עבירות משמעת וענישה

1. דרישת ההגינות מאדם המבקש להיות רופא
סעיף 6 לפקודת רופאי השיניים קובע את התנאים הנדרשים ממבקש לצורך הוכחת זכאותו לקבלת רישיון לעסוק ברפואת שיניים בישראל:

"6. מתן רישיון לבעלי השכלה מושלמת
(א) מי שנתקיימו בו כל אלה זכאי לקבל רישיון:
(1) הוא אדם הגון;
(2) הוא בעל השכלה בריפוי שיניים;
(3) הוא עמד בבחינות שקבע המנהל בתקנות לאחר התייעצות עם המועצה המדעית;
(4) הוא אזרח ישראלי או בעל רישיון לישיבת קבע או לישיבת ארעי בישראל.
(ב) ואלה בעלי השכלה לעניין סעיף-קטן (א)(2):
(1) מי שקיבל תואר המעיד על סיום חוק לימודיו כרופא שיניים בבית-ספר לרפואת שיניים של מסוד השכלה גבוהה בישראל שהמועצה להשכלה גבוהה הכירה בו;
(2) מי שסיים חוק לימודיו ברפואת שיניים באוניברסיטה או בבית-ספר לרפואת שיניים ברמה אוניברסיטאית בחוץ-לארץ שהמנהל הכיר בהם ובידו דיפלומה שהמנהל הכיר בה."

התנאים המפורטים בסעיף הם מצטברים ודי באי-קיומו של אחד מהם כדי לשלול מהמבקש את זכאותו לרישיון. סעיף-קטן (א)(1) קובע את התנאי של "אדם הגון". משמעותו של מונח זה נבחן על-פי הקשרו ובמיוחד על-פי התכלית והמטרה העומדת ביסוד הפקודה. על בסיס אלה, יש לבחון את דרישת ההגינות המופיעה בסעיף-קטן (א)(1) לאור האופי של המקצוע המיוחד בו עוסקת הפקודה, ייעודו, ואמות-המידה הבסיסיות הנדרשות ממי שמבקש לעסוק במקצוע רפואת השיניים.

נדמה שאין צורך להכביר מילים על כך שמקצוע הרפואה בכלל, ורפואת השיניים בפרט, דורש ממי שמבקש לעסוק בו להיות "אדם הגון". אך ברור הוא כי דרישת ההגינות מאדם המבקש להיות רופא, הינה פועל יוצא של המקצוע החשוב והמיוחד של רופא שבידיו מופקדים חייו ובריאותו של אדם {עת"מ (יר') 1295/09 ד"ר טל בר נ' מנהל האגף למקצועות רפואיים במשרד הבריאות ד"ר אמיר שנון, תק-מח 2009(3), 1620 (2009)}.

2. שימוש בכינוי ללא הרשאה
סעיף 36 לפקודת רופאי השיניים קובע כדלהלן:

"36. איסור השימוש בכינוי שלא הורשה
מורשה לריפוי שיניים לא יטול לעצמו כינוי או הגדר המסתברים כרמז שיש לו מעמד או כשירות מקצועיים זולת אלה שיש לו למעשה ושפורטו בבקשה שהגיש לרישיון או לתעודת היתר - או בבקשה אחרת אם רכש אותם לאחר מכן - ושהמנהל אישר אותם, ולא ישתמש בכינוי או הגדר כאמור בנוגע לעבודתו המקצועית או לחצריו ולא יציג אותם על חצריו."

הוראה כמעט זהה מצויה בסעיף 9 לפקודת הרופאים (נוסח חדש), התשל"ז-1976. בית-המשפט עמד על כך ש"עיקר תכליתו של הסעיף הנדון היא הגנה על האינטרס הציבורי ועל המידע של הציבור בדבר ההשכלה, ההכשרה והרמה המקצועית של רופא השיניים" {ע"א 2518/02 ד"ר סמיון נ' שר הבריאות, פ"ד נז(1), 778 (2003), פסקה 6}.

נדמה כי ברגיל, סעיף זה נועד להבטיח הימנעות ממצב בו "מורשה לריפוי שיניים" {כהגדרת מונח זה בפקודה, מונח הכולל בתוכו גם רופא שיניים} מתהדר במומחיות בתחומים מקצועיים ספציפיים מבלי שתהיה בידו הסמכה כדין.

ראוי ליתן את הדעת לתמונה המתקבלת מנייר עמדה שפרסמה ההסתדרות הרפואית בישראל:

"התואר 'פרופסור' (פרופ') הוא תואר אקדמי, הניתן לרופא המלמד או העוסק במחקר במסגרת אוניברסיטאית. אין לתואר זה ולא כלום עם טיפול בחולים. למרות שאנו סמוכים ובטוחים, כי הקורא לעצמו 'פרופסור' אכן קיבל תואר זה ביושר, הרי במדינות שונות משמש התואר 'פרופסור' במצבים שונים ולמטרות שונות. הדבר עלול לגרום להטעיית הציבור, בייחוד אם התואר 'פרופסור' ניתן לצורך הוראה לפרקי זמן קצובים באוניברסיטה זרה, או שהתואר 'פרופסור' שבו מחזיק האדם אינו בתחום הרפואה.

במשך שנים אנו שבים ונתקלים בתלונות מצד הציבור בנושא זה. הציבור הרחב בארץ רואה באדם המחזיק בתואר 'פרופסור' רופא בכיר ומנוסה יותר ומעדיף אותו לעיתים קרובות על פני סתם 'דוקטור'. פועל יוצא מעמדת הציבור הוא שהתואר 'פרופסור' נושא עמו יתרונות כלכליים ברורים וחד-משמעיים. נקל איפוא להבין את רחשי לבו של ציבור, המבקש להיות בטוח שה'פרופסור' שהגיע אליו הוא אכן פרופסור לרפואה על-פי הקריטריונים המקובלים בארץ" {"מי ייקרא פרופסור?" (נייר עמדה של ההסתדרות הרפואית בישראל, 2009); והשווה: ת"א (מחוזי יר') 3002/05 גור אריה נ' ד"ר דודאי, פורסם באתר האינטרנט נבו (01.10.09), פסקה 82}.

נוכח הדברים האמורים, התואר "פרופסור" הוא בגדר "כינוי" המסתבר בעיני הציבור למצער כ"רמז", כי לנושא בו יש "מעמד" מקצועי מסויים {על-פי המונחים שבסעיף 36 לפקודת הרופאים}. מסקנה זו עולה גם מהנוסח המקורי האנגלי של סעיף 36 לפקודת הרופאים, הוא סעיף 10(3) לפקודת רופאי השיניים, 1945, כדלהלן:
"No person authorized to practice dentistry shall take or use, or fix to, or use in connection with his premises or practice, any title or description reasonably calculated to suggest that he possesses any professional status or qualification other than the status or qualification which he in fact possesses…"
גם בנוסח זה מדובר על "מעמד מקצועי "ולא רק על "כישורים מקצועיים", ולפיכך נראה שהכוונה אינה רק להגדרה הטכנית-פורמלית של התואר המקצועי גרידא, אלא גם לתיאור של המעמד המקצועי. לא מדובר רק ב"תואר" במובנו המצומצם {title}, אלא גם בכל נתון שיש בו משום "תיאור" של המעמד {סטאטוס} המקצועי {description}.

זאת ועוד, יש לייחס משמעות לשימוש שעשה המחוקק בשני המונחים הנ"ל, הן כישורים מקצועיים והן מעמד מקצועי, באופן שייקבע שהוראת הסעיף אינה מצומצמת לאיסור שימוש בכינוי שלא משקף את הכישורים המקצועיים, את התואר הרשמי, והיא משתרעת גם על שימוש בכינוי שמתאר שלא כהלכה את מעמדו המקצועי של המורשה לריפוי שיניים, ובכלל זה כינוי אקדמי.

נוסח הוראת הפקודה רחב דיו על-מנת שהאיסור שבה יחול גם על שימוש בתואר פרופסור שלא אושר על-ידי המנהל, והדבר משתלב עם המטרה העומדת ביסוד ההוראה, מניעת הטעייה של הציבור. המצרף לשמו תואר פרופסור, אף אם מדובר בתואר אקדמי ולא מקצועי, מאדיר את מעמדו המקצועי ומצביע ולו על קיומה של אפשרות {ודי בכך, שהרי נאמר בסעיף "המסתברים כרמז"} שהמעמד המקצועי שיש לו רם יותר לעומת מי שאינו נושא בתואר זה.

על-כן, על-מנת שניתן יהיה לפקח כראוי על השימוש שנעשה בתואר האמור, מתחייב, בהתאם להוראת סעיף 36 לפקודת הרופאים, שתוגש בקשה למנהל הכללי של משרד הבריאות, הוא "המנהל" כהגדרתו בסעיף 1 לפקודת הרופאים. ללא אישורו של המנהל, אין בידי מורשה לריפוי שיניים להציג עצמו כ"פרופסור" במסגרת עבודתו {ע"א 2792/13 עמותת רופאי השיניים הערביים בישראל נ' דר נתן שטיירמן, תק-על 2014(4), 7900 (2014)}.

3. שימוש שלא כדין בתואר פרופסור - הערעור התקבל בחלקו
ב- ע"א 2792/13 {עמותת רופאי השיניים הערביים בישראל נ' דר נתן שטיירמן, תק-על 2014(4), 7900 (2014)} נדון ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בנצרת, בגדרו נדחתה תובענת המערערת למתן סעד הצהרתי לפיו יוצהר, כי השימוש בתואר "פרופסור" על-ידי המשיב 1, או מי מטעמו, נעשה שלא כדין, ולמתן צו מניעה האוסר עליו לשאת תואר זה ולעשות בו שימוש בכל פורום שהוא.

המשיב הוא רופא שיניים במקצועו ובין-היתר הוא בעליה של המשיבה 2, מרפאת השיניים "שן עולם". המערערת היא עמותה, המציגה עצמה כפועלת למען ציבור רופאי השיניים הערביים וציבור המטופלים.

במהלך שנת 2009 מונה המשיב על-ידי האוניברסיטה לרפואה ורוקחות "קרול דה-וילה" בבוקרשט, לפרופסור עמית אוניברסיטאי בפקולטה לרפואת שיניים, המחלקה לאימפלנטולוגיה אוראלית {מדעי השתל} בבית-החולים הקליני לכירורגית פה ולסת.

בהזדמנויות אחדות נעשה בקשר עם המשיב שימוש בתואר "פרופסור" בווריאציות שונות.

המערערת, אשר סברה, כי המשיב עשה שימוש בתואר פרופסור שלא כדין, פנתה למשרד הבריאות לבירור האם המשיב אכן רשאי לשאת בתואר האמור. נשלח לבא-כוח המערערת מכתב מטעם מנהל האגף לרישוי מקצועות רפואיים ובו נכתב, כי אין בידו מידע כלשהו שיש בו לאשר או להכחיש, כי המשיב הוא בעל תואר פרופסור.

אולם, ככל הידוע לו, לא הגיש המשיב בקשה למשרד הבריאות להכרה בתואר פרופסור, וממילא הוא לא קיבל אישור שכזה. בנוסף לכך, נשלח למשיב מכתב מטעם האגף להבטחת איכות במשרד הבריאות ובו נכתב, בהתייחס לכתבה שפורסמה באתר "בוקרא" ולהודעה מטעם המשיב, כי הוא עושה שימוש בתואר האמור במקרים נוספים, כי ברשומות משרד הבריאות אין למשיב תואר פרופסור, ולפיכך השימוש שהלה עושה בתואר אינו כדין, בהיותו מנוגד לסעיף 36 לפקודת רופאי השיניים (נוסח חדש), התשל"ט-1979 {ייקרא להלן: "פקודת רופאי השיניים"}, ולתקנות 2(1)(א), 2(1)(ו) ו- 2(1)(ח) לתקנות רופאי השיניים (פרסומת אסורה), התשס"ט-2009 {ייקרא להלן: "תקנות רופאי השיניים"}.

המערערת הגישה לבית-המשפט המחוזי בנצרת תובענה בדרך של המרצת פתיחה למתן סעד הצהרתי לפיו יוצהר, כי נעשה על-ידי המשיב שימוש שלא כדין בתואר פרופסור, ולמתן צו מניעה האוסר עליו לשאת תואר זה או לעשות בו שימוש בכל פורום שהוא.

בית-המשפט המחוזי דחה את תביעת המערערת, בקבעו, כי המשיב לא עשה שימוש לרעה בתוארו או פרסם עצמו כפרופסור שלא כדין. נקבע, כי התואר הוענק למשיב על-ידי מוסד אשר לימודי הרפואה בו מוכרים על-ידי משרד הבריאות, וכי אין כל הוראה בחוק המועצה להשכלה גבוהה, התשי"ח-1958 האוסרת שימוש בתואר אקדמי שהוענק במוסד מחוץ לישראל. יחד-עם-זאת, קבע בית-המשפט, כי השימוש בתואר פרופסור על-ידי המשיב בגדר פרסומת כפוף להוראת תקנה 2(1)(ח) לתקנות רופאי השיניים.

לפיכך נקבע, כי המשיב רשאי לעשות שימוש בתואר פרופסור לצד שמו "ככל שאין בכך כדי להוות פרסומת המטעה את הציבור או פוגעת בכבוד המקצוע ובהתאם לתנאים שנקבעו לשם כך בחוק". בכפוף לכך, קבע בית-המשפט, כי ציון התואר "פרופסור" לצד שמו של המשיב ולצד תוארו כ"ד"ר", כפי שנעשה על דלת המרפאה ועל גבי מסמכיה, הוא כדין.
כמו-כן, בהתייחסות בית-המשפט לפרסום שנעשה באתר "בוקרא" נקבע, בהתאם למכתב הבהרה שצורף מטעם מנהלי האתר, כי הפרסום נעשה על דעתם וביוזמתם של כתבי האתר וללא ידיעתם של הנתבעים, וממילא אין מדובר בכתבת פרסום, כי אם בכתבה ביקורתית. כמו-כן נקבע, כי הצגת המשיב כפרופסור לא בוצעה לבקשתו, כי אם ביוזמת הכתב.

נוכח זאת נקבע, כי המכתב שנשלח מטעם האגף להבטחת איכות במשרד הבריאות בו צויין, כי המשיב עשה שימוש שלא כדין בתואר פרופסור במסגרת הכתבה האמורה, איננו מסייע להוכחת טענות המערערת, שכן כלל לא מדובר בפרסום מטעם המשיב. לבסוף, באשר לציון שמו של המשיב כפרופסור בפרוטוקול ישיבת ועדת הכנסת, קבע בית-המשפט, כי הרישום האמור לא נעשה בידיעתו של המשיב, וממילא אין לראות בפרוטוקול משום "פרסום" לעניין התקנות.

בית-המשפט קבע, כי על-מנת שניתן יהיה לפקח כראוי על השימוש שנעשה בתואר האמור, מתחייב, בהתאם להוראת סעיף 36 לפקודת הרופאים, שתוגש בקשה למנהל הכללי של משרד הבריאות, הוא "המנהל" כהגדרתו בסעיף 1 לפקודת הרופאים. ללא אישורו של המנהל, אין בידי מורשה לריפוי שיניים להציג עצמו כ"פרופסור" במסגרת עבודתו.

בקביעה זו בית-המשפט לא הניח בהכרח, כי המנהל, או מי מטעמו, יכריע לבדו מיהו הזכאי להיקרא "פרופסור" מבחינה מהותית, ובאילו תנאים, שכן לשם כך ביכולתו {או אולי אף מחובתו} להיוועץ בגורמים רלבנטיים, כדוגמת המועצה להשכלה גבוהה או האיגוד המקצועי, ולקבוע נהלים ברורים. אולם, בהתאם לסעיף הנדון, המנהל הוא הגורם המפקח על השימוש הנעשה בתואר האמור במסגרת עיסוקו של מורשה לריפוי שיניים.

כמו-כן הדגיש בית-המשפט, כי האמור כאן מתייחס לנסיבותיו של תיק זה, דהיינו, למצב שבו מדובר במי שתואר "פרופסור" הוענק לו על-ידי מוסד אקדמי שאינו בתחום מדינת ישראל. בכל הנוגע לרופא שיניים שכיהן או מכהן כפרופסור בפקולטה לרפואה באחת מהאוניברסיטאות בארץ, עמדת ההסתדרות הרפואית בישראל היא, שמנקודת מבטה אין מניעה לכך שהוא יעשה שימוש בתוארו זה בכפוף לתנאים שנקבעו לכך. על-כן, לכאורה, ייתכן שבנסיבות אלה אין צורך בפניה למנהל. עם-זאת, סוגיה זו לא נדונה בפני בית-המשפט, ועל-כן הוא לא נתן את חוות-דעתו בעניין זה.

באשר לתקנה 2(1)(ח) לתקנות הרופאים, קבע בית-המשפט, כי ראשית, תקנה זו קובעת את האופן בו ייעשה שימוש בתואר "פרופסור לרפואת שיניים" במסגרת פרסומת, ולא בהקשרים אחרים.

שנית, תקנות אלו הותקנו מכוח פקודת רופאי השיניים וכפופות להוראותיה. על-כן, הוראת תקנה זו תקפה כלפי מורשה לריפוי שיניים רק ככל שהלה קיבל היתר מהמנהל לשימוש בתואר "פרופסור" מכוח סעיף 36 לפקודת רופאי השיניים.

לפיכך, קבע בית-המשפט, כי בית-המשפט המחוזי שגע בקובעו, כי הוראת התקנה מכשירה את השימוש שנעשה על-ידי המשיב בתואר "פרופסור" על דלת מרפאתו ובמסמכיה, מה גם שספק רב, אם שימוש זה הוא בגדר "פרסומת", כפי שכנראה הניח בית-המשפט המחוזי.

כאמור, התקנות מסדירות את האפשרות לציין את התואר פרופסור במסגרת פרסומת, כהגדרתה בתקנות, ולא את מכלול ההיבטים של האפשרות האמורה {על גבי נייר מכתבים, מסמך רפואי, דלת המרפאה וכו'}. באשר לפרסומת, נדרשת הוספת הפרטים הכוללים את שם המוסד, המדינה בה הוא פועל והתקופה שבגדרה הוענק התואר. אלא שבטרם ניזקק להסדרת השימוש בתואר פרופסור במסגרת פרסומת, יש להידרש תחילה לשאלה האם בכלל רשאי מורשה לריפוי שיניים פלוני להשתמש בתואר זה, נושא המוסדר בהוראת סעיף 36 לפקודת הרופאים.

הן משרד הבריאות והן המועצה להשכלה גבוהה ביקשו להימחק מהתובענה שהתבררה בבית-המשפט המחוזי, בלי שהציגו, לגופו של עניין, את עמדתם בסוגיה. בית-המשפט קבע, כי היה מקום לשמוע את עמדת הרשויות בסוגיה הנדונה, אם כי, מהחומר עלה, כי הן הביעו מורת רוח לגבי התנהלות המשיב. בכוחן של הרשויות לקבוע, בהמשך לפסק-דין זה, הוראות וכללים ברורים יותר המסדירים את אופן הפעלת הפיקוח מצד המנהל על השימוש בתואר האמור על-ידי מורשה לריפוי שיניים. טובתו של הציבור מחייבת, כי הסדרה שכזו תעשה, שכן, כאמור לעיל, שימוש פרוץ בתואר זה עלול להביא להטעיית הציבור. עוד ציין בית-המשפט, כי אף אם מניעיה האמיתיים של המערערת אינם נוגעים לבירור השאלה מיהו הרשאי לשאת בתואר פרופסור ואין עניינה בטובת הציבור הרחב, כטענת המשיבים, ערעורה זה מעלה סוגיה אשר חורגת מעניינם הפרטני של הצדדים ודורשת פתרון, ואין בטענות בדבר חוסר תום-לב של המערערת, כשלעצמן, בכדי להביא לדחיית הערעור מבלי להסדירה.

לאור כל האמור לעיל, קבע בית-המשפט, כי הערעור מתקבל בחלקו, באופן שפסק-דינו של בית-משפט קמא מבוטל ביחס למשיבים 1 ו- 2 {לרבות חיוב המערערת בהוצאות משיבים אלה} ויינתן על-ידי בית-המשפט צו מניעה האוסר עליהם להצמיד תואר "פרופסור" לשם המשיב 1 ולעשות בתואר זה שימוש בקשר עם עיסוקו של המשיב 1 כרופא שיניים, מבלי שקיבלו את אישור המנהל הכללי של משרד הבריאות ועל-פי תנאיו של אישור זה, ככל שיינתן. הערעור בעניינם של המשיבים 3 ו- 4 נדחה.

4. שימוש בתואר פרופסור לרפואת שיניים שלא כדין - התביעה נדחתה
ב- ה"פ (נצ') 44442-08-11 {עמותת רופאי השיניים הערביים בישראל נ' דר' נתן שטיירמן ואח', תק-מח 2013(1), 12717 (2013)} המבקשת, עמותת רופאי השיניים הערביים בישראל, הגישה תובענה למתן סעד הצהרתי לפיו יוצהר, כי שימוש בתואר "פרופסור" על-ידי המשיב 1, ד"ר נתן שטיירמן, אשר משמש כבעליה של מרפאת שיניים "שן עולם", נעשתה שלא כדין ועל-כן היא עותרת למתן צו מניעה האוסר עליו לשאת תואר זה או לעשות בו שימוש בכל פורום או בכל תכתובת שהיא.

במקביל להגשת התביעה, הגישה המבקשת בקשה למתן צו מניעה זמני המורה לנתבעים או מי מהם לפעול למניעת המשך השימוש בתואר "פרופסור" על-ידי המשיב במסגרתם ובכלל ולהפיץ לכל רשומות הרופאים וציבור הלקוחות, כי המשיב אינו בעל תואר "פרופסור", זאת עד למתן החלטה אחרת במסגרת התובענה.

בית-המשפט קבע, כי המשיב לא עשה שימוש לרעה בתוארו ופרסם עצמו כ"פרופסור" שלא כדין, או כי היתה לו כוונה לעשות כן. די בכך כדי להביא למסקנה, כי דין התביעה להידחות.

5. העותר עסק ברפואת שיניים ללא רישיון במשך תקופה ממושכת, והציג רישיון מזוייף - העתירה נדחתה
ב- עת"מ (יר') 1295/09 {ד"ר טל בר נ' מנהל האגף למקצועות רפואיים במשרד הבריאות ד"ר אמיר שנון, תק-מח 2009(3), 1620 (2009)} נדונה עתירה שהגיש ד"ר טל בר על החלטתו של מנהל האגף למקצועות רפואיים במשרד הבריאות, בה דחה את בקשתו של העותר לקבל רישיון לעסוק ברפואת שיניים, לאחר שקבע, כי העותר עסק ברפואת שיניים מבלי שהיה בידו רישיון כדין והשתמש במסמך מזוייף שאינו רישיון כדין.

העותר, יליד 1973, סיים בשנת 2000 את לימודיו בבית-הספר לרפואת שיניים באוניברסיטה העברית בירושלים. העותר לא סיים את עבודת הגמר בה הוא מחוייב ובשל כך לא היה זכאי לקבל רישיון קבוע לעסוק ברפואת שיניים.

העותר השלים את עבודת הגמר בה היה חייב רק באוגוסט 2005 ובנובמבר 2008 פנה אל המשיב בבקשה לקבל רישיון קבוע לעסוק ברפואת שיניים.
המשיב השיב לעותר, כי העותר עסק שנים רבות ברפואת שיניים ללא רישיון, בניגוד לחוק, דבר המהווה עבירה פלילית. וגם בהסתמך על דבריו, עשה שימוש במסמך מזוייף {עבירה חמורה על החוק}.המבקש רישיון לעסוק ברפואת שיניים נדרש, בין-היתר, להיות אדם הגון. כיוון, שלכאורה, העותר אינו עומד בדרישה זו, הוא אינו זכאי לרישיון לעסוק ברפואת שיניים במדינת ישראל.

השאלה המרכזית שעמדה להכרעה בפני בית-המשפט היא האם החלטת המשיב, כי העותר אינו "אדם הגון" כמשמעותו בסעיף 6(א)(1) לפקודת רופאי השיניים וכי, בשלב זה, הוא אינו זכאי לקבל רישיון לעסוק ברפואת שיניים, הינה החלטה סבירה וראויה.

בית-המשפט קבע, כי בחינת מכלול הנתונים והראיות שהיו בפני המשיב מביאה למסקנה, כי בידי המשיב קיימת תשתית ראייתית מבוססת היטב וכי אין עילה להתערב בהחלטתו.

מהנתונים והמסמכים שעמדו בפני המשיב עלה בבירור, כי המשיב לא האריך את ההיתר הזמני שנתן לעותר. עוד עלה בבירור, כי המשיב לא העניק לעותר מעולם היתר קבוע לעסוק ברפואת שיניים. אין חולק, כי המשיב עסק ברפואת שיניים גם לאחר שפג תוקפו של הרישיון הזמני שניתן לו, ועד למועד החלטתו של המשיב. לפיכך, העותר עסק במקצוע רפואת השיניים בלא שהיה בידו רישיון חוקי ותקף לכך {תקופה של כ- 7 שנים} ללא רישיון תקף כחוק.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי בחינת המסמך הלא מקורי שהציג העותר למשיב ואשר נחזה להיות רישיון של קבע העלתה, כי מדובר לכאורה במסמך מזוייף. ראשית, יש לציין, כי העותר לא הציג כנדרש את הרישיון המקורי, אלא עשה שימוש בצילום סרוק של רישיון, אף לא טרח לצרף לעתירה העתקו של מסמך זה. אולם, וזה העיקר, בחינת המסמך הנושא כותרת רישיון קבוע העלתה לכאורה, כי מדובר במסמך מזוייף.

ראשית, בחלק האחורי של המסמך שהציג העותר חתום אדם אחר, ונתוני הוותק שנקבעו בו אינם מתאימים כלל לנתוניו של העותר. המשיב ציין כי, כעניין של מדיניות, האגף לרישוי מקצועות רפואיים, כמו גם לשכת הבריאות באשקלון, אינם שולחים {ללא יוצא מן הכלל} רשיונות באמצעות הפקס, דבר המעלה תמיהות ומעמיד בספק את גרסתו של העותר. זאת ועוד, גרסתו של העותר על פניותיו לגורמים שיסייעו לו בקבלת הרישיון או פנו אליו והודיעו לו על כך שרשיונו הגיע, לקתה בעמימות ונעדרו ממנה פרטים מזהים כלשהם אודות זהותם של אותם גורמים.

בהקשר זה יש לציין, כי המשיב ערך בדיקה עם עובדי לשכת הבריאות והאגף לבריאות השן אשר הכחישו את כל הטענות שהעלה העותר על פניותיו לסיוע או משלוח העתק רישיון בפקס. העיקר הוא שעותק הרישיון שהעותר עשה בו שימוש נראה על פניו כחשוד בזיוף וחשוב לא פחות הוא שמדובר ברישיון שכלל אינו מתאים לנתוניו של העותר, מה גם שהעותר באותה עת לא היה זכאי, ועל כך אין חולק, לקבל רישיון של קבע לעסוק ברפואת שיניים.

כמו-כן, מפניותיו של העותר למשיב עלה בבירור, כי העותר ידע היטב, כי אינו רשאי לעסוק ברפואת שיניים ללא רישיון זמני ובכלל, ועל פניו עולה תמיהה מהעובדה, כי למרות שעסק ברפואת שיניים מספר שנים {לאחר שפג תוקפו של הרישיון הזמני ביום 22.11.01} הוא פנה בבקשה לקבלת רישיון קבוע לעסוק ברפואת שיניים רק בנובמבר 2008.

לאור האמור לעיל, קבע בית-המשפט, כי הנתונים והתשתית הראייתית שעמדו בפני המשיב הצדיקו את המסקנה, כי בשלב זה לא ניתן להעניק לעותר רישיון לעסוק ברפואת שיניים שכן הוא אינו עומד בדרישת ההגינות כמשמעותה בסעיף 6(א)(1) לפקודת רופאי השיניים.

לעותר אין זכות לעסוק במקצוע רפואת שיניים אם אינו עומד בכל הדרישות שהציבה פקודת רופאי השיניים וכנגד זכותו של העותר, עומדת זכותו של הציבור, כי במקצוע הרפואה יעסקו רק מי שעומדים בדרישות ובתנאים שנקבעו בפקודה בכלל ובדרישת ה"הגינות" בפרט. על בסיס מכלול הנתונים והראיות שעמדו בפני המשיב בעניינו של העותר, החלטת המשיב סבירה ומידתית ואין כל הצדקה להתערב בה. מהתשתית הראייתית שעמדה בפני המשיב עלה לכאורה, כי התנהלותו של העותר היתה חמורה ובעייתית ובשלב זה היא מעוררת ספק בנוגע ליושרו והגינותו בשים-לב למקצוע הרפואה הדורש אמון, אחריות והגינות, בנוסף על הידע והכישורים המקצועיים.

עם-זאת, בית-המשפט הוסיף, כי החלטתו של המשיב בנוגע להגינותו של העותר נכונה וסבירה לעת הזו בלבד ויש לשוב ולבחון את בקשתו של העותר למתן רישיון קבוע לעסוק ברפואת שיניים, לאחר שתסתיים החקירה המשטרתית או לאחר חלוף זמן סביר, אם החקירה לא תסתיים במלואה. ואכן בהודעה משלימה שהגיש המשיב הוא הודיע, כי ישוב ויבחן את בקשתו של העותר פעם נוספת לאחר השלמת החקירה המשטרתית בענייננו.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את העתירה, וקבע, כי המשיב ישוב ויבחן פעם נוספת את בקשתו של העותר לאחר שתושלם החקירה המשטרתית בעניינו או בחלוף 6 חודשים מיום מתן פסק-הדין, לפי המוקדם.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

עבירות משמעת וענישה