כירורגיה

1. שר"פ הדסה הר הצופים - הסתדרות מדיצינית הדסה - ניתוח כריתת כיס מרה בשיטה לפרוסקופית - התביעה נדחתה

ב- ת"א (ת"א) 38046-02-13 {ר' מ' כ' נ' פרופ' עודד זמיר, תק-של 2015(4), 105501 (2015)} נדונה תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו עקב רשלנות רפואית.

במהלך ניתוח להסרת כיס מרה חתך המנתח בטעות את צינור המרה המשותף. כתוצאה מחיתוך שגוי זה נאלצה התובעת לעבור, כעבור מספר ימים, ניתוח נוסף להשקת צינור המרה המשותף ללולאה של המעי הדק.

על-כן, בית-המשפט נדרש לשאלה האם פגיעה יאטרוגנית {פגיעה שנגרמה על-ידי המטפל} זו, מקורה בהתרשלות?

במהלך הניתוח חשב פרופ' זמיר - בטעות - שהוא מזהה את עורק כיס המרה וחתך אותו. לאחר החיתוך הבחין פרופ' זמיר שהצינור ממשיך אל תוך הכבד ולכן חשב - שוב בטעות - שהצינור שנחתך הוא עורק הכבד הימני או סעיף שלו. בדיעבד התברר שהצינור שנחתך בטעות היה צינור המרה המשותף אשר נחתך בשתי נקודות, אחת מהן בקטע הצינור הכבדי המשותף ומרוחקת ס"מ אחד בלבד מנקודת הביפורקציה.

התובעת - ילידת שנת 1970, נשואה ואם ל- 3 בנות, קצינה במשטרת ישראל.

הנתבע - פרופ' זמיר - רופא כירורג מומחה שניתח את התובעת בניתוח לכריתת כיס המרה במסגרת השר"פ. הנתבעים 3-2 הם בית החולים שבמסגרתו בוצע הניתוח ובעלת בית החולים.
בית-המשפט דחה את התביעה בקובעו כי הטעות שבעטיה חתך פרופ' זמיר את צינור המרה המשותף אינה נובעת מהתרשלות. מדובר בסיבוך מוכר וידוע שמקורו בתפיסה חזותית מוטעית {Visual misperception} של הצינורות השונים באזור כיס המרה.

למרבה הצער, סיבוך זה הוא סיכון נלווה לניתוח לפרוסקופי להסרת כיס המרה, וטובי המנתחים עלולים להיכשל בו, חרף נקיטת כל אמצעי הזהירות הנדרשים.

חובת הזהירות המושגית והקונקרטית של רופא מנתח כלפי מטופל, אינה עומדת לדיון והיא בבחינת מושכלות יסוד. עם-זאת, אין מדובר באחריות מוחלטת. קביעה בדבר התרשלות אינה יכולה להתבסס רק על "מבחן התוצאה". התרשלות קיימת במקום שבו הרופא אינו נוקט באמצעים שרופא סביר היה נוקט בנסיבות העניין.

במקרה הנדון, לא נפל כל פגם בהתנהלותו של פרופ' זמיר, לא במעשה ולא במחדל. פרופ' זמיר פעל במיומנות המתחייבת מתפקידו כדי להביא לתוצאה המיטבית המבוקשת בניתוח לכריתת כיס המרה, אך עקב טעות שאינה ניתנת למניעה בנסיבות העניין, גרם לתובעת נזק במו ידיו.

2. שירותי בריאות כללית - כריתת תוספתן - הסרת גידול וכריתה חלקית של הכליה - בית-המשפט קיבל את התביעה חלקית בפוסקו לתובע סך של 55,000 ש"ח
ב- ת"א (ראשל"צ) 35406-02-12 {ו' פ' נ' שירותי בריאות כללית, תק-של 2015(3), 82580 (2015)} התובע, יליד 1943 הגיש תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף, בטענות לרשלנות רפואית.

טענותיו מתייחסות לשני מהלכים רפואיים שבוצעו בו בשנת 2007 בבית החולים במחלקה הכירורגית ובמחלקה האורולוגית.

במחלקה הכירורגית: התובע נותח לכריתת התוספתן ביום 30.08.07. לאחר הניתוח נוצר בקע, והתובע עבר ניתוח מתקן {ביום 05.09.07}. התובע טען כי נפלה התרשלות בניתוח הראשון, בכך שבוצע על-ידי רופא מתמחה, ועוזר המנתח היה רופא צעיר לאחר סטאז', וזאת ללא נוכחות של רופא בכיר או מומחה.

לפי הנטען, דופן הבטן לא נסגרה כהלכה בסיום הניתוח, ועל-כן שולי הפסציה {הרקמה העוטפת את הבטן} נפרדו כעבור מספר ימים, לולאות מעי חדרו דרך פצע הניתוח, והיה צורך בניתוח מתקן. מהלך זה, לפי הנטען, הגביר את הסיכון לבקע חוזר ולהידבקויות.

במחלקה האורולוגית: התובע נותח ביום 02.12.07 להסרת גידול וכריתה חלקית של הכליה הימנית. לפי הנטען, לא היתה התוויה מספיקה לניתוח זה, והוא בוצע תוך אבחון חלקי וחסר. בבדיקה הפתולוגית שלאחר הניתוח התברר כי לא דובר בגידול {אף לא שפיר}, אלא במבנה אנטומי של הכליה.

כתוצאה מהניתוח המיותר וסיבוכים לאחריו, התובע איבד כליה ונותר עם צלקת מכערת.

בית-המשפט עסק בשאלות האם נפלה התרשלות בציוות הרופאים שהשתתפו בניתוח הראשון? האם נפל פגם בסגירת דופן הבטן בסופו של ניתוח זה?

בית-המשפט קבע כי סגירה ראויה של דופן הבטן היא משמעותית לסיום תקין של הניתוח ולמניעת סיבוכים. אף יש לקבל, כי ככל שרמת המיומנות של הרופא המנתח היא גבוהה יותר, כך צפוי לקטון הסיכון לכשלים ולתקלות בסגירת דופן הבטן. יחד-עם-זאת, מן הראיות עולה כי ציוות הרופאים נעשה במקרה דנן בהתאם לפרקטיקה הרפואית המקובלת. אף אין ראיות לקבוע כי סגירת דופן הבטן נעשתה באופן לקוי או רשלני.

זאת ועוד. עדויותיהם של ד"ר גולני וד"ר מלינגר היו ברורות, ולימדו כי מקובל לבצע כריתת תוספתן על-ידי רופא מתמחה. נתוני התובע אמנם היו רגישים, אך הניתוח נחשב לפשוט ושגרתי, ואינו בבחינת ניתוח מסובך המחייב נוכחות של מומחה.

נתוני המקרה מצביעים על אפשרות ריאלית, שזיהום הפצע ביום 02.09.07 הוא שחולל את היפרדות הפסציה שזוהתה בבדיקת CT ביום 03.09.07 {או שלמצער תרם לכך במידה מכרעת}. כאשר בפועל אותר גורם ממשי העשוי לחולל את הסיבוך שנגרם, אין מקום להניח השערות ולחשוב שאולי נפלה התרשלות בסגירת דופן הבטן.

בית-המשפט קבע כי לא הוכחה ההתרשלות הנטענת, לא ברמת הזהות של הצוות המנתח ולא ברמת הביצוע של סגירת דופן הבטן. ולהיפך, הוכח, שכריתת תוספתן על-ידי רופא מתמחה הוא בבחינת פרקטיקה מקובלת. אשר להיפרדות הפסציה, התברר כי אופן סגירת דופן הבטן בסיום הניתוח מהווה רק את אחד הגורמים האפשריים לסיבוך, לצד גורמים ריאליים אחרים. במקרה דנן הוכח במידת הסתברות גבוהה שהתקיים גורם ריאלי אחר - זיהום הפצע הניתוחי. התביעה בנוגע לאירועים במחלקה הכירוגית - נדחתה.

אשר לאירועים במחלקה האורולוגית. בית-המשפט קיבל את התביעה בקובעו כי רופא הנתבעת התרשל כלפי התובע, בכך שהמליץ לו על ניתוח תוך הסתמכות על אבחון חסר ובלתי-מספק, וללא מתן משקל מספיק למצב הבריאותי הכולל ולחלופות אפשריות.

בית-המשפט פסק לתובע סך כולל של 55,000 ש"ח: 5,000 ש"ח עבור עזרה לזולת; 50,000 ש"ח עבור פגיעה באוטונומיה.

3. מדיקל סנטר (המרכז הרפואי הרצליה) - ניתוח לקיצור קיבה (הינקבות במעי במהלך ניתוח) - התביעה נדחתה
ב- ת"א (ק"ג) 680/07 {ב' א' נ' פרופ' אילן חרוזי, תק-של 2014(4), 51705 (2014)} נדונה תביעה בטענה לרשלנות רפואית לפני ניתוח, במהלך ניתוח ולאחריו.

הנתבע 2 ניתח את התובע, בשנת 1993, בניתוח לקיצור קיבה, בטכניקה של השתלת טבעת, שמטרתה להצר את מוצא הקיבה; בשנת 2004, עבר התובע ניתוח להשתלת כליה, עקב אי-ספיקת כליות שנתגלתה אצלו. ניתוח זה היה בחודש מרץ.

בחודש אפריל, החל התובע להתלונן על קשיים בבליעה, אשר הפריעו לו ליטול תרופות שמטרתן למנוע דחיה של הכליה המושתלת.

ביום 30.04.04, נותח התובע על-ידי הנתבע 2, לצורך הוצאת הטבעת. הניתוח בוצע בשיטה לפרוסקופית ולא על-ידי פתיחת הבטן.

ימים ספורים לאחר הניתוח החל התובע לסבול מכאבי בטן חזקים, הוא פונה לבית חולים וביום 03.05.04, הוא נותח שוב. בדופן המעי הגס נמצאה הינקבות, אשר מתוכה הייתה הפרשה צואתית.

הוצאה לולאה של המעי הגס, אשר כללה את אזור ההינקבות; התובע שוחרר לביתו כאשר הוא מחובר לסטומה לאיסוף הפרשות; בחודש יולי, הוא אושפז לצורך סגירת הקולוסטוניה; בחודש נובמבר, הופיע זיהום בפצע הניתוח, התובע טופל, הוא אושפז שוב בפברואר 2005, לצורך סגירת פיסטוליה, שמקורה במעי הגס, הוא נותח, בחודש מרץ התקבל שוב התובע לאשפוז עקב חשד לפיסטולה חוזרת והתובע שוב טופל.

התובע טען, שעקב מעשים ומחדלים רשלניים של הנתבעים, לרבות של ד"ר הוסר, אשר שימש רופא מרדים בניתוח הוצאת הטבעת, נגרמו לו פגיעות, נכות ונזקים. כן טען התובע, כי בוצעו בו טיפולים רפואיים בהעדר הסכמה שלו מדעת, כי בוצע בו עוולת תקיפה וכי נפגעה האוטונומיה שלו.

בית-המשפט קבע דחה את התביעה בקובעו כי לא מצא כי הייתה במקרה דנן הפרה של חובת הזהירות הקונקרטית. בית-משפט לא שוכנע כי פרופ' חרוזי חרג מאמות המידה שרופא סביר, בנסיבות המקרה, היה נוקט בהן. הוא לא נהג שלא בהתאם לנורמות המקובלות באותה העת בעולם הרפואה בעניינים הרלוונטיים.

בית-המשפט מצא שהנזק שנגרם היה בגר הסיכונים הרגילים בניתוח מסוג זה, סיכון שעלול להתרחש, הגם שהוא אינו שכיח. על-כן, לא הייתה פרום' חרוזי כל יכולת, בוודאי לא יכולת יחסית, למנוע את הנזק.

גם באותן המקומות בהן בית-המשפט מצא כי היה על פרופ' חרוזי או על ד"ר הוסר לנהוג באופן שונה מאשר בו הם נהגו, הרי לא קיים קשר סיבתי-עובדתי וגם לא משפטי, בין אותה התנהגות לבין הנזק שנגרם לתובע.

בנוסף, בית-המשפט לא מצא שבוצעה כלפי התובע עוולה של תקיפה או כי נפגעה האוטונומיה שלו, ביצוע פעולות רפואיות שלא מדעת.

4. בית חולים הלל יפה - בקע מפשעתי - התביעה נדחתה
ב- ת"א (נצ') 1369-11-08 {ע' כ' נ' בית חולים הלל יפה באמצעות מדינת ישראל - משרד הבריאות, תק-של 2014(4), 3197 (2014)} עסקינן בתביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שהגיש התובע מס' 1, יליד 1968 בשל רשלנות רפואית לטענתו.

התובע טען, כי בחודש יולי 2001 הוא פנה לקופת חולים כללית בשל כאבים באשך ימין ובמפשעה. רופא המשפחה אבחן חשד לבקע מפשעתי והתובע הופנה לבירור אצל כירורג שהפנה אותו לניתוח.
ביום 24.07.01 עבר התובע בדיקת אולטרסאונד ובדיקה על-קולית לאשכים שהדגימו ציסטה ובקע אינגווינלי באשך ימין. בחודש אוגוסט 2001 הוא הופנה על-ידי רופא המשפחה לשם קבלת תור לניתוח וביום 12.11.01 הוא עבר בבית חולים הילל יפה ניתוח לתיקון בקע מפשעתי. הניתוח בוצע על-ידי ד"ר קורין. למחרת שוחרר התובע לביתו.

התובע טען, כי במהלך הניתוח, ביצעו הנתבעים ו/או מי מטעם הנתבע הפרדה דיסקציה והפרדה לשחרור שק הבקע מחבל הזרע ותוך כדי כך הם פגעו בכלי הדם של האשך ו/או ביצעו את הניתוח באופן רשלני ו/או לא מיומן תוך הפרת הכללים והחוק.

לטענת התובע, הנתבעים ביצעו את הניתוח מבלי להיוועץ עמו ומבלי שנתנו לו הסבר אודות מצבו, הצגת אופציות חלופיות והסיכונים. עוד טען, כי היה על הנתבעים לבחון את מצבו לפני ביצוע ההליך, להמשיך במעקב לאחר מכן ולתת לו טיפול שימנע פגיעה בפוריות והתנוונות של האשך.

הנתבעים דוחים טענות התובע.

בית-המשפט דחה את התביעה וקבע כי לא הוכחה רשלנות מטעם מי מהנתבעים או חריגה מסטנדרטים רפואיים סבירים.

5. בית חולים הלל יפה - ניתוח בלוטת התריס - התביעה התקבלה ובית-המשפט פסק לתובעת סך של 552,500 ש"ח
ב- ת"א (יר') 3366/09 {פלונית נ' המרכז הרפואי הלל יפה, תק-מח 2014(2), 6145 (2014)} עניינה של התביעה בטענות התובעת לפיהן כתוצאה מרשלנות של רופאי הנתבעים בביצוע ניתוחים להסרת גידול סרטני בבלוטת התריס שלה, נותרה היא ללא בלוטות יותרת בלוטת התריס.

כפועל יוצא מכך סובלת היא מהיפוקלצמיה {ירידה קבועה ברמת הסידן בדם} ומנכויות נוספות {צרידות בשל פגיעה בעצב החוזר, ושברים בחוליות שנגרמו לשיטתה כתוצאה מהירידה בסידן}.

התובעת, ילידת 1975, נותחה בבית החולים הלל יפה בשל הימצאות גוש החשוד כגידול סרטני בבלוטת התריס שלה. בגין החשד לגידול נכרתה האונה הימנית של בלוטת התריס בניתוח שבוצע ביום 11.06.02.

לאחר שבבדיקה ההיסטופתולוגית נמצא כי הגוש החשוד שאובחן קודם לניתוח הוא אכן גידול ממאיר, נכרתה גם האונה השמאלית של בלוטת התריס בניתוח שבוצע ביום 14.07.02. במהלך הניתוחים נכרתו או נפגעו כל ארבע בלוטות יותרת בלוטת התריס של התובעת {להלן: "הבלוטות"}. כמו-כן נפגע העצב החוזר מימין במהלך הניתוח הראשון.

התובעת טענה כי הניתוח הראשון בוצע ברשלנות שבאה לידי ביטוי בכך שהמנתחים לא שימרו את העצב החוזר במהלך הניתוח ולפיכך פגעו בו, ובכך שלא זיהו את הבלוטות וכתוצאה מכך כרתו או פגעו בהן.

לשיטתה בוצע גם הניתוח השני ברשלנות, שעה שהמנתחים בחרו שלא לבצע השתלה עצמית של אחת הבלוטות שאספקת הדם שלה נפגעה במהלך הניתוח, פעולה שהיתה מונעת את הנזק שנגרם לה.

כן טענה התובעת כי לא ניתנו לה ההסברים הראויים עובר לניתוחים ולפיכך יש לקבוע כי לא נתנה הסכמה מדעת לביצוע הניתוחים, וכי בשל אי-מתן ההסברים היא זכאית לפיצוי גם בשל פגיעה באוטונומיה.

הנתבעים טענו כי התובענה בגין הניתוח הראשון התיישנה ביום הגשת התביעה. לגוף העניין טוענים הנתבעים כי הניתוחים בוצעו במיומנות ובמקצועיות. העצב החוזר זוהה ונשמר במהלך הניתוח הראשון וכך גם הבלוטות, והפגיעה בעצב ובבלוטות היא סיבוך ידוע ולעתים בלתי נמנע.

הניתוח השני בוצע על-ידי צוות מנתחים בכיר ביותר. לנוכח העובדה שהצוות התרשם שאחת הבלוטות תקינה לחלוטין, הופעל שיקול דעת סביר וראוי עת הוחלט שלא להשתיל את הבלוטה שאספקת הדם שלה נפגעה. כן טוענים הנתבעים כי לתובעת ניתנו הסברים מלאים ומספקים.

בית-המשפט קבע כי יש לחלק בין הופעת הצרידות כתוצאה מהפגיעה בעצב החוזר מימין לבין הפגיעה בבלוטות בניתוח הראשון, שהובילה לירידה זמנית ברמת הסידן בגופה.

ככל שהדברים נוגעים לפגיעה בעצב החוזר מימין ולצרידות שהתפתחה בעקבותיה, ברי שדין התביעה להידחות מחמת התיישנות עילתה. הצרידות הופיעה באופן מיידי בסמוך לניתוח, ולכל הפחות בעניין זה לא מתעורר כל קושי בקביעה כי היו ידועות לה כל אותן עובדות מהותיות וחיוניות שדי היה בהן לצורך הגשת תביעה. הנזק התממש במלואו באופן מיידי, ועל-פי כל מבחן אפשרי בפסיקה, ובכלל זה המבחן המקל "על-פיו נבחן מתי טיב הגילוי הוא כזה, שאדם סביר היה מגיש תביעה בעלת סיכוי ממשי בהתבסס עליו". מכאן שיש לדחות את התביעה בעניין הפגיעה בעצב החוזר מימין בשל התיישנות עילתה.

אף שהתובעת מנועה מלטעון כנגד המועד בו נודע לה על תוצאות הניתוח הראשון, ואף שגם לגוף העניין יש לדחות את טענתה כאילו לא ידעה על תוצאות הניתוח הראשון במועד של למעלה משבע שנים לפני מועד הגשת התביעה, הרי שהכף נוטה לכך שניתן לראות בהתממשות הנזק בעקבות הניתוח השני כמתחילה את מרוץ ההתיישנות בגין הפגיעה בניתוח הראשון. זאת בין אם בשל הנטיה לראות את מועד תחילת מרוץ ההתיישנות כמועד בו "התממש" הנזק, ובין אם מהטעם שהנזק בעקבות הניתוח השני אינו נזק רחוק מזה שנגרם בעקבות הניתוח הראשון.
רשלנות בביצוע הניתוח הראשון. בית-המשפט קבע כי לא עלה בידי התובעת להוכיח שנפלה רשלנות בביצוע הניתוח הראשון על-ידי הנתבעים. לפיכך, יש לדחות את התביעה בגין האירועים מושא הניתוח הראשון.

הניתוח השני. ההימנעות מהשתלת הבלוטה הפגועה. בית-המשפט קבע כי עלה בידי התובעת להוכיח שמעשיהם של הנתבעים במסגרת הניתוח השני עולים כדי רשלנות, וזאת לנוכח העובדה כי הוכחה ההתרשלות במעשים, אין מחלוקת כי קיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק, ואין כל שיקולים מיוחדים המביאים לקביעה לפיה לא מוטלת חובה בנסיבות מעין אלה.

בית-המשפט פסק לתובעת סך של 1,285,000 ש"ח. התובעת זכאית למחצית מסכומי הפיצוי שנקבעו לה, על רקע הקביעה לפיה על הנתבעים לפצותה בגין הפגיעה בסיכויי ההחלמה בשיעור 50%. לפיכך זכאית התובעת לפיצוי מהנתבעים בסכום של 642,500 ש"ח. לאחר ניכוי התשלום מהמוסד לביטוח לאומי על הנתבעים לשלם לתובעת סך של 552,500 ש"ח.

6. פן מדיקל סנטר (1994) בע"מ - ניתוח בקע - התביעה נדחתה
ב- ת"א (ב"ש) 1083/07 {גרבניקוב איגור נ' ד"ר דוחנו אולג ואח', תק-מח 2014(2), 4160 (2014)} עסקינן בתביעת נזיקין, בגין סיבוך שנגרם לתובע, לאחר ניתוח בקע, שעבר ביום 28.10.02 {להלן:"הניתוח"}.

התובע הופנה לנתבע מס' 1 לצורך ביצוע ניתוח לתיקון בקע מפשעתי מצד ימין, הניתוח בוצע אצל הנתבעת 2.

לטענתו, כתוצאה מניתוח כושל, נגרם לו נזק בלתי-הפיך לאשך, שבעקבותיו נותרו בו נכויות בתחומי האורולוגיה והמין וכן בתחום הנפשי - פסיכיאטרי.

הצדדים מסכימים, כי כתוצאה מהניתוח שעבר התובע, נגרם לו נזק בלתי-הפיך לאשך, אך השאלה שבמחלוקת הינה האם התרשלו הנתבעים אם לאו.

התובע טען כי הנתבעים הסתירו ממנו מידע אודות מצבו, שנגרם במהלכו ו/או בעקבות הניתוח. הנתבעים המשיכו לנהוג כך, גם במהלך הבדיקות הרפואיות לאחר הניתוח וכן בזמן האשפוז.

מנגד, הנתבעים טענו כי טענות התובע לא הוכחו וכי לא היתה כל רשלנות מצידם.

בית-המשפט קבע כי עובר לניתוח נמסר לתובע מידע לגבי הסיכונים הצפויים, וברוח דברים אלה הוא אף חתם על טופס ההסכמה. התובע, בחתימתו על טופס ההסכמה, אישר, הלכה למעשה, את ביצוע הניתוח.

לא זו אף זו. העובדה, כי לאחר שנים בודדות בלבד עבר התובע ניתוח זהה בצידו השני של גופו, מנתקת את הקשר הסיבתי בין אי-העמדת התובע על הסיכונים במקרה דנן לבין התוצאה, שכן סביר ביותר, כי בנסיבות המקרה דנן, היה התובע מסכים, בכל מקרה, לביצוע הניתוח.

הנתבעים לא הפרו את חובת הגילוי הנאות שהיתה מוטלת עליהם לגבי הסיכונים הסבירים והמהותיים כתוצאה מהניתוח.

זאת ועוד. משלא ניתן היה גם במיומנות רפואית מקצועית סבירה למנוע את תוצאותיו הקשות של המקרה, לא ניתן גם להטיל על הנתבעים אחריות לנזק שאירע בגין רשלנות כלשהיא. פעולות הנתבעים היו סבירות ומבוססות על הנורמות המקובלות.

לתובע הוסברו, טרם ביצוע הניתוח, הטיפולים האלטרנטיביים והסיכונים הצפויים, ולאחר מתן הסבר זה, הוא חתם על טופס הסכמה מדעת.

התובע, בחקירתו בבית-המשפט אישר, כי עבר בשנת 2005 ניתוח נוסף, זהה לניתוח אותו עבר בשנת 2002, בצידו השני של גופו, על-אף שהכיר בסיכונים הצפויים והכרוכים בביצועו.

לפיכך, משלא עבר נטל השכנוע לנתבעים, ומשלא צלח התובע בהוכחת טענותיו כאמור, תביעת התובע לעניין אחריות הנתבעים לנזק שנגרם לו במהלך הניתוח נדחית. התביעה נדחתה משלא עלה בידי התובע להוכיח את הקשר הסיבתי שבין ההתרשלות הנטענת שלא הוכחה לבין הנזק שנגרם לו.

7. מרכז רפואי רבין קמפוס בילנסון - בית חולים אסותא - ניתוח בעמוד השדרה - התביעה נדחתה
ב- ת"א (ת"א) 1205/09 {ח' ח' ואח' נ' מרכז רפואי רבין קמפוס בילנסון ואח', תק-מח 2014(1), 24778 (2014)} נדונה תביעת התובעים לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת 1 {להלן: "התובעת"}, לאחר שעברה שני ניתוחים בעמוד השדרה, האחד במרכז הרפואי רבין קמפוס בלינסון השייך לנתבעת 2, והשני בבית החולים אסותא שבוצע על-ידי הנתבע 3 מטעם נתבעת 5, והכל בשל רשלנות רפואית נטענת ו/או העדר הסכמה מדעת ו/או פגיעה באוטונומיה, לרבות בשל עוולת התקיפה.

לטענת התובעת, היא התעוררה בתאריך 07.11.04 כשהיא סובלת כאבים בגב התחתון המקרינים לרגל ימין.

בתאריך 09.11.04 התובעת פנתה לד"ר גלזר, רופאת המשפחה מטעם הנתבעת 2, התלוננה אודות הכאבים וההקרנה לרגל וטופלה בזריקות לשיכוך הכאבים. בתאריך 11.11.04 חזרה התובעת לאותה רופאה עקב החמרת הכאבים, וטופלה שוב בזריקות נגד כאבים, אלא שהפעם היא גם הופנתה לאורתופד מטעם הנתבעת 2 שהפנה אותה לבית-החולים וולפסון לביצוע בדיקת סי.טי.

לאור הכאבים החזקים שחשה, פנתה התובעת עוד באותו היום, 11.11.04, בכוחות עצמה לחדר המיון בבית חולים וולפסון שם בוצע לה צילום רנטגן רגיל של עמוד השדרה המתני. בתום הטיפול היא קיבלה טיפול תרופתי הכולל קוקטייל של שתי תרופות לשיכוך הכאבים ושוחררה לביתה עוד באותו היום.

מאחר והכאבים בפלג גופה התחתון עם ההקרנה לרגל ימין לא פסקו, פנתה התובעת שוב לרופאת המשפחה וטופלה שוב באמצעות זריקות. בתאריך 21.11.04 ובשל כאבים בלתי-פוסקים, הקרנה לרגל ימין ותחושת שיתוק ברגל ימין, הגיעה התובעת בשנית לחדר המיון של בית חולים וולפסון. בבית החולים צויין כי יש לשקול ביצוע בדיקת סי.טי. אך זו לא בוצעה והיא שוחררה לביתה.

בתאריך 28.11.04 פנתה התובעת שוב לרופאת המשפחה באותן תלונות, אלא שהפעם היא הופנתה לבית-חולים בלינסון, שם אושפזה במחלקה האורתופדית כשהיא סובלת מכאבים קשים בגב תחתון עם הקרנה לרגל ימין, קשיי שליטה על סוגר השתן, חולשה ברגל ימין וכאבים שלא הוקלו, אף לא לאחר הזרקת מורפין.

בתאריך 02.12.04 עברה התובעת במהלך אשפוזה בדיקת סי.טי. ובתאריך 03.12.04 הודיע לה פרופ' סלעי שממצאי בדיקת הסי.טי. הצביעו על פריצת דיסק גדולה, וכי יש לבצע ניתוח להסרת הלחץ על שורשי העצבים.

בתאריך 05.12.04 נותחה התובעת בהרדמה כללית ועברה כריתת דיסקוס פרוץ בגובה 5L-1S.

לטענת התובעת, ערב הניתוח הוסבר לה כי המנתח יהיה ד"ר ניסים אוחנה בלבד, עובדה שהתבררה לה בהמשך כלא נכונה, שכן בדו"ח הניתוח המודפס נרשם "ניסים אוחנה עוזר מנתח בכיר, מנתח רות גור". בכך ראתה התובעת משום בפגיעה באוטונומיה, כמו גם העדר הסכמה מדעת באשר למיהות המנתח ואף תקיפה.

התובעת הודתה, כי לאחר הניתוח חל שיפור בכוח הגס בכף רגל ימין, יחד-עם-זאת הכאבים בגב וברגל ימין בפיזור הסיאטי נותרו ללא שינוי ולא הגיבו לטיפול תרופתי ולטיפולים פיזיותרפיים. לתובעת נמסר על-ידי הצוות הרפואי, כך טענה, כי במהלך הניתוח נכרת דיסק ובמקומו הושם שתל לצרכי קיבוע.

בתאריך 09.12.04 שוחררה התובעת לביתה והוזמנה לביקורת לאחר כשלושה חודשים.

בתאריך 12.12.04 ובשל כאבים בלתי-פוסקים בעמוד השדרה המתני עם הקרנה לגפיים התחתונות, שבה התובעת לחדר המיון בבלינסון, קיבלה זריקות לשיכוך כאבים ושוחררה לביתה.

בחודש פברואר 2005, כטענת התובעת, היא נבדקה על-ידי ד"ר אוחנה במסגרת בדיקת מעקב. כאן במקום לציין, כי בדיקת המעקב על-פי "גיליון המרפאה" שצורף לתיק המוצגים, נערכה בתאריך 19.12.04 ולא בחודש 02/05. מכל מקום, התובעת התלוננה בפניו על כאבים בלתי-פוסקים בעמוד השדרה המתני שמקרין לגפיים התחתונות, אך זה לטענתה פטר אותה בטענה כי היא "מפונקת". בשל מצבה הרפואי וחוסר ההתייחסות כאמור, פנתה התובעת לבית-החולים אסותא שם נבדקה על-ידי הנתבע 3, שהינו כאמור עובד הנתבעת 5.

בתאריך 07.03.05 התקבלה התובעת לאישפוז בבית-החולים אסותא, שם צויין כי היא "נראית סובלת, אינה מסוגלת ליישר את הגב, הגבלה ניכרת בתנועות עמוד השדרה עם חולשה בכף רגל ימין בעיקר בפרונציה אך גם בפלנטרופלקסיה".

התובעת עברה הדמיית MRI ובה התגלה פריצת הדיסק בגובה הניתוח בבלינסון וכן "במרווח 5C-6C דיסק מרכזי הלוחץ על השק הדורלי ולא על החוט". לאור אלה, המליץ הנתבע 3 לתובעת על ניתוח נוסף ללא דיחוי על מנת, למנוע ממנה שיתוק לצמיתות, כך התובעת.

התובעת הוסיפה, כי ערב הניתוח באסותא לא הוסבר לה, לא על-ידי הנתבע 3 ולא על-ידי מי מהנתבעת 5, אודות הסיכונים הכרוכים בביצוע הניתוח והאלטרנטיבות הטיפוליות, בניגוד לחוק זכויות החולה.

בתאריך 07.03.05 נותחה התובעת בהרדמה כללית. במהלך הניתוח בוצעה דה קומפרסיה בגובה 5L-1S מימין, יחד עם קיבוע בין-חולייתי TLIF באותו גובה על-ידי כלוב וקיבוע אחורי על-ידי ברגים פדיקולרים של מערכת 4S מגובה 5L ל- 1S.

בתאריך 13.05.05 שוחררה התובעת מבית-החולים אסותא, כאשר בין התאריכים 31.07.05 ו- 14.09.05 עברה התובעת אבחון ושיקום בבית-החולים לוינשטיין.

למרות הניתוח אותו עברה באסותא, טענה התובעת שמצבה הגופני לא הוטב.

כפועל יוצא משני הניתוחים אותם עברה נאלצת התובעת, כך טענה, לעשות שימוש בכיסא גלגלים תוך שהינה מפתחת בצקות בשתי רגליה, טיפול תרופתי לכאב אינו מסייע לשיכוכו, היא מתקשה לשלוט על צרכיה והיא הפכה להיות תלויה בזולת בכל פעולות חייה.

המוסד לביטוח לאומי, ענף נכות כללית, הכיר בנכות התובעת, העריך אותה בשיעור של 100% לצמיתות ואף קבע כי התובעת זכאית לקצבת שירותים מיוחדים בשיעור של 150%, כמו גם לרכב מסחרי עם מנגנון יד והגה חשמליים.

לאור התנהלות הנתבעים, טענה התובעת כי הפכה לטענתה מאדם עצמאי מלא שמחת חיים המצליח לתפקד באופן עצמאי למרותקת למיטתה במרבית שעות היממה, ללא יכולת תפקוד עצמאית, לרבות לצורך האכלה, הלבשה, ניוד וכיוצא בזה, כך גם מצבה הנפשי של התובעת ירוד והינה תלויה בסובבים אותה, לרבות בתובע 2, בעלה, הנאלץ לסעוד אותה במרבית שעות היממה.

הנתבעות 2-1 דוחות מכל וכל את טיעוני התובעים, לרבות לעניין העברת נטל הראיה וציינו, כי התובעת זכתה לטיפול רפואי מקצועי וראוי, נכון ומיומן, בהתאם לפרקטיקה הרפואית המקובלת.

הנתבעים 5-3 שללו אף הם חבות כלשהיא לנזקי התובעת, לרבות לעניין העברת הנטל וטענו, כי לא קמה לתובעים כל עילת תביעה כנגדם על-פי פקודת הנזיקין וכך גם לא ביחס ליתר העילות שנטענו כלפיהם.

הנתבעים 5-3 הוסיפו, כי נקטו באמצעי הזהירות המקובלים והסבירים באבחון ובטיפול בתובעת, תוך שימוש במיומנות סבירה וסטנדרט רפואי סביר וללא סטיה מהפרקטיקה הנכונה, בהתחשב במידע שהיה בידם באותה עת.

בית-המשפט עסק בשאלה, בין השאר, האם התרשלו הנתבעים 2-1, 3 ו- 5, כל אחד בניתוח שבוצע בתחומי המוסד הרפואי הרלוונטי לו, כלפי התובעת, והאם התרשלותם הסבה לתובעת נזק?

בית-המשפט קבע כי לא מצא כל כשל בהתנהלות הנתבעות 1 ו- 2 לעניין הטיפול לו זכתה התובעת בפרק הזמן שחלף ממועד תחילת האירוע לטענתה ועד לביצוע הניתוח בבית-החולים בלינסון.

כאשר בחשד לפריצת דיסק עסקינן, הטיפול המקובל על הכל הינו טיפול שמרני ככל שאין התוויה אחרת המחייבת ניתוח. מכאן, שטיפול שמרני הכולל תרופות נוגדות כאב והמשך הבירור בכל פעם תוך העלאת דרגת המטפל {רופא המשפחה/רופא מומחה באורתופדיה/חדר מיון/אשפוז} הינו דרך ההתנהלות הנכונה במקרה זה.

בית החולים בלינסון לא התרשל בכך שלא הקדים את מועד הניתוח ללא סיבה ראויה לכך, או כי היה מקום לבצעו על אתר מיד עם קבלת ממצאי בדיקת הסי.טי.. נדמה, כי העדר טרוניה מצד ד"ר היילברון כלפי עצם ההמתנה לביצוע בדיקת סי.טי. עולה בקנה אחד עם העדר הצורך בטרוניה כלפי המתנה בת 48 השעות עד לביצוע הניתוח שכן ניתן להבין את העדר הדחיפות שבביצועו והצורך להתארגן אליו באופן ראוי.

מצבה הקשה של התובעת, כפי שבא לידי ביטוי לטענתה בעת קבלתה לאסותא, לא נבע מהניתוח שבוצע לה בבלינסון. לא מחמת ארכנואידיטיס, שכאמור לא הוכח כדבעי, לא מפאת מניפולציה חריפה לשורש כפי שנלמד ממבצעי הניתוח עצמם בבלינסון ובהעדר סיבה אחרת לסבור ולא מחמת אותה שארית דיסק שנמצאה נעוצה בשורש בעת הניתוח באסותא ושמקורה האפשרי הינו משניים, או בפריצה חוזרת של הדיסק שככל הנראה אף החמירה את מצבה של התובעת באופן שחייב ניתוח נרחב יותר, או כפי סברת ד"ר אוחנה וד"ר לידר שאין מדובר בפריצת דיסק חוזרת אלא עסקינן בהתבלטות של האנולוס שהתרחשה לאחר הניתוח הראשון או הידבקות של האנולוס לרקמת צלקת שנוצרה אחרי הניתוח הראשון אל העצב, אך בכל מקרה לא מדובר על השארת פיסת דיסק שלא הוסרה בניתוח בבלינסון.

אין חולק שהתובעת סובלת מפגיעות דיסקליות בגבהים שונים בעמוד השדרה הן הגבי, הן הצווארי והן המותני באופן הגורם לה למצוקה לא מבוטלת. יחד-עם-זאת, אין לומר כי הניתוח בבלינסון או באסותא הביאוה למצב זה.

בית-המשפט לא מצא כי הנתבעות 2-1 התרשלו כלפי התובעת לכל אורך התקופה שמאז התחלת הטיפול הרפואי שבוצע לה ועד לאחר הניתוח שבוצע לה בבלינסון.

כמו-כן, בית מהמשפט לא מצא כי קמה טענה להתרשלותן של נתבעות 3 ו- 5 של הטיפול הרפואי ומכאן שיש לדחות את התביעה כלפי הנתבעים בכללותם בהיבט הטיפול הרפואי שניתן לה.

בחינת חומר הראיות מלמדת כי קיימים תימוכין רבים להעדר קשר סיבתי בין הימצאותה של התובעת בכיסא גלגלים לניתוחים אותם עברה.

זאת ועוד. התובעים אינם מוכיחים כי התובעת עברה את שני הניתוחים מבלי שקיבלה מידע מתאים שיביאה לכדי מסירת הסכמתה מדעת ומבלי שהוסברו לה האלטרנטיבות הטיפוליות הראויות והיא שקלה אותם ומסרה הסכמתה בהתאם. התביעה נדחתה.

8. בית חולים מאיר - ניתוח לתיקון בקע טבורי - ניתוח לאחר פרפורציה והתפתחות זיהום בחלל הבטן - התביעה התקבלה - בית-המשפט פסק לתובע סך של 540,200 ש"ח
ב- ת"א (כ"ס) 23106-06-10 {שמואל ניגר נ' מרכז רפואי מאיר, תק-של 2015(2), 116305 (2015)} עסיקנן בתביעת רשלנות רפואית בקשר לביצוע שני ניתוחים שבוצעו לתובע בבית החולים מאיר בכפר סבא, הראשון מיום 17.10.06 שנועד לתיקון בקע טבורי עם לולאת מעי כלואה והשני, ניתוח חירום מיום 21.10.06 לאחר פרפורציה והתפתחות זיהום בחלל הבטן.
התובע טען לבדיקה רשלנית של לולאת המעי הכלואה לאחר שחרורה וסגירת דופן הבטן מבלי שהרופאה המנתחת וידאה כי המעי התאושש וחזר לתפקוד תקין; הנחה מיותרת של רשת פרולן מעל רקמת השריר אשר גרמה או תרמה להתפתחות הזיהום בחלל הבטן; אבחון מאוחר של הזיהום שהתפתח בחלל הבטן וביצוע הניתוח השני באיחור כתוצאה מכך, דבר אשר הגדיל את היקף הזיהום והנזק בעקבותיו.

מנגד, הנתבעים טענו כי הטיפול הרפואי שניתן לתובע היה מקצועי וראוי, הן בביצוע הניתוחים והן באבחון הזיהום שהתפתח בבטנו.

בית-המשפט קבע כי ד"ר האס התרשלה בבדיקת המעי בטרם סיימה את הניתוח הראשון וסגרה את חלל הבטן. ד"ר האס ולא וידאה כי לולאת המעי חזרה לתפקוד תקין ובכך יצרה מצב של חוסר וודאות בכל הנוגע למצב לולאת המעי בתום הניתוח הראשון.

התרשלותה של ד"ר האס גרמה לכך שלולאת המעי נותרה בחלל הבטן מבלי שהתאוששה כנדרש, דבר שיצר בהמשך התפתחות נמק, פרפורציה וזיהום תוך בטני נרחב.

הנחת הרשת בניתוח הראשון, ללא מתח בתפרים, מהווה חריגה מסטנדרט הזהירות הנדרש ובהתאם - מהווה התרשלות מצידה של ד"ר האס.

על הנתבעים, אשר לא בדקו כראוי את המעי במהלך הניתוח הראשון, הנטל לסתור ההנחה העובדתית ולהוכיח כי מקור הזיהום שהתפתח בבטנו של התובע - לא היה באותה לולאה כלואה. הנתבעים כשלו בהוכחת הדבר.

לולאת המעי הכלואה ששוחררה בניתוח הראשון, לא התאוששה כראוי, התפתח בה נמק עד כדי ניקוב דופן המעי והתפתחות זיהום מאסיבי בתוך חלל הבטן כתוצאה משפיכת תוכן המעי. בכך מתקיים למעשה קשר סיבתי ישיר בין הבדיקה הלקויה של המעי לבין הזיהום שהתפתח בבטנו של התובע.

התביעה התקבלה ובית-המשפט חייב את הנתבעים לשלם לתובע סך של 540,200 ש"ח.

9. בית חולים נהריה - ניתוח לפרוסקופי להסרת כיס מרה בו נמצאה אבן - התביעה נדחתה
ב- ת"א (חי') 1949/08 {פלוני נ' ד"ר אריה איתן, תק-של 2015(1), 118750 (2015)} נדונה תביעת נזקי גוף בעילה של רשלנות רפואית. מדובר על ניתוח לפרוסקופי להסרת כיס מרה בו נמצאה אבן. הניתוח בוצע על-ידי הנתבע במסגרת קופת חולים מכבי, בה היה התובע חבר.

יחד-עם-זאת, עקב סיבוך במהלך הניתוח {שהתגלה בדיעבד} נזקק התובע להמשך טיפול.

בשלב ראשון בוצע טיפול ההמשך על-ידי הנתבע במסגרת עבודתו בבית-חולים נהריה, לשם שלח את התובע לאשפוז במחלקתו {הנתבע הוא מנהל המחלקה הכירורגית בבית-החולים}.

הנתבע יוצג מטעם אותו גורם ביטוחי המכסה אחריות הקופה בגין טענות הרשלנות הקשורות בניתוח.

לאור העובדה שהתובע מעלה טענות התרשלות כלפי הנתבע, הן ביחס לניתוח והן ביחס לטיפול ההמשך בבית-חולים נהריה - נשלחה על-ידי הנתבע הודעת צד ג' למדינה ול"ענבל" - "בכובעו" של בית-חולים נהריה.

בית-המשפט דחה את התביעה בהסתמך על חוות-דעתו של מומחה בית-המשפט בקובעו כי הטיפול שקיבל התובע היה נאות ולא סטה מאמת-מידה רפואית סבירה.

עוד נקבע כי ההסברים שקיבל התובע היו הסברים נאותים שכללו גם הסיבוכים הידועים שהתממשו של חיתוך צינור מרה, ועיכוב באיתור מקור הדלף במקרה שכזה. ניתן גם הסבר נאות על הפרוצדורה הניתוחית בגישה הלפרוסקופית. לא מתקיימים במקרה דנן אי-הסכמה מדעת אף לא פגיעה באוטונומיה, מה עוד שהטענות בעניין זה נזנחו.

היה קושי אובייקטיבי, שאף הוא אינו בגדר התרשלות, לזהות בזמן אמת של הניתוח, שנחתך אותו צינור מרתי בשגגה. מאותה סיבה של "זיהוי שגוי" לאור הואריאנט האנטומי.

ניתן לקבוע בסבירות גבוהה אם כי לא בוודאות, שאף לו היה מתבצע מעבר לגישה הפתוחה {לאור ההידבקויות שנמצאו אצל התובע והאריכו משך הניתוח}, לא הייתה התוצאה שונה. כלומר, גם אז ניתן לקבוע כמאזן ההסתברויות, לאור אותה אנומליה אנטומית מטעה, שהיה נחתך אותו צינור מרתי בשגגה.

10. בית חולים וולפסון - אודם בעכוז כתוצאה מניתוח שעברה התובעת - התביעה התקבלה - בית-המשפט פסק לטובעת סך של 180,000 ש"ח
ב- ת"א (ת"א) 22500-08-11 {פלונית נ' בית חולים וולפסון, תק-של 2015(1), 113482 (2015)} התובעת, ילידת 1982, התקבלה ביום 12.12.09 בבית החולים וולפסון, לאחר תאונה בה נפגעה ברגלה הימנית.

התובעת הוכנסה לניתוח בהרדמה כללית. בחדר ההתאוששות אובחן אודם בעכוז השמאלי של התובעת, שסווג כפצע לחץ או כוויה והותיר בגופה של התובעת צלקת.
התובעת אינה מלינה בתביעתה אודות עצם הניתוח, אלא על נזקי הגוף שנגרמו לה, לטענתה, בשל רשלנות הנתבעים, בדמות הפצע שנגרם לה בחדר הניתוח והתפתח לכדי צלקת. הנתבעים כופרים באחריותם.

בית-המשפט קיבל את התביעה בקובעו כי כאשר המדובר באישה בריאה שנכנסה לניתוח בכף הרגל ויצאה עם פצע משמעותי בעכוז, נטל השכנוע מוטל על הנתבעת ועליה היה לשכנע, כי לא הייתה התרשלות במהלך הניתוח.

הנתבעת לא עמדה בנטל. עדות המומחה מטעמה לא היה בה כדי לשכנע כי המדובר באירוע שלא ניתן היה למנוע את התרחשותו, כך במיוחד כאשר מגרסת הנתבעת עצמה עולה שלא מדובר באירוע שאירע עקב לוחית הדיאתרמיה כפי שסבר המומחה מטעמה בעדותו, אלא ככל הנראה מנוזלי החיטוי והעיקור שהצטברו במקום הכוויה.

המומחה מטעם הנתבעת לא העמיד כל הסבר סביר לחוסר האפשרות למנוע הצטברות נוזלי חיטוי ומכל מקום אף התיזה שהציג לגבי לוחית הדיאתרמיה אינה עומדת.

כמו-כן, עדי הנתבעת לא היה בהם כדי לשכנע, בפרט כאשר הנתבעת נמנעה מלהעיד עדים רלוונטיים ובכלל זה המנתח הראשי, הסניטר והאחות - עדים שיכלו לשפוך אור על שהתרחש במהלך הניתוח ועל הפעולות שננקטו על מנת למנוע הצטברות נוזלים ונזק כמות זה שאירע.

הימנעות הנתבעת מלתחקר את האירוע בזמן אמת ולהסיק מסקנות אף שאין חולק, כי הארוע דווח לגורמים המוסמכים בבית החולים והיה ידוע, אף היא עומדת לחובתה ומקשה עליה לעמוד בנטל.

די בדברים דלעיל כדי להטיל אחריות על הנתבעת. חוות-דעת מומחה הנתבעת אינה עומדת, קיימת סתירה בין טענות הנתבעת לבין חוות-הדעת מטעמה, עדים אשר עלה כי הינם דרושים לא הובאו - לפיכך אין אלא להסיק שלא נשמרו כל הנהלים ומכל מקום הנתבעת לא הרימה את הנטל להוכיח שהאירוע מתיישב יותר עם האפשרות שננקטה זהירות סבירה מאשר התרשלות.

משכך, על הנתבעת מוטלת האחריות לנזקיה של התובעת. בית-המשפט פסק לתובעת סך של 180,000 ש"ח.

11. ניתוח להסרת טחול - הערעור נדחה
ב- ע"א 8382/04 {הסתדרות מדיצינית הדסה ואח' נ' רויטל מזרחי, תק-על 2006(1), 1489 (2006)} נדון ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי, אשר קבע כי המערערים אחראים בהתרשלותם לנזק שנגרם למשיבה במהלך ניתוח להסרת טחול שנערך לה על ידם. כב' השופט ס' ג'ובראן דחה את הערעור מחמת העובדה כי לא קיימת עילה המצדיקה התערבות בקביעותיו העובדתיות של בית-משפט קמא.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

כירורגיה