חובת הזהירות - תנאי ראשון

1. כללי
תנאי ראשון לאחריות על-פי עוולת הרשלנות הוא, שהמזיק חב חובת זהירות, הן מושגית והן קונקרטית, לניזוק, הנקבעת לפי מבחן הצפיות הקבוע בסעיף 36 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). הכלל הוא שבמקום שהנזק צפוי מבחינה פיסית, חובה לצפותו מבחינה נורמטיבית, אלא אם קיימים שיקולים מיוחדים של מדיניות משפטית המצדיקים צמצום החובה או שלילתה {ע"א 429/82 מדינת ישראל נ' סוהן, פ"ד מב(3), 733 (1988); ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד ל(1), 113 (1985); ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח(3), 45 (1994); ע"א 4530/91 רשות הנמלים והרכבות נ' צים חברת השיט הישראלית, פ"ד נד(4), 583 (2000)}.

כלומר, יסוד ראשון באחריות על-פי עוולת הרשלנות הוא, שהמזיק חב חובת זהירות לניזוק. סעיף 36 לפקודת הנזיקין, קובע, כי חובת הזהירות "מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל". חובה זו דורשת עריכתן של שתי בחינות:

האחת, אם בין סוג המזיקים, אליו משתייך המזיק, לבין סוג הניזוקים, אליו משתייך הניזוק, קיימים "יחסי רעות" לעניין סוג הפעולות, אליו משתייכת פעולת המזיק, ולעניין סוג הנזקים שגרם המזיק. ניתן לכנות חובה זו כחובה מושגית {ע"א 343/74 ר' גרובנר ואח' נ' עיריית חיפה ואח', פ"ד ל(1), 141 (1975); ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' אלי גורדון, פ"ד לט(1), 113 (1985)}.

השניה, אם בין המזיק הקונקרטי לבין הניזוק הקונקרטי קיימת חובת זהירות לעניין הפעולות שהתרחשו בפועל לעניין הנזק שנגרם בפועל. ניתן לכנות חובה זו כקונקרטית.

כפי שנראה להלן, החובה המושגית היא החובה הכללית על-פי דיני הנזיקין לנקוט באמצעים סבירים למניעת נזק מאדם לאדם ואילו חובת זהירות קונקרטית קיימת, אם בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, אדם סביר יכול וצריך היה לצפות את התרחשות הנזק למי שניזוק בפועל.

כידוע, בחובת זהירות מושגית לא סגי. כלומר, משנקבע כי מתקיימת חובת זהירות מושגית המוטלת על סוג מסויים של מזיקים, כלפי סוג מסויים של ניזוקים, יש לבחון האם קיימת גם חובת זהירות קונקרטית, כלומר: "אם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש" {ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית-שמש, פ"ד לז(1), 113 (1982)}.

אם-כן, חובת הזהירות מתחלקת לשתיים. האחת, חובת זהירות מושגית, השניה, חובת זהירות קונקרטית. שני מבחנים אלה מצטברים. בית-המשפט יבדוק תחילה האם התקיימה חובת זהירות מושגית ואם לאו. באם התקבלה תשובה שלילית, בית-המשפט יקבע כי עוולת הרשלנות איננה מתקיימת. לעומת-זאת, באם התשובה תהא חיובית, בית-המשפט יעבור ויבדוק האם קמה, במקרה העומד מולו, חובת זהירות קונקרטית {ת"א (ב"ש) 1160/03 קפלן חואנה נ' קופת-חולים כללית, תק-של 2008(1), 18485 (2008)}.

2. חובת זהירות מושגית
חובה זו, עוסקת בהיקפה של האחריות. היא באה להשיב על השאלה, האם מן הראוי הוא להחיל את דיני הרשלנות ביחסים בין סוג מסויים של מזיקים לבין סוג מסויים של ניזוקים לעניין סוג מסויים של נזקים {ע"א 9656/03 עזבון המנוחה ברטה מרציאנו ז"ל ואח' נ' ד"ר זינגר יהורם ואח', תק-על 2005(2), 125 (2005); ע"א 552/66 לויטל נ' קופת-חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד לב(1), 114 (1968); ע"א 705/78 יוחנן רמון נ' מאונטר, פ"ד לד(1), 550 (1979)}.

לצורך ההכרעה בשאלה, כלפי מי חב אדם חובת זהירות מושגית, על בית-המשפט להיזקק למבחן הקרבה והרעות שביחסי אדם אל חברו, כשאדם חב חובת זהירות לכל מי שהוא צריך לצפות ולהביאו בחשבון כעלול להיפגע ממעשהו או ממחדלו {ע"א 360/59 היועץ המשפטי לממשלה נ' ברקוביץ, פ"ד יד 206, 213}.

כך למשל, על בעל מוסך ו/או עובד מוסך, חלה חובת זהירות מושגית כלפי לקוחותיו, המביאים את רכבם לתיקון. כלומר, על בעל מוסך ו/או עובדו, "לצפות להתרחשותו של נזק לרכב ואף לגרימת נזקי גוף לנוסעי הרכב בעקבות ביצוע עבודה לקויה ברכב ו/או ביצוע תיקון רשלני" {ת"א (חי') 3579/06 שלום דרעי נ' חנא פארס, תק-של 2008(2), 8062 (2008)}.

וכך גם במקרים של רשלנות רפואית, קבע בית-המשפט, באופן עקבי, כי בין המזיקים-הרופאים וסוג הניזוקים-מטופלים, קיימים "יחסי רעות" בין פעילות המזיק וסוג הנזק שנגרם לניזוק ולכן, הניזוק-המטופל, עובר את משוכת הוכחת חובת הזהירות המושגית ב"אופן אוטומטי". ובמילים אחרות, הניזוק מעצם היותו מטופל והמזיק מעצם היותו רופא, מקימה את חובת הזהירות המושגית {ראה גם ע"א 4025/91 צבי נ' ד"ר קרול, פ"ד נ(3), 744 (1996); ע"א 612/78 פאר נ' קופר, פ"ד לה(1), 720 (1980); ע"א 552/66 לויטל נ' קופת-חולים, פ"ד כב(2), 480 (1968); ע"א 705/78 רמון נ' מאוטנר, פ"ד לד(1), 550 (1978); ת"א (ת"א-יפו) 46060/03 פלק יורם נ' איילון בע"מ - חברה לביטוח ואח', תק-של 2008(2), 8160 (2008)}.

3. חובת זהירות קונקרטית
קיומה של חובת זהירות קונקרטית מבוסס על מבחן הצפיות. השאלה היא, אם המזיק צפה הלכה למעשה - ואם לאו, אם הוא יכול לצפות {כעניין טכני} - כי התרשלותו תגרום נזק לנפגע. על-פי מבחן זה, על בית-המשפט לשאול עצמו, בטרם מתן פסק-הדין, האם אדם סביר יכול היה לצפות, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, את התרחשות הנזק {ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית-שמש ואח', פ"ד לז(1), 113 (1982); ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' אלי גורדון, פ"ד לט(1), 113, 117 (1985); במקרים של רשלנות רפואית משתנה המונח "אדם סביר" ל"רופא סביר"}.

ובמילים אחרות, משמעות הדבר היא שיש לבחון את השאלה האם רופא סביר יכול היה לצפות בנסיבותיו המיוחדות של המקרה את התרחשות הנזק. במידה ונשיב על שאלה זו בחיוב, יהא על בית-המשפט "לבחון האם רופא סביר גם צריך היה לצפות את התרחשות אותו נזק, שכן רק בגין סיכון בלתי-סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית" {דברי בית-המשפט ב- ת"א (ת"א-יפו) 1172/00 ליפשיץ גנאדי נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, תק-מח 2008(2), 1635 (2008)}.

ייתכנו מצבים, בהם חובת הזהירות המושגית קיימת, כנורמה משפטית ערטילאית, אך חובת זהירות קונקרטית אינה קיימת.

חובת זהירות זו, מבחינה בין סכנה "רגילה" לבין סכנה "בלתי-רגילה" לגבי הניזוק הספציפי. על-פי חובה זו, נשאלת השאלה, האם ביחס לניזוק פלוני, בנסיבותיו של אירוע פלוני וקונקרטי, קיימת חובת זהירות של המזיק כלפי הניזוק. על-פי חובה זו, על התובע להצביע על פעולה או מחדל שאדם סביר היה עושה אחרת או נמנע מלעשות והכול לפי ההקשר ובנסיבות של כל מקרה לגופו {ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1), 72 (1984); ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1), 113 (1985); ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתיות בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1), 1 (2003); ע"פ 186/80 זיו יערי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1), 769 (1980)}.

יתרה-מזאת, חובת זהירות זו, בודקת האם מתקיימים בנסיבות העניין מצד המזיק, חובת זהירות כלפי הניזוק. בית-המשפט בבואו לבחון האם התגבשו התנאים המקיימים חבות בעוולת הרשלנות, בודק באופן ספציפי את מעשה התרשלות של המזיק הספציפי והניזוק הספציפי.

בקביעתה של חובת הזהירות הקונקרטית יש לזכור, כי לא כל נזק צפוי הוא נזק שיש לצפותו. בית-המשפט מבצע הבחנה בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי-סביר. רק בגין סיכון בלתי-סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. הסיכון הבלתי-סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו.

הצפיות הנורמטיבית, באה להגביל את היקף האחריות. נקודת המוצא העקרונית היא, כי מקום שניתן לצפות נזק, כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא-אם-כן, קיימים שיקולים של מדיניות משפטית, השוללים את החובה.

דיני הרשלנות מבוססים על עיקרון בדיקת האשמה ולא על אחריות מוחלטת. ביסוד ההתרשלות מונח עיקרון הסבירות. השאלה הנשאלת בדיני ההתרשלות היא, באלו אמצעים צריך לנקוט כדי להבטיח את שלומו של הניזוק. בבואנו לענות על השאלה כאמור יהא עלינו להתחשב במספר שיקולים כגון: הסתברות שהנזק יתרחש; ההוצאות הנדרשות כדי למנוע את הנזק; חומרת הנזק; ערך החברתי של ההתנהגות שגרמה לנזק; יכולת היחסית למנוע את קרות הנזק.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

חובת הזהירות - תנאי ראשון