איסור סחר באיברים (סעיף 3 לחוק)

1. כללי
סעיף 3 לחוק, בו קבוע האיסור על סחר באיברים, קובע כדלקמן:

"3. איסור סחר באיברים
(א) לא יקבל אדם תמורה בעבור איבר שניטל מגופו או מגופו של אדם אחר, או המיועד לנטילה כאמור, והכל בין שהנטילה נעשית בחייו של אדם ובין שהיא נעשית לאחר מותו.
(ב) לא ייתן אדם תמורה בעבור איבר שהושתל בגופו או בגופו של אדם אחר, או המיועד להשתלה כאמור."

סעיף 4 לחוק אוסר על תיווך בין תורם לנתרם אם הובטחה תמורה שנתינתה אסורה לפי הוראת סעיף 3, וסעיף 5 לחוק, אשר כותרתו "סייגים לאיסורים", מפרט את התנאים אשר בהתקיימם תותר השתלת איבר בחוץ לארץ:

"5. סייגים לאיסורים
אין בהוראות פרק זה כדי לאסור השתלת איבר שנעשית מחוץ לישראל, לרבות לעניין השתתפות גוף בישראל במימון השתלת איברים שנעשית במדינת חוץ, בהתקיים כל אלה:
(1) נטילת האיבר והשתלת האיבר נעשות על-פי הדין החל באותה מדינה;
(2) מתקיימות הוראות חוק זה לעניין איסור סחר באיברים."

סעיף 36 לחוק קובע סנקציה פלילית של עד שלוש שנות מאסר וקנס למי שמקבל או נותן תמורה בעבור איבר ועל מתווך או מבצע נטילת איבר והשתלה אסורה. מעניין לציין כי המחוקק פטר מסנקציה פלילית את התורם, הנתרם ואת קרובו מדרגה ראשונה, מתוך ההכרה בכך שמצוקתם של אלו מקהה את הדופי המוסרי שבפעילותם, ומטעמים מובנים שבבסיסם הרצון שלא להעמיד את מי שאימת המוות מעליו עקב היזקקותו הנואשת להשתלת איבר בדילמה לא אנושית של הסתכנות בסנקציה פלילית עקב רצונו להציל את חייו {דברי ההסבר להצעת החוק, עמ' 238}.

סיכומם-של-דברים, שמתן תמורה בעבור איבר שהושתל בגופו של אדם היא אסורה, ואף מהווה עבירה פלילית.

ואולם, בהתאם להוראת סעיף 5 לחוק, אין מניעה לבצע השתלה בחוץ לארץ, ובלבד שזו עומדת בשני התנאים המצטברים הבאים: היא אינה מנוגדת לחוק המקומי ומקיימת את הוראות חוק השתלת איברים. בהתקיים תנאים אלה, אין איסור בדין לבצע השתלה בחו"ל ולממן את ביצועה.

2. פיצוי או שיפוי מהמשיבה בגין השתלת הכליה שביצע בחוץ לארץ
ב- רע"א 2737/12 {גולן ונונו נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2013(4), 2569 (2013)} נדונה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי {כב' השופטים י' שנלר, ק' ורדי, ר' לבהר-שרון}, בגדרו נדחה ברוב דעות ערעור המבקש על פסק-הדין שניתן על-ידי בית-המשפט השלום {כב' השופטת י' אחימן}, ונקבע כי המערער אינו זכאי לפיצוי או שיפוי מהמשיבה בגין השתלת הכליה שביצע בחוץ לארץ. בקבלו את הערעור נפסק מפי כב' השופט י' עמית:

"7. אקדים ואזכיר כי אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות, בוודאי לא "בגלגול שלישי". לכן, ולמרות השגותיו של המבקש במישור זה, לא אדרש לשאלות וטענות שבעובדה.
הסוגיה של נטל ההוכחה במקרים כגון דא אכן ראויה לדיון. אך גם בהנחה כי הנטל עבר למשיבה לסתור את חוקיות ההשתלה, אני נכון לקבל את קביעת בית-משפט השלום ואת דעת הרוב בבית-המשפט המחוזי, כי השתלת הכליה בקוסובו נעשתה בתמורה, בניגוד להוראות חוק סחר באיברים. בשכל הישר, קשה להלום כי תורם אלמוני, שאינו מכיר כלל את המבקש והמבקש אינו מכיר אותו, תרם למבקש את כליתו בשל מניע אלטרואיסטי, ואידך זיל גמור.
(במאמר מוסגר: בית-המשפט המחוזי מנה שורה של אישורים שעל המבוטח להציג על-מנת להוכיח חוקיות ההשתלה, ובין היתר, כי על המבוטח להוכיח כנדרש גם את הדין הזר במקום ביצוע ההשתלה (סעיף 17 לפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי). כשלעצמי, ומבלי לקבוע מסמרות, דומני כי דרישה זו מכבידה יתר על המידה על המבוטח, ויש להטילה על המבטח אשר כופר בחוקיות ההשתלה).
8. כאמור, בית-משפט השלום ודעת הרוב בבית-המשפט המחוזי השתיתו הכרעותיהם על טעמים שבתקנת הציבור, ואילו עמדת המיעוט בבית-המשפט המחוזי סברה כי השאלה הטעונה הכרעה מתמקדת בנטל ההוכחה הראשוני המוטל על המבוטח.
גם הצדדים התמקדו בשאלה זו, כמו גם בשאלות העובדתיות לגבי נסיבות ביצוע ההשתלה. לטעמי, לא אלו השאלות לאורן יש להכריע בבקשה דנן, ומתוך שלל הטענות שהכביר המבקש לפתחנו, המפתח נמצא בהבחנה בין שיפוי לפיצוי, הבחנה שגם ערכאות קמא כמעט ולא התייחסו אליה. אקדים אחרית לראשית ואומר כבר כעת, כי תביעת השיפוי בגין הוצאות ההשתלה דינה להידחות בהיותה נוגדת את תקנת הציבור ונגועה באי-חוקיות, ומנגד, דין התביעה להתקבל במסלול החלופי של פיצוי בגין מצב בריאותי.
תביעת השיפוי נוגדת את תקנת הציבור ואת חוק השתלת איברים
9. בחודש מרץ 2006, בחלוף כשנה מהמועד בו רכש המבקש את הפוליסה, ובטרם בא לעולם חוק השתלת איברים, פרסם מנכ"ל משרד הבריאות חוזר אשר עניינו איסור על קופות החולים לממן השתלות בחו"ל שקיים לגביהן חשש של סחר באיברים. בחוזר נאמר כי אף שהדרישה כי ההשתלה תיעשה שלא בתמורה אינה מעוגנת בתקנות ביטוח בריאות ממלכתי (שירותי בריאות במדינות חוץ), התשנ"ה-1995, אכיפתה מחוייבת מכוח נורמות משפטיות ואתיות בסיסיות, והתעלמות ממנה אינה עולה בקנה אחד עם החובה לשקול את כל השיקולים הצריכים לעניין. בחוזר נקבעו הנחיות המחייבות את קופות החולים המקבלות פניה לאשר מימון השתלה מן החי, לשלול את החשש כי מדובר בסחר באיברים, באמצעות קבלת מידע מפורט מהנתרם, ובין היתר: זהות התורם, מניע התרומה האלטרואיסטי, ואישור מתאים מטעם המוסד הרפואי או גוף רשמי אחר.
עתירה לבית-משפט זה, בה נטען כנגד חוקיות חוזר המנכ"ל בנימוק של חוסר סמכות וחוסר סבירות, נדחתה בעניין פלונית. בפסק-הדין עמד השופט רובינשטיין על כך שמאמציה של המדינה להסדיר את הסוגיה בחקיקה טרם הבשילו. חרף זאת, נקבע כי אין מקום להורות על פסילתו של חוזר המנכ"ל בשל של חוסר סמכות, וזאת מטעמים של תקנת הציבור. במילותיו של השופט רובינשטיין:
"מדוע בכל זאת באתי לכלל מסקנה כי אין לפסול את חוזר המנכ"ל לעת הזאת, גם אם האכסניה הראויה היתה בחקיקה? דומה כי יש להחיל על ענייננו את עקרון תקנת הציבור..."
ענייננו אינו בתקנת הציבור בדיני חוזים, אלא - על דרך היקש ומדיניות שיפוטית - במישור המשפט המינהלי, שגם קופות החולים, גופים דו-מהותיים, כפופות אליו בהקשר דנא. ההנחיה לא כוונה אל העותרת, אל הנזקק להשתלה. היא כוונה אל קופות החולים. בגדרי תקנת הציבור, איני רואה מניעה, כי ממשלת ישראל, שמדיניותה - כעולה מן הנעשה לגבי השתלת איברים בארץ - מתנגדת לסחר באיברים, שיזמה חקיקה בעניין זה, ושגישתה לכך עקבית, עקבית בארץ פנימה ועקבית בין הארץ לחו"ל, תמנע העברת כספים על-ידי קופת החולים ליעדים החשודים בסחר באיברים" (שם, סעיף ט"ו לפסק-הדין)...
10. בפסק-הדין בעניין פלונית, הפנה השופט רובינשטיין "תחינה, כך ממש" למחוקק להשלים את חקיקת החוק. תחינתו לא נפלה על אוזניים ערלות, ובחלוף כשנתיים, ביום 31.03.08 פורסם חוק השתלת איברים אשר נכנס לתוקפו ביום 01.05.08. כפי שמצויין בדברי ההסבר להצעת החוק, הסדרת הנושא של השתלת איברים בחקיקה ראשית נועדה "כדי לסכל את התופעה של סחר באיברים ולפעול לצמצום המחסור בתרומת איברים להשתלה" (דברי ההסבר להצעת חוק השתלת איברים, התשס"ד-2003, ה"ח הממשלה 68, 236) (להלן: "דברי ההסבר להצעת החוק").
סעיף 3 לחוק... סעיף 4 לחוק אוסר על תיווך בין תורם לנתרם אם הובטחה תמורה שנתינתה אסורה לפי הוראת סעיף 3, וסעיף 5 לחוק, אשר כותרתו "סייגים לאיסורים", מפרט את התנאים אשר בהתקיימם תותר השתלת איבר בחוץ לארץ...
סעיף 36 לחוק קובע סנקציה פלילית של עד שלוש שנות מאסר וקנס למי שמקבל או נותן תמורה בעבור איבר ועל מתווך או מבצע נטילת איבר והשתלה אסורה. מעניין לציין כי המחוקק פטר מסנקציה פלילית את התורם, הנתרם ואת קרובו מדרגה ראשונה, מתוך ההכרה בכך שמצוקתם של אלו מקהה את הדופי המוסרי שבפעילותם, ומטעמים מובנים שבבסיסם הרצון שלא להעמיד את מי שאימת המוות מעליו עקב היזקקותו הנואשת להשתלת איבר בדילמה לא אנושית של הסתכנות בסנקציה פלילית עקב רצונו להציל את חייו (דברי ההסבר להצעת החוק, בעמ' 238).
סיכומם-של-דברים, שמתן תמורה בעבור איבר שהושתל בגופו של אדם היא אסורה, ואף מהווה עבירה פלילית. ואולם, בהתאם להוראת סעיף 5 לחוק, אין מניעה לבצע השתלה בחוץ לארץ, ובלבד שזו עומדת בשני התנאים המצטברים הבאים: היא אינה מנוגדת לחוק המקומי ומקיימת את הוראות חוק השתלת איברים. בהתקיים תנאים אלה, אין איסור בדין לבצע השתלה בחו"ל ולממן את ביצועה.
11. בחודש ינואר 2009, בעקבות כניסת חוק השתלת איברים לתוקף, פרסם המפקח על הביטוח חוזר אשר מטרתו "לקבוע הנחיות בדבר יישום הוראות החוק על תכניות הכוללות כיסוי ביטוחי למימון ביצוע השתלה וכן בדבר מתן גילוי נאות למבוטחים בעניין זה" (סעיף 1 לחוזר). החוזר בא ליישם את הוראות חוק סחר באיברים, באופן המונע מחברות הביטוח לסייע במימון השתלה הנעשית בתמורה, מעשה שאסור על-פי החוק. החוזר גם קובע הנחיות שונות שעניינן הפניית תשומת-לב המבוטחים להוראות החוק והאיסור על המבטחות לממן השתלה הנעשית בניגוד לחוק.
12. אחזור ואעמיד נגד עיננו את התאריכים הרלבנטיים...
המבקש טען כי אין להחיל עליו רטרואקטיבית את החוק ואת חוזר המפקח, בהתחשב בכך שהפוליסה נכרתה מספר שנים לפני כן ובהתחשב בכך שתביעתו למשיבה הוגשה עוד לפני שהחוק נתפרסם.
13. דין הטענה להידחות. חוק השתלת איברים אך נתן ביטוי לתקנת הציבור ולתפיסה מוסרית-ערכית, הרואה את התופעה של סחר באיברים כעומדת בסתירה חזיתית לתפישות היסוד ולנורמות האתיות המקובלות בימינו במדינות העולם המתקדמות. עמד על כך המשנה לנשיא השופט מ' אלון כבר לפני כמחצית היובל:
"מיסחור באיבר של בן אנוש ותרומת איבר של אדם הם תרתי דסתרי, ונוגדים הם תפיסות יסוד של ערכינו הרוחניים והמוסריים... השאלה הגדולה בסוגיה משפטית-אנושית זו היא, להיכן אנו מגיעים ב- Slippery slope- המדרון החלקלק - שאנו צועדים עליו, שהרי לחצים חברתיים, פסיכולוגיים וחומריים יכול שיביאו ל'שוק איברים' של 'חלקי חילוף', ולמצב שבו גופם של עניים ישמש כ'מקור אספקה' של 'חלקי חילוף', עבור עשירים... זוהי תחזית קשה מבחינת כבודם של בני אדם וערכם כבני אנוש. דומני שבדרך-כלל יש להימנע מלצעוד במדרון חלקלק זה, והמקרים החריגים והיוצאים מן הכלל ייקבעו, לאחר שיקול זהיר ועיון מרובים, בכל מקרה ומקרה לגופו."
(ר"ע 698/86 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני, פ"ד מב(2), 661, 677-676 (1988) (להלן: "עניין פלוני"))
ואכן, בעניין פלונית, למרות שלחוזר מנכ"ל משרד הבריאות לא נמצא עיגון נורמטיבי בחקיקה, הגיע בית-המשפט למסקנה כי אין לפסול את החוזר באשר הוא משקף את תקנת הציבור (שם, פסקה ט"ו).
14. המבקש טען כי בעניין פלונית הדגיש בית-המשפט כי "ענייננו אינו בתקנת הציבור בדיני חוזים". מכאן טענת המבקש, כי אין להסיק מעניין פלונית על תקנת הציבור במישור דיני החוזים ודיני הביטוח במגזר הפרטי.
גם טענה זו דינה להידחות. בעניין פלונית בית-המשפט אמנם הדגיש כי אינו דן בתקנת הציבור במסגרת דיני החוזים, אך כפי שנאמר עוד בפרשת פלוני, הגישה הערכית-מוסרית הרווחת במקומותינו שוללת תרומת איברים כנגד תמורה כספית בשל החשש לסחר באיברים...
בדומה נקבע ב- ע"ע (ארצי) 39945-12-10 ביטון דהן נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות (26.01.12) כי תקנת הציבור היא המקור הנורמטיבי לאיסור על סחר באיברים עוד לפני חקיקת החוק וכך סברו גם ערכאות קמא ואין לי אלא להצטרף לדברים (עוד על כך שחוזה למכירת איבר נתפש כפסול במשפט הישראלי מחמת היותו נוגד את תקנת הציבור במסגרת דיני החוזים ראו גם דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ג בעמ' 482 בהערה 24 ובעמ' 528 (2003) (להלן: "פרידמן וכהן"). עם-זאת, אציין כי הנושא של השתלת איברים הוא מורכב ורב-פנים. יש הגורסים כי מאחר שבהצלת חיי אדם עסקינן, יש להכיר ולעודד מתן תמורה בעבור תרומת איברים על-מנת להגדיל את פוטנציאל ההיצע של איברים להשתלה, וכי לצד הצלת חיי הנתרם הדבר עשוי לתרום לרווחתו של התורם העני. אין להוציא מכלל אפשרות כי במהלך השנים המוסכמות החברתיות בנושא זה ישתנו (לסקירת הדעות השונות ומאמרי מלומדים בנושא סחר באיברים ראו בהרחבה פסק-דינה של השופטת פרוקצ'יה ב- ע"א 8447/06 קופת חולים מאוחדת נ' היימן (22.05.11); לדעה התומכת במתן תמורה כספית לתורמי איברים ראו מאמרו של בא-כוח המבקש שמואל ילינק "תרומת איברים בתמורה - מודל מוצע" רפואה ומשפט 26, 86 (2002). המאמר פורסם טרם חקיקת חוק השתלת איברים). לעת הזו, דומה כי הגישה הרווחת בציבור מתנגדת לסחר באיברים, במיוחד על רקע החשש, אשר להוותנו אינו מופרך, כי התרומה לא נעשית תמיד בהסכמה ומתוך רצון חופשי.
15. משנמצאים אנו בגדרו של סכסוך חוזי בין המבקש למשיבה, ההידרשות לתקנת הציבור אינה נעשית אך מתוקף עקרונות היסוד של שיטתנו המשפטית, אלא מכוח הוראת סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") הקובעת כי "חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי-חוקיים, בלתי-מוסריים או סותרים את תקנת הציבור - בטל".
אכן, תביעתו של המבקש למשיבה על-פי הפוליסה הוגשה מספר חודשים לפני חקיקת חוק השתלת איברים, אך ההשתלה בוצעה מספר חודשים לאחר כניסת החוק לתוקף. לכן, דין תביעת השיפוי של המבקש להידחות, אם מחמת היותה בלתי-חוקית לאור חוק השתלת איברים, ואם בשל היותה נוגדת את תקנת הציבור, כפי שנקבע על-ידי בית-משפט השלום ודעת הרוב בבית-המשפט המחוזי. די בכך שניתן לראות את תביעת השיפוי של המבקש כנוגדת את תקנת הציבור, על-אף שהמעשה נעשה בחו"ל (לדיון בשאלה אם תקנת הציבור בישראל מתייחסת למעשים שנעשו בחו"ל ראו פרידמן וכהן כרך ג', בעמ' 521-520), ומשכך, איני רואה להידרש לסוגיה של חוזה שהיה חוקי בעת כריתתו ונעשה בלתי-חוקי לאחר מכן (לגישה הגורסת כי יש לראות מקרה מעין זה כסיכול של החוזה ראו פרידמן וכהן כרך ג, בעמ' 496).
תביעת הפיצוי על-פי הפוליסה
16. המבקש העמיד את תביעתו לשיפוי על-סך של 412,134 ש"ח בגין עלות ההשתלה וההוצאות הנלוות כפי שפורטו בתצהירי עדות ראשית מטעמו ומבלי שנטען אחרת על-ידי המשיבה. כאמור, הגענו למסקנה כי יש לדחות תביעה זו, באשר שיפוי בגין הוצאות השתלה נוגד את תקנת הציבור ואת האיסור בחוק השתלת איברים. לא כך לגבי תביעת הפיצוי של המבקש, העומדת על-סך 215,000 ש"ח על-פי הפוליסה, ועל כך אעמוד להלן.
17. תחילה ללשונה של פוליסת הביטוח אשר רכש המבקש בשנת 2005. סעיף 1 לפרק ב' לפוליסה, אשר כותרתו "השתלות, ניתוחים וטיפולים רפואיים בחו"ל", קובע כדלקמן...
18. ההבחנה בין שיפוי לפיצוי היא הבחנה ידועה בכלל ובדיני ביטוח בפרט. מטרת השיפוי היא להחזיר את המבוטח למצבו הקודם, בדומה לפיצויים בדיני הנזיקין, כך שהמבוטח זכאי להחזר ההוצאות והתשלומים שהוציא עד לגובה הנזק בפועל, בכפוף לתקרה שנקבעה בפוליסה, שבמקרה דנן הועמדה על-סך של ל- 4,310,000 ש"ח. מאחר שהשיפוי כרוך בהוכחת הנזק בפועל, המבוטח נדרש להציג בפני המבטח אסמכתאות על הוצאות ותשלומים שבוצעו.
הפיצוי הוא סכום קבוע שנקבע בפוליסת הביטוח, ללא קשר להוצאות ולנזקים שנגרמו למבוטח, ובמקרה דנן הועמד סכום הפיצוי על-סך של 230,000 ש"ח. הפיצוי יכול להיות גבוה או נמוך מהנזק, וממילא, המבוטח לא נדרש להציג אסמכתאות לגבי הוצאותיו ותשלומים שבוצעו. מטעם זה, זכאי המבוטח לקבל את הפיצוי גם אם הוא מבוטח בפוליסות נוספות על-ידי מבטחים אחרים, בעוד שברגיל, כאשר בשיפוי עסקינן, אם למבוטח מספר פוליסות המאפשרות לו לקבל שיפוי, הסכום הכולל שישולם לו לא יעלה בכל מקרה מסכום ההוצאות שהוציא בפועל (וראו ההבחנה בחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, בין סעיף 54(א) העוסק בביטוח תאונה, מחלה ונכות בו חייב המבטח לשלם תגמולי ביטוח לפי שיעור מוסכם מראש ללא תלות בשיעור הנזק שנגרם, לבין סעיף 54(ב) העוסק בביטוח בו חייב המבטח לשלם לפי שיעור הנזק שנגרם); עוד על ההבחנה בין שיפוי לפיצוי בביטוח מחלות קשות, ראו אצל ירון אליאס ביטוח בריאות פרטי 177 (2011) (להלן: "אליאס - ביטוח בריאות פרטי")).
בדוננו בתביעת השיפוי של המבקש, דחינו את טענתו כי אין להחיל עליו רטרואקטיבית את חוזר המפקח על הביטוח, אשר הופץ לחברות הביטוח בעקבות הוראות חוק השתלת איברים. אך ברי כי מצבו של המבקש לא יכול להיות גרוע יותר ממצבו של מבוטח לאחר פרסום חוזר המפקח. כפי שנראה להלן, שיטתה של המשיבה מביאה למצב אבסורדי זה, ואין לקבלה.
19. בסעיף 2א לחוזר המפקח נקבעה הנחיה האוסרת על מבטח לכלול בתכנית ביטוח הוראה המעניקה תמורה לאדם בעבור איבר שניטל מגופו או מגופו של אדם אחר; בסעיף 2ב נקבע כי בטרם מתן שיפוי או פיצוי למימון ביצוע השתלה, יבחן המבטח אם ההשתלה בוצעה בהתאם להוראות החוק, קרי, האם נטילת האיבר והשתלתו נעשו בהתאם לדין המקומי והאם התקיימו הוראות החוק לעניין איסור סחר באיברים; ובסעיף 3 נקבע כי המבטח יציין בטופס גילוי נאות של תכנית הכוללת כיסוי ביטוחי להשתלות את הוראת סעיף 2ב.
סעיף 5 לחוזר, שהוא בעל חשיבות לענייננו, קובע כדלקמן:
"5. תחולה
הוראות חוזר זה יחולו על כל תכנית הכוללת כיסוי ביטוחי להשתלות. לעניין זה, תשלום פיצוי בעד השתלת איברים לפי הוראות פוליסה לביטוח מחלות קשות, שנעשתה בעקבות המצאת אישור רשמי של המרכז הלאומי להשתלות בישראל על הצורך בהשתלת איבר, ובטרם ביצוע ההשתלה, לא תחשב לעניין חוזר זה כמימון ביצוע השתלה."
עינינו הרואות, כי המפקח על הביטוח הבחין בין שיפוי ופיצוי הניתנים לאחר ההשתלה, שאז מותנה הכיסוי הביטוחי בעמידה בהוראות החוק, לבין פיצוי הניתן לפני ההשתלה. פיצוי זה, הכפוף להמצאת אישור רשמי בדבר הצורך בהשתלה, אינו נחשב כמימון של ביצוע ההשתלה ולכן אין הוראות החוק חלות עליו. הטעם להבחנה זו ברור, באשר יש להבחין בין תשלום אסור שמטרתו מימון השתלה לבין תשלום מותר שמטרתו לפצות את המבוטח בגין מצבו הרפואי, בדומה לכל פוליסה המעניקה למבוטח פיצוי בגין נכות או מצב בריאותי קשה.
20. בהחלטתנו מיום 21.07.13, הורינו למשיבה להמציא לבית-המשפט את נוסח הפוליסה העדכני. עיון בנוסח העדכני (מחודש יוני 2012) מעלה כי המשיבה פעלה על-פי הוראותיו של המפקח על הביטוח, והתאימה את לשון הפוליסה להוראות החוק. על-פי הוראותיו של המפקח על הביטוח, הוכנס סעיף הקובע כי בטרם מתן שיפוי או פיצוי למימון ביצוע השתלה תיבחנה הוראות חוק השתלת איברים (פרק ב', סעיף 7 לפוליסה).
בפוליסה החדשה מוגדר מקרה הביטוח בסעיף 1.1.2 לפרק ב' כ"ביצוע השתלה שהינה כריתה כירורגית... והשתלת איבר שלם או חלק מאיבר אשר נלקחו מגופו של אדם אחר...". זאת בשונה מנוסח הפוליסה הישנה, מושא דיוננו, שם הוגדר מקרה הביטוח כלהלן: "מצבו הבריאותי של המבוטח המחייב ביצוע השתלה...". "מנגנוני התשלום" מהפוליסה הישנה נותרו על כנם גם בפוליסה החדשה: שיפוי עד לסכום של 4,740,000 ש"ח; פיצוי חד-פעמי בסך 230,000 ש"ח עבור השתלה שבוצעה ללא מעורבות החברה (בכפוף להמצאת אישור רפואי המעיד על ביצוע ההשתלה בפועל); וגימלה חודשית בסך 5,500 ש"ח למשך 24 חודשים. יובהר, כי גם על-פי הפוליסה בנוסחה החדש, השיפוי והפיצוי החד-פעמי הם חלופיים, בעוד שהגימלה החודשית היא במצטבר. עד כאן תנאיה של הפוליסה החדשה דומים לאלו של הפוליסה הישנה.
עם-זאת, הפוליסה החדשה "מחדדת" את ההבחנה בין מימון השתלה לבין פיצוי עקב מצב בריאותי, באופן שמשליך ישירות על פרשנות הפוליסה שבפנינו ועל עניינו של המבקש. כך קובע סעיף 5.1 לפרק ב', אשר כותרתו "פיצוי מיוחד לתשלום לפני ביצוע ההשתלה":
"5.1 במקרה בו המבוטח זכאי לתגמולי הביטוח בגין השתלה על-פי האמור בפרק ב' לפוליסת הביטוח, ובחר המבוטח לוותר על כל תגמולי הביטוח האלה בלי יוצא מן הכלל, ישולם למבוטח פיצוי חד-פעמי בגובה 350,000 ש"ח לפני ביצוע ההשתלה."
במכתב הפניה המופיע בפתחו של כתב הפוליסה, המשיבה הבהירה בפני קהל מבוטחיה את הסעיף הנ"ל, ובלשונה:
"בפרק ב' נוסף סכום פיצוי בגובה 350,000 ש"ח כאשר המבוטח פונה לפני ביצוע ההשתלה לחברה לקבלת הפיצוי."
הנה-כי-כן, על-פי הפוליסה החדשה, בפני מבוטח המבקש לקבל פיצוי ניצבות הברירות הבאות: האחת - לקבל פיצוי חד-פעמי לאחר ההשתלה בסך 230,000 ש"ח + גימלה חודשית בסך 5,500 ש"ח לחודש למשך שנתיים (ובסך הכל: 362,000 ש"ח); השניה - לקבל פיצוי חד-פעמי לפני ביצוע ההשתלה בסך 350,000 ש"ח.
כאמור, הדברים עולים עם הנחיות המפקח על הביטוח אשר הובאו לעיל, ולפיהן תשלום פיצוי בעד השתלת איבר לפני ביצוע ההשתלה לפי הוראת פוליסה לביטוח מחלות קשות לא ייחשב כמימון לצורך השתלה (סעיף 5 לחוזר המפקח על הביטוח). אמנם, הפוליסה מושא דיוננו אינה מכונה פוליסת "ביטוח מחלות קשות", כי אם "ביטוח בריאות וסיעוד", אך איני רואה לכך כל נפקות, וגם המשיבה לא טענה אחרת, באשר ברי כי הכיסוי הביטוחי המקנה פיצוי חד-פעמי בשיעור מוסכם מראש לפני ביצוע ההשתלה, הוא בלשונו ובמהותו כיסוי ביטוחי בגין מחלות קשות (ראו: אליאס - ביטוח בריאות פרטי, בעמ' 177; וראו התייחסות המחבר לשני סוגי הפוליסות בעמ' 26; כן ראו חוזר המפקח על הביטוח מס' 2003/16 "הגדרות של מחלות בביטוח מחלות קשות" בסעיף 1.ט (02.12.03)).
21. לא נעלם מעיני כי על-פי הפוליסה הישנה, מושא דיוננו, גם הפיצוי ניתן בכפוף לאישור על ביצוע ההשתלה, אך אין לפרש את הפוליסה כאילו התכוונה לשלול פיצוי עקב המצב הבריאותי כשלעצמו, כפי שהובהר בפוליסה החדשה. זאת, בשל הטעמים המצטברים הבאים עליהם אעמוד להלן .
22. ראשית, הגדרת מקרה הביטוח בפוליסה שלפנינו כ"מצבו הבריאותי של המבוטח".
מקרה הביטוח הוא מצבו הבריאותי של המבקש, ללא קשר לביצוע השתלה. דהיינו, די בכך שהמבקש נזקק להשתלה, עובדה שעליה אין כמובן חולק, כדי להכניסו לגדר מקרה הביטוח, ללא קשר לשאלה אם בוצעה השתלה אם לאו. מבלי לקבוע מסמרות, קשה להלום כי באמצעות הוראה טכנית בדבר המסמכים שיש להציג לצורך תשלום הפיצוי, מקרה הביטוח יומר ממצב בריאותי למקרה ביטוח של ביצוע השתלה, והפיצוי יהפוך למעשה למעין שיפוי המותנה בהצגת קבלות ואסמכתאות. לא למותר להזכיר כי דווקא בפוליסה החדשה מקרה הביטוח הוא "ביצוע השתלה", מה שאך מחזק את מסקנתנו כי מקרה הביטוח על-פי הפוליסה הישנה הוא מצבו הבריאותי של המבוטח, ואפנה להוראת סעיף 5.1 לפוליסה הקובע כי הצורך בהשתלה יקבע על-ידי שני רופאים מקצועיים בתחום הרלוונטי. בהמשך, אעמוד ביתר הרחבה על נפקות השוני בהגדרת מקרה הביטוח.
מכאן, שעל פני הדברים, המבקש זכאי היה לפיצוי בגין מצבו הבריאותי. זאת, בדומה לתשלום הגימלה למשך 24 חודשים לאחר ההשתלה, גימלה ששולמה לו על-ידי המשיבה בשל מצבו הבריאותי לאחר ההשתלה (אציין כי המשיבה הסכימה להוון את תשלום הגמלה לתשלום חד-פעמי בסך של 113,240 ש"ח).
23. שנית, על-פי הפוליסה שלפנינו, המבוטח זכאי לפיצוי חד-פעמי בהתאם לסעיף 4.1 לפוליסה אשר זו לשונו:
"במקרה בו בחר המבוטח לבצע השתלת לב, ריאה, לבלב, כליה, כבד בחו"ל המכוסה עפ"י תנאי פוליסה זו, ללא השתתפות החברה במימון עלות ההשתלה, ישולם למוטב פיצוי חד-פעמי בסך 215,000 ש"ח."
דהיינו, חלף קבלת שיפוי עד לסכום של כ- 4.3 מיליון ש"ח, המבוטח זכאי לקבל פיצוי חד-פעמי בסכום של 5% מתקרת סכום השיפוי, אם בחר לעבור השתלה ללא השתתפות המבטח במימונה.
כאמור, על-פי הגדרתו של מקרה הביטוח, הפיצוי ניתן בגין מצבו הבריאותי של המבקש, ולא לצורך מימון ההשתלה, ואין לפרש את הדרישה להמצאת אישור על ביצוע השתלה כמשנה את מהות הפיצוי. דברים אלה גם עולים מפורשות מלשון התנייה, שהרי הפיצוי ניתן כאשר ההשתלה נעשית "ללא השתתפות החברה במימון עלות ההשתלה".
אין לומר איפוא כי מתן פיצוי חד-פעמי למבקש, אשר ניתן בגין מצבו הבריאותי, עולה כדי עבירה של מימון תמורה בעבור איבר שהושתל בגופו של אדם אחר לפי סעיף 36(א)(2) לחוק. שהרי אין מדובר בתמורה עבור האיבר, אלא בפיצוי בגין מצב רפואי המחייב השתלה. הבחנה זו אינה של מה בכך, והיא מתיישבת עם הוראותיו של המפקח על הביטוח, אשר מחד גיסא הבהיר כי "בטרם מתן שיפוי או פיצוי למימון ביצוע השתלה יבחן המבטח אם ההשתלה בוצעה בהתאם להוראות החוק" (סעיף 2ב לחוזר), ומאידך גיסא הוסיף כי "תשלום פיצוי בעד השתלת איברים לפי פוליסה לביטוח מחלות קשות... ובטרם ביצוע ההשתלה, לא תיחשב לעניין חוזר זה כמימון ביצוע השתלה" (סעיף 5 לחוזר). איני סבור כי יש להבחין לעניין זה בין מתן פיצוי כולל בסך 350,000 ש"ח לפני ביצוע ההשתלה (בגין מצב בריאותי) אשר אינו נחשב מימון ביצוע ההשתלה על-פי הפוליסה החדשה, לבין פיצוי בסך 215,000 ש"ח + גימלה בסך של ש"ח (24 חודשים X 4,500 ש"ח) המשתלמים על-פי הפוליסה שלפנינו בגין התרחשות מקרה ביטוח המוגדר בתור "מצבו הבריאותי של המבוטח המחייב ביצוע השתלה". זה גם זה מהווה פיצוי בגין מצב בריאותי, ובמהותו מהווה ביטוח מחלות קשות, וכשם שהראשון אינו מהווה מימון ביצוע ההשתלה, כך יש להשקיף על האחרון.
24. שלישית, נראה כי כך הבין זאת המבקש עצמו, וליתר דיוק, אביו של המבקש שניהל בשמו את כל המגעים עם המשיבה. המבקש ואביו שהו בפיליפינים בתיאום עם המשיבה במסגרת המסלול של שיפוי בגין השתלה. ביום 22.07.08, שלח אביו של המבקש את המייל הבא, בו הוא מודיע על זניחת מסלול השיפוי ועל בחירתו במסלול הפיצוי. וכך כותב אביו של המבקש...
המייל ששלח אביו של המבקש, משקף את הבנתו ואת ציפייתו הסבירה מהפוליסה כי שיפוי לחוד ("מעטפת מלאה" כלשונו) ופיצוי לחוד (על דוקטרינת הציפייה הסבירה של המבוטח ראו דודי שוורץ וריבי שלינגר דיני ביטוח 310, 334-319 (2005)); שחר ולר "על התערבות בתוכנם של חוזי ביטוח באמצעות 'פרשנות'" עלי משפט ג(1) 247, 273-263 (תשס"ג-תשס"ד); שחר ולר פירוש לחוקי החוזים - ביטוח כרך א 153-142 (2005); ירון אליאס דיני ביטוח 94-86 (2009)).
ב- ע"א 11081/02 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' סיגלית קדוש, פ''ד סב(2), 573 (2007), נמנעה השופטת פרוקצ'יה לנקוט עמדה בשאלת אימוץ דוקטרינת הציפיות הסבירות במשפט הישראלי, אך הוסיפה כי "די לצורך ענייננו בהצבעה על קיומה (של הדוקטרינה - י.ע.), המשתלב במגמה הכללית של המשפט להביא לאיזון ערכים ראוי בתחום חוזה הביטוח, החותר לכיבוד האינטרסים ההדדיים של הצדדים, כדי להביא לתוצאה צודקת והוגנת במסגרת איזון זה" (שם, סעיפים 58-55 לפסק-דינה והאסמכתאות שם). התוצאה לפיה על המשיבה לשלם למבקש את הפיצוי על-פי הפוליסה, מביאה לתוצאה שאינה רק הוגנת וצודקת אלא גם נובעת מהשכל הישר, ובנקודה זו אני מגיע לטעם הבא.
25. רביעית, ועיקרו של דבר.
המבקש הגיש את תביעתו לחברת הביטוח ביום 25.02.08, כחודשיים לפני כניסת חוק השתלת איברים לתוקף. ההשתלה בוצעה בחודש אוגוסט 2008, לאחר כניסת החוק לתוקף ולפני פרסום הוראותיו של המפקח על הביטוח, ובטרם שונה נוסח הפוליסה.
עמדנו על כך שהסדרת הנושא של השתלת איברים בחקיקה ראשית נועדה לסכל את התופעה של סחר באיברים (דברי ההסבר להצעת החוק, שם). ברי איפוא כי כניסת החוק לתוקף והוראות המפקח על הביטוח לא באו להקל על ביצוע פעולות הקשורות בסחר באיברים, אלא נועדו להקשיח את המצב הנורמטיבי, מתוך שאיפה לתרום ל"מאמץ המלחמתי" נגד תופעה פסולה זו, ובהתאם לכך הוחמרו תנאי הפוליסה. בשכל הישר, קשה להלום איפוא את עמדתה של המשיבה, כי מצבו הביטוחי של המבקש על-פי הפוליסה הישנה, גרוע ממצבו של מבוטח כיום לאחר כניסת החוק לתוקף ולאחר התאמת נוסח הפוליסה להנחיות המחמירות של המפקח על הביטוח. הנה-כי-כן, לשיטת המשיבה יוצא כי על-פי הפוליסה הישנה המבקש אינו זכאי לקבל כל פיצוי, אך כיום, דווקא לאחר שינוי המצב המשפטי והקשחת הנורמות, הוא זכאי לקבל פיצוי חד-פעמי לפני ביצוע ההשתלה, בגין מצבו הרפואי כמי שנזקק להשתלה.
לטעמי, עמדה זו סתורה מתוכה, שאם הוראות החוק וחוזר המפקח על הביטוח באו להחמיר את הנורמה ולשפר את ההתמודדות עם התופעה של סחר באיברים, הכיצד ייתכן שלפני חקיקת החוק והנחיות המפקח המבוטח אינו זכאי לכל פיצוי, בשעה שבעקבות חקיקתו זכאי המבוטח לפיצוי בסכום זהה?
26. נחזור אל הגדרת מקרה הביטוח. כזכור, הגדרת מקרה הביטוח שונתה לאחר כניסת החוק לתוקף ובעקבות חוזר המפקח על הביטוח. כך, בפוליסה מושא דיוננו, מקרה הביטוח הוגדר בתור "מצבו הבריאותי של המבוטח המחייב ביצוע השתלה...", ומועד קרות מקרה הביטוח הוגדר "המועד בו אובחן לראשונה הצורך בניתוח או בטיפול הרפואי האחר...". ואילו על-פי לשון הפוליסה דהיום, מוגדר מקרה הביטוח כ"ביצוע השתלה...".
ההבדל בהגדרת "מקרה הביטוח" על-פי הפוליסות, אך מחזק את האנומליה העולה מעמדת המשיבה. צא ולמד כי לשיטת המשיבה, על-פי הפוליסה דכאן, בה הוגדר מקרה הביטוח כ"מצבו הבריאותי של המבוטח" - המבוטח אינו זכאי לפיצוי לפני ביצוע ההשתלה אף שמצבו הרפואי מחייב השתלה. בעוד שעל-פי הפוליסה החדשה, בה הוגדר מקרה הביטוח כ"ביצוע השתלה" - המבוטח זכאי לפיצוי חד-פעמי לפני ביצוע ההשתלה, אף שמקרה הביטוח כהגדרתו בפוליסה כלל לא אירע (שהרי הפיצוי ניתן לפני ביצוע ההשתלה וללא קשר להשתלה).
27. הנה-כי-כן, על-פי הנוסח המחמיר של הפוליסה דהיום, די לו למבקש שימציא למשיבה אישור מטעם המרכז הלאומי להשתלות בדבר הצורך בהשתלה, על-מנת לקבל את מלוא הפיצוי הניתן לפני ביצוע ההשתלה. ברוח זו יש לפרש את הפוליסה שלפנינו, במיוחד נוכח הגדרת מקרה הביטוח כ"מצבו הבריאותי של המבוטח המחייב השתלה". פרשנות השוללת מהמבקש זכות לפיצוי לפני ביצוע ההשתלה, מביאה לתוצאה המרעה את מצבו לעומת מבוטח התובע פיצוי על-פי הפוליסה החדשה. תוצאה זו אינה מתיישבת עם הגיונם של דברים, ולטעמי אף יש בה "מן האבסורד" (ברוח דבריו של השופט בך ב- רע"א 3128/94 אגודה שיתופית בית הכנסת רמת-חן נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פ''ד נ(3), 281, 299 (1996), בדונו בדוקטרינת "הציפיות הסבירות של המבוטח" ודוקטרינת ה- "unconscionability" הקיימות במשפט האמריקאי כחלק מכללי הפרשנות של חוזי ביטוח).
28. בכך גם בא לידי ביטוי ההבדל בין שיפוי לבין פיצוי חד-פעמי הניתן לפני ההשתלה בגין עצם קיומו של מצב בריאותי המחייב השתלה. כאמור, השיפוי נועד להשיב למבוטח את ההוצאות שהוציא לביצוע ההשתלה, ומהווה השתתפות במימון ההשתלה אשר כפופה לאיסורים ולמגבלות שנקבעו בחוק השתלת איברים. מטעם זה דחינו את תביעתו של המבקש לקבל שיפוי בגין הוצאותיו לצורך ביצוע ההשתלה. לעומת-זאת, כיסוי ביטוחי המעניק פיצוי בגין עצם המצב הבריאותי המצריך השתלה, פיצוי שסכומו הוא כ- 5% בלבד מתקרת סכום השיפוי, הינו פיצוי בגין מחלה קשה אשר על-פי הוראות החוק ועל-פי חוזר המפקח על הביטוח אין מניעה לשלמו, כפי שאין מניעה לתשלום גימלה עקב מצב בריאותי בעקבות השתלה, גימלה שאכן שולמה למבקש על-ידי המשיבה, שציינה בסיכומיה כי הגמלה נובעת ממצבו של המבקש. אם אין מניעה לתשלום גמלה עקב מצב בריאותי בעקבות השתלה, אף אם ההשתלה עצמה בוצעה שלא על-פי הוראות חוק השתלת איברים, קל וחומר לגבי תשלום פיצוי בגין מצב בריאותי קשה לפני השתלה.
29. סיכומו-של-דבר, שהחשש הנטען של המשיבה, כביכול ידיה כבולות מלמלא את חלקה בחוזה לנוכח החשש כי היא נחשפת בכך להליך פלילי, אינו יכול להישמע. זאת, שכן אכיפת החיוב המוטל על המשיבה אינו בבחינת אכיפת חיוב בלתי-חוקי או חיוב הנוגד את תקנת הציבור, אלא חיוב חוזי לפיצוי חד-פעמי בגין מצבו הבריאותי של המבקש. פיצוי זה הותר במפורש בחוזר המפקח על הביטוח ונכלל כיום בפוליסות החדשות שתוקנו בעקבות חקיקת חוק השתלת איברים.
סיכום וסוף דבר
30. מבלי להידרש לשאלת נטל ההוכחה בפוליסות בריאות כגון זו שנדונה בפנינו, מצאנו כי המשיבה סירבה בדין לשפות את המבקש על הוצאותיו בגין ביצוע ההשתלה. זאת, באשר נסיבות ביצוע ההשתלה מטים את הכף למסקנה כי היא בוצעה בתמורה, בניגוד לתקנת הציבור ובניגוד להוראות חוק השתלת איברים. למסקנה עובדתית ומשפטית זו הגיעו גם ערכאות קמא.
בהמשך, עמדנו על ההבחנה בין שיפוי לבין פיצוי והראינו כי אין כל מניעה לשלם למבקש פיצוי בגין מצבו הבריאותי טרם ביצוע ההשתלה, כפי שאין מניעה לשלם לו גימלה בעקבות מצבו הבריאותי לאחר ההשתלה. כך המצב כיום, על-פי הפוליסות החדשות ועל-פי ההנחיות המחמירות בחוזר המפקח על הביטוח בעקבות כניסת החוק לתוקף, וקל וחומר במקרה שלפנינו, כאשר מקרה הביטוח הוגדר כ"מצבו הבריאותי" של המבוטח.
31. אשר-על-כן, אנו מקבלים את הערעור, במובן זה שאנו מחייבים את המשיבה לפצות את המבקש בסכום של 215,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.10.04 (על-פי סעיף 14.3 לפוליסה הקובע כי המדד הבסיסי הוא מדד חודש מפטמבר 2004) ועד התשלום בפועל. המשיבה תשא בהוצאות המבקש בשלוש הערכאות בסכום של 75,000 ש"ח."

נפסק מפי כב' השופט י' דנציגר:

"מסכים אני לחוות-דעתו המלומדת של חברי השופט י' עמית לפיה יש להבחין בין שיפוי לפיצוי בקשר לתשלומים מכוח פוליסת ביטוח בגין השתלת איברים מן החי שנעשתה בניגוד לחוק השתלת איברים, התשס"ח-2008 (להלן: "החוק"). כמו השופט עמית אף אני סבור כי פסיקת פיצוי - להבדיל משיפוי - בנסיבות האמורות אין בה כדי לסתור את הוראות החוק ואת התכלית המונחת בבסיסו, מניעת סחר באיברים מן החי.
התיק שלפנינו עורר שוב במלוא עוצמתו את הדיון המוסרי והמשפטי אודות הלגיטימיות של סחר באיברים מן החי, כאשר אין מדובר בתרומה אלטרואיסטית. בסוגיה זו קבע המחוקק הוראות מפורשות בגדרי החוק לפיהן תרומת איברים שאינה אלטרואיסטית אסורה. ודוק, כפי שציין השופט עמית בחוות-דעתו, החוק בא לעגן מוסכמות מוסריות ומשפטיות שהתגבשו עובר לחקיקתו ובכלל זה את הדעה הרווחת לפיה תקנת הציבור אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם סחר באיברים מן החי. לצד זאת ציין השופט עמית כי "אין להוציא מכלל אפשרות כי במהלך השנים המוסכמות החברתיות בנושא זה ישתנו" (שם, פסקה 14). אין לי אלא להצטרף לדברים האמורים, בהם תמכו מלומדים שלדברי חלק מהם הפנה השופט עמית בחוות-דעתו (ראו: שמואל ילינק "תרומת איברים בתמורה - מודל מוצע" רפואה ומשפט 26 (2002) (להלן: "ילינק")), ואף קיימים מלומדים נוספים שלגישתם יתכנו תועלות בלתי-מבוטלות בהסדרת סחר באיברים מן החי בתמורה (ראו: יהושע ויסמן "איברים כנכסים" משפטים טז(2) 500 (1987) (להלן: "ויסמן"); עוד ראו והשוו: עמוס שפירא "'הסכמה מדעת' לטיפול רפואי - הדין המצוי והרצוי" עיוני משפט 225, 262 (1989)).
מן המפורסמות היא, כי אנשים לא מעטים נפטרים מדי שנה בישראל בשל היקף מצומצם יחסית של תרומות איברים מן המת, כאשר הפער בין "ההיצע לביקוש" הוא רב (ראו: ילינק; יום עיון לזכר עו"ד אליהו זילצטר ז"ל "מוסר כליות - השתלות מהחי" רפואה ומשפט 20 (1999)). אכן, קיימים שיקולי מדיניות בגינם קבע המחוקק איסור על תרומת איברים שאינה אלטרואיסטית (ראו: שם; ויסמן, בעמ' 505-504; רות וייס-צוקר "התלות הבלתי נסבלת של הרפואה - דילמות אתיות בהשתלת איברים" רפואה ומשפט 9 (1993)). ברם, אותם חששות התומכים במניעת סחר כאמור באיברים כנגד תמורה ניתנים להסדרה וקיימים מנגנונים שונים של פיקוח ובקרה שיש בהם כדי לנטרל את הסכנות שבאישור סחר באיברים מן החי (ראו למשל: ויסמן, בעמ' 506-505); ילינק). לאור האמור, אפשר שיחול שינוי בתפישת תקנת הציבור בהקשר הנדון ובעקבותיה אף בהסדר הסטטוטורי (ראו: ויסמן, בעמ' 509-508)."

ב- תא"מ (ת"א) 21584-01-11 {ערן ביצ'צ'ו נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2012(1), 86766 (2012)} קבע בית-המשפט:

"בפני תביעה לתשלום תגמולי ביטוח על-פי פוליסת ביטוח רפואי בגין תרומת כליה להשתלה. העובדות העיקריות אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים.
1. התובע היה מבוטח אצל הנתבעת בפוליסה לביטוח רפואי החל מיום 01.01.08. פרק 1 לפוליסה כלל כיסוי המתייחס להשתלות. בסעיף 10 לפרק זה נקבע: "תרם המבוטח בתקופת הביטוח איבר מגופו לצורך בצוע ההשתלה, יהיה זכאי לפיצוי בסך 50,000 ש"ח לאחר בצוע ההשתלה".
2. בשנת 2009 נודע לתובע כי חברו, אותו הכיר במהלך שירותו הצבאי, זקוק בדחיפות לתרומת כליה. התובע נרתם למאבק להצלת חיי אותו חבר. בהמשך, התברר לתובע כי בהתאם לנתוניו הרפואיים הוא מתאים לתרום כליה לחברו. התובע החליט לתרום הכליה ועבר את כל ההליכים החוקיים שנדרשו לצורך כך. ביום 02.11.09 עבר התובע ניתוח הוצאת כליה מגופו, לצורך השתלתה בחברו.
3. לאחר בצוע הניתוח, פנה התובע לנתבעת בבקשה לקבלת תגמולי ביטוח. אין חולק כי בהתאם לתנאי הפוליסה זכאי התובע לתגמולי הביטוח. למרות זאת, הנתבעת דחתה הדרישה והסתמכה על הוראות חוק השתלת איברים, התשס"ח-2008 (ולהלן: "חוק השתלת איברים"). חוק זה נכנס לתוקפו ביום 01.05.08. בהתאם להוראות החוק חל איסור על קבלת או מתן תמורה בעבור איבר שניטל מגופו של אדם, למעט התשלומים הקבועים בחוק. הנתבעת טענה כי היא נכונה לשלם לתובע את תגמולי הביטוח על-פי הוראות הפוליסה, אלא שהיא מנועה לעשות כן, כיון שתשלום תגמולי הביטוח יהווה הפרת החוק מצדה. נוכח דחיית הדרישה, הוגשה התובענה דנן.
4. במהלך הדיון שהתקיים ביום 28.11.11 הבהיר בית-המשפט לצדדים את דעתו, על-פיה יש לבחון הסוגיה כמתייחסת למצב בו ביצועו של חוזה, שהיה חוקי בעת כריתתו, הפך בשלב מאוחר יותר לבלתי-חוקי. הוצע לצדדים להסכים, כי גם אם מדובר בחוזה אשר נכלל בהגדרת חוזה בלתי-חוקי בהתאם לסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (ולהלן: "חוק החוזים"), יסמיכו את בית-המשפט, על בסיס העובדות המוסכמות ביניהם, להפעיל שיקול-דעתו וסמכותו בהתאם לסעיף 31 לחוק החוזים, המאפשר לחייב צד לחוזה פסול לקיים חיוביו על-פי החוזה, אם הצד האחר קיים את חיוביו. נקבע כי ככל שהצדדים יסכימו לכך, הם יגישו עמדתם וטענותיהם בעניין זה ובהתאם לכך יינתן פסק-דין בתובענה.
5. לאחר הדיון ובעקבותיו, הגיש התובע בקשתו כי בית-המשפט יפעל בהתאם לסמכותו על-פי סעיף 31 לחוק החוזים ויחייב את הנתבעת לשלם תגמולי ביטוח בהתאם לפוליסה. התובע טוען כי הוא מילא את חלקו בחוזה וכי על הנתבעת לקיים את חלקה. התובע טוען כי גם השיקולים שהותוו בפסיקה לעניין מתן תוקף לחיובים בהסכם בלתי-חוקי מביאים לכך שיש לקבל הבקשה. נטען כי מאז חקיקת חוק השתלת איברים בוטלו כל סעיפי הפוליסות אשר הציעו פיצוי כספי בגין תרומת איבר, כך שהכשרתו של החיוב הכספי שבפוליסת הביטוח לא תקים אפשרות למבוטחים נוספים לכרות הסכמים דומים נוספים. אין חשש לכך שיכרתו בעתיד חוזים פסולים והשיקול של הרתעת הציבור מחוזים כאלו אינו רלוונטי. מדובר במקרה יחיד, אשר נובע מהעובדה שחוק השתלת איברים נחקק לאחר כריתת חוזה הביטוח דנן. עוד טוען התובע כי שיקולי הצדק במקרה זה, בו אדם תרם איבר מגופו לשם הצלת חיי חברו, מחייבים קיום ההתחייבות החוזית לטובת אותו אדם. התובע טוען כי אם ניתן להכשיר חיובים בהסכם לא חוקי, הרי שאין מקרה ראוי יותר מהמקרה דנן להכשיר את הפיצוי הכספי, לאור התנהלותו של התובע, אשר הציל את חיי חברו תוך סיכון חייו האישיים.
6. הנתבעת הודיעה כי בנסיבותיו המיוחדות של תיק זה, כפי שפורטו בכתבי הטענות ובדיון שהתקיים, היא מותירה לשיקול-דעת בית-המשפט את בקשת התובע.
7. סעיף 30 לחוק החוזים קובע כי: "חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי-חוקיים, בלתי-מוסריים או סותרים את תקנת הציבור - בטל". קיימת מחלוקת מלומדים בשאלה, מה דינו של חוזה שיצא לדרכו כחוזה כשר וחוקי, ובשלב מאוחר של חייו הפך ביצועו לבלתי-חוקי. לכאורה, מצב זה אינו נכלל בגדר סעיף 30, שאינו מתייחס לשלב בצוע חוזה בלתי-חוקי אלא רק לשלב כריתתו. עמדה אחת היא, כי גם חוזה כזה יחשב פסול ובטל בהתאם לסעיף 30 לחוק החוזים ואין להוציא את שלב בצוע החוזה מגדר הוראות החוק. זוהי עמדתה של פרופ' שלו (ראה: ג' שלו, דיני חוזים, מהדורה שניה, תשנ"ה, עמ' 364; ג' שלו, דיני חוזים - החלק הכללי, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי, תשס"ה, עמ' 508). העמדה השניה היא, כי אי-חוקיות מאוחרת אינה יכולה לגרום לבטלות החוזה כיון שבמשפט הפרטי חל עקרון אי-הרטרואקטיביות. בהתאם לעמדה זו התרחשויות מאוחרות לכריתת החוזה אינן מעלות או מורידות לעניין פסלות החוזה. זוהי עמדתו של פרופ' טדסקי (ג' טדסקי, "חוזה למראית עין ודבר פסלותו" משפטים ח' (תשל"ח), 507, 513). שאלה זו לא הוכרעה לגופה בפסיקת בית-המשפט העליון. ראה: ע"א 53/80 קיבוץ שניר נ' שרייטר, פ"ד לז(3), 189 וכן ע"א 10782/03 אגרסקו חברה לייצוא חקלאי בע"מ נ' בית אריזה לפרחים בע"מ ואח', 22.09.04, אם כי השופטת (כתוארה דאז) פרוקצ'יה ציינה כי היא נוטה לתמוך בעמדה הראשונה, לה יש תמיכה גם בכתיבה המשפטית באנגליה ובארה"ב (רע"א 10487/07 עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' זוהר חי, 05.05.10, סעיפים 12-11 לפסק-דינה).
8. בענייננו, אין צורך להכריע בין שתי העמדות האמורות, נוכח הסכמת הצדדים כי בית-המשפט יבחן את חיובי הצדדים בהתאם להוראות סעיף 31 לחוק החוזים ולצורך כך יניח כי מדובר בחוזה עליו חל סעיף 30 לחוק החוזים. סעיף 31 לחוק החוזים קובע כי: "בבטלות לפי סעיף 30 רשאי בית-המשפט, אם ראה שמן הצדק לעשות כן ובתנאים שימצא לנכון...ובמידה שצד אחד בצע את חיובו לפי החוזה - לחייב את הצד השני בקיום החוב שכנגד, כולו או מקצתו". הסמכות המוקנית לבית-המשפט בסעיף זה נועדה לאפשר לו לפסוק בכל מקרה בו נדון חוזה פסול לפי נסיבותיו ולפי שיקולי צדק. כאשר לא ניתן להסתפק, מטעמי צדק, בתרופת ההשבה, וכאשר התובע כבר בצע את חיובו על-פי החוזה, יכול בית-המשפט לחייב את הנתבע לקיים את החיוב שכנגד. צו לקיום חיוב אין משמעותו אכיפת החוזה, אלא רק קיום חיוב כנגד חיוב שכבר קוים. במסגרת הפעלת שיקול-דעתו על בית-המשפט לאזן בין אינטרסים שונים. מדובר הן באינטרסים של הצדדים והן באינטרסים כלליים. בין אינטרסים אלו יהיו גם שיקולים חינוכיים - הרתעתים, לאמור, הרתעת הצדדים והציבור מפני עריכת חוזים פסולים והעברת המסר על-פיו אין חוטא נשכר. על בית-המשפט להתחשב בנסיבות העניין, לרבות מידת אי-חוקיות החוזה, תנאי החוזה ומהותם והתנהגות הצדדים (ראה ג' שלו, שם, עמ' 540 - 546).
9. בחינת כלל השיקולים והאינטרסים מביאים, לטעמי, למסקנה, כי בנסיבות המיוחדות של המקרה הנדון על בית-המשפט להפעיל סמכותו בהתאם לסעיף 31 לחוק החוזים ולקבוע כי מן הצדק לחייב את הנתבעת לקיים חיובה על-פי חוזה הביטוח ולשלם לתובע את מלוא תגמולי הביטוח בהתאם לפוליסה. אין חולק כי תנאי הסף להפעלת הסמכות, על-פיו התובע בצע את חיובו על-פי החוזה, מתקיים. התובע תרם איבר מגופו לצורך בצוע השתלה. תרופת ההשבה, בענייננו, לאמור, החזר הפרמיות, אינה מספקת, במיוחד מקום בו לא ניתן להשיב המצב לקדמותו מבחינת הפעולות שבצע התובע. בכך נסללת הדרך לבחון את שיקולי הצדק הרלוונטיים לעניין חיוב הנתבעת לקיים החוזה. אציין מספר שיקולים רלוונטיים. ראשית, כאמור, אין מדובר בחוזה שהיה בלתי-חוקי בעת עריכתו אלא בחוזה שיצא לדרכו כאשר הוא חוקי וכאשר הצדדים לו פעלו באופן חוקי, אלא שלאחר מכן הפך ביצועו לבלתי-חוקי נוכח הוראות חוק ההשתלות המאוחרות לחוזה. מדובר, אם-כן, בתובע תם לב שלא דבק כל פגם בהתנהגותו ועוד יותר מכך, מדובר בתובע אשר פעל להצלת חיי חברו. אין מדובר כלל במצב בו מתעורר חשש כי חוטא יהא נשכר. שנית, חוק השתלת איברים אמנם אוסר על קבלת כל תמורה בגין איבר שניטל מגופו של אדם אך הרציונלים העיקריים של החוק לא כוונו למקרה כגון זה העומד בפנינו, תרומת כליה של אדם לחברו ממניעים אלטרואיסטים וללא כוונה לקבל רווח כלשהו או טובת הנאה. החוק כוון, בעיקרו, למנוע תופעה של סחר באיברים בין פרטים ונועד להסדיר פיקוח על נושא תרומת האיברים (ראה בעניין תכלית החוק: ע"א 8447/06 קופת חולים מאוחדת נ' היימן ואח', 22.05.11). שלישית, הנימוקים החינוכיים - הרתעתים, על-פיהם אין לאכוף חוזה בלתי-חוקי על-מנת להרתיע ולחנך את הצדדים ואת הציבור, במטרה שלא ישנו חוזים כאלו, אינם רלוונטיים לענייננו. החוזה, כאמור, היה חוקי בעת כריתתו, לאחר כניסת החוק לתוקף כבר לא נערכים חוזי ביטוח דומים ומדובר במקרה חריג ומיוחד, בו חוזה הביטוח נערך מספר חודשים לפני כניסת החוק לתוקף, כאשר התובע כלל לא היה מודע לכך שהסעיפים הנוגעים לפיצוי בגין תרומת איבר הפכו לבלתי-חוקיים ולא נשלחה לו הודעה על ביטול סעיפים אלו. רביעית, התנהגות התובע מגלמת ערכים חברתיים חיוביים של חברות ועזרה הדדית. שלילת תגמולי ביטוח בהתאם לפוליסה שנערכה כדין לא תהלום ערכים אלו. חמישית, תגמולי הביטוח הם במסגרת ביטוח בריאות שנערך לתובע והם נועדו לפצותו, במידת מה, על הפגיעה באיכות חייו, בגופו ובבריאותו עקב ההשתלה. אין מדובר בתשלום ובתמורה כלכלית על עצם התרומה. ושישית, כאמור, קביעה כי על הנתבעת לקיים חיובה על-פי החוזה אין משמעותה אכיפת חוזה לא חוקי ואין מדובר במסר, על-פיו חוזה בלתי-חוקי ייאכף. מדובר באכיפת חיוב מטעמי צדק בלבד, כאשר אף הנתבעת עצמה סבורה כי ראוי שתקיים חיובה על-פי החוזה.
10. לאור כלל האמור, אני קובעת, אם-כן, כי על הנתבעת לשלם לתובע תגמולי ביטוח בהתאם לתנאי הפוליסה. הנתבעת תשלם לתובע סכום של 50,000 ש"ח ולסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מהיום בו היתה מחוייבת הנתבעת לשלם הסכום בהתאם לתנאי הפוליסה ועד ליום התשלום בפועל..."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

איסור סחר באיברים (סעיף 3 לחוק)