רישוי עסקים

החוק המסדיר את רישוי העסקים, הינו חוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968 {להלן: "חוק רישוי עסקים"}.

חוק רישוי עסקים מטיל חובת רישוי ופיקוח על סוגים שונים של עסקים, ונועד להבטיח מטרות שונות אשר הוגדרו בסעיף 1 לחוק רישוי עסקים:

"1. צווים בדבר עסקים טעוני רישוי (תיקונים: התשל"ב, התשל"ד(2))
(א) שר הפנים, רשאי לקבוע בצווים עסקים טעוני רישוי ולהגדירם, כדי להבטיח בהם מטרות אלה או מקצתן:
(1) איכות נאותה של הסביבה ומניעת מפגעים ומטרדים;
(2) מניעת סכנות לשלום הציבור והבטחה מפני שוד והתפרצות;
(3) בטיחות של הנמצאים במקום העסק או בסביבתו;
(4) מניעת סכנות של מחלות בעלי חיים ומניעת זיהום מקורות מים בחמרי הדברה, בדשנים או בתרופות;
(5) בריאות הציבור, לרבות תנאי תברואה נאותים;
(6) קיום הדינים הנוגעים לתכנון ולבניה ולשירותי כבאות..."

לחוק שש מטרות עיקריות, שהוגדרו בסעיף 1 שמוצג לעיל, עליהן אמונים חמישה משרדי ממשלה שונים, אשר מעורבים באופן ישיר בטיפול בבקשות למתן רישיון עסק, כל זמן שהבקשה נוגעת לתחום סמכותם.

לדוגמה, במקרה בו נבקש להפעיל עסק להובלות כספים, קניון, בית קולנוע או עסק למכונות מזל, נזדקק לאישורה של משטרת ישראל. דוגמה נוספת היא שנאלץ לקבל את אישורו של משרד החקלאות במידה ונחפוץ להפעיל גן חיות או עסק להתפלת מים.
התכלית שבהוראות חוק רישוי עסקים, כאמצעי הכרחי לשמירה על סדרי חיים תקינים ולמילוי המטרות הקבועות בסעיף 1(א) לחוק {בג"צ 609/75 מתתיהו ישראלי נ' ראש עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד ל(2), 304 (1976)}.

ב- בג"צ 10/80 {יצחק זילכה נ' ראש עיריית חולון, פ"ד לד(4), 651 (1980)} חזר בית-המשפט העליון והדגיש את החובה להקפיד על קיום חוק רישוי עסקים, שהפרתו גורמת נזק ציבורי גלוי לעין.

ב- עמ"ק (נת') 3037/06 {מדינת ישראל נ' וילנר יהודה - בעצמו ואח', תק-של 2008(1) 21132 (2008)} פסקה כב' השופטת טלמור אביבה כי:

"נפסק לא אחת כי הוראות חוק רישוי עסקים אינן בגדר חוק שרשאי אדם לקיימו ורשאי אדם להפרו כראות עיניו על-סמך שיקולים כלכליים שלו של רווח והפסד, באופן שברי שברוב המקרים צפוי רווח כספי גדול ליזמי עסק כאשר פועלים הם על-פי נורמה פסולה של הקמת עסק ופתיחתו ורק לאחר מכן פניה לרשויות בבקשה לקבל רישיון לעסקם. בית-המשפט אינו יכול ליתן יד לתופעה פסולה זו אשר יש לעקרה מן השורש. יש להקפיד על קיום הוראות חוק רישוי עסקים והתקנות על-פיו ככתבם וכלשונם."

חוק רישוי עסקים בא, בין היתר, להגן על הציבור מפני סכנות שונות אשר עלולות לנבוע מניהולו של עסק. למשל, כאשר המדובר הוא בעסק אשר מוכר מוצרי מזון ומשקאות, הרי הסכנה לציבור היא סכנה בריאותית. לכן, נדרש במקרים כאלה אף אישור משרד הבריאות בטרם קבלת רישוי עסק מן הרשות המקומית.

רישיון לניהול עסק הוא למעשה אישור שניתן על-ידי רשות מקומית לבעלים של עסק, לפתיחתו, ולניהולו של העסק בהתאם לחוק, הצווים והתקנות הנלוות אליו.

עם פתיחת עסק יש לפעול לשם השגת רישיון עסק, אך לא כל עסק מוגדר כטעון רישוי. המשמעות של עסקים טעוני רישום הם עסקים הזקוקים לרישיון לשם הפעלתם על-פי חוק רישוי עסקים.

בצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישום), התשנ"ה-1995 ניתן למצוא אילו עסקים חייבים ברישיון עסק. הצו מונה 10 קבוצות של עסקים הטעונים רישוי: בריאות, רוקחות וקוסמטיקה; דלק ואנרגיה; חקלאות ובעלי חיים; מזון; מים ופסולת; מסחר ושונות; עינוג ציבורי, נופש וספורט; רכב ותעבורה; שירותי שמירה ואבטחה; תעשיה ומלאכה.

לפני פתיחת עסק יש לבדוק במחלקת רישוי עסקים של הרשות המקומית את החובה בהוצאת רישיון עסק.

עסק טעון רישוי שפועל ללא רישיון צפוי לסגירה מינהלית מיידית והגשת כתב אישום בגין ניהול עסק ללא רישיון.

לא רק עסק חדש טעון קבלת רישיון. כמעט כל שינוי בבית עסק מחייב הגשת תכניות חדשות. לדוגמה, תוספת או צמצום שטח, שינויים בתכנית העסק - פנימיים וחיצוניים, תוספת או צמצום סוגי עיסוקים, שינוי בבעלות העסק, סגירת עסק.

ישנם מספר סוגי רשיונות עסק: רישיון לצמיתות, רישיון תקופתי הניתן לתקופה מוגדרת של שנה אחת, שלוש שנים או חמש שנים, רישיון זמני הניתן לסוגי עסקים שהם זמניים או עונתיים מטבעם, כגון קייטנה. והיתר זמני שהינו רישיון זמני לעסק לתקופה שאינה עולה על שנה על-מנת שהגורמים המאשרים יוכלו לבחון את פעילות העסק במהלך תקופה זו.

עסק המתנהל ללא רישיון או בניגוד לתנאי הרישיון, מוגש כנגדו דו"ח ניהול עסק ללא רישיון, על-ידי תברואן האיזור. על אכיפת הוראות החוק מופקד אגף הפיקוח הכללי ברשות המקומית.

דו"ח זה מועבר לשרות המשפטי לצורך הכנת כתב אישום וזימון הנאשם לבית-המשפט.

אין בהליכי האכיפה אפשרות לברירת קנס, היינו, תשלום קנס תחת שפיטה בבית-המשפט {למעט במקרים בהם ניתן צו סגירה מינהלי ולא הוגש ערעור}.

סעיף 4 לחוק רישוי עסקים קובע:

"4. רישיון והיתר זמני (תיקון התשנ"ח(2))
לא יעסוק אדם בעסק טעון רישוי אלא אם יש בידו רישיון או היתר זמני לפי חוק זה ובהתאם לתנאיו; עסק שאיננו נייד, לא יעסוק בו אדם, אלא אם ברישיון או בהיתר הזמני שבידו מתוארים החצרים שבהם הוא עוסק."

סעיף 4 לחוק רישוי עסקים קובע כי לא יעסוק אדם בעסק טעון רישוי אלא אם יש בידו רישיון או היתר זמני לפי חוק רישוי עסקים ובהתאם לתנאיו.

פתיחה של עסק, ללא רישיון עסק או היתר זמני על-פי חוק רישוי עסקים, מהווה הפרה של הוראות סעיפים 4 ו- 14 לחוק רישוי עסקים.

סעיף 14 לחוק רישוי עסקים קובע הוראות עונשיות שמטרתן אכיפת הוראות החוק וענישתו של המפר אותן, להלן לשון הסעיף:

"14. ענשים על עיסוק ללא רישיון או היתר זמני ואי-קיום תקנות ותנאים (תיקונים: התשל"ב, התשל"ד, התשל"ח, התשנ"ד, התשנ"ח, התשס"ב(2))
(א) אדם שעסק ללא רישיון או היתר זמני בעסק טעון רישוי או שלא קיים תנאי מתנאי רישיון או היתר זמני או שלא קיים הוראת תקנה לפי סעיפים 9 עד 11ב, דינו - מאסר שמונה-עשר חודשים ואולם אם לא קיים תנאי כאמור בסעיף 2ו(א) ו-(ג), דינו - הקנס הקבוע בסעיף 61(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (בסעיף זה: "חוק העונשין"); ואם עסק או לא קיים כאמור אחרי שקיבל התראה מאת הממונה על המחוז, רופא מחוזי כמשמעותו בפקודת בריאות העם, 1940 (להלן: "רופא מחוזי"), מי שהשר לאיכות הסביבה הסמיכו לכך (להלן: "הממונה על איכות הסביבה"), מפקד משטרת המחוז או ראש הרשות המקומית, דינו - קנס נוסף כאמור בסעיף 61(ג) לחוק העונשין לכל יום שבו נמשכה העבירה אחרי מתן ההתראה.
(ב) לעניין סעיף זה אין נפקא מינה:
(1) אם האדם עסק בעצמו או על-ידי עובדו או מורשהו;
(2) אם עסק בעסק של עצמו או של אחר;
(3) אם היה אחראי לניהול עסקו של אחר, בין בשכר ובין ללא שכר, ולעניין זה מי שניהל בפועל עסקו של אחר, רואים אותו כאחראי לניהול העסק כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר;
(4) אם היה העיסוק מוגבל מראש בזמן או חד-פעמי.
(ג) לא יאשם בעבירה לפי סעיף זה מי שעסק כשותף רדום או ללא נטילת חלק ברווחיו של העסק."

סעיף 5 לחוק רישוי עסקים קובע כי רשות הרישוי לעסק טעון רישוי בתחום רשות מקומית, היא ראש הרשות המקומית או מי שהוא הסמיכו לכך. תקנה 10 לתקנות רישוי עסקים (הוראות כלליות), התשס"א-2000 קובעת כי רישיון עסק יינתן על-ידי רשות הרישוי לפי טופס 6 לתוספת השניה ובו מקום, בין היתר, לחתימת ראש הרשות המקומית או מי שהסמיכו לכך, פרטי בעל או מנהל העסק, כתובת העסק תיאורו וכיוצא בזה.
סעיף 30 לחוק רישוי עסקים קובע כי נטל ההוכחה לקיומו של רישיון עסק מוטל על הטוען לקיומו של רישיון העסק "הטוען שבידיו רישיון או היתר זמני לפי חוק זה - עליו הראיה".

הורשע אדם על עבירת רישוי לפי סעיף 14 לחוק רישוי עסקים, רשאי בית-המשפט מכוח סעיף 16 לחוק האמור, להורות על סגירת העסק או על הפסקת העיסוק. במקרים חריגים, רשאי בית-המשפט אף להורות על סגירת העסק מרגע שהוגש כתב האישום ועוד בטרם הורשע.

לשון סעיף 16 לחוק רישוי עסקים הינה כדלקמן:

"16. אמצעים נוספים (תיקונים: התשמ"ח, התשנ"ח(2))
הורשע אדם על עבירה לפי סעיף 14 או לפי הוראה בחיקוק אחר הקובעת כללים בדבר עיסוק בעסק הטעון רישוי לפי חוק זה, רשאי בית-המשפט, בנוסף לכל עונש שיטיל:
(1) לצוות על הפסקת העיסוק בעסק, לחלוטין או לתקופה שיקבע, אם בסגירת החצרים ואם בכל
דרך אחרת הנראית לו מתאימה כדי להביא לידי הפסקה של ממש בעיסוק;
(2) לצוות על הנשפט להימנע באותו עסק מכל פעולה שיפרט בצו;
(3) לצוות כי לא ינהל אדם בחצרים נשוא האישום עסק טעון רישוי ללא רישיון או היתר זמני כדין ושלא יעביר לאחר את הבעלות או החזקה בעסק, אלא אם בן בידי אותו אדם רישיון או היתר זמני כדין לניהול עסק זה."

האמצעים הנוספים המוטלים מכוח סעיף 16 לחוק רישוי עסקים על מי שמנהל עסק ללא רישיון ומורשע בכך אינם בגדר עונש, ולכן, אין צורך באזכור סעיף זה בכתב האישום, המדבר בעבירות ספציפיות המיוחסות לנאשם. נאשם מוחזק כמי שיודע שאם יורשע בעבירה על-פי חוק רישוי עסקים הוא צפוי לא רק לעונש אלא גם לאפשרות הטלתם של אמצעים נוספים, ובהם צו להפסקת העיסוק המתנהל בלא רישיון או בחריגה מרישיון, ואין הדבר טעון אזכור בכתב האישום.

לפיכך, אי-אזכורו של סעיף 16 בהוראות החיקוק בכתב האישום אין בכך בכדי למנוע מבית-המשפט קמא להורות על סגירת העסק {עפ"א (נצ') 139/08 אלון בראשי ואח' נ' מדינת ישראל, תק-מח 2008(2), 15810 (2008)}.

על סעיף 16 נקבע ב- בש"פ 738/89 {קולנוע דקל בע"מ ואח' נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד מג(3), 759 (1989)} כי צו סגירה איננו בגדר עונש מן העונשים שבית-המשפט מוסמך להטילם, "זו היא סנקציה מיוחדת במינה שמטרתה להפסיק פעם אחת ולתמיד את המשכת ביצוע העבירה של ניהול עסק ללא רישיון או תוך הפרת תנאי הרישיון".

ב- רע"פ 3329/05 {חברת קו המים אירועים בחוף מכמורת בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(3), 313 (2005)} בית-המשפט העליון הביע עמדתו כי מן הראוי לתחום מועד קצר מוגדר וברור לצורך הפסקת פעילותו של עסק המתנהל ללא רישיון. סעיף 20 לחוק רישוי עסקים מורה:

"20. צו הפסקה מינהלי (תיקון התשנ"ד(2))
היה לממונה על המחוז, לממונה על איכות הסביבה, לרופא מחוזי או לראש הרשות המקומית יסוד סביר להניח שנעברה בעסק או לגביו עבירה לפי סעיף 14, רשאי הוא לצוות בכתב על הפסקה ארעית של העיסוק בעסק, אם בסגירת החצרים ואם בכל דרך אחרת הנראית לו מתאימה בנסיבות העניין כדי להביא לידי הפסקה של ממש בעיסוק (להלן: "צו הפסקה מינהלי")."

הסמכות הקבועה בסעיף זה היא סמכות מינהלית, שכן את צו הסגירה רשאים להוציא גורמים מינהליים שונים, ואין צורך בהליך שיפוטי מקדים להוצאתו.
הואיל ומדובר בסמכות מינהלית, מוגבלת סמכות זו לתקופה קצרה של 30 יום. השימוש בסמכות נתונה גם לביקורת שיפוטית, והנפגע רשאי לעתור לבית-המשפט לביטולה.

מכוח סעיף 22א לחוק רישוי עסקים, הוסמך בית-המשפט ליתן צו למניעת פעולות, כדלקמן:

"22. ביקורת צו הפסקה על-ידי בית-המשפט (תיקון התשנ"ח(2))
נעשו במקום פלוני פעולות הכנה לניהול עסק או לפתיחתו, או לשימוש במבנים, בחצרים או במקרקעין לצורך ניהול עסק טעון רישוי, מבלי שניתן רישיון או היתר זמני, או בסטיה מן הרישיון או ההיתר הזמני, רשאי בית-משפט השלום או בית-המשפט לעניינים מקומיים, ליתן צו ולפיו על המנויים בסעיף 14 או על בעל זכות בנכס או מי מטעמם, להימנע מפעולה באותו מקום במבנים, בחצרים או במקרקעין (בחוק זה: "צו מניעת פעולות"); בית-המשפט רשאי לתת צו כאמור בכפוף לתנאים שימצא לנכון בנסיבות העניין."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

רישוי עסקים