אף-אוזן-גרון

1. חירשות
ב- ע"א 11587/05 {מרים וענת פרידמן נ' עיריית חיפה ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (2008)} קבע כב' השופט י' דנציגר כי "צדק בית-המשפט קמא כאשר קבע כי לא הוכח קשר סיבתי-עובדתי בין חירשותה של מרים לבין השילוב של תרופת הקנמיצין ותרופת הלזיקס אשר ניתנו לה, ואפילו אם היה מוכח - הרי שמתן התרופות במינון ובמשך הזמן בו ניתנו לא היווה רשלנות מצד הצוות הרפואי שטיפל במרים".

בנוסף, "יש לדחות אף את טענות המערערות לפיהן היה על הצוות הרפואי לקבל את אישור הוריה של מרים לפני מתן תרופת הקנמיצין. בית-המשפט קמא נמנע מלדון בטענה זו מכיוון שלא הוזכרה בסיכומי המערערות". ובהמשך לפסק-הדין, "בצדק טוענים המשיבים כי לא ניתן לדרוש מהצוות הרפואי לבקש את אישור המטופל או הוריו לפני מתן כל תרופה שיש בה סיכון כלשהו. במיוחד הדבר נכון כשמדובר בתרופות חיוניות כמו במקרה שלנו, אשר הסכנה הידועה מהן אינה גבוהה".

2. שירותי בריאות כללית - בית חולים ביקור חולים - אובדן שמיעה - התביעה נדחתה
ב- ת"א (יר') 38559-05-10 {כהן נ' שירותי בריאות כללית וצדדים שלישיים, תק-של 2014(4), 21964 (2014)} נדונה תביעה בעילה של רשלנות רפואית אשר הגיש התובע בעקבות אובדן שמיעה בו לקה באוזן ימין.

לטענת התובע, הוא לקה באובדן שמיעה פתאומי אשר לא אובחן בזמן על-ידי רופאי הנתבעת חרף סימנים ונורות אזהרה אשר הצביעו על קיומה של הבעיה.

לטענת הנתבעת, יש לדחות את התביעה שכן לא הוכחה רשלנות הנתבעת ולא הוכח כי התובע סבל מאובדן שמיעה פתאומי. עוד לטענתה, במועד בו פנה התובע לטיפול אצל רופאיה הוא לא סבל מחירשות כלל.

לחלופין, ואם לא תידחה התביעה נגדה, טענה הנתבעת כי יש לחייב את הצדדים השלישיים לשפות אותה הן בשל רשלנותם כלפי התובע, אם תקבע, והן בשל התחייבותם החוזית לשפות ולפצות אותה בגין כל נזק שייגרם.

לטענת הצדדים השלישיים יש לקבוע כי התובע לא הוכיח את הרכיב המרכזי בתביעתו, כלומר כי סבל ממצב של חירשות פתאומית; על-פי עדות התובע הוא התלונן לראשונה על אובדן שמיעה ביום 26.10.07 ולכן אין קשר בין הטיפול שקיבל מהצדדים השלישיים כחודש לאחר מכן ובין הנזקים הנטענים.

בית-המשפט קבע כי התובע לא לקה באובדן שמיעה פתאומי. לכן, לאור העובדה כי טענות התובע כלפי התנהלות הרופאים והנזק שנגרם לו בגינה מבוססות על כך שהוא לקה באובדן שמיעה פתאומי - דין התביעה להידחות.

3. שירותי בריאות כללית - רעשים באוזניה ועל ירידה בשמיעה - אי-איבחון גידול בראשה של התובעת
ב- ע"א 6953/12 {אביה כהן נ' שירותי בריאות כללית ואח', תק-על 2014(3), 2736 (2014)} נדון ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי במסגרתו נדחתה תביעת המערערת בעילה של רשלנות רפואית ונקבע כי המשיבים לא התרשלו כלפיה.

בשנת 2000 פנתה המערערת אל המשיב 2 והתלוננה בפניו על רעשים באוזניה ועל ירידה בשמיעה. רופא המשפחה הפנה אותה למומחה אף אוזן גרון ולבדיקת שמיעה.

יומיים לאחר מכן פנתה המערערת למשיב 3 - רופא אף אוזן גרון. בבדיקה נצפו נוזלים באוזניים ובצקת בגרון והרופא סבר שמדובר במחלה ויראלית.

מלבד פניה זו לרופא המשפחה, הייתה פניה נוספת של המערערת שקדמה לה ושהצדדים חלוקים לגבי המועד והתוכן שלה, ובית-המשפט המחוזי קבע שהפניה הייתה בשנת 2000 ושהייתה בעניין רעשים וכאבים באוזניים.

המערערת לא שבה והתלוננה על מיחושים אלה עד שנת 2004. בשנת 2004 הגיעה המערערת מספר פעמים לביקור אצל רופא המשפחה ומומחה אף אוזן גרון, בגין אותה תלונה.

במהלכם היא הופנתה לבדיקת C.T. אשר פוענחה, באופן שגוי, כתקינה.

שלושה חודשים לאחר מכן, פנתה המערערת מיוזמתה באופן פרטי למומחה אשר הפנה אותה לבדיקת M.R.I. בבדיקה, התגלה בראשה גידול בגודל של 3.5 ס"מ אך כאשר הוצא הגידול בניתוח התברר שגודלו הוא 4.5 ס"מ. מדובר בגידול שבדרך כלל גדל באיטיות אך אצל צעירים קיים סיכוי שיגדל באופן מהיר יותר.

המערערת עתרה לבית-המשפט המחוזי וטענה כי המשיבים התרשלו בכך שלא איבחנו את הגידול כבר בשנת 2000, בין היתר, משום שלא הפנו אותה לבדיקת הדמיה ולא ביצעו מעקב על מצבה.

היא טענה כי עקב האיחור בגילוי הגידול התפתח ונזקו גדל, זאת בנוסף לנזקים שנגרמו לה כתוצאה מהניתוח והוצאת הגידול מהמוח.

בית-המשפט המחוזי קבע כי לא הייתה התרשלות באיבחון הגידול בשנת 2000 וזאת משום שרופא המשפחה חשד בקיומו של "ממצא רציני באוזן" והפנה אותה לבדיקות הנחוצות "בדחיפות".
עוד נקבע כי לא היה מחובתם של המשיבים לערוך מעקב אחר מצבה של המערערת רק משום שהיא התלוננה לראשונה על רעשים באוזן וירידה בשמיעה אך לא שבה והתלוננה על כך עד לשנת 2004.

בית-המשפט דחה את טענת המערערת בדבר נזק ראייתי שנגרם לה עקב מילוי לא עקבי של הרשומות הרפואיות, וקבע כי בכך אין להעביר את נטל ההוכחה, וזאת משום שניתן היה להשלים את החסר מתוך ראיות משלימות אחרות.

לבסוף, נקבע כי אפילו אם הייתה מוכחת התרשלות, לא מתקיים קשר סיבתי בין האיחור באבחון הגידול לבין הנזק שנגרם למערערת, שכן גם המומחה מטעמה של המערערת ציין כי גם אם היו מגלים את הגידול בשנת 1999, גודלו באותה עת היה מחייב לבצע את הניתוח.

בנוסף נקבע, כי מכיוון שהגידול התפתח באופן איטי, לעיכוב של שלושה חודשים בגילויו אין כל משמעות ביחס להיקף נזקה של המערערת.

בית-משפט שלערעור דחה את הערעור בקובעו כי טענות המערערת, רובן ככולן, מופנות כלפי קביעותיו העובדתיות של בית-המשפט המחוזי וככלל, ערכאת הערעור לא תתערב בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית אלא בנסיבות מיוחדות, כאשר מתגלה שגיאה בולטת בפסק-הדין כגון כאשר ממצאי העובדה אינם מעוגנים כלל בחומר הראיות, או מקום שבו הגרסה העובדתית שאומצה אינה מתקבלת על הדעת ואינה מתיישבת עם מבחנים של הגיון ושכל ישר.

4. שירותי בריאות כללית (בית חולים סורוקה) - ניתוח באוזן אשר גרם לחירשות - התביעה התקבלה - בית-משפט פסק לתובעת סך של 600,000 ש"ח
ב- ת"א (ב"ש) 5910/07 {א' א' נ' שירותי בריאות כללית, תק-של 2014(1), 109120 (2014)} התובעת, ילידת 1998, נותחה ביום 17.08.04, בבית החולים "סורוקה" בשל חדירת גוף זר {אבן חצץ} לתעלת האוזן הימנית.

הניתוח בוצע על-ידי ד"ר נילי סגל {להלן: "ד"ר סגל"}, בתפקידה כרופאה מתמחה, במחלקת אף אוזן גרון בבית חולים סורוקה. הניתוח בוצע בהרדמה מלאה בשל חוסר שיתוף פעולה מצד התובעת, ונמשך, כך על-פי דו"ח הניתוח, מהשעה 20:18 ועד לשעה 21:19 בערב. במועד הניתוח הייתה התובעת בת כחמש וחצי שנים {להלן: "הניתוח הראשון"}.

ביום 18.08.04, יום שחרורה מבית החולים, התובעת נחבלה על-ידי דלת אוטובוס של הנתבעת 4, והופנתה שוב למיון בבית החולים סורוקה.

בדו"ח השחרור צויין כי לא נמצאו סימני חבלה חיצוניים על גופה, למעט דימום מאוזן ימין בשל הניתוח הראשון. התובעת שוחררה בו ביום לביתה עם המלצה למנוחה ולהמשך מעקב רפואי {להלן: "תאונת האוטובוס"}.

ביום 20.08.04, התובעת נלקחה על-ידי הוריה לרופא ילדים בעקבות החמרה במצבה הרפואי. על-פי דו"ח רופא הילדים התובעת התלוננה על סחרחורות; הקאות; כאבי ראש ובטן. רופא הילדים שבדק את התובעת ציין כי "בבדיקה נוירולוגית הולכת עם אטקסיה נוטה ליפול". בעקבות האמור המליץ רופא הילדים לאשפז את התובעת באופן מיידי.

התובעת אושפזה בשנית ביום 20.08.04, ובבית החולים נרשמה תלונה על הקאות, חולשה אטקסיה, וישנוניות. בדו"ח האשפוז נרשם, בין היתר, הליכה לא יציבה וכן אובחנה כסובלת מנסטמוס קל לשמאל. התובעת אושפזה במחלקת ילדים וטופלה באנטיביוטיקה למשך מספר ימים.

ביום 26.08.04, התובעת הועברה ממחלקת אשפוז ילדים למחלקת אף אוזן גרון. לתובעת בוצע צילום CT, שממצאיו העלו כי חתיכות מאבן החצץ נותרו בחלל האוזן התיכונה לאחר הניתוח הראשון. לאור ממצא זה בוצע לתובעת ניתוח נוסף על-ידי פרופ' אלברטו ליברמן, מנהל מחלקת אף אוזן גרון בבית חולים סורוקה. חתיכות החצץ הוצאו והתובעת שוחררה לביתה. בדו"ח הניתוח צויין כי התובעת סובלת מליקוי שמיעה קשה באוזן ימין {להלן: "הניתוח השני"}.

ביום 16.11.06, נערכה לתובעת בדיקת שמיעה שממצאיה העלו כי התובעת סובלת מליקוי שמיעה עמוק {מחירשות} באוזן ימין. כאמור, האוזן בה בוצעו שני הניתוחים.

במקרה דנן, השאלה המרכזית הינה האם הצוות הרפואי התרשל בטיפול בתובעת או האם פעלו בהתאם לנהלים ולנורמות המקובלים בפרקטיקה הרפואית?

בית-המשפט הגיע למסקנה כי במקרה דנן התובעים עמדו בנטל להוכיח קיומה של התרשלות בטיפול הרפואי שקיבלה התובעת וזאת בהסתמך על היעדר אנמנזה מספקת שנלקחה מהוריה של התובעת טרם הניתוח הראשון, בשים-לב לעברה הרפואי של התובעת, לפיו סבלה מדלקות אוזניים חוזרות ונשנות; חרף קשיים שהתעוררו במהלך הניתוח ד"ר סגל לא התייעצה או הזעיקה רופא בכיר כמקובל בנסיבות דומות; לא נמצא בתיקה הרפואי של התובעת כי ד"ר סגל בדקה את התובעת לאחר שיחרורה מהניתוח הראשון.

בית-המשפט פסק לתובעת סך כולל של 600,000 ש"ח {אובדן כושר השתכרות לעתיד - 386,736 ש"ח; כאב וסבל - 110,000 ש"ח; הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה (לעבר ולעתיד) - 7,300 ש"ח; עזרה צד ג' 8,000 ש"ח; הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים- 38,000 ש"ח; פגיעה באוטונומיה - 50,000 ש"ח}.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

אף-אוזן-גרון