דיני המעצרים והדין העוסק בחולי נפש

1. משנתברר, במסגרת ההליכים בתיק העיקרי, כי המשיב כשיר לעמוד לדין, נשמט הבסיס להחלטתו של בית-משפט קמא להורות על שחרורו
ב- בש"פ 509/12 מדינת ישראל נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (17.04.12), נפסק מפי כב' השופט י' עמית כי:

"משילובן של שתי הוראות החוק הסיק בית-המשפט כי לא ניתן להותיר במעצר נאשם שלגביו נקבע כי אינו כשיר לעמוד לדין. וכך נאמר בהמשך ההחלטה:
"בענייננו, ברי ונהיר כי הנאשם, קרי המשיב, אינו מסוגל לעמוד לדין, שהרי כך קבע ד"ר בורוסין מחוות-דעתו מהיום. כשזוהי תמונת הדברים, אינני רואה כי ניתן להצדיק המשך החזקתו של המשיב במעצר ולו לרגע קט נוסף".
משכך, הורה בית-המשפט כי יש לשחרר את המשיב ממעצר. בית-המשפט ציין כי חוות-הדעת חסרה קביעה חד-משמעית בשאלה אם להורות על צו אישפוז או צו לטיפול מרפאתי לפי סעיף 15 לחוק לטיפול בחולי נפש, וכל שנאמר בה כי "מומלץ המשך מעקב וטיפול מרפאתי במסגרת מחייבת", אך אין להסיק מכך אם יש צורך שהמסגרת המחייבת תקבע בהחלטה שיפוטית. מכל מקום, נקבע כי אי-הבהירות בחוות-הדעת אינה מצדיקה את המשך מעצרו של המשיב.
סופו-של-דבר, שבית-המשפט הורה על שחרורו של המשיב ממעצר בכפוף לתנאים הבאים: התחייבות עצמית בסך 10,000 ש"ח, ערבות צד ג' של אחות המשיב בסך 15,000 ש"ח, בין-היתר, להבטחת התייצבותו של המשיב במוסדות הרפואיים להמשך מעקב וטיפול, ופניה תוך 48 שעות לשירותי רפואה בקהילה על-מנת שיצטייד בתרופות להן הוא נזקק.
7. עם מתן ההחלטה בדבר שחרורו של המשיב ביקש ב"כ המאשימה עיכוב ביצוע על-מנת לשקול הגשת ערר, אולם בית-המשפט דחה את הבקשה בזו הלשון:
"כפי שעולה מההחלטה דלעיל, סמכותו של בית-המשפט להורות, אם בכלל, על המשך החזקתו של המשיב במעצר אינה עוד בנמצא, מאחר ונשמט תנאי יסודי לעצם האפשרות להידרש לשאלת המעצר, זאת בהינתן כי קביעת הפסיכיאטר המחוזי בנוגע למשיב, היא כי זה אינו כשיר לעמוד לדין במצבו הנוכחי.
אמנם, ההליכים בהליך העיקרי טרם הופסקו, בהתאם לקבוע בסעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי, ואולם אינני רואה, כל אפשרות וכל שכן הצדקה שבדין להמשיך ולהותיר אדם במעצר בשעה שקיימת לגביו קביעה פוזיטיבית כי הוא אינו כשיר לעמוד לדין.
אם כשירותו לעמוד לדין נשללה, על אחת כמה וכמה אין זה ראוי ואין זה מוצדק להוסיף ולשלול את חירותו.
על-כן, אינני רואה כל אפשרות לעכב ביצוע החלטת השחרור."
8. המדינה נזדרזה והגישה תוך 24 שעות ערר על החלטת בית-משפט קמא. למחרת, ביום 17.01.2012, התקיים דיון בפניי בנוכחות באי כוח הצדדים, אך ללא נוכחותו של המשיב עצמו אשר עדיין שהה במעצר בשל אי-מילוי התנאים על-פי החלטת בית-משפט קמא.
הדיון בערר נדחה ליום 19.01.2012 על-מנת שניתן יהיה לקיימו בנוכחות המשיב, והוריתי על עיכוב ביצוע החלטתו של בית-המשפט המחוזי.
בדיון שהתקיים ביום 19.01.2012 נתברר כי הדיון בתיק העיקרי בבית-המשפט המחוזי הוקדם ונקבע ליום 23.01.2012. הוריתי איפוא על המשך מעצרו של המשיב עד להחלטה אחרת, וכי על הצדדים לעדכן את תיק בית-המשפט בהתפתחויות הנוגעות לתיק העיקרי.
מהעדכונים שנמסרו עולה כי בית-המשפט שדן בתיק העיקרי הורה על קבלת הבהרות מהפסיכיאטר המחוזי לגבי הקביעה כי המשיב אינו זקוק לטיפול. לאחר שהוגשה חוות-דעת משלימה של סגן הפסיכיאטר המחוזי נקבע כי היא מצריכה הסבר, ונקבע דיון במהלכו נחקר סגן הפסיכיאטר המחוזי על חוות-דעתו. דיון נוסף נקבע ליום 01.04.2012 לצורך חקירת הפסיכיאטר שערך חוות-דעת מטעמו של המשיב. נכון להיום, ההגנה כבר איננה חולקת על כך שהמשיב כשיר לעמוד לדין, אך טוענת כי לא היה אחראי למעשיו בעת ביצוע המעשים המיוחסים לו בכתב האישום. נקבע דיון נוסף בתיק העיקרי ליום 07.05.2012 לשמיעת חוות-דעת נוספת מטעם המשיב.
9. משנתברר כיום, במסגרת ההליכים בתיק העיקרי, כי המשיב כשיר לעמוד לדין, נשמט הבסיס להחלטתו של בית-משפט קמא להורות על שחרורו, שהרי לא היתה מחלוקת על קיומן של ראיות לכאורה ועל עילת מעצר, ולא נבחנה חלופת מעצר. משכך, דין הערר להתקבל במובן זה שיש להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים. ככל שבדעת המשיב להציע חלופת מעצר ראויה, הוא רשאי לפנות לבית-משפט קמא בבקשה לעיון חוזר במסגרת הליכי המעצר, ואין באמור לעיל כדי להביע עמדה כלשהי לגופה של בקשה אם תוגש.
10. בנקודה זו יכול הייתי להניח את אצבעותיי ממקלדתי. אולם, מאחר שבית-משפט קמא שדן במעצרו של המשיב מצא עצמו "אנוס" לשחרר את המשיב נוכח חוות-הדעת של סגן הפסיכיאטר המחוזי, ואף לא נעתר לבקשה לעיכוב ביצוע החלטתו, מצאתי לנכון להעמיד דברים על מכונם בכל הקשור לממשק שבין הליכי המעצר לבין הסוגיה של אי-כשירות לעמוד לדין או הסייג של אי-שפיות הדעת. אקדים ואומר כי לטעמי, נפלו בהחלטתו של בית-משפט קמא שלוש שגיאות מהותיות והן:
א. ההנחה כי חוות-דעת לגבי אי-כשירות לדין שוללת מיניה וביה את האפשרות להוסיף ולהחזיק את המשיב במעצר.
ב. קבלת חוות-הדעת של סגן הפסיכיאטר המחוזי בבחינת "כזה ראה וקדש" שאין אחריה ולא כלום.
ג. הסירוב לעכב ביצוע ההחלטה לצורך הגשת ערר.
אעמוד להלן על שלוש סוגיות אלה לפי סדרן, על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.
מיקומו הגיאומטרי של סעיף 15 לחוק לטיפול בחולי נפש
11. בהחלטתו להורות על שחרורו של המשיב ממעצר הסתמך בית-המשפט על הוראות סעיף 15(א) לחוק לטיפול בחולי נפש וסעיף 170 לחסד"פ, העוסקים בנאשם שנמצא כי אינו כשיר לעמוד לדין.
סעיף 15(א) לחוק לטיפול בחולי נפש קובע כלהלן:
משפט

"15(א). הועמד נאשם לדין פלילי ובית-המשפט סבור, אם על-פי ראיות שהובאו לפניו מטעם אחד מבעלי הדין ואם על-פי ראיות שהובאו לפניו ביזמתו הוא, כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין מחמת היותו חולה, רשאי בית-המשפט לצוות שהנאשם יאושפז בבית-חולים או יקבל טיפול מרפאתי; החליט בית-המשפט לברר את אשמתו של הנאשם לפי סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי"), יהיה הצו שניתן כאמור בר-תוקף עד תום הבירור, ומשתם או נפסק הבירור והנאשם לא זוכה - יחליט בית-המשפט בשאלת האשפוז או הטיפול המרפאתי."
על-מנת לקבוע כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין, על בית-המשפט לבחון אם הנאשם מסוגל לתפקד כראוי, לקחת חלק פעיל במשפט המתקיים כנגדו ולייפות את בא-כוחו לייצג אותו (ראו: ע"פ 7492/07 חג'ג נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.10.09), בפסקה 19 לפסק-דיני והאסמכתאות שם; ע"פ 9078/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.02.12), בפסקה 9 לפסק-דיני והאסמכתאות שם (להלן: "עניין פלוני") (אציין כי גם בעניין פלוני היה מדובר בעבירה של הצתה)).
מצא בית-המשפט כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין, תחול הוראת סעיף 170 לחסד"פ הקובעת כלהלן:
"170. (א) קבע בית-המשפט, לפי סעיף 6(א) לחוק לטיפול בחולי נפש, התשט"ו-1955, או לפי סעיף 19ב(1) לחוק הסעד (טיפול במפגרים), התשכ"ט-1969, שנאשם אינו מסוגל לעמוד בדין, יפסיק את ההליכים נגדו; אולם אם ביקש הסניגור לברר את אשמתו של הנאשם, יברר בית-המשפט את האשמה, ורשאי הוא לעשות כן אף מיזמתו מטעמים מיוחדים שיירשמו.
(ב) מצא בית-המשפט בתום בירור האשמה, כי לא הוכח שהנאשם ביצע את העבירה, או מצא שהנאשם אינו אשם - שלא מחמת היותו חולה נפש לאו-בר-עונשין - יזכה את הנאשם; לא מצא בית-המשפט לזכות את הנאשם, יפסיק את ההליכים נגדו, ורשאי הוא להפסיקם גם לפני תום בירור האשמה.
(ג) החלטת בית-המשפט לפי סעיף-קטן (ב) ניתנת לערעור.
עוד נזכיר את הוראת סעיף 15(ב) לחוק לטיפול בחולי נפש, הקובעת כלהלן:
"15(ב). הועמד נאשם לדין פלילי ובית-המשפט מצא כי הוא עשה את מעשה העבירה שבו הואשם, אולם החליט, אם על-פי ראיות שהובאו לפניו מטעם אחד מבעלי הדין ואם על-פי ראיות שהובאו לפניו ביזמתו הוא, שהנאשם היה חולה בשעת מעשה ולפיכך אין הוא בר-עונשין, ושהוא עדיין חולה, יצווה בית-המשפט שהנאשם יאושפז או יקבל טיפול מרפאתי."
סעיף 15(ב) מכוון עצמו להוראת הסייג בסעיף 34ח לחוק העונשין, בעוד סעיף 15(א) מכוון עצמו להוראת סעיף 170 לחסד"פ. המדובר בשתי הוראות חוק שכל אחת מהן מתמקדת בנקודה אחרת על ציר הזמן - שעת ביצוע העבירה (אחריות פלילית) ושעת ההליך הפלילי (כשירות לעמוד לדין). דהיינו, סעיף 34ח לחוק העונשין עניינו באחריות הפלילית לאור מצבו של הנאשם בעת ביצוע העבירה, וסעיף 170 לחסד"פ עניינו בכושרו של הנאשם לעמוד לדין בעת ההליך הפלילי. מכאן, שיכול שנאשם לא היה אחראי למעשיו בעת ביצוע המעשה בשל היעדר יכולת הבנה או שליטה עקב מצבו הנפשי או השכלי, אך בעת העמדתו לדין מצבו השתפר והוא מסוגל לעמוד לדין. ולהיפך, יכול שנאשם אינו כשיר לעמוד לדין אך בעת המעשה היה אחראי למעשיו. על ההבחנה בין שני הסעיפים והיחס ביניהם עמדתי בפסק-דיני בעניין פלוני:
"הדרך לסעיף 15(ב) לחוק לטיפול בחולי נפש עוברת איפוא בסעיף 34ח לחוק העונשין והדרך לסעיף 15(א) עוברת בסעיף 170 לחסד"פ (בש"פ 2305/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4), 289, 304-305 (2000) (להלן: "עניין פלוני")). בשני המסלולים, כאשר בית-המשפט מורה על אשפוזו של הנאשם, מועבר עניינו לוועדה הפסיכיאטרית הדנה בעניינו אחת לשישה חודשים. אלא שכאשר הצו ניתן במסלול של סעיף 15(א) והוועדה הפסיכיאטרית מורה על שחרורו של הנאשם מכוח סמכותה לפי סעיף 28(ד) לחוק לטיפול בחולי נפש, אזי יחול סעיף 21 לאותו חוק..."
סעיף 15 לחוק לטיפול בחולי נפש - הפעלתו במסגרת התיק העיקרי
12. וכעת, לאחר שהקדמנו דברים אודות ההבחנה בין הסייג המהותי של אי-שפיות בעת ביצוע העבירה לבין אי-כשירות בעת ההליך הפלילי, יש להבחין בין שלושה מצבים בהם מתעורר הנושא של אשפוז עקב חשש למחלת נפש והם:
(-) חשוד לפני הגשת כתב אישום.
(-) עצור שבית-המשפט הורה על מעצרו.
(-) נאשם בהליך העיקרי.
החוק לטיפול בחולי נפש דן בנפרד בכל אחד מהמצבים. עניינו של חשוד נדון בסעיף 17 לחוק, עניינו של עצור נדון בסעיף 16 לחוק, ועניינו של נאשם בהליך העיקרי נדון בסעיף 15 לחוק (בש"פ 9861/01 מדינת ישראל נ' וטרי, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.12.2001), בפסקה 5 (להלן: "עניין וטרי") (אציין כי גם שם היה מדובר בעבירת הצתה)).
13. לגבי חשוד - סעיף 17 לחוק לטיפול בחולי נפש קובע כלהלן:
"17. התעורר חשש כי אדם שיש לכאורה ראיות המחשידות אותו בביצוע עבירה אך טרם הוגש נגדו כתב אישום, הוא חולה, רשאי בית-המשפט, לפי בקשתו של תובע או של החשוד ואף ביזמתו הוא, לצוות כי החשוד ייבדק בדיקה פסיכיאטרית, ואם הוא קטין - בדיקה כאמור בידי פסיכיאטר מומחה לילדים ולנוער, שלא בתנאי אשפוז, כדי לקבוע אם הוא חולה ואם הוא מסוגל לעמוד לדין."
סעיף 17 מסמיך את בית-המשפט בפניו הובא חשוד - שמצוי בהליכי חקירה אך לא נמצא כי יש לעצרו - להורות על בדיקה פסיכיאטרית שלא בתנאי אשפוז וזאת אך ורק כדי לבדוק אם הוא כשיר לעמוד לדין לצורך סעיף 170 לחסד"פ (וראו גם גבריאל הלוי תורת הדיון הפלילי, כרך ד' 548-547 (2011) (להלן: "הלוי")).
14. לגבי עצור - סעיף 16 לחוק לטיפול בחולי נפש דן במצב בו מצא בית-המשפט כי יש להורות על מעצרו של אדם (הסעיף על-פי נוסחו חל גם על מעצר ימים טרם הגשת כתב אישום), אך מצא כי שהייתו של העצור בבית המעצר אינה הולמת את מצבו הנפשי. או-אז רשאי בית-המשפט להורות כי המעצר יהיה בבית-חולים או באגף פסיכיאטרי של בית סוהר. כל זאת, בכפוף לקבלת חוות-דעת פסיכיאטרית על-פי המתווה בסעיף-קטן 16(ב):
"16.(א) ציווה בית-משפט על מעצרו של אדם, והוא סבור, אם על-פי ראיות שהובאו לפניו מטעם העצור או מטעם תובע כמשמעותו בסעיף 12 לחוק סדר הדין הפלילי (להלן" "תובע"), ואם על-פי ראיות שהובאו לפניו ביזמתו הוא, כי העצור חולה וכי מצבו מצריך אשפוז, רשאי בית-המשפט לצוות שהמעצר יהיה בבית-חולים שיקבע הפסיכיאטר המחוזי או באגף פסיכיאטרי של בית סוהר, ובלבד שאם העצור נמצא בחקירה, יבטיח בית-החולים את התנאים הדרושים לביצוע החקירה.
(

(ב) לא יתן בית-משפט צו לפי סעיף-קטן (א) אלא לאחר שקיבל חוות-דעת פסיכיאטרית, ולצורך כך יצווה כי העצור יובא לבדיקה פסיכיאטרית, ואם הוא קטין - לבדיקה כאמור בידי פסיכיאטר מומחה לילדים ולנוער; הודיע הפסיכיאטר המחוזי לבית-משפט כי לא ניתן לערוך את הבדיקה הפסיכיאטרית אלא בתנאי אשפוז, רשאי בית-המשפט לצוות על אשפוזו של העצור לשם עריכת בדיקה והסתכלות בבית-חולים שיקבע הפסיכיאטר המחוזי או באגף הפסיכיאטרי של בית סוהר, ובלבד שמשך האשפוז לא יעלה על תקופת תקפו של צו המעצר."
סעיף 16 לחוק הוא הסעיף הרלוונטי לבית-המשפט במסגרת הליכי מעצר, ולא סעיף 15 לחוק, אשר מופנה למותב הדן בתיק העיקרי. מטרת האשפוז לפי סעיף 16 לחוק היא להבטיח טיפול בעצור, או להגן עליו מפני עצמו, או להגן על עצורים אחרים מפניו. עמד על כך השופט חשין בהחלטתו המקיפה ב- בש"פ 92/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4), 240, 257 (2000):
"הוראת סעיף 16 אין בה כדי להסמיך את בית-המשפט להורות על אשפוזו בכפיה של עצור לבדיקת מצבו הנפשי למטרות אלו: אחת, לשם הכרעה בשאלה אם חב הוא בפלילים (סעיף 34ח לחוק העונשין - י.ע.); ושתיים, לשם הכרעה בשאלה אם מסוגל הוא לעמוד לדין (סעיף 170 לחסד"פ - י.ע.)."
ודוק: תנאי לאשפוז לפי סעיף 16 לחוק הוא שבית-המשפט מצא כי יש מקום להורות על מעצרו על-פי התנאים והעילות הקבועים בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), בין מעצר ימים ובין מעצר עד לתום ההליכים. בדיקת מצבו הנפשי של החשוד - במסגרת מעצר ימים לפי סעיף 13 או סעיף 17(ד) לחוק המעצרים - היא חלק מפעולות החקירה, אולם, המצב הנפשי כשלעצמו אינו מהווה עילה למעצר או להמשך מעצר. מכאן, שללא צו מעצר אין לבית-המשפט סמכות להורות על אשפוז לפי סעיף 16 לחוק (עניין וטרי).
למותר לציין כי אם נמצא שהעצור אינו זקוק לאשפוז אך קיימת עילת מעצר (כגון מסוכנות), רשאי בית-המשפט להורות על מעצר, שהרי אין באמור בסעיף 16 לחוק לטיפול בחולי נפש, כדי לייתר את עילות המעצר על-פי חוק המעצרים.
15. לגבי נאשם - עמדנו על הוראות סעיפים 15(א) ו- 15(ב) לחוק לטיפול בחולי נפש. משהוגש כתב אישום, רשאי בית-המשפט להורות על אשפוז לצורך בדיקה פסיכיאטרית אם לשם קביעת מסוגלות לעמוד לדין ואם לשם בדיקת אחריותו הפלילית של הנאשם בעת ביצוע המעשה. סעיף 15(ג) לחוק קובע כלהלן:
"15.(ג) לא יתן בית-משפט צו לפי סעיפים-קטנים (א) או (ב) אלא לאחר קבלת חוות-דעת פסיכיאטרית, ולצורך כך יצווה כי הנאשם יובא לבדיקה פסיכיאטרית, ואם הוא קטין - לבדיקה כאמור בידי פסיכיאטר מומחה לילדים ולנוער; הודיע הפסיכיאטר המחוזי לבית-המשפט כי לא ניתן לערוך את הבדיקה הפסיכיאטרית אלא בתנאי אשפוז, רשאי בית-המשפט לצוות על אשפוזו של הנאשם לשם עריכת בדיקה והסתכלות, לתקופה שיקבע בצו."
16. ברגיל, "הפורום הנאות" לבירור כשירותו של הנאשם לעמוד לדין, הוא המותב הדן בתיק העיקרי. כך עולה מסעיף 15(א) המתייחס לשלב שבו "הועמד נאשם לדין פלילי" וכך עולה מ"מיקומו הגיאומטרי" של סעיף 170 לחסד"פ, בשלב "בירור האשמה" בפרק ה' לחוק (וראו גם ב"תרשים הזרימה" המופיע בספרו של הלוי, בעמ' 553, ממנו עולה כי החלטת בית-המשפט בנוגע לכשירותו או אי-כשירותו של נאשם לעמוד לדין מצוייה בשלב שלאחר העמדה לדין, לאחר הבדיקה הפסיכיאטרית).
בית-משפט קמא היה מודע לכך שהמותב אשר דן בתיק העיקרי, הוא המוסמך להורות על הפסקת ההליכים, וכלשונו:
"יודגש, כי כל עוד לא הורה בית-המשפט הדן בהליך העיקרי על הפסקת ההליכים, עדיין נדרש המשיב ליתן את הדין. ומטעם זה בלבד, ראיתי לנכון לקבוע תנאי שחרור אשר בוודאי אמורים להבטיח את התייצבותו של המשיב להליכי שפיטה, כל עוד לא יורה ביהמ"ש על הפסקת ההליכים, בהתאם לקבוע בסעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי."
אמירה זו, היא הנותנת שהיה על בית-משפט קמא, בשבתו כבית-משפט של מעצרים, להמתין עד החלטתו של המותב הדן בתיק העיקרי אם המשיב כשיר או אינו כשיר לעמוד לדין, ובהיעדר מחלוקת על קיומן של ראיות לכאורה ושל עילת מעצר, היה על בית-המשפט להורות על המשך מעצרו של המשיב מכוח סעיף 16 לחוק לטיפול בחולי נפש. איננו צריכים להרחיק את עדותנו. הנה-כי-כן, במקרה דנן, בית-המשפט הדן בתיק העיקרי מצא לבסוף כי המשיב כשיר לעמוד לדין, וגם ההגנה אינה חולקת על כך.
17. ב"כ המשיב הפנה למספר החלטות של בתי-המשפט המחוזיים, בהן הורה בית-המשפט, כבר במסגרת הליכי המעצר, על הפסקת הליכים נגד נאשם שנמצא לא כשיר לעמוד לדין. ואולם, כפי שעולה מפסיקת בית-המשפט העליון - גם אם הדברים לא נאמרו במפורש - הסמכות לפי סעיף 15(א) לחוק לטיפול בחולי נפש, נתונה למותב הדן בתיק העיקרי ולא לשופט המעצרים (ראו עניין וטרי; והחלטתו המקיפה של השופט חשין ב- בש"פ 2305/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4), 289, 304 (2000) (להלן: "עניין פלוני השני"), שם נפסק כי גם אם נמצא בשלב החקירה שהנאשם לא היה שפוי בעת ביצוע העבירה ואינו כשיר לעמוד לדין, אין בכך כדי למנוע הגשת כתב אישום נגד הנאשם, באשר עניינם של חולי נפש המעורבים בפלילים צריך לידון בבית-המשפט).
18. סיכומו-של-דבר, שסעיף 15 לחוק לטיפול בחולי נפש, מכוון עצמו לבית-המשפט הדן בהליך העיקרי.
על השופט הדן בהליכי המעצר, לבחון את סוגיית המעצר לפי דיני המעצרים (ראיות לכאורה, עילת מעצר וחלופת מעצר). כאשר קיים חשד לבעיה בתחום הנפשי, רשאי שופט המעצרים להורות על בדיקה פסיכיאטרית וככל שלא ניתן לערוך את הבדיקה אלא בתנאי אשפוז, להורות על אשפוזו של העצור לשם הסתכלות, והכל במסגרת סעיף 16 לחוק לטיפול בחולי נפש. מכל מקום, החשוב לענייננו הוא, שבית-המשפט של מעצרים אינו קובע אם הנאשם כשיר לעמוד לדין במסגרת סעיף 15(א) לחוק לטיפול בחולי נפש.
נסכם את האמור לעיל בתרשים הבא...
עם-זאת, בפרקטיקה ומטעמים של יעילות, על-מנת לזרז את מתן חוות-הדעת לצורך התיק העיקרי, יש ששופט המעצרים מורה על אשפוז לשם בדיקה והסתכלות לפי סעיף 15(ג), ואף רשאי שופט המעצרים להורות בהסכמת הצדדים על הפסקת ההליכים בתיק העיקרי לפי סעיף 170 לחסד"פ ועל אשפוז לפי סעיף 15(א) לחוק לטיפול בחולי נפש. במקרה כאמור, שופט המעצרים "מחליף את כובעו" במהלך הדיון ויושב כשופט הדן בתיק העיקרי. כך נעשה לעיתים בהליכי מעצר, כשהנאשם מבקש להודות בכתב האישום ובית-המשפט של מעצר נדרש לגזור את דינו (מה שלא ניתן להיעשות מקום בו ההליך העיקרי אמור להתנהל בפני מותב שלושה). דומני כי יש בכך כדי להסביר את אותן החלטות של בתי-המשפט המחוזיים אליהן הפנה הסניגור המלומד.
19. לבסוף, לא למותר להזכיר כי גם לאחר שמצא בית-המשפט הדן בתיק העיקרי כי הנאשם אינו כשיר לעמוד לדין, אין משמעות הדבר שהנאשם "הולך הביתה", ורשאי בית-המשפט להורות על אשפוזו. במקרה דנן, במיוחד נוכח אי-הבהירות לגבי אותה "מסגרת מחייבת" של טיפול אליה התייחס ד"ר דוברוסין בסיפא לחוות-דעתו, היה על בית-משפט קמא, אפילו לשיטתו-שלו, למצות את הבדיקה טרם הורה על שחרורו של המשיב.
בית-המשפט הוא הפוסק בשאלת אי-כשירותו של נאשם לעמוד לדין
20. הראינו כי בית-המשפט הדן בתיק העיקרי הוא המוסמך לקבוע כי הנאשם אינו כשיר לעמוד לדין, ולא בית-המשפט הדן במעצרו של הנאשם. די היה בכך לקבל את ערר המדינה. מעבר לכך, אני סבור כי בית-המשפט שגה בכך שראה עצמו מחוייב לחוות-דעתו של סגן הפסיכיאטר המחוזי.
21. הפסיקה קבעה פעם אחר פעם כי בית-המשפט הוא הקובע אם הנאשם היה בלתי-שפוי בעת ביצוע המעשה או לא כשיר לעמוד לדין, ולא אנשי בריאות הנפש. כך, לדוגמה, אומר השופט חשין בעניין פלוני השני:
"על דרך-הכלל, במקום שהיה אירוע פלילי - קרא, הופר שלום הציבור - ההכרעה בשאלה אם פלוני הוא בר-עונשין או אם מסוגל הוא לעמוד לדין, לא התביעה תחליט בה; לא התביעה, לא הפסיכיאטר ובוודאי לא החשוד. המוסמך לכך הוא בית-המשפט, וזה עקרון שלטון החוק. הסמכות היא לבית-המשפט, ועם הסמכות תבוא כמובן גם האחריות. הנה-כי-כן, אפשר שבית-המשפט יסבור אחרת מן התביעה; אפשר שחוות-דעתו של הפסיכיאטר לא תיראה לו; אפשר כי יבקש לחקור את הפסיכיאטר לבירור נושאים שייראו סתומים בעיניו בחוות-הדעת (שם, בעמ' 302).
( ) ... אכן-כן: בית-המשפט ייעזר באנשי-מקצוע לבירור מצבם הנפשי של חשודים ושל נאשמים, ואולם ההכרעה בשאלה אם אלה נושאים באחריות מבחינת מצבם הנפשי, או אם מצבם הנפשי מאפשר להם לעמוד לדין, הכרעה זו לבית-המשפט ניתנה היא, לבית-המשפט ולא לאנשי בריאות-הנפש בלבד (שם, בעמ' 311).
( ) ... עיקרי-יסוד של שיטת המשפט בישראל מורים אותנו, כי אירועים פליליים להכרעת בתי-המשפט ניתנו, להכרעתם ולא להכרעת הפסיכיאטר. אין לקבל - על דרך העיקרון ובכפוף לחריגים - כי הפסיכיאטר המחוזי יחליט בעניינם של אירועים פליליים, אירועים שהיו כרוכים בהפרת שלום הציבור. לא זה תפקידו, לא זו דרכו." (שם, בעמ' 312).
ובקיצור, חוות-הדעת אינה ראיה קונקלוסיבית שאין בלתה, והפוסק האחרון בשאלות של אחריות פלילית ואי-כשירות לעמוד לדין הוא בית-המשפט (ראו, לדוגמה, פסק-דיני בעניין פלוני והאסמכתאות שם; רע"פ 2111/93 אבנרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(5), 133, 141-140 (1994); יוסף אלרון "חוות-דעת פסיכיאטריות מנוגדות: השיקולים שבבסיס ההכרעה השיפוטית" סוגיות יישומיות בפסיכולוגיה משפטית 181 (דוד יגיל - עורך ראשי) (להלן: "אלרון")).
22. ב"כ המשיב הפנה לספרו של פרופ' אמנון כרמי בריאות במשפט, חלק א', בעמ' 889, בשים דגש על הסיפא:
"הטענה בדבר אי-מסוגלותו של נאשם לעמוד לדין יכול שתעלה ביוזמת בית-המשפט, ויכול שתעלה על-ידי בעל דין. ברם, בית-המשפט אינו יכול להסתפק בטענה של בעל הדין, או להסתמך רק על מראה עיניו והחלטתו צריכה להיות מבוססת על ראיות. ראיות אלה משמען, בראש ובראשונה, חוות-דעת פסיכיאטריות."
אין חולק על דברים אלו. מצוות המחוקק שבית-המשפט יעיין בחוות-הדעת הפסיכיאטרית בטרם יחליט בעניין אי-כשירותו של נאשם (סעיף 15(ג) לחוק לטיפול בחולי נפש), אך בסופו-של-יום הסמכות נתונה לבית-המשפט. הטעם לכך הוא, שקביעת כשירותו של נאשם לעמוד לדין או שאלת אחריותו הפלילית בעת ביצוע העבירה, אינה החלטה רפואית גרידא, והיא מערבת שיקולים רחבים שונים:
"ההחלטה לאשפז או לא לאשפז אדם נגד רצונו איננה תלויה אך ורק בשאלות אמפיריות כמו מהו מצבו הנפשי? מה הם הגורמים למצבו? מה ניתן לעשות כדי לשנות את מצבו? וכו'. היא תלויה גם בשאלות מוסריות-חברתיות עקרוניות, בדבר המשקל שמערכת המשפט צריכה לייחס לערך של חירות הפרט לעומת ערכים אחרים. שאלות אלה אינן בתחום התמחותו של הפסיכיאטר, והמחוקק הוא שצריך להכריע בהן" (עדי פרוש "העילות לאשפוז כפוי של חולה נפש - הדין הקיים והדין הרצוי" משפטים יג 381-380 (תשמ"ג-תשמ"ד), הובא בעניין פלוני, בעמ' 316).
(וראו רשימת עקרונות המנחים את בית-המשפט בקביעת כשירותו של נאשם אצל אלרון, בעמ' 203).
23. הליך האשפוז הפלילי - להבדיל מההליך האשפוז האזרחי שאינו נוגע לענייננו - נקבע איפוא על-ידי בית-המשפט ולא על-ידי הגורמים המטפלים. בית-המשפט רשאי בוודאי לאמץ את המלצת הגורם המטפל או לדחות אותה על-סמך החומר הפרוש לפניו או על-סמך חקירתו של הגורם החתום על חוות-הדעת. אך חוות-דעת של פסיכיאטר, אינה בבחינת "כזה ראה וקדש", בית-המשפט איננו מחוייב לאמץ אותה ככתבה וכלשונה במיוחד על רקע חוות-דעת נוגדת.
לכן, שגה בית-משפט קמא בקובעו כי "ברי ונהיר כי הנאשם, קרי המשיב, אינו מסוגל לעמוד לדין, שהרי כך קבע ד"ר דוברוסין...". כאמור, בית-המשפט הוא הפוסק האחרון בשאלת הכשירות לעמוד לדין, ואציין כי במקרה דנן, אפפו סימני שאלה רבים את מסקנתו של ד"ר דוברוסין. כך, לדוגמה, העובדה שהמשיב נמצא בעבר כשיר לעמוד לדין במספר רב של מקרים בהם הועמד לדין פלילי לאחר שנשלח לבדיקה ולהסתכלות; חוות-הדעת של פרופ' לרנר אשר קדמה לחוות-דעתו של ד"ר דוברוסין והגיעה למסקנה שונה; והסתירה הלכאורית בין תיאור מצבו של המשיב לבין המסקנה הסופית לפיה אף אין צורך באשפוז. במקרה דנן, סופו מעיד על תחילתו, וכיום אין חולק כי המשיב כשיר לעמוד לדין."

2. משפט חוזר וחוסר כשירותו לעמוד לדין בעת שהתנהל המשפט
ב- מ"ח 10028/06רינגרוט עזריאל נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (17.09.07) נקבע מפי כב' השופטת ביניש כי:

"לפניי בקשה לקיומו של משפט חוזר, בעקבות הרשעתו של המבקש על-ידי בית-משפט השלום בכפר-סבא בעבירת גרימת מוות ברשלנות, הרשעה שאושרה בערכאת הערעור בפסק-דין מקיף ומפורט.
1. ביום 16.03.1994 קרסו שני מגדלי תמוכות זמניות (להלן: "התמוכות") של גשר אשר היה בבניה במחלף שפירים (להלן: "הגשר"). קורה כבדה, אשר נישאה על-ידי התמוכות, נפלה עקב כך על כביש מס' 1, ומחצה שני כלי רכב שנסעו בכביש. כתוצאה מכך נהרגו שני נהגי כלי הרכב. פועל אשר עבד על הגשר ונפל עקב הקריסה נפטר מפצעיו זמן קצר לאחר מכן. המבקש היה מפקח ומהנדס אתר הבניה מטעמה של מע"צ, מזמינת הפרוייקט, וזאת מכוח חוזה שנערך ביניהם. חברת סולל בונה היתה הקבלן אשר עסק בבניית הגשר.
ביום 25.10.1998 הוגש נגד המבקש וחמישה אחרים כתב אישום לבית-משפט השלום בכפר-סבא, אשר ייחס לנאשמים עבירה של גרימת מוות ברשלנות. עיקר הרשלנות שיוחסה למבקש נגעה להיעדר פיקוח הולם מצידו על הקמת התמוכות. קו ההגנה העיקרי בו נקט המבקש לאורך משפטו היה הטענה כי חובתו, כמפקח מטעם מע"צ, היתה לפקח אך על בניית הגשר עצמו ועל התאמת בנייתו לתכניות, וכי לא חלה עליו חובה לפקח על בניית הפיגומים, ובהם התמוכות, אשר הינם באחריותו הבלעדית של הקבלן. ששת הנאשמים במשפט בחרו שלא להעיד ולא להביא עדים מטעמם. באי-כוחם של הנאשמים טענו כי כל אחד מהם הגיע באופן עצמאי להחלטה שלא לנהל פרשת הגנה, וזאת מאחר שלשיטתם, התביעה לא עמדה בנטל השכנוע ואף לא בנטל הראיה הלכאורי. ביום 13.07.2000 הרשיע בית-משפט השלום (בהרכב השופטים נ' אחיטוב, ח' פדר וג' דה-ליאו) את ששת הנאשמים, תוך שהוא מתייחס לשתיקתם של הנאשמים ולהימנעותם מלהביא עדי הגנה כחיזוק לראיות התביעה. בית-המשפט דחה בהכרעת דינו את טענתו של המבקש, כי אחריותו לא כללה פיקוח על ביצוע התמוכות, וזאת על בסיס מכלול הראיות שהוצגו בפניו, ובהן אמרותיו של המבקש במשטרה.
ביום 09.08.2000, בטרם נשמעו הטיעונים לעונש ולאחר שהחליף את בא-כוחו, הגיש המבקש "בקשה לביטול הכרעת דין, מתן אפשרות למבקש להעיד ולהביא עדים מטעמו" (להלן: "הבקשה לביטול הכרעת דין"). בבקשה זו נטען כי עו"ד צנג, אשר ייצג את המבקש במהלך משפטו, לחץ על המבקש להימנע מלהעיד, וזאת בניגוד לרצונו של המבקש, וכי למעשה עו"ד צנג כפה עליו את אופן ניהול המשפט כאמור. טענת המבקש היתה כי מדובר בכשל בייצוג, שכן לו היה המבקש מעיד במשפט, יכול היה ליתן הסברים אשר יבססו את טענתו כי לא היה זה באחריותו לפקח על בניית התמוכות. מסיבה זו טען המבקש כי יש לאפשר לו להעיד ולהביא עדי הגנה מטעמו. עוד הבהיר המבקש בבקשתו זו, כי הימנעותם של ששת הנאשמים מלהעיד לא נבעה מהחלטה עצמאית של כל אחד מהם, כפי שנטען בסיכומיהם בפני בית-משפט השלום, אלא כי דובר בהחלטה משותפת של הסנגורים, מתוך הנחה כי סיכויי הנאשמים לזכות בתיק גדולים יותר באופן זה. בית-משפט השלום דחה את הבקשה, תוך שהוא מבהיר כי אין מדובר בטעות בהבנת הדברים מצד המבקש, אלא בסיכון מחושב אשר לא צלח. בית-המשפט הדגיש כי העובדה שאופן ניהול הגנתו של המבקש לא הביאה לזיכויו, אינה מקנה לו זכות לנסות את מזלו בשנית באמצעות עורך-דין אחר ותוך נקיטת קו הגנה שונה.
2. המבקש ערער על פסק-הדין לבית-המשפט המחוזי (השופטים ד' ברלינר, ז' המר וי' שטופמן). טענותיו העיקריות הרלוונטיות לענייננו היו כי בית-משפט השלום שגה בקובעו כי היה על המבקש לפקח על הקמת התמוכות; וכי בית-המשפט היה צריך להיענות לבקשתו לבטל את הכרעת הדין ולנהל פרשת הגנה. ביום 05.11.2002 דחה בית-המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש על הכרעת הדין. גם בית-המשפט המחוזי קבע כי אחריות הפיקוח של המבקש נפרשה אף על התאמת תכניות התמוכות לביצוע בפועל וכי ניסיונו של המבקש להפריד בין הפיקוח על ביצוע הגשר ובין הפיקוח על ביצוע התמוכות הינו מלאכותי. כן דחה בית-המשפט את טענתו של המבקש כי היה על בית-משפט השלום לאפשר לו לנהל פרשת הגנה. בית-המשפט קבע כי למבקש ניתן יומו בבית-המשפט, וכי לא יתכן שהחלפת עורך-דין תאפשר לפתוח את הדיון מחדש. ערעורם של ששת הנאשמים לעניין העונש התקבל. ביום 25.03.2003 הגיש המבקש לבית-משפט זה בקשה למתן רשות ערעור, בה חזר על הטענות שהעלה בפני בית-המשפט המחוזי. ביום 12.01.2004 נדחתה הבקשה על-ידי בית-המשפט העליון.
3. ביום 05.12.2006, לאחר שהחליף בשנית את בא-כוחו, הגיש המבקש בקשה לקיום משפט חוזר. הטענה העיקרית בבקשה זו הינה כי בעת ניהול המשפט נגדו לא היה המבקש כשיר לעמוד לדין, ומטעם זה לא התקיימה הגנה בעניינו. המבקש מבסס את טענתו זו על חוות-דעת פסיכיאטרית שנכתבה על-ידי פרופ' עמיחי לוי, אשר על-פיה, לאחר התמוטטותו הקטלנית של הגשר לקה המבקש ב"הפרעת הסתגלות ניכרת וממושכת בעלת רכיבים חרדתיים ופוסט טראומטיים בולטים". לפי האמור בחוות-הדעת, מצבו הנפשי של המבקש בא לידי ביטוי, בין-היתר, בפגיעה משמעותית ביכולת השיפוט, ביכולת להבדיל בין עובדות ובין דמיונות, וכן ביכולת להסביר עצמו כראוי. עוד נטען בחוות-הדעת כי מצבו הנפשי של המבקש התדרדר שוב כאשר הוזמן לחקירת משטרה, כארבע שנים וחצי לאחר האירוע. לטענת המבקש המידע בדבר חוסר כשירותו התגלה לו אך לאחרונה, כאשר פנה באיחור לקבלת טיפול רפואי. לשיטת המבקש, מצבו הרפואי בעת שהתנהל המשפט נגדו, כפי שעולה מחוות-הדעת, מגיע כדי חוסר יכולת לעמוד בדין, בהתאם לסעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי"). טענתו של המבקש בהקשר זה, כפי שיפורט להלן, הינה כי נוכח מצבו הנפשי האמור אין להסתמך על הודעותיו במשטרה, וכן כי מצב נפשי זה לא אפשר לו לכלכל את צעדיו כנאשם ולספק ראיות שהיו עשויות להביא לזיכויו.
המבקש גורס כי הודעותיו במשטרה, אשר עליהן, בין-היתר, התבססה הכרעתם של בתי-המשפט דלמטה, ניתנו בתקופה בה היה המבקש, על-פי חוות-הדעת, בלתי-כשיר מבחינה נפשית לעמוד על העובדות כהוויתן ולהבחין בין בדיה לאמת. לטענתו, חוסר הקוהרנטיות באמרותיו במשטרה, אשר פורשו על-ידי הערכאות דלמטה כ"התפתלות", לא היו אלא תוצרי מצבו הרפואי של המבקש. עוד טוען המבקש כי מצבו הנפשי מנע ממנו לכלכל את צעדיו ולנהל את משפטו כהלכה, והביא אותו "להיכנע" לדרישת עורך-דינו כי לא יעיד. לשיטתו, לולא מצבו הנפשי, היה המבקש מעיד במשפטו ואף מביא עדויות וראיות נוספות, אשר היו מבססות את טענתו כי אחריותו, כמפקח מטעם מזמין העבודה, נפרשה רק על בניית הגשר עצמו ולא על שלבי ההכנה הזמניים, ובהם התמיכות. ראיות אלה מצדיקות, לטענת המבקש, ניהול משפט חוזר, בהתאם לאמור בסעיף 31(א)(2) לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי-המשפט"). בהקשר זה מפנה המבקש למפרט הכללי של מע"צ, אשר לא היה בידי הערכאות דלמטה, ואשר ממנו עולה כי האחריות הבלעדית למתקנים הארעיים הינה של הקבלן. כן מצרף המבקש תצהירים של ארבעה אנשים, אשר היעדר פרשת ההגנה מנע מבית-המשפט להתרשם כראוי מעדויותיהם. תצהירים אלה ניתנו על-ידי נחשון בנימין, אשר היה מפקח מטעם מע"צ בפרוייקט שער הגיא; גרישה בירנבוים, אשר היה עוזרו של המבקש בפרוייקט גשר שפירים; אלכסנדר גאק ומירון ורבין, אשר שימשו שניהם כמהנדסים בכירים במחלקת הגשרים במחוז תל-אביב והמרכז. בכל התצהירים המסקנה הינה כי קיימת הבחנה ברורה בין פיקוח על הגשר ובין פיקוח על התמיכות. יצויין כי שניים מבין מצהירים אלה, נחשון בנימין וגרישה בירנבוים, העידו במשפטו של המבקש כעדי תביעה ונחקרו על-ידי בא-כוחו של המבקש, וכי עדויותיהם שימשו, בין-היתר, כבסיס למסקנתן של הערכאות דלמטה. לטענת המבקש, תצהיריהם מבהירים דברים אשר הובנו שלא כהלכה בעת עדותם במשפט. המבקש מוסיף וטוען כי יש להורות על קיום משפט חוזר אף בהתאם להוראת סעיף 31(א)(4), מאחר שקיים, לטענתו, חשש ממשי כי נגרם לו עיוות דין. זאת מכיוון שמצבו הנפשי לא אפשר לו למצות את יומו בבית-המשפט.
4. ביום 07.03.2007 הגישה המדינה את תגובתה, בה הביעה את התנגדותה לבקשה למשפט חוזר. בתגובתה טוענת המדינה כי אין לייחס משקל לחוות-הדעת הפסיכיאטרית, בהיותה מבוססת על גרסה מאוחרת וכבושה של המבקש. המדינה מדגישה כי המבקש אינו טוען כי קיבל טיפול נפשי כלשהו במהלך משפטו ואף לא הציג כל מסמך רפואי מאותה תקופה. חוות-הדעת נכתבה לקראת הגשת הבקשה למשפט חוזר, שתים-עשרה שנים לאחר אירוע קריסת הגשר, והיא מבוססת על תיאוריו של המבקש בדבר מצבו הנפשי לכאורה בעקבות קריסת הגשר ובעת חקירתו במשטרה. לשיטת המדינה, בנסיבות אלה חוות-הדעת אינה מעוררת ולו אמון לכאורי, ולמעשה מדובר בניסיון לערוך מקצה שיפורים להחלטתו המקורית של המבקש שלא לנהל פרשת הגנה. המדינה מדגישה כי המטרה אותה מנסה המבקש להשיג באמצעות חוות-הדעת - מתן הזדמנות חוזרת לנהל פרשת הגנה - הינה אותה מטרה שניסה המבקש להשיג באמצעות הטענה בדבר ייצוג לקוי, טענה אשר נדחתה כבר בערכאות הקודמות. גם מסיבה זו, לשיטת המדינה, אין לייחס משקל לחוות-הדעת.
לגופה של חוות-הדעת הפסיכיאטרית, המדינה טוענת כי אף אם אירוע קריסת הגשר גרם למבקש לתגובות קשות, עדיין אין להסיק מכך את המסקנה הרפואית הנטענת בחוות-הדעת, לפיה המבקש נתקל לאורך שנים ארוכות בקושי לעמוד על דעתו ולהבדיל בין עובדות לדמיון. המדינה מבהירה כי חוות-הדעת כלל אינה מתיימרת לטעון כי המבקש לקה במחלת נפש במהלך ההליך הפלילי בעניינו, ומשכך אין היא עומדת בדרישותיו של סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי. כן טוענת המדינה כי נוכח המשקל הנמוך שיש לייחס לחוות-הדעת, אף אין בה די כדי לבסס מסקנה בדבר חשש ממשי כי בהרשעתו של המבקש נגרם לו עיוות דין.
המדינה טוענת כי יש ליתן להודעותיו של המבקש במשטרה את מלוא המשקל. לטענתה, ניסיונו של המבקש לטעון כי בעת שמסר הודעות אלה לא ידע להבחין בין דמיון למציאות מהווה ניסיון ליטול את העוקץ מהודעות אלה, לאחר שנוכח כי הן תרמו להרשעתו. המדינה מפנה לעובדה שעד לשלב זה ניסה המבקש לטעון כי הודעותיו במשטרה מתיישבות עם טענתו בדבר קיומה של אבחנה בין פיקוח על הגשר לבין פיקוח על התמוכות. רק משנוכח כי לא עלה בידו לשכנע בכך את הערכאות דלמטה, אשר ראו בדבריו אלה "התפתלות", מנסה הוא לטעון, תוך שינוי חזית חד, כי העובדה שדבריו במשטרה אינם מתיישבים עם קו הגנתו נובעת מחוסר כשירותו הנפשית. עוד טוענת המדינה כי עיון באמרותיו של המבקש במשטרה מעלה בבירור כי המבקש השיב לשאלות באופן הגיוני, קוהרנטי ומפורט. המבקש אף ידע לעמוד על דעתו, להעביר ביקורת על החוקר ולהתעמת עם אמירות של נחקרים אחרים, ומכל מקום לא הפגין כל חולשה נפשית מיוחדת. המדינה מוסיפה כי הרשעתו של המבקש התבססה על ראיות נוספות, מעבר לאמרותיו המפלילות במשטרה, כגון מסמכים כתובים ועדויותיהם של הממונים על המבקש במע"צ.
מוסיפה המדינה וטוענת כי אין בטענותיו של המבקש בדבר מצבו הנפשי כדי לשכנע כי יש לאפשר לו לנהל פרשת הגנה. המדינה מציינת כי העובדה שכל ששת הנאשמים במשפט, אשר יוצגו על-ידי ארבעה סנגורים שונים, החליטו כאיש אחד שלא להעיד ולא לנהל פרשת הגנה מעידה על כך שמדובר בהחלטה משפטית מושכלת, ובוודאי לא בתוצר של אי-כשירות נפשית. כן טוענת המדינה כי התצהירים אשר צורפו לבקשתו של המבקש מהווים ניסיון לחזור על הטענה שטען המבקש לאורך כל משפטו, בדבר קיומה של אבחנה בין פיקוח על הגשר ובין פיקוח על התמוכות, טענה אשר נדחתה כבר על-ידי הערכאות דלמטה. לגישת המדינה, הראיות השונות שהובאו במשפט, ובכללן עדויותיהם של שניים מבין המצהירים, כבר שללו את טענתו האמורה של המבקש. המשיבה מדגישה כי לא ניתן לראות בשני התצהירים של עדים אשר כבר העידו במשפט ונחקרו על-ידי בא-כוחו של המבקש "ראיות חדשות". גם באשר לשני התצהירים האחרים טוענת המדינה כי אין כל הצדקה לאפשר את הגשתם, מאחר שחוות-הדעת הפסיכיאטרית אינה משכנעת כי ההחלטה שלא להביא עדי הגנה נבעה מחוסר כשירותו הנפשית של המבקש, אלא נראה כי מדובר בהחלטה מושכלת ומקצועית. המדינה מוסיפה כי גם לגופו של עניין אין בארבעת התצהירים כדי לשנות ממסקנתן של הערכאות דלמטה, מאחר שהטענות המועלות בתצהירים אלה היו בפני בתי-המשפט דלמטה, ונשללו על בסיס מכלול הראיות שהוצגו לבית-המשפט.
5. הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. הסמכות להורות על עריכתו של משפט חוזר קבועה בסעיף 31 לחוק בתי-המשפט. סמכות זו נועדה לאזן בין השאיפה לאמת והרצון לתקן טעות שנפלה בהרשעתו של אדם, מחד גיסא, לבין השאיפה לסופיות הדיון, מאידך גיסא (ראו מ"ח 7929/96 אחמד כוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1), 529, 560-559 (1999) (להלן: "עניין כוזלי")). בית-משפט זה יורה על עריכתו של משפט חוזר רק במקרים חריגים, בהם קיים חשש של ממש להרשעתו של אדם חף מפשע. חשש מסוג זה אינו עולה מן הבקשה שלפניי.
טענתו העיקרית של המבקש בענייננו נוגעת לעילה הקבועה בסעיף 31(א)(2) לחוק בתי-המשפט, אשר לפיה יורה בית-המשפט על עריכתו של משפט חוזר אם הוצגו בפניו עובדות או ראיות, אשר עשויות לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון. נראה כי טענתו של המבקש בדבר קיומן של ראיות שיכולות להביא לשינוי תוצאת המשפט, נחלקת לשתיים: ראשית, המבקש מתייחס אל חוות-הדעת הפסיכיאטרית עצמה כאל ראיה חדשה, מאחר שמצבו הנפשי בעת שהתנהל המשפט לא היה ידוע לו עד לאחרונה; שנית, לטענת המבקש, קיימות ראיות שונות אשר לא הוצגו במשפטו בשל מצבו הנפשי האמור, ואשר יש בהן כדי להביא לשינוי תוצאות משפטו.
אין בידי לקבל את טענתו של המבקש בדבר התקיימות העילה הקבועה בסעיף 31(א)(2) לחוק בתי-המשפט, על שני רבדיה. על-מנת להיכנס בגדרהּ של העילה שבסעיף 31(א)(2) האמור אין די בעצם קיומה של ראיה נוספת, אלא נדרש כי בית-המשפט ישתכנע שאותה ראיה נוספת הינה בעלת משקל סגולי שיש בו להביא לשינוי תוצאת המשפט לטובת הנידון (ראו: מ"ח 6148/95 עזריה נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2), 334, 358 (1997); מ"ח 10392/02 עמיאל נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(2), 297, 307 (2003); עניין כוזלי, בעמ' 561). בענייננו דרישה זו אינה מתקיימת.
6. ראשית, חוות-הדעת הפסיכיאטרית, אשר עליה מבסס המבקש את בקשתו למשפט חוזר, על פניה אינה משכנעת. חוות-הדעת נכתבה ביוני 2006, יותר משתים-עשרה שנים לאחר אירוע קריסת הגשר, וכמעט שמונה שנים לאחר שנפתח המשפט נגד המבקש. חוות-הדעת נערכה על-סמך שתי פגישות שנערכו בין פרופ' לוי ובין המבקש במהלך חודש פברואר 2006, והיא מבוססת כולה על מידע שמסר המבקש עצמו בדבר תחושותיו והתנהגותו לאחר קריסת הגשר ובעת חקירתו במשטרה. המבקש אינו טוען כי בעקבות קריסת הגשר או במהלך חקירת המשטרה פנה לקבל טיפול נפשי כלשהו או כי אובחן באותה עת כלוקה בבעיות נפשיות. בנסיבות אלה, משקלה של חוות-דעת פסיכיאטרית, המתיימרת לתאר בדיעבד את מצבו הנפשי של המבקש לפני שנים רבות, בהתבסס על תיאוריו שלו, הינו נמוך ביותר. זאת ועוד; כאמור, על בסיס טענתו בדבר מצבו הנפשי בעת המשפט, מנסה המבקש לשכנע כי קיימת הצדקה לאפשר לו לקיים פרשת הגנה. כזכור, אותה מטרה ניסה המבקש להשיג בעבר באמצעות טענה של ייצוג לקוי, טענה אשר כבר נדונה ונדחתה על-ידי הערכאות דלמטה. קשה שלא לקבל את הרושם כי משהבין המבקש, לאחר מתן הכרעת הדין של בית-משפט השלום, כי קו ההגנה בו בחר כשל, חיפש דרך לערוך "מקצה שיפורים" לקו הגנה זה. משכשלו מאמציו להשיג תוצאה זו באמצעות טענה של כשל בייצוג, פנה לנסות להשיג את מטרתו באמצעות הטענה בדבר מצבו הנפשי. גם בהשתלשלות עניינים זו יש כדי להחליש את משקלה של חוות-הדעת.
למעלה מן הצורך יצויין, כי אף לו היינו מניחים שמסקנותיה של חוות-הדעת הפסיכיאטרית הינן נכונות, נראה שאין בהן כדי להצדיק עריכתו של משפט חוזר. על-פי חוות-הדעת של פרופ' לוי, בעקבות אירוע קריסת הגשר לקה המבקש ב"הפרעת הסתגלות נכרת וממושכת; בעלת רכיבים חרדתיים ופוסט טראומטיים בולטים". לטענת המבקש, מצבו הנפשי, כפי שמתואר בחוות-הדעת, עולה כדי חוסר יכולת לעמוד בדין, בהתאם לסעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי. סעיף זה מורה כי ככלל, הליך משפטי המתנהל נגד מי שבית-משפט קבע כי אין הוא מסוגל לעמוד לדין יופסק. על-פי ההלכה שנקבעה בבית-משפט זה, על-מנת שנאשם יבוא בגדרי סעיף 170 האמור, נדרשים להתקיים שני תנאים מצטברים: האחד, כי ייקבע שהנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין, והשני, כי חוסר מסוגלות זה נובע מעובדת היותו של הנאשם חולה נפש או שהוכר כמפגר (ראו ע"פ 3230/05 גולה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (22.01.2007), בפסקה 10 לפסק-הדין). בענייננו נראה כי המבקש כלל אינו עובר את משוכת התנאי הראשון, היינו כי לא היה מסוגל לעמוד לדין. כפי שציינה המדינה בתשובתה, אמירותיו של המבקש בהודעותיו במשטרה הינן קוהרנטיות, ברורות ונחרצות, ולא עולה מהן כל אינדיקציה לבלבול או לאובדן יכולת הבנה ושיפוט. גם העובדה שההחלטה שלא לנהל פרשת הגנה היתה החלטה משותפת לששת הנאשמים מדגישה את היותה החלטה מושכלת ומיודעת, ולא החלטה שנבעה ממצוקה נפשית. אף העובדה שהמבקש הוסיף וניהל הליכים משפטיים שונים גם לאחר הרשעתו, עמד על חפותו ונקט בקווי הגנה שונים שעשויים היו לדעתו לסייע לו, מחזקת את הרושם כי המבקש היה מודע לסובב אותו ומסוגל לקבל החלטות מושכלות. משקבענו כי המבקש לא הראה שלא היה כשיר לעמוד לדין, אף בהנחה שמסקנותיה של חוות-הדעת נכונות, הרי שאין די בעצם קיומו של קושי נפשי כלשהו כדי להצדיק את עריכתו של משפט חוזר. המבקש היה מיוצג בהליך המשפטי, וטענתו בדבר כשל בייצוג נדחתה. החלטת המבקש שלא לנהל פרשת הגנה היתה החלטה משפטית מושכלת, אף אם בדיעבד התברר כי לא היה בהחלטה זו כדי להשיג את התוצאה המקווה. בנסיבות אלה, חוות-הדעת הפסיכיאטרית אינה מקימה טעם לקיום משפט חוזר.
7. יתרה-מכך; כאמור, טענתו של המבקש הינה כי עקב חוסר כשירותו לעמוד לדין בעת שהתנהל נגדו המשפט, יש לאפשר לו כעת להגיש ראיות נוספות המצביעות על חפותו. בחינתן של הראיות אותן מבקש המבקש להגיש, ואשר לטענתו לא הוצגו במשפט בשל מצבו הנפשי, מובילה אף היא למסקנה כי יש לדחות את הבקשה. זאת, מאחר שאין בראיות אלה כדי להביא לשינוי תוצאות המשפט, כנדרש בסעיף 31(א)(2) לחוק בתי-המשפט. בחינת פסק-דינו של בית-משפט השלום מעלה כי הרשעתו של המבקש הינה מבוססת ומפורטת וכי היא מושתתת על מכלול הראיות שהוצגו בפני בית-המשפט. כך, בית-משפט השלום התייחס במסגרת הכרעת דינו לאמור במסמכים שונים הקשורים לפרוייקט בניית הגשר, כגון המפרט המיוחד וכתב הכמויות (בו מצויין כי תכנית הפיגומים תאושר על-ידי המפקח) וכן החוזה אשר נחתם בין המבקש ובין מע"צ. כן הסתמך בית-המשפט על עדויותיהם של בעלי תפקידים שונים במע"צ, אשר מהן עלה כי על המפקח חלה חובה כללית לוודא שהביצוע כולו תואם לתכניות, ובכלל זה תכניות הפיגומים. כאמור, בית-משפט השלום הסתמך בהרשעתו גם על אמירות מפלילות של המבקש במסגרת הודעותיו במשטרה. לטענת המבקש אין לייחס משקל להודעותיו אלה, בשל מצבו הנפשי באותה עת. יצויין, כי נראה שאף לו היינו מקבלים את טענת המבקש בעניין זה, עדיין די היה ביתר הראיות אשר היו בפני בית-המשפט על-מנת להגיע למסקנה אליה הגיע. מכל מקום, משדחינו את טענת המבקש בדבר מצבו הנפשי ובהתחשב בכך שהודעותיו במשטרה אינן משקפות את טענתו בדבר חוסר יכולת להבחין בין דמיון למציאות, הרי שהודעותיו אלה מהוות כדין חלק ממכלול הראיות אשר הביאו להרשעתו, ואשר למולן יש לבחון את הראיות אליהן מפנה המבקש בבקשתו הנוכחית. במסגרת זו, מפנה המבקש למפרט הכללי של מע"צ, בו מצויין כי "הקבלן ישא באחריות מלאה ובלעדית ליציבותם (של מתקנים ארעיים)" וכן לארבעה תצהירים אשר בהם נטען כי "קיימת הבחנה ברורה בין פיקוח על הגשר לבין פיקוח על התמיכות". בחינתן של ראיות אלה אל מול מכלול הראיות שעמדו בפני הערכאות דלמטה מביאה למסקנה כי אין בהן כדי לשנות מתוצאות פסק-הדין. כבר נקבע בפסיקתנו לא אחת כי על-מנת שבית-משפט זה יורה על עריכתו של משפט חוזר, עליו להיווכח כי לעובדות או לראיות החדשות יש אמינות לכאורית ומשקל סגולי גבוה מספיק כדי שיצדיקו ביטולו של הליך שנסתיים (ראו מ"ח 6/84 מאמא נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3), 498, 501-500 (1984)). כפי שצויין לעיל, שניים מבין ארבעת המצהירים, אשר תצהיריהם צורפו לבקשה, העידו במשפטו של המבקש ונחקרו על-ידי בא-כוחו. המבקש לא העלה כל טענה באשר לאופן ניהול החקירות על-ידי בא-כוחו, ואף הצהיר, במסגרת התצהיר שצירף לבקשה לביטול הכרעת דין, כי למעט סוגיית ניהול פרשת ההגנה, עו"ד צנג ייצגו בנאמנות ובמסירות. בנסיבות אלה, מקובלת עלי עמדת המדינה, לפיה אין כל הצדקה לאפשר למבקש להגיש תצהירים אשר מתיימרים להשלים ולשפר את עדותם של עדים אלה. מכל מקום, אין בתצהירים אלה, אשר ניתנו שנים רבות לאחר מתן פסק-דינו של בית-משפט השלום, כדי לפגום במשקלן של עדויותיהם של המצהירים במהלך המשפט. גם בשני התצהירים הנוספים ובמפרט הכללי, אליהם מפנה המבקש, אין כדי להביא לשינוי תוצאת המשפט. ויודגש, טענתו של המבקש, אותה הוא מבקש לבסס באמצעות הראיות האמורות, הינה כי לא היתה מוטלת עליו אחריות לפקח על התמוכות. טענה זו נטענה גם בפני הערכאות דלמטה, ונבחנה על ידן בפירוט ובדקדוק. אין בראיות שמצרף המבקש לבקשה כדי לשנות ממסקנתן של הערכאות דלמטה, אשר התבססה על מכלול ראיות רחב ומגוון. כבר נקבע בפסיקתנו כי אין מטרתו של הליך המשפט החוזר לפתוח מחדש טענות שנבחנו בערכאות שיפוטיות קודמות, ואין לאפשר לעשות שימוש בכלי המשפט החוזר על-מנת לקיים מעין ערעור נוסף (ראו: מ"ח 11114/02 רגב נ' היועץ המשפטי לממשלה, פורסם באתר האינטרנט נבו (15.01.2003); מ"ח 8925/00 ביסאן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.01.2000)).
8. אף טענתו החלופית של המבקש, לפיה מצבו הנפשי לא אפשר לו למצות את יומו בבית-המשפט, ומטעם זה קיים חשש ממשי כי נגרם לו עיוות דין, המצדיק עריכת משפט חוזר בהתאם לסעיף 31(א)(4) לחוק בתי-המשפט, אינה יכולה להתקבל. הלכה היא כי על-מנת שבית-משפט זה יורה על עריכתו של משפט חוזר לפי העילה הקבועה בסעיף 31(א)(4), נדרש כי הפגמים אשר נפלו בהליך יהיו כה חמורים ומהותיים, עד כי הובילו להרשעת שווא (מ"ח 7661/04 ברהום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פורסם באתר האינטרנט נבו (17.10.2004); מ"ח 6223/04 גולדין נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (13.10.2004)). בנסיבות המקרה שלפני, לא מתקיימים פגמים מעין אלה. כפי שהבהרתי לעיל, חוות-הדעת הפסיכיאטרית, עליה מתבסס המבקש בטענתו לעיוות דין, איננה משכנעת, מאחר שניתנה באיחור רב ועל-סמך תיאוריו של המבקש בלבד. גם תשובותיו של המבקש בחקירותיו במשטרה וכן ההחלטה המשותפת של ששת הנאשמים שלא לנהל פרשת הגנה מעידים על כך שהתנהלותו של המבקש לאורך משפטו היתה מודעת ומושכלת, ולא נבעה ממצוקות נפשיות כלשהן. משכך, לא מתקיים בענייננו חשש ממשי לעיוות דין.
9. אשר-על-כן, מסקנתי הינה כי אין כל עילה להורות על קיומו של משפט חוזר. לא הוצגו בפני ראיות או עובדות המצדיקות עריכת משפט חוזר, ולא שוכנעתי כי קיים חשש של ממש כי בהרשעתו נגרם למבקש עיוות דין."

3. נאשם שאינו מסוגל לעמוד בדין ומשך זמן האשפוז על-פי צו בית-המשפט
ב- ע"פ 3854/02 פלוני נ' הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית למבוגרים ואח', פ"ד נז(1), 900 (22.01.02) נדונה הסוגיה הבאה:

פלוני הועמד לדין פלילי. בית-המשפט קבע כי פלוני אינו מסוגל לעמוד לדין שכן הוא סובל ממחלת נפש. בית-המשפט ציווה כי פלוני יאושפז בבית-חולים לחולי נפש. פלוני שוהה בבית-החולים וחרף הטיפול הרפואי הוא אינו מסוגל לעמוד לדין. כמה זמן ניתן לקיים את האישפוז הפלילי מכוח צו האישפוז השיפוטי? האם מוגבל צו אישפוז זה בזמן, ואם-כן, מהי אותה הגבלה - זו השאלה הניצבת בפנינו בערעור זה. נפסק מפי כב' השופט ברק כי:

"המסגרת הנורמטיבית
7. עם הגשת כתב האישום נדרש בית-המשפט - אם מיוזמתו שלו ואם על-פי פניה של אחד מהצדדים - לשאלה, אם הנאשם מסוגל לעמוד לדין, מחמת היותו חולה במחלת נפש. החליט בית-המשפט כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין בשל מחלת הנפש ממנה הוא סובל, עליו להפסיק את ההליכים נגד הנאשם (סעיף 170(א) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח חדש), ההתשמ"ב-1982; להלן: "חוק סדר הדין הפלילי"). בית-המשפט רשאי לצוות שהנאשם יאושפז בבית-חולים לחולי נפש (סעיף 15(א) לחוק). וזו לשונו של סעיף 15(א) לחוק:
"אישפוז או טיפול מרפאתי של נאשם על-פי צו בית-משפט
15.(א) הועמד נאשם לדין פלילי ובית-המשפט סבור, אם על-פי ראיות שהובאו לפניו מטעם אחד מבעלי הדין ואם על-פי ראיות שהובאו לפניו ביזמתו הוא, כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין מחמת היותו חולה, רשאי בית-המשפט לצוות שהנאשם יאושפז בבית-חולים או יקבל טיפול מרפאתי; החליט בית-המשפט לברר את אשמתו של הנאשם לפי סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב- 1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי"), יהיה הצו שניתן כאמור בר-תוקף עד תום הבירור, ומשתם או נפסק הבירור והנאשם לא זוכה - יחליט בית-המשפט בשאלות האישפוז או הטיפול המרפאתי."
בהיותו בבית-החולים הוא מטופל, כמובן, על-ידי צוות רופאים. עם-זאת, צוות הרופאים או מנהל בית-החולים אינם רשאים להורות על שחרורו של הנאשם. חירותו נתונה בידיה של ועדה פסיכיאטרית מחוזית (להלן: "הוועדה הפסיכיאטרית"). ועדה זו דנה בעניינו של נאשם-חולה-נפש לפחות אחת לשישה חודשים (סעיף 28(א) לחוק). מסמכותה לאשר לחולה חופשות. היא המוסמכת לשחרר את החולה מבית-החולים ללא תנאי (סעיף 28(ב) לחוק). הודעה על מועד השחרור ניתנת, בין השאר, ליועץ המשפטי לממשלה, הרשאי להורות כי הנאשם יועמד לדין על העבירה בה הואשם (סעיף 21 לחוק).
8. מהי מטרתו של האישפוז הכפוי של נאשם-חולה-נפש? מטרתו העיקרית הינה "קבלת טיפול רפואי" (סעיף 35(ב) רישא לחוק). אם טיפול זה עלה יפה, תורה הוועדה הפסיכיאטרית על שחרורו של החולה. היועץ המשפטי לממשלה ישקול אם יש מקום להמשיך בהליך הפלילי נגדו. אך מה הדין אם הטיפול הרפואי אינו עולה יפה, באופן שאין מקום לשחרר את החולה מבית-החולים, שכן הוא מסוכן לעצמו ולזולתו, ואין להעמידו לדין פלילי? התשובה הינה, כי במצב זה ימשיך הנאשם-חולה-הנפש לשהות, מכוח צו האישפוז, בבית-החולים לחולי נפש (ראו סעיף 35(ב) סיפא לחוק). אמת, האישפוז הכפוי פוגע בחירותו ובכבודו של חולה הנפש, אך פגיעה זו מוצדקת היא ברצון להגן עליו ועל החברה (ראו רע"פ 2060/97 וילנצ'יק נ' הפסיכיאטר המחוזי תל-אביב, פ"ד נב(1), 697, 707 (1998); להלן: "פרשת וילנצ'יק").
9. על רקע זה קמה ועומדת השאלה הניצבת בפנינו בערעור זה. כמה זמן ניתן להחזיק נאשם-חולה-נפש בבית-חולים לחולי נפש מכוח צו אישפוז? המערער שלפנינו מוחזק בבית-החולים למעלה מארבע-עשרה שנה. אילו התנהל משפטו כסדרו והוא היה מורשע בדינו, הוא היה מסיים מזמן את ריצוי עונשו. הניתן להחזיקו באישפוז כפוי תקופה כה ארוכה? האם צו האישפוז השיפוטי, מכוחו מאושפז הנאשם-חולה-הנפש, אוצר בחובו כוח להמשיך ולהחזיקו בבית-החולים תקופה העולה על העונש המקסימלי שניתן היה להטיל על הנאשם (ראו R. D. Mackay, Mental Condition Defences in the Criminal Law 219 (1995); Fenell and Koenraadt, “Diversion, Europeanization and the MentallyDisordered Offender”, in P. Fennel, C. Hourding, N. Joerg and B. Sward (eds.), CriminalJustice in Europe - A Comparative Study 171, 175 (1995))? ואם הוועדה הפסיכיאטרית לא תורה על שחרורו של הנאשם, האם הוא יוחזק בבית-החולים עד סוף ימיו, וכל זאת בשל צו אישפוז שניתן במסגרת אישום על עבירות של תקיפה וגניבה? האין לפנינו מאסר עולם בלא אפשרות של חנינה (ראו Freiberg, “Out of Mind, Out ofSight”: The Disposition of Mentally Disordered Persons Involved in CriminalProceedings”, 3Monash U.L. Rev. 134, 144 (1975))?
10. ייאמר מיד: האלטרנטיבה להמשך תוקפו של צו האישפוז השיפוטי אינה בשחרורו של חולה הנפש. שחרור זה מסוכן הוא - כך אנו מניחים - לחולה הנפש עצמו ולציבור. יש צידוק, על-כן, בהמשך אישפוזו הכפוי של חולה הנפש. אך האם מוצדק הוא כי אישפוז זה ייעשה מכוח צו אישפוז שיפוטי היונק חיותו מאישום פלילי שאין אפשרות לממשו? להבנתה של דילמה זו מן הראוי הוא להבהיר כי האישפוז הכפוי מכוח צו אישפוז (שיפוטי) הניתן במסגרת ההליך הפלילי (בדיקת חשוד (סעיף 17 לחוק); אישפוז עצור (סעיף 16(א) לחוק); אישפוז נאשם (סעיף 15(א) לחוק)) אינו האישפוז הכפוי היחיד שהחוק מכיר בו. לצד האישפוז מכוח צו שיפוטי-פלילי (המסלול הפלילי) מוכר אישפוז כפוי מכוח הוראת אישפוז "אזרחית" ("המסלול האזרחי") (ראו בש"פ 2305/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4), 289 (2000); להלן: "פרשת פלוני"). בחינה השוואתית של המסלול הפלילי למסלול האזרחי מלמדת כי הפגיעה בחירותו של חולה הנפש היא קשה יותר במסלול הפלילי. בצדק ציין השופט מ' חשין, כי:
"השוואת מעמדם של הנוסעים במסלול האזרחי למעמדם של הנוסעים במסלול הפלילי יגלה לנו - ולא להפתעתנו - כי ראשונים מעמד נוח משל אחרונים; המסלול האזרחי נוח לו למטופל, המסלול הפלילי קשה הימנו" (פרשת פלוני, עמ' 311).
כך, למשל, במסלול הפלילי, רק הוועדה הפסיכיאטרית מוסמכת לשחרר נאשם-חולה- נפש, ורק היא מוסמכת להעניק לו חופשות (סעיף 28(ב) לחוק). לעומת-זאת, במסלול האזרחי, רשאי מנהל בית-החולים לשחרר חולה נפש מבית-החולים ולאשר לו חופשות (סעיף 30(א) לחוק). אך מעבר לכך: במסלול הפלילי נמשך האישפוז הכפוי מכוח צו האישפוז (השיפוטי) כל עוד הוועדה הפסיכיאטרית אינה מורה על שחרור הנאשם-חולה-הנפש (סעיף 28 לחוק). לעומת-זאת, במסלול האזרחי תקופת האישפוז אינה יכולה לעלות על שישה חודשים, אלא-אם-כן הוועדה הפסיכיאטרית מאריכה אותה (לתקופה שלא תעלה על שישה חודשים) (סעיף 10 לחוק).
11. הנה-כי-כן, השאלה האמיתית הניצבת בפנינו הינה, כמה זמן ניתן להחזיק נאשם-חולה-נפש במסלול הפלילי? האם לא מגיעה נקודת זמן אשר ממנה ואילך שוב אין מקום לאישפוז כפוי במסלול הפלילי ויש לעבור למסלול כפוי אזרחי, הנוח יותר לחולה הנפש? כמובן, בשני המסלולים ישוחרר חולה נפש מאישפוז כפוי אם הדבר מוצדק רפואית. אך במקום שחולה הנפש מסוכן לעצמו ולזולתו באופן המצדיק אישפוז כפוי, מתי יש להעביר את חולה הנפש הנתון במסלול פלילי אל המסלול האזרחי?
12. שאלות אלה אינן מיוחדות לנו. הן התעוררו במספר דמוקרטיות מודרניות. בארצות-הברית נהג במדינת אינדיאנה חוק שאפשר אישפוז בלתי-מוגבל בזמן של חולה נפש לצורך העמדתו לדין פלילי. בית-המשפט העליון של ארצות-הברית פסק פה אחד כי החוק אינו חוקתי. נקבע כי תקופת האישפוז השיפוטי הכפוי תהא אך לתקופה הדרושה באופן סביר לשם הקביעה, אם הנאשם ישוב ויהיה כשיר לעמוד לדין. בפסק-דינו כתב השופט בלקמן ( Blackmun):
We hold, consequently, that a person charged by a State with a"Criminal offense who is committed solely on account of his incapacity toproceed to trial cannot be held more than the reasonable period of timenecessary to determine whether there is a substantial probability that he willattain that capacity in the foreseeable future. If it is determined that this isnot the case, then the State must either institute the customary civilcommitment proceeding that would be required to commit indefinitely any othercitizen, or release the defendant". Jackson v. Indiana, 406 U.S. 715, 738 (1972)
בעקבות פסק-דין זה שונו החוקים במספר מדינות בארצות-הברית. נקבעה בחקיקה החדשה תקופת זמן שמעבר לה יש להעביר נאשם-חולה-נפש למסלול אזרחי (ראו Morris and Meloy, “Out of Mind? Out of Sight: The Uncivil Commitment of Permanently Criminal Defendants”, 27U.C.D.L. Rev. 1, 9 (1993); להלן: "מוריס ומלוי"). בקנדה נקבעה בחוק העונשין תקופת גג אשר במהלכה ניתן במסגרת הליכים פליליים לאשפז באישפוז כפוי נאשם שאינו כשיר לעמוד לדין. בחלוף תקופת הגג, ואם הנאשם עדיין מסוכן, ניתן לאשפזו בבית-חולים כאמור בחקיקה האזרחית (ראו E. Tollefson and B. Starkman, Mental Disorder in Criminal Proceedings 115 (1993); להלן: "טולפסון ושטרקמן"). במדינת New South Wales אשר באוסטרליה נקבע בחוק מנגנון מיוחד מכוחו מועבר נאשם-חולה-נפש שאינו כשיר לעמוד לדין מהמסלול הפלילי אל המסלול האזרחי (ראו Verdon-Jones, “The Dawn of a ‘NewLegalism’ in Australia? The New South Wales Mental Health Act, 1983 and RelatedLegislation”, 8Int. J.L. & Psychiatry 95, 110 (1986); להלן: "ורדון-ג'ונס").
13. מהו, איפוא, הדין בישראל? אין בחוק כל הוראה מפורשת הקובעת גג לאישפוז, מכוח צו שיפוטי הניתן במסגרת הליך פלילי, ואין כל הסדר מפורש באשר למעבר מהמסלול הפלילי למסלול האזרחי. האם משמעות הדבר היא, כי צו האישפוז הפלילי אינו מוגבל בזמן, וכל עוד הוועדה הפסיכיאטרית לא מורה על שחרור הנאשם-חולה-הנפש (על-פי סמכותה בסעיף 28(ב) לחוק), הוא יישאר מאושפז במסגרת המסלול הפלילי?
14. תשובתנו לשאלות אלה הינה כי חוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א- 1991, לקוי הוא בכך שאין הוא מסדיר במפורש את הבעיה הניצבת בפנינו. יש לקוות כי בעקבות פסק דיננו זה יתוקן החוק וייקבע הסדר סטטוטורי מקיף, המאזן כראוי בין חירותו של חולה הנפש לבין בטחונו של הציבור. אך עד להתרחשותה של חקיקה מתקנת, האם קצרה ידינו מלהושיע? תשובתנו הינה, כי אף שאיננו יכולים בדרך שיפוטית להקים הסדרים ומוסדות שרק החקיקה יכולה להקימם, אנו יכולים להתקדם לעבר ההסדר הראוי בכלים השיפוטיים המועטים העומדים לרשותנו.
15. חוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991, אינו עומד בבדידותו. הוא מהווה חוליה אחת משרשרת ארוכה של חקיקה ישראלית. הוא מתקיים במסגרת שיטת המשפט הישראלית, המהווה "מטריה נורמטיבית" במסגרתה חי ונושם חוק זה. מסגרת נורמטיבית זו כוללת, בין השאר, ערכים ועקרונות יסוד המהווים את תכליתו האובייקטיבית של החוק. בין אלה רלבנטי לענייננו עקרון הסבירות. שכן עלינו לזכור, כי הטיפול בחולה הנפש מחייב אותנו לאזן באופן סביר בין זכויות החולה מזה לבין האינטרסים של החברה מזה. אישפוזו הכפוי של הנאשם-חולה-הנפש פוגע בחירותו ובכבודו, באוטונומיה ובדימויו העצמי, תוך הטלת סטיגמה בנאשם-חולה-הנפש אף זמן רב לאחר ששוחרר מבית-החולים (ראו: "פרשת וילנצ'יק", שם; בש"פ 92/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4), 240, 251-249; ב"ש 196/80 טולידנו נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 332, 336). עם-זאת, זכויות חוקתיות אלו אינן מוחלטות. מולן ניצבים האינטרסים של הגנה על שלום הציבור ועל בטחונו מפני מעשיו של הנאשם-חולה-הנפש, והגנה על הנאשם-חולה-הנפש מפני עצמו והטיפול בו.
16. עקרון הסבירות חל גם לעניין צו האישפוז הניתן על-ידי שופט במסגרת הליך פלילי (השוו בג"צ 547/84 עוף העמק, אגודה חקלאית שיתופית רשומה נ' המועצה המקומית רמת-ישי ואח', פ"ד מ(1), 113, 141). כך לעניין התנאים להוצאת הצו. כך לעניין התנאים להמשך תוקפו של הצו. צו האישפוז יחרוג ממיתחם הסבירות, אם יסתבר כי שוב אין הסתברות ממשית שהנאשם-חולה-הנפש יוכל לעמוד לדין פלילי. כמו-כן יחרוג צו האישפוז ממיתחם הסבירות אם - בלא קשר למידת ההסתברות של אפשרות ההעמדה לדין - קיים יחס בלתי-סביר בין תקופת האישפוז שחלפה לבין העונש המקסימלי שהנאשם היה צפוי לו אילו נערך משפט והוא היה מורשע בו. במצבים אלה ואחרים, עשוי המשך ביצועו של צו האישפוז לאבד את סבירותו במשך השנים. בהקשר זה ניתן ללמוד השראה מהמשפט המשווה. כך למשל, במספר מדינות בארצות הברית משך האישפוז במסלול הפלילי הוא כאורך תקופת המאסר המרבית בגין העבירה נשוא כתב האישום (ראו מוריס ומלוי, בעמ' 17-16). מנגד נוהגת בחלק ממדינות ארצות-הברית שיטה לפיה ישנה תקופת אישפוז אחידה לכל סוגי העבירות (מוריס ומלוי, בעמ' 15-14). בקנדה נחקקה שיטת ה- caps, המחלקת את העבירות הפליליות לשלוש קטגוריות וקובעת לגבי כל אחת מהן תקופת מקסימום לאישפוז במסלול הפלילי. הקטגוריה הראשונה, בה התקופה המרבית היא אישפוז לכל החיים, כוללת עבירות כדוגמת בגידה ורצח. הקטגוריה השניה, בה תקופת האישפוז המרבית היא עשר שנים, כוללת עבירות כנגד גופו של אדם או ביטחון המדינה. הקטגוריה השלישית הנה שיורית ובה התקופה המרבית היא שנתיים (ראו: טולפסון ושטרקמן, בעמ' 116). שיטה אחרת, היא זו הנהוגה במדינת New South Wales אשר באוסטרליה. לפיה, במידה ונקבע כי אדם אינו כשיר לעמוד לדין מועבר עניינו לטריבונל פסיכיאטרי, הקובע האם החולה ישוב להיות כשיר בתוך 12 חודשים. אם אכן זהו הצפי, יורה בית-המשפט על אישפוזו לתקופה האמורה. אם לעומת-זאת צופה הוועדה כי הנאשם לא ישוב לאיתנו בתוך שנה, חייב התובע הכללי להחליט האם לקיים שימוע מיוחד או לבטל את ההאשמות כנגדו. שימוע זה יתנהל במתכונת הדומה ככל הניתן להליכים פליליים, ותוצאותיו יכולות להיות זיכוי, זיכוי בגין מחלת נפש או קביעה כי העבירה בוצעה. במידה ונקבע כי העבירה אכן נעברה, נדרש בית-המשפט לקבוע האם היתה מוטלת על הנאשם תקופת מאסר בנסיבות דומות, במידה והיה כשיר לעמוד לדין. תקופה זו נקראת ""limiting term והיא התקופה המרבית בה ניתן לאשפז אדם במסגרת המסלול הפלילי (ראו The Laws of Australia, Vol. 9.3 (Criminal Law principles, 1993) p. 133-134). כן מקנה חוק זה אפשרות לבית-המשפט לסווג את החולה שאינו כשיר לעמוד לדין כ"חולה בטיפול מתמשך" ( continued treatment patient), ובכך להקנות לו את כל הזכויות המוקנות למאושפז במסלול האזרחי (ראו ורדון-ג'ונס, בעמ' 113).
17. מה התוצאה המתבקשת מכך שהשארת צו האישפוז בתוקפו חורגת ממיתחם הסבירות? התוצאה בוודאי אינה שצו האישפוז מתבטל מעצמו, והנאשם-חולה-הנפש רשאי לצאת מבית-החולים כרצונו. זו תוצאה בלתי-סבירה ויש להימנע ממנה. שערי בית-החולים אינם צריכים להיפתח מאליהם. נדרשת הכרעה מודעת בעניין זה, אשר עשויה להביא לתוצאה כי חולה הנפש לא ישוחרר מבית-החולים, אלא יועבר מהמסלול הפלילי אל המסלול האזרחי. מהי אותה הכרעה מודעת, ועל-ידי מי היא צריכה להיעשות? כמובן, פתרון לשאלות אלה ראוי לו שייקבע במפורש בחוק עצמו. אך מה הדין בהיעדר פתרון מפורש זה? הקביעה העקרונית בדבר חוסר סבירותו של צו האישפוז אינה מספקת. נדרשים הסדרים מוסדרים אשר יוציאו קביעה עקרונית זו מהכוח אל הפועל. מהם הסדרים אלה, ומהו הבסיס המשפטי שלהם?
18. נראה לי כי התשובה לשאלות אלה הינה כי ההחלטה בעניין ביטול צו האישפוז צריכה להתקבל על-ידי בית-המשפט. הוא זה שהוציא את צו האישפוז, והוא זה שצריך להחליט אם יש בחלוף הזמן כדי להביא לצורך לבטלו. אכן, צו האישפוז אינו מתבטל מעצמו בשל חוסר הסבירות שבהמשך ביצועו. חוסר הסבירות מהווה עילה לביטולו של צו האישפוז על-ידי מי שהוציא אותו, כלומר בית-המשפט עצמו. כל עוד בית-המשפט לא ביטל את צו האישפוז - הרי הוא עומד בעינו. אכן, לא נמצא גורם אשר אינו בית-המשפט עצמו, אשר יוכל לבטל את צו האישפוז. כך למשל, איננו סבורים כי בכוחה של הוועדה הפסיכיאטרית לבטל את צו האישפוז.
19. כיצד ידע בית-המשפט כי עליו לבחון מחדש את סבירותו של צו האישפוז? בדרך-כלל, בית-המשפט אינו פועל מיוזמתו שלו. עליו להיות מופעל על-ידי גורם מעוניין. מיהו גורם זה? בוודאי שחולה הנפש עצמו רשאי לפנות לבית-המשפט בבקשה לבטל את צו האישפוז. עם-זאת, בשל מצבו הנפשי, אין להפקיד עניין זה אך בידיו. יש להבטיח הסדר מוסדי אשר יוכל לעקוב אחר התפתחות הדברים, ואחר הצורך בפניה לבית-המשפט. מטעם זה אין גם להסתפק בקרוביו של הנאשם-חולה-הנפש. מיהם הגורמים המוסדיים שניתן לקחתם בחשבון? אחד הגורמים המוסדיים שניתן לקחתם בחשבון הינו הוועדה הפסיכיאטרית. זו דנה בעניינו של חולה הנפש אחת לששה חודשים (סעיף 28(א) לחוק). מצבו של חולה הנפש מוכר לה. היא יודעת אם ישנה הסתברות ממשית כי הנאשם יוכל לעמוד לדין פלילי, ומהם סיכויי החלמתו. בראישה עומד משפטן אשר יוכל להעריך את הצורך בפניה לבית-המשפט (ראו סעיף 24(ג) לחוק). הקושי באפשרות זו הינו, בין השאר, כי הוועדה הפסיכיאטרית היא גוף סטטוטורי בעל סמכויות מוגבלות, וספק בעיני אם הסמכות לפנות לבית-המשפט בעניין שלפנינו נמנית עם סמכויותיו.
20. גורם מוסדי אחר הינו היועץ המשפטי לממשלה. הוא הגיש את כתב האישום. הוא מודע לצו האישפוז. בידו האפשרות לערער על כל החלטה של הוועדה הפסיכיאטרית בפני בית-המשפט (סעיף 29(א) לחוק). משמע, יש בידו נתונים על מצבו של הנאשם-חולה-הנפש. כמי שממונה על אינטרס הציבור, עליו מוטלת החובה - ובידיו האמצעים הדרושים לכך - לעקוב אחר התפתחות הדברים, ולבחון אם המשך תוקפו של צו האישפוז אינו חורג ממיתחם הסבירות. בידו האפשרות לפנות לבית-המשפט בבקשה לבטל את כתב האישום או את צו האישפוז. כמי שממונה על אינטרס הציבור בידו גם לפנות לפסיכיאטר המחוזי, ולהפעילו על-מנת להעביר את חולה הנפש מהמסלול הפלילי אל המסלול האזרחי.
21. הנה-כי-כן, בהיעדר חקיקה ספציפית - וכל עוד זו לא נתקבלה על-ידי הכנסת - הפתרון המעשי שניתן לקבל במסגרת החוק הינו, כי האחריות למעקב אחר סבירותו של צו האישפוז תוטל על היועץ המשפטי לממשלה. לשם כך ראוי הוא לקבוע הנחיות מפורטות אשר יסדירו קיומו של מנגנון פיקוח על אישפוזו של נאשם-חולה-נפש. במסגרתו של מנגנון זה ניתן לבקש מהוועדה הפסיכיאטרית לדווח ליועץ המשפטי לממשלה על החלטתה בדבר המשך החזקתו של נאשם בבית-חולים לחולי נפש. כן ניתן לקבוע בהנחיות כי אחת לפרק זמן מוגדר יבחן על-ידי היועץ המשפטי לממשלה באופן קונקרטי הצורך בהמשך אישפוזו במסלול הפלילי של הנאשם-חולה-הנפש. היה והוא סבור שיש מקום לבטל את צו האישפוז, הוא יוכל לפנות לבית-המשפט, תוך שהוא יוכל, בעת ובעונה אחת, לפנות לפסיכיאטר המחוזי, על-מנת להביא לידיעתו את הצורך במתן הוראה לאישפוז כפוי במסלול האזרחי. בנוסף, ההנחיות עשויות לקבוע מהו פרק הזמן המרבי המותר להשארת נאשם-חולה-נפש במסגרתו של המסלול הפלילי. בקביעת פרק זמן זה יוכל היועץ המשפטי לממשלה לשאוב השראה מן המשפט המשווה עליו עמדנו. יהיה עליו להביא בחשבון, בין-היתר, את אופי העבירה בה הואשם חולה הנפש, חומרתה ונסיבות ביצועה, העונש הקבוע בגינה בחוק, משך הזמן שחלף מאז תחילת האישפוז וסיכויי החלמתו של הנאשם. לדעתנו, פתרון זה, בו יונחו הרשויות לפעול במסגרת הנחיות מפורטות, ברורות וגלויות, הנו הפתרון הראוי שיש לנקוט בו, כל עוד הכנסת לא אמרה את דברה. ערים אנו לכך, שהפתרון הפרשני שאנו נותנים אינו נקי מקשיים. עם-זאת, קשיים אלה מחווירים לעומת המצב הקיים, שבו נתון נאשם לאישפוז כפוי מכוח צו אישפוז בלתי-סביר.
מן הכלל אל הפרט
22. המקרה שלפנינו זועק לשמיים. למעלה מארבע-עשרה שנים שוהה המערער בבית-חולים לחולי נפש מכוח צו אישפוז. הוא נשכח מלב אדם, ולולא פרקליט ראוי להערכה היה בוודאי ממשיך במצב זה זמן רב. יפה עשה הסניגור שפנה לבית-המשפט המחוזי. על בית-המשפט לבחון את עניינו של הנאשם. עליו לשמוע את עמדת היועץ המשפטי לממשלה באשר להמשך האישום ולהמשך תוקפו של צו האישפוז. עליו להחליט אם יש מקום לבטל את צו האישפוז, תוך שייקח בחשבון את ההסדרים באשר לאישפוז במסלול האזרחי.
התוצאה היא כי אנו מקבלים הערעור, ומחזירים התיק לבית-המשפט המחוזי על-מנת לפסוק כאמור בפסקה 22 לעיל."

4. חידוש המשפט לאור סעיף 171 והבאת עדים
סעיף 171 לחוק סדר הדין הפלילי,אינו מתיר העדת עדים נוספים לאחר סיום הבאת ראיות ההגנה אלא מכיל הוראה ספציפית לגבי קבלת עדויות וחקירה נוספת של עדים אשר נשמעו במהלך הברור.לאחר הפסקת הדיון, עם הכרזתו של הנאשם כחולה נפש שאינו מסוגל לעמוד בדין, ניתן, על-פי סעיף 170 לחסד"פ, לברר את אשמתו של הנאשם לבקשת סניגורו או ביוזמת בית-המשפט.

סעיף 171 לחוק אינו יוצר הסדר שלילי המונע העדת עדים נוספים. מטרתו הינה להכשיר את העדויות אשר נשמעו במיסגרתו הצרה של סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי, בתנאים מסויימים, ולהתאימן לדיון הפלילי במתכונתו המלאה המתקיים לאחר שהנאשם שב להיות כשיר לעמוד במשפט והיועץ המשפטי לממשלה החליט להעמידו לדין מחדש .

ההסדר בסעיף 170 הוא חריג בדין הפלילי. מחד גיסא, ההליך כרוך בגביית עדויות כמו הליך פלילי רגיל ולכאורה מאפשר לנאשם את יומו בבית-המשפט, מאידך גיסא, לא ניתן להסיק מההליך מסקנה כי הנאשם אשם בדין אלא רק כי הנאשם זכאי או אשם לכאורה. ההליך אינו מאפשר לנאשם להתנקות מכתם האשמה הפלילית הרובץ עליו, למשל בשל ספק באשמתו, אלא אם כף הזכות נוטה במידה כזו שברור כי לא עשה המעשה כלל או שעומדת לו הגנה ברורה אחרת. בית-המשפט אף מצווה על-פי הפסיקה להפסיק את ההליך גם באיבו משלא נמצאה עילה שיש בה כדי לזכותו. הליך בירור האשמה, אם-כן, הינו הליך מנוון וחלקי.

סעיף 171 אינו מאיין כליל את הליך הבירור. נאמר בסעיף 171: "...רשאי בית-המשפט לקבל עדות שניתנה בבירור לפי סעיף 170 בלי לשמוע אותה שנית...", ובסיפא לאותו סעיף נאמר בעניין עדים שלא ניתן לשמעם שנית כי: "... לא ניתן הדבר להיעשות, יביא בית-המשפט עובדה זו בחשבון בשקלו את העדות". מלשונו של סעיף 171 למדים אנו כי למרות שהליך הבירור פגום מבחינת משקלו, העדויות המושמעות במהלכו, כשרות הן.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

דיני המעצרים והדין העוסק בחולי נפש