סיווג דיירים של מוסד סיעודי

1. כללי
סיווג דיירים של מוסד כמוסד סיעודי נעשה על-פי הגדרה שבחוק הפיקוח, ובתקנות הפיקוח, {דב"ע נו/05-109 פולה מנדלבאום נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לב 427; דב"ע 05-7/98 המוסד לביטוח לאומי נגד אידה פרידמן, פד"ע לב 295; דב"ע נד/05-275 המוסד לביטוח לאומי נ' קורינה ויונטה, פד"ע כז 409}.

משרד הרווחה הינו המטפל בזקנים אשר מצבם התפקודי מוגדר "עצמאי" או "תשוש", ומשרד הבריאות הינו זה המטפל בזקנים שמצבם התפקודי קשה יותר ומוגדר מצב "סיעודי" או "תשוש נפש", לפי הגדרות תקנות הפיקוח על מעונות (תנאי המגורים וטיפול בזקנים עצמאיים ותשושים במעונות לזקנים), תשס"א-2001 {להלן: "תקנות הפיקוח על מעונות"}.

בית-אבות לזקנים, מחוייב הן על-פי חוק הפיקוח והתקנות על-פיו, והן מכוח ההסכם שחתם עם המדינה, לשמור על בריאותם, שלומם, ביטחונם ורווחתם של הדיירים הקשישים המתאכלסים בו.

גם העיריה נושאת, בנסיבות המקרה, בחובת זהירות מושגית וקונקרטית. העיריה, בתור רשות ציבורית מוסמכת ומחוייבת במסגרת אגף הרווחה שלה לדאוג לקשישים המתדפקים על פתחה, לטפל בהם באורח מקצועי, בזהירות וברגישות, וכן לפקח על אופן ומהלך אשפוזם בבתי-האבות בהם היא מחליטה לשים אותם {ת"א (יר') 48820-12-10 מרי טבש נ' בית כרמי נווה גל בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.05.14)}.

תכליתו האובייקטיבית של חוזה מגורים בבית-אבות הינה להסדיר מערכת יחסים ארוכת טווח אשר באה להגשים מטרות סוציאליות כגון הסדרת דיור והבטחת צרכים ושירותים חיוניים לדייר, תוך הבטחת בסיס של ביטחון ויציבות {ע"ש (יר') 5017/98 מגדל הזהב בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פורסם באתר האינטרנט נבו (11.12.03)}.

2. האם די בכך שמבוטח אשר מתגורר ב"בית-אבות בפיקוח" מוגדר כדי לראות בו כמי שמתגורר ב"מוסד סיעודי", וכפועל יוצא מכך נשללת זכאותו לגמלת סיעוד?
ב- עב"ל (ארצי) 33417-10-12 {פליציה גורה נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.02.2013)} בית-הדין הארצי לעבודה קבע כי לפי תקנה 25 לתקנות הפיקוח נקבע כי במעון שבו ישנם מאה זקנים ויותר, תהיה מחלקה לזקנים סיעודיים, וכי המחלקה הסיעודית במעון תהיה טעונה רישיון של משרד הבריאות.

עוד נקבע בתקנה 26 לתקנות הפיקוח כי למעון, כלומר, לבית-האבות בפיקוח, יתקבל רק "זקן עצמאי או תשוש" ולא יתקבל לבית-האבות בפיקוח "זקן סיעודי אלא למחלקה הסיעודית שבו".

הנה-כי-כן, מתקנות הפיקוח עצמן ניתן ללמוד כי בית-אבות בפיקוח אינו בגדר מוסד סיעודי, וככל שיש בבית-אבות בפיקוח "מחלקה סיעודית", מדובר במחלקה נפרדת, הטעונה בנוסף לרישיון מכוח חוק הפיקוח רישיון מאת משרד הבריאות.

חיזוק למסקנה אליה הגיע בית-הדין הארצי לעבודה ניתן למצוא גם בהוראות חוק הדיור המוגן, התשע"ב-2012, אשר פורסם ביום 03.06.12.

בהתאם לסעיף 20 לחוק הדיור המוגן בעל רישיון הפעלה של בית דיור מוגן שבו 250 דירות לפחות חייב להבטיח כי בדיור המוגן תפעל מחלקה סיעודית.
בסעיף 1 לחוק הדיור המוגן מוגדרת "מחלקה סיעודית" כ- "מוסד רפואי שבו מאושפזים חולים סיעודיים כהגדרתם לפי פקודת בריאות העם".

בית-הדין הארצי לעבודה מצא כי אין ספק, שאגף התמיכה בו מתגוררת המערערת אינו בגדר "מחלקה סיעודית" על-פי חוק הדיור המוגן.

סיכומו-של-דבר, בית-הדין הארצי דחה את מדיניות המשיב לפיה די בכך שמבוטח מתגורר ב"בית-אבות בפיקוח" {בית-אבות או מחלקה בבית-אבות או בדיור מוגן הנתונים לפיקוח} כדי לראות בו כמי שמתגורר ב"מוסד סיעודי", וכפועל יוצא מכך נשללת זכאותו לגמלת סיעוד.

על המשיב לבחון בכל מקרה לגופו אם המבוטח מתגורר ב"מוסד סיעודי" או ב"מחלקה סיעודית".

3. האם היתה התובעת זכאית לגמלת סיעוד בתקופה שבה היא התגוררה בחדר הסמוך למוסד הסיעודי?
ב- ב"ל (נצ') 2440/02 {רחל שוורץ נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.01.03)} נדונה הסוגיה האם היתה התובעת זכאית לגמלת סיעוד בתקופה שבה היא התגוררה בחדר הסמוך למוסד הסיעודי.

בני משפחת התובעת טענו כי יש להבדיל בין המוסד הסיעודי שבו אושפזה התובעת בספטמבר 2002, לבין החדר שבו התגוררה התובעת בתקופה השנויה במחלוקת, חדר שאיננו חלק מאותו מוסד, ואשר בו היא שכרה את זכות המגורים ואת הזכות לקבלת שירותים שונים.

הנתבע טען כי אותו חדר הוא למעשה חלק מהמוסד הסיעודי, כפי שעלה מהשירותים שהתובעת קיבלה על-פי החוזה, וכי אין משמעות לעובדה שהחדר נמצא במרחק מה ממבנה המוסד עצמו.

סעיף 227 לחוק הביטוח הלאומי קובע סייג לזכאות לגמלת סיעוד. בסעיף נקבע כי מבוטח הנמצא במוסד סיעודי לא יהיה זכאי לגמלת סיעוד, ולאור קביעתו החד-משמעית של המחוקק, השהות במוסד הסיעודי - שוללת את הזכאות לגמלת סיעוד.

פסק-הדין המנחה הראשון בעניין זה ניתן על-ידי בית-הדין הארצי לעבודה, ב-דב"ע נד/275-05 {המוסד לביטוח לאומי - ויונטה, פד"ע כז 409} שם הובהר כי המחוקק ביקש לצמצם את אוכלוסיית הזכאים לשרותי סיעוד, ולא להעניקה למי שנמצא במוסד סיעודי, אף אם אותו מוסד אינו ממומן על-ידי גוף ציבורי.

בנוסף צויין שם גם כי גמלת הסיעוד מיועדת לסיוע במתן שירותים לטיפול אישי ולעזרה במשק בית.

בחזרה למקרה דנן, השאלה אשר היתה נתונה למחלוקת היתה האם החדר שבו התגוררה התובעת בתקופה השנויה במחלוקת הוא בגדר "מוסד סיעודי" או שמא - איננו כזה.

ב- דב"ע נו/109-05 {מנדלבאום - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לב 427} נקבע כי לא כל בית-אבות הוא מוסד סיעודי, אלא יש לבחון זאת באופן פרטני לגבי כל בית-אבות.

במקרה שלנו, בית-הדין סבר שהשוואה בין השירותים שהתובעת קיבלה לפי החוזה, לבין השירותים שהיה עליה לקבל אילו היה מדובר במוסד סיעודי, מלמדת שאין לראות את אותו חדר כחלק מהמוסד הסיעודי שאליו עברה התובעת בחודש ספטמבר 2002.

בית-הדין קבע כי חייבת להתקיים זיקה בין הגדרת מוסד סיעודי לבין הוראות חוק הפיקוח על מעונות ותקנותיו, כאשר החדר שבו התגוררה התובעת, איננו עונה על התנאים שהיו אמורים להיות בו אילו היה בגדר "מוסד סיעודי".

החדר לא היה בפיקוח משרד הבריאות, בניגוד לחובת הרישוי על-פי תקנה 25 לתקנות הפיקוח, וגם לא הוכח {ואף לא נטען על-ידי הנתבע}, כי החדר שבו התגוררה התובעת הוא אחד מביתני המוסד הסיעודי וכי מתקיימות בו ההוראות האמורות בתקנה 7 לתקנות הפיקוח.

בית-הדין הסיק כי מגורים אלה של התובעת בתקופת המחלוקת דמו יותר למגורים בקהילה מאשר לשהות במוסד.

סיכומו-של-דבר, בית-הדין קיבל את התביעה והצהיר כי לא היה מקום לשלול מהתובעת את גמלת הסיעוד על-פי סעיף 227 לחוק הביטוח הלאומי.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

סיווג דיירים של מוסד סיעודי