את המנהל להכיר בלימודים, בדיפלומה ובסטאז' של גברת רודריגז. בניגוד לכך, הבדיקה המהותית בענייננו הובילה לפסילת מועמדותו של העותר.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי בדיון שנערך בפניו, טען בא-כוח העותר, כי במכתב של ד"ר שנון מדצמבר 2013 לא פורט סייג בהכרה באוניברסיטה, ומשכך אין להחיל על העותר את מדיניות המשיבים כפי שהתבטאה בתגובתם.

בית-המשפט קבע, כי הגם שאין בידו לקבל את העתירה, כאמור, הוא מוצא לנכון להעיר בשולי הדברים ובמבט צופה פני עתיד, כי טוב היה עושה ד"ר שנון אילו ציין מפורשות במכתב למר מראענה, שהכרה במוסדות האקדמיים אותם ציין אינה גוררת, מיניה וביה, הכרה גם בדיפלומה שהם נותנים, וכי בעניין זה כל מקרה ייבחן לגופו. אף שלא היה מנוס מהמסקנה אליה הגיע בית-המשפט, על כפות המאזניים עמדו המאמץ הניכר והמשאבים הרבים שהוציא העותר בלימודי התואר. דבר זה יכול היה להימנע בהבהרה כאמור.

לאור כל האמור לעיל, דחה בית-המשפט את העתירה.

7. הרשעה בעבירת משמעת - קבלת רישיון או רישיון חלופי צר
ב- עת"מ (יר') 4377-02-15 {ד"ר יצחק יאטצ'ה נ' ד"ר אמיר שנון, תק-מח 2015(2), 6912 (2015)} ביקש העותר, כי בית-המשפט יורה למשיב להעניק לו רישיון רפואי או לחלופין להורות, כי יינתן לו רישיון מוגבל, ולפיו לא יוכל לעסוק ברפואה קלינית.

העותר, שהיה רופא משפחה בעיסוקו, הורשע בשנת 1999 בביצוע מעשה מגונה ואינוס במטופלת, קטינה כבת 17, שהגיעה למרפאתו כדי לקבל טיפול רפואי בשל כאבי גרון וכאבי ראש שתקפו אותה. בגין הרשעתו, גזר עליו בית-המשפט 32 חודשי מאסר ומתוכם 20 חודשי מאסר לריצוי בפועל. ערעור שהגיש העותר לבית-המשפט העליון על פסק-הדין - נדחה.

בעקבות ההרשעה, הגיש המשנה-למנכ"ל משרד הבריאות קובלנה נגד העותר, בה יוחסה לו עבירת משמעת לפי סעיף 41(5) לפקודת הרופאים. אולם, בטרם החל לרצות את עונשו, עזב העותר עם משפחתו את הארץ וההליך המשמעתי שהוגש נגדו התקיים שלא בפניו. הוועדה שהוקמה כדי לדון בקובלנה, המליצה לשר הבריאות לבטל את רישיונו של העותר כל עוד הוא שוהה בחוץ-לארץ. המלצה זו התקבלה על-ידי כב' השופט (בדימוס) א' סגלסון, לו האציל שר הבריאות את סמכויותיו, ונקבע בצו, כי יש לבטל את רישיונו של העותר לצמיתות "כל עוד ישהה מחוץ לגבולות ישראל".

לימים הוחזר העותר לישראל והחל לרצות את עונשו. במקביל ביקש, כי ההיבט המשמעתי יישקל מחדש. שר הבריאות מינה ועדה נוספת שתדון בעניינו, ולאחר שבא-כוח העותר העלה את טענותיו בפניה, זו החליטה, כי ראוי לחזור ולהשית על העותר עונש של שלילת רישיונו לצמיתות.

ב- 21.05.07 התקבלה המלצה זו על-ידי כב' הנשיא (בדימוס) ו' זיילר ז"ל, אשר הורה על ביטול מידי של רישיון העותר. בהחלטה כתב הנשיא זיילר, כי "... הוועדה השניה סברה ש'גם כיום כ- 10 שנים לאחר קרות האירוע' ראוי לחזור ולהשית על הנקבל את העונש של שלילה לצמיתות של רשיונו, שכן מה שעשה הנקבל הוא 'חילול ההיכל'. המרפאה היא, לפי האמור בהחלטת הוועדה השניה, 'קודש הקודשים', אותו צריכה לאפיין אווירת רוגע וביטחון. אווירה זו היא המאפשרת למטופל 'לשטוח את בעיותיו וציפיותיו למרפא'". עם-זאת, העיר הנשיא זיילר בשולי החלטתו, כי הוא רואה לנכון להסב את תשומת-ליבו של העותר לכך ש"במקרה אחד לפחות, רישיונו של רופא... הוחזר לאחר שנים בעקבות פניה מחודשת מצידו למשרד הבריאות ולאחר שהרשות המעניקה רשיונות הגיעה למסקנה, כי ראוי הוא שוב לאמון הנדרש ולרישיון המקצוע".

ב- 2013 פנה בא-כוח העותר למנהל האגף לרישוי מקצועות רפואיים בבקשה לשקול להעניק למרשו רישיון רופא ולכנס את הוועדה המייעצת לשם כך. בבקשה טען בא-כוח העותר, כי חלפו תשע שנים מאז הפקיד העותר את רישיונו וכי במקרים רבים נגזרו על רופאים שהורשעו בעבירות דומות עונשי התליית רישיון קלים יותר. המשיב דחה את בקשתו.

ב- 03.11.14 התקיים דיון בפני הוועדה המייעצת. בא-כוח העותר הציע בדיון, כי יוענק לעותר רישיון מוגבל כך שלא יוכל לעבוד בעבודה קלינית והתחייב, כי יעסוק בפיענוח א.ק.ג בלבד. מהעתירה עלה גם, כי העותר הבהיר שאם יינתן לו רישיון מוגבל יוכל לעבוד בחברות פרטיות הנותנות שירות טלפוני ללא מגע פיסי עם המטופל.

לאחר ששמעו חברי הוועדה המייעצת את העותר ואת בא-כוחו, התקיים דיון של חברי הוועדה. חבריה היו מאוחדים בדעתם, כי אין להמליץ על מתן רישיון לעותר ולו גם במתכונת מוגבלת. בין-היתר עמדו על כך שהעבירה שביצע העותר היא עבירה חמורה של אובדן יחסי אמון בין רופא לבין מטופל, על כך שמן הנסיבות שהוצגו אין להתרשם מחרטה של העותר על עצם המעשה {להבדיל מצער על התגלגלות חייו שלו}, על ניסיון לכפר עליו או על קבלת טיפול על-מנת שאירוע כזה לא יישנה. כך גם הביעו חברי הוועדה את עמדתם לפיה רישיון מוגבל הוא תקדים "לבקשות שונות ומשונות".

בנימוקי ההחלטה נכתב, כי אין בחלוף השנים כדי לרפא את הדופי שדבק בעותר וכדי לראותו כמי שראוי לחזור ולעסוק במקצוע. ובמילים אחרות, לא ניתן לראות בעותר "אדם הגון", כנדרש בסעיף 4 לפקודת הרופאים, לשם קבלת רישיון לעסוק ברפואה בישראל. לפיכך אין מקום להתערב בהחלטה ששללה את רישיונו של העותר לצמיתות.

גם הצעתו החלופית של העותר נדחתה, וזאת בשל כמה טעמים: ראשית, משום שאחד התנאים לקבלת רישיון לעסוק ברפואה מכל סוג שהוא הוא היותו של המבקש "אדם הגון", ואילו העותר אינו עומד בתנאי זה.
שנית, גם במסגרת העיסוק ברנטגן, נדרשת עמידה בכללי אתיקה והרופא נדרש להיות כזה שניתן לתת בו אמון מיוחד, הנובע מתחום עיסוקו. לאחר שנקבע, כי העותר אינו ראוי להחזיק ברישיון לעסוק ברפואה הרי שלא ניתן להפקיד בידיו את כלל התפקידים הרגישים ואין די בהסכמתו לעסוק בתחום הרנטגן בלבד או שלא לבוא במגע עם נשים.

שלישית, החלופה שהציע העותר מטילה נטל שאין להטילו על הציבור ועלולה להביא להטעיית הציבור. ההצעה תחייב את ציבור המטופלים לבדוק כל רופא וכל רישיון האם הוא מותנה ומוגבל. לבסוף צויין, כי ספק אם ניתן לראות בבקשה לקבל רישיון לעיסוק צר ביותר של פיענוח בדיקות רנטגן כבקשה לקבלת רישיון לעסוק ברפואה, שכן היא מצמצמת "בצורה אבסורדית" את מושג העיסוק ברפואה.

בית-המשפט קבע, כי שאלת הכשירות לעסוק ברפואה בישראל נתונה לשיקול-דעתו המקצועי ולמומחיותו של המשיב. מטבע הדברים, ובמיוחד כאשר מדובר ברשות מינהלית שהיא מקצועית, התערבות בית-המשפט מצומצמת למקרים בהם נפל משגה מהותי בשיקול-דעתו, ובית-המשפט לא ישים שיקול-דעתו במקום זה של הרשות {ראה: ע"א 10834/04‏ ד"ר פלונית נ' המנהל הכללי של משרד הבריאות, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.11.06), פסקה י"ד; בג"צ 3930/94 זוהדי ג'זמאוינ' שר הבריאות, פ"ד מח(4) 778, 785 (1994); ע"א 10979/04 ‏ד"ר לאור נ' שר הבריאות, פ''ד נט(6) 357, 363 (2005)}.

בה בעת, ככל גוף מינהלי, עומדת החלטת הרשות לביקורת בית-המשפט. ככל רשות מינהלית, על המשיב לפעול בסבירות, במידתיות, לשקול את כלל השיקולים הרלוונטיים ולנהוג בשוויון {ראה: ע"א 2701/00‏ ד"ר הדר נ' המנהל הכללי של משרד הבריאות, פ''ד נו(1), 200, 209-208 (2001)}.

המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית לענייננו מצויה בפקודת הרופאים. סעיף 4(א), המסדיר את התנאים שהעומד בהם זכאי לקבל רישיון לעסוק ברפואה, קובע בין-היתר, כי על המבקש להיות "אדם הגון", וכפי שנאמר: "כל החוקים הנדונים דורשים מבעלי המקצועות החופשיים לא רק מיומנות והכשרה מקצועית נאותה, אלא גם תכונות אופי מתאימות ורמה מוסרית, המצדיקה את האמון המיוחד, שלקוחות עתידים לרחוש לבעל העיסוק הנדון, ואת הסמכויות הנלוות לרישיון" {ראה: ע"א 224/79‏ ‎דימנט‎‎נ' שר הבריאות, פ''ד לה(2), 424, 433 (1981) ; בג"צ 377/80‏ ‎‎ד"ר תמים עיראקי‎‎נ' שר הבריאות, פ''ד לה(1), 650, 655 (1980)}.

תכליתה של פקודת הרופאים והתנאים למתן רישיון לעסוק ברופאה היא להבטיח שבשערי המקצוע יבואו אך ורק רופאים שרמתם המקצועית נאותה {ראה: עע"ם 2814/12 ד"ר רודריגז נ' משרד הבריאות האגף לרישוי מקצועות רפואיים, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.07.13), פסקה 11}. לרשות המופקדת הסמכות למנוע ממי שאינו עומד בסטנדרטים הנדרשים מלעסוק ברפואה, והקפדה יתירה בעניין נדרשת מעצם טיבו של מקצוע הרפואה שכרוכים בו חייו ובריאותו של אדם {ראה: ע"א 10834/04‏ לעיל}. אולם, ההחלטה הנוגעת למתן רישיון לעסוק ברפואה עשויה לפגוע בחופש העיסוק של הפרט המעוגן בחוק יסוד: חופש העיסוק, ולפיכך, החלטת הרשות צריכה להיות לתכלית ראויה ומידתית.

עוד יש להדגיש כנקודת מוצא נורמטיבית, כי אין עתירה זו עוסקת במידתיותו של עונש הביטול לצמיתות שהוטל על העותר בשעתו. העותר בחר שלא להביא את הענישה המשמעתית שהוטלה עליו תחת שבט הביקורת השיפוטית. ומכאן, שאין להידרש לטענה לפיה העונש שהוטל עליו, כשלעצמו, אינו מידתי. השאלה היחידה העומדת על הפרק היא האם בעבור הזמן חלו שינויים בנסיבות, המצדיקים היעתרות לבקשה למתן רישיון חדש לעותר, לאחר שרישיונו בוטל לצמיתות, כדין.

בענייננו, המעשים שבגינם הורשע העותר חמורים. כאמור, העותר ביצע מעשה אינוס ומעשה מגונה במטופלת, בהיותה בת 17, תחת מסווה של בדיקה רפואית. למעשיו חומרה יתרה בשל כך שנעשו במהלך בדיקה רפואית, תוך שהעותר ניצל את מעמדו כרופא ואת האמון שנתנה בו המטופלת, וכדברי כב' השופט א' מצא ב- ע"א 4227/94 {ד"ר קאסם סמחאת נ' שר הבריאות, פורסם באתר האינטרנט נבו (11.08.98)}:

"אין כמדומה סטיה חמורה מפגיעה מינית בחולה במהלך הטיפול הרפואי. לפגיעה שכזאת מתלוות מידות רעות לרוב: ניצול לרעה של התפקיד הרפואי, המקנה לרופא נגישות קלה לגופם של המטופל או המטופלת, הפרת אמונם של החולים הנפגעים, ביזוים והשפלתם.
יתר-על-כן: רופא שבמהלך טיפולו בחולה עושה בחולה מעשה מיני, פוגע פגיעה חמורה לא רק בקורבן המעשה, אלא גם במקצוע הרפואה בהתייחסי לכך ב- ע"פ 6859/93, 7066 מדינת ישראל נ' קדרון (לא פורסם) אמרת: 'זולת הפגיעה במתלוננות, שצינעתן הופרה וכבודן נרמס, פגעו מעשיו של המערער גם במקצוע הרפואה. יכולתם של רופאים לבצע בחוליהם טיפולים המחייבים פלישה לצינעת גופם של המטופלים, מותנית באמון הבלתי-מסוייג שבידי כל אדם לרחוש לכל רופא. וביצוע עבירות מן הסוג שביצע המערער במטופלותיו, בשעת ואגב מתן הטיפול הרפואי, פוגע באמון זה כערך כללי ומקובל'."

בית-המשפט לא קיבל את טענת העותר, כי במקרים אחרים הסתפקו בהטלת עונשים משמעתיים קלים יותר משלילת הרישיון לצמיתות. כאמור, טענה המופנית כלפי מידתיות העונש כשלעצמה אינה יכולה להישמע במסגרת העתירה. מכל מקום, גם לגופה אין בה ממש. העותר טען בעתירתו, כי הורשע בגין ביצוע מעשה מגונה אחד וכי אין מדובר בעבירות הנמצאות במדרג החמור ביותר.

כתמיכה לטענתו, הגיש העותר טבלה ובה מנה מספר מקרים בהם הותלה רישיונם של רופאים שהורשעו, בין-היתר, בעבירות מין. ברם, במרבית המקרים עליהם נסמך העותר, בהם העונש המשמעתי שהוטל הוא התליית הרישיון לזמן מוגבל, דובר בהרשעה במעשה מגונה. אלא שבניגוד לנטען בעתירה, הורשע העותר גם בביצוע מעשה אינוס.
יתרה-מכך, העותר לא הביא את פרטי המקרים אותם מנה בטבלה, ובכלל זה נסיבות ביצוע העבירות, כך שקיים קושי להקיש מהם לעניינו. אכן, ביטול רישיונו של רופא הוא האמצעי המשמעתי החמור ביותר שהחוק מאפשר לנקוט נגד רופא שהורשע בדין, וראוי לנקוט בו רק במקרים שחומרתם הרבה מצדיקה זאת.

בענייננו, יש בעבירות בהן הורשע העותר כדי לפגוע בצורה קשה בערכי היסוד של מקצוע הרפואה. המדובר במעשה אינוס שבוצע בקטינה בת 17, בתוככי מרפאתו של העותר, אליה הגיעה לשם קבלת טיפול רפואי בכאב גרון בו לקתה. המדובר במעשה חמור כשלעצמו, על-פי כל אמת-מידה, ובנסיבות המוסיפות חומרה על חומרה: ניצול המעמד כרופא, ניצול האמון שרוחש לו החולה, ועל כל אלה, מטופלת שהיא קטינה. וכבר נקבע, כי עבירה מסוג זה "מחייבת ברגיל את ביטול הרישיון לעסוק ברפואה" {ראה: ע"ש (מחוזי יר') 5003/06 ד"ר זיידאן נ' שר הבריאות, פורסם באתר האינטרנט נבו (27.08.06)}. נמצא איפוא, שהעונש המשמעתי שהוטל על העותר נותן ביטוי הולם לחומרת מעשיו.

אכן, ייתכנו מצבים בהם מבקש הרישיון יוכל כעבור זמן לחדש את בקשתו ולנסות לשכנע, כי התנהגותו מצביעה על כך שחלה טעות בהערכת אופיו או, כי השתנו הנסיבות {וראה: בג"צ 377/80 לעיל, ודברי הנשיא זיילר בצו (בעניין ד"ר תמים עיראקי)}. אולם, כפי שעולה מפרוטוקול הדיון של הוועדה המייעצת, התרשמו חברי הוועדה אשר בחנו שוב את עניינו של העותר, כי לא נתקיים בעותר התנאי הקבוע בסעיף 4(א)(1) לפקודת הרופאים בדבר היותו "אדם הגון".

התרשמותם היתה, כי העותר לא הפנים את חומרת מעשיו ולא ביצע פעולות שיש בהן כדי להצביע על שינוי שחל בו. כך או כך, הרשעתו של העותר בעבירה בה הורשע ובנסיבותיה עונה בו שהוא אינו "אדם הגון", בשל הפגיעה החמורה כל כך בתשתית הבסיסית ביותר הנדרשת לשם עיסוק במקצוע הרפואה, כפי שסברו חברי הוועדה המייעצת. הזמן שעבר, במכלול הנסיבות, לא הקהה את עוקצה של הפגיעה.

העיסוק ברפואה על-ידי מי שניצל את סמכותו כרופא ואנס מטופלת שבאה לבקש מזור לחוליה, הוא בבחינת תרתי דסתרי. משכך, בית-המשפט קיבל את טענת המשיב, כי העותר לא הצביע על נסיבות חדשות המצדיקות הערכה מחדש והיעתרות לבקשתו לקבלת רישיון לעסוק ברפואה, ולא נמצאה עילה להתערב בהחלטתו.

השיקול המוביל בהליכים המשמעתיים הוא השיקול של הגנה על האינטרס שיש לציבור בשמירה על אמון הציבור ברופאים ועל כבודו ורמתו של המקצוע. לפיכך גם נקבע, כי על הגורם המחליט בהליכים מן הסוג הנדון לשוות לנגד עיניו את האינטרס הציבורי, ואילו השיקולים הספציפיים הנוגעים למבקש הם עניין משני בלבד {ראה: ע"א 10979/04‏ ד"ר ליביו לאור נ' שר הבריאות, פ"ד נט(6), 357, 362 (2005)}.

באשר לחלופה שהציע העותר, כי רישיונו יוגבל, קבע בית-המשפט, כי החלטת המשיב בעניין זה היא החלטה מקצועית מובהקת, שכאמור, אין זה מדרכו של בית-המשפט להתערב בעניינים בכגון דא. השיקולים עליהם עמד המשיב, אי-עמידתו של העותר בתנאי פקודת הרופאים, ההגנה על האינטרס הציבורי, ומשמעותה הערכית והפרקטית של החלופה שהוצעה, הם שיקולים רלוונטיים שהגיונם עימם, וניתן להם משקל ראוי. נוכח האמור, העתירה נדחתה.

8. אי-קבלת תואר מומחה
ב- עת"מ (ת"א) 34186-11-12 {ד"ר קלמן ליוויו מלין נ' המועצה המדעית של ההסתדרות הרפואית בישראל, תק-מח 2014(3), 28861 (2014)} נדונה עתירה לחייב את המשיבה להכיר בעותר כזכאי לתואר "מומחה ברפואה לשיכוך כאב", על-פי הקריטריונים שפרסמה המשיבה עבור דור חלוצי המקצוע. לחלופין, התבקש בית-המשפט להורות על ביטול החלטת המשיבה שאינה מכירה במבקש כזכאי לתואר כאמור ומתן צו המורה למשיבה לדון בבקשת העותר בכפוף להחלטות והנחיות הוועד הפועל והנשיאות שהינם בעלי הסמכות הבלעדית לטענת העותר, לקביעת ומתן החלטות בנושא מדיניות באשר להכרה בתואר מומחה והקריטריונים לכך.

המשיבה היא אחד ממוסדות הסתדרות הרופאים בישראל והיא מוסמכת בין-היתר להמליץ למנכ"ל משרד הבריאות להכיר בתואר מומחה במקצועות רפואיים שונים המנויים בתקנות הרופאים (אישור תואר מומחה ובחינות), התשל"ג-1973 {ייקרא להלן: "תקנות הרופאים"}.

מעבר לסמכויות המשיבה על-פי התקנות, פועלת המשיבה על-פי תקנון הר"י {ייקרא להלן: "התקנון"} לרבות לעניין מהות ואופן הקמת ועדות מקצועיות ספציפיות, הרכב החברים הנדרש בכל וועדה ואופן מינויים.

עד לשנת 2009 לא הוכר תחום "רפואת שיכוך הכאב" כמקצוע בו ניתן לבצע התמחות ספציפית ולקבל בגינו תואר מומחה. במהלך שנת 2009 הוסף מקצוע רפואת שיכוך הכאב לשורת המקצועות הרפואיים בהם ניתן לקבל תואר מומחה בהתאם לתקנות. במקביל ובתארך 07.12.09 פרסמה המשיבה קריטריונים לקבלת תואר מומחה בתחום רפואת שיכוך הכאב ל"חלוצי המקצוע" וכן לרופאים מ"דור הביניים" שלא באופן רגיל על-ידי התמחות ובחינות מתאימות.

העותר סבר כאמור, כי הוא עונה לקריטריונים הנדרשים לקבלת תואר מומחה ברפואת שיכוך כאב לחלוצי המקצוע בהתקיים בו התנאי הראשון, הוא מומחה בהרדמה, וכן האפשרות השלישית שצויינה בקריטריונים, ולפיכך פנה למשיבה בבקשה לקבל את התואר. המשיבה הודיעה לעותר, כי בקשתו תיבדק לעומקה וכי במידת הצורך יפנו אליו להשלמת מסמכים נוספים. עוד ציינה ההודעה, כי לאחר הבדיקה תועבר בקשתו לדיון בוועדה המייעצת במקצועו ותימסר לו הודעה על המלצת הוועדה.

נציב פניות המתמחים במשיבה, הודיע לעותר, כי בקשתו לקבלת תואר מומחה לפי הקריטריונים לרופאים חלוצי המקצוע נדחתה בהתייחס לאפשרות ג' באשר לא עבד שנתיים במשרה מלאה או 4 שנים בחצי משרה במרפאה המוכרת על-ידי המועצה המדעית לצורך רוטציה בהרדמה ; עוד צויין, כי מרפאת זמנהוף בה עבד העותר אינה עונה על הנדרש בקריטריונים {לפי אפשרות ג' - סעיף א'} ולכן כאמור הוחלט שלא להמליץ על העותר לתואר מומחה בתחום רפואת שיכוך הכאב.

הצדדים הסכימו לאפשר לעותר למצות ההליכים אצל המשיבה במסגרת ועדת ערר. ועדת הערר קיימה דיון בנוכחות העורר ובא-כוחו ובהחלטתה דחתה את הערר.

ועדת הערר ציינה, כי על-מנת לקבל תואר מומחה ברפואת שיכוך כאב על העותר, בקריטריונים הרלוונטיים לו, לעמוד בשני תנאים. התנאי הראשון, כי הוא מומחה באחד המקצועות הרפואיים המצויינים כולל הרדמה, בה הוא כאמור מומחה.

התנאי השני הוא, כי עליו להוכיח עבודה בתחום רפואת שיכוך הכאב ביחידה/מרפאה/שירות לשיכוך כאב המוכרת על-ידי המועצה לצורך רוטציה בהרדמה במשרה מלאה במשך שנתיים לפחות או בחצי משרה במשך 4 שנים לפחות וכן עליו לעסוק ברפואת כאב במוסד רפואי ציבורי כלשהו בהיקף פעילות של 4 שנים במשרה מלאה או 8 שנים בחצי משרה כפי העולה מחלופה ג'.

ועדת הערר למדה את המסמכים המצויים בתיקו של העותר, אפשרה לו ולבא-כוחו לפרוש טענותיהם בפניה ובהם, בין-היתר, כי עבודת העותר במרפאה לשיכוך כאב בבית-חולים וולפסון פעם בשבוע במשך 9 שנים עונה לקריטריון הראשון בחלופה ג', היינו שקול לחצי משרה משך 4 שנים במרפאה המוכרת על-ידי המועצה המדעית.

עוד טען העותר, כי יש לקחת בחשבון את עבודתו במרפאה לשיכוך כאב בבית-חולים וולפסון במהלך תקופת התמחותו בהרדמה ולפני קבלת תואר המומחה לצורך חישוב הוותק בחלופה ג'. עוד הוסיף וטען, כי יש להתחשב בעבודתו במרפאה לשיכוך כאב בבית-החולים שיבא שלא הובאה בחשבון על-ידי הוועדה מאחר והיה בתקן מתנדב, ולכן יש לצרף תקופה זו לחישוב הוותק בחלופה ג', כך גם יש לקחת בחשבון חצי שנת עבודה בבית-החולים קפלן במחלקת הרדמה {כאשר לא נתקבלה אסמכתא מפורשת לכך שעבד במרפאת כאב} וכן עבד במשרות חלקיות במספר מוסדות נוספים, ובהם מרפאת בת-ימון, קופת-חולים מאוחדת, בית-החולים אסף הרופא וכו'.

מעבר לאלה הלין העותר, כי הוועדה ערכה דיון מהותי באשר לשאלה מהי הנקודה ממנה ואילך יש לחשב את הותק המקצועי לצורך עמידה בקריטריון והגיעה למסקנה, כי יש לחשבו לאחר קבלת תואר המומחה בהרדמה, למרות שהדבר אינו מצויין בקריטריונים וכאשר בהתאם לתקנון הר"י, דיון זה נערך בחוסר סמכות, שכן הסמכות לקביעת הקריטריונים והמתווה להם נתונה לוועד הפועל ולנשיאות הר"י.

המשיבה ציינה בפני ועדת הערר, כי חישוב הותק המקצועי לתקופת ההתמחות הראשונה לשם הכרה בקריטריון תואר מומחה במקצוע רפואת שיכוך כאב, אינו אפשרי באשר יש צורך לרכוש תחילה את הבסיס, היינו ההתמחות הראשונית ורק לאחר מכן לעסוק בפעולות הקשורות להכרה בהתמחות העל, מה גם שעל-פי כללי המועצה המדעית לא ניתן לעשות שתי התמחויות בו-זמנית.

עוד טענה המשיבה, כי העיקרון לפיו יש למנות את התקופה על-פי הקריטריונים ממועד קבלת תואר המומחה במקצוע הבסיס אינו חדש והיה הקו שהנחה גם בעת הכרה בחלוצי מקצוע במקצועות קודמים. המשיבה ציינה, כי קריטריון זה לא נקבע על-ידי הוועדה שדנה בעניינו של העותר, מכאן שתואר מומחה במקצוע הבסיס {הרדמה} הוא תנאי לקבלת תואר במקצוע העל {רפואה לשיכוך כאב}.

עוד הוסיפה המשיבה, כי יש חשיבות רבה לרצף ההתמחות במוסד בו מתמחים, ולכן המועצה המדעית סברה, כי ניתן להכיר בהתמחות או עבודה בחצי משרה, אולם לא פחות מזה, וכי עבודה בה עבד העותר בהיקף משרה של יום בשבוע על פני תקופה, אינה שקולה בעיני המועצה המדעית לעבודה בחצי משרה. עוד הוסיפה, כי בנסיבות העותר, טענתו, כי התקנות מאפשרות הכרה ברוטציה מתוך התמחות הבסיס לטובת מקצוע העל, אינו רלוונטי משלא צויין בפנקס ההתמחות שלו, כי עסק ברוטציה בכאב. לבסוף טענה, כי עבודה כמתנדב אינה נחשבת למניין התמחות כלשהו, ובכל מקרה התקופה בה שהה בבית-חולים תל השומר אינה עונה לדרישות.

בסיכומו-של-יום ועדת הערר החליטה כאמור, כי העותר עונה לדרישה הראשונה לקריטריונים, היינו, כי העותר הינו בעל תואר מומחה בהרדמה. אשר לקריטריון השני ציינה ועדת הערר, כי עבודתו של העותר במרפאת כאב בבית-החולים וולפסון במהלך התמחותו בהרדמה אינה יכולה להיחשב לצורך חישוב התקופות, מאחר וצריך היה לבצע עבודתו זו לאחר קבלת תואר מומחה.

מעבר לכך, עבודה של יום בשבוע נוגדת את דרישת הקריטריונים לעבודה בחצי משרה במשך 4 שנים או משרה מלאה במשך שנתיים. באשר ליתר תקופות עבודתו של העותר בתחום הכאב, אלה אינם ממלאים לטעמה של ועדת הערר אחר הקריטריונים הנקובים במלואם.

באשר לטענה ולפיה, הוועדה החליטה שלא להעניק לעותר תואר מומחה בתחום שיכוך הכאב במסגרת חלוצי המקצוע ככזו שניתנה בחוסר סמכות, ציינה הוועדה, כי המידע שניתן על-ידי המועצה המדעית עונה על התנאים הקבועים בתקנון הר"י, וכן לדרישות המוכרות למתן תואר מומחה במקצועות העל והערר כאמור נדחה.

באשר לעמידת העותר בקריטריונים, קבע בית-המשפט, כי הקריטריונים לקבלת תואר מומחה כחלוץ המקצוע פורסמו על-ידי המשיבה כדין. הדרך היחידה לקבל תואר מומחה היא זו שמפורטת בתקנות.

בחינת הקריטריונים לקבל תואר מומחה בתחום רפואת שיכוך כאב לחלוצי המקצוע מעלה, כי קיימים שלושה תנאים לקבלת התואר במסלול אותו בחר העותר.

האחד, היות המועמד בעל תואר מומחה באחד התחומים המצויינים בקריטריונים ובהם בתחום ההרדמה, תנאי בו עומד העותר. התנאי השני מחולק לשניים, באחד נדרשת עבודת המועמד ברפואת שיכוך כאב ביחידה או מרפאה או שרות לשיכוך כאב המוכרת במועד פרסום הקריטריונים על-ידי המועצה המדעית של הר"י לצורך רוטציה בהרדמה במשרה מלאה למשך שנתיים לפחות, או בחצי משרה למשך 4 שנים לפחות {בעבודה ביחידה או מרפאה או שרות הכוונה לזו המטפלת בחולים עם כאב חד, כרוני ואונקולוגי, הפועלת 4 ימים בשבוע לפחות שבה לפחות 4,000 ביקורים בשנה ואשר מתבצעים בה טיפולים פרמקולוגיים ולפחות 500 טיפולים פולשניים בשנה (חסמים עצביים בעזרת גלי עצב או US והזרקות אפידורליות להלן: "תנאי הכוכבית"}. בשני נדרשת, עבודה ברפואת שיכוך כאב במוסד ציבורי, בארץ או בחוץ-לארץ, במשרה מלאה במשך 4 שנים לפחות או בחצי משרה במשך 8 שנים לפחות.

העותר הציג לוועדה אישורים רבים. העותר ביקש מהוועדה להכיר גם בעבודתו בבית-החולים וולפסון עוד בטרם קבלת התואר מומחה בהרדמה בין השנים 1988 עד 1996, תקופה בה התמחה למקצוע הבסיס בהרדמה, אלא שהוועדה לא הכירה בתקופה זו ככזו שיש להתחשב בה לצורך הקריטריונים. לטענת הוועדה, יש למנות את התקופה החל מקבלת תואר המומחה, היינו מ- 25.11.96.

בית-המשפט קבע, כי נימוקי הוועדה והמשיבה כמו גם ועדת הערר, המכירים בתקופה שהחל מקבלת התמחות הבסיס ואילך בלבד, כתקופה הראויה למניין סבירים בעיניו. בין שכך נהגה הוועדה לאור מקרים קודמים בהם הפעילה את הקריטריונים לקבלת תואר מומחה ל"חלוצי המקצוע" ובין שתאמר, כי הגיוני וסביר שעל המבקש לקבל תואר מומחה במקצוע-על {מומחה ברפואה לשיכוך כאב}, להיות תחילה בעל תעודת מומחה באחד המקצועות המצויינים בקריטריונים {להלן: "התמחות הבסיס"}. תימוכין לכך מצא בית-המשפט בתקנה 5(ז) לתקנות הרופאים ולפיה:

"(ז) מתמחה המבקש להתמחות במקצוע על ואינו מומחה באחד מהמקצועות הראשיים הנדרשים כתנאי להתמחות במקצוע-על, לא יתחיל אותה התמחות אלא לאחר שקיבל אישור מאת המועצה המדעית על השלמת תקופות ההתמחות במקצועות השונים לפי דרישתה."
יובהר, כי בסעיף 1 לתקנות הרופאים, בסעיף ההגדרות הוגדרו הנושאים הבאים:

" 'מקצוע ראשי' - ענף רפואה שבו מוענק למועמד תואר מומחה לאחר עמידה בכל הדרישות להתמחות, ללא צורך במומחיות בתחום נוסף.
'מקצוע-על' - ענף רפואה מן המפורטים בתקנה 6(ג) שתואר בו מותנה בתואר מומחה במקצוע ראשי כמפורט בתוספת."

במילים אחרות, תנאי לקבלת תואר במקצוע על, ורפואת שיכוך כאב היא מקצוע-על, הינו היות הרופא מומחה במקצוע ראשי {לענייננו הרדמה}. מעבר לעולה מהתקנות, קבע בית-המשפט, כי סבירים בעיניו הסברי המשיבה ולפיהם במסגרת התמחות הבסיס למקצוע הראשי לומד המתמחה באופן פרטני להתמחות זו בלבד, ובתקופה הרלוונטית, לא מוכרת התמחות בשני תחומים בו-זמנית.

ברור שבעת היות העותר בתקופת ההתמחות להרדמה, הוא לא ביצע במקביל התמחות בתחום רפואת הכאב והעיסוק בתחום רפואת הכאב היתה כחלק מהתמחותו בהרדמה. במיוחד כך כאשר בתקופת התמחותו בהרדמה לא ניתן היה לבצע במשולב שתי התמחויות במקביל כאשר התמחות-העל בתחום שיכוך הכאב כלל לא היתה קיימת ונולדה כאמור רק בשנת 2009.

כאשר מדובר במתן תואר מומחה לחלוצי מקצוע, שלא במסגרת התמחות רגילה הכוללת התמחות ומבחנים בסופה, סביר בעיני בית-המשפט, כי על כל מומחה שכזה להוכיח עיסוק בתחום רפואת שיכוך הכאב באופן אינטנסיבי לאורך זמן ובמוסד מתאים שלא כחלק מהליך התמחות רגיל. בכך, נבדל מומחה זה, שהינו כאמור חלוץ בתחום, מכל מי שנחשבים ל"דור הביניים" או ממי שנאלץ לעבור התמחות בתחום זה מההתחלה. מכאן החשיבות שבית-המשפט ראה לנגד עיניו, והצורך להכיר במומחה בתחום חדש כמו רפואה לשיכוך כאב, רק לאחר שהמומחה כבר בעל תואר מומחה באחד מהתחומים האחרים המותרים בקריטריונים.
ודוק, בנושאים הקשורים להמלצה על מומחים נתון למשיבה שיקול-דעת מוחלט, בהיותה הגוף המקצועי הבכיר העוסק בתחום ואמון על הכשרת רופאים מומחים במדינת ישראל וממליצה על קבלת התואר בפני משרד הבריאות. במצב דברים זה, וכאשר מדובר בוועדה מקצועית ובמיוחד כאשר עסקינן בוועדה מקצועית בתחום הרפואה, בית-המשפט לא יחליף את שיקול-דעתו בשיקול-דעת המשיבה. לבית-המשפט חסרה המומחיות והיכולת להחליף את שיקול-דעת הוועדה בשיקול-דעתו לנוכח המקצועיות הפרטנית הנדרשת מהמשיבה, ובמקום בו התקבלה החלטה בתחומה על-ידי המשיבה או אחת מהוועדות הכפופות לה, הנטיה להתערב בה תהא בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן.

לאור האמור לעיל, מקומות העבודה שהציג העותר ופרקי הזמן אותם הציג ועמדו לנגד עיני הוועדה בבחינת עמידת העותר בקריטריונים, וכפי שהוצגו לעיל, הינה סבירה בעיני בית-המשפט. טוב עשתה הוועדה, אפילו בשלב מאוחר ולאחר שכבר התקיים הדיון, כאשר חזרה בה מטענתה בדבר אי-התחשבות בעבודה בהתנדבות בבית-החולים שיבא ככזו שאינה נכנסת למסגרת התקופה הראויה לבחינה.

על-פי הנתונים שהכירה הוועדה כאמור לעיל, הוכנה טבלה מתאימה. מאחר ועבודת העותר בבית-החולים וולפסון, אסותא ושיבא נמוכה ממחצית המשרה {17% משרה בכל אחד מבתי-החולים}, לא הוכרה תקופה זו לצורך קבלת התואר באשר הקריטריונים מחייבים לפחות עבודה של שנתיים ברפואת שיכוך כאב במוסד המוכר לרוטציה, או בחצי משרה למשך 4 שנים לפחות. בית-החולים וולפסון ובית-החולים שיבא אמנם הוכרו לצורך רוטציה, אך לא כן בית-החולים אסותא, מכאן, קבע בית-המשפט, כי אף אם היה מחבר את תקופת היקף המשרה בבית-החולים וולפסון ושיבא, עדיין לא היינו מגיעים ל- 50% משרה {34% משרה בסך הכול} ובכל מקרה קיים פער שנים עצום בעבודה בשני מוסדות אלה באופן שאינו יכול להביא לכלל שילוב התקופות אלא קביעה, כי ישנה עבודה של 17% משרה לאורך מירב התקופה. דרישת משרה בשיעור של 50% לפחות במוסד המוכר לצורך רוטציה בהרדמה, הינה דרישה מהותית וסבירה, כפי שציינה המשיבה.
מוסד שכזה הוא בעל היכולת והכלים להעניק לרופא אמצעי לימוד נרחבים, היקף פעילות רפואית נרחבת והשגחה מתאימה על-מנת שניתן יהיה לסמוך על יכולותיו של הרופא המבקש לקבל כאמור תואר מומחה ללא עמידה בהתמחות ובבחינות ההתמחות. משהמוסדות בהם עבד העותר אינם מספקים את דרישת פרק הזמן ושיעור המשרה במוסד מוכר לרוטציה בהרדמה כאמור, כי אז העותר אינו עומד גם בקריטריון זה.

לאור האמור לעיל, לא עומד העותר בדרישת היקף עבודה של יותר משנתיים במשרה מלאה במוסד מוכר לרוטציה ומוכר לפי מספר פעולות הכוכבית או 4 שנים בחצי משרה, ומכאן שעל-פי הקריטריונים שפרסמה המשיבה, העותר אינו עומד בדרישות הקריטריונים לקבלת תואר מומחה ברפואת שיכוך כאב לחלוצי המקצוע ודין עתירתו להידחות.

סמכות הוועדה המיוחדת וכשלים לכאורה באופן פעולתה
העותר טען, כי הוועדה המיוחדת נעדרת סמכות לבחון את בקשתו באשר ועדות מקצועיות יכול ותקומנה על-פי סעיפים 184-180 לתקנון הר"י והוועדה המיוחדת אינה מנויה על סעיפים אלה. המשיבה סברה, כי מותר היה לה להקים ועדה אד-הוק.

בית-המשפט קבע, כי יש טעם בדברי העותר לעניין זה. יחד-עם-זאת הובהר, כי אין כל מניעה להקים ועדה אד-הוק על-מנת שתבחן את עמידת המועמדים בקריטריונים אותם הציבה המשיבה. וכאשר וועדה זו פועלת מטעמה של המשיבה, לשם בחינת התאמת המועמד לקבלת התואר. תקנה 30 לתקנות הרופאים גם קובעת במפורש, כי:

"30.(א) המועצה ושאר הגופים האמורים בתקנות אלה יקבעו בעצמם את סדרי הדיונים והעבודה שלהם, במידה שאלה לא נקבעו בחיקוק או על-פיו."

במילים אחרות, רשאית המועצה לבחון עמידה בקריטריונים באמצעות ועדה המוקמת פרטנית לצורך כך.
יחד-עם-זאת, ועדה שקמה אד הוק לבחינת נושא מוגדר, ראוי לה כי תפורסם ברבים לרבות ציון שמות חבריה ותואריהם, כמו גם עליה להתנהל ככל ועדה אחרת תוך עמידה בדרישות הרלוונטיות ביחס לפעולתה ולרבות לעניין הצורך ברישום מדוקדק של פרוטוקול. בהיעדר נהלי עבודה לוועדה אד-הוק, מן הראוי כי נהלי עבודת הוועדה כאמור יתאמו לוועדות המקצועיות לקבלת תואר מומחה.

ולמרות קיומם של פגמים לכאורה בהתנהלות הוועדה, קבע בית-המשפט, כי עדיין אין בעובדה ולפיה לא נקבעו נהלי עבודה מתאימים לוועדה, כדי לפסול את החלטותיה. התנהלות לקויה לחוד ותוצאה נכונה ומוצדקת לחוד. אין לשכוח, כי בנסיבות העותר נבחנה בקשתו הן על-ידי הוועדה, הן על-ידי ועדת ערר והן על-ידי ועדה שלא מן המניין שכללה את יו"ר המועצה המדעית היא המשיבה כאשר כולן בדקו את עמידת העותר בקריטריונים וכולן, בלי יוצא מהכלל, החליטו כאמור שהעותר אינו עומד בהם.

מכאן, שמכוח עקרון הבטלות היחסית הקיים במשפט המינהלי, קבע בית-המשפט, כי אין מקום להורות על פסילת החלטת הוועדה המיוחדת או ועדת הערר בכללותן.

אפליה ביחס לרופאים אחרים
העותר טען, כי רופאים אחרים זכו לקבל את התואר על-פי אפשרות ג' למרות שלא ענו למלוא דרישותיה. טענה זו נטענה בעתירה ללא אסמכתאות מתאימות. בהמשך הדיון, קיבל העותר את רשימת הרופאים, ללא שמותיהם, שקיבלו את התואר לאחר שנקבע, כי הם עומדים בקריטריונים. בסך-הכל התקבלו 24 רופאים על-פי אפשרות ג'.

העותר טען, כי היו מקרים בהם הכירה המשיבה באחוזי משרה הנמוכים מ- 50% ועיסוק במספר מקומות מוכרים לשם הענקת התואר והיו אף מקרים בהם היו רופאים שלא עמדו כלל בקריטריונים של חלופה ג' גם לשיטת המשיב לרבות היקפי משרה חלקיים שנלקחו על-ידי המשיבה בחשבון שלא כבמקרה העותר.

עובדה זו בה נבחנו קריטריונים שאינם נמנים על אלה שנכתבו כאמור מהווה לטענת העותר אפליה ולרבות העובדה ולפיה בזמן שהעותר התמחה כלל לא היתה חובת רוטציה בכאב; כי לא היו די מוסדות מוכרים שניתן היה לעסוק בהם בכאב; כי העותר ביצע התמחות כפולה בזמן מהנדרש בתקנות הרופאים; כי העותר היה ממקימי החוג לרפואת כאב של איגוד המרדימים בשנת 1998; כי העותר הקים וניהל מרפאת כאב בשירותי בריאות כללית מרפאת בת ימון החל מ- 2002 ואילך כאשר ותק דומה אצל רופאים אחרים כן נלקח בחשבון להבדיל מהעותר; כי עבד ב"שטח" בכאב במשך שנים ארוכות במרפאות כאב של מוסדות ציבוריים רבים בהם כמות וסוג המטופלים רב ביותר כמו קופת-חולים מאוחדת בהיקף של חצי משרה ועוד. באי-שקלול נתונים נוספים אלה פגעה בעותר המשיבה, תוך פגיעה בחופש העיסוק שלו.

העותר הפנה לרופא מס' 3 לו חסר לטעמו ותק של למעלה משנה נוספת בעבודה בכאב במוסד ציבורי. בחינת נתוני הרופא העלתה אמנם, כי אינו עונה לקריטריון של עבודה של יותר מארבע שנים נוספות במשרה מלאה במוסד ציבורי או שמונה שנים בחצי משרה, יחד-עם-זאת, הוא עבד מעל 8 שנים במוסד המוכר לרוטציה ועמד בתנאי הכוכבית בהיקף של 50% משרה כאשר המינימום בתנאים הינו 4 שנים בהיקף של 50% ולפיכך הכירה בו המשיבה לצרכי התואר. נדמה על פניו שאין דמיון בין רופא 3 לעותר כאשר העותר נעדר את כמות ההכשרה הנדרשת במוסד מוכר לרוטציה ועונה על תנאי הכוכבית שמהווה את בסיס הלימוד של המומחה.

העותר הפנה גם לרופא 7 ברשימה למרות שעבד בהיקף משרה של 25% בלבד בבית-החולים בלינסון וקיבל את התואר אך העותר שכח לציין, כי רופא זה על-פי הקריטריונים היה זכאי לקבל את התואר לפי קריטריון א' ולכן אין מה להשוותו לעותר.

ביחס לרופאה 13 טען העותר, כי זו לא עמדה בקריטריון של ותק נוסף בעבודה בכאב במוסד ציבורי נוסף, אלא שבדומה למקרה רופא 3, רופאה זו עבדה במוסד מוכר לצרכי רוטציה העומד בדרישות הכוכבית במשך כ- 10 שנים בהיקף משרה של 50% {בפועל 9.7 שנים בהיקף של 54%} ומכאן שכמות זו העולה על כפל המינימום הנדרש, אפשרה לוועדה להכיר בה כראויה לתואר. גם כאן אין דמיון למקרהו של העותר.

אשר לרופא 16 טען העותר, כי הוא חסר את הותק של כמעט שנת עבודה בכאב במוסד מוכר לצרכי רוטציה, אלא שלהבדיל מהעותר, רופא זה ביצע fellowship במוסד מוכר ומכובד בחוץ-לארץ ולכן הוא קרוב לקריטריון ב', ומכאן שהוועדה הכירה בו כראוי לתואר.

באשר לרופא 17 טען העותר, כי הוא חסר ותק עבודה של חצי שנה במוסד מוכר לרוטציה, אלא שבנסיבותיו מדובר במי שעבד משך שנים רבות ברציפות במוסדות המוכרים לרוטציה ושימש גם כסגן מנהל יחידת הכאב של בית-החולים וולפסון ולכן הסכימה הוועדה להכיר בו כראוי לתואר. נדמה שגם בנסיבות שכאלה, ולאור יכולותיו המוכחות של הרופא המשמש בתפקיד בכיר במערכת הרפואה, קשה לבוא טרוניה עם המשיבה על כך שהכירה בו כמומחה, כאחד מחלוצי המקצוע. יש לציין, כי להבדיל מהעותר רופא זה גם עבד משך למעלה מ- 23 שנים בתחום ולכן הוכרה זכאותו.

באשר לרופא 19 נטען לגביו, כי הוא חסר ותק כלשהו במוסד המוכר לצרכי רוטציה לכאב. המשיבה היתה ערה לכך ורשמה לזכותו את היותו כמי שהקים וניהל את המרפאה לשיכוך כאב בבית-החולים לילדים שניידר ומאחר ולא קיימת הכרה לרוטציה בכאב לילדים שקלה הוועדה את המקרה באופן מיוחד והחליטה בהתאם לשיקול-דעתה המקצועי ובעצה אחת עם משרד הבריאות והכירה במספר הפעולות לאחר התאמה לרפואת שיכוך כאב לילדים.

מעבר לאלה ציינה המשיבה, כי הוא ממייסדי ומקימי המקצוע בארץ בכל הקשור בטיפול בכאב לילדים וכן הינו מקים ומנהל מרפאה לשיכוך כאב במוסד אסותא שבאשקלון. נכון שנסיבות המקרה הינן חריגות אך שיקולי הוועדה הינם סבירים בעיני בית-המשפט ואין להשוות בין העותר לרופא 19 בהכשרה ומכאן שגם אין אפליה ביחס לעותר. כך גם זכותה של הוועדה שמכירה את הנפשות הפועלות לבחון מקרוב את הרקע אליו מפנה המבקש ולהכיר בנסיבות מיוחדות גם במקרים שהינם חריגים תוך מתן הסבר המניח את הדעת מדוע כך הוחלט, הסבר שלמרבה הצער אינו יכול להתקיים במקרה העותר.

באשר לרופא מס' 20 טען העותר, כי הוא חסר ותק נוסף בעבודה במוסד ציבורי בהיקף של 4 שנים. מרופא זה התעלמה המשיבה בסיכומיה באופן לא מובן. יחד-עם-זאת ברישומיה הוועדה התירה קבלת תואר, מאחר ורופא זה עובד 11.4 שנים ב- 50% משרה בבית-החולים רמב"ם המוכר לצרכי רוטציה ועומד בתנאי הכוכבית, דהיינו הוועדה היתה מוכנה להכיר בוותק שכזה כמכסה על היעדר עבודה נוספת במוסד ציבורי.

בכך נדמה חרגה הוועדה שכן שילוב התקופות אמור להעמיד 12 שנים בהיקף משרה של 50% אך רופא זה עומד על 11.4 שנים בלבד. בית-המשפט התרשם, כי הוועדה העדיפה את כמות השנים במוסד מוכר לרוטציה העומד בתנאי הכוכבית ככאלה שמשפיעות יותר על שיקול-דעתה, ולמרות הקושי הקיים ניתן להבין את שיקול-דעת הוועדה המאפשרת למומחה זה לקבל את התואר המבוקש לאור כמות השנים במוסד רציני כמו בית-החולים רמב"ם.

בכך מביעה הוועדה את דעתה ולפיה הקריטריונים אינם תורה למשה מסיני וכי ניתן לחרוג מהם. מהן אפשרויות החריגה, קשה לדעת מהקריטריונים למרות שהיה מצופה, כי גם חריגות שכאלה יבואו לכלל ביטוי באותם קריטריונים תוך ציון, כי אלה קריטריונים הניתנים לשינוי והתאמה על-פי קביעות הוועדה. מכל מקום, אפילו אם במקרה של רופא 20 חרגה הוועדה, עדיין אין להשוותו עם העותר לאור הוותק הכולל במוסד מוכר לרוטציה ועומד בתנאי הכוכבית.

בית-המשפט קבע, כי העותר לא הופלה ביחס אליהם. לוועדה שיקול-דעת והיא רשאית לעשות בו שימוש כפי שעשתה בנסיבות. במיוחד לאור העובדה ולפיה העותר עמד פעם נוספת לדיון בוועדה במהלך ההליך ונמצא, כי הינו רחוק עד למאוד מהקריטריונים ולכן הגמשתם במקרה המתאים, כך נדמה, אינה יכולה לחול על נסיבותיו של הועתר כפי סברת הוועדה. בחינת הקריטריונים נעשית תמיד על-פי תכליתם ובנסיבות מתן תואר מומחה למי שעונה על דרישות המשיבה כמוסד האחראי למתן תארי מומחה מבין כלל הרופאים העוסקים בתחום {ראה: בג"צ 219/81 שטרית נ' שר החקלאות, פ"ד לז(3), 481, 487 (1983)}.

אין באמור לעיל כדי לומר שהדרך בה הילכה הוועדה היא הדרך הראויה בנסיבות העניין בכל הקשור עם שקיפות החריגה מהקריטריונים ושקיפות אופן עבודת הוועדה. מן הראוי היה לקיים הליך ברור ומובן בדומה לאופן קבלת תואר מומחה ברגיל. מתן אפשרות להרחיב את מידות הקריטריונים למקרים הנראים לוועדה מתאימים אינה פסולה בעיני בית-המשפט, יחד-עם-זאת עניין זה חייב לקבל ביטוי מובהק בקריטריונים עצמם. אין לשכוח, כי אופן זה של קבלת תואר מומחה הוא חריג. וכחריג יש להתייחס אליו בזהירות רבה שמא יימצאו מומחים שאינם עונים על הקריטריונים לאחר שאלה קוצצו לטובתם על-פי שיקולי הוועדה, מצב אותו כאמור לעיל לא מצא בית-המשפט בנסיבות.

בכל הקשור עם טענת העותר ולפיה לא היתה המשיבה רשאית לקיים דיון בשל סעיף 192 לתקנון הרופאים המתייחס לאפשרות שינוי מהותי במסלולי ההתמחות אותם יש להביא בפני הנשיאות והוועד הפועל, טענה המשיבה, כי אין עסקינן בהתמחות מן המניין ובכך היא צודקת. אנו עוסקים במתן תואר מומחה למי שלא עבר כל התמחות פרטנית בתחום כחלוץ המקצוע. מכן נדמה שאין דרך אחרת אלא להכריז על מומחיות לאחר שעומדים בקריטריונים שהועלו על-מנת שמומחים אלה יעמדו בראש המקצוע בארץ ויהיו אלה שיקימו את דורות המומחים הבאים אחרת אין לנו מורים בתחום.

לאור כל האמור לעיל, העתירה נדחתה.

9. חובת ההנמקה על עררים שהוגשו על תוצאות הבחינה העיונית הממשלתית במקצועות הבריאות - העתירה התקבלה בחלקה
ב- עת"מ (יר') 28300-09-15 {מוסעב שואהנה נ' ועדת העררים במקצועות הבריאות, תק-מח 2015(4), 33025 (2015)} נדונה עתירתם של נבחנים, בוגרי תואר ראשון בפיזיותרפיה. לאחר שהתשובות לבחינה נבדקו הודע לעותרים, כי לא השיגו את הציון המינימאלי למעבר- 60.

בהתאם לנוהל הגשת ערר על תוצאות הבחינה העיונית הממשלתית במקצועות הבריאות {ייקרא להלן: "נוהל הגשת ערר"}, עיינו העותרים במחברות הבחינה, ולאחר העיון הגישו עררים על תוצאות הבחינות.

העותרים קיבלו תשובות מטעם המשיבים באשר לעררים שהגישו. התשובה כללה אך ורק את הציון המעודכן של כל אחד מהנבחנים, שהיה לגבי כולם נמוך מציון המעבר המינימאלי.

טענתם הראשונה של העותרים היתה, כי קראו את דף השאלות, והסתמכו על כך שרק תשובה אחת יכולה להיות נכונה. לדידם הכללה של יותר מתשובה נכונה אחת לצד המסיחים שאמורים להיות שגויים, יש בה כדי להטעות, לגרום לבלבול ניכר בעת פתרון השאלות והיא מנוגדת להוראות.

בעניין זה קבע בית-המשפט, כי קיומן של שתי תשובות נכונות לשאלה במבחן רב ברירה אינו דבר רצוי אך לעיתים אין מנוס ממנו. השאלה כיצד לנהוג במצב כזה: לפסול את השאלה כולה או להכיר בשתי תשובות נכונות, מצויה בליבת שיקול-הדעת של ועדת הבחינות או של ועדת הערר שהן הגורם המקצועי להכריע בשאלה.

הטענה השניה של העותרים היתה, כי התשובות שקיבלו לעררים שהגישו לא כללו כל הנמקה. הם לא התעלמו מכך שהנוהל אינו קובע, כי תינתן החלטה מנומקת אך הם סברו, כי אי-מתן תשובות מנומקות יש בו כדי ליצור בלבול ולעורר חשד, כי העררים לא נבדקו כדבעי על-ידי המשיבים.

באשר לטענה זו, קבע בית-המשפט, כי אין לאפשר מצב שבו התשובה היחידה שתינתן לערר תהיה, כי התקבל או נדחה {כפי שנעשה לגבי העותרים} או, כי יינתן פירוט של מספרי השאלות שבהן הערר התקבל או נדחה {כפי שהמשיבים מוכנים לעשות מכאן ולהבא}, אלא חייבת להינתן התייחסות עניינית כלשהי לטענות שהועלו, לקבלתן או לדחייתן. ההנמקה אינה חייבת להיות מפורטת והוועדות השונות ישקלו את הדרך הראויה לאזן בין הרצון לשמור על סודיות הבחינה והחומר לבין ההכרח לתת מענה מנומק, במידה כזו או אחרת, לערר, באופן שימלא אחר חובת ההנמקה כחלק מהחובה לתת לנבחן מידע על הנושא שנכשל בו.

לאור כל האמור לעיל, קבע בית-המשפט, כי העתירה מתקבלת בחלקה במובן זה שעל המשיבים לתת מענה מנומק לעררים שהוגשו.

10. העותרת לא החזיקה בתעודת הכרה במקצוע ולא עמדה בתנאי סעיף 58 לחוק ההסדרה - העתירה נדחתה
ב- עת"מ (יר') 9651-08-14 {אווה בן דוד נ' מדינת ישראל, תק-מח 2015(1), 27338 (2015)} נדונה בקשת העותרת, לקבל תעודת פיזיותרפיסטית לפי סעיף 58(ב) לחוק ההסדרה. סעיף זה הוא אחד מהוראות המעבר שבחוק והוא מאפשר לקבל תעודה לפי החוק למי שהיתה בידו ערב יום התחילה "תעודת הכרה במעמד במקצוע בריאות שנתן לו המנהל".

השאלה המרכזית שעמדה לפני בית-המשפט להכרעה, היא האם יש לתת לעותרת את התעודה לפי סעיף זה בנסיבות שבהן במועד הרלבנטי העותרת לא החזיקה בתעודת הכרה במקצוע בריאות שנתן לה המנהל; אך לפי טענתה, היא פנתה לרשות המינהלית לשם קבלת תעודת הכרה שכזו זמן סביר לפני המועד הרלבנטי. בשל עיכוב של הרשות היא לא קיבלה את התעודה בזמן. משכך יש לראותה כמי שהיתה "זכאית" לתעודת הכרה במקצוע בריאות שנתן המנהל באותה העת. וממילא, וזו הטענה, יש לראותה כמי שנכללת בהוראת המעבר שבסעיף 58(ב) לחוק ההסדרה.

העותרת הוסמכה, לפי העתירה, כפיזיותרפיסטית בצרפת, עוד בשנת 1984. היא עלתה לישראל בשנת 1990. היא פנתה למשרד הבריאות ב- 1989 בבקשה למתן הכרה במקצועות שירותי הרפואה למי שאינו אזרח ישראל. האישור לא ניתן לה משום שבאותה עת לא ניתן אישור פרטני שכזה. העותרת הגישה בקשה נוספת לקבל הכרה ולאחר שמעמדה היה של "עולה חדשה". הונפקה לה תעודת הכרה "זמנית" לתקופה של שנה.

לפי נהלי המשיבים באותה עת, לשם חידוש התעודה נדרשה העותרת להמציא חוות-דעת חיובית לאחר שנת העסקה כפיזיותרפיסטית בישראל. העותרת לא יכולה היתה למסור חוות-דעת שכזו באותה עת. על-כן היא קיבלה תעודת הכרה "זמנית" נוספת. העותרת פנתה לקבל תעודה "קבועה" לאחר מכן, למרות שלא עסקה שנה במקצוע ומבלי שהיתה בידה חוות-דעת חיובית. בקשה זו נדחתה והונפקה לה תעודה "זמנית" נוספת שתוקפה פג ב- 1993. לפי העתירה, העותרת עזבה את ישראל בשנת 1994 וחזרה להתגורר בצרפת.

בשנת 2005 החליטה העותרת לשוב לישראל ולהשתקע בה. לטענת העותרת, "בתחילת שנת 2005" היא פנתה למשרדי אגף הרישוי במשרד הבריאות "במטרה לברר מה עליה לעשות על-מנת שתוכל לשוב ולעסוק במקצועה כפיזיותרפיסטית".

תשובת הרשות לפנייה היתה, שבשל הזמן הממושך שבו העותרת לא חידשה את רישיונה עליה להציג אישורים רשמיים לעבודתה כפיזיותרפיסטית בחוץ-לארץ בעשר השנים שחלפו מאז פג תוקף התעודה הזמנית. במכתב נוסף של העותרת, הסבירה העותרת שעבודתה בחוץ לארץ היתה עצמאית ואין היא יכולה להציג אישורים כנדרש.

בית-המשפט קבע, כי למרות הקושי הברור במצב שאליו נקלעה העותרת והפגיעה בחופש העיסוק שלה, כמו גם נסיבותיה האישיות, לא ניתן להיעתר למבוקש בעתירתה זו ודינה להידחות. מסקנה זו מבוססת על כך שאכן עניינה של העותרת ונסיבותיה אינם חוסים תחת הוראת המעבר שבסעיף 58(ב) לחוק ההסדרה באשר הוראה זו דורשת שמבקש התעודה לפי החוק החזיק בתעודה זמנית או קבועה במועד הרלבנטי.

העותרת לא החזיקה תעודה שכזו במועד זה. לשון החוק ותכליתו אינן מאפשרות הרחבת תחולת סעיף 58(ב) לחוק ההסדרה על מי שהיה "זכאי להחזיק" בתעודה כעניין שבעיקרון. ומעבר לכך, נסיבות המקרה אינן כאלה שבהן ניתן לראות בעותרת כמי שהחזיקה בתעודה במועד הרלבנטי לפי סעיף 58(ב) לחוק ההסדרה בשל עיכוב בלתי-סביר ובלתי מוצדק של הרשות המינהלית בטיפול בבקשתה. אין נסיבות המקרה מקימות גם יסוד לטענה בעניין סעד מן הצדק וכדי חריגה מהוראת החוק.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי העותרת לא חלקה על כך שהיא לא החזיקה מעולם בתעודה קבועה. היא גם לא חלקה על כך שביום 22.07.05 היא לא החזיקה תעודה זמנית בתוקף. העותרת החזיקה אמנם בתעודות הכרה זמניות אולם האחרונה שבהן, תוקפה פג בשנת 1993. בנסיבות אלה, ולאור פרשנות סעיף 58(ב) לחוק ההסדרה, על פניו לא ניתן לראות את העותרת כמי שמקיימת את הדרישה שבסעיף זה לכך שהיתה בידיה תעודת הכרה במועדים הרלבנטיים.

לאור כל האמור לעיל, קבע בית-המשפט, כי הוראת סעיף 58(ב) לחוק ההסדרה היא ברורה וכך גם תכליתה, כמו גם הוראת המעבר ה"משלימה" לה - היא סעיף 58(ה) לחוק ההסדרה. זו איפוא התשובה במישור העקרוני. וגם במישור הפרטני-אנושי, שעניינו הרצון המבורך של העותרת לשוב לישראל ולקבוע כאן את מרכז חייה תוך שיש בידה האפשרות לעבוד בעיסוקה במשך שנים רבות ובשים-לב לנסיבותיה האישיות, הרי שנמצא לה לעותרת פתרון.

פתרון, בדמות של עריכת "בחינה מיוחדת" ואף בשפה האנגלית. ואם לבסוף לא מוצה אפיק וסעד זה בשל מקום עריכת הבחינה בלבד - יש כאמור להצר על כך; אולם במצב דברים זה לא מדובר בנסיבות שבשלן מוצדק לעשות שימוש בסמכות הכה חריגה של מתן סעד "למען הצדק" ומעבר להוראות החוק ולאיזונים שנקבעו בהוראות המעבר השונות. הכל, ומבלי צורך בהבעת עמדה בשאלה העקרונית, והיא השאלה אם כלל יש בידי בית-המשפט לעניינים מינהליים סמכות מעין זו. בשל מכלול טעמים אלה המסקנה היא, שלא ניתן להיעתר למבוקש.

במקרה דומה ב- עת"מ (יר') 50807-01-14 {גב' עליזה רובנס נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, תק-מח 2014(3), 1274 (2014)} נדונה בקשת העותרת לקבל תעודת פיזיותרפיסטית לפי חוק הסדרת העיסוק במקצועות רפואיים, התשס"ח-2008 {ייקרא להלן: "חוק הסדרת העיסוק"}.

העותרת, בת 58, בוגרת בית-הספר לפיזיותרפיה אשר נוהל על-ידי שירותי בריאות כללית ומכון וינגייט. העותרת סיימה את לימודיה בשנת 1979, ומאז ועד היום משמשת כפיזיותרפיסטית. במהלך שנים אלה הועסקה העותרת על-ידי גופים רבים, לרבות שירותי בריאות כללית והמועצה האזורית חבל אילות.

עם סיום לימודיה, נדרשה העותרת להגיש עבודה סמינריונית. זאת כדי להשלים את חובותיה האקדמיות וכתנאי לקבלת תעודת הסמכה מבית-הספר. אלא שהעותרת לא הגישה את העבודה.

בשנת 1983, בהמשך לפנייתה של העותרת {שלא צורפה לעתירה}, כתבה לה המפקחת הארצית בקופת-חולים כללית, כי לאחר בירור שערכה לגבי זכאותה של העותרת לקבלת תואר מוסמך, נמצא, כי הצדק עימה. העותרת טענה, כי במהלך השנים היא המשיכה בניסיונותיה לקבל את תעודת ההסמכה, אך אלה העלו חרס שכן תכולת ארכיון בית-הספר, בו סברו, כי התעודה נמצאת, לא נשמרה.

לימים, כך העותרת טענה, בוטלה הדרישה להגשת עבודה סמינריונית כתנאי לקבלת תעודת ההסמכה. לטענתה של העותרת, בשנת 1994, עם סגירת בית-הספר, נמסרו לבוגרים גיליון ציונים ולצידו תעודת ההסמכה, אולם העותרת, מסיבות שאינן ידועות לה, לא קיבלה את התעודה, כי אם גיליון ציונים בלבד.

מרישומי המשיבים עלה, כי בחודש אוקטובר 1996 פנתה העותרת למשיב 1. העותרת צירפה לפנייתה אישור {משנת 1979} משירותי בריאות כללית ומכון וינגייט, בו נכתב, כי העותרת למדה בבית-הספר בשנים 1979-1976, וכי כדי לקבל את תעודתה עליה להגיש עבודה סמינריונית. ביום 07.10.96 הושב לעותרת, כי כדי לבחון את בקשתה עליה להמציא תעודת גמר לימודים כמקובל.

בשנת 2001, במסגרת רה-ארגון שנערך במכון להתפתחות הילד באילת בו הועסקה בעת ההיא, התבקשה העותרת להציג תעודת הכרה במעמד מטעם משרד הבריאות, כתנאי להמשך עבודתה. משכך, פנתה העותרת למשרד הבריאות פעם נוספת בבקשה לקבלת תעודת הכרה.

העותרת ציינה, כי היא נדרשה בעבר להגיש עבודה סמינריונית, אולם במהלך כתיבתה התבשרה, כי זו אינה מהווה עוד תנאי לקבלת תעודת ההסמכה. עוד נכתב, כי חרף זאת, תעודת ההסמכה האמורה לא התקבלה אצלה, ובינתיים העתיקה העותרת את מקום מגוריה לדרום הארץ, ולא עסקה במקצוע הפיזיותרפיה במשך שנתיים, שלאחריהם החלה לעבוד במכון ביטבתה.

מנהל האגף לרישוי מקצועות רפואיים במשרד הבריאות, השיב לעותרת, כי "בלא תעודה המעידה על סיום לימודייך בפיזיותרפיה לא נוכל לדון בבקשתך לתעודת הכרה במעמד במקצוע זה".

נעמי סיון, אשר שימשה בזמנו כראש מדור פיזיותרפיה בקופת-חולים כללית, כתבה לעותרת, כי היא "שולחת (לעותרת) אישור רשמי של שירותי בריאות כללית המעיד, כי למדת ב"וינגייט" ואת זכאית לתעודה - מסמך זה הינו רשמי ועשוי לשמש במקום תעודה".

בהמשך הוחלט להביא את עניינה של העותרת בפני הוועדה המייעצת במקצוע הפיזיותרפיה. לאחר מכן הוחלט, כי לקבלת תעודה הכרה במעמד, העותרת חייבת להציג דיפלומה מלימודייה בעבר או לסיים לימודים ולקבל תואר מאחד המוסדות המוכרים היום.

העותרת המשיכה בניסיונותיה להשיג את תעודת ההסמכה, עד שלבסוף הגישה המרצת פתיחה למתן סעד הצהרתי לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב. בעקבות הגשת ההמרצה החלה הידברות בין העותרת לשירותי בריאות כללית, שבסופה נחתם הסכם פשרה בו נקבע, כי שירותי בריאות כללית יעבירו לידי העותרת תעודת הסמכה לפיה האחרונה החלה ללמוד בבית-הספר לפיזיותרפיה בחודש אוקטובר 1976 וסיימה ללמוד בחודש ספטמבר 1979, וכי החל מיום 20.09.79 היא מוסמכת לעבוד במקצוע הפיזיותרפיה.

העותרת טענה, כי לאחר קבלת תעודת ההסמכה כאמור, פנתה בכתב למשרד הבריאות בבקשה לקבל את תעודת ההכרה, אולם חרף ניסיונות רבים לא הצליחה לברר מה עלה בגורל בקשתה.

העותרת פנתה למשרד הבריאות פעמים רבות נוספות במהלך השנים 2010 ו-2011. לבסוף נמסר לה, על-ידי נציג מוקד "קול בריאות", כי התיק בעניינה נשרף בארכיון וכי עליה להגיש את בקשתה פעם נוספת, שלישית במספר. כך עשתה העותרת.

ביום 21.08.13 השיבה לה עו"ד, מהלשכה המשפטית של משרד הבריאות, כי על-פי רישומי המשרד העותרת פנתה לראשונה לשם קבלת תעודה הכרה בשנת 1996, וכבר במועד זה נמסר לה, כי לשם קבלתה עליה להמציא תעודה המעידה על סיום לימודיה. הדבר נמסר לה פעם נוספת בשנת 2002, ובשנת 2003, והעותרת מעולם לא ערערה על דרישות אלה.

עורך-הדין ציינה במכתבה, כי בהתאם לחוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות, לשם קבלת תעודת פיזיותרפיסט יש להיות, בין-היתר, בעל תואר אקדמי במקצוע. חריג לכך נמצא בהוראת המעבר הקבועה בסעיף 58(ב) לחוק הסדרת העיסוק, המתייחסת למי שהיתה בידו תעודת הכרה בתוקף ביום 22.07.05. אלא שבגדרי הסעיף "לא באים מי שנמצאו זכאים בעבר לקבלת תעודה, אך תעודתם לא היתה בתוקף בתאריך הקבוע בהגדרת תעודת הכרה במעמד שבחוק. קל וחומר שמי שכלל לא היה בעל תעודה ולא נמצא בעבר כזכאי לתעודה... אינו בא בגדר הסעיף." עוד נכתב, כי העותרת נופלת בגדר החריג הקבוע בסעיף 58(ה) להוראת המעבר, ולפיכך עליה לעמוד בבחינה כתנאי לקבלת תעודת פיזיותרפיסט.

באת כוחה של העותרת פנתה למשיבים, וביקשה, כי יבחנו את עניינה של העותרת פעם נוספת. בקשה זו נדחתה.

בעתירתה ביקשה העותרת לבטל את החלטת המשיבים לחייבה לעמוד בבחינה כתנאי להענקת תעודת פיזיותרפיסט.

בית-המשפט דחה את העתירה ופירט, כי טענות העותרת כוללות ארבעה ראשים עיקריים: חוסר סבירות ומידתיות בהחלטת המשיבים שלא שקלו את מכלול השיקולים הרלוונטיים, טענה זו נסובה סביב אופן פרשנותו של סעיף 58(ב) לחוק הסדרת העיסוק; שיקול-הדעת שהפעילו המשיבים בהחלטתם אינו סביר - בטענה זו מכוונת העותרת לאופן פרשנותו של סעיף 58(ה) לחוק הסדרת העיסוק; פגיעה בעיקרון השוויון והפליית העותרת לעומת חבריה ללימודים; ופגיעה בחופש העיסוק של העותרת כעוסקת ותיקה.

באשר לטענת העותרת לחוסר סבירות בהחלטת המשיבים בראי סעיף 58(ב) לחוק הסדרת העיסוק, קבע בית-המשפט, כי לשונו של סעיף 58(ב) לחוק הסדרת העיסוק ברורה.

הסעיף קובע, כי "מי שהיתה בידו ערב יום התחילה תעודת הכרה במעמד" זכאי לקבל תעודה חלופית, בהתאם לקבוע בחוק. הסעיף מציין באופן מפורש וברור מהו המועד הרלוונטי והקובע להחזקה בתעודת הכרה, ערב התחילה. יוער, כי בענייננו, וכפי שכבר הוזכר, משרד הבריאות חדל מהנפקת תעודות ההכרה עוד טרם ערב התחילה, אלא שהדבר אינו משליך כלל על עניינה של העותרת אשר לא היתה בידיה תעודת הכרה, לא במועד התחילה ולא במועד הקבוע בחוק, ואף אינה מחזיקה בה במועד כתיבת שורות אלה.

הלכה למעשה, בקשת העותרת לקבל תעודת הכרה נדחתה מן הטעם שלא היתה בידיה תעודת הסמכה. יתר-על-כן, הדיבור "היתה בידו" שבסעיף, שם את הדגש על החזקה ממשית של המבקש בתעודת ההכרה. כלומר, הסעיף אינו מכוון למי שיכול שהיתה בידיו תעודת הכרה, או למי "שיש לראותו כמי שהיתה בידיו תעודת הכרה" במועד הקבוע בחוק. הסעיף לא רק שאינו מכוון לכך, אלא קובע מפורשות את ההיפך.

יתר-על-כן, הסעיפים העוקבים לסעיף 58(ב) לחוק הסדרת העיסוק, מלמדים אף הם על כוונת המחוקק לכלול בגדר הסעיף רק את מי שהיתה בידו תעודת הכרה במועד הקבוע בחוק.

כך למשל, נקבע בסעיף 58(ג)(1) לחוק הסדרת העיסוק, כי מי שסיים עד יום התחילה את לימודיו במקצוע הבריאות בישראל, והוא זכאי לתואר אקדמי, אף אם טרם הוענק לו התואר האמור, זכאי לקבל תעודה במקצוע בריאות {בכפוף לתנאים הקבועים בסעיף}. המשמעות היא, כי המחוקק העניק מרחב תימרון באשר למרווח הזמן בו ניתן היה לקבל את התואר האקדמי הנדרש בסעיף, כתנאי לקבלת תעודה במקצוע הבריאות, מה שאין כן לגבי סעיף 58(ב) לחוק הסדרת העיסוק.
בדומה לכך, בסעיף 58(ו) לחוק הסדרת העיסוק נקבע, כי המנהל רשאי להעניק תעודה במקצוע בריאות למי שערב יום התחילה החל את לימודיו במסלול לימודים מוכר, בצירופם של תנאים נוספים הקבועים בסעיף, וביניהם עמידה בבחינה. בסעיף הוגדר "מסלול לימודים מוכר" כלימודים במוסד לימודים ולפי תכנית לימודים, שלבוגריו הוקנתה תעודת הכרה במעמד מטעם המנהל, לפי הכללים שקבע המנהל ושהיו נהוגים עד למועד הקבוע בחוק. המשמעות היא שגם מי שאין ספק לגביהם שהיו זכאים לתעודת הכרה, לא נכנסו לגדר סעיף 58(ב) לחוק הסדרת העיסוק, אלא "הופנו" לסעיף 58(ו) לחוק הסדרת העיסוק.

עוד ציין בית-המשפט, כי סעיף 58(ב) לחוק הסדרת העיסוק הוא סעיף פרוצדוראלי במהותו, שכן הוא מאפשר למי שהיתה בידו תעודת הכרה במועד הקבוע בחוק, להחליפה בתעודה חדשה על-פי תנאים שכבר נבדקו בעבר על-ידי משרד הבריאות. אלא שכאמור לעיל, בקשתה של העותרת לקבל תעודת הכרה נדחתה על-ידי משרד הבריאות פעמים רבות בעבר, והעותרת מעולם לא עברה את ההליך המינהלי הדרוש לצורך קבלתה.

גם על נקודה זו התעכבה העותרת בטיעונה, בציינה, כי אין ספק כלל, כי אילו היתה נערכת בשעתו בדיקה מהותית של זכאותה לתעודת הכרה, היתה נמצאת זכאית לקבלתה. אלא שגם בכך אין די. עניין דומה נדון בפני בית-המשפט, ב- עת"מ 41001-01-13 {קליטין נ' משרד הבריאות (2013)}, שעסקה בהחלטת משרד הבריאות לדחות את בקשת העותרת {שם} לקבל תעודת קלינאית תקשורת.

בפסק-הדין נקבע, כי יש לדחות את הטענה לפיה יש לראות את העותרת {שם} כבעלת תעודת הכרה מכוח סעיף 58(ב) לחוק הסדרת העיסוק לנוכח זכאותה בעבר, בטרם כניסת החוק לתוקף, לקבלת תעודת הכרה. יובהר, כי בעניין קליטין נטען, כי ההליך לקבלת תעודת הכרה כלל בדיקה מהותית ומקיפה, במהלכה קיבל המבקש תעודה זמנית, ולאחר מכן נדרש לעבוד תחת פיקוח של קלינאי תקשרות מוכר, כאשר רק בסוף הליך זה זכה המבקש בתעודת מעבר קבועה.
נסיבות אלה שונות מהנסיבות שבעניינו, שכן לא הועלתה כל טענה על-ידי המשיבים, כי העותרת נדרשה לעבוד תחת פיקוח של מאן דהוא. אלא שחרף ההבדלים בין שני המקרים, קביעתו של בית-המשפט בעניין קליטין רלוונטית גם לעתירה דנן. זאת משום שבעניין קליטין נקבע, כי אין מקום לראות בעותרת שם כמי שהיתה זכאית לקבלת תעודת הכרה קבועה "למרות שאין מחלוקת בין הצדדים, כי ככל הנראה היתה העותרת מקבלת תעודת הכרה זמנית, לו היתה פונה בבקשה מתאימה בתקופה שקדמה לחקיקת החוק".

נוכח כל האמור לעיל, לא נמצאה לבית-המשפט כל דרך או עילה לקבל את הפרשנות אותה הציעה העותרת לסעיף 58(ב) לחוק הסדרת העיסוק, ואין לקבוע, כי הוא חובק גם את מי "שיש לראות בו" ככזה שהיתה בידו תעודת הכרה במועד הקבוע בחוק.

באשר לטענת העותרת לפגיעה בעיקרון השיוויון והפלייתה, קבע בית-המשפט, כי דין הטענה להידחות. העותרת עצמה כתבה, הן בעתירה והן במכתביה למשיבים, כי העובדה שהיא לא קיבלה את תעודת ההסמכה עם סיום לימודיה בשנת 1979 נעוצה היתה בכך, כי היא לא השלימה את חובותיה האקדמיות {הגשת עבודה סמינריונית}. קרי, חבריה של העותרת לספסל הלימודים, אשר להם ניתנה תעודת ההסמכה במועד זה, אכן הגישו, ככל הנראה, את העבודה.

ככל שהעותרת מכוונת את דבריה לטענתה לפיה בשנת 1994 קיבלו חבריה לספסל הלימודים תעודת הסמכה, שעה שהיא, מסיבות שאינן ידועות, לא קיבלה אותה, הרי שלא הונחה בפני בית-המשפט, כל תשתית עובדתית לביסוס טענה זו. מכל מקום, העותרת ידעה על סירוב המשיבים לדון בבקשתה לקבלת תעודת הכרה בהיעדר תעודת הסמכה, וברי, כי השוני הרלוונטי בין העותרת לבין חבריה לספסל הלימודים הוא שהיתה בידם תעודת הכרה במועד הקבוע בחוק.

באשר לפגיעה בחופש העיסוק קבע בית-המשפט, כי דין טענה זו להידחות. יובהר כי גם לשיטת העותרת, אין חולק, כי הוראות המעבר שנקבעו בחוק עומדות בפסקת ההגבלה שבחוק יסוד חופש העיסוק, אלא שעל המשיבים היה להפעיל שיקול-דעת בבואם לבחון את עניינה של העותרת, עוסקת ותיקה ומקצועית, אשר למדה במוסד מוכר ומוערך.

אכן, כשם שאין חולק על חוקיותו של החוק, לרבות הוראות המעבר, כך אין חולק, כי עצם ההסדרה פגעה בחופש העיסוק של העוסקים הוותיקים, עליהם נמנית העותרת. אלא שזוהי טבעה של הסדרה, ואלה תוצאות עריכתה. קשה אם-כן לקבל טענה לפיה ההסדר אינו מידתי או אינו משרת את תכליתו רק לגבי העותרת, שעה שהיא עצמה אינה תוקפת את חוקיותו.

מדובר איפוא בהסדר שאמור לחול על כלל העוסקים הוותיקים במקצועות פרה-רפואיים, ומעצם היותו הסדר כוללני, הטומן בחובו תנאים מתנאים שונים, עלול הוא להוביל לתוצאות שאינן פשוטות לפרט מסויים. אלא שכאמור לעיל, ובהיעדר טענה בדבר החוקיות של הוראת המעבר, אין לקבוע, כי דרישת הבחינה אינה מידתית. לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את העתירה.

11. שלילת ציון המגן בחינה לסטאז
ב- עת"מ (יר') 35739-05-13 {חוסאם סובח ואח' נ' משרד הבריאות ואח' כב' השופט דוד מינץ, תק-מח 2013(2), 21556 (2013)} נדונה עתירה שהגישו העותרים כנגד המשיבים, לביטול החלטתם לפיה נשלל "ציון המגן" שקיבלו העותרים בקורס הכנה ובבחינה שנערכה בסיומו וזיכה אותם בתוספת של 10 נקודות לציון שקיבלו או שיקבלו בבחינה הממשלתית לקראת סטאז' ברפואה.

העותרים הם בוגרי לימודי רפואה באוניברסיטאות מוכרות בחוץ-לארץ ובעלי השכלה רפואית כמשמעות מונח זה בסעיף 4(ב)(2) לפקודת הרופאים (נוסח חדש), התשל"ז-1976 {ייקרא להלן: "פקודת הרופאים"}. הם חזרו לישראל וביקשו לקבל בה רישיון לעסוק ברפואה. לשם כך הם השתתפו בקורס הכנה לבחינה לקראת סטאז' אצל משיב 3 {להלן: "בית-החולים"}. הקורס הוכר כדין בהתאם לתקנה 5א' לתקנות הרופאים (בחינה לקראת סטאז'), התשמ"ח-1988 {ייקרא להלן: "תקנות הרופאים"}. העותרים סיימו בהצלחה את הקורס וקיבלו בבחינה שהתקיימה בסיומו ציון הגבוה מ- 70, הנחשב כ"ציון מגן" כמשמעותו בסעיף 5א(ב) לתקנות הרופאים. בהמשך נבחנו העותרים בבחינה הממשלתית לקראת סטאז' שנערכה בהתאם להוראת סעיף 17ב' לפקודת הרופאים. לפי תקנון קורסי ההכנה שנקבע על-ידי משיב 1 ומשיב 2, המשמש כמנהל האגף לרישוי מקצועות רפואיים במשיב 1, משמעות ציון המגן שניתן בסיום קורס הכנה היא תוספת של 10 נקודות לציון הבחינה הממשלתית לכל מי שציונו בקורס ההכנה עולה על 70, כדוגמת העותרים, כאמור.

קורס ההכנה שקיים בית-החולים במהלך החודשים פברואר-אוגוסט 2012, בו השתתפו העותרים, אושר על-ידי המשיבים. כן אושר מתן ציון מגן למסיימים את הקורס בהצלחה. לטענת העותרים, קורס ההכנה הועבר על-ידי מיטב המרצים המומחים בתחומם ונוהל כהלכה. במהלך הקורס נערכו בבית-החולים מספר ביקורים של נציגי משיב 1, בכללם מנכ"ל המשרד, פרופ' גמזו, ולא נשמעה כל טענה בנוגע להתנהלותו או איכותו.

בסיומו של הקורס, נערכה בחינת סיום בפיקוח מפקחים מטעם משיב 1. הבחינות נבדקו על-ידי יו"ר ועדת הבחינות הממשלתית ברפואה, פרופ' הרברט פרוניד ותוצאותיהן פורסמו לנבחנים. בהמשך, נבחנו העותרים בבחינה הממשלתית בהסתמכם על כך שמובטח להם ציון מגן של 10 נקודות. טענת העותרים היתה, כי הידיעה שמובטחת להם תוספת של 10 נקודות השפיעה על דרך הלימוד לבחינה ופתרונה, שכן הם חילקו את זמנם על מספר שאלות קטן יותר כדי להשיג את רף הציון הנדרש בהניחם קבלת התוספת של אותן 10 נקודות, כאמור.

ברם, כאשר פורסמו ציוני העותרים בבחינה הממשלתית, נתחוור להם, כי המשיבים החליטו שהם אינם זכאים לתוספת ציון המגן, וזאת בשל בדיקה ובירור שנערך על-ידי המשרד. למרבית העותרים, אי-ההכרה בציון המגן גרמה לאי-עמידתם בבחינה הממשלתית, ולאחרים מביניהם, אי-ההכרה מנעה מהם לעבור את רף הציון {50} המתיר הגשת ערעור על הציון שקיבלו. בסופו-של-יום, ניתנה לעותרים אלו זכות הערעור, אך ערעורם טרם נבדק. יצויין, כי לפי תקנון קורס ההכנה והוראות משיב 1, ציון המגן תקף לשנתיים מיום קבלתו ולשלושה מועדי בחינות ממשלתיות בלבד. גם לא ניתן לקבל ציון מגן חוזר לאחר השתתפות בקורס הכנה נוסף.

בפגישה שקיימו חלק מהעותרים עם נציגי בית-החולים, נאמר להם, כי ההחלטה בדבר הקפאת ציוני המגן שלהם התקבלה נוכח תלונה שהתקבלה במשיב 1 על-ידי תלמיד אחד או שניים שלמדו בקורס ההכנה ונכשלו בו. התלונה התייחסה להתנהלות הקורס, ובכלל זה לנוכחות המשתתפים בו, אופן רישום הנוכחות, ניהול הבחינה שהתקיימה בסיומו, כשבין-היתר נטען, כי נמסר לנבחנים מידע על שאלות הבחינה לפני קיומה וכי ניתן סיוע לנבחנים במהלך הבחינה בניגוד לנהלים.

ניסיונות העותרים לשינוי החלטת המשיבים נחלו כישלון חרוץ. במכתב שנשלח להם מטעם המשיבים נכתב, כי בשל חומרת הטענות הנוגעות לקורס ההכנה, מבקש משיב 1 לברר את העניין לעומקו בטרם יקבל את החלטתו בנושא. בהמשך, העביר משיב 1 את בירור התלונות כנגד הקורס והמבחן שנערך בסיומו לחקירת משטרת ישראל.

פסק-הדין בעתירה הראשונה
בפסק-הדין נקבע, כי הראיות שהוצגו על-ידי המשיבים, כאלו שעמדו לפניהם במועד קבלת ההחלטה, כפי שעולה ממכתב התלונה שהוגש למשטרת ישראל, הן תלונה של שניים מתלמידי הקורס אודות אי-סדרים בניהול הקורס ואודות טוהר הבחינה, וחוות-דעת סטטיסטית אודות שיעור ההצלחה של הנבחנים וגובה ציוניהם בבחינת בית-החולים אל מול ציוניהם בבחינה הממשלתית.

משיב 1 טען גם לאי-סדרים ברישום לקורס, אך בצדק נטען על-ידי העותרים שם, כי טענות אלו לא הועלו כנגד בית-החולים בעבר ומשיב 1 אישר לבית-החולים את הקורס ואף את נוסח המבחן חרף העובדה, כי ידע שמדובר במבחן קל יחסית.

מנגד, עמדו בפני משיב 1 הכחשותיהם של מנהל הקורס ומנהל בית-החולים. לפיכך, בנסיבות ההן נקבע, כי החלטת המשיבים בכל הנוגע להקפאה מידית של ציון המגן עד לעריכת בירור ולו ראשוני היתה סבירה ומידתית ולא נמצאה כל הצדקה להתערב בה. עם-זאת נקבע, כי החלטת משיב 1 פוגעת בחופש העיסוק של העותרים שעמלו במשך שנים רבות על לימודיהם, ועל-כן, על-אף שלא יכולה להיות מחלוקת, כי בשלב ההוא הקפאת ציון המגן היתה לתכלית ראויה, היה עליה לעמוד במבחן המידתיות.

לכן נקבע, כי נקודת האיזון חייבת לנוע לעבר העותרים ולמניעת הפגיעה בהם לתקופה ארוכה ובלתי-קצובה. לפיכך, בנסיבות ההן, שעה שלא היה בידי המשיבים ראיות כלשהן למעורבות ישירה של מי מהעותרים למעט אחד מהם במעשים פסולים במסגרת הקורס והבחינה, לא נמצאה הצדקה להקפיא את ציון המגן של כלל הנבחנים לתקופה בלתי קצובה עד להשלמת חקירת המשטרה, שיכולה למצער לערוך מספר רב של חודשים, שעה שעניינם הפרטי של כל אחד מהם לא נבחן כלל. פגיעה זו לתקופה ארוכה נראתה מעבר לנדרש ולא נתנה משקל ראוי לנזק שנגרם לעותרים אשר למדו שנים רבות להשגת רישיון העיסוק ברפואה, הן במישור הכספי, הן לחופש העיסוק שלהם והן לשמם הטוב, כשגם מהראיות שעמדו בפני משיב 1 באותה עת לא עלה, כי דבק פגם של ממש בעותרים עצמם, וודאי לא בכולם. מה גם שלא נערך שימוע אישי למי מהם ואף לא נתבקשה תגובתם האינדיבידואלית לטענות נגדם או כנגד הקורס בכללותו.

מסקנת פסק-הדין היתה, כי על-אף שכאמור, ההחלטה על הקפאה מידית של ציוני המגן היתה סבירה לשעתה, הרי שאי-קציבת זמן למתן החלטה סופית באופן שעלול למנוע מהעותרים לקבל את הרישיון לתקופת זמן ארוכה בלתי-קצובה התלויה בסיום חקירת המשטרה, היתה בעייתית ולא איזנה כראוי בין האינטרסים השונים. בהתחשב בכך שמועד הבחינה הממשלתית הבא הרלוונטי לעותרים היה ועודנו בחודש ספטמבר השנה נקבע, כי יש לאפשר להם זמן מינימאלי של לימוד והכנה לבחינה, וכי יש להותיר את ההחלטה בדבר הקפאה זמנית של ציוני המגן עד למתן החלטה סופית של המשיבים שתינתן לכל המאוחר עד סוף חודש אפריל 2013 בהתאם לחומר שיהא מונח בפניו באותו מועד.

גם אם כאמור, היה בראיות שבידי המשיבים אז, כדי להעמיד תשתית עובדתית מספקת להקפאה זמנית של ציוני מגן, לא היתה תשתית ראייתית כה משמעותית שהיה בה להצדיק את הקפאת ציוני המגן לתקופה ארוכה. היה גם די נהיר, כי לא היו בראיות די, אף לא במבחן ראיות מינהליות, כדי להביא למסקנה, כי יש לבטל לחלוטין את קורס ההכנה כמו גם את ציון המגן של כל העותרים. לכן בסופו-של-יום נקבע, כי הקפאת ציוני המגן של העותרים תיוותר על כנה עד למתן החלטה סופית של המשיבים שתינתן לכל המאוחר בסוף חודש אפריל 2013 לפי המידע שיעמוד בפניהם במועד מתן ההחלטה.

החלטת המשיבים לאחר פסק-הדין וטענות הצדדים בעתירה
המשיבים לא נתנו את החלטתם עד למועד שנקבע בפסק-הדין ואף לא מסרו את החלטתם שניתנה לבסוף לידי העותרים. בהחלטה עצמה צויין, כי משטרת ישראל טרם סיימה את חקירתה ובכוונתה לעשות כן ולחקור מעורבים נוספים בפרשה. נאמר, כי נתקבל עדכון מהמשטרה, ממנו עולה, כי במהלך הקורס נעשו זיופים ביחס לרישומי הנוכחות, הבחינה בסיום הקורס נמסרה לנבחנים לפני מועד עריכתה וכי בבחינה השתתפו נבחנים שלא השתתפו בקורס.

לכן, במצב דברים זה, בו משטרת ישראל החליטה לחקור את החשדות ועל-פניו נמצא חיזוק לגרסתם של הטוענים להתנהלות בעייתית "בלשון המעטה", בקורס ההכנה, הוחלט שלא לאפשר למשתתפי הקורס לעשות שימוש בציון המגן שניתן להם בהתבסס על השתתפותם בקורס ההכנה והבחינה שנערכה בסיומה. עם-זאת נאמר, כי ההחלטה תיבחן בשנית בהתאם להתקדמות החקירה, וכי לפנים משורת הדין יתאפשר למשתתפי הקורס לגשת אל בחינות הרישוי הבאות. הובהר, כי אין במתן אפשרות זו בכדי להבטיח לנבחנים אלו לקבל רישיון במידה ויעברו את הבחינה. לפני קבלת הרישיון ובהתאם להתקדמות החקירה ייבחן האם הנבחנים עומדים בתנאי סעיף 4(א)(1) לפקודת הרופאים, דהיינו האם מתקיים בהם תנאי "אדם הגון" לשם קבלת רישיון.

החלטה זו לא ערבה לחכם של 13 מתוך 24 העותרים בעתירה הראשונה והללו הגישו את העתירה הנוכחית. בעתירה טענו העותרים, כי גם כיום אין בידי המשיבים או המשטרה ראיות סבירות כנגד מי מהם, וודאי שלא נגד כולם. הדבר מצביע על כך שההחלטה שהתקבלה הינה בגדר ענישה קולקטיבית, שהיא בלתי-סבירה באופן קיצוני.

למעשה, לא קיים כל שוני בין נימוקי ההחלטה הנוכחית לאלה של קודמתה, אשר בעקבותיה הוגשה העתירה הראשונה, ואשר בית-המשפט קבע, כי היא אינה יכולה לעמוד על כנה לטווח ארוך. כמו-כן, לא צורפו כל ממצאים או ראיות חדשות המבססות את החשדות {שלא השתנו}, ובוודאי שלא קיימים כאלה ביחס לכל העותרים. למעט מספר מצומצם של העותרים, הם לא נחקרו וממילא כלל לא נתבקשה גרסתם.

עד היום לא רק שלא הוענקה לעותרים זכות שימוע כהלכתו, הם אפילו לא נתבקשו למסור עדות במשטרה ולכן ההחלטה היא בלתי-סבירה ובלתי-מידתית. זאת ועוד, למעשה התשתית העובדתית דומה במהותה לזו שעמדה לפני המשיבים לפני מתן פסק-הדין הראשון בו נקבע, כי החשדות העיקריים להם טוענים המשיבים מתייחסים לניהול הקורס והבחינה ולא לעותרים באופן ספציפי וכי לא הוצגו למשל, עדויות ישירות כנגד מי מהעותרים באופן ספציפי על העתקה בבחינה.

לכן נקבע, כי אין הצדקה להקפיא את ציוני המגן לתקופה ארוכה. כאז כן היום, אין בראיות כדי להביא למסקנה, כי יש לבטל לחלוטין את קורס ההכנה כמו גם את ציוני המגן של כל העותרים. לטענת העותרים איפוא, ההחלטה, כקודמתה הינה פוגענית במידה אנושה ביחס לזכויותיהם, המבקשת לחרוץ את דינם כאילו הוכחו הטענות כנגדם וכאילו נמצא יסוד לפגמים בלימודיהם בקורס, בשעה שאין חולק, כי דבר לא הוכח ולא נמצא. העותרים הדגישו, כי הם אינם כופרים בזכותם של המשיבים או של כל רשות אחרת להפעיל סמכויותיהם על-פי כל דין ולבצע פעולות חקירה. ואולם עניינה של עתירה זו בהיפוך היוצרות שביצעו המשיבים, אשר בעוד אין בידיהם תשתית סבירה הם קיבלו החלטה בלתי-מידתית אשר קוטעת את מסלול חייהם של העותרים ופוגעת אנושות בזכויותיהם.

אם יימצאו הראיות כפי שסבורים המשיבים, הרי שלא תהיה מניעה בידם לפנות אז אל העותרים ולהפעיל את סמכויותיהם בעניינם. אולם ענישת העותרים לפני שנמצאו ראיות כאלה ועל יסוד האפשרות, כי יימצאו, מקומה לא יכירנה במקומותינו והיא בטלה או ראויה לביטול.

מנגד טענו המשיבים, כי בנסיבות העניין החלטתם היא סבירה ולא היה מנוס מלקבלה. מדובר בחשדות לביצוע מעשים חמורים ביותר אשר משיב 1 בתפקידו כרגולטור על מערכת הבריאות, על רישוי מקצועות רפואיים וכאחראי על שמירת רמה מקצועית הולמת של העוסקים במקצוע הרפואה, העוסק במישרים בחיי אדם ואשר לנגד עיניו עומד שלום הציבור ובריאותו, אינו יכול להתעלם מהם.

כמו-כן, המשיבים אינם יכולים להתעלם משלל הטענות והראיות המינהליות כבדות המשקל באשר להתנהלות בעייתית של מינהלי הקורס ואופן רישום התלמידים, מידע שלילי ביותר שנתקבל משני תלמידים שהשתתפו בקורס המתארים מסכת של פגמים חמורים בהתנהלות, תוצאות לא מוסברות של התלמידים והפילוח הסטטיסטי המצביע על היעדר התאמה, כמו גם מסקנות הביניים של משטרת ישראל.

לפיכך האיזון הנכון בין זכות העותרים לקבלת ציון המגן לבין חובת העמידה בתנאי הרישיון מחייב לא להעניק לעותרים רישיון או הרשאה לסטאג' ולמעשה להעמיד חיי אדם בידי מי שיש ספק לגבי זכאותו לקבלת אותו רישיון או הרשאה.

מעבר לכך אין מקום ליתן "פרס" בדמות ציון מגן למי שחשוד, כי אותו ציון ניתן לו שלא כדין. אם אכן בתום הבירור המשטרתי יתברר, כי ניתן לסמוך על קורס ההכנה וכי העותרים השיגו את ציון המגן כדין, המשיבים יביאו בחשבון את ציון המגן בתוצאות הבחינה. מעבר לכך, כדי למזער את הפגיעה בעותרים, הוחלט לאפשר למעוניינים בכך לגשת לבחינות הרישוי הבאות ללא ציון מגן, על-מנת לנסות להוכיח את עמידתם בתנאים המינימאליים לעיסוק ברפואה.

עוד טענו המשיבים, כי יש גם לדחות את טענת העותרים, כי חלוף הזמן מצדיק את שינוי ההחלטה. אדרבה, בתקופה שחלפה מאז מתן פסק-הדין הראשון חלה התפתחות לרעת העותרים כאשר נמסר על-ידי משטרת ישראל, כי הוחלט לפתוח בחקירה וכי לכאורה הגרסה שנמסרה על-ידי שני הנחקרים שהתלוננו על התנהלות הקורס נמצאה כאמינה. לאישוש טענותיהם העבירו המשיבים את דו"ח העדכון של המשטרה לעיונו של בית-המשפט במעמד צד אחד בהסכמת בא-כוח העותרים. הודגש, כי אין המדובר במקרה זה בשלילת האפשרות לעותרים להתחיל את הסטאג', כי אם בשלילת האפשרות לעשות שימוש בציון המגן שניתן בקורס לגביו קיים, כאמור, חשד שהתנהל שלא כדין.

בית-החולים טען, כי דין העתירה נגדו להימחק בשל היעדר יריבות, שכן עיון בסעדים המבוקשים בעתירה מוכיח, כי הסכסוך והטענות שבה מופנות אך ורק נגד החלטת המשיבים האחרים. מה גם, בעתירה עצמה לא הועלתה אף טענה מוגדרת כנגד בית-החולים ודי בכך על-מנת למחוק את העתירה על-הסף מחמת היעדר יריבות. לחילופיו ולגופה של עתירה נטען, כי בית-החולים נסמך על טענותיו כפי שנטענו בעתירה הראשונה, לפיהן מפאת חשיבותו של העניין, הן עבור העותרים והן עבור בית-החולים עצמו, הוא שיתף פעולה עם המשיבים, והבהיר להם באופן חד-משמעי, כי הנהלת הקורס פעלה על-פי ההנחיות וההוראות. הודגש, כי בית-החולים פעל כשורה וכדין והקפיד הקפדה מדוקדקת ומלאה למלא אחר הנחיות והוראות המשיבים בכל הקשור לאופן ניהול הקורס, החומר הנלמד, והכנת השאלות לבחינת הסיום בקורס.

דיון והכרעה
בית-המשפט קבע, כי כפי שצויין בפסק-הדין בעתירה הראשונה, הנחת היסוד היא, כי לעותרים אין זכות לעסוק במקצוע הרפואה אם אינם עומדים בכל הדרישות שנקבעו בפקודה ובתקנות שהותקנו מכוחה. על משיב 1 המופקד מכוח הדין על בריאות הציבור לדאוג לכך שאדם המקבל רישיון לעסוק ברפואה הוא בעל כישורים הולמים לכך. ברור איפוא, כי יש להתייחס אל ציון המגן באחריות וברצינות מקצועית באופן שיבטיח הישגים מינימאליים המכשירים את הנבחן לסטאז'. עם-זאת לצד החשיבות שבפיקוח על כשירותם של המבקשים לעסוק ברפואה, עומד חופש העיסוק. על-כן, מוטל על משיב 1 לשוות לנגד עיניו, כי מתן החלטה הפוגעת בחופש העיסוק כדוגמת החלטה הנוגעת למתן רישיון לעיסוק ברפואה, תשרת תכלית ראויה ותהיה מידתית {עת"מ (יר') 29146-11-11‏ רודריגז נ' משרד הבריאות מנהל האגף לרישוי מקצועות רפואיים, פורסם באתר האינטרנט נבו (13.03.12)}.

במסגרת פסק-הדין הראשון נבחנה סבירות החלטת המשיבים ונקבע כאמור, כי גם אם היה בראיות שבידי המשיבים כדי להצדיק הקפאה זמנית של ציוני המגן, לא היה בהן די כדי להצדיק את הקפאת הציונים לתקופה ארוכה ואף לא היה בהן כדי להביא לביטול מוחלט של קורס ההכנה וציוני המגן של כלל העותרים. משכך נקבע, כי על המשיבים ליתן החלטה סופית בעניינם של העותרים עד לסוף חודש אפריל 2013 בהתאם לחומר שיהיה לפניהם באותו מועד ולאחר בחינת עניינו הפרטי של כל אחד מהם ובכלל זה עריכת שימוע.

לא יכולה להיות מחלוקת, כי המשיבים לא פעלו בהתאם לפסק-הדין. איש מהעותרים לא הוזמן לשימוע והמשיבים לא נתנו החלטה סופית בעניינם. כפי שנקבע בפסק-הדין, המשיבים אינם יכולים להמשיך ולהיתלות בקיומה של חקירת משטרה ועליהם לקבל החלטה עצמאית, אם על בסיס המידע שהגיע אליהם ישירות, אם על בסיס חקירה שהם עצמם ביצעו, ואם על בסיס המידע שהגיע אליהם מהמשטרה.

ההחלטה בסופו-של-יום צריכה להתקבל על ידם. בהתאם לפסק-הדין בעתירה הראשונה. למעשה, קבע בית-המשפט, כי צדק בא-כוח העותרים, כי המצב נותר כפי שהיה והמשיבים טענו את אותן טענות שנטענו על-ידם בתשובה לעתירה הראשונה.

יתרה-מזאת, עיון בדו"ח העדכון של המשטרה שהוצג לבית-המשפט מלמד אף הוא, כי למעשה לא היתה כל התקדמות משמעותית בחקירה. תלונת המשיבים ואותן ראיות שעמדו בפני המשיבים במועד קבלת ההחלטה בחודש נובמבר 2012 הן אותן ראיות שעמדו בפניהם במהלך קבלת החלטת הביניים הנוספת שלהם בחלוף כחצי שנה בראשית חודש מאי שנה זו.

הראיות כולן התמקדו בניהול הקורס והבחינה שבסיומו ולא לעותרים באופן ספציפי. למעשה, איש מהעותרים לא הוזמן לחקירת המשטרה או למסירת עדות בעניין. בנסיבות אלו ברי, כי כל האמור במסגרת פסק-הדין בעתירה הראשונה שאין די בראיות שבידי המשיבה, אף לא במבחן ראיות מינהליות, כדי להצדיק את הקפאת ציוני המגן של כלל הנבחנים לתקופה בלתי-קצובה עד להשלמת חקירת המשטרה, נכון גם היום ואף ביתר שאת.

זאת ועוד. גם לו היתה תוספת בראיות באופן שהמשיבים היו סבורים שיש בהן די כדי להביא לפסילת הקורס או ציוני המגן כולם, היה עליהם לשמוע את תגובת כל אחד ואחד מהעותרים לפני, לקבלת החלטתם. טענת המשיבים, כי לו היו סבורים, כי יש די בראיות לפסול לחלוטין את הקורס או את ציוני המגן, לא היה צורך ולא היתה חובה ליתן שימוע לכל אחד מהעותרים, אינה עולה בקנה אחד עם ההלכה שנקבעה בפסק-הדין בעניין מוסטקי {בג"צ 3379/03 מוסטקי נ' פרקליטות המדינה, פ"ד נח(3), 865 (2004)} ואף לא עם הוראות פסק-הדין בעתירה הראשונה עליה המשיבים לא ערערו.

בנסיבות אלו, קבע בית-המשפט, כי צודק בא-כוח העותרים, כי לא ניתן להמשיך ולפסול באופן גורף את ציוני המגן של העותרים, אך ורק על-סמך הטענה, כי חקירת המשטרה טרם הסתיימה. אכן, חששם של המשיבים מפני מצב בו יעסוק ברפואה מי שאינו מוכשר לכך או שאינו ראוי לכך, חשש מוצדק הוא. ואולם, לא זו בלבד שאין בחשש זה כדי להצדיק פגיעה כה ארוכה בעותרים שלמדו שנים רבות להשגת הרישיון, כמו גם פגיעה בחופש העיסוק שלהם ובשמם הטוב מבלי שעניינם הפרטי נבחן כלל ומבלי שישנם ראיות ולו במבחן הראיות המינהליות, כי דבק בהם רבב, אלא שבצדק נטען, כי הכרה בציוני המגן בשלב זה אינה הופכת לאלתר את העותרים לרופאים המופקדים על חייהם ובריאותם של בני-אדם, ובפניהם עוד דרך ארוכה בטרם יקבלו לידיהם את הרישיון.

ברור, כי הכרה בציוני המגן בשלב זה לא תמנע מהמשיבים במידה ויתווספו בפניהם ראיות במסגרת חקירת המשטרה או באופן אחר כנגד מי מהעותרים, כמו גם אודות הליך ניהול הקורס והבחינה שבסיומו באופן שיצדיק פסילה גורפת של הקורס או ציוני המגן, כדי לקבל החלטה חדשה בעניינם של העותרים או מי מהם, כמובן בכפוף לשימוע פרטני.

גם די נהיר, כי בכל הנוגע לעותרים שההכרה בציון המגן נדרשת להם אך כדי לקבל זכות להגיש ערעור על ציונם בבחינה הממשלתית, אין כל מקום לעיכוב בדיקת ערעורם. במקרה זה לא קיים כלל החשש עליו הצביעו המשיבים של מתן רישיון למי שאינו ראוי לו, חשש שיש בו לטענתם כדי לאיין את הפגיעה בעותרים. בעניינם של אלו, בדיקת ערעורם עשויה להביא אותם למצב בו הם יעברו את הבחינה הממשלתית מבלי להיזדקק כלל לציוני המגן. למצער, מצבם יהיה כשל העותרים שציונם בבחינה הממשלתית נע בין 50 ל- 59 והם נדרשים לציוני המגן כדי להיחשב כמי שעברו את הבחינה הממשלתית.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט, קיבל את העתירה וקבע, כי על המשיבים להתחשב בציוני המגן של העותרים על כל המשתמע מכך.

12. אוניברסיטת אל-קודס - איננה אוניברסיטה חו"ל
ב- עע"מ 2055/12 {מועתז בכרי ואח' נ' פרופ' רוני גמזו מנכל משרד הבריאות, תק-על 2012(3), 5007 (2012)} נדון ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מינהליים בירושלים, בו נדחתה עתירה להורות למשיב להכיר במערערים כמורשים לקבל רישיון לעסוק ברפואה בישראל על-מנת שיוכלו לגשת לבחינת ההסמכה הממשלתית.

המערערים הם עשרים ותשעה בוגרים של בית-הספר לרפואה באוניברסיטת אל-קודס, הפועלת במשולב הן בקמפוסים המצויים בתחומי מדינת ישראל הן בקמפוסים בתחומי הרשות הפלסטינית. עתירה שהוגשה בעבר {בג"צ 7658/00} למנוע את פעילותה של האוניברסיטה בטענה, כי היא פועלת ללא הכרה של המועצה להשכלה גבוהה ובניגוד לחוק, נמחקה, נוכח העובדה שהאוניברסיטה הגישה למל"ג בקשה להסדרת פעילותה בהתאם לחוק המועצה להשכלה גבוהה, התשי"ח-1958 {ייקרא להלן: "חוק המל"ג"}. בינתיים חזרה בה האוניברסיטה מבקשתה זו ומכאן שלעת עתה היא פועלת בתחומי מדינת ישראל ללא היתר וללא הכרה של המל"ג.

ברקע הדברים ראוי לציין, כי חמישה עשר בוגרים של בית-הספר לרפואה באוניברסיטה הגישו עתירה, לבית-המשפט לעניינים מינהליים בירושלים {עת"ם 1293/09}, להורות לגורמים הרלוונטיים במשרד הבריאות להכיר בהם כמורשים לקבל רישיון לעסוק ברפואה בהתאם לסעיף 4(ב)(2) לפקודת הרופאים, על-מנת שיוכלו לגשת לבחינת ההסמכה הממשלתית.

בתגובה לאותה עתירה הודיעו מנכ"ל משרד הבריאות ומנהל האגף לרישוי מקצועות רפואיים במשרד הבריאות, כי לאחר דיונים שקיימו הוחלט לבחון את מעמד בית-הספר לרפואה של האוניברסיטה "על-סמך הטענה שבית-הספר נמצא באבו דיס, בשטח שאינו בשליטת ישראל, במתכונת של בית-ספר לרפואה בחוץ-לארץ ובהתאם לסעיף 4(ב)(2) בפקודת הרופאים..." בעקבות הודעה זו מחק בית-המשפט את העתירה ב- עת"ם 1293/09, בכפוף לכך שמשרד הבריאות ידרוש מהעותרים מסמכים רלוונטיים ויבחן את עניינם על יסוד הצהרתו כאמור.

ההחלטה בעניינם של העותרים ב- עת"ם 1293/09 התמהמהה ומשכך הוגשה על-ידם בקשה לפי פקודת ביזיון בית-משפט בה טענו, כי חלפו חודשים מאז המציאו לגורמים הרלוונטיים את כל המסמכים הדרושים אך טרם נתקבלה החלטה בעניינם. בתגובה לבקשת הבזיון טענו המשיבים שם {ובהם המשיב בענייננו}, כי במהלך חודש ינואר 2011 הוגשה למל"ג בקשה לקבלת היתר לפתיחת מוסד להשכלה גבוהה מטעם מכללת אל-קודס. מדובר במתכונת שלפיה תפוצל פעילותה של האוניברסיטה באופן שהיא תמשיך לפעול בתחומי הרשות הפלסטינית בעוד אשר מכללת אל-קודס תקום ותפעל בירושלים כמוסד ישראלי הכפוף לפיקוח המל"ג {להלן: "בקשת הפיצול"}. באותה התגובה, שהוגשה כאמור במסגרת הליכי הבזיון של פסק-הדין שניתן ב- עת"ם 1293/09, נכתב עוד, כי בקשת הפיצול נבחנת על-ידי הגורמים המקצועיים במל"ג וכי:

"(ו) עד למתן החלטה בעניין זה, יקפיא מנכ"ל משרד הבריאות את הטיפול בבחינת בקשות אחרות של סטודנטים אחרים אשר למדו רפואה באוניברסיטת אל קודס להיבחן בבחינות לקראת סטאז' בישראל. רק לאחר הפיצול כאמור לעיל ומתן היתר למכללת אל קודס לפעול כמוסד להשכלה גבוהה בישראל על-ידי המל"ג ניתן יהיה לבחון את מעמדם של תלמידי מוסדות אל קודס."

עם-זאת, באשר לעניינם הפרטני של חמישה עשר העותרים בעת"ם 1293/09 צויין בתגובה כי מנכ"ל משרד הבריאות החליט, לפנים משורת הדין, לאשר את בקשתם להיבחן בבחינת ההסמכה הממשלתית.

העתירה דנן ופסק-דינו של בית-משפט קמא
לאחר הדברים האלה, הגישו המערערים, את עתירתם לבית-המשפט לעניינים מינהליים בירושלים ובה טענו, בין-היתר, כי עניינם זהה לזה של חמישה עשר העותרים ב- עת"ם 1239/09, וכי החלטת המשיב להקפיא את הטיפול בבקשתם לקבל רישיון לעסוק ברפואה עד לסיום בחינת בקשת הפיצול היא שרירותית ומפלה. לפיכך, עתרו המערערים לבטל את הקפאת הטיפול בבקשתם ולמתן סעד המורה למשיב להכיר בהם כמורשים לקבל רישיון לעסוק ברפואה. לחלופין עתרו המערערים להורות למשיב ליתן להם היתר זמני לעסוק ברפואה על-פי סעיף 19(א) לפקודת הרופאים.

בפסק-דינו, דחה בית-משפט קמא את העתירה בקובעו, כי המערערים אינם ממלאים אחר התנאים הסטטוטוריים לעסוק ברפואה, שכן הם אינם "בעלי השכלה רפואית" כהגדרתו של מונח זה בסעיף 4(ב) לפקודת הרופאים. בית-המשפט הוסיף וקבע, כי היה מקום לדחות את העתירה על-הסף משום שאוניברסיטת אל-קודס לא צורפה כמשיבה וכי תנאי לקבלת העתירה הוא הכרה באוניברסיטה ובתעודה שהוענקה למערערים מטעמה.

לגופם-של-דברים נקבע, כי אין להתערב בהחלטת המשיב, לפיה כל עוד לא אושר הפיצול לא ניתן להתייחס לאוניברסיטת אל-קודס כאל אוניברסיטה הפועלת בחוץ-לארץ, שכן חלק ממוסדות האוניברסיטה פועלים בתחומי ישראל. בית-המשפט הוסיף וציין עם-זאת, כי לא נסתם הגולל על בקשת המערערים להכיר בהם כמורשים לקבל רישיון לעסוק ברפואה בישראל וכי בשלב זה הוחלט להקפיא את הטיפול בבקשתם עד למתן החלטה בבקשת הפיצול.

בתוך כך, קיבל בית-משפט קמא את טענת המשיב לפיה לא נשקלו שיקולים זרים בהקשר זה וכן את הטענה, כי עניינם של המערערים אינו דומה לזה של סטודנטים למשפטים ולעבודה סוציאלית באוניברסיטה, נוכח השוני בהסדרים הסטטוטוריים הנוגעים למקצועות אלו. בית-המשפט הוסיף וקבע, כי המערערים החלו את לימודיהם בידיעה, כי בית-הספר לרפואה אינו מוכר על-פי פקודת הרופאים ולכן אין לומר שיש פגיעה באינטרס ההסתמכות או הציפיה שלהם. עוד נקבע, כי העובדה שמשרד הבריאות ניאות, לפנים משורת הדין, לבחון את עניינם הפרטני של העותרים ב- עת"ם 1293/09 במתכונת של סטודנטים שלמדו בחוץ-לארץ, אין בה כדי לבסס טענת הסתמכות או ציפייה אצל המערערים שכן שינוי מדיניות יכול שיבוא גם ללא שינוי נסיבות לאחר הערכה מחודשת של נתונים. לבסוף, קבע בית-המשפט, כי החלטתו של המשיב היא סבירה ואין עילה להתערב בה וכי עם השלמת הפיצול יוכלו המערערים לשוב ולפנות אל המשיב בבקשה מתאימה.

טענתם המרכזית של המערערים היתה, כי החלטתו של המשיב לחזור בו מהצהרתו ב- עת"ם 1293/09, לפיה יבחן את עניינם של בוגרי בית-הספר לרפואה של האוניברסיטה לפי סעיף 4(ב)(2) לפקודת הרופאים, דהיינו, במתכונת של בוגרי בית-ספר בחוץ-לארץ, היא החלטה בלתי-סבירה.

המערערים טענו, כי מדובר בהצהרה עקרונית שקיבלה תוקף של פסק-דין, ולטענתם שגה בית-משפט קמא בקובעו, כי סעד זה ניתן "לפנים משורת הדין". המערערים ציינו, כי סייג זה נטען לראשונה על-ידי משרד הבריאות רק ביום 03.04.11, במסגרת התגובה לבקשת הבזיון, והוא לא היה חלק מההצהרה שהביאה למחיקת העתירה שם.

לפיכך טענו המערערים, כי החלטתו של המשיב המסרבת לדון בעניינם, מהווה שינוי מדיניות ועליו לנמק מהן הסיבות שהובילו לשינוי זה. עוד טענו המערערים, כי בהיעדר שינוי נסיבות, מוטל על המשיב נטל כבד להראות, כי שינוי המדיניות מוצדק. זאת בייחוד משום שהחלטתו החדשה פוגעת בחופש העיסוק ובשירותי הבריאות הניתנים לציבור, המשווע לרופאים בכלל ולרופאים דוברי ערבית בפרט.

המערערים הוסיפו וטענו, כי בית-הספר לרפואה נמצא כולו באבו-דיס, מחוץ לתחומי ישראל; כי בקשת הפיצול ממילא עוסקת בחוגים אחרים ולא בבית-הספר לרפואה; כי המשיב חרג מסמכותו ושקל שיקולים זרים; וכי החלטתו מפלה אותם ביחס לבוגרי שלוחות של אוניברסיטאות זרות בישראל וביחס לבוגרי פקולטאות אחרות באוניברסיטה. לבסוף, טענו המערערים, כי למצער היה על בית-משפט קמא ליתן להם היתר זמני לעיסוק ברפואה מכוח סעיף 19(א) לפקודת הרופאים, לתקופה שעד להכרעה בבקשת הפיצול.

המשיב טען מנגד, כי אוניברסיטת אל-קודס פועלת במשולב בישראל וברשות הפלסטינית ולכן לא ניתן להתייחס אליה כאל אוניברסיטה בחוץ-לארץ ; כי פעילותה של האוניברסיטה בישראל נעשית ללא היתר ובניגוד לחוק המל"ג; וכי נוכח האמור לא התקיימו במערערים התנאים הסטטוטוריים לעניין זכאותם לגשת לבחינת ההסמכה.

עוד טען המשיב, כי בהתייעצויות שנעשו לאחר מתן פסק-הדין ב- עת"ם 1293/09 הוחלט שמדינת ישראל אינה יכולה להשלים עם מצב בו אוניברסיטה הפועלת, בין-היתר, מתוך תחומי העיר ירושלים תיחשב כאוניברסיטה בחוץ-לארץ ולכן הוחלט שלא להכריע בבקשות מעין אלו עד להכרעה בבקשת הפיצול, אך עם-זאת הוחלט, כי יש לכבד את ההתחייבות שניתנה לחמישה-עשר העותרים ב- עת"ם 1293/09 בשל הסתמכותם עליה, וכך נעשה.

המשיב טען עוד, כי מדובר במדיניות סבירה המקפיאה את הטיפול בבקשות המערערים לזמן קצוב, וכי לאחר קבלת החלטה בבקשת הפיצול יוכלו המערערים לשוב ולפנות בבקשה חדשה. המשיב הדגיש, כי לבוגרי האוניברסיטה לא יכולה לעמוד טענת הסתמכות או ציפיה, שכן כולם החלו את לימודיהם במוסד שעה שהיה ידוע, כי אין בידו אישור של המל"ג. עוד טען המשיב, כי עמדתו לא גובשה על בסיס מיקומו של הקמפוס הספציפי שכן פרשנות הרואה בבית-הספר לרפואה מוסד הנפרד מן האוניברסיטה היא פרשנות מלאכותית. לטענת המשיב אין מקום בהקשר זה להשוואה בין האוניברסיטה לבין אוניברסיטאות זרות המקיימות שלוחות בישראל וכמו-כן אין מקום להשוות את בוגרי בית-הספר לרפואה לבוגרי הפקולטות האחרות שהזכירו המערערים, שכן במקצועות אלו קיימים הסדרים סטאטוטוריים שונים. לבסוף, טען המשיב, כי היתר זמני על-פי סעיף 19(א) לפקודת הרופאים דינו כדין רישיון ולא נהוג להעניקו למי שהתואר שבידיו אינו מוכר על-ידי המל"ג.
בית-המשפט דחה את הערעור וקבע, כי, סעיף 4 לפקודת הרופאים קובע מיהם הזכאים לקבל רישיון לעסוק ברפואה.

המערערים אינם טוענים, כי האוניברסיטה או התואר שבידם מוכרים על-ידי המל"ג ולפיכך אין חולק, כי הם אינם באים בגדר סעיף 4(ב)(1) לפקודת הרופאים. טענת המערערים מתמקדת, כאמור, בכך שיש להתייחס אליהם כאל בוגרי בית-ספר לרפואה בחוץ לארץ ולבחון את זכאותם לגשת לבחינת ההסמכה על-פי החלופה הקבועה בסעיף 4(ב)(2) לפקודת הרופאים.

המערערים הסתכו בהקשר זה על הודעתו של המשיב, שניתנה כאמור ב- עת"ם 1293/09, ולפיה הוחלט, כי משרד הבריאות יבחן את מעמד בית-הספר לרפואה של אוניברסיטת אל קודס במתכונת של בית-ספר לרפואה בחוץ-לארץ. מכתב בנוסח דומה אף נשלח לבא-כוח העותרים ב- עת"ם 1293/09, מאת מנהל האגף לרישוי מקצועות רפואיים במשרד הבריאות, בו נכתב, כי "התקבלה במשרדי הנחיה (...) להתייחס לבית-הספר לרפואה באבו דיס כאל מוסד הנמצא בחוץ-לארץ".

בטיעוניו הכתובים של המשיב וכן בדיון שהתקיים לפני בית-המשפט הובהר, כי החלטת המשיב להתייחס לבית-הספר לרפואה של האוניברסיטה כאל בית-ספר בחוץ-לארץ לא בוטלה, אלא הוקפאה עד להכרעה בבקשת הפיצול.

כך עלה גם מלשון התגובה לבקשת הבזיון שהוגשה במסגרת עת"ם 1293/09. משאלו הם פני הדברים, בית-המשפט לא ראה מקום לקבוע מסמרות, לעת הזו בשאלת תחולתו של סעיף 4(ב)(2) לפקודת הרופאים בענייננו. עם-זאת, לא ניתן להתעלם מן העובדה שחלף פרק זמן לא מבוטל מאז הוגשה בקשת הפיצול בחודש ינואר 2011 ולמרות זאת טרם נתקבלה עד כה החלטה בנדון. האוניברסיטה אינה צד להליך דנן על-כן קשה לקיים בירור ממצה בשאלה מדוע מתעכבת ההחלטה. מכל מקום, נראה, כי הגיעה העת לקבל החלטה בבקשת הפיצול וכי יש להחיש את תהליך קבלתה.

לפיכך, קבע בית-המשפט כי ככל שעד ליום 01.01.13 לא תתקבל החלטה באותה בקשה יהא על הגורמים המוסמכים לשוב ולדון בעניינם של המערערים ולהחליט לגבי תחולת ההחלטה המקורית עליהם. טענות כל הצדדים שמורות להם. בכפוף לאמור לעיל, הערעור נדחה.

13. כשלון בבחינה - היעדר "עיסוק ברפואה"
ב- עת"מ (יר') 29146-11-11 {מריה כריסטינה רודריגז נ' משרד הבריאות - מנהל האגף לרישוי מקצועות רפואיים, תק-מח 2012(1), 18037 (2012)} העותרת הוסמכה כרופאה בשנת 1992 בארץ מוצאה, קובה. העותרת עבדה בין השנים 1994-1992 בקופת-חולים באחת מעריה של ארץ זו, והתמחתה ברפואת משפחה בין השנים 1994 עד 1997, אולם לא השלימה את התמחותה. בשנת 1997 נישאה העותרת לאזרח ישראלי, ועברה להתגורר עימו בישראל. סמוך לאחר הגעתה ארצה ניסתה העותרת להיבחן במבחני הרישוי הישראלים, על-מנת שתוכל לקבל רישיון לעסוק ברפואה בישראל.

היא ניגשה לבחינות הן בשנת 1999 והן בשנת 2000, אולם נכשלה בהן. בנסיבות אלה, ומאחר שהיתה מטופלת אותה עת בילדיה הקטנים, פנתה העותרת לעיסוקים אחרים. אין חולק, כי מאז הגיעה ארצה לא שמרה העותרת על קשר כלשהו עם מקצוע הרפואה {למעט ניסיונותיה המתוארים להיבחן בבחינות הרישוי}.

משבגרו ילדיה, החליטה העותרת לנסות ולהיבחן פעם נוספת במבחני הרישוי, על-מנת לקבל רישיון לעסוק ברפואה. היא פנתה לשם כך למשיב, ונענתה במכתב, שזה לשונו:

"את לימודי הרפואה סיימת בשנת 1992. לאחר שעלית ארצה לא ניגשת לבחינה הממשלתית ברפואה מאז ועד היום.
מקצוע הרפואה הוא מקצוע דינמי המתחדש כל העת, לא כל שכן כך, במהלך קרוב ל- 13 השנים האחרונות בהן לא עסקת ברפואה. כיוון שכך, לא ניתן לצערי להיענות לבקשתך ולאפשר לך לגשת לבחינת הרישוי הממשלתית ברפואה.
במידה ויחול שינוי במדיניות זו של משרד הבריאות, נפרסם זאת ברבים."

בעקבות פניה נוספת, זומנה העותרת לדיון בפני הוועדה המייעצת לרישוי רופאים. חברי הוועדה הם המשיב, ד"ר שנון, שהוא מנהל האגף לרישוי מקצועות רפואיים, וכן פרופ' גורודישר, ממחלקת ילדים א' בבית-החולים סורוקה ופרופ' אידלמן, סגן מנהל בית-החולים רמב"ם. בדיון נכחה גם נציגת הלשכה המשפטית במשרד הבריאות. לאחר דיון בוועדה הוחלט, כי בשל הניתוק של העותרת מעולם הרפואה, אין מקום לאפשר לה לגשת לבחינה.

המשיב הודיע לעותרת, כי הוא דוחה את בקשתה. במכתב הדחיה נאמר כך:

"בתאריך 22.08.11 נפגשת עם חברי הוועדה המייעצת לרישוי רופאים כדי לדון בבקשתך לגשת לבחינת הרישוי הממשלתית ברפואה.
כפי שהבהרנו בעבר, מקצוע הרפואה מתחדש ומתעדכן כל העת, ולא ניתן לאפשר למי שלא עסק ברפואה שנים רבות, לעסוק ברפואה בישראל. על-פי המידע שמסרת בפגישה, למעשה לא עסקת ברפואה כ- 14 שנה וכיוון שכך הגיעו חברי הוועדה למסקנה, כי לא יהיה זה נכון לאפשר לך לגשת לבחינה הממשלתית לרישוי רופאים.
כפי שהובהר לך בפגישה, בהתבסס על השכלתך ברפואה, במידה ואת מעוניינת בכך, את יכולה לעבור הסבה לעיסוק במעבדנות..."

בעתירה נטען, כי המשיב אינו מוסמך לפי פקודת הרופאים, למנוע מרופא שעלה מחוץ-לארץ לגשת למבחן רישוי בנימוק של חלוף הזמן. עוד נטען, כי המשיב יכול היה לנקוט צעדים מידתיים יותר, כגון דרישה מקדמית לעבור קורס הכנה, לעבור תקופת התמחות וכדומה, בטרם ישלול את זכותה של העותרת לגשת למבחן הרישוי. התנהלותו של המשיב, כך נטען, נוגדת גם את חוק יסוד: חופש העיסוק ואת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

בכתב התשובה טען המשיב, כי אין המנהל חייב להכיר בלימודים שהתקיימו לפני 20 שנה כב"השכלה רפואית", שהיא תנאי מן התנאים המתחייבים לשם קבלת רישיון לעסוק ברפואה. ההכרה בהשכלתם של אלה שלמדו בחוץ-לארץ אינה אוטומטית, והיא נתונה לשיקול-דעתו של המשיב.

שיקול-הדעת אמור להתבסס על מקום הלימודים, תכנית הלימודים וההכשרה הקלינית, כפי שנקבע בסעיף הנ"ל. בעניינה של העותרת, לנוכח חלוף הזמן הרב מעת שסיימה את לימודיה, ובהיות מקצוע הרפואה מקצוע מתחדש ודינאמי, סבר המשיב, כי אין לימודיה של העותרת רלוונטיים עוד ואין הם מספיקים על-מנת לאפשר לה לעסוק ברפואה בישראל. ומאחר שעל-פי תקנות הרופאים, נדרש אישורו של המנהל, כי התמלא במבקש התנאי של "השכלה רפואית", הרי שממילא אין לאפשר לה לגשת למבחני הרישוי.

באשר לטענת העותרת, לפיה ההחלטה נשוא העתירה פגומה, משום ש"המנהל", הלא הוא מנהל האגף לרישוי מקצועות רפואיים, מכהן גם כחבר הוועדה המייעצת, האמורה לייעץ לו בעניין רישוי מקצועות רפואיים, על-פי הפקודה, קבע בית-המשפט, כי אין לקבל טענה זו. בא-כוח העותרת היה נוכח בדיון שהתקיים בפני הוועדה המייעצת והיה מודע להרכב חבריה, ולא טען כל טענה בקשר לכך, לא בפניהם, לא במסגרת העתירה ואף לא במסגרת עיקרי הטיעון שהגיש לקראת הדיון בעל-פה, ומשכך, לא היה רשאי היה להעלות טענה זו בדרך שנקט.

מעבר לכך, מאחר שהמנהל רשאי לקבל החלטה בעניין הנדון גם מבלי שיביאנו בפני הוועדה המייעצת, הרי שאין לומר, כי הפגם עליו הצביע בא-כוח העותרת הוא פגם הפוסל את ההחלטה.

באשר לבקשה שהוגשה על-ידי בא-כוח העותרת, כי בית-המשפט יורה למשיב להגיש תצהיר משלים מטעמו, בו יפרט את רשימת הרופאים אשר שבו לעסוק במקצועם לאחר שלא עסקו בו למעלה מחמש שנים בעקבות התליית רישיונם, קבע בית-המשפט, כי אין הצדקה להידרש לעניין במסגרת העתירה. בא-כוח העותרת ודאי היה מודע להוראת סעיף 41 לפקודת הרופאים, המקנה לשר הבריאות סמכות לבטל את רישיונו של רופא שהורשע בפלילים או להתלותו.

בא-כוח העותרת יכול היה לפנות בדרישה לבירור העולה מן הסעיף הנ"ל עוד בטרם הוגשה העתירה, על-מנת לבססה בטיעון הנשען על עניין זה, ככל שהיה מוצא לנכון. די בכך כדי לדחות את הבקשה. מעבר לכך, השבת רישיון למי שרישיונו הותלה אינה דומה למתן רישיון לראשונה. נראה, כי על-פי הפקודה, משמסתיימת תקופת ההתליה, שב רישיונו של הרופא לידיו באופן אוטומטי, ואין לגורם המוסמך שיקול-דעת בעניין זה. לא מן הנמנע, כי יש לשקול תיקון חקיקה אשר יאפשר, במקרים המתאימים, הצגת דרישות כאלה ואחרות מן הרופא שרישיונו הותלה, כתנאי להשבתו. אולם לא בכך עוסקת העתירה, וענייננו בסמכויות הנתונות למשיב בנוגע לרופא שרכש את השכלתו בחוץ-לארץ.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי בוגרי בתי-הספר לרפואה בארץ פטורים ממבחני רישוי לשם קבלת רישיון לעסוק ברפואה. בהתייחס לבוגרי בתי-ספר לרפואה בחוץ-לארץ קובע סעיף 4(ב)(2) לפקודת הרופאים, כי בעל "השכלה רפואית" לעניין סעיף 4(א) לפקודת הרופאים הוא "מי שלמד רפואה באוניברסיטה או בבית-ספר לרפואה בחוץ-לארץ שהמנהל הכיר בהם, ניתנה לו דיפלומה שהמנהל הכיר בה וסיים תקופת סטז' שהמנהל הכיר במשכה ובתנאיה".

סעיף 24 לפקודת הרופאים מורה לשר הבריאות להקים ועדה מייעצת לעניין רשיונות לרופאים. מניין חבריה שלושה, ובכללם רופא בשירות משרד הבריאות ושני רופאים, שלפחות אחד מהם הוא חבר בסגל הוראה של בית-ספר לרפואה. ועדה זו רשאית להזמין את מבקש הרישיון להתייצב בפניה ולחקור אותו על לימודיו ברפואה ועל עיסוקיו במקצוע {סעיף 29 לפקודת הרופאים}. ההחלטה בבקשה לרישיון ניתנת על-ידי "המנהל" {סעיף 30 לפקודת הרופאים}.

המנהל, כהגדרתו בסעיף ההגדרות, הוא המנהל הכללי של משרד הבריאות ומשנהו, וכל נושא משרה במשרד הבריאות שהמנהל מינה אותו למלא תפקידים על-פי הפקודה. אין חולק, כי מנהל האגף לרישוי מקצועות רפואיים במשרד הבריאות, הוא המשיב בעתירה שלפניינו, מונה על-ידי המנהל הכללי של משרד הבריאות ליתן רשיונות לעסוק ברפואה.

התקנות מסדירות את בחינות הרישוי לרופאים שלמדו בחוץ-לארץ. תקנה 3 לתקנות הרופאים קובעת, כי על המבקש להיבחן על-פי התקנות, להגיש בקשה בכתב לוועדת הבחינה, באמצעות המנהל, וכי "לוועדת הבחינה יצרף המנהל אישור, כי התמלאו במבקש התנאים הנקובים בסעיף 4(ב)(2) לפקודת הרופאים". המשיב טען כאמור, כי השכלה ודיפלומה, שנרכשו לפני עשרים שנה, אינם בגדר "השכלה רפואית, בהיעדר כל עיסוק ברפואה מזה 14 שנה, ומשכך אין הוא מוכן לצרף את אישורו לוועדת הבחינה.

בית-המשפט קבע, כי המשיב אחראי בתוקף תפקידו על בריאות הציבור, ועליו להיות משוכנע, כי אדם המקבל רישיון לעסוק ברפואה הוא בעל כישורים הולמים, שהרי חיי אדם ושלמות גופו ונפשו מופקדים בידיו.

עמדתו של המשיב, ולפיה יש לפרש את סעיף 4(ב) לפקודת הרופאים כך שעליו לבחון את לימודיו של מבקש הרישיון ואת הדיפלומה שקיבל באופן מהותי, וכי לשם כך מותר לו להביא בחשבון גם את הזמן שחלף למן העת בה סיים המבקש את לימודיו וגם את עיסוקו של המבקש מאז ועד למועד הגשת הבקשה, מקובלת על בית-המשפט. כפי שכבר נקבע לא אחת בבית-המשפט העליון: "...שאלת הכשירות לעסוק ברפואה בישראל היא שאלה מובהקת לשיקול-דעתו המקצועית ולמומחיותו המקצועית של מנהל שירותי הרפואה וכי הרשות הרפואית המוסמכת רשאית לקבוע סטנדרטים גבוהים ובית-משפט זה לא יבוא בטרוניה לרשות זו אם לא תתיר לרופאים לעסוק בישראל אלא אם כשירותם אינה מוטלת בספק" {בג"צ 4539/94 ד"ר נקסה נביל נ' ד"ר אפרים סנה ואח', פ"ד מח(4), 778 (1994); וראה גם: ע"א 10834/04 ד"ר פלונית נ' המנהל הכללי של משרד הבריאות, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.11.06)}.

אכן, בצד העניין הציבורי החשוב שבפיקוח על כשירותם של המבקשים לעסוק ברפואה, עומד חופש העיסוק. כך, למשל, נאמר ב- ע"א 2701/00 {ד"ר אילן הדר נ' ד"ר ש' שמר ואח', פ"ד נו(1), 200 (2001)}, כי "...החלטתו של המנהל שלא להכיר בלימודיו של אדם או בדיפלומה שהציג, כאמור בסעיף 4(ב)(2) לפקודה, פוגעת בחופש העיסוק של הפרט, כפי שזו מעוגנת, בין-היתר, בחוק יסוד: חופש העיסוק ובפסקי-הדין של בית-משפט זה". הפגיעה בחופש העיסוק צריכה, איפוא, להיות מידתית ולשרת תכלית ראויה.

אולם, בהינתן טיבו של העיסוק הנדון לא בנקל יתערב בית-המשפט בהחלטת הרשות המוסמכת לדחות בקשה למתן רישיון לעסוק ברפואה.

תנאי למתן אפשרות לגשת למבחני הרישוי על-פי תקנה 3 לתקנות הרופאים, היא שהמשיב אישר, כי המבקש עומד בתנאים לפי סעיף 4(ב)(2) לפקודת הרופאים. סעיף זה מקנה למשיב שיקול-דעת אם להכיר בלימודיו של מבקש הרישיון ובדיפלומה שקיבל בחוץ-לארץ, ומכאן נגזרת סמכותו למנוע מן העותרת מלגשת למבחני הרישוי.

אכן, המשיב הכיר, בשעתו, בלימודיה של העותרת ובדיפלומה שבידה, ואפשר לה לגשת לבחינות. העותרת סברה, כי משהכיר בכך המשיב לפני כ- 14 שנה, אין הוא יכול לחזור בו. אין בידי בית-המשפט לקבל עמדה זו. המשיב רשאי היה להגיע למסקנה, כי לימודיה של העותרת בעבר והדיפלומה שקיבלה, אינם משקפים עוד מצב ידע רלוונטי, ההופך אותה למי שיש בידיה השכלה רפואית. שיקול-הדעת המסור בידי המשיב הינו שיקול-דעת מהותי, ובחינת טיבה של ההשכלה הרפואית שרכש רופא בחוץ-לארץ והדיפלומה שקיבל, אינו מצטמצם לבדיקה פורמאלית של דבר קיומן של תעודות רשמיות המעידות על השכלה ועל דיפלומה.
והזכיר בית-המשפט, כי הוועדה המייעצת מוסמכת לזמן את מבקש הרישיון, ולחקור אותו על לימודיו ועל עיסוקו במקצוע {וראה לעניין זה גם את ע"א 2701/00 הנ"ל}. המדובר, אם כך, בבירור מהותי. על יסוד הבירור הגיע המשיב למסקנה, כי אין כיום לעותרת השכלה רפואית כנדרש על-פי הפקודה, משהתנתקה מעולם הרפואה למשך זמן כה רב. בשיקול-דעת זה לא נמצאה לבית-המשפט עילה להתערב. משהגיע למסקנה זו, ממילא אין הוא יכול לצרף את אישורו, כי העותרת עומדת בתנאים הקבועים בסעיף 4(ב)(2) לפקודת הרופאים, ולפיכך אין היא רשאית לגשת למבחני הרישוי.

באשר לטענת העותרת, כי המשיב יכול היה לנקוט אמצעים מידתיים יותר, ולהתנות את מתן הרישיון, היה ותעבור את הבחינות, בתנאים שונים, קבע בית-המשפט, כי מעבר לכך שספק אם קיים עיגון לאפשרות זו בפקודה, הרי שתנאי למתן האפשרות לגשת למבחני הרישוי הוא הכרה של המשיב בהשכלתו הרפואית של המבקש, תנאי שאינו מתקיים בעותרת. בנסיבות אלה, היינו, בהיעדר השכלה רפואית כנדרש, אין עומדת על הפרק האפשרות למתן רישיון לעסוק ברפואה, בין בתנאים ובין שלא בתנאים.

לאור כל האמור לעיל, העתירה נדחתה.

14. פטור עקב תעודת מומחה
ב- עת"מ (יר') 21765-09-11 {אחמד אבו גאמע נ' מנהל האגף לרישוי מקצועית במשרד הבריאות , תק-מח 2012(1), 26133 (2012)} העותר ביקש, כי יינתן לו רישיון מוגבל לעסוק ברפואה בארץ לתקופה של שישה חודשים להסתכלות, על-פי תקנה 2(א)(3) לתקנות הרופאים.

ביום 07.10.93 סיים העותר לימודי רפואה בגרמניה. חודש לאחר מכן, פנה העותר בבקשה להיבחן בבחינות לקראת סטאז' ברפואה. בשלב זה לא היה העותר זכאי לקבלת כל פטור מבחינה.

לפיכך, ניגש העותר לבחינה לקראת סטאז' ונכשל בה. ציונו בבחינה זו עמד על 54. העותר פנה למשרד הבריאות בבקשה להיבחן בבחינות הרישוי וזאת לאחר שהשלים סטאז' בגרמניה.

בית-המשפט ציין, כי בחינת הרישוי ברפואה והבחינה לקראת סטאז' הינן למעשה אותה בחינה ממש. על נבחן שלא ביצע סטאז' בחוץ-לארץ לעמוד בבחינה זו כתנאי לתחילת סטאז' ואילו על נבחן שביצע סטאז' בחוץ-לארץ לעמוד בבחינה זו לצורך קבלת רישיון לעסוק ברפואה בישראל.

העותר נבחן פעם נוספת ונכשל, כשציונו עמד על 41. בשנת 2003 המציא העותר אישור על קבלת תואר מומחה בגרמניה אולם באותה העת לא ביקש לקבל פטור מבחינה אלא ביקש להיבחן פעם נוספת בבחינת הרישוי. העותר ניגש פעם נוספת לבחינה ואף בבחינה זו נכשל העותר וציונו עמד על 49. כך גם נכשל הוא בבחינה נוספת וציונו עמד על 49.

העותר פנה אל המועצה המדעית, האמונה על הכרה בתוארי מומחה מחוץ-לארץ, וזאת על-מנת לבחון אפשרות עקרונית לקבלת תואר מומחה. עוד בטרם הסדרת עניין הרישוי לעסוק ברפואה בישראל, פנה העותר למועצה המדעית שהודיעה לו, כי נמצא שחסרים לעותר 15 ניתוחים על-מנת שיהיה ניתן להכיר במומחיותו. הוועדה המליצה לפטור את העותר מבחינות שלב א' של ההתמחות בלבד וכן נאמר, כי על העותר להציג צילום רישיון לעסוק ברפואה בישראל.

העותר ניגש פעם נוספת לבחינת הרישוי, וגם בבחינה זו נכשל העותר וציונו עמד על 58. העותר פנה אל משרד הבריאות בבקשה לקבלת פטור מבחינת הרישוי, וזאת לטענתו בשל העובדה, כי המועצה המדעית הכירה בהתמחותו בגרמניה והחליטה לפטור אותו מבחינת שלב א'.

העותר נענה על-ידי ד"ר א' שנון, מנהל האגף לרישוי מקצועות רפואיים, כי כיוון שנכשל בבחינת הרישוי לעסוק ברפואה בישראל יהיה העותר זכאי לקבלת רישיון רק לאחר שיעמוד בבחינה זו בהצלחה.

העותר פנה בשנית באמצעות עו"ד בבקשה לקבל פטור מבחינת הרישוי ברפואה. בא-כוחו של העותר נענה על-ידי ד"ר שנון, כי העותר אינו פטור מבחינת הרישוי ברפואה בהתאם לתקנות שכן המועצה המדעית לא קבעה שעליו לעמוד בבחינות לשלב ב' בלבד, אלא נקבע, כי עליו להשלים 15 ניתוחים לצורך קבלת תואר מומחה בנוסף לבחינות שלב ב'. ד"ר שנון ציין, כי בכל מקרה מי שנכשל בבחינות הרישוי ברפואה אינו יכול לקבל פטור מהבחינה. בהתאם לכך ניגש העותר פעם נוספת לבחינת הרישוי, גם בבחינה זו נכשל העותר וציונו עמד על 46.

לאחר שהשלים העותר בגרמניה את 15 הניתוחים החסרים, כפי שקבעה המועצה המדעית, אישרה המועצה המדעית, כי לקראת קבלת תואר מומחה יהיה על העותר לעמוד בבחינות שלב ב' בלבד. כן התבקש העותר להציג בפני המועצה המדעית רישיון בר-תוקף לעסוק ברפואה בישראל.

העותר שב ופנה, הפעם באמצעות עו"ד דכואר סמואל, אל ד"ר א' שנון בבקשה לפטור את העותר מבחינות הרישוי ברפואה. ד"ר שנון השיב וחזר על שכתב בעבר, לפיו מי שהוכיח חוסר ידע קיצוני בבחינת הרישוי, אינו יכול לקבל פטור ממנה. בחלוף כשלוש שנים, פנה העותר בעניין זה פעם נוספת לד"ר שנון וזאת באמצעות בא-כוחו הנוכחי. ד"ר שנון השיב לפניה זו, וחזר על הדברים האמורים במכתביו הקודמים.

העותר הגיש עתירה מינהלית, בבקשה למתן פטור לעותר מחובת עמידה בבחינת הרישוי ברפואה. בין-היתר, טען העותר, כי הוא עומד בכל שלושת סעיפי -המשנה של תקנה 2(א) לתקנות הרופאים, ובכלל זאת תקנה 2(א)(3) לתקנות הרופאים, היא התקנה נשוא העתירה שבענייננו ועל-כן יש לפטור אותו מבחינות הרישוי.

לגבי תקופת ההסתכלות המוסדרת בתקנה 2(א)(3) לתקנות הרופאים, טען העותר בעתירתו הקודמת, כי הוא פנה לאגף לרישוי מקצועות רפואיים בבקשה לקבלת היתר מוגבל, והוסבר לו, כי היתר כזה ניתן רק לרופאים זרים מחוץ-לארץ ולא לרופאים תושבי ישראל. לעניין זה, הבהיר בית-המשפט, כי אף היתר מוגבל אינו מונפק למי שנכשל בבחינת הרישוי הממשלתית ברפואה.

המשיב הגיש תגובה מקדמית וטען, כי החלטת המשיב היתה סבירה, הסמכות לקביעת פטור מחובת בחינה הנתונה למנהל הינה סמכות שבשיקול-דעת כולל בתוכו פרשנות מצמצמת של הוראות התקנות לאור העובדה שהמדובר בחיי אדם, וכי הענקת תואר מומחה או מתן אפשרות לגשת לבחינות לצורך קבלת תואר מומחה, מבוססת על ההנחה, כי המבקש זכאי לקבל רישיון לעסוק ברפואה בישראל, נסיבות אשר אינן מתקיימות במקרה של העותר.

ביום 21.02.11 ניתן פסק-הדין בעתירה הקודמת, אשר דחה את העתירה על-הסף נוכח העובדה שהסמכות לפטור מועמד לתואר מומחה מבחינת התמחות כלשהי מסורה למשיב אשר החליט שלא לפטור את העותר מבחינת התמחות שלב א' מאחר ואין הוא בגדר "רופא" שכן לא עבר את בחינות הרישוי.

העותר פנה פעם נוספת למשיב בבקשה חוזרת להנפיק לעותר היתר מוגבל לצורך תקופת הסתכלות בארץ. המשיב דחה פעם נוספת את בקשת העותר על בסיס כישלונות העותר לעבור את בחינות הרישוי.

בית-המשפט קבע, כי המחלוקת העיקרית בין הצדדים היא האם עותר אשר בחר במסלול של הליכה למבחן ואשר נכשל בו מספר פעמים, ובמקרה דנן 7 פעמים, רשאי חרף זאת לשנות כיוון ולנסות לילך במסלול המתווה בתקנה 3 לתקנות הרופאים ולאפשר לו להיות בתקופת הסתכלות, חלף מבחן.

אכן תנאי לקבלת רישיון לעסוק ברפואה לפי סעיף 4(א)(3) לפקודת הרופאים הוא הקובע, כי על רופא בעל השכלה מחוץ-לארץ, לעמוד בבחינות הרישוי. תקנות הפטור באות כחריג לדרישת קבלת הרישיון על-פי הפקודה, ונועדו לפטור מבחינה רופאים שעלו לישראל מחוץ-לארץ ואשר ניסיונם הרב והידיעות שצברו במשך השנים במקצוע מזכים אותם בפטור.

בית-המשפט קבע, כי עמדת המשיבים לפיה תקנות אלו לא נועדו לשמש כמסלול עוקף לבחינות הרישוי הקבועות בחוק לצורך קבלת רישיון היא נכונה בנסיבות מקרה זה. קיומם של מספר מסלולים לקבלת הפטור, אין משמעותם כי מדובר במסלולים מקבילים או חלופיים אשר ניתן לעבור באחד מהם חרף כישלון במשנהו.

בחירת מסלול תקופת ההסתכלות מיועדת למי שעוסק במשך שנים במקצוע ולאחר מכן מגיע לישראל, או אז, זכאי הוא לבקש פטור בשל עבודתו בחוץ-לארץ למעלה מ-14 שנה. אם רופא עולה לישראל לאחר שביצע התמחות ובידיו תואר מומחה, הוא זכאי לנסות ולבקש להיכנס בשערי הפטור שניתן לרופאים מומחים.

העותר דכאן הגיע לישראל לאחר סיום לימודיו, ניגש לבחינות הרישוי ונכשל 7 פעמים. רק לאחר מכן פנה הוא בבקשה לקבל פטור מבחינה בהתבסס על הכרת המועצה המדעית בתואר המומחה שבידיו. המועצה החליטה שלא להכיר בתואר המומחה שבידיו באופן מלא, כי אם לדרוש מהעותר להשלים מספר ניתוחים. לאחר שלא עמד בבחינות הרישוי ותואר המומחה שבידיו לא הוכר באופן מלא על-ידי המועצה המדעית, הוא ביקש לקבל פטור על-סמך עבודה של 14 שנה במקצוע.

תקנות הפטור לא נועדו לשמש כ"מפלט" לנכשלים בבחינות הרישוי על-ידי פניה לחוץ-לארץ לצורך השלמת התמחות כלשהי ברפואה ובקשת פטור בהתבסס על תואר המומחה שבידם חרף כישלונם בעבר בבחינת הרישוי.

לפיכך קבע בית-המשפט, כי החלטת המשיבים לפיה, משבחר העותר ללכת במסלול מסויים ולגשת לבחינות הרישוי ולא הצליח לעמוד בדרישות באותו מסלול, תוך הפגנת חוסר ידע מקצועי, הרי שאינו יכול לפנות אל מסלול אחר על-מנת לעקוף את אותן דרישות-סף בהן לא עמד, היא סבירה בנסיבות העניין ואינה חורגת ממתחם הסבירות.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי אין בתקנות כדי לשלול את שיקול-הדעת אשר ניתן למנהל לקבוע מי זכאי לקבל פטור מבחינת הרישוי לקבלת רישיון לעסוק ברפואה בישראל, וסמכות זו לקביעת פטור מחובת בחינה היא סמכות שבשיקול-דעת.

בית-המשפט לא קיבל את טענת העותר, לפיה המנהל לא רשאי להפעיל כל שיקול-דעת בבוחנו בקשות לפטור מבחינות הרישוי דבר שעשוי להביא לתוצאות לא רצויות. כך למשל התקנות אינן מעניקות באופן מפורש למנהל סמכות לבדוק האם המבקש עוסק ברפואה או שמא בניהול או האם התרשל מקצועית בעת עיסוקו ברפואה בחוץ-לארץ או מה רמת הרפואה במקום עבודתו, ואין למנהל כלים לבדוק ולהעמיק חקר בכך.

במקרה שלפניינו, מדובר במקצוע הרפואה ובמקרה דנן אף בניתוחי לב, ולפיכך הקפדה על מקצועיותו של העותר ראויה היא בהחלט.

עצם מתן הרשאה להסתכלות במשך 6 חודשים, משמעותה מתן היתר לעותר לבצע טיפול קליני בחולים בישראל, וקביעת המשיבים, כי מתן היתר שכזה לאדם אשר הוכיח בעבר חוסר ידע בסיסי ונכשל שבע פעמים בבחינות הרישוי אינו סביר.

כך נאמר בדברי הכנסת, בישיבה השלוש מאות ארבעים ותשע של הכנסת האחת-עשרה מיום רביעי, ג' באב התשמ"ז {29 ביולי 1987}, על-ידי ח"כ אורה נמיר {יו"ר ועדת העבודה והרווחה}, לעניין מתן פטור לפי תקנה זו:

"מתוך מגמה ורצון להבטיח רמת רפואה גבוהה, כפי שאנו רגילים לה בארץ בכל השנים, הו כנסו בחוק סעיפים מספר, הקובעים חובת בחינות בתנאי לעיסוק ברפואה כדלקמן: הוועדה קיבלה את הצעת הממשלה לקבוע חובת בחינה לכל הסטודנטים לרפואה כתנאי לתחילת הסטאז'. חובה זו לא תחול על מי שסיים את לימודיו באחת הפקולטות לרפואה בארץ.
לגבי רופאים שסיימו את לימודיהם בחוץ-לארץ ובאו לעבוד בארץ קבעה הוועדה חובה לעמוד בבחינה כתנאי לקבלת רישיון לעסוק ברפואה בארץ. מנכ"ל משרד הבריאות יהיה רשאי לקבוע כללים למתן פטור מחובת הבחינה במקרים שימצא לנכון, בהתייעצות עם המועצה המדעית של ההסתדרות הרפואית. הכוונה בעיקר למומחים בתחומי רפואה שונים שהוזמנו לפעילות רפואית בארץ."

ובהמשך:

"רבותי חברי הכנסת, מי שלומד בבית-ספר טוב בחוץ-לארץ, אין לו שום בעיה לעבור בחינה נוספת. מי שלומד בבית-ספר שרמת לימודי הרפואה בו נמוכה יותר, חובתנו, כמי שמצווים לדאוג לרמת רפואה גבוהה בארץ, ולהתנות את עבודתו בבית-חולים בבחינה."

באשר לטענת העותר, כי סיבת כישלונו בבחינות הרישוי נעוצה בהיעדר נוסח בשפה הגרמנית במבחנים ולא בשל חוסר ידע, הפנו המשיבים לכך שהעותר פנה בבקשה לאפשר לו להיבחן בשפה הגרמנית ולחלופין בשפה האנגלית. הואיל ומבחני הרישוי לא מתקיימים בשפה הגרמנית, נבחן העותר בשפה האנגלית. דא עקא, שהעותר לא ערער על הפנייתו לבחינה בשפה האנגלית, ולא טען, כי אינו בקיא באף אחת מהשפות האחרות שבהן ניתן לבצע את הבחינה והן עברית, ערבית, אנגלית, רוסית או ספרדית.

כך גם, לאור האמור לעיל, מתייתר הצורך לדון בטענות המשיבים, כי העתירה לוקה בשיהוי.

בית-המשפט לעניינים מינהליים איננו מחליף את שיקול-דעתו בשיקול-דעתה של הרשות המקצועית, ויעשה כן רק בנסיבות חריגות {ראה: בג"צ 2324/91 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' המועצה הארצית לתכנון ובניה, משרד הפנים, פ"ד מה(3), 678 (1991); בג"צ 4004/07 רימה טרונישבילי נ' משרד הבריאות, פורסם באתר האינטרנט נבו (11.05.08; 19.07.07)}.

לאור כל האמור לעיל, העתירה נדחתה.

15. בחינה מועד ב'
ב- עת"מ (יר') 1505-12-10 {ד"ר אחמד אבו גאמע נ' מנהל האגף לרישוי מקצועות רפואיים - משרד הבריאות, תק-מח 2011(1), 16476 (2011)} העותר סיים לימודי רפואה בגרמניה בשנת 1993, ונכשל מאז שבע פעמים בבחינות לצורך קבלת רישיון לעסוק ברפואה בישראל. המועצה המדעית של ההסתדרות הרפואית בישראל אישרה, כי העותר יידרש לעמוד בבחינת שלב ב' בלבד לצורך קבלת תואר מומחה בכירורגיית חזה ולב.

משכך פנה העותר אל המשיב, בבקשה לפטור אותו מבחינת הרישוי ברפואה בתאם לתקנה 2(א)(2) לתקנות הרופאים. בקשתו נדחתה על-ידי המשיב, בנימוק שלא ניתן לפטור מחובת בחינה מי שנכשל בה מספר פעמים, לרבות לאחר שסיים את התמחותו בחוץ-לארץ. העותר נמנע מתקיפת החלטה זו. בחלוף למעלה משלוש שנים, פנה העותר שוב אל המשיב בבקשה דומה, אך הפעם טען, כי מתקיימים בו שלושת תנאי הפטור החלופיים הקבועים בתקנה 2(א) לתקנות הרופאים. בקשה זו נדחתה על-ידי המשיב מאותם נימוקים.

מלכתחילה טען העותר בעתירה, כי מתקיימים בו שלושת תנאי הפטור מחובת בחינה על-פי תקנה 2(א) לתקנות הרופאים. העותר הודיע, כי הוא נאות להגביל את העתירה לטענה בדבר זכאותו לפטור מחובת בחינה על-פי תקנה 2(א)(2) לתקנות הרופאים.

העותר טען, כי מתקיימים בו כל רכיביה של תקנה 2(א)(2) לתקנות הרופאים. ביום 02.12.02 קיבל העותר, תואר מומחה בכירורגיית הלב מלשכת הרופאים האזורית של זיודבאדן שבמדינת באדן-וירטמברג בגרמניה, שהנה גוף שהוכר על-ידי המשיב; המועצה המדעית קבעה, כי העותר חייב לעמוד בבחינת שלב ב' בלבד לצורך קבלת תואר מומחה בהתאם לתקנות הרופאים; ומזה 16 שנים שהוא עוסק ברפואה בגרמניה. לנוכח תחולת התקנה, טען העותר, כי שלילת הפטור פוגעת בזכות היסוד שלו לחופש עיסוק, והמשיב אינו מוסמך לבצע פגיעה כזו בלא מקור חוקי לכך.

בית-המשפט קבע, כי יש לדחות טענות אלו על-הסף בהתאם לתקנה 7(2) לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000. גם אם המשיב הכיר בגוף שהעניק לעותר בגרמניה את תואר המומחה בכירורגיית לב, עדיין צריך לפי תקנה 2(א)(2) לתקנות הרופאים, שהעותר יהיה "חייב לעמוד בבחינות התמחות שלב ב' בלבד לצורך קבלת תואר מומחה, בהתאם לתקנות תואר מומחה". תנאי זה אינו מתקיים בעותר בעליל: ראשית, תקנה 10(א)(3) לתקנות תואר מומחה קובעת:

"המנהל רשאי לאשר לרופאים דלקמן לפי בקשתם תואר ללא התמחות בישראל:
...
(3) למי שאושר לו התואר או תואר דומה מחוץ לישראל, אם המועצה ממליצה על כך ובתנאים שקבע, לרבות הצורך בעמידה בבחינות..."
נמצא איפוא, כי הסמכות לפטור מועמד לתואר מומחה מבחינת התמחות כלשהי מסורה למשיב ולא למועצה המדעית, שתפקידה להמליץ בלבד בפני המשיב. המשיב לא החליט לפטור את העותר מבחינת התמחות שלב א', שכן גישתו היא שכל עוד לא יעבור העותר בהצלחה את בחינת הרישוי אין הוא בגדר "רופא" כהגדרתו בתקנה 1 לתקנות תואר מומחה, רוצה לומר: "מורשה לעסוק ברפואה לפי סעיף 3 לפקודה", שרק הוא זכאי {לפי תקנות 2, 3, 10, 29 ועוד לתקנות הרופאים} לבקש תואר מומחה בישראל.

שנית, המועצה המדעית עצמה קבעה, כי תנאי מוקדם לאישור תואר מומחה בכירורגיית חזה ולב לעותר הנו היותו בעל רישיון לעסוק ברפואה בישראל. כך, במכתב המועצה המדעית, התבקש העותר "להציג צילום מרישיון לעסוק ברפואה בארץ (משני צידיו)"; ודרישה זהה חזרה על עצמה במכתב המועצה המדעית לעותר. העותר אינו יכול לבסס את זכאותו לרישיון עיסוק ברפואה על עמדה של המועצה המדעית, שהיא גופה מבוססת, על ההנחה שהעותר כבר מחזיק ברישיון כזה.

לסיום קבע בית-המשפט, כי לא יהיה זה למותר לחזור על ההלכה הקובעת, כי בתחום הנדון של הענקת רשיונות לעיסוק ברפואה, שהנו תחום מקצועי הנוגע לחיי אדם פשוטו כמשמעו, היקף ההתערבות של בית-המשפט בהחלטות הדרג המקצועי מוגבל ביותר:

"כלל נקוט הוא בבית-משפט זה, כי מקום שמתעוררת שאלה, אם בעל דיפלומה מסויים הוא כשיר להתעסק במקצוע עיוני בישראל אם לאו, ושאלה זו נמסרה לשיקול-דעתו המקצועי של בר-סמכא לדבר, יחיד או ועדה, לא יתערב בית-משפט זה במסקנתו, אם קבע שאין הוכחה מספקת על כשירות כזאת... על-אחת-כמה-וכמה כשנושא הדיונים הוא בשטח הרפואה, שהמורשה לכך חייב לטפל בחולים."
{בג"צ 734/80 חכם נ' מנכ"ל משרד הבריאות, פ"ד לה(4), 690, 695 (1981)}.

לאור כל האמור לעיל, העתירה נדחתה.

16. פטור מעמידה בבחינות
ב- עת"מ (יר') 8458/08 {סאמי נאבלסי נ' משרד הבריאות - מדינת ישראל, תק-מח 2008 (3), 11690 (2008)} נדונה בקשת העותר, כי המשיב יפטור אותו מחובת עמידה בבחינות כתנאי לקבלת רישיון לעסוק ברפואה בישראל.

העותר קיבל בשנת 1984 הסמכה לרפואה כללית מאוניברסיטת "האחווה בין העמים" שבברית המועצות לשעבר, וסיים את התמחותו בשנת 1985 בבית-החולים "אל-מוקסד" בירושלים. לטענת העותר, בין השנים 1986-1985 הוא הועסק כרופא כללי ברמאללה. בין השנים 1989-1986 הועסק כרופא ילדים בבית-החולים אוגוסטה ויקטוריה בירושלים, בשנים 1997-1991 הועסק כרופא ילדים קליני וראש היחידה לטיפול אינטנסיבי ביילודים בבית-החולים "אוגוסטה ויקטוריה" בירושלים, ובשנים 1999-1997 הועסק כרופא ילדים בסהר האדום הפלסטיני בירושלים.

משנת 1996 הועסק העותר כרופא ילדים במרפאת הקהילה האוסטרית-ערבית בעיר העתיקה בירושלים. העותר פנה למנהל האגף לרישוי מקצועות רפואיים בדרישה, כי יפטור אותו מחובת בחינות ההסמכה לרופאים מחוץ-לארץ בהסתמך על הידע והניסיון שצבר במקצועו, אך פנייתו נדחתה.

בית-המשפט קבע, כי תנאי התקנות למתן פטור מחובת בחינה אינם מתקיימים בעותר, וזאת משני טעמים. ראשית, העותר לא עסק ברפואה קלינית מחוץ לישראל במשך 14 שנים. בעניין זה בית-המשפט קיבל את טענת המשיב, כי אף שהדבר לא נאמר בסעיף באופן מפורש, הדרישה לעיסוק ברפואה קלינית משך 14 שנים מתייחסת לעיסוק ברפואה קלינית מחוץ לישראל, ולא בישראל.

שנית, גם בשנים בהן עסק העותר ברפואה קלינית בישראל, הוא עשה כן שלא כחוק ובלא שהיה בידו היתר לעשות כן. זאת, למעט בשנים 1997-1996, אז הוצא לו היתר מוגבל לעסוק ברפואה לפי סעיף 19א לפקודת הרופאים. בנסיבות אלה, קבע בית-המשפט, כי הוא מקבל את טענת המשיב שהעותר אינו יכול לסמוך את הניסיון הנדרש של עיסוק ברפואה קלינית שנדרש בתקנה 2 לתקנות הרופאים, על עיסוק שבוצע בישראל שלא כחוק {גם אם ניתן היה לקבל את הטענה, שאינה מקובלת על בית-המשפט, כי עיסוק ברפואה קלינית כמשמעו בסעיף 2(א)(3) לתקנות הרופאים כולל עיסוק ברפואה קלינית בישראל}. בית-המשפט לא קיבל את טענת בא-כוח העותר, כי עצם שיבוצו כרופא בקופת-חולים כללית יכול שירפא פגם זה של עיסוק רפואה בישראל שלא כחוק. לאור האמור לעיל, העתירה נדחתה.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

ההלכה הפסוקה בסוגיות רישוי שונות