חוק לניהול מוסדות (מקרים מיוחדים), התשי"ב-1952

1. הדין
חוק לניהול מוסדות (מקרים מיוחדים), התשי"ב-1952 קובע כדלקמן:
"1. "מוסד" – פירוש:
בחוק זה, "מוסד" פירושו - מוסד או מקום אחר המשמש או שנועד לשמש, כולו או חלקו, כמקום מגורים, איכסון או אישפוז לאחד מאלה:
(1) לוקים בגופם או בנפשם;
(2) קשי-חינוך;
(3) יתומים, זקנים, או נכים;
(4) עוברי-אורח.
2. צו-הנהלה
(א) רשאי בית-משפט מחוזי, על-פי בקשתו של היועץ המשפטי לממשלת ישראל, או של המוסד הנוגע בדבר, לצוות, כי הנאמן הציבורי לענייני צדקה (להלן: "הנאמן") יתפוס מוסד על מקרקעיו ומטלטליו, יחזיק בו וינהל אותו. לצו כזה ייקרא "צו-הנהלה".
(ב) לא יתן בית-המשפט צו-הנהלה אלא למען מנוע הפרעות בהנהלה היעילה של המוסד בהתאם למטרות שלהן נוסד.
(ג) בית-המשפט רשאי, על-פי בקשתו של היועץ המשפטי לממשלת ישראל או של המוסד או של כל אדם מעוניין, לשנות ולבטל צו-הנהלה או להתנות בו תנאים מדי פעם בפעם.
(ד) היה המוסד הקדש שנוצר לפני בית-דין דתי, תהא הסמכות הנתונה לבית-המשפט המחוזי לפי סעיף זה ולפי סעיפים 3 ו- 6 - לבית-הדין הדתי המוסמך.
3. הגבלת זמן
צו-הנהלה לא יינתן לתקופה העולה על שנה אחת, אולם רשאי בית-המשפט להאריך את תקפו של הצו לתקופה נוספת שלא תעלה בכל פעם על שישה חודשים.
4. הנהלת המוסד
ניתן צו-הנהלה, ינהל הנאמן את המוסד, אם בעצמו ואם באמצעות מנהל או מינהלה שמונו על-ידיו, לפי אפיו המיוחד של המוסד בהתאם לכוונה המוצהרת של מייסדיו.
5. הנאמן מורשם של בעלי המוסד
בכל עניין הנוגע להנהלת המוסד רואים את הנאמן כאילו פעל כמורשם של בעלי המוסד.
6. ביטול הסכמים
(א) הנאמן רשאי, באישור בית-המשפט, לבטל או להשהות, לתקופה שבה צו ההנהלה עומד בתקפו, כל הסכם הנוגע למוסד או שהמוסד הוא צד לו, אם הוא סבור כי ביטול או השהייה כאמור דרושים לניהול יעיל של המוסד.
(ב) שימוש בסמכות לפי סעיף זה אינו מוציא תביעה אזרחית נגד המוסד או בעליו.
7. אי-התערבות בענייני המוסד
כל זמן שצו-הנהלה עומד בתקפו, לא תהא לבעלי המוסד או לאדם אחר, פרט לנאמן, כל זכות להחזיק בו או בחלק ממנו, להתערב בהנהלתו, להיכנס לתוכו, להכניס או להוציא מתוכו מטלטלים, אלא על-פי היתר בכתב מאת הנאמן.
8. צו-יציאה
(א) רשאי שופט של בית-משפט שלום, על-פי בקשת היועץ המשפטי לממשלת ישראל או על-פי בקשת המוסד הנוגע בדבר, ואם ניתן צו-הנהלה - רשאי הנאמן, לצוות על כל אדם הנמצא בשטח המוסד לצאת אותו שטח, לזמן שייקבע בצו או ללא תחום-זמן, ולא להיכנס אליו עוד לכל מטרה שהיא אלא בהסכמת הנאמן בכתב ולפי התנאים שייקבעו בהסכמה. לצו זה ייקרא "צו-יציאה".
(ב) ניתן צו-יציאה על-ידי נאמן, רשאי כל מי שנפגע על-ידי הצו לערער עליו לפני שופט של בית-משפט שלום, ובלבד שהגשת הערעור לא תעכב ביצוע הצו.
(ג) לא יינתן צו-יציאה אלא אם השופט של בית-משפט השלום או הנאמן ישוכנע שהצו דרוש למען מנוע הפרעות בניהול היעיל של המוסד בהתאם למטרות שלהן נוסד.
(ד) צו-יציאה יעמוד בתוקף על-אף האמור בכל חוק או בכל הסכם.
(ה) רואים צו-יציאה כאילו הובא לידיעת האדם שעליו ניתן, אם פורסם או הומצא בכל דרך של פרסום והמצאה שהורה עליה השופט של בית-משפט השלום או הנאמן.
9. מקום מגורים מחוץ למוסד (תיקון התשי"ד)
אדם שאין לו מקום מגורים אחר מחוץ לשטח המוסד, והוא, לגבי מקום מגוריו בשטח המוסד, מוגן מפני צו-פינוי לפי פקודת הגבלת שכר-דירה (דירות), 1940, או לפי פקודת ההגבלות על שכר-דירה (בתי-עסק), 1941, וכן אדם שאין לו מקום-מגורים אחר כאמור והוא מחוסר-יכולת להשיג מקום-מגורים מחוץ לשטח המוסד מחמת גילו, מומו, או מצב-בריאותו - לא יינתן נגדו צו-יציאה, אלא אם הועמד לרשותו מקום מגורים מחוץ לשטח המוסד, המתאים, לדעת הרשות הנותנת את צו-היציאה, לצרכי אותו האדם.
9א. מקבל צו-יציאה שהוא למטה מגיל 21 (תיקון התשי"ד)
הוראות סעיף 9 לא יחולו על צו-יציאה נגד אדם שנתמלאו בו שלוש אלה:
(1) עדיין לא מלאו לו 21 שנה;
(2) להוריו או לאפוטרופסיו יש מקום מגורים;
(3) היה גר עם הוריו או עם אפוטרופסיו לפני כניסתו למוסד.
10. חובתו של מקבל צו-יציאה
מי שנצטווה לצאת שטח-מוסד כאמור בסעיף 8(א), חייב למלא אחר הוראות צו-היציאה תוך 48 שעות מזמן שהובא הצו לידיעתו כאמור בסעיף 8(ה).
11. ביצוע צווים
(א) לפי דרישת הנאמן חייב קצין-משטרה בדרגת מפקח ראשון או למעלה מזה, להשתמש בכוח במידה הדרושה כדי לבצע כל צו שניתן לפי חוק זה.
(ב) לא ידרוש הנאמן שימוש בכוח לביצוע צו-יציאה לפני תום 48 שעות מזמן בו הובא הצו לידיעת האדם שעליו ניתן, כאמור בסעיף 8(א).
12. תשלום רווחים לבעלים
(א) מוסד שהיה משמש או נועד לשמש, ערב מתן צו-הנהלה, מקור הכנסה לבעליו, רשאים הבעלים לתבוע את הריווח הנקי שבא למוסד בהנהלתו החדשה.
(ב) שר המשפטים ימנה, בהודעה ברשומות, ועדה המורכבת משופט, שישמש יושב-ראש, ומשני חברים נוספים.
(ג) תביעה לפי סעיף זה תוגש, לפי בחירת הבעלים, לבית-המשפט המוסמך או לוועדה.
(ד) החליט בית-המשפט או הוועדה על תשלום רווחים לבעלים, ישלם הנאמן כפי שהוחלט.
(ה) שר המשפטים יקבע את סדרי הדין בפני הוועדה.
13. ענשים
העושה מעשה כדי להפריע או למנוע בעד הנאמן, או בעד מנהל או מינהלה שמונו על-ידיו, מלהשתמש בסמכותם לפי חוק זה, או כדי להפריע או למנוע ביצועו של צו-יציאה, דינו - מאסר עד שנה אחת או קנס עד אלפיים לירות או שני הענשים כאחד.
14. ביצוע ותקנות
שר המשפטים רשאי להתקין תקנות בכל דבר הנוגע לביצוע חוק זה."

2. הוצאת מאושפז בהתאם לחוק - סעיף 8 לחוק
ב- ה"פ (חי') 9810-02-16 {מדינת ישראל - משרד הבריאות נ' מאיר ליאור אביטל, תק-של 2016(1), 39218 (11.02.2016)}נדונה בקשה להורות למשיב 2 לצאת מהמרכז הגריאטרי-שיקומי על-שם "פלימן" וזאת בהתאם לקבוע בסעיף 8 לחוק לניהול מוסדות "מקרים מיוחדים", התשי"ב-1952. בקבלו את הבקשה קובע בית-המשפט כלהלן:

"2. אין מחלוקת בין הצדדים כי ביום 27.9.15 אושפז לראשונה המשיב בבית-חולים פלימן כאשר אשפוזו הסתיים ביום 23.11.15. בתום האשפוז שוחרר המשיב תחת ההגדרה "סיעודי" ואף ניתנו למשיב ולבנו, המשיב 1 (להלן: "הבן") מסמכים אשר נועדו להסדיר את העברתו של המשיב לבית-אבות.
3. יחד-עם-זאת, המשיב הועבר מבית-חולים פלימן לבית-חולים רמב"ם, שם אושפז עד ליום 08.12.15, ובעת שחרורו צויין בסיכום אשפוז כי המשיב זקוק לעזרה סיעודית.
4. לאחר שחרור המשיב מבית-חולים רמב"ם הועבר המשיב למחלקה סיעודית לבית-אבות "בית דינה", אך לאחר שהות של יומיים הועבר המשיב לאשפוז בבית-חולים בני ציון ובתום האשפוז שם חזר בשנית לאשפוז בבית-חולים פלימן ביום 23.12.15.
5. המשיב מאושפז עד ליום זה בבית-חולים פלימן כאשר הרקע להגשת הבקשה הינו טענת בית-חולים פלימן שהמשיב מיצה את הטיפול השיקומי שקיבל ועל-כן יש להעבירו לבית-אבות עם מחלקה סיעודית והתנגדות הבן לקביעה והחלטה זו.
טענות המבקשת
6. המבקשת, שהינה הבעלים של בית-חולים פלימן, טוענת את הטענות כדלקמן:
6.1 עם קבלתו באשפוז השני לבית-חולים פלימן נערכה פגישה בין הבן ובין האחות האחראית והעובדת הסוציאלית במחלקה שמטרתה היתה תיאום ציפיות באשר למטרת האשפוז, צפי השחרור ואופן השיקום בבית-חולים. במהלך הפגישה הודיע הבן כי בתום האשפוז הנוכחי ישוב המשיב אל בית-האבות.
6.2 כעבור מספר ימים נערכה פגישה נוספת בין הבן ובין העובדת הסוציאלית, במהלכה ביקש הבן להאריך את אשפוזו של המשיב. לאור בקשה זו הוסבר לבן אודות אופן קבלת הבקשות להארכת אשפוז והודגש בפניו כי החלטות בסוגיה זו נעשות בהתאם להערכה והמלצה רפואית בלבד.
6.3 ביום 28.12.15 הודיע בית-חולים פלימן למשיב על שחרורו הצפוי מאשפוז ביום 06.01.16. ביום 04.01.16 שלח בית-חולים פלימן הודעה נוספת למשיב על השחרור הצפוי.
6.4 בסיכום האשפוז שנערך ביום 06.01.16 על-ידי מנהלת המחלקה השיקומית בבית-חולים פלימן, ד"ר אינה שוגייב, עולה כי ההגדרה התפקודית של המשיב הינה סיעודית וכי המשיב מיצה את הפוטנציאל השיקומי ואין הצדקה רפואית להיוותרותו באשפוז.
6.5 ביום 06.01.16 הובהר לבן על-ידי מנהלת השירות הסוציאלי בבית-חולים פלימן, גב' איה בן אליעזר, כי אין אפשרות להשאיר את המשיב בבית-החולים ללא הסדר כספי, שכן קופת חולים הכללית המבטחת את המשיב הפסיקה את מימון שהותו של המשיב בבית-החולים.
6.6 הבן הבהיר לגב' בן אליעזר כי הוא יסדיר את אופן התשלום מול קופת החולים ובמידה ולא יצליח להסדיר זאת מול קופת חולים הוא יסדיר את התשלום מול מחלקת הכספים בבית-החולים. באותה הזדמנות נמסר לבן מכתב מאת מחלקת הכספים, במסגרתו הודע שבמידה וקופת החולים לא תתחייב לשלם עבור האשפוז על המשיב לשלם עבור האשפוז כפי שנקבע על-ידי משרד הבריאות.
6.7 יום לאחר-מכן, ביום 07.01.16, ועקב אי-הסדרת התשלום על-ידי המשיבים, נערכה פגישה בין הבן לבין נציג ממחלקת הכספים והגב' בן אליעזר, בה הוסבר לו כי עליו להסדיר את התשלום עבור האשפוז. הבן סירב להשאיר שיק כבטוחה לבית-החולים עבור סכום החוב שהצטבר במידה ולא יהיה כיסוי ממקור אחר. בהתאם לכך הועברו למשיב באופן שוטף חשבונות אשפוז עבור הימים העודפים מיום השחרור.
6.8 לבן הוסבר על-ידי גב' בן אליעזר כי לאור החלטתה של ד"ר שוגייב אין מקום להארכת האשפוז עבור המשיב ושהטיפול שניתן הינו טיפול שמרני. עוד הוסבר לבן כי עליו למצוא מקום חילופי התואם את צרכיו הסיעודיים של המשיב.
6.9 ביום 19.01.16 הודיע הבן לגב' בן אליעזר כי ביקר בבית-חולים הספרדי ביום 17.01.16 וכי המקום מצא חן בעיניו ומבירור מול בית-האבות הספרדי עלה כי יש מקום עבור המשיב והתשלום עבור השהות בבית-האבות הספרדי הינו באופן פרטי על-ידי משפחת השוהה. במקביל ניתנה הערכה על-ידי מנהלת שירות פיזיותרפיה בבית-חולים פלימן ממנה עולה כי המשך שיקום אקטיבי של המשיב במסגרת האשפוז לא ישנה את מצבו התפקודי.
6.10 משהתברר לבן כי הגורמים הרפואיים בבית-החולים קבעו כי המשיב אינו בר שיקום, הגיש בקשה למתן צו מניעה זמני כנגד בית-חולים פלימן וכנגד קופת חולים כללית וביקש כי בית-הדין יורה לבית-החולים פלימן להימנע מפינוי המשיב מבית-החולים.
6.11 בבית-הדין לעבודה התקיים דיון אשר בתומו הורה בית-הדין לצדדים לסכם את טענותיהם, אך משהמשיבים לא הגישו סיכומי טענות הורה בית-הדין לעבודה בהחלטה מיום 03.02.16 על דחיית הבקשה.
6.12 כל בקשות בית-חולים פלימן החוזרות ונשנות לפינוי המשיב לא הועילו ולבית-החולים לא נותרה ברירה אלא להגיש בקשה זו.
טענות המשיבים
7. ביום 07.02.16 קיימתי דיון בבקשה כאשר לדיון התייצב הבן, שתי המצהירות מטעם המבקשת נחקרו על תצהיריהן ובתום החקירות הצדדים סיכמו את טענותיהם כאשר בהזדמנות זו העלה הבן את טענותיו הסדורות והמתנגדות לבקשה מהנימוקים כדלקמן:
7.1 על-פי חוזר של מנכ"ל משרד הבריאות יש להביא למיצוי מירבי ומיטבי של יכולות תפקוד המטופל. על-פי אותו חוזר קיומן של מגבלות קודמות בתפקוד אינו מהוה התוויה כנגד השיקום כאשר הערכת הרופא היא שניתן להחזיר את המטופל לתפקודו הקודם או לשפר את תפקודו במידה משמעותית.
7.2 מאחר וחלה התדרדרות במצבו בעקבות האשפוזים בהם היה נתון המשיב בבתי-חולים רמב"ם ובני ציון, יש להורות על מתן טיפול שיקומי והמשכו.
7.3 על-פי עדות ד"ר שוגייב היא אינה שוללת שהמשך מתן טיפול ישפר את מרחקי ההליכה והיציבה. בנוסף המשיב משתף פעולה ועל-כן לפי החוזר ומהגיונם של דברים יש להמשיך לתת שיקום או לפחות לשפר את מגבלותיו וטווחי התנועה.
7.4 בעת האשפוז הראשון בבית-חולים פלימן המשיב שוחרר כאשר הוא מסוגל ללכת מעל 50 מטר בעזרת הליכון בצורה יציבה יותר מאשר מצבו כעת. לכן, לטענת המשיבים, התגבשה הבטחה שלטונית לכך שהמשיב יובא לאותו מצב כפי שהיה בעת האשפוז הראשון.
7.5 המשיבים אינם חולקים כי מצבו של המשיב הינו סיעודי וכי סביר להניח שהוא יישאר כך גם לאחר טיפול שיקומי ממושך. יחד-עם-זאת, טוענים המשיבים כי יש לתת טיפול המשפר את מצבו של המשיב בתוך הקטגוריה של סיעודי כפי שנעשה הדבר בעת האשפוז הראשון.
7.6 לא הוכח על-ידי המבקשת כי המשיב תופס מיטה של חולה אחר הצפוי להיקלט והדבר לא נטען.
7.7 לבסוף טוענים המשיבים טענה פרוצדורלית לפיה ההליך הוגש באופן שגוי בהסתמך על הוראות החוק, שכן לטענתם חוק זה נועד אך ורק למצבים בהם מונה לבית-החולים מנהל מיוחד.
דיון והכרעה
סמכותו העניינית של בית-המשפט
8. המשיבים, בטענותיהם, למעשה כופרים בסמכותו של בית-המשפט להוציא צו בהתאם להוראות החוק. סעיף 8(א) לחוק קובע כדלקמן: "רשאי שופט שלום, על-פי בקשת היועץ המשפטי לממשלת ישראל, או על-פי בקשת המוסד הנוגע בדבר, ואם ניתן צו-הנהלה - רשאי הנאמן, לצוות על כל אדם הנמצא בשטח המוסד לצאת אותו שטח, לזמן שיקבע בצו או ללא תחום זמן, ולא להיכנס אליו עוד לכל מטרה שהיא אלא בהסכמת הנאמן בכתב ולפי התנאים שייקבעו בהסכמה".
9. מהוראות סעיף 8 עולה בבירור כי תחולת סעיף זה אינה מוגבלת אך ורק למקרים בהם מונה נאמן כהגדרתו בחוק. כל שנאמר בסעיף 8, שבמידה ומונה נאמן גם הוא יהיה רשאי להגיש בקשה למתן צו הרחקה.
10. אוסיף עוד, כי חוק זה והוראות סעיף 8 נועדו בדיוק לטפל במקרים כגון זה הניצב לפניי, זאת בשים-לב להוראות סעיף 9 הקובע באלו מקרים לא ניתן לתת צו הרחקה כגון כנגד אדם שאין לו מקום מגורים אחר או הוא מחוסר יכולת להשיג מקום מגורים מחוץ לשטח המוסד הרפואי מחמת גילו, מומו ומצב בריאותו. מכאן אני מסיק שצו הרחקה יכול להיות מופנה כלפי מטופל השוהה בשטח המוסד הרפואי.
מצבו הרפואי של המשיב
11. עיון בחומר הרפואי שהונח לפניי מעלה כי המשיב אושפז בבית-חולים פלימן לשתי תקופות: הראשונה מחודש ספטמבר עד נובמבר 2015 כאשר הוא שוחרר במצב המוגדר כסיעודי ומסוגל ללכת עם הליכון למרחק של כ- 50 מטר בהשגחה ובעזרה מילולית וכאשר הוא מסוגל לקום ולעמוד מכיסא גלגלים באופן עצמאי, אך לעיתים נדרש להדרכה מילולית. לאחר-מכן נזקק המשיב לאשפוזים הן בבית-חולים רמב"ם והן בבית-חולים בני ציון בשל דלקת ריאות עם תסחיף ריאתי וחלה התדרדרות במצבו הרפואי.
12. בעקבות כך הוא אושפז שוב בבית-חולים פלימן ובמסגרת האשפוז השני ניתן לו טיפול פיזיותרפי וטיפול שיקומי.
13. על-פי עדותה של ד"ר שוגייב, עליה לא חולקים המשיבים, מצבו של המשיב הינו סיעודי והוא יוותר כך גם אם יינתנו לו טיפולים שיקומיים נוספים. יחד-עם-זאת, מסכימה ד"ר שוגייב בעדותה לפניי כי אם יקבל טיפולים פיזיותרפיים נוספים הדבר עלול לשפר מתפקודו, אך הסטטוס של המשיב לא ישתנה והוא יוותר סיעודי. בעדותה לפניי של ד"ר שוגייב בעמוד 5 ציינה את הדברים הבאים: "... אין דרגות בסיעודי. אפשר לשפר את התפקודי, אך עדיין נשאר סיעודי. שהולך 20 עד 50 צעדים, זה עם הליכון בהשגחה צמודה. לא יגיע למצב ללא השגחה. הוא לא יכול לקום לבד, לא יכול להתיישב חזרה לאחר סיום ההליכה. אין מצב שיקום לבד בעתיד. וזה לדעתנו ולדעת כל הצוות הרב מקצועי".
14. ואכן, בדו"ח טיפול פיזיותרפי שהוצג וסומן נ/4 מיום 11.01.16 צויין כי המשיב יכול ללכת בעזרת הליכון גלגלים ותמיכה, הוא זקוק לעזרה בתפקודי מיטה, המשיב הוגדר כסיעודי וגם אם יהיה בהמשך שיפור בתפקודו עדיין יזדקק לעזרה בכל תפקודי ה-ADL. לבסוף, נכתב באותו דו"ח כי "המשך שיקום אקטיבי במסגרת אשפוז לא ישנה את הסטטוס התפקודי של המטופל".
15. אציין כי המשיבים בטיעון לפניי אינם חולקים על ממצאים אלה וכל טענתם מתמצה בכך שגם אם הטיפול לא ישנה מהסטטוס של המשיב כסיעודי, הרי עצם העובדה שהטיפול יסייע למשיב מבחינה תפקודית, שומה על בית-החולים להמשיך ולתת את הטיפול השיקומי.
הדין החל
16. חוק זכויות החולה קובע בסעיף 5, תשנ"ו-1996 כי מטופל זכאי לקבל טיפול רפואי "נאות" הן מבחינת הרמה המקצועית והאיכות הרפואית והן מבחינת יחסי האנוש.
17. המשמעות של המילה "נאות" במילון אבן שושן - "מתאים, ראוי והגון". הנורמה הקבועה בחוק זכויות החולה יש בכוחה להשליך על פרשנות כלל נורמות ההתנהגות מוסדות רפואיים כלפי המטופלים.
18. יש לציין כי מדובר בחוק ארכאי ונושן שנחקק בשנת 1952 ואינו מפרט די הצורך את השיקולים הרלבנטיים למתן צו הוצאה. מדובר בצעד דרסטי הפוגע בזכויות יסוד הנוגעת לקבלת טיפולים נאותים. קביעה זו מתחזקת לאור חקיקת חוקי היסוד וחוקי הבריאות למיניהם לרבות חוק זכויות החולה אשר מחזקים את זכויות הפרט. בסעיף 8(ג) לחוק צויין כי הצו ינתן אם שוכנע בית-משפט שהדבר דרוש לצורך מניעת הפרעה לניהולו היעיל של המוסד. המחוקק סתם ולא פירש מה הכוונה במושג ניהול יעיל.
19. הונחו לפניי הנחיות משרד הבריאות העוסקות באמות-מידה למתן טיפול שיקומי לקשישים שפורסמו בחוזר מספר 4/2009 ביום 14.01.09 (להלן: "החוזר"). על-פי אמות-מידה אלה שיקום תפקודי מוגדר כטיפול רפואי הניתן על-ידי צוות מקצועי ברשותו ובאחריותו של רופא מומחה בגריאטריה בעל ניסיון בהערכת תפקוד ופוטנציאל שיקומי במטרה להביא למיצוי מירבי ומיטבי של יכולות תפקוד המטופל.
20. המשיבים בהקשר זה טוענים כי בשים-לב להוראות החוזר יש להורות על מתן טיפול שיקומי למשיב כל עוד ניתן לשפר את תפקודו, שכן החוזר עצמו קובע שיש להגיע למיצוי מירבי ומיטבי של יכולות תפקודו.
21. לאחר ששקלתי טענה זו, ועל-אף המילים בהם השתמש מנסח החוזר, הנני סבור כי יש להעניק פרשנות שונה להוראות החוזר מזו שניתנה על-ידי המשיבים, פשרנות שתהיה כפופה לאמת-המידה שנקבע בחוק זכויות החולה וכוונתי לכך שהטיפול יהיה טיפול נאות. אמנם החוזר נוקט במילים "מירבי" או מיטבי". יחד-עם-זאת, שני כללים אלה אמורים להיות כפופים למבחן הסבירות וההוגנות כאשר מתן טיפולים מסוג זה אמורים להינתן בצורה סבירה והוגנת. אין לצפות ממוסד רפואי לתת טיפולים עד אין קץ. יש לזכור שגופים כגון אלה פועלים תחת מגבלה תקציבית ואת המשאבים המוקצים להם יש לחלק בצורה מיטבית בעבור ולטובת כלל המטופלים ולא רק מטופל פלוני או אלמוני. לכן יש להתחשב בעובדה שמן הסתם המשיב הספציפי תופס מיטה כאשר מטופלים אחרים ממתינים בתורם להתקבל לאותו מוסד ולכן יש להכפיף את הכללים שנקבעו בחוזר למבחן הסבירות.
22. אני סבור כי מטרת הטיפולים היא להשיג שיפור מיטבי או מירבי. אך יחד-עם-זאת, האמצעי להשגת המטרה צריכים להיות סבירים והוגנים.
23. הסוגיה המונחת לפתחו של בית-המשפט מזכירה את הדיון שנערך במסגרת ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3), 762 (1982), שם עסק בית-משפט העליון במחלוקת שהתגלעה בשאלה האם יש לפסוק פיצויים לניזוק בגין הוצאות טיפול רפואי בצורה הוגנת וסבירה או שמא לפי הסטנדרט הרפואי הטוב ביותר. כב' השופט שמגר קבע כי הפיצוי חייב לספק את מה שדרוש כדי לקיים טיפול רפואי הוגן או הולם ולא את הטוב ביותר האפשרי כאשר לבית-המשפט האחריות ושיקול-הדעת להעריך מה הוגן והולם. עוד נפסק כי ההוגן וההולם חופפים את הסביר ויכולים לשקף את החזרתו של המצב ככל האפשר לקדמותו כאשר אמת-המידה לגבי פיצוי כזה אינה יכולה להיות מגובשת רק לאור מהווייהם הסובייקטיביים של קרובים או של נפגע עצמו.
24. בענייננו בחוק זכויות החולה נקט המחוקק בלשון טיפול נאות כאשר משמעות מושג זה הינה הוגן וראוי. טיפול נאות משקף לעניות דעתי אמת-מידה של סבירות ולכן יש לצקת למושג בו נקט מחוקק המשנה תוכן הדומה בעיקרו לפרשנות שנתן כב' השופט שמגר בעניין נעים נ' ברדה.
מן הכלל אל הפרט
25. מצבו של המשיב נוגע ללב וניכר כי התנגדותו והתנגדות בנו נובעים מדאגה אמיתית למצבו ורצון כנה להביא לאביו לתפקוד מיטבי. יחד זאת, לא שוכנעתי כי במקרה זה בית-חולים פלימן נהג שלא כשורה או בצורה לא סבירה כפי שיפורט להלן.
26. בענייננו, המשיב שוהה בבית-חולים פלימן החל מיום 23.12.2015 ועד היום כאשר במהלך כל התקופה קיבל טיפול שיקומי. הצוות הרפואי (רופאים, פיזיוטרפיסטים ומרפאים בעיסוק) תמימי דעים כי השיקום מוצה שכן המשיב נותר וישאר סעודי.
27. לעניות דעתי, לאור התקופה שעברה מאז אשפוזו ועד היום, העובדה כי המשיב קיבל לאורך אותה תקופה טיפולים שוטפים והעובדה כי הגיע למצב, שהצוות הרפואי האמון עליו סבור כי מיצה את הטיפולים, מובילים למסקנה כי הטיפול שניתן עד כה הינו טיפול נאות וסביר לצורך השגת יעדי הטיפול באופן מיטבי ולא ניתן לדרוש כי המשיב יקבל עד טיפולים עד אין קץ.
28. המשיבים מפנים להתכתבות שערך הבן עם ד"ר דניאל דליות בנוגע למאמר שכתב כאשר הוא נשאל על-ידי הבן מה המדיניות כלפי קשישים כאשר הוא מביא נתונים הנוגעים למשיב. התשובה שניתנה הינה תשובה כללית הנוגעת לכל לקשישים באופן כללי שיש להביא את הקשיש למצב הבסיס בו היה נתון ערב ההתדרדרות בתפקודו ולא ניתן ללמוד ממנה דבר או חצי דבר על המקרה הניצב לפני בהתייחס לנתונים האישיים של המשיב. התשובה שניתנה אינה סותרת את קביעותיי והיא נכונה אך כל מקרה לגופו.
29. המשיבים נמנעו אף מלהביא חוות-דעת מטעמם שתסתור את קביעת הרופאים והצוות הטיפויל דבר העומד להם לרועץ.
30. שיקול נוסף הוא שהמשיב במידה ויקלט בבית-אבות אמור לקבל טיפולים שיקומיים שלוש פעמים בשבוע בהתאם לעדויות מטעם המבקשת שנשמעו לפני.
31. במידה והמשיב יעזוב את בית-חולים פלימן יש בבעלותו בית בו יוכל לשהות או לחילופין יוכל לעבור לבית-אבות.
32. לאור זאת נחה דעתי כי דין הבקשה להתקבל וניתן בזה צו הרחקה כנגד המשיב מבית-חולים פלימן."

3. התנאים למתן צו-יציאה על-פי סעיף 9 לחוק
ב- ה"פ (כ"ס) 11760-09-15 {בית-חולים לוינשטיין נ' ברנה מגנוס, תק-של 2015(4), 1085 (07.10.2015)}נקבע:

"המשיב, אדם חסר מעמד חוקי בישראל, מאושפז בבית-החולים לוינשטיין מיום 04.03.15 בעקבות תאונה שאירעה לו וגרמה לו לשיתוק של פלג גופו התחתון.
הליך שיקומו של המשיב במסגרת בי"ח לוינשטיין הסתיים וכעת בית-החולים פונה בבקשה למתן צו-יציאה לפי סעיף 8 לחוק לניהול מוסדות (מקרים מיוחדים), התשי"ב-1952, אשר יורה למשיב לצאת את שטח בית-החולים.
התנאים למתן צו-יציאה קבועים בחוק הנ"ל ובין היתר בסעיף 9:
"אדם שאין לו מקום מגורים אחר מחוץ לשטח המוסד, והוא, לגבי מקום מגוריו בשטח המוסד, מוגן מפני צו פינוי לפי פקודת הגבלת שכר דירה (דירות), 1940, או לפי פקודת ההגבלות על שכר דירה (בתי עסק), 1941, וכן אדם שאין לו מקום מגורים אחר כאמור והוא מחוסר יכולת להשיג מקום מגורים מחוץ לשטח המוסד מחמת גילו, מומו, או מצב בריאותו - לא יינתן נגדו צו-יציאה, אלא אם הועמד לרשותו מקום מגורים מחוץ לשטח המוסד, המתאים, לדעת הרשות הנותנת את צו היציאה, לצרכי אותו אדם."
כלומר, תנאי למתן צו-יציאה הוא כי למשיב מקום מגורים אחר המתאים לצרכיו.
למשיב שלפנינו, אין מקום מגורים המתאים לצרכיו וכדברי מר איהאב כורי, העובד הסוציאלי המטפל בעניינו מטעם בית-החולים:
"...הדירה שלו לא נגישה ולא מתאימה, הוא חי בדירה מושכרת בת"א בתנאים לא טובים והוא לא יכול להשתחרר לביתו..."
(עמ' 1 שורות 16-15 לפרוטוקול)
מר כורי הבהיר כי אילו היה מדובר באזרח ישראלי, היו דואגים לו למוסד סיעודי העונה לצרכיו, הן הסיעודיים והן הרפואיים.
אולם, כאמור לעיל, המשיב חסר מעמד חוקי בישראל, חוק בריאות ממלכתי אינו חל עליו והוא גם חסר כיסוי ביטוחי פרטי שיבטיח מימון הטיפולים הרפואיים להם הוא נזקק. לכן, לא נמצא לו כל מוסד סיעודי מתאים.
בנסיבות אלה, בהיעדר חלופה המתאימה לצרכיו, אין מקום ליתן צו-יציאה.
אך את כל זאת המבקש ידע עוד בטרם הוגשה הבקשה ובכל זאת, הגיש אותה וצירף כמשיבים את משרד הבריאות, משרד הרווחה וחברת הביטוח "איילון" אשר ביטחה בעבר את המשיב.
למעשה, המבקש המודע לכך שהחוק אינו מאפשר מתן צו-יציאה ללא חלופה מתאימה, ניסה באמצעות הליך זה "לגייס" את משרדי הממשלה וחברת הביטוח על-מנת שיספקו פיתרון שיאפשר העברת המשיב למוסד מתאים.
על חברת הביטוח לא ניתן לכפות לבטח אדם אשר ה"אירוע הביטוחי" לגביו כבר התרחש ומובן מאליו שדין הבקשה כנגדה להידחות וכך נעשה כבר בדיון הראשון.
משרד הרווחה היה נכון לסייע ולהעמיד לרשות המשיב מקום באחד מהמוסדות הסיעודיים המנוהלים על ידו, אולם התנה זאת במתן כיסוי להוצאות רפואיות, אם יידרשו לצורך טיפול במשיב.
לעומת גישתו המבורכת של משרד הרווחה, גישתו על משרד הבריאות היתה שונה ולמעשה, סיכלה כל אפשרות למציאת פתרון חלופי למשיב. לגישת משרד הבריאות, על מדינת ישראל אין כל חובה ו/או אחריות למתן שירותים רפואיים כלפי אותם שוהים חסרי מעמד חוקי.
ויובהר, במסגרת הליך זה אין לבית-המשפט כל סמכות להורות לצד ג' לספק למשיב טיפול רפואי או סיעודי כלשהו. הניסיון שנעשה במסגרת הדיונים שהתקיימו הוא למציאת פיתרון לפנים משורת הדין, אשר יביא לידי ביטוי את המצב החוקי הבעייתי לפיו כל עלויות אשפוזו המתמשך של המשיב, גם לאחר תום הליך השיקום - מוטלות על בית-החולים, למרות שלמעשה, תרומתו לשיקום המשיב מוצתה.
בית-החולים מחוייב היה ליתן טיפול רפואי דחוף למשיב מכוח הוראות חוק זכויות החולה, התשנ"ו-1986.
אילו המשיב היה אזרח או תושב קבע, היה מועבר בתום השיקום לאחד המוסדות הסיעודיים במימון של קופת החולים אליה הוא משתייך.
לאדם חסר מעמד חוקי, אין אף גוף אשר החוק מטיל עליו את החובה לממן את הטיפול הרפואי לו הוא נזקק והגוף הנושא באותן עלויות בפועל הוא אותו מוסד רפואי אשר אליו הגיע המשיב לראשונה וממנו לא ניתן להוציאו בהיעדר חלופה מתאימה. במקרה דנן - זהו בית-החולים לוינשטיין.
כאמור לעיל, אין בסמכותי ליתן כל הוראה אופרטיבית במקרה דנן ולכן לא אדון במצב בו המדינה מאפשרת תושבות בפועל של רבבות בני-אדם, נעדרי הזכות הבסיסית לקבלת טיפולים רפואיים כפי שמגיעים לשאר תושבי המדינה. אסתפק ואומר כי הדעת אינה נוחה מכך.מכל מקום, הבקשה נדחית.
אין צו להוצאות. המבקש יהיה רשאי לפנות בבקשה נוספת לכשיהיה בידיו להציג חלופה מתאימה לצרכיו של המשיב."

4. אי-קיום תנאי סעיף 8-9 לחוק
ב- ה"פ (כ"ס) 15059-04-14 {בית-חולים לוינשטיין נ' מירבי שלו, תק-של 2014(2), 15668 (13.04.2014)} נקבע:
"המבקש הגיש בקשה לפי סעיף 8 לחוק ניהול מוסדות (מקרים מיוחדים), התשי"ג-1952 ובה מבקש הוא כי יינתן כנגד המשיב "צו-יציאה" המורה לו לצאת את שטח בית-החולים."
טענות המבקש
בתצהיר התמיכה בבקשה טוען ד"ר קרימשנסקי, מנהל מח' טיפול נמרץ אצל המבקש, כי בית-החולים לוינשטיין הינו מוסד רפואי המיועד לשיקום והחולים בו מאושפזים כל עוד יש מקום לטיפול שיקומי (סעיף 3 לתצהיר).
עוד נטען בתצהיר, כי כאשר מסתיים הניסיון השיקומי והחולה יכול לעבור להמשך טיפול במסגרת סיעודית מורכבת - חייב החולה לצאת מבית-החולים (ס' 4 לתצהיר)
בסעיף 5 לתצהירו, טוען ד"ר קרימשנסקי, כי קופת חולים "מכבי" אצלה מבוטח המשיב, הסדירה לו המשך אשפוז במוסד "בית בלב" בנשר, אולם אשתו מסרבת להעבירו למוסד זה.
לטענת ד"ר קרימשנסקי, המשך שהותו של המשיב בבית-החולים מהווה הפרעה לניהולו השוטף והיעיל והוא תופס מקום של חולים הזקוקים לטיפול שיקומי (ס' 6 לתצהיר).
לפיכך, לשיטת המבקש - חייב המשיב לצאת את בית-החולים.
המבקש אף צירף לתצהיר מסמכים רפואיים ודו"ח סיעודי אודות המשיב.
טענות המשיב
לטענת המשיב, אשר לעניינו טענו אשתו, מדונה שלו ובנו, אבי שלו, המוסד הרפואי, "בית בלב" אינו מתאים לחולה במצבו של המשיב אשר זקוק לטיפול אינטנסיבי והם מעוניינים להעבירו למוסד "אחוזת מונפורט" בו הוא צפוי לקבל טיפול רפואי המתאים יותר לצרכיו.
אולם, הואיל ומצבו של המשיב מוגדר כחולה "סיעודי מורכב", אין אפשרות לקבלו לאשפוז ב"אחוזת מונפורט", מוסד המתאים לחולים סיעודיים, אך לא סיעודיים מורכבים.
לטענת בנו של המשיב, החסם היחידי לכניסת המשיב להגדרה "חולה סיעודי" ולא חולה "סיעודי מורכב", הוא פצע לחץ בדרגה 3 ממנו סובל המשיב. שיפור במצב פצע הלחץ ישנה את הגדרתו בהתאם ויאפשר קליטתו ב"אחוזת מונפורט".
לתמיכה בטענותיו, הגיש המשיב, ברשות בית-המשפט, מסמכים רפואיים בעניינו, ובין יתר המסמכים, סיכום בדיקה של ד"ר ג'רי וייס אשר בדק את פצע הלחץ ממנו סובל המשיב והמליץ על דרך הטיפול בו.
הכרעה
על-פי הוראות חוק לניהול מוסדות (מקרים מיוחדים), התשי"ב-1952, רשאי בית-המשפט ליתן "צו-יציאה" כנגד המשיב בהתקיים התנאים המצטברים הבאים:
א. בית-המשפט שוכנע כי הצו דרוש על-מנת למנוע הפרעות בניהול היעיל של המוסד (ס' 8.(ג) לחוק).
ב. הועמד לרשות המשיב מקום מגורים המתאים לצרכיו (ס' 9 לחוק).
אף אחד מהתנאים הנ"ל לא הוכח על-ידי המבקש.
לתנאי הראשון - על-מנת לקבוע שאדם מהווה הפרעה לניהול היעיל של המוסד, על המבקש להוכיח כי המשך שהותו במוסד אינו נחוץ מבחינה רפואית.
בתצהירו, ד"ר קרימשנסקי נמנע מלפרט את הטיפול הרפואי אותו קיבל המשיב, את הליך שיקומו, את מצבו הרפואי הנוכחי ואף לא הסביר מדוע המשיב אינו מתאים להמשך אשפוז בבית לוינשטיין.
תצהירו הוא כללי ואינו מתייחס למשיב באופן ספציפי מלבד האמירה הכללית שבסעיף 6 לתצהיר כמפורט לעיל.
המבקש אמנם צירף סיכום רפואי שלא נערך על-ידי ד"ר קרימשנסקי ובו תיאור הטיפול שעבר המשיב, אולם אין בו הסבר מדוע המשיב אינו מתאים להמשך אשפוז לצורכי שיקום.
אין זו הדרך להוכיח עניין שברפואה ובעל דין המעוניין להוכיח טענות מעין אלה שמעלה המבקש, צריך לתמוך אותן בחוות-דעת רפואית (תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984). כלל זה חל גם על מוסד רפואי הפותח הליך לפי חוק לניהול מוסדות (מקרים מיוחדים), התשי"ב-1952.
אף הטענה כי המשיב תופס מקום הדרוש לאשפוזם של חולים הממתינים לתורם נטען על דרך הסתם ללא כל תימוכין.
לפיכך, המבקש לא הוכיח כי המשך שהותו של המשיב מהווה הפרעה לניהולו היעיל של המוסד.
לתנאי השני - על המבקש להראות כי הועמד לרשות המשיב מקום מגורים חלופי העונה על צרכיו.
בבקשתו טען המבקש, כי קופת חולים "מכבי" הסדירה בעבור המשיב המשך אשפוז במוסד הסיעודי "בית בלב" והסתמך על דבריה של העובדת הסוציאלית, הגב' דיאנה אזרד בדו"ח שחיברה ושצורף לבקשה.
אולם, בדיון שהתקיים ביום 09.04.14, לא ידעה הגב' אזרד לומר האם נכון ליום הדיון, קיים במוסד זה מקום עבור המשיב. לדבריה: "נכון ליום ראשון היה מקום בבית בלב, אני לא יודעת מה קורה עכשיו, זה מצב מאוד נזיל. זה פר יום." (עמ' 3 שורות 31-30 לפרוטוקול).
המבקש לא הציג כל מסמך המעיד על כך שלמשיב שמור מקום במוסד "בית בלב" וגם אם אקבל את הטענה כי מוסד זה הינו מוסד המתאים לצרכיו של המשיב, אין ראיה לכך שניתן להעבירו לשם.
לאור האמור לעיל, מסקנתי היא כי המבקש לא הצליח להציג חלופה מתאימה לצרכיו של המשיב ובכך לא עמד אף בתנאי השני למתן צו-יציאה.
לאור התוצאה אליה הגעתי, אינני מוצא מקום לדון בטענותיו של המשיב מתחום הרפואה הואיל ואף הן אינן נתמכות בחוות-דעת רפואית ערוכה כדין ורובן מושתתות על הערכות בדבר שיפור צפוי במצב פצע הלחץ ממנו סובל המשיב.
כך גם אינני מוצא מקום לדון בשאלת התאמתו של מוסד "בית בלב" למצבו של המשיב.
התוצאה היא כי הבקשה כפי שהיא - נדחית.
המבקש יהיה רשאי לשוב לפנות בבקשה חוזרת לכשיתקיימו התנאים למתן צו-יציאה."

ראה גם: ה"פ (רח') 48640-06-12 בית-חולים קפלן נ' ריבה קוגן, תק-של 2012(2), 76631 (2012); ה"פ (כ"ס) 15650-08-11 בית-חולים מאיר נ' הילה שפר, תק-של 2011(3), 907851 (2011); ה"פ 33916-01-11 בית-חולים העמק נ' איוון מרקין, תק-של 2011(1), 219815 (2011); ה"פ (ת"א) 11266-06-10 מדינת ישראל - משרד הבריאות נ' מור עזרא, תק-של 2010(4), 2543 (2010); בש"א (ת"א) 2798/08 אורנה גואטה ואח' נ' שר העבודה והרווחה ואח', תק-מח 2008(4), 514 (2008); בש"א (ת"א) 24926/07 אורנה גואטה ואח' נ' הליגה למניעת מחלות ריאה ת"א ואח', תק-מח 2008(3), 8929 (2008); ה"פ (ת"א) 200776/07 שירותי בריאות כללית, בי"ח איכילוב נ' זהבי משה, תק-של 2007(3), 17561 (2007); בש"א (חי') 7778/06 מדינת ישראל/משרד הבריאות נ' עלי אמנה, תק-של 2006(3), 13166 (2006); ה"פ (ת"א) 11266-06-10 מדינת ישראל - משרד הבריאות נ' מור עזרא, תק-של 2010(4), 2543 (2010).

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

חוק לניהול מוסדות (מקרים מיוחדים), התשי"ב-1952