המומחה הרפואי וחקירתו - מבוא

תקנה 125 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 {להלן גם: "תקסד"א" או "התקנות"} עוסקת בהגדרתו של "מומחה" ובעניינו "מומחה רפואי". בשער זה נעסוק במומחה הרפואי ובחקירתו ואולם נביא במקצת עניינים הקשורים למומחה בכלל {הדברים להלן נלקחו מתוך ספרה של עו"ד חנה גוטמן המומחה הרפואי "אוצר המשפט" הוצאה לאור בע"מ}.

אם-כן, נשאלת השאלה מיהו עד מומחה? עד מומחה הוא מי שעדותו קבילה ורלבנטית למרות שאין ברשותו בהכרח מידע ישיר בדבר העובדות המרכזיות עליהן נסוב המשפט בו הוא נקרא להעיד.

למעשה, קיימים שני סוגי עדים מומחים: האחד, המומחה במובן הקלאסי - אדם שהתמחה במדע או במקצוע בעל תואר ודיפלומה, שבתי-המשפט נזקקים לעדותם כאשר הם מחווים את דעתם בנושא שהוא בתחום מומחיותם המיוחדת. השני, אנשים אחרים שבדרך זו או אחרת רכשו מידע כללי בנושא מסויים ובית-המשפט סבור כי יוכל להפיק תועלת מדרך ניסיונם {ראה גם ע"א 745/82 שחר נ' בור, פ"ד מ(2), 46 (1986); ת"א 2681/02 בנק לאומי נ' אלרם סוכנות לביטוח בע"מ, פדאור 04(20), 222 (2004)}.

בהערת אגב, נציין כי אנו סבורים כי יש לקרוא תקנות 125 ו-127 לתקנות סדר הדין האזרחי בכפיפה אחת עם הוראותיו של סימן ג' לפקודת הראיות העוסק בעדויות מומחים, לרבות מומחים רפואיים, ועובדי ציבור. לשונו של סעיף 22 לפקודת ראיות מלמדת כי ניתן גם ניתן להגיש כראיה במשפט חוות-דעת או תעודות רופא שנעשו מחוץ לישראל ובלבד שאושרו על-ידי נציג ישראלי, כאמור. ברי כי חוות-דעת או תעודות רופא מעין אלה, ייתכן ויוכנו על-ידי מומחים ששמותיהם אינם מופיעים בפנקס המומחים הרפואיים של מדינת ישראל והמחוקק הישראלי, בהיותו מודע לנקודה הזו, איפשר הגשתן כראיה בהליכים משפטיים {ת"א 13088/99 סראחין רבחי דאוד עבדאללה נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון, פדאור 02(11), 813 (2002)}.

יש הסבורים כי המומחה אינו נדרש כלל להיות מומחה באותה תת-התמחות ספציפית המהווה חלק מנושאי חוות-דעתו. עקבות ראשונים לגישה זו קיימים בפסק-דינו של כב' השופט ג' קלינג ב- ת"א 1171/89 {זלוצין נ' דיור לעולה בע"מ, דינים מחוזי לב(3), 182} שם נקבע כי כיום, אין קץ להתמחויות בתחומים שונים, ואין קביעה כי יש תת-התמחות שאינה מנת חלקו של מומחה, האומרת כי אין לקבל חוות-דעתו של אותו מומחה המתייחסת לאותן תת-התמחויות.

זאת ועוד. כל המשמעות של קיומן של אותן תת-התמחויות היא שכאשר בפני בית-המשפט שתי חוות-דעת, אחת של המומחה הכללי והשניה של מי שהתמחה בתחום צר יותר, עשוי בית-המשפט ליתן משקל יתר לחוות-הדעת בתחומה של תת-המומחיות.

עוד נקבע כי אין מקום לקבוע כי קיומה של תת-התמחות שוללת את האפשרות להיזקק לחוות-דעת של מי שאינו עוסק באותה תת-התמחות.

גישתו כאמור של כב' השופט ג' קלינג אושרה ב- ע"א 1722/99 {זלוצין נ' דיור לעולה בע"מ, דינים עליון נט 369}. כב' השופט מ' חשין קבע כי דעתו כדעת כב' השופט ג' קלינג. לגישתו של כב' השופט מ' חשין "בתחום עיסוק פלוני יש מומחים "כלליים", ויש מומחים "ספציפיים" בתת-מומחיות שבאותו תחום עיסוק. אפשר כי בנסיבות מסויימות יבכר בית-משפט מומחה "ספציפי" על מומחה "כללי", והוא כאשר השניים מתייצבים ומעלים לפניו סברות נוגדות. לא כך הוא מקום שמתייצב לפני בית-משפט אך מומחה "כללי" בלבד, שבית-המשפט יכול שיקבל את חוות-דעתו גם לעניינה של תת-מומחיות שבתחום עיסוקו. אם כך ככלל, לא-כל-שכן שסרנה נתמנה כמומחה בהסכמת בעלי הדין. לו אחרת אמרנו, כי-אז פסלנו במחי-קולמוס כל חוות-דעת מומחה בתחום שיש בו תת-מומחיות. והיכן היא המומחיות שלא התפתחו בגדרה תת-מומחיות? וכך, משידענו כי דיור לעולה לא ביקשה היתר להגיש חוות-דעת של מומחה "ספציפי" - חוות-דעת הנוגדת את חוות-דעתו של סרנה - נוסיף ונדע כי צדק בית-המשפט המחוזי משראה לסמוך מסקנות על חוות-הדעת שהונחה לפניו. בסוף-כל-הסופות, נושאי איטום ואקוסטיקה בבניין נמצאים בתחום עיסוקו הרחב של מהנדס בניין כסרנה. לו היה סרנה מחווה דעתו בשאלה מתחומי הפילוסופיה, המשפטים או הביולוגיה ימית - ובהניחנו כי לא קנה ידע ומומחיות אף באחד מנושאים אלה - אמרנו אחרת. לא כן בענייננו".

כדי שחוות-דעת תתקבל כעדות מומחה, יש להוכיח שלנותנה הידע הדרוש בתחום שעליו הוא מעיד {ת"א (יר') 262/94 לייזר נ' עיריית הרצליה, תק-מח 96(1), 1521 (1996)}.

ישנם "מומחים" שהתמחו במדע או במקצוע, בעלי תארים ודיפלומות, אשר בתי-משפט נזקקים לעדותם כאשר מחווים הם את דעתם על נושא שהוא בתחום מומחיותם המיוחדת.

יחד-עם-זאת, עד "מומחה" אשר בדרך זו או אחרת, אם תוך עיסוק במקצועו או בתור חובבן או בדרך אחרת, רכש מידע כללי בנושא מסויים - ייתכן ובית-המשפט יזמינו או יקבל את עדותו כעדות מומחה. בכך יוכל בית-המשפט להפיק תועלת מפרי ניסיונו של ה"מומחה" בבואו להחליט בנושא העומד בפניו {ראה למשל, ע"א 745/82 שחר נ' בור, פ"ד מ(2), 46 (1986)}.

המומחה, אשר עורך הבדיקה הנדרשת ומציג תוצאותיה בפני בית-המשפט, נדרש לרכוש אמונו של בית-המשפט ולהפוך את בית-המשפט שותף למסקנותיו. על המומחה להכניס את השופט לסוד מומחיותו, לחשוף בפניו הן את החיובי והן את השלילי שבממצאיו, ולשתף את בית-המשפט בהתלבטויותיו באשר למסקנות אלה ואחרות {ראה ע"פ 410/72 מדינת ישראל נ' קיזל, פ"ד כח(1), 256 (1973)}.
בהתאם, צד להליך, המבקש להוכיח טענותיו באמצעות חוות-דעת שבמומחיות, יבחן כישוריו של העד המומחה, בקיאותו בסוגיה הנדונה ונכונותו לערוך מחקר מקיף בנסיבות המקרה הספציפי, בטרם יגיש חוות-דעתו כראיה לבית-המשפט.

העד המומחה מחוייב אף הוא, הגם שעד "מטעם" הוא, להבהיר לצד הנוגע בדבר תחומי מומחיותו והיקפיה, בהתייחס לסוגיה נשוא הדיון, בטרם ייתן שירותיו לבעל הדין ולבית-המשפט, כמי שמסייע, בסופו-של-יום, בהשגת משפט צדק {ת"א (מחוזי יר') 1338/97 ע' ס' נ' קופ"ח של ההסתדרות הכללית של העובדים, תק-מח 2009(2), 134, 149 (2009)}.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

המומחה הרפואי וחקירתו - מבוא