חוק חקירת סיבות מוות, התשי"ח-1958

1. חוק חקירת סיבות מוות, התשי"ח-1958 ותקנות חקירת סיבות-מוות (שכר-בטלה), התשכ"ו-1966
חוק חקירת סיבות מוות, התשי"ח-1958 קובע כדלקמן:

"18-1. (בוטלו).

פרק שלישי: חקירת סיבות מוות

19. בקשה לחקירה בסיבת מוות
מת אדם ויש יסוד סביר לחשש שסיבת מותו אינה טבעית או שמותו נגרם בעבירה, וכן מת אדם בהיותו נתון במעצר או במאסר או בהיותו מאושפז בבית-חולים לחולי-נפש או במוסד סגור לילדים מפגרים, רשאי היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו, קצין משטרה, רופא או כל אדם מעוניין, לבקש מאת שופט של בית-משפט השלום שבתחום שיפוטו אירע המוות או נמצאת הגוויה (להלן: "שופט חוקר") לחקור בסיבת המוות.
בסעיף זה, "אדם מעוניין" - בן זוגו של הנפטר, הוריו, הורי הוריו, צאצאיו, אחיו ואחיותיו.

20. שמירת הגוויה
משהוגשה בקשה לפי סעיף 19, לא יעשה אדם דבר בגוויה בלי הוראה או היתר של השופט החוקר.

21. כי יימצא חלל
המוצא חלל חייב להודיע על כך מיד למשטרה.

22. מוות במוסד סגור
מת אדם בהיותו נתון במעצר או במאסר או בהיותו מאושפז בבית-חולים לחולי נפש או במוסד סגור לילדים מפגרים, חייב הממונה על המקום שבו היה נתון או מאושפז להודיע על כך מייד למשטרה.

23. עונשין
העובר על הוראות הסעיפים 20, 21 או 22, דינו - מאסר שלושה חדשים.

24. פומביות
השופט החוקר יחקור בסיבת המוות, ורשאי הוא לערוך חקירה זו בפומבי או בדלתיים סגורות, או חלקה בפומבי וחלקה בדלתיים סגורות.

25. סמכויות עזר
לעניין הזמנת עדים וגביית עדות, דין השופט החוקר וסמכויותיו כדינו וכסמכויותיו של בית-משפט שלום בעניין פלילי.

26. בדיקת הגוויה
שופט חוקר רשאי, אם הדבר דרוש לבירור סיבת המוות בחקירה לפי סעיף 19, לצוות על בדיקתה או ניתוחה של הגוויה על-ידי רופא או מומחה אחר, על דחיית הקבורה עד לאחר הבדיקה או הניתוח, או על פתיחת הקבר והוצאת הגוויה לשם ביצוע הבדיקה או הניתוח.

27. ערעור על צו פתיחת קבר
על צו לפתיחת קבר לפי סעיף 26, רשאי כל אדם מעוניין, כמשמעותו בסעיף 19, וגוף מוכר, כמשמעותו בתקנות האנטומיה והפתלוגיה, התשי"ד-1954, לערער לפני בית-המשפט המחוזי.

28. תחולת חוק האנטומיה והפתולוגיה, התשי"ג-1953
הוראות חוק האנטומיה והפתולוגיה, התשי"ג-1953, יחולו, בשינויים המחוייבים לפי העניין, גם על בדיקה וניתוח לפי סעיף 26.

29. הפסקת חקירה
הודיע פרקליט מחוז לשופט חוקר, בכתב, שנמסרה הודעת אישום או שהוגש כתב אישום בקשר עם מקרה המוות הנמצא בחקירתו, יפסיק השופט את חקירתו.

30. תוצאות החקירה
שופט חוקר רשאי להחליט:
(1) כי הראיות שהובאו לפניו יש בהן כדי להוכיח סיבת המוות, ומה הן תוצאות חקירתו;
(2) כי הראיות שהובאו לפניו אין בהן כדי להוכיח סיבת המוות; העתק ההחלטה ימציא החוקר למשטרה וללשכת הבריאות המחוזית.

31. הפסקת החקירה ודחייתה
היה שופט חוקר סבור כי סיבת המוות הוכחה, רשאי הוא לסרב לקבלת ראיות נוספות, ואם היה סבור כי סיבת המוות לא הוכחה, רשאי הוא לדחות את המשך החקירה עד שיובאו לפניו ראיות נוספות.

32. צו אישום
נראה לשופט החוקר, כי הראיות שהובאו לפניו יש בזה כדי להוכיח לכאורה שנעברה עבירה על-ידי אדם פלוני, רשאי הוא לצוות שפרקליט מחוז יאשימו לפני בית-משפט בשל אותה עבירה; ובלבד שהשופט החוקר לא יתן צו לפי סעיף זה אלא אם נתן לאותו אדם הזדמנות להשמיע טענותיו ולהביא ראיותיו לפניו.

33. אישום ללא חקירה מוקדמת
נתן השופט החוקר צו לפי סעיף 32, יגיש פרקליט המחוז כתב אישום לבית-המשפט, ולא תהא זכות לבקש חקירה מוקדמת.

34. חקירה שנית
נתן השופט החוקר החלטה לפי הסעיפים 30 או 32, רשאי היועץ המשפטי לממשלה לבקש ממנו לחזור ולחקור ולקבל ראיות נוספות, ובלבד שבקשה כאמור לא תוגש לאחר שעברו חמש שנים מתאריך ההחלטה.

35. מעצר
דין צו שופט חוקר לפי סעיף 32 כדין צו מעצר עד לאחר בירור דינו של הנאשם; אך אין בהוראות סעיף זה כדי לגרוע מהוראות פקודת הפרוצידורה הפלילית (מאסר וחיפושים), או מהוראות פקודת השחרור בערבות, 1944, או מכל דין אחר.

36. איסור פרסום
רשאי השופט החוקר לאסור כל פרסום של הליך בחקירת סיבת מוות, שהתנהלה בפומבי, ורשאי הוא להתיר פרסום בדבר חקירה בסיבת מוות שהתנהלה בדלתיים סגורות; המפרסם דבר על חקירה בסיבת מוות בניגוד לאיסור או בלי היתר לפי סעיף זה, דינו - מאסר ששה חדשים.

פרק רביעי: הוראות שונות

37. ביטולים
בטלים:
(1) סעיפים 5 עד 26 ו- 28(1), 28(5), 28(6), 28(7), 28(8), 28(10), 59(3), 74, לפקודת הפרוצידורה הפלילית (שפיטה על-פי כתב האשמה);
(2) פקודת חוקרי סיבות מוות;
(3) תקנות חוקרי סיבות מוות.

38. תיקונים
(תיקונים של פקודת הפרוצידורה הפלילית (שפיטה על-פי כתב האשמה)).

39. הוראת מעבר
החלה חקירה מוקדמת או חקירה בסיבת מוות לפני תחילתו של חוק זה, רשאי מי שהתחיל בחקירה המוקדמת או בחקירת סיבת המוות, הכל לפי העניין, להוסיף ולחקור לפי הדין שהיה קיים ערב תחילתו של חוק זה, ולא תישמע טענה שלפי הוראות חוק זה לא היתה סמכות לחקור או שהיה פגם בחקירה.

40. ביצוע ותקנות
שר המשפטים ממונה על ביצוע חוק זה ורשאי להתקין תקנות לביצועו, ובין השאר תקנות בדבר:
(1) סדרי דין ונוהג בהליכים לפי חוק זה;
(2) דמי נסיעה ולינה ושכר בטלה של עדים שהוזמנו להעיד ושכר טרחה של רופאים ומומחים.

41. תחילה
תחילתו של חוק זה ביום א' באדר התשי"ח (21 בפברואר 1958)."

תקנות חקירת סיבות-מוות (שכר בטלה), התשכ"ו-1966 קובעות כדלקמן:

"בתוקף סמכותי לפי סעיף 40 לחוק חקירת סיבות-מוות, התשי"ח-1958, ובתוקף שאר הסמכויות הנתונות לי לפי כל דין, אני מתקין תקנות אלה:

1. תשלומים לעדים, רופאים ומומחים
על תשלום דמי נסיעה ולינה, שכר בטלה של עדים ושכר-טרחה של רופאים ומומחים שהוזמנו להעיד לפני חוקר סיבות מוות, יחולו הוראות תקנות 10-6 לתקנות סדר הדין הפלילי, התשכ"ו-1966.

2. השם
לתקנות אלה ייקרא "תקנות חקירת סיבות-מוות (שכר בטלה), התשכ"ו-1966."

2. כללי
כדי לבצע נתיחה מכוח חוק חקירת סיבות מוות נדרשים שני תנאים על-פי סעיפים 19 ו- 26 לחוק חקירת סיבות מוות.

האחד, על השופט החוקר לבחון אם מתקיים התנאי הקבוע בסעיף 9 לחוק האנטומיה והפתולוגיה, התשי"ג-1953, לפיו בית-המשפט יורה על ביצוע נתיחת גופה רק אם קיים יסוד סביר לחשש שהמוות נגרם בעבירה או ברשלנות או בהזנחה.

השני, נדרש בית-המשפט לבחון האם הנתיחה נדרשת לבירור סיבת המוות, דהיינו בירור הסיבה הרפואית למוות וכן בירור שרשרת הגרימה שהובילה להיווצרות סיבת המוות {ראה גם בג"צ 754/03 בני משפחת שרחה יוסף ז"ל נ' כב' השופט דוד מינץ, פ"ד נז(5), 817; בג"צ 11528/05 בני משפחת יוני אלזם ז"ל נ' כב' השופטת גלית ציגלר, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.12.05); בג"צ 4722/13 בני משפחת המנוח ניב הרוש ז"ל ואח' נ' כב' השופט מנחם מזרחי ואח', תק-על 2013(3), 2635 (2013)}.

3. פרק הוצאת גופה מן הקבר וביצוע נתיחה
ב- בג"צ 2221/12 {עפרה כהן ואח' נ' חן רחבי ואח', תק-על 2012(2), 478 (2012)} נדונו סוגיות שונות בעניין הוצאת גופה מקבר ועריכת ניתוח שלאחר המוות. נפסק מפי כב' הנשיא א' גרוניס:

"2. המנוח מאיר רחבי ז"ל (להלן: "המנוח") נפטר ביום 01.03.12 בגיל 56. הוא הובא לקבורה למחרת היום. ביום 06.03.12 הגישה בתו של המנוח (המשיבה 1, להלן: "הבת") תלונה במשטרה בה טענה כי המנוח נרצח. ביום 10.03.12 הגישה הבת בקשה לבית-משפט השלום בירושלים בה עתרה להורות על חקירת סיבות מוות ועל נתיחה של הגופה. ביום 14.03.12 נערך דיון בבקשה. בדיון התנגדו הוריו של המנוח ואחותו, הם העותרים בעתירה דנא, להוצאת הגופה מן הקבר ולעריכת נתיחה. איש משטרה, שייצג בדיון את המדינה, לא התנגד לבקשה.
2. בית-משפט השלום (כב' השופט י' מינטקביץ) החליט ביום 14.03.12 לדחות את הבקשה. בית-המשפט הדגיש בהחלטתו, זאת לאחר עיון בחומר החקירה, כי אין חשד קונקרטי שמותו של המנוח נגרם בעבירה. בית-המשפט עמד על כך שהתוחלת למצוא ממצאים אינה גבוהה, נוכח חלוף הזמן מאז קבורתו של המנוח. עוד צויין, כי אין מדובר בניתוח שלאחר המוות בלבד, אלא יש צורך בהוצאה של הגופה מן הקבר. לפי בית-המשפט, ייתכן שעמדתו היתה שונה אלמלא היה צורך בהוצאת הגופה מן הקבר.
3. הבת הגישה ערר לבית-המשפט המחוזי בירושלים. הערר נדון ביום 15.03.12. בתום הדיון החליט בית-המשפט (כב' השופטת מ' מזרחי) לקבל את הערר. בית-המשפט היפנה לכך שמדובר ב"אדם צעיר בגיל 55" וכי לא הוגשה תעודה רפואית המצביעה על כך שהמוות נגרם באופן טבעי. כמו-כן צויין, כי המדינה לא התנגדה לבקשה. בית-המשפט כתב בהחלטתו, כי לא השתכנע שלא קיים חשד כי מותו של המנוח נגרם בעבירה. עם-זאת, חזר בית-המשפט המחוזי על כך שהסיכוי לקבל ממצאים מנתיחת הגופה הולך וקטן ככל שחולף הזמן מאז הקבורה ולכן הורה על הוצאה מיידית של הגופה מן הקבר לצורך נתיחתה.
4. בשעות הערב של יום 15.03.12 הוגשה לבית-משפט זה בקשה לצו ביניים, לעיכוב החלטתו של בית-המשפט המחוזי. בית-המשפט (השופט צ' זילברטל) הורה על-פי צד אחד על עיכוב ביצוע. בהחלטה קבע בית-המשפט, כי עתירה בעניין תוגש לא יאוחר מיום 18.03.12 (יום א' בשבוע) וכן נקבע כי על המשיבים להגיב לבקשה לעיכוב ביצוע, גם כן, עד ליום 18.03.12. תגובות אומנם הוגשו וביום 18.03.12 החליט בית-משפט זה (השופט צ' זילברטל), בעקבות דיון, להותיר על כנו את הצו הארעי שניתן, עד להכרעה בעתירה. עוד נקבע בהחלטה, כי הדיון בעתירה, שאכן הוגשה ביום 18.03.12, ייערך תוך ארבעה ימים.
5. ביום 21.03.12 נערך דיון בעתירה (בפני הנשיא א' גרוניס והשופטים ח' מלצר ונ' סולברג). בסיום הדיון הוצא צו על תנאי. הבת והמדינה הגישו תצהירי תשובה ביום 25.03.12. דיון בתשובה נערך ביום 26.03.12 (בפני הנשיא א' גרוניס והשופטים י' דנציגר וי' עמית). בתצהירי התשובה וכן בדיון העלו בעלי הדין טענות שונות באשר לסמכותו של בית-משפט זה לדון בעתירה וכן לגבי סמכותו של בית-המשפט המחוזי. זאת, בנוסף לטענות סף שונות, בצד טענות לגופם של דברים.
6. אכן, המקרה מעורר שאלות מורכבות של סמכות. זאת, הן לגבי סמכותו של בית-המשפט המחוזי לדון בערר, המותב שרשאי לדון (דן יחיד או מותב תלתא) והאם עתירה לבית-המשפט הגבוה לצדק הינה הדרך הראויה לתקוף את החלטתו של בית-המשפט המחוזי. סבורים אנו שיש להותיר לעת מצוא את הסוגיות האמורות ושאלות נוספות העולות בפרשה. גם אם עתירה לבית-המשפט הגבוה לצדק אינה המהלך הדיוני הנכון, הרי ודאי שהעותרים היו רשאים להגיש בקשת רשות ערעור לבית-משפט זה. נעיר, כי טרם חלף המועד להגשת בקשה כזו. אין גם ספק, כי אילו הוגשה בקשת רשות ערעור ניתן להניח שלמצער היא היתה נדונה כאילו ניתנה רשות ערעור. כאשר זה המצב, וכאשר קיים ספק גדול האם בית-המשפט המחוזי רשאי היה לדון בעניין בדן יחיד, ובהתחשב בכלל הנסיבות, ראוי להכריע בשאלה המהותית העיקרית והיא האם יש מקום להורות על הוצאתה של הגופה מן הקבר ולערוך בה נתיחה.
7. במקרה דנא קיים מצב לא שגרתי, כאשר בני משפחה שונים של המנוח ניצבים משני צידיו של המתרס. בעוד הוריו ואחותו של המנוח, הם העותרים, מתנגדים להוצאתה של הגופה מן הקבר ולעריכת נתיחה, הרי עמדתה של הבת (המשיבה 1), הפוכה. זאת, בשל תחושתה כי ייתכן שהמנוח נרצח. הבת מעלה סדרה ארוכה של חשדות, המופנים כלפי גורמים שונים, כמי שהיו מעוניינים במותו של המנוח. יוער, כי בליל מותו של המנוח ביקשה הבת תחילה כי תיערך נתיחה של הגופה ולאחר כמחצית השעה חזרה בה. מנגד, מעלים העותרים טענות שונות נגד הבת. לא ראינו מקום לפרט את הדברים.
8. שני החוקים הרלוונטיים לסוגיה של הוצאת הגופה מן הקבר ולנתיחתה הם חוק חקירת סיבות מוות, התשי"ח-1958, וחוק האנטומיה והפתלוגיה, תשי"ג-1953. הדרישה המרכזית שבשני החוקים (בסעיף 19 לחוק הראשון ובסעיף 9 לחוק השני), לעניין עריכת חקירה בדבר סיבות מוות ונתיחה שלאחר המוות, היא כי קיים יסוד סביר לחשד שהמוות אינו טבעי, כי נגרם בעבירה, ברשלנות או בהזנחה. כזכור, בית-משפט השלום מצא שהתנאי האמור לא נתקיים. לעומת-זאת, בית-המשפט המחוזי כתב בהחלטתו כי לא השתכנע שלא קיים חשד כי מותו של המנוח נגרם בעבירה. יובהר מייד, כי הדרישה שבחוקים היא דרישה פוזיטיבית, היינו כי בית-המשפט ישתכנע שקיים חשש סביר, ואין מדובר בהתייחסות הפוכה, היינו מן הפן השלילי. כלומר, בית-המשפט המחוזי עשה שימוש באמת-מידה מוטעית.
9. המשטרה גבתה הודעות מאנשים שונים, כולל משניים שהיו עם המנוח בערב מותו. השניים סיפרו כי שתו יחד עם המנוח בביתו משקה אלכוהולי וכי בשלב מסויים הוא הלך לחדר המחשב. לאחר זמן קצר, משהשניים רצו לעזוב הם ניגשו להיפרד מן המנוח ומצאו אותו כשראשו שמוט על השולחן. אמבולנס הוזעק למקום ואנשי מד"א קבעו את מותו של המנוח. הובא לעיוננו תיק המשטרה. העיון גילה, כי המנוח סבל מבעיות רפואיות שונות וכי בשנת 2011 איבד המנוח את ההכרה לשניות בשתי הזדמנויות שונות. עמדתה של המשטרה כיום היא כי לא קיים חשד שמותו של המנוח נגרם בעבירה, ברשלנות או עקב הזנחה. העיון בחומר הביאנו לכלל מסקנה שעמדת המשטרה סבירה היא, בהתחשב בחומר הקיים. זאת ועוד, חובה לזכור כי אין עסקינן במקרה השכיח, בו בית-המשפט מתבקש להורות על נתיחת גופה לפני קבורתו של אדם. בעניין דנא מדובר על הוצאתה של גופה מן הקבר מספר שבועות לאחר הקבורה. איננו רואים צורך להתייחס לשאלה האם ועד כמה משפיע חלוף הזמן מעת הקבורה על האפשרות להשיג ממצאים מניתוח של הגופה ומעריכתן של בדיקות טוקסיקולוגיות (בעניין זה הוגשו חוות-דעת הן על-ידי המדינה והן על-ידי הבת). מה שברור הוא, כי הפגיעה בכבוד המת גדולה יותר והצער הנגרם לבני המשפחה והקרובים רב יותר, מקום שמדובר בהוצאה של גופה מן הקבר וניתוח הגופה מאשר עריכת ניתוח טרם הקבורה.
כאמור, במקרה זה לא קיים יסוד סביר לחשוש שמדובר במוות שאינו טבעי. כלומר, נראה שאפילו היינו נמצאים טרם קבורתו של המנוח, לא היה מקום להורות על עריכת ניתוח. מקל וחומר שכיום, בחלוף מספר שבועות מעת הקבורה, אין להורות על הוצאת הגופה לשם ניתוח.
10. אשר-על-כן, אנו מחליטים לבטל את החלטתו של בית-המשפט המחוזי. אין צו להוצאות."

שער ב':
חוק הסכמים לנשיאת עוברים (אישור הסכם ומעמד היילוד), התשנ"ו-1996

פרק א': הזכות להורות - ארבעה אדנים

ב- בע"מ 1118/14 {פלונית נ' משרד הרווחה והשירותים החברתיים, פורסם באתר האינטרנט נבו (01.04.15)} נדונו נימוקים לדחיית ערעור שנדון במסגרת בקשת רשות ערעור שנדונה כערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי.

המבקשת הינה אישה רווקה ללא בן זוג, אשר מסיבות רפואיות לא יכלה להביא לעולם ילד גנטי או לשאת הריון מבחינה פיזיולוגית.

לנוכח המצב המשפטי השורר בישראל שאינו מאפשר לרווקה לאמץ ילד לפי חוק אימוץ ילדים, ולאחר שאף אפיק של פונדקאות בארץ לפי חוק ההסכמים נחסם בפניה, התקשרה המבקשת עם אחייניתה {המשיבה 2} בהסכם בעל-פה, שלפיו האחיינית תשמש לה כפונדקאית.

לשם יצירת ההיריון, נעזרה המבקשת בתרומות זרע וביצית. ביצוע הליכי ההפריה וההשתלה בוצעו בהודו, לאחריהם שבה האחיינית לישראל וכאן ילדה את התינוקת.

המבקשת הגישה תביעה לבית-המשפט לענייני משפחה לתת לה צו הורות פסיקתי ולהכיר בה כאמה של התינוקת. התביעה נדחתה וכך גם ערעור שהגישה לבית-המשפט המחוזי. מכאן בקשה זו שנדונה כערעור, בגדרה שבה המבקשת וטענה כי יש להכיר בה כאמה של התינוקת.

בית-המשפט העליון, בהרכב מורחב של 7 שופטים {מפי כב' השופט נ' הנדל בהסכמת כב' הנשיא (בדימוס) א' גרוניס; כב' הנשיאה מ' נאור וכב' השופטים ס' ג'ובראן, י' דנציגר א' חיות וח' מלצר} דחה את הערעור בין היתר מאחר ונכון להיום הדין הישראלי מכיר בהורות על בסיס ארבעה אדנים חלופיים ומשלימים:

א. זיקה גנטית - היא זיקה מתוקף יצירת התינוק מהביצית והזרע של ההורים המיועדים. זהו המודל המוכר כמודל ה"הורות הטבעית" בחוקים השונים {סעיף 14 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 וסעיף 3(א) לחוק שיווי זכויות האישה, התשי"א-1951}.

גם לעניין רישום אישה או זוג במרשם כהורי יילוד יש להוכיח זיקה גנטית {סעיף 6 לחוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965}, אם כי הרישום מהווה ראיה לכאורה בלבד.

ההולדה הטבעית היא הדרך הנפוצה ביותר להבאת ילדים לעולם. דרך זו לרוב אינה מעלה סוגיות משפטיות סבוכות, היות שלשם מימושה די בשני בני הזוג, ואין צורך בחומר גנטי או בנשיאת ההיריון על-ידי גורם שלישי.

אולם, הזיקה הגנטית באה לידי ביטוי גם בחוק הסכמים לנשיאת עוברים (אישור הסכם ומעמד היילוד), תשנ"ו-1996 {להלן: "חוק ההסכמים"}.

חוק ההסכמים דורש כתנאי הכרחי בסעיף 2(4) שהזרע המשמש להפריה חוץ-גופית יהיה של האב המיועד {בג"צ 5771/12 משה נ' הוועדה לאישור הסכמים לנשיאת עוברים, פורסם באתר האינטרנט נבו (18.09.14)}.

דרישה מפורשת זו לזיקה גנטית נשמרה גם במסגרת הצעת החוק לתיקון חוק ההסכמים, לפיה:

"הזרע או הביצית המשמשים להפריה חוץ-גופית במסגרת ביצוע ההסכם הם של אחד מן ההורים המיועדים או של שניהם, ולעניין הורה מיועד יחיד - הזרע או הביצית, לפי העניין, הם שלו" {סעיף 6(6)(4א) להצעת חוק הסכמים לנשיאת עוברים (אישור הסכם ומעמד היילוד) (תיקון מס' 2), התשע"ד-2014, ה"ח 886}.

ב. זיקה פיזיולוגית - מודל ההורות הפיזיולוגית, מתוקף נשיאת ההיריון, הוא לרוב מודל מובנה ובלתי ניתן להפרדה מהמודל הגנטי, מקום בו מדובר בהולדה "טבעית".

האם במצב זה ממלאת שני תפקידים - תורמת הביצית ונושאת ההיריון. באשר לדרכי ההולדה הטכנולוגיות, המנתקות את הקשר שבין שני התפקידים הללו, מודל זה עולה באופן המובהק ביותר בחוק תרומת ביציות, תש"ע-2010 {להלן: "חוק תרומת ביציות"}.

חוק תרומת ביציות קובע כי היילוד שנולד מתרומת ביצית יהיה ילדה של הנתרמת, כלומר, האישה שנשאה את ההיריון ובינה לבין היילוד יש קשר שהוא בהכרח אינו גנטי {סעיף 42 לחוק תרומת ביציות}.

כמו-כן, הכרה בזיקה הפיזיולוגית קיימת במידה מסויימת גם בחוק ההסכמים. כך למשל, סעיף 13(א) לחוק ההסכמים מאפשר לאם הנושאת לחזור בה מן ההסכם בתנאים מסויימים, על-אף שההסכם אושר על-ידי הועדה הממונה ולמרות הקשר הגנטי שיש בין לפחות אחד מן ההורים המיועדים לבין היילוד.

כמו-כן, סעיף 14(א) לחוק ההסכמים קובע כי אם לא נתן בית-המשפט צו הורות לפי סעיף 11(ב) לחוק ההסכמים וביקשה אם נושאת את האפוטרופסות על הילד, יתן בית-המשפט צו כאמור בסעיף 13(ג) לחוק ההסכמים.

כלומר, לאם הנושאת ישנה מעין "זכות קדימה" בהשוואה לאנשים להם אין זיקה פיזיולוגית ליילוד.

ג. אימוץ - מודל ההורות השלישי הוא מודל האימוץ. הוא מעוגן בחוק האימוץ, ומסדיר הן הליך אימוץ תוך-מדינתי, קרי בתוך ישראל, והן אימוץ בין-מדינתי, כלומר, אימוץ ילד ממדינה זרה על-ידי מאמץ ישראלי.

בבסיס הליך האימוץ עומדת טובתו של הילד המאומץ שלא לגדול עם הוריו הביולוגיים או הפיזיולוגיים, על-פי אחת מעילות ההכרזה על קטין כבר אימוץ המנויות בסעיף 13 לחוק אימוץ ילדים, תשמ"א-1981 {להלן: "חוק האימוץ" או "חוק אימוץ ילדים"}, אלא עם הוריו המאמצים.

עילות אלו כוללות בין היתר היעדר יכולת לאתר את ההורה, היעדר מסוגלות הורית, אי נכונות ההורה לקיים עם ילדו קשר או פטירת ההורים. במקרים מעין אלו, חוק אימוץ ילדים מכשיר את מסירת הילד להורים מיועדים אשר אין להם קשר גנטי או פיזיולוגי לילד {בג"צ 4293/01 משפחה חדשה נ' שר העבודה והרווחה, פורסם באתר האינטרנט נבו (24.03.09)}.

הורות זו מוקנית בצו אימוץ הניתן על-ידי בית-המשפט, ועל ההליך מפקחים גורמים נוספים כגון עובדים סוציאליים ואף היועץ המשפטי לממשלה במקרים הרלוונטיים, או עמותה מוכרת ומפוקחת לעניין הליך אימוץ בין-מדינתי {סעיפים 9-6, 13-12, 22 ו- 28-28לט לחוק האימוץ}.

ד. הזיקה לזיקה - לעיתים, אדם יוכר כהורה של היילוד מתוקף קשר זוגיות בו הוא נמצא, עובר להיריון וללידה, עם בעל או בעלת הזיקה הגנטית ליילוד.

הדבר רלוונטי במקרה בו זוג אינו יכול להביא לעולם צאצא מהחומר הגנטי של שני בני הזוג, אלא רק משל אחד מהם. עם-זאת בתום ההליך שני בני הזוג מוכרים כהוריו של היילוד, כאשר אחד מהם מוכר כהורהו של היילוד מכוח הזיקה הגנטית והשני כנגזרת מהקשר הזוגי שבינו לבין ההורה הגנטי.

בחוק ההסכמים, נדרשת מפורשות זיקה גנטית בין האב המיועד לבין היילוד בסעיף 2(4) לחוק ההסכמים, אך אין דרישה לקשר גנטי בין האם המיועדת לבין היילוד, ובכל זאת בני הזוג שניהם יהיו ההורים הייעודיים.

יתרה-מזאת, סעיף 11 לחוק תרומת ביציות מעגן מפורשות את האפשרות בה תתקבל תרומת ביצית במסגרת הליך פונדקאות ישראלי.

כלומר, מצב בו מושתלת באם הנושאת ביצית של תורמת, מופרית בזרעו של האב המיועד, והיילוד יוכר בתום ההליך כילדם של שני בני הזוג {בג"צ 566/11 ממט מגד נ' משרד הפנים, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.01.14)}.

ב- בג"צ 566/11 {ממט מגד נ' משרד הפנים, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.01.14)} בית-המשפט העליון קבע בדעת רוב צו הורות פסיקתי, כפי שיובהר, במקרה של זיקה לזיקה המאפשר את רישומו של בן הזוג כהורה של הילד במרשם האוכלוסין.

נקבע כי במסגרת הליך פונדקאות חו"ל יש להוכיח קשר גנטי לאחד מההורים המיועדים.

לאחר שהוכחה זיקה גנטית זו, ניתן לרשום גם את בן הזוג השני במרשם כהורה של היילוד.

עוד קבע בית-המשפט העליון בפסק-דין זה, כי מיומם הראשון גדלים הילדים במסגרות משפחתיות בהן שתי דמויות הוריות, כאשר גם זהו שיקול הקשור בטובת הילד.

בית-המשפט העליון קבע כי טענתם הכללית של המשיבים שטובת הילדים היא מרשם אמין ומדויק אינה יכולה להתקבל כפשוטה, ולו משום שהיא מתעלמת ממציאות המסגרות המשפחתיות.

עוד הוסיף בית-המשפט העליון הזיקה לזיקה הוכרה איפוא מכוח הפסיקה ולא מכוח חוק או נוהל. אולם הכרה זו כאמור, בדומה לחקיקה שהובאה, נבעה מהזיקה הגנטית שבין היילוד לבין אחד מבני הזוג, המשליכה על בן הזוג השני, אשר נעדר זיקה גנטית ישירה ליילוד.

העניין הובא כרקע לצו הורות פסיקתי, אליו התייחסה בהרחבה המבקשת ולהקשר בו נעשה שימוש בכלי זה.

הצגתם של ארבעת האדנים מובילה למספר מסקנות. עולה כי הזיקה הגנטית מהווה את הבסיס המרכזי להקניית מעמד של הורות.

לטעמו של בית-המשפט העליון, גם המודלים של הזיקה הפיזיולוגית והזיקה לזיקה משתלבים עם מסקנה זו.

הזיקה הפיזיולוגית מכירה בחשיבותה של האם הנושאת לתהליך הפיזי של יצירת הילד. זהו שלב חיוני מבחינה ביולוגית בהבאת הילד לעולם.

בנוגע לזיקה לזיקה, ישנה הכרה חברתית במעמדה של הזוגיות ובקשר ההדוק של אותו אדם עם בעל הזיקה הגנטית. קשר זה משליך גם על בן או בת הזוג אשר לא תרמו ללידה מבחינה גנטית או פיזיולוגית.

למעשה, ההולדה הטבעית, בה יש זיקה גנטית בין היילוד לשני ההורים והאם נושאת את ההיריון, עומדת בקצה אחד של המודלים.

בקצה השני מצוי האימוץ. זהו הליך המוסדר בקפדנות על-פי דין, והוא מקנה מעמד של הורות לאנשים להם במובהק אין קשר גנטי או פיזיולוגי לילדם. ובנוסף, מבחינת הדין הישראלי כל אחד מהמודלים מקנה הורות.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

חוק חקירת סיבות מוות, התשי"ח-1958