רשלנות בלידה

1. מרכז רפואי סורוקה - לידה והריון - התביעה נדחתה
ב- ת"א (ת"א) 4884-12-13 {פלונית קטינה נ' מרכז רפואי סורוקה, פורסם באתר האינטרנט נבו (17.02.16)} נדונה תביעה בגין התרשלות רפואית בניהול לידתה של התובעת, בגינה היא סובלת משיתוק מוחין. השאלה המרכזית במחלוקת היתה - מה היה עיתוי שיתוק המוחין?

לא היתה מחלוקת בין הצדדים כי שיתוק המוחין נגרם במקרה זה עקב נזק היפוקסי איסכמי לעובר. כלומר, כתוצאה מתשניק עקב אי הגעת חמצן למח.

בשאלת הקשר הסיבתי, הסכימו הצדדים, כי תשניק הוא שגרם לנזק האיסכמי.

התובעים טענו כי התשניק אירע לאחר הגעת היולדת לבית-החולים ועל-כן היה נמנע אילו היתהפלונית מחולצת בניתוח קיסרי מספר שעות טרם לידתה.

הנתבעת טענה כי התשניק אירע במועד כלשהו במהלך ההריון, עובר להגעת היולדת לבית-החולים, ועל-כן, גם אם היתה מתקבלת החלטה ליילד את היולדת בניתוח קיסרי מספר שעות לפני הלידה בפועל, לא ניתן היה למנוע את נזקה, שכן במועד הגעת היולדת לבית-החולים, היתה התרחשות הנזק עובדה מוגמרת, ומשכך אין כל קשר רפואי - סיבתי - משפטי בין מועד לידתה של פלונית, לבין התרחשות נזקה.

בית-המשפט נדרש לשאלות הבאות: האם הוכיחו התובעים את מועד התרחשות התנשיק? כאשר באם יקבע, כי התובעים הוכיחו את טענתם ביחס למועד התרחשות התנשיק - האם ניתן היה למנועו באם היתה התובעת מחולצת בניתוח קיסרי מספר שעות קודם ללידתה בפועל.

בית-המשפט דחה את התביעה ופסק כי התובעים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכחת מועד התרחשות התשניק, בכלל, או התרחשותו לאחר הגעת היולדת לבית-החולים, בפרט.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי יש לדחות גם את הטענה לפיה יש להעביר את נטל השכנוע לכתפי הנתבעים, בשל נזק ראייתי.

לא בכל מקרה בו ישנו חסר, או ליקוי ברשומות הרפואיות, תהיה משמעות הדבר העברת הנטל. במקרה זה, קיימים חסרים, אשר אינם משפיעים על יכולת התובעים להוכיח את טענותיהם.

2. בית-החולים הפסיכיאטרי "שער מנשה" - לידה והריון -התביעה נדחתה
ב- ת"א (חי') 5104-03-13 {י.א נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.02.16)} נדונה תביעת נזיקין בעילת "הריון בעוולה", בגין כניסתה להריון של אישה שאושפזה בכפייה בבית-חולים פסיכיאטרי, ממאושפז אחר.

התובעת טענה כי גילתה שהיא בהריון רק בחודש החמישי או השישי להריונה, בשלב שהעובר היה כבר בר חיות ובשלב בו ביצוע הפלה היתהיכולה לסכן את חייה, ולכן החליטה שלא להמית את העובר.

התובעים טענו כי הצוות הרפואי בבית-החולים התרשל בכך שלא נקט אמצעי זהירות מתחייבים ו/או התרשל בפיקוח ו/או לא מנע מהתובעים לקיים יחסי מין.

התובעים סברו כי יש לראותם כמי שנחשפו לפגיעה מינית בתחום בית-החולים, וזאת לאור מצבם הנפשי בו היו שרויים בעת אשפוזם במחלקה הסגורה.

מכורח הנסיבות סברו התובעים כי יש לראות במעשה המיני שהם ביצעו ככזה שנעשה ללא הסכמתם, וזאת משום שבאותה העת הם היו שרויים במצב פסיכוטי, במחלקה הסגורה, ולכן הסכמתם לא היתההסכמה אמיתית.

התובעים טענו כי יש להטיל אחריות על בית-החולים ועל הסגל הרפואי, מכוח סעיפים 322 ו- 350 בחוק העונשין, התשל"ז-1977 {להלן: "חוק העונשין"}, כאשר לטענתם הצוות הרפואי התרשל בכך שלא נקט אמצעי זהירות למניעת פגיעה מינית בתובעים.

עוד הוסיפו התובעים כי היה על בית-החולים להסביר לתובעת על האיסור שחל על קיום יחסי מין במחלקה, להחתים אותה על הטפסים הרלוונטיים מיד לאחר ששוחרה מקשירה, או לחילופין בהזדמנות הראשונה האפשרית. משלא עשה כך בית-החולים, הוא חרג מהנהלים ומהסטנדרט המקובל.

התובעים טענו גם כי לאור הרשומה הרפואית החסרה, ממנה עלה כי לא פיקחו ולא השגיחו על התובעת, ולאור העובדה כי לא ביצעו בדיקות לתובעת, ובכלל זה הערכת מסוכנות מינית, ביום קבלתה למחלקה ובכלל, נטל הראיה עבר אל על בית-החולים להוכיח כי הוא לא התרשל, ובנטל זה הוא לא עמד.

בנוגע לנזק שנגרם לתובעים, התובעים טענו כי יש לחשב את ראשי הנזק לפי גישת הפיצוי המלא {Full Recovery} כלומר, תשלום פיצויים בגין כל ההוצאות שיוציאו לצורך גידול הילד, פיצוי לתובעים בגין כאב וסבל, וכן פיצוי לתובעת בגין ההיריון.

התובעים הצביעו על כך כי מדובר בנסיבות חריגות, שכן שניהם חולי נפש, שבשל מחלתם הוכרו כנכים בשיעור של 100%, והם מתקיימים מקצבת נכות ומשכך הם לא יכולים לדאוג לקטין בכל המובנים, ובעיקר במובן הכלכלי והנפשי.
התובעים העריכו כי יש לפצותם בגין הוצאות גידול הילד {צרכים בסיסיים, לימודים, ביגוד והנעלה וכיוצא בזה} בסך של 2,500 ש"ח לחודש עד הגיעו של הקטין לגיל 21.

התובעים ציינו בהקשר הנ"ל, כי הקטין אובחן כבעל הפרעות קשב וריכוז, הוא עבר כמה ניתוחים באוזניים והוא במעקב פסיכיאטרי, ומשכך ההוצאות החודשיות הן גבוהות, יחסית לילד בגילו.

עוד טענו בהקשר זה, כי יש לפצותם בגין עזרת צד ג', שכן אם התובעת היא המגדלת את הקטין, וברור כי בעתיד הם יזדקקו לעזרה של צד ג' על-מנת לגדלו.

התובעים העריכו כי יש לפצותם בסך של 7,000 ש"ח לחודש בגין רכיב זה.

בנוסף, טענו התובעים כי יש לפצותם בגין פגיעה באוטונומיה של שניהם, בסך של 500,000 ש"ח, לכל אחד.

הנתבעת {להלן: "בית-החולים"} טענה כי לא הופרה על ידה כל חובה, כי היא לא נהגה ברשלנות, כי אין כל קשר סיבתי בין הרשלנות הנטענת לנזק הנטען, וכי ממילא לא קיים כל נזק.

בית-החולים טען כי לתובעים היו הזדמנויות רבות לקיים יחסי מין בתוך בית-החולים ולאו דווקא במחלקה הסגורה, ואף היו להם הזדמנויות להיפגש מחוץ לבית-חולים, ולא הוכח כי דווקא בשלושת הימים במחלקה הסגורה הם קיימו יחסי מין, שכתוצאה מהם התעברה התובעת וזאת יש לזקוף לחובתה.

בנוסף, גם אם תוכח הטענה כי התובעים קיימו יחסי מין בעת שהותם במחלקה הסגורה, אין בכך כדי להוכיח התרשלות מצדו.

בית-החולים טען לא נפל כל פגם בפיקוח על התובעים, שכן במחלקה הסגורה, כחלק מהנהלים, יש פיקוח מתמיד ורצוף 24 שעות ביממה, כאשר הפיקוח כולל בקרה על פעילות המטופלים, פיקוח של האחיות, נוכחות רציפה של אנשי הצוות, וכי כל שעתיים יש בדיקת נוכחות של המטופלים.

הפיקוח בבית-החולים הוא תוצאה של איזון בין הטיפול והמעקב הנדרש, ובין הזכות לפרטיות ולכבוד של המטופלים. לכן נקיטה בצעדי פיקוח פולשניים יותר {כגון הצבת מצלמות במחלקות ובחדרים}, לא רק שאינה רצויה, היא גם אינה מעשית, שכן בשל מגבלות כח אדם ותקציב אין אפשרות להשגיח מקרוב על כל מטופל.

גם אפשרות של בידוד המטופל, איננה רצויה והיא תהווה פגיעה מעבר לנדרש.

הנתבעת הדגישה, כי חוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991, מתיר לבודד חולה, רק במידה הדרושה לצורך הטיפול הרפואי בו או כדי למנוע סכנה לעצמו או לזולתו, וברור כי בידוד שלא בהתאם לחוק זה, מהווה אמצעי פסול.

עוד טען בית-החולים כי כל חולה שמתקבל לאשפוז חותם על טופס זכויות וחובות ומקבל הסבר על נהלי המחלקה שאליה הוא הולך, בין היתר הוא מקבל הסבר על האיסור המוחלט על שימוש באלימות ועל קיום יחסי מין.

בית-החולים טען כי טענת התובעים כי לא היה די פיקוח במחלקה הסגורה נטענה על דרך הסתם, כאשר לא בכדי התובעים לא פירטו אלו צעדים סבירים היה על בית-החולים לנקוט.

לפי בית-החולים, מאחר שאין המדובר באחריות מוחלטת, אלא שמדובר בטענה לרשלנות, היה מצופה כי התובעים יסבירו את הצעדים הסבירים שהיה על בית-החולים לנקוט, וזאת הם לא עשו.

בית-המשפט המחוזי דחה את התביעה ופסק כי עילת תביעה של "הריון בעוולה" הוכרה במקרים של רשלנות רפואית שבהם הוכח כי ההיריון היה לא רצוי ואלמלא הרשלנות, הילד לא היה נולד.

בנוסף, לא נמצאה בפסיקה הרחבת העילה של "הריון בעוולה" למצבים בהם לא דובר על רשלנות אגב טיפול רפואי.

בנסיבות דנן, לא הוכחה רשלנות מצד בית-החולים, הפרת חובה חוקית או כל עילה שבדין, אשר יכול הוא לחוב בגינן.

בית-המשפט קבע, כי לא ניתן לומר שבית-החולים התרשל בכך שלא הצליח למנוע מהתובעים להיכנס בחשאי לשירותי הנשים ולקיים שם יחסי מין.

עוד הוכח, כי היה מעקב רציף אחר התובעים ופיקוח הכולל בקרה על פעילותם, פיקוח אחיות ונוכחות רציפה של אנשי הצוות.

עוד הוסיף בית-המשפט כי נקיטה בצעדי פיקוח פולשניים יותר, כגון ליווי כל מטופל לשירותים, הצבת מצלמות במחלקות ובחדרים או בידוד המטופלים, לא רק שאינה רצויה, היא אף אינה מעשית.

מעבר לכך, בנסיבות בהן נולד ילד בריא המסב אושר להוריו, הטענה כי הולדתו היא בבחינת נזק, הינה טענה מוקשית.

בית-המשפט קבע כי למרות שהתובעים טענו בכתבי הטענת כי יש לפצותם בגין צרכיו של הקטין, הם נמנעו מלהוכיח מהן העלויות בפועל של גידול הקטין ולא צרפו כל מסמכים שיכולים להעיד על כך.

בית-המשפט ציין כי כי הקטין מטופל על-ידי אמו ועל-ידי סבתו {אמה של התובעת}, וכי שני התובעים מתקיימים מקצבת נכות כללית מלאה, בשל נכותם הנפשית, והסבתא מתקיימת מקצבת הזקנה שלה. התובע נושא במזונותיו של הקטין באופן סדיר בסך של 700 ש"ח לחודש.

אשר-על-כן, קבע בית-המשפט כי משלא הוכחה רשלנות מצד בית-המשפט ואף לא הפרת חובה חקוקה, אין מקום לדבר על-פיצוי זה, וזאת לבד מן השאלה העקרונית, הכיצד ניתן לטעון, במקרה זה, לכאב וסבל בגין עצם קיומו של הילד.

3.משרד הבריאות - רשלנות רפואית בלידה - התביעה נדחתה
ב- ת"א (חי') 8223-12-10 {מ.א.ר נ' מדינת ישראל משרד הבריאות, פורסם באתר האינטרנט נבו (29.01.16)} נדונה בתביעה בגין טענה לרשלנות רפואית בלידה אשר במהלכה נגרם לתובעת קרע מדרגה 3 אשר נתפר בצורה רשלנית ולטענת התובעת הסבה לה נזק המוערך ב- 10% נכות צמיתה בגין אי-שליטה תקינה בסוגרים וצלקת מכאיבה.

השאלה המרכזית הינה האם אירעה התרשלות בביצוע התפירה של הקרע וככל שכך יימצא, יש לבחון באם כתוצאה מכך נגרם לתובעת נזק.

התובעת טענה כי מאז שחרורה מבית-החולים היא סובלת מכאבים עזים באזור התפרים ומחוסר שליטה על גזים.

התובעת נמנעה מלהתלונן על בעיותיה הרפואיות נוכח היותה אישה דרוזית דתייה ונוכח הבושה הכרוכה בכך.

על-אף האמור, קיים תיעוד רפואי המצביע על כי בסופו-של-יום פנתה להתלונן ואף נאלצה לעבור כריתה של הרקמה העודפת באזור התפר.

בעקבות מצבה הרפואי, נאלצה ללדת את שני בניה הנוספים בניתוחים קיסריים ולאור המלצת רופאיה הינה מנועה מלידות נוספות, המלצה המונעת ממנה משפחה גדולה עליה חלמו היא ובעלה.

התובעת התלוננה על עצם העובדה כי כיום הינה סובלת מנכות צמיתה בשיעור 10% בגין חוסר יכולת לכיווץ מלא של הסוגר, ובנוסף התלוננת גם על הצלקת המכאיבה שנותרה באזור התפר, אשר מפריעה גם בקיום יחסי אישות.

עוד הוסיפה התובעת כי פעולת האפיזיוטומיה אותה ביצעה המיילדת העלתה את הסיכון להיווצרות הקרע. עובדה זו ביחד עם העובדה שהתפירה בוצעה על-ידי רופא מתמחה ולא על-ידי רופא מומחה גרמו לנכות ממנה סובלת התובעת.

הנתבעת טענה כי מהלך הלידה היה רגיל ושגרתי, לרבות הערכת משקל העובר.

חיתוך החיץ בוצע לפי שיקול-דעתה של המיילדת ובהתאם לסמכותה, כאשר לא היה כל קשר בין חיתוך החיץ לבין הקרע שנגרם.

הקרע אובחן מייד לאחר היווצרו ובוצעה תפירה כנדרש על-ידי רופא בכיר בתחום בחדר ניתוח.

התפירה הצליחה במבחן התוצאה שכן הרשומה הרפואית מצביעה על שליטה בסוגרים והבדיקות הרפואיות שביצע התובעת מעידות על ספינקטר פנימי וחיצוני שלם ללא סימני צלקת.

עוד הוסיפה הנתבעת כי התקיים תיעוד לשיפור ניכר בכאבים לאחר ביצוע זריקות לאזור הצלקת הפרינטאלית וכי לא הוכחה כל התרשלות בפעילות הצוות הרפואי, כאשר גם במבחן התוצאה הוכח כי בפועל לא נגרם לתובעת נזק.

בית-המשפט קבע כי ניתן לומר כי סקירת חומר הראיות שהובא בפניו אינו מספק בכדי להרים את נטל הראייה הנדרש להוכחת התביעה ולכן דינה להידחות.

זאת, מבלי שיהיה בדבר לגרוע כהוא זה ממידת הסבל, אשר אין ספק כי היה מנת חלקה של התובעת בעקבות הלידה נשוא התביעה.

בית-המשפט מצא כי התגלה כשל בהתנהלות הרופא מטעם הנתבעת, בעיקר משום שלא ערך דו"ח ניתוח מסודר של מהלך התפירה. נתון זה פעל לחובת הנתבעת.

עם-זאת, בית-המשפט קבע כי זה לא מספיק בכדי להאפיל על כל יתר הראיות שהוצגו בתיק ואשר לא זו בלבד שאין בהן כדי להוכיח כי הרופא התרשל בביצוע התפירה, אלא שהן מעלות את מידת ההיתכנות לכך שהרופא ביצע עבודתו כראוי.

גם אם היה ניתן לקבל את טענת ההתרשלות, לא הוכח כי התרשלות זו היא שהסבה לתובעת את הנזק נשוא התביעה.

אשר-על-כן, בית-המשפט קבע כי דין התביעה להידחות, מאחר ולא היה ספק כי התובעת עברה מסכת ייסורים בשל אופן התפתחות הלידה הראשונה בחייה ואולם לא עלה בידה להרים את נטל הראיה הנדרש להוכיח כי מדובר בפועל יוצא של רשלנות הגורמים המטפלים אצל הנתבעת.

בסופו-של-יום, נוכח הכשל הראייתי שאחז בהתנהלות הנתבעת בגין היעדר תיעוד למהלך התפירה, אשר בגינו נזקקה התובעת לנהל הליך ממושך בכדי לברר את טענותיה, אין מקום לחייב את התובעת בהוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.

4. הסתדרות מדיצינית הדסה - רשלנות בלידה - התביעה נדחתה
ב- ת"א (יר') 16862-07-13 {פלונית נ' הסתדרות מדיצינית הדסה, פורסם באתר האינטרנט נבו (27.01.16)} התובעת, נולדה במחלקת היולדות במרכז הרפואי הדסה הר הצופים, המופעל על-ידי הנתבעת {להלן: "בית-החולים"}.

התובעת טענה כי בעקבות הלידה וכתוצאה מכשלים שאירעו במהלכה היא סובלת משיתוק על-שם ארב בידה השמאלית וסובלת ממוגבלות קשה בתפקוד היד ומליקוי אסתטי.

התובעת טענה כי קבלת ההחלטה על לידה נרתיקית על-ידי רופא מתמחה ולא על-ידי רופא בכיר- הטענה היא כי ההחלטה התקבלה על-ידי ד"ר אריאל רבל, כתוארו אז, והיום פרופסור, שהיה באותו זמן רופא מתמחה בשנה הרביעית וזאת ללא שנועץ ברופא בכיר.

כל ניהול הלידה היה בעצם בידי הרופא המתמחה ללא נוכחות הרופא הבכיר - כאשר הרופאה הבכירה יותר, ד"ר דרורית הוכנר, כיום פרופ' הוכנר - מנהלת המחלקה לא נכחה כלל בלידה או למצער הצטרפה אליה לקראת סיומה.

התובעת טענה גם טענה בנוגע למתן פיטוצין בשלב מוקדם מדי כאשר פירשה את האמור ברשומה הרפואית כמצביע על כך שניתן פיטוצין בשעה מוקדמת, 08:25, ובניגוד להוראות.

עוד הוסיפה התובעת לעניין אי-ביצוען של בדיקות מקדימות נחוצות ובהן צילום רנטגן או אולטרא סאונד, כאשר בדיקות אלה לא נערכו ואי-עריכתן הביאה להחלטה השגויה לפנות ללידה נרתיקית חלף לידה בניתוח קיסרי.

התובעת טענה שבמהלך הלידה לא נבחנה זקיפות הראש של העובר - דבר המהווה לטענת התובעת התרשלות.
טענתה האחרונה של התובעת היתה בנוגע להתרשלות הנתבעת בכך שאפשרה את ביצוע הלידה בלא שנכח במהלך הלידה רופא מרדים.

הנתבעת חלקה על הטענות, כאשר לטענתה ככל שהיה הרופא, פרופ' רבל, מתבקש לערוך ניתוח קיסרי היה הדבר מתועד ברשומה ונעשה.

הנתבעת סברה כי אין לקבל את עדותה הכבושה של האם בעניין זה. הנתבעת שללה גם את ההנחה הגלומה בטענה כי לא היה מקום ליילד את האם בלידה נרתיקית מקום בו העובר במצג עכוז ושוללת את האפשרות כי לידה כזו לא נעשתה בהתייעצות עם הרופאה הבכירה ובהשתתפותה.

הנתבעת כפרה גם בטענות שהועלו לעניין התרשלותה.

בית-המשפט קיבל את עמדתה של הנתבעת לפיה פרופ' רבל נועץ בכונן, ובכל מקרה נערך ביקור בוקר על-ידי רופא בכיר במחלקה שהובאו בפניו גם נתוניה של האם. עוד לעניין זה, בית-המשפט קיבל את הטענה כי פרופ' הוכנר היתה נוכחת בלידה.

עדותם של הרופאים היתה מהימנה על בית-המשפט, כאשר צויינו שם הפרטים על שגרת העבודה בעת קבלת היולדת ללידה ובחדר הלידה, כאשר ממנה נלמד באופן חד-משמעי כי ככל שמדובר בלידה נרתיקית של עובר במצג עכוז היתה נערכת התייעצות בעת קבלת ההחלטה וכן הרופא הבכיר היה פוגש את היולדת בביקור הבוקר ובוחן את שאלת אופן ביצוע הלידה.

בית-המשפט קיבל גם את טענת הנתבעת כי ניתן לראות ברשומת המוניטור כי מתן הפיטוצין החל בשעה 12:15 וכך גם מגרף התקדמות הלידה ולכן אין יסוד לטענה כי הפיטוצין ניתן בשעה מוקדמת מדי.

בית-המשפט מצא כי אין קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק, כפי שעלה ממה שנקבע ב- ע"א 2714/02 {פלונית נ' מרכז רפואי בני ציון חיפה, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.11.2003)}.

הצורך בבדיקת זקיפות ראש נועד לשלול נזק נוירולוגי ולא את הנזק שנגרם בעת הוצאת העובר. משכך לא מתקיים הקשר הסיבתי-המשפטי בין הרשלנות לבין הנזק ולא ניתן לייחס להתרשלות שבאה לידי ביטוי באי עריכת הבדיקה, ככל שאכן לא נערכה, צפיות לנזק מסוג הנזק שנגרם להבדיל מנזק מוחי, שאותו נועדה הבדיקה למנוע.

5. קופת-חולים מאוחדת - מרכז רפואי אסף הרופא - רשלנות רפואית בלידה - נקבע לקדם משפט - בשלב זה, אין צו להוצאות
ב- ת"א (ת"א) 51618-08-15 {פלונית נ' דר הוד אדוארד, תק-מח 2016(1), 21779 (26.01.16)} נדון כתב תביעה אשר הוגש על-ידי קטין, יליד 2011, ואמו בגין רשלנות רפואית שבאה לידי ביטוי באי-באבחון התסמונת בה לקה הקטין, במהלך הריונה של האם.

התובעים צירפו את חוות-דעתו של המומחה בתחום גניקולוגיה {דר' בורנשטיין}, אשר קבע כי מדובר בהריון בסיכון גבוה, הן בשל גילה של היולדת {42} והן משום שמדובר בהפרייה חוץ גופית, ועל-כן, מן הראוי היה להסביר לה את האפשרות לביצוע בדיקות נוספות, כגון FISH במסגרת פרטית, על-מנת לוודא תקינות ההריון, דבר שלא נעשה.

עוד הוסיפו התובעים כי המומחה קבע, כי היתה חובה לעשות לעובר בדיקת אקו לב, דבר שלא נעשה, ולדבריו, אבחון סקירת המערכות שגוי ורשלני, שכן חובה היתה על המפענח לאבחן את מומי הלב, שאובחנו בגיל יומיים, מה עוד שהיה מדובר במומי לב גדולים שקשה היה להחמיצם.
המומחה סבר כי היות וכל המומים התגלו בבדיקת אקו לב בגיל יומיים, סביר להניח שהיו מתגלים גם במהלך ההריון, ובעקבותיהם היתהמאובחנת התסמונת ממנה סובל הקטין, דבר שהיה מאפשר לאם לשקול הפסקת ההריון.

הנתבעים 1 ו- 2 טענו, כי יש לסלק את תביעת הקטין על-הסף, זאת על-פי פסק-הדין בעניין המר {ע"א 1326/07 ליאור המר נ' פרופ' עמי עמית, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.05.12)} בגדרו נשללה מקטין זכות התביעה בעילה של "חיים בעוולה", ותחת זאת הוקנתה להורים עילת תביעה שעניינה "הולדה בעוולה".

לגופה של התובענה הנבתעים טענו, כי הוצע ליולדת לבצע בדיקת FISHבאופן פרטי, אולם היולדת סירבה לבצעה בשל עלותה.

בנוגע לרשלנות אשר נטענה על-ידי התובעת בדבר פיענוח סקירת המערכות ואי אבחון מומי הלב, הנתבעים הכחישו טענה זאת והגדירו אותה "כחוכמה שלאחר מעשה", אולם לא הגישו חוות-דעת נגדית לביסוס טענותיהם כנגד התובענה.

בית-המשפט קבע כי התובעים יגיבו לטענה בדבר הצורך במחיקת הקטין כתובע, והשארת אמו כתובעת, וזאת בתוך 14 ימים.

נקבע לקדם משפט לתאריך 03.05.16.

הצדדים יגישו תחשיבי נזק למועד הדיון.

עוד הוסיף בית-המשפט כי התובעת תגיש תחשיבה 21 ימים לפני מועד הדיון עם העתק לבאי-כוח הנתבעים ואילו הנתבעים יגישו תחשיביהם 7 ימים לפני מועד הדיון, גם כן עם העתק לבאי-כוח הצדדים האחרים.

6. משרד הבריאות - רשלנות רפואית בניתוח - התביעה התקבלה - פיצוי לתובעת בסך 128,000 ש"ח
ב- ת"א (נצ') 3352-03-08 {א.ש.נ נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.01.16)} התובעת הגישה תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף אשר נגרמו לה, לטענתה, כתוצאה מהותרת גוף זר, מחט, בבטנה, במהלך ניתוחים שעברה במוסד רפואי אשר בבעלות, בניהול ופיקוח הנתבעת.

התובעת טענה בכתב התביעה כי בתאריך 08.07.02 פנתה לבית-החולים "זיו" בצפת בהיותה בהריון, בשל צירים מוקדמים. התובעת הוכנסה לחדר ניתוח אשר בתומו ילדה תינוק בריא בלידה קיסרית ושוחררה מבית-החולים בתאריך 12.07.02.

התובעת טענה כי עוד במהלך האשפוז בבית-החולים, התלוננה בפני הצוות הרפואי על כאבים עזים בבטנה, באזור החתך הניתוחי. הצוות הרפואי הרגיע אותה תוך מתן הסבר כי מדובר בכאבים הנובעים מהפעולה הכירורגית אשר יחלפו עם הזמן.

התובעת טענה כי הזמן חלף והכאבים לא, כאשר במשך שנתיים פנתה, חזור ושנה, לקופת החולים בתלונות על כאבים בבטן באזור הצלקת. התובעת קיבלה טיפול בנוגדי כאבים שונים ואף באמצעות זריקות לגב, אך ללא הועיל.

במסגרת הבירור הרפואי, שכלל ביקורים אצל רופאה גניקולוגית ואצל הרופא אשר ביצע את הניתוח הקיסרי בתאריך 08.07.02, הופנתה לביצוע בדיקות הדמיה שונות, בין היתר בתאריך 29.02.04 עברה בדיקת US אשר הדגימה ממצא של כלי דם פועם ומעליו רקמה היפואקוגנית.

בתאריך 28.03.04 עברה בדיקת US גניקולוגי שפורש תקין. בהמשך ובעקבות הממצאים בבדיקת ה US מתאריך 29.02.04 הופנתה התובעת לבדיקת CT לעמוד שדרה מותני אשר פורש תקין.
בתאריך 18.04.04 פנתה לבית-החולים "זיו" בשל הימשכות הכאבים בבטנה, התובעת אושפזה לצורך בירור, כאשר במהלך האשפוז בוצע ניתוח חוקר באיזור הצלקת הניתוחית הקיסרית, אותר חלק של עצב כלוא בצלקת, העצב שוחרר והוסר עם חלק מהצלקת.

התובעת המשיכה לסבול מכאבים באזור הצלקת, כאשר בחודש ינואר 2008, הופנתה התובעת לבדיקת US נוספת אשר הדגימה גוף זר בצלקת הניתוחית מצד ימין המתאים למחט.

בתאריך 17.01.08 אושפזה בבית-החולים "לגליל המערבי" בנהריה לצורך הוצאת הגוף הזר ואכן בניתוח בוצעה כריתה של חלק מהצלקת בצדה הימני שכלל מחט.

התובעת טענה כי הימצאות המחט בגופה הינה ממצא עובדתי אשר אין לגביו ספק ולפיכך נדרשת הכרעה שיפוטית אך ביחס לאחריות הנתבעת בשל השארת מחט בגופה, בין היתר מאחר שהיא אינה יכולה לדעת מהן הנסיבות שהביאו להימצאות של מחט בצלקת הניתוחית.

עוד טענה התובעת, כי הנסיבות התיישבו עם המסקנה כי המוסד הרפואי אשר בבעלות ובפיקוח של הנתבעת לא פעל בזהירות המתבקשת.

אשר-על-כן, טענה התובעת, כי יש להעביר אל כתפי הנתבעת את הנטל להוכיח כי לא התרשלה.

עוד הוסיפה התובעת וטענה כי מי משלוחיה של הנתבעת, לרבות הצוות הרפואי, עוול עוולת תקיפה כנגדה, כמשמעות המונח בפקודת הנזיקין, בין היתר בשל כך שנמנעו ממתן הסבר כמתחייב ומבלי שקיבלו את הסכמתה מדעת.

בכתב התביעה הראשון טענה התובעת כי המחט אשר הוצאה בניתוח בחודש ינואר 2008, נותרה בבטנה במהלך הניתוח הראשון שעברה בבית-החולים, בשנת 2002.

בכתב התביעה המתוקן, אשר הוגש ביום 01.04.12, לאחר שניתנה חוות-דעת המומחה מטעם בית-המשפט, שינתה התובעת מטענתה וטענה כי המחט הושארה בגופה או במהלך הניתוח הראשון כפי שטענה בכתב התביעה הראשון, או במהלך הניתוח השני, בשנת 2004.

הנתבעת כפרה בטענות התובעת והכחישה כל קשר בין טיפול רפואי כלשהו אשר ניתן לתובעת במסגרת המוסד הרפואי לבין הימצאות המחט בגופה.

הנתבעת טענה כי הנזק המוכחש, אשר נגרם לתובעת לטענתה, לא נבע ממעשה או מחדל של הנתבעת וכי על התובעת להוכיח את כל מרכיבי תביעתה.

לחילופין, טענה הנתבעת, כי האירועים מושא תיק זה היו בלתי-צפויים ולא היו ניתנים למניעה בשקידה סבירה.

הנתבעת טענה כי הניתוח הנטען בוצע לפי הסטנדרטים המקובלים ובכלל זה הצביעה על ריחוק הנזק והזמן הרב שחלף מהניתוח ועד הוצאת המחט אשר ניתקו את הקשר הסיבתי בין הימצאות המחט בגופה של התובעת לניתוח הקיסרי.

עוד טענה הנתבעת, כי מקורה של המחט בטיפולים אחרים שקיבלה התובעת במרוצת הזמן וללא קשר לנתבעת. לאור האמור, עתרה הנתבעת לדחיית התביעה נגדה.

בית-המשפט קיבל את התביעה ופסק כי על הנתבעת הנטל להוכיח כי לא נעשה שימוש במחט מסוג זו שהוצאה מגוף התובעת, זאת משעה שלא הציגה את דו"ח ספירת המכשירים, אשר אמור לכלול התייחסות ברורה גם לסוגי המחטים בהן נעשה שימוש במהלך הניתוח.
בית-המשפט סבר כי גם אם הוצגו ראיות נסיבתיות, אשר לכל אחת מהן כשלעצמה כוח מועט לבדה, הן עשויות להשתלב זו בזו כך שיחדיו, יהיה להן את המשקל הראייתי הצריך להוכחת אחריות במשפט אזרחי.

בית-המשפט קבע כי בעניין הנדון, הנסיבות אשר הוכחו הובילו למסקנה אחת והיא כי המחט נותרה בגוף התובעת במהלך הניתוח השני. במקרה זה, לא נמצא כי הוכחה אפשרות אחרת, אפילו על דרך הספק.

הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח כי לא היא שאחראית להותרת המחט בבטן התובעת. זוהי האפשרות המסתברת היחידה העולה מן הראיות שהוצגו.

בית-המשפט מצא כי בנסיבות דנן, הוכח, ברמת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, כי המחט נותרה בבטן התובעת במהלך הניתוח שערכה לה הנתבעת. השארת מחט בבטן התובעת אינה מתיישבת עם נורמת התנהגות מקובלת.

בית-המשפט קבע כי סך הפיצוי לתובעת יעמוד על 128,000 ש"ח, כאשר לסכום זה יתווספו שכר-טרחת עורך-דין בסך של 25,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק, ובנוסף לכך הוצאות חוות-הדעת ועדויות המומחים בהם נשאה התובעת בתיק בסך כולל של 15,000 ש"ח.

בית-המשפט הסביר כי פיצויים אלה היו מורכבים ממספר ראשי נזק, כאשר בראש נזק של כאב וסבל, לקח בחשבון את אופי הכאבים, את העובדה שהתובעת נאלצה לתפקד כאם לשישה ילדים וכעובדת נקיון, למרות כאביה, את הפגיעה בהנאות החיים שנגרמה לה בתקופה הזו ואחר כל אלו, פסק לתובעת פיצוי בגין ראש נזק זה בסך 100,000 ש"ח.

בנוסף, בראש נזק של הוצאות, עיון בראיות לימד כי התובעת שבה והתלוננה פעמים רבות בקופת החולים ואף נדרשה לבדיקות שונות. כמו-כן, התובעת נאלצה לעבור ניתוח אשר גם בגינו נגרמו לה הוצאות.

בנסיבות אלו היא נדרשה לשלם גם עבור הנסיעות, השתתפות עצמית וכן עבור תרופות לשיכוך כאבים. מטבע הדברים, לא כל ההוצאות מכוסות על-ידי קופת החולים ועל-כן, לאחר שנבחנו הראיות והטענות, מצא בית-המשפט לפסוק פיצוי גלובלי בסך 3,000 ש"ח.

בית-המשפט הוסיף לעניין ראש נזק של עזרת צד ג', כי לאור הראיות שהובאו בפניו, בכלל זה עדות התובעת וחוות-הדעת ועדותו של המומחה מטעם בית-המשפט, התרשם כי נוכח סבלה של התובעת ומכאוביה, היא נזקקה לסיוע בתקופה שבין הניתוח השני לניתוח השלישי, במיוחד בחודשיים העוקבים לניתוח השלישי, אך גם קודם לכן, משך כארבע שנים, כאשר הסתובבה עם מחט בגופה אשר גרמה לה למכאובים.

בית-המשפט ציין כי התובעת אם לשישה ילדים, כאשר באותה התקופה הצעיר בהם היה פעוט כבן שנתיים.

מנגד, נטל בחשבון את העובדה שהתובעת שבה לעבודתה, עבודה פיזית, הגם שמסרה כי אילוצים כלכליים הם שגרמו לשובה לעבודה חרף מכאוביה הקשים.

כך גם נטל בית-המשפט בחשבון כי לא הוגשו מסמכים המעידים על הוצאות בפועל לצורך קבלת עזרה. לאחר שבחן את טענות הצדדים מצא לפסוק לתובעת בראש נזק זה פיצוי בסך 10,000 ש"ח.

לעניין ראש נזק של הפסד השתכרות, בית-המשפט קבע כי בהיעדר נכות ולאחר שבחן את הנסיבות, גם בשים-לב לראיות מהן לא עלו תלונות נוספות של התובעת לאחר הניתוח השלישי, לא מצא לפסוק הפסד השתכרות כלשהו לעתיד וכפועל יוצא, גם לא הפסד זכויות סוציאליות אשר לא הוכח כי נגרם לתובעת.

לעניין הפסד השתכרות בעבר, בית-המשפט מצא כי לאחר עיון בראיות ובכלל זה בחוות-דעת המומחה מטעם בית-המשפט ובתלושי שכרה של התובעת, היה טעם לפצות את התובעת בגין אבדן שכר, בעיקר בכל הנוגע לתקופה בת כ- 50 ימים בהם נעדרה מעבודתה לאחר הניתוח השלישי, אשר הוא בלבד נדרש בשל רשלנות הנתבעת.

כמו-כן, קיבל בית-המשפט את טענת התובעת כי הכאבים מהם סבלה במשך ארבע השנים עד שהוצאה המחט מגופה, הגבילו והקשו עליה בעבודתה הפיזית ופגעו בעבודתה.

אשר-על-כן, מצא לפסוק לתובעת בראש נזק זה פיצוי בסך 15,000 ש"ח.

כך הגיע בית-המשפט לפסיקת הפיצויים בסך 128,000 ש"ח לתובעת.

7. שירותי בריאות כללית - לידה והריון - התביעה נדחתה
ב- ת"א (מחוזי-מרכז) 35386-06-11 {נ. פ. (קטינה) נ' שירותי בריאות כללית, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.01.16)} נדונה תביעת קטינה בגין "חיים בעוולה" שהורתה ברשלנות רפואית של רופאי הנתבעת, אשר בשל מחדליהם לא נמנעה לידתה.

התובעים טענו כי יש להחיל בנדון את "כלל הדבר מדבר בעדו", שכן עצם העובדה שהאם היתה במעקב הריון רציף אצל הנתבעת וביצעה את כל הבדיקות אשר הורו לה לבצע ולמרות זאת נולדה התובעת עם מום מוחי גנטי קשה, אשר לא אובחן במהלך ההיריון, מתיישבת יותר עם המסקנה שהנתבעת התרשלה, ונטל הראיה שלא היתהרשלנות לגבי המקרה שהביא לידי הנזק לתובעת מוטל לשכמה.

התובעת טענה כי הנתבעת התרשלה באופן חמור במעקב ההיריון וגרמה להולדתה של התובעת עם נכות קשה ביותר.

כך התרשלה הנתבעת בכך שאפשרה לרופאים לא מיומנים וחסרי הכשרה מתאימה לבצע בדיקת סקירת מערכות.

התובעים טענו כי רופאי הנתבעת לא הכירו את הנהלים אשר היא עצמה הוציאה ו/או התעלמו מהנהלים ולא פעלו על-פיהם תוך סטיה חמורה מהפרקטיקה המקובלת והסבירה בנסיבות העניין.

לו היו מבוצעות הבדיקות אשר נדרש היה לבצען, הן על-פי נהלי הנתבעת והן על-פי הפרקטיקה המקובלת והסבירה, ניתן היה לאבחן כבר בטרימסטר השני להיריון ובוודאי בטרימסטר השלישי כי מוחה של התובעת אינו מתפתח כנדרש וכי היא צפויה לסבול מנכות קשה.

לא-זו-אף-זו, התובעים טענו כי רופאי הנתבעת לא ביצעו את בדיקות המעקב והמדדים הביומטריים, לרבות מדידת היקף הראש, כמקובל וכמתחייב על-פי הנהלים, התעלמו מהפערים בין גיל ההיריון לממצאי בדיקות האולטראסאונד, התעלמו מהעובדה שהפער בין גיל ההיריון לממדי הראש הולך וגדל, התעלמו מסימנים ברורים של פיגור בגדילת העובר בכלל והראש בפרט, לא ייחסו את המשמעות הנדרשת לתוצאות בדיקות האולטראסאונד ולתוצאות סקירת המערכות, לא נקטו בצעדים הנדרשים לרבות בדיקת מכוונת של המוח ובדיקת MRI עוברי, לא התייחסו בדרך הראויה וכפי שרופא סביר היה מתייחס לממצאי בדיקות האולטראסאונד ולא הפנו את האם לבדיקות נוספות אשר התחייבו מחוסר ההתאמה בין גיל ההיריון לגודל הראש והפיגור בגדילה.

עוד הוסיפו התובעים בעניין זה, כי הפיגור, אשר הסתמן כבר בשבוע ה- 23 להריון, בין גיל ההיריון לממדי הראש, חייב המשך מעקב צמוד אחר גדילת הראש, והפער ההולך וגדל בין גיל ההיריון לממדי הראש חייב בדיקות הדמיה מכוונות למוח.

רופאי הנתבעת היו חייבים ליידע את התובעים על הממצאים המדאיגים ולאפשר להם להחליט אם להמשיך בהיריון או להפסיקו ומשלא עשו כן, טענו התובעים כי יש לחייב את הנתבעת במלוא נזקיהם הממוניים והלא ממוניים של התובעים.

הנתבעת טענה כי הרופאים אשר טיפלו בתובעת ואמה היו מיומנים, פעלו ללא דופי, ולא חרגו מההנחיות המקובלות בעת הרלבנטית.

בדיקותיה של התובעת במהלך ההיריון היו תקינות, לא היו כל סימנים אשר היו צריכים להעלות חשד לקיומה של בעיה כלשהי בהתפתחות התובעת, ובפרט לא היה בבדיקות ללמד על-אף בעיה מוחית.

זאת בעוד בנדון לא היתה כל התוויה רפואית נוהגת או סבירה לבצע את הבדיקות הנטענות על-ידי התובעים במהלך ההריון.

הנתבעת הוסיפה גם כי התובעת נולדה במצב תקין לחלוטין ומחלתה החלה להתפתח אך ורק לאחר הלידה.

אשר-על-כן, גם אם היו מבוצעות בדיקות נוספות, אשר לא נעשו, הרי שנכון לשנת 2001, מועד ההריון הנדון, לא ניתן היה לגלות את מחלתה של התובעת בשלב העוברי.

עוד הוסיפה הנתבעת, כי גם אם ימצא כי מי מרופאי הנתבעת התרשל בכל הקשור לביצוע מעקב ההריון הרי שאין קשר סיבתי בין ההתרשלות לנזקי התובעת שכן הועדה להפסקת הריון לא היתהמאשרת את הפסקתו בנסיבות העניין.

התובעת לא הביאה כל ראיות או הוכחה לכך שהועדה להפסקת הריון היתהמאשרת את הפסקתו.

אשר-על-כן, הנתבעת טענה כי בהיעדר ראיות באשר לעמדת הועדה להפסקת ההריון דין התביעה להידחות.

בית-המשפט המחוזי דחה את התביעה ופסק כי לאור תוצאות בדיקת האולטראסאונד שבוצעה, נדרשה בדיקה נוספת לאחר כחודש, על-מנת לוודא כי אין מדובר בפיגור שיש בו להצדיק בחינה מעמיקה יותר של מומים אפשריים.

בית-המשפט הבהיר כי בהיעדר ביצוע הבדיקה הנוספת, נטל השכנוע להוכיח כי לא היה בה ללמד על הצורך בבדיקות מעמיקות יותר עובר לנתבעת והיא לא עמדה בו.

בית-המשפט קבע כי נוכח ממצאי הבדיקות שבוצעו מאוחר יותר, היה על רופאי הנתבעת לשלוח את האם או להמליץ לתובעים על בדיקות מעמיקות יותר, לציין לפניהם את עובדת גדילת הפער שבין גודל איברי העובר לגיל ההיריון ומשמעויות הפער ולהבהיר להם כי ניתן לבצע בדיקות מעמיקות יותר לשלילת מומים.

בית-המשפט מצא כי היעדר ביצוע הבדיקות מעביר אל הנתבעת את נטל השכנוע. למרות שנמצאו מחדלים בהתנהלות רופאי הנתבעת, התובעים כשלו בהוכחת הקשר הסיבתי, שכן הנתבעת עמדה בנטל השכנוע המוטל עליה והראתה שגם אם היו מתבצעות בדיקות מעמיקות יותר, לא ניתן היה לגלות במסגרתן מומים שהיה בהם להעלות חשש לבעיה בהתפתחות העובר.

לחלופין לא הוכיחו התובעים כי הוועדה להפסקת הריון היתה מתירה בנסיבות להפסיק ההיריון. בנדון לא עבר אל הנתבעת הנטל להוכיח כי הוועדה לא היתה מאפשרת את הפסקת ההיריון.

משרוכש התובע את היתרון בגין דוקטרינת הנזק הראייתי העומדת לצדו ונזקפת לרשותו ההנחה כי הבדיקות היו מגלות פגם מוחי, חוזר הנטל לשכמו, להוכיח את הנדרש לצורך קשירת יתר פרטי הקשר הסיבתי.

עוד קבע בית-המשפט כי יש לשים גבול למכלול ההנחות וההשערות אותם נניח לחובת נתבע בשל מחדלו והדברים תלויים בנסיבותיו השונות של כל עניין כאשר הקו המנחה יהא ההיגיון והשכל הישר.

8. שירותי בריאות כללית - רשלנות רפואית בהריון - התביעה נדחתה - בית-המשפט קבע כי יש על התובעים לשאת בהוצאות המדינה בסך של 20,000 ש"ח בלבד. המדינה תשלם לקופת החולים הוצאותיה בסך של 10,000 ש"ח
ב- ת"א (חי') 14897-09-11 {מ.ח נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (20.12.15)} נדונה תביעה בגין רשלנות רפואית, בטענה כי במסגרת מעקב ההיריון בתחנת טיפת חלב לא הופנתה האם לבדיקות שבהן ניתן היה לגלות תסמונת דאון ומומים מהם סובלת הקטינה, אשר גילויים היה מביא להפסקת ההיריון.

התובעים טענו כי הרשומות הרפואיות אינן אותנטיות או שלמות, כי נערכו בהן שינויים והוספו מילים שלא במועד עריכת הרישום המקורי ובזמן אמת, ואף כי קיים רישום שקרי, בפרט בנוגע לתאריכים ולסירוב האם לבצע בדיקות.

התובעים טענו כי מעשיה ומחדליה של התחנה הם שמנעו את גילוי מומי הקטינה בעודה ברחם אמה, והלכה למעשה מנעו את פניית ההורים לוועדה להפסקת היריון ואת הפסקת ההיריון בפועל.

עיקר טענותיהם של התובעים בנוגע להתנהלות צוות התחנה היו כי ההורים לא הופנו על-ידי התחנה לבדיקות המתחייבות מהריונה של האם {היריון בסיכון גבוה נוכח היסטוריית המומים במשפחת אבי הקטינה ותבחין משולש פתולוגי} - ייעוץ גנטי, דיקור מי שפיר, סקירת מערכות רגילה תקינה או מורחבת, אקו לב עובר, סיסי שלייה ותבחין מרובע.

התובעים גרסו כי צריך היה להפנות את האם לכל הבדיקות, כולל אלה שלא היו כלולות בסל על חשבון המדינה או קופת החולים, וממילא לא היה בתיעוד הרפואי רישום כי האם לא ביצעה מי מהבדיקות נוכח עלותן. בתוצאות בדיקות אלה היה, כך לשיטת התביעה, לגלות את מומיה של הקטינה, ולמצער להחשיד בדבר קיומם, ובעקבות כך להביא להפסקת ההיריון.

התובעים מצאו לנכון להדגיש בסיכומיהם כי הבדיקות שהתובעת 2 היתה אמורה לעבור {ייעוץ גנטי תקין על-ידי מומחה לגנטיקה - שיחה - יחד עם התובע 3} היו מגלות את תסמונת הדאון, המומים הלבביים והליקויים הנוספים.

התובעים טענו בנוגע לבדיקת השקיפות העורפית, כי אי הפניית האם לביצוע בדיקה זו על-ידי התחנה מהווה התרשלות וכי אין לקבל את גרסת המדינה לפיה האם הגיעה לתחנה לראשונה במהלך שבוע 14 להריונה.

עוד טענו התובעים כי הרשומות נעדרו הסבר לאם בדבר משמעות תוצאות בדיקותיה אשר לא היו תקינות {חלבון עוברי ושלפוחית שתן קטנה}, וגם לא היה בנמצא כל הסבר אודות חשיבות של בדיקות נוספות דוגמת שקיפות עורפית ו- Inhibin A.

בנוסף, טענו התובעים כי האם נבדקה רק פעם אחת על-ידי רופאה בתחנה, וכי לא הוגש תצהיר מטעמה כחלק ממסכת עדי המדינה. בעצם הימנעות העדת הרופאה, יש כדי להוות חיזוק לגרסת התביעה, ובמיוחד שעה שהתביעה הכחישה את אמיתות תוכן הרשומות הרפואית.

עוד הוסיפו התובעים כי עדות אחות התחנה דבאח, היתה רצופת שקרים והמסקנה המתבקשת היא כי הרשומות אינן אותנטיות או שמעקב ההיריון היה רשלני מיסודו.

מכל מקום, וודאי שמעקב היריון וקבלת החלטות בדבר הפנייה לבדיקות צריך שיבוצע על-ידי רופא נשים ולא על-ידי אחות, כפי שארע בהריונה של האם במעקב בתחנה.

התובעים סברו כי לא היה שחר לטענה כי האם לא היתה מעוניינת בייעוץ גנטי מטעמי דת, שהרי שני ההורים חילוניים {דבר אשר צויין מפורשות ברשומות הרפואיות} וכי היה מדובר בשיחה בלבד וללא כל סיכון להיריון.

כמו-כן, האם הצהירה כי לא היתה כל מניעה דתית לבצע הפסקת היריון, ולראייה בהיריון מאוחר להיריון זה ביצעה האם בדיקת סיסי שלייה על-אף הסיכון להפלה הגלום בבדיקה זו.

הנתבעת {להלן: "המדינה"} טענה כי הריונה של האם לא היה היריון בסיכון גבוה, וודאי לא לתסמונת דאון.

גם הבדיקות שביצעה האם במהלך ההיריון לא הצביעו על סיכון מוגבר לתסמונת דאון, ולא היתה התוויה לאורך כל ההיריון להפנות את האם לבדיקה אבחנתית לתסמונת דאון - מי שפיר.

המדינה הוסיפה כי בנוגע לבדיקת השקיפות העורפית, האם לא הופנתה לביצוע בדיקה זו מאחר והגיעה לתחנה לראשונה לאחר השבוע ה- 14 להריונה, בחלוף טווח הזמנים לביצוע הבדיקה.

המדינה הדגישה כי התנהלותה של האם בהריונותיה קודם להיריון נשוא תובענה זו ולאחריו, לימדה שהאם לא ביצעה כל בדיקה בתשלום מעבר לסל, וכי בדיקת שקיפות עורפית אינה כלולה בסל.

עוד ציינה המדינה כי האם ביצעה את בדיקת התבחין המשולש וכי הערך הגבוה של ה- HCG היווה התוויה לביצוע בדיקת סקירת מערכות מורחבת, אשר נערכה לאם בפועל.

תוצאת הסקירה היתה תקינה, ומשנערכה לאם סקירה מורחבת במסגרת קופת החולים לא היה מקום להפנותה לביצוע הבדיקה באופן פרטי או לתת לה הסבר אודות אפשרות זו. אשר לבדיקת התבחין המרובע, טענה המדינה כי האם הופנתה לביצוע בדיקה זו אך לא היתהמעוניינת לבצעה.

בנוגע לבדיקת אקו לב, טענה המדינה כי לא היתה התוויה לביצוע בדיקה זו במהלך ההיריון, וממילא מומי הלב שנתגלו אצל הקטינה לאחר לידתה לא נחשבו כמומים במהלך ההיריון.

המדינה הסבירה בסיכומיה מדוע לא התקיימה האטה בגדילה תוך רחמית, וכי תוצאה של האטה כזו מחייבת בירור גנטי - ייעוץ אליו נשלחה האם במספר הזדמנויות והיא סירבה לעבור.

המדינה הסבירה כי בנוגע לייעוץ הגנטי, כי אין חולק שהיסטוריית המומים במשפחת האב הצדיקה הפנייה לייעוץ, וככל שחל שיהוי בהפניית האם לייעוץ הגנטי, נבע הדבר מהתנהלותה של האם - פניה מאוחרת לתחנה ואי-התייצבותה לביקורים אליהם זומנה לתחנה.

עוד ציינה המדינה כי על-פי הרישום הרפואי האם סירבה לבצע את הייעוץ הגנטי, וגם אם היתהנאותה לבצעו לא היתהכל התוויה לביצוע בדיקה אבחנתית לתסמונת דאון.
המדינה סברה כי עלה בידיה להוכיח שהאם הופנתה לכל הבדיקות הרלוונטיות להריונה, אך הביעה חוסר עניין בביצוען, וכי חוסר רצון זה תועד ברשומות הרפואיות בזמן אמת.

המדינה טענה כי רכיב הקשר הסיבתי אינו מתקיים, הן מכיוון שאין בבדיקות שסירבה האם לעבור כדי להוביל לגילוי מומיה של הקטינה או להוות התוויה לביצוע בדיקה אבחנתית לתסמונת דאון, הן מכיוון שסירובה של האם לביצוע בדיקות שונות בהיריון לימד על עמדתה הצפויה באשר להפסקת היריון, והן לאור דבריה המפורשים של האם לאחר לידת הקטינה.

לחילופין, טענה המדינה, כי אם תיקבע אחריותה לנזקי הקטינה, הרי שיש להטיל האחריות על קופת החולים, שם בוצע מעקב היריון מקביל על-ידי ד"ר קייס והחובה להפנות את האם לכל הבדיקות ולתת לה הסבר אודות בדיקות אלה היו צריכות להיות מוטלות גם עליו.

המדינה גם הדגישה כי האם הגיעה לראשונה אל קופת החולים קודם שבוע 14 להריונה, בשלב בו ניתן היה לבצע את בדיקת השקיפות העורפית והסקר הביוכימי.

עוד ציינה המדינה בנוגע לאחריות אשר היה להטיל על האם, כי נוכח התנהלותה במהלך ההיריון - אי-הגעתה באופן סדיר למעקבים, ואי-ביצוע הבדיקות אליהן הופנתה - החמיצה מועדם של בדיקות חיוניות ומנעה הפנייתה לבדיקות נדרשות.

קופת החולים טענה כי דין התביעה להידחות, וכך גם דינה של ההודעה אשר הוגשה נגדה. קופת החולים טענה כי היא אינה צד ישיר להתדיינות אל מול התובעים, שכן אלו לא ראו לנכון לכלול אותה בכתב תביעתם.

אשר-על-כן, כל טענה העולה בסיכומי התובעים כלפי התנהלות קופת החולים דינה להידחות על-הסף מחמת היעדר יריבות.
עוד ציינה קופת החולים כי טענות רבות שהעלו התובעים בסיכומיהם, וודאי כלפי קופת החולים, מהווים הרחבת חזית אסורה באשר הן לא נכללו בכתב התביעה ואף לא בחוות-הדעת הרפואית מטעם התביעה.

לגופו של עניין הסבירה קופת החולים בסיכומיה מדוע לא ארעה התרשלות, וודאי לא על ידה.

קופת החולים הבהירה כי האם ביקרה מספר פעמים אצל ד"ר קייס במהלך הריונה לצורך עריכת בדיקות שאינן מבוצעות בתחנה, אך הלה לא ערך לה מעקב היריון, וכי מעקב הריונה של האם בוצע בתחנה.

לחילופין, הגישה קופת החולים הודעת צד רביעי נגד האם נוכח התנהלותה הנטענת במהלך ההיריון אשר גרמה לתוצאה, ולמצער תרמה לה.

בית-המשפט המחוזי דחה את התביעה ופסק כי לא הוכחה התרשלות צוות התחנה בניהול ההיריון.

בית-המשפט מצא כי כל הבדיקות הרלוונטיות להריונה הוצעו לאם, לחלקם סירבה, אלו שעברה בוצעו כהלכה ובדיקות אחרות לא התחייבו ממהלך הריונה ולא היתה כל התוויה לבצען.

אי-ביצוע בדיקות המתחייבות מהריונה של האם נעוץ בהתנהלותה - מועד הגעתה לתחנה לראשונה, אי-הגעתה באופן סדיר לתחנה וסירובה לעבור חלק מהבדיקות שהוצעו לה.

בית-המשפט סבר כי ממיילא לא התקיים קשר סיבתי בין ההתרשלות הנטענת לבין הולדת הקטינה, כאשר גם אם היתה האם מבצעת ייעוץ גנטי, הוא לא היה מניב כל התוויה לבצע בדיקות שהיה בהן כדי לגלות את התסמונת או המום מהם סובלת הקטינה, וגם אם היה מבוצע הייעוץ הגנטי ואף אם בתוצאותיו היה כדי ללמד על מצבה של הקטינה, ההורים לא היו הם מבקשים להפסיק את ההיריון.

בסופו-של-יום, בית-המשפט קבע כי בהתחשב במצבה של הקטינה ואף שלא נמצא כל בסיס לתביעה, כי יש על התובעים לשאת בהוצאות המדינה בסך של 20,000 ש"ח בלבד. המדינה תשלם לקופת החולים הוצאותיה בסך של 10,000 ש"ח.

9. משרד הבריאות - רשלנות רפואית בלידה - התביעה נדחתה
ב- ע"א 2617/13 {פלוני נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.12.2015)} נדון ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בגדרו נדחתה תביעת המערערים שעניינה רשלנות רפואית בלידת מערער 1.

בפסק-הדין נקבע כי היתה התרשלות מצד הצוות הרפואי אך כי לא הוכח קשר סיבתי בין התרשלות זו לבין הנזקים הנטענים.

בית-המשפט העליון אימץ את מסקנות בית-המשפט קמא בכל הנוגע לקיומה של התרשלות כך שהמיקוד היה במישור הנזק לרבות הקשר הסיבתי.

המערערים טענו כי היה מקום לפסוק להם פיצוי בגין הנזקים המיידיים שנגרמו לתינוק, כאשר דובר על המצוקה העוברית ויילודו כשהוא כחול ונדרש לאספקת חמצן, וליולדת - התמשכות הליך הלידה כ- 28 שעות שבסיומן נקרע רחמה.

לעניין הנזק ארוך הטווח, טענו המערערים כי בהתייעצות עם גורמים מקצועיים הוסבר למערערים כי קיים סיכון גבוה בלידה נוספת בגלל הנזק שנגרם לרחם, ולכן החליטו שלא ליטול על עצמם סיכון נוסף.

בתחילה פנו להליכי אימוץ אך לאחר שאלה כשלו, פנו להליך פונדקאות על עלויותיו הרבות.

עוד טענו המערערים כי הפרעות סב-לידתיות - כגון המצוקה שנגרמה לתינוק בלידה - הן גורם סיכון לפריצת אוטיזם, שהרקע לו הוא גנטי.

לפי גרסתם של המערערים, קיימת בתחום עמימות סיבתית ולא חוסר ידע, כפי שקבע בית-המשפט קמא.

בנסיבות אלה לא היה באפשרותם להוכיח את הקשר הסיבתי בין המצוקה העוברית לבין האוטיזם ברמת הוכחה של מאזן הסתברויות.

מאחר שבעיה זו משותפת לכל החולים האוטיסטים שסבלו ממצוקה נשימתית בלידתם - מתקיים, לדידם של המערערים, מבחן ההטיה הנשנית שנקבע ב- דנ"א 4693/05 {בי"ח כרמל - חיפה נ' עדן מלול, פורסם באתר האינטרנט נבו (29.08.10)}.

עוד טענו המערערים לפגיעה באוטונומיה, שנבעה מהעדר הסכמה מדעת לניסיון היילוד הוגינאלי, שכן היו נתונים שלא נמסרו להם או נמסרו באופן חלקי ומעוות.

המשיבה סמכה את ידיה על תוצאת פסק-הדין, על הנמקותיה. זאת פרט לכך שלטענת המשיבה, שגה בית-המשפט קמא בקבעו כי היתה התרשלות.

בית-המשפט העליון {מפי כב' השופט נ' הנדל בהסכמת כב' השופטים א' שהם וע' ברון} דחה את הערעור מאחר והוכחה התרשלות מצד הצוות הרפואי אך לא הוכח קשר סיבתי בין התרשלות זו לבין הנזקים הנטענים.

בין היתר קבע בית-המשפט העליון כי המערערים לא הוכיחו קשר סיבתי במאזן הסתברויות בין האוטיזם של המערער 1 לבין הלידה הרשלנית ואף לא צלחו את משוכת מבחן ההטיה הנשנית בהתאם לפסיקה בדיון הנוסף ב- דנ"א 4693/05 {בי"ח כרמל-חיפה נ' עדן מלול, פורסם באתר האינטרנט נבו (29.08.10)}.

אשר-על-כן, קבע בית-המשפט העליון כי המערערים אינם זכאים לפיצוי מלא, ואף לא לפיצוי יחסי בשיעור הסתברותי.

10. שירותי בריאות כללית ומכבי שירותי בריאות - הולדה בעוולה - סילוק התביעה - לא נקבע צו להוצאות
ב- ת"א (חי') 39213-11-14 {עזבון המנוח קופל אהרון חיים ז"ל נ' שירותי בריאות כללית, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.11.15)} נדונה תביעה אשר התובעים הגישו נגד שירותי בריאות כללית {להלן: "הנתבעת 1"}, מכבי שירותי בריאות {להלן: "הנתבעת 2"} ופרופ' ישראל מייזנר {להלן: "הנתבע 3"} לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעים בעטיה של רשלנות רפואית שייחסו לנתבעים.

התובעים טענו כי יש לייחס לנתבעת 1 רשלנות שבעטיה נגרמה לבנם המנוח נכות צמיתה בלידתו {המנוח נולד ביום 08.08.95 ונפטר ביום 26.04.12}, ולשני הנתבעים האחרים - בעילה של הולדה בעוולה.

בכתב התביעה טענו התובעים נגד שני נתבעים אלה כי הם ביצעו לאמו של המנוח, במהלך ההריון, סקירת מערכות בסיסית באופן רשלני, ולמרות שאובחן ממצא של הרחבת אגני כליה לא הופנתה האם לייעוץ גנטי או למעקב הריון בסיכון גבוה או לבדיקות מכוונות לשלילת מחלות ומומים.

הנתבעת 2 טענה כי התביעה נגדה הוגשה בעילה של "הולדה בעוולה" ועסקה מתחילתה ועד סופה "בעניינים שברפואה", ועל-פי תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 {להלן: "תקסד"א"}, חייב בעל דין המבקש להוכיח "עניין שברפואה" לצרף לכתב התביעה חוות-דעת של מומחה רפואי לתמיכה בטענותיו ומשלא עשה כן - יש לדחות את תביעתו.

הנתבעת 2 טענה גם כי כתב התביעה אינו מגלה עילה נגדה וכי חוות-הדעת שצורפו לכתב התביעה לא תמכו בטענות התובעים נגדה ולהיפך, נקבע שם כי מעקב ההריון היה תקין וכי נזקיו של המנוח נגרמו עקב רשלנות בטיפול בו לאחר הלידה.

הנתבע 3 טען כי טענות התובעים נגד הנתבע 3 עניינן ברפואה וכי משלא צורפה חוות-דעת רפואית לתמיכה בטענות אלה - אין להיזקק לתביעה.

גם הנתבע 3 היפנה לחוות-הדעת שהוגשו על-ידי התובעים, בהן נקבע כי מקור נזקיו של המנוח היה נאונטאלי ולפיכך טען כי יש לדחות את התביעה נגד הנתבע מס' 3 על-הסף.

בית-המשפט קבע כי יש מקום להורות על סילוק התביעה נגד הנתבעים 2 ו- 3 על-הסף מאחר ולמקרא האמור, ברור כי המדובר בעניינים "שברפואה" , אשר הדרך היחידה להוכחתם היא באמצעות חוות-דעת רפואית, כאמור בתקנה 127 לתקסד"א, כאשר התקנה מורה כי משלא צורפה חוות-דעת לא יזקק בית-המשפט לתביעה.

בית-המשפט הוסיף כי לפנים משורת הדין, ועל-מנת שלא לסגור בפני התובעים את שערי בית-המשפט, ואף שהדבר לא התבקש , הוא מאריך את המועד להגשת חוות-דעת רפואיות בתמיכה לכל טענות התובעים נגד הנתבעים מס' 2 ו- 3 עד יום 01.02.16.

ככל שלא יוגשו חוות-דעת עד מועד זה - תסולק על-הסף התביעה נגד נתבעים 2 ו- 3.

11. המרכז הרפואי על-שם ברוך פדה, פוריה - רשלנות רפואית בלידה - התביעה התקבלה - בית-משפט פסק סך של 800,000 ש"ח
ב- ת"א (נצ') 33611-06-12 {סיון הרוש נ' מדינת ישראל - המרכז הרפואי ע"ש ברוך פדה, פוריה, פורסם באתר האינטרנט נבו (23.11.15)} נדונה תביעה לפיצוי התובעים בגין רשלנות רפואית בלידה שהסתיימה במות עובר.

התובעים טענו שהנתבעת או מי מטעמה לא נקטו בזהירות סבירה ולפיכך מוטל על הנתבעת נטל ההוכחה שלא היתה לגבי האירוע התרשלות שתחוב בגינה.

התובעים טענו כי נפלו פגמים בניהול הרשומה הרפואית בין היתר אי-תיעוד בזמן אמת את הכנסת הקטטר, אי-ביצוע ניטור עוברי במהלך הלילה ואי-תיעוד בדיקת רופאים במהלך הלילה, פגמים העולים כדי "נזק ראייתי" המהווה עילת תביעה עצמאית לפיצוי עד למלוא סכום התביעה.

מבלי לפגוע בטענה בדבר העברת נטל השכנוע ו/או ההוכחה לכתפי הנתבעת טענו התובעים כי על הנתבעת לפצותם בגין נזקיהם הואיל ואלה נגרמו עקב טיפול רשלני שהתבטא בין היתר במעשים או במחדלים הבאים של רופאי ו/או עובדי הנתבעת:

לא נתנו לתובעת הסבר על אפשרות נוספת לסיום ההיריון - לידה בניתוח קיסרי ו/או על הסיכונים הכרוכים בהשראת לידה לעומת סיום הריון בניתוח קיסרי.

לא שקלו את האפשרות לסיים את הריון התובעת באמצעות ניתוח קיסרי. לא דאגו לניטור רציף של התובעת לאחר החדרת הקטטר למעלה מ- 12 שעות ובמיוחד נוכח מיעוט מי השפיר וההריון העודף.

לא דאגו לניטור לסירוגין של התובעת לאחר החדרת הקטטר למעלה מ- 12 שעות עד לביצוע הניטור שאבחן כי העובר מת, ולא התייחסו לתלונותיה של התובעת ו/או של התובע.

לא התייחסו לתלונותיהם של התובעים על כאביה העזים של התובעת ותלונותיה על השתוללות העובר במהלך החדרת הקטטר או לאחריו.

לא בדקו את התובעת כלל ו/או די, במהלך הלילה באופן שיבטיח את בריאותו של העובר חרף הסיכונים הידועים מראש עקב מיעוט מי השפיר וההיריון העודף.

העניקו לתובעת טיפול רפואי שאינו סביר ואינו זהיר ו/ או אינו מקצועי בניגוד לסטנדרט רפואה סבירה, העסיקו רופאים לא מקצועיים ולא מיומנים, ולא נהגו כפי שרופאים זהירים וסבירים היו נוהגים.

התובעים טענו לנזקים ממוניים ולא ממוניים עקב מעשיה ו/או מחדליה של הנתבעת, כאשר סך נזקיהם הועמד על-סך של 2,440,000 ש"ח.

הנתבעת טענה כי מדובר במקרה מצער ובלתי-צפוי של מות עובר ברחם אמו למרות התנהלות מקצועית סבירה של הצוות הרפואי. העובר נולד ללא רוח חיים כשחבל הטבור כרוך 3 פעמים סביב גופו של היילוד, כאשר זהו אירוע שכיח שלא ניתן לאבחן לפני הלידה .

הנתבעת טענה כי בניטור העוברי שבוצע לא היה ולו רמז לאירוע של כריכת חבל הטבור על גופו של העובר.

עוד הוסיפה הנתבעת כי מדובר בתובעת שהיתה בשבוע ה- 41 להריונה הראשון בזמן אירוע נשוא כתב התביעה.

הנתבעת טענה כי התובעת עברה את מועד לידתה המשוער והריונה היה "הריון עודף".

על-כן הומלץ לה על-ידי רופאי הנתבעת לעבור הליך זירוז לידה אולם, התובעת זלזלה בהמלצות הרופאים ובחרה לסכן את וולדה ובחרה שלא להתאשפז בבית-החולים על-מנת לעבור תהליך של זירוז לידה למרות שהדבר הוצע לה והומלץ לה 3 פעמים קודם לאירוע בו מת העובר, ולו היתהנשמעת להוראות רופאיה, הטרגדיה היתה נמנעת שכן אז נפח מי השפיר היה גדול יותר וניתן היה למנוע את מותו המצער של העובר.

הנתבעת טענה גם כי הנזקים שנטענו על-ידי התובעת מוכחשים מופרכים ומוגזמים.

בית-המשפט המחוזי קיבל את התביעה מאחר ובמסגרת תביעה בעוולת הרשלנות, יש להוכיח תחילה קיומה של חובת זהירות.

חובת הזהירות, המושגית והקונקרטית, נבחנת בהתאם למבחן הצפיות. ביחסי רופא-חולה, אין מחלוקת ביחס לשאלת החובה המושגית, ואילו באשר לחובה הקונקרטית יש לבחון את אופן הטיפול שניתן במקרה הספציפי, לתובעת, ולהכריע בשאלה, האם ניתן היה לצפות כי אי-ביצועה של פעולה מסוימת או בדיקה כלשהי, יכולה היתה להביא לתוצאה נשוא התביעה.

בית-המשפט קבע כי בחינת התנהגותם ולצורך העניין, גם התרשלותם, של הרופאים, תיעשה בהתאם לממצאים שהיו בפניהם במועד הטיפול ולא בחכמה שלאחר מעשה.

לאחר קביעה כי במקרה רלוונטי קיימת חובת זהירות, ישנו צורך להוכיח את הפרתה, וכן את הקשר הסיבתי בין ההפרה לבין הנזק. ככל שאלו יוכחו על-ידי התובעים, יהא עליהם להוכיח, בנוסף, גם את היקף נזקם ואת ההפסד הכספי שנגרם להם, כתוצאה ממחדלי הנתבעים.

במקרה דנן, בית-המשפט הכריע תחילה במחלוקת העובדתית וקיבל את גרסת התובעת כי היא התלוננה על כאבי צירים חזקים והשתוללות העובר לאחר החדרת הקטטר ובמהלך הלילה.

בית-המשפט קיבל גם את גרסת התובעת שנמצא לה בסיס כי בשלושת הביקורים הקודמים למקרה דנן, לא הבשילו התנאים ללידה ועל-כן לא הוצע לה להתחיל זירוז.

אשר-על-כן, בית-המשפט דחה את הטענה בדבר רשלנות התובעת בעצם סירובה להתאשפז.

בהמשך לכך בית-המשפט קבע כי אי-עריכת ניטור כלשהוא נוכח התלונות, מיעוט מי השפיר וההיריון העודף והיעדר התייחסות ראויה לתלונות התובעת על כאביה, אינו עולה בקנה אחד עם סטנדרט טיפול רפואי סביר ומהווה הפרה שלחובת הזהירות שחבה הנתבעת לתובעת.

עוד קבע בית-המשפט, כי נוכח הסיכונים שצפויים היו לתובעת בהליך השראת הלידה בו בחרו רופאי הנתבעת לטפל בתובעת, קמה להם חובה ליידע את התובעת על אפשרות הניתוח הקיסרי ולאפשר לה לבחור בה לאחר שייפרשו בפניה הסיכונים והסיכויים הכרוכים בניתוח קיסרי.חובה זו הופרה על-ידי הנתבעת.

מכאן עבר בית-המשפט לשאלה האם נגרם מות העובר כתוצאה מהמעשה הרשלני ו/או המחדל של הנתבעת, כאשר הנתבעת טענה כי העובדה שחבל הטבור היה כרוך סביב צוואר העובר וגרם למותו מנתקת כל קשר סיבתי בין הטיפול ביולדת ובין מותו ברחם אמו, וזאת בעוד התובעת טענה כי הכריכות התרחשו כתוצאה ממצוקת העובר. המומחים מטעם הצדדים נחלקו בשאלה זו.

בית-המשפט שוכנע כי קיימת אפשרות סבירה שלו היתה התובעת תחת השגחה ומעקב במהלך הלילה לרבות ביצוע ניטור רציף ולמצער לסרוגין, היתה מצוקת העובר מאותרת בעיתוי שיכול היה להציל את חיי העובר על-ידי הולדתו בניתוח קיסרי. אולם לא ניתן לדעת זאת בוודאות נוכח הטיפול הרשלני שקיבלה התובעת אשר מנע ממנה מידע חיוני למצבו של העובר במהלך 12 שעות ממועד החדרת הקטטר נוכח העדר ניטור.

אי-ביצוע הניטור הותיר עמימות עובדתית לגבי מצבו של העובר ולגבי אפשרויות הפעולה בעת הניטור - שלא נעשה.

במצב דברים זה, בית-המשפט הבהיר כי ניתן לקבוע בהסתמך על דוקטרינת הנזק הראייתי קיומה של הנחה, הניתנת לסתירה, על-ידי הנתבעת, לקיומו של קשר סיבתי בין התנהלות הצוות הרפואי והפרת חובת הזהירות המוטלת על בית-החולים ובין מותו של העובר, זאת, נוכח העמימות העובדתית שיצרה התרשלותו של בית-החולים.

בית-המשפט סבר כי הנטל להפרכת הנחה זו מוטל לפתחה של הנתבעת, כאשר הנתבעת לא הוכיחה בראיות של ממש סיבה אחרת, שונה למות העובר. לפיכך, נקבע כי מות העובר נגרם בשל רשלנות הנתבעת.

על יסוד הראיות שהוכחו במקרה דנן, ובזיקה לרמת הפיצוי הנוהגת בית-המשפט פסק לתובעים פיצוי בגין ראשי הנזק הבאים:

בגין הוצאות התובעים במהלך ההיריון - 15,000 ש"ח; בגין עזרת צד ג' - 5,000 ש"ח; בגין אובדן הנאות החיים - 30,000 ש"ח {15,000 ש"ח לכל אחד מהתובעים}; בגין כאב וסבל לתובעת - 350,000 ש"ח; בגין כאב וסבל לתובע - 250,000 ש"ח; בגין פגיעה באוטונומיה לתובעת - 150,000 ש"ח.

סך הכל דובר בסכום פיצויים של 800,000 ש"ח לתובעים נכון ליום פסק-הדין.

חוץ מסכום זה בית-המשפט פסק גם הוצאות משפט בסך 20,000 ש"ח ושכר-טרחת עורך-דין בשיעור של 20% ומע"מ כדין מסכום הפיצוי הנ"ל.

12. קופת חולים של ההסתדרות הכללית - רשלנות בלידה - הדיון הוחזר למחוזי - לא נקבעו פיצויים בשלב זה
ב- ע"א 4351/14 {פלוני נ' קופת חולים של הסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.11.15)} נדון ערעור, בגלגול נוסף, על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בגדרו נדחתה תובענה שעניינה רשלנות מצד רופאי המשיבה במהלך לידתו של המערער 1 {להלן: "המערער"}.

המערערים טענו שהצוות הרפואי התרשל במתן פיטוצין למערערת, כאשר התרשלות זו גרמה להתכווצויות יתר של הרחם וכתוצאה מכך נגרמו למערער לקויות שונות.

המומחית מטעם המשיבה כתבה בחוות-דעתה כי היא מעריכה את הנכות הנפשית של התובע בשיעור של 100% כאשר מתוך זה, 10% בגין תרומתה האפשרית של המצוקה הפרי-נטלית לעיכוב בהתפתחות של התובע.

המחלוקת הנוכחית בין הצדדים נסבה כולה על שאלה פשוטה, שאינה שאלה מתחום דיני הנזיקין אלא שאלה מתחום דיני הפרשנות: מה נקבע בפסק-הדין בערעור בהתייחס לחוות-הדעת המומחית מיטראני?

האם נקבע בו שקיים קשר סיבתי של 10% בין המצוקה בלידה לבין הנזק, כעמדת המשיבה, או שמא כי 10% מסך כל הנזקים שמהם סובל המערער מקורם במצוקה בלידה כעמדת המערערים?

בית-המשפט העליון קיבל את הערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בו נדחתה תובענה שעניינה רשלנות המשיבה במהלך לידת המערער {ברוב דעות כב' השופטים ברק-ארז וג'ובראן וכנגד דעתו החולקת של כב' המשנה לנשיאה רובינשטיין} במובן זה שהתיק הוחזר לבית-המשפט המחוזי.

בגלגול הראשון של התיק קבע בית-המשפט זה כי חוות-דעת המומחית עניינה בשאלת הנזק שנגרם למערער כתוצאה מהמצוקה בלידה, וככל שיוכח כי התרשלות המשיבה היא שגרמה למצוקה זו, המערער יהיה זכאי לפיצוי בשיעור של 10% מנזקו. על בית-המשפט המחוזי להכריע בשאלת הקשר-הסיבתי בין התרשלות המשיבה למצוקה בלידה.

13. משרד הבריאות - הולדה בעוולה - התביעה נדחתה - נקבע צו להוצאות נגד התובעים בסך 30,000 ש"ח
ב- ת"א (מחוזי מרכז) 26826-11-12 {ו.ב. נ' מרכז רפואי וולפסון משרד הבריאות, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.10.15)} נדונה טענת התובעת בגין הולדה בעוולה, בטענה כי צירוף המומים מהם סובלת הילדה, אשר היו צפויים בסיכוי גבוה ביותר לפני הלידה, לא הובאו לידיעת התובעת ולא הוסברו לה האפשרויות העומדות בפניה.

הנתבעים טענו כי בסיוע המומחים מטעמם כי הפרקטיקה הרפואית המקובלת במקרה של האטה בגדילה התוך רחמית הינה קיום מעקב היריון צמוד, כדי לנסות להאריך את משך ההיריון ככל שניתן מבלי שתגרם פגיעה תוך רחמית וחילוצו של העובר, בניתוח קיסרי, לפני שמופיעים סימני סבל עוברי ופגיעה תוך רחמית - שאז סיכוייו של העובר מחוץ לרחם טובים יותר חרף סיכוני הפגות להם הוא חשוף בשל לידתו המוקדמת.

בית-המשפט דחה את התביעה בגין הולדה בעוולה של פגה הסובלת מצירוף מומים. בית-המשפט פסק כי הטיפול הרפואי שניתן לאם היה קפדני ומסור, בהתאם לפרקטיקה הרפואית המקובלת, וכי הרופאים לא התרשלו באי-מסירת מידע לתובעת בנוגע לאופציות טיפוליות אחרות, שאינן סבירות.
בית-המשפט הבהיר כי התובעת טופלה בקפדנות, במקצועיות ובמסירות על-ידי הרופאים וקיבלה הסבר נאות על מצבה ועל הטיפול המוצע - ניתוח קיסרי לחילוץ העובר בטרם תגרם פגיעה תוך רחמית.

בית-המשפט הוסיף כי רופאי בית-החולים נהגו בהתאם לסטנדרטים הרפואיים המקובלים בטיפול במקרה של הפרעה בגדילה התוך רחמית כאשר ביצעו מעקב צמוד אחר מצב העובר וחילוצו בניתוח קיסרי במועד המתאים, טרם הופעת סימני מצוקה עוברית.

בית-המשפט סבר כי ההצעה "לתת לטבע לעשות את שלו" ולהמתין למות העובר ברחם, בהיעדר כל אינדיקציה כי הוא סובל מפגיעה זולת היותו חשוף לסיכוני פגות לאחר היוולדו, נוגדת את הפרקטיקה הרפואית המקובלת, ולפיכך לא היה מקום להעלותה בפני התובעת.

בית-המשפט קבע כי החובה המוטלת על רופא למסור למטופל מידע הנדרש באופן סביר לצורך קבלת הסכמתו מדעת לטיפול הרפואי המוצע, משתרעת על אופציות טיפוליות אפשריות ומקובלות ולא על אפשרויות טיפול שאינן סבירות, אינן מקובלות ואף עומדות בניגוד לאתיקה הרפואית ולעקרונות היסוד של רפואה סבירה.

הנה-כי-כן, בהיעדר אינדיקציה לפגיעה תוך רחמית לעובר, לא היה מקום להפנות את התובעת לוועדה להפסקת היריון, אשר ממילא לא היתה מאשרת זאת.

בית-המשפט הבהיר כי התובעת הסכימה לניתוח הקיסרי, לאחר שקיבלה את המידע הנדרש באורח סביר כדי לגבש החלטה מושכלת, והתובעת קיבלה הסבר ראוי על הצורך בביצוע ניתוח קיסרי ועל מצבו של העובר והסיכונים הצפויים.

בית-המשפט מצא לנכון לחייב את התובעים בהוצאות מופחתות, בסך כולל של 30,000 ש"ח מתוך התחשבות במצבה הקשה של ילדתם.

14. מרכז רפואי העמק - רשלנות בלידה - התביעה נדחתה - נקבע צו להוצאות נגד התובעים בסך 6,000 ש"ח
ב- ת"א (חי') 14204-12-08 {עזבון המנוח פלוני ז"ל נ' מרכז רפואי העמק, פורסם באתר האינטרנט נבו (23.08.15)} נדונה סוגיה בה התובעים טענו כי צוות בית-החולים התרשל במתן טיפול ויעוץ רפואי לתובעת, דבר שגרם ללידת עובר מת.

התובעים טענו כי לאור מצבה ועברה המיילדותי של התובעת, היה על הצוות הרפואי להביא לסיום ההיריון כבר בביקור מיום 26.12.01, על-ידי ביצוע ניתוח קיסרי, ולא לומר לאישה לשוב לבית-החולים בשל תלונה כלשהי.

הנתבעים הכחישו את טענות התובעים וטענו כי הטיפול והייעוץ שניתנו לתובעת על-ידי צוות בית-החולים היו על-פי הסטנדרטים הרפואיים המקובלים, וכי לא נפל בהם כל רבב.

עוד הוסיפו הנתבעים כי בנסיבות המקרה הנדון, לא התקיימה התוויה רפואית מוחלטת לביצוע ניתוח קיסרי, וכי פעולות הצוות הרפואי של בית-החולים, לרבות העמדת חלופות הלידה בפני התובעת, נעשו על-פי הסטנדרטים הרפואיים המקובלים, וכי ההחלטה לכבד את רצונה של התובעת ללידה עצמונית היתה החלטה סבירה בנסיבות העניין.

בית-המשפט דחה את התביעה מאחר ולא שוכנע כי היתה התוויה רפואית מוחלטת במקרה הנדון לביצוע ניתוח קיסרי כעמדת התובעים, וקבע כי הצוות הרפואי של בית-החולים פעל על-פי הפרקטיקה הרפואית המקובלת על-ידי הצגת חלופות הלידה בפני התובעת וכיבוד רצונה, וכי למרות התוצאה המצערת, לא נפל רבב בהתנהלותו הן במתן הייעוץ והן במתן הטיפול לתובעת.

סיכומו-של-דבר, בית-המשפט הגיע למסקנה שהתובעים לא הצליחו להוכיח כי הצוות הרפואי של בית-החולים התרשל במתן ייעוץ ו/או טיפול לתובעת, ובשל כך החליט לדחות את התביעה.

עוד הוסיף בית-המשפט לעניין ההוצאות כי בדרך כלל אינו נוטה לתת צו להוצאות בתביעות שעילתן בטענה לרשלנות רפואית הכרוכה בתוצאה טראגית, אולם במקרה הנדון, הוצבו בפני התובעים יותר מתמרור אזהרה אחד לגבי סיכויי התביעה, אולם התובעים התעלמו מהתמרורים הנ"ל לאורך כל ההליך, ועמדו על ניהולו עד תום.

במצב דברים זה, ולאור התוצאה הנ"ל, בית-המשפט החליט לחייב את התובעים לשלם לנתבעים הוצאות משפט, וכן שכר-טרחת עורך-דין אם כי בסכום מתון של 6,000 ש"ח, והכל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

15. בית-חולים בני ציון - מחלה נפשית - מחיקה על-הסף -התובעים חוייבו לשלם לנתבעים הוצאות מופחתות בסכום של 15,000 ש"ח
ב- ת"א (חי') 3326-03-10 {עיזבון המנוחה ל' ש' ז"ל נ' בי"ח בני ציון, פורסם באתר האינטרנט נבו (11.08.15)} נדונה בקשה להכריע אם יש עילת תביעה נגד הנתבעים בגין מחלה נפשית חמורה בה לקתה התובעת 2, עקב כך שהיא ראתה בעיתון, יום לאחר פטירת בתה הפגה בבית-החולים, צילום של אחות באותו בית-החולים המחזיקה פגה אחרת, שפלג גופה התחתון נמצא בכיס סינורה.

התובעים טענו, כי הם הן "נפגעים עקיפים" או "נפגעים משניים" בהתאם להלכת אלסוחה, והן "נפגעים ישירים" או "נפגעים ראשיים" ממעשי הרשלנות של האחיות, אשר הפרו את חובותיהן החוזיות ואו הנזקיות כלפיהם.

התובעים טענו כי באשר להיותה של האם נפגעת עקיפה, היא עמדה בתנאים שהותוו בפסק-דין אלסוחה, כאשר הקרבה, על-פי אמונתה המוטעית, הסובייקטיבית, של התובעת, לפגה שנפגעה, התרשמותה הישירה, כאשר נטען כי גם קבלת המידע מכלי שני {עיון בצילום בעיתון}, מילאה אחר תנאי זה.

התובעים הוסיפו כי לגבי התנאי של קרבה במקום ובזמן, יש להעדיף את ה"קרבה הסיבתית" הברורה ולא את קירבת הזמן או המקום. באשר למידת הפגיעה, טענו הנתבעים כי אין מחלוקת כי התובעת לוקה במחלה נפשית קשה.

התובעים טענו גם בין היתר, כי הנתבעים ביצעו עוולה של תקיפה, הפרו הסכם באשר למתן טיפול רפואי נאות לפגה, עוולו בעוולה של פגיעה באוטונומיה, פעלו בהעדר הסכמה מדעת והפרו חובות חקוקות.

התובעים הוסיפו כי האחיות היו אמורות לצפות שאם התמונה תתפרסם, היא תעורר רגשות עזים ובלבול בקרב הצופים בה. מבחן הצפיות אינו דורש צפיה מדוייקת של כל פרטי תהליך הגרימה אלא די לחזות בקווים הכלליים את התרחשות הנזק.

הנתבעים טענו כי אדם סביר לא היה צריך לצפות שכתוצאה מצילום, במסגרת פרויקט שנועד לעודד הורים לבקר בפגיה ולהחזיק את הפגים צמוד לגופם, תוטל עליהם אחריות לנזק נפשי, מה גם כאשר מדובר בצילום שהיה בפורום סגור ומצומצם של אחיות, שצולם חודש לפני פטירת המנוחה, ושהתפרסם ללא ידיעתם או הסכמתם.

הנתבעים הוסיפו בהקשר זה כי התובעת לא נכחה בעת צילום הפגה, שאינה קשורה אליה. הפגה שצולמה אף לא ניזוקה ולא הועמדה בסיכון.
הנתבעים סברו כי התובעת איננה ניזוקה ישירה או עקיפה, וזאת כאשר עצם ההגדרה של הניזוק הישיר דורשת כי יהיה מעורב אישית באירוע שגרם לנזק, והתובעת לא היתה מעורבת באירוע.

במקרה הנדון אף לא ניתן לומר כי היא ניזוקה באופן עקיף שכן הפגה בצילום לא ניזוקה.

הנתבעים טענו כי בית-החולים על אחיותיו לא התרשלו כלפי הפגה המופיעה בצילום, שכן הם לא סיכנו אותה. עצם הצילום של הפגה, איננו מהווה עוולה ועל כל פנים, הם לא היו אלו שפרסמו את הצילום, ובנסיבות אלו לא ניתן היה לצפות את הנזק.

הנבתעים הסבירו כי הרחבת מעגל המוכרים כזכאים לפיצויים למקרה כמו זה שבמקרה דנן, תהיה הרחבה בלתי מידתית של הלכת אלסוחה ובניגוד למדיניות משפטית נכונה.

בית-המשפט קבע כי אין עילת תביעה נגד בית-חולים בגין מחלה נפשית חמורה בה לקתה התובעת, עקב כך שהיא ראתה בעיתון, יום לאחר פטירת בתה הפגה בבית-החולים, צילום של אחות בית-החולים המחזיקה פגה אחרת, שפלג גופה התחתון נמצא בכיס סינורה.

בית-המשפט המחוזי מחק את התביעה על-הסף ופסק כי פגיעה בילד או בפג, בשונה מפגיעה בעובר, לא תגדיר את ההורה כניזוק ישיר.

בית-המשפט קבע כי גם אם ניתן להכיר, במקרים חריגים, בתפיסה סובייקטיבית שגויה במקרה של ניזוק משני, יש להעבירה במסננת של הלכת הצפיות ושל הצורך שבמדיניות משפטית נכונה שלא להביא לתוצאות מזיקות שהרחבת הלכת אלסוחה {רע"א 444/87 אבו סרחאן עארף מקאבל מונהאר אלסוחה נ' עיזבון המנוח דוד דהאן ז"ל, פורסם באתר האינטרנט נבו (30.07.90) (להלן :"הלכת אלסוחה")} עלולה להביא.

בית-המשפט הוסיף כי גם אם עמדה התובעת, לכאורה, בארבעת התנאים שבהלכת אלסוחה - היא לא עמדה במבחן העיקרי של הרשלנות - צפיות המזיק לאירוע הנזק, לניזוק ולנזק.

אדם סביר לא היה צופה ולא נדרש ממנו לצפות מבחינת מדיניות משפטית כי צילום של פגה המוחזקת בידי האחות, בכיסה, כשפלג גופה העליון יוצא מהכיס, יביא למחשבה כי היה סיכון לחיי הפגה.

בית-המשפט הבהיר גם כי אין גם לדרוש מאדם סביר לצפות השתלשלות נדירה וביזארית כפי שאירעה במקרה דנן, אשר הביא לתגובה כה בלתי-סבירה של התובעת.

בית-המשפט הגיע למסקנה כי גם אם היתה ציפיות פיזית, על רקע הדרישה שלא להרחיב את הלכת אלסוחה למקרים קיצוניים, שיטילו אחראיות לגבי מעגל גדל והולך של טוענים פוטנציאלים לנזק, אין לקבל בגדר הלכת אלסוחה את נסיבות המקרה כאן, שכן נראה כי הפתח שנפרץ גדול מדי.

16. משרד הבריאות - ניתוח קיסרי - התביעה התקבלה באופן חלקי - נפסקו פיצויים בסך 150,000 ש"ח
ב- ת"א (צפת) 27510-09-09 {פלונית נ' משרד הבריאות מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.07.15)} נדונה תביעה נזיקית נגד מדינת ישראל {בעלת בית-החולים}.

התובעת טענה בתביעה כי עניינה של תביעה זו הינה רשלנות מצד הצוותים הרפואיים של הנתבעת אשר טיפלו בתובעת ברשלנות קשה ומקוממת, נמנעו מנקיטה בסטנדרטים רפואיים בסיסיים.

במעשיהם ובמחדליהם, גרמו הנתבעים לתובעת, אישה צעירה בגיל 34, לנזקים קשים ובלתי הפיכים, כאשר בין היתר איבדה את רחמה, איבדה בכך את פוריותה, והועמדה בסיכון של בלות מוקדמת מהרגיל וזאת בנוסף לנזק האורולוגי שגרמה הנתבעת ברשלנותה, עת שכחו צוותים רפואיים של הנתבעת מהדקים ניתוחיים בגופה של התובעת.

ניתוחים אלה גרמו לתובעת לנזק קשה בשופכן השמאלי אשר נפגע והראה חסימה מלאה שבעקבותיה אובחנה ירידה בתפקוד הכליות והכול כאמור עקב רשלנותם הקשה של הצוותים הרפואיים בנתבעת, רשלנות שהתבטאה אף בגילוי מאוחר של סיבת החסימה בשופכן ולבסוף בצורך לנתח את התובעת פעם נוספת בכדי לתקן את השופכן בגין הנזק שגרמו לו כאמור לעיל הצוותים הרפואיים של הנתבעת.

עוד הוסיפה התובעת כי חוותה עוגמת נפש קשה שתלווה אותה כל חייה וחיי ילדיה הצעירים ובפרט, בנה הצעיר שעקב הניתוק מאימו סובל מחרדת נטישה, והכל בהתווסף לנזקים הנפשיים מהם סובלת התובעת והמתבטאים, בין היתר, בדיכאונות, רגשי נחיתות ודימו עצמי נמוך - נזקים אלו ואחרים אשר מצאו ביטוי בנכות הרפואית המשוקללת ממנה סבלה התובעת - בשיעור של 62%.

הנתבעת הגישה חוות-דעת פסיכיאטרית מטעמה, וטענה כי התובעת לקתה בנכות זמנית בשיעור 10% למשך שנה, אך לא היה מקום לקבוע נכות נפשית צמיתה.

בית-המשפט פסק כי נוכח המסקנה לפיה לא אירעה התרשלות בעצם גרימת הדימום המסיבי שלא נפסק למרות הפעלת מספר רב של אמצעים, ולא אירעה התרשלות בכריתת הרחם נוכח סכנת החיים המיידית לתובעת נוכח דימום מסיבי זה, הרי בעניין כריתת הרחם התנאי השלישי בסעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) לפיו נראה לבית-המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה אינו מתקיים.

בית-המשפט קבע כי הנטל להוכיח שכריתת הרחם בוצעה כתוצאה מהתרשלות נותר, על כתפי התובעת. התובעת לא הביאה בפני בית-המשפט כל חוות-דעת בתחום רפואת הנשים ו/או מיילדות. התובעת ביקשה מינוי מומחה מטעם בית-המשפט בתחום האורולוגי בלבד והיא נמנעה מלבקש מינוי מומחה מטעם בית-המשפט בתחום רפואת הנשים או המיילדות.

אשר-על-כן, דחה בית-המשפט את הטענה שכריתת הרחם נגרמה מהתרשלות הנתבעת.

בנוגע להסכמה מדעת, בית-המשפט קבע כי בחינת הכללים שנקבעו ב- ע"א 1303/09 {מרגלית קדוש נ' בית-החולים ביקור חולים, פורסם באתר האינטרנט נבו (05.03.12)} מראה כי כולם, למעט הכלל בדבר הצורך במידע על-מנת לקבל החלטה מושכלת, מצביעים לכיוון המסקנה שנוכח אי-מתן הסבר בדבר הסיכון לכריתת הרחם, הסכמתה של התובעת לניתוח הקיסרי לא היתה הסכמה מדעת.

בית-המשפט מצא כי במבחן האחד אשר לא התקיים, אין בעניין הנדון כדי להטות את המאזניים מול ששת המבחנים האחרים אשר כן התקיימו.

סיכומו-של-דבר, בית-המשפט קיבל את התביעה באופן חלקי מאחר והתובעת לא הוכיחה שנגרם לה נזק גוף בעקבות העדר הסכמתה מדעת, ופסק לה פיצוי בסך של 150,000 ש"ח בגין הפגיעה באוטונומיה.

17. הסתדרות מדיצינית הדסה - הולדה בעוולה - התביעה נדחתה
ב- דנ"א 1722/15 {פלונית נ' הסתדרות מדיצינית הדסה, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.05.15)} נדונה עתירה לדיון נוסף שעניינה היה בשאלה האם במסגרת תובענה נזיקית בעילת "הולדה בעוולה" שהוגשה על-ידי הורי הילוד כנגד המעוול, יש לנכות תגמולים שהשתלמו להורים מהמוסד לביטוח לאומי {להלן: "המל"ל"}בהיותם אפוטרופוסים של הילוד, מן הסכום שנקבע כי חייב בו המעוול.

בפסק-הדין נשוא העתירה נקבע כי קצבאות ילד נכה וניידות, המשתלמות לעותרים מהמל"ל, ינוכו מסכום הפיצויים שנפסק בתביעת רשלנות שהגישו בגין לידת תאומים בעילה של הולדה בעוולה.

העותרים טענו כי הזכאי לקצבאות הוא הילוד, ואילו התביעה הנזיקית, נוכח הלכת המר {ע"א 1326/07 ליאור המר נ' פרופ' עמי עמית, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.05.12)} מוגשת על-ידי ההורים, מכאן, לשיטתם, אין התביעה מוגשת על-ידי "אותו זכאי" כדרישת סעיף 328(ג)(3) לחוק הביטוח הלאומי, לכן אין מקום להפחית את סכום הגמלאות מסכום הפיצויים, ושגו בית-משפט זה ובית-המשפט המחוזי לפניו בעשותם כן.

בית-המשפט העליון דחה את העתירה ופסק כי אין לפצות את הנפגע מעבר לנזק שנגרם לו. יישום הלכה קיימת, קל וחומר, עקרון בסיסי בשיטת המשפט הקיימת על נסיבות של עניין קונקרטי, כמו גם פיתוחה הפסיקתי, אינו מצדיק קיומו של דיון נוסף.

בית-המשפט העליון דחה את העתירה וקבע כי סעיף 328(ג)(3) לחוק הבייטוח הלאומי בא להגשים את עקרון-העל של דיני הנזיקין, קרי, השבת מצבו של נפגע העוולה, במידת האפשר הממוני.

מעקרון-על זה נגזר העיקרון המשני לו לפיו ככלל, אין לפצות את הניזוק מעבר לשיעור הנזק שנגרם לו, כשם שאין לפצותו בפחות ממנו. מתן פיצוי ביתר משמעו פיצוי עונשי, הנפסק במקרים מצומצמים בלבד, שענייננו אינו אחד מהם, המשקפים חומרה יתרה של מעשי המעוול ואת שאט הנפש של החברה מהם.

גם לאחר הלכת המר נפסק כי יש לנכות את קצבאות המל"ל מהסכום שנפסק להורים התובעים בגין הולדה בעוולה.

בית-המשפט העליון קבע כי בעניין הנדון נסמכה טענת העותרים על "ההפרדה הלשונית" בין עילת פסק-הדין {זכאות ההורים} לבין התייחסות סעיף 328(ג(3) לחוק הביטוח הלאומי ל"זכאי" - התאומים, אלא שניכר כי הן הסכום הממוני שנפסק והן קצבאות המל"ל משתלמים להורים בגין אותו אירוע נזיקי ומטרתם זהה: מתן פיצוי לעותרים, בין ישירות ובין כאפוטרופוסים, בגין ההוצאות הנוספות בהן עליהם לשאת נוכח לידתם בעוולה של התאומים.

בית-המשפט העליון הבהיר כי תכליתו הבסיסית של דבר החקיקה היא מניעת פיצוי ביתר ותשלום כפול בגין נזק זהה.

בית-המשפט העליון הוסיף כי ניתן להגיע לתוצאה דומה גם מבלי להיזקק לסעיף 328(ג)(3) לחוק הביטוח הלאומי מאחר ומטרת הפיצוי הנזיקי להעמיד את הניזוק במצב בו היה אלמלא נגרם הנזק. די בכך לקבוע כי אין לשלם להורים כפליים בגין אותם נזקים.

אשר-על-כן, משקבע בית-המשפט כי הנזק הממוני שנגרם להורים בשל הולדה בעוולה עומד על-סך פלוני, ואילו המוסד לביטוח לאומי משלם להורים סכום פלמוני בגינו, הנזק שנגרם בפועל להורים על-ידי המעוולים הוא נזק של פלוני בניכוי פלמוני, ולכן על המעוולים לפצותם אך בגין נזק זה.

18. מרכז רפואי קפלן - רשלנות רפואית בהריון - התביעה התקבלה - נפסקו פיצויים בסך 700,000 ש"ח לתובעים
ב- ת"א (ב"ש) 7264/06 {אלמוני (קטין) נ' מרכז רפואי קפלן, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.04.2015)} נדונה תביעה בגין רשלנות רפואית בטיפול בהריון תאומים, שהובילה, על-פי טענת התובעים למות אחד הוולדים וללידת וולד הסובל מפגמים מוחיים קשים.

התובעים טענו כי הטיפול באם והמעקב אחר מצבה הרפואי, לרבות מצבם של העוברים שנשאה ברחמה, במהלך אשפוזיה, על-ידי הצוות הרפואי מטעמם של הנתבעים, לא התבצע על-פי השיטות ופרקטיקה המקובלות במיילדות בסיכון.

לפי טענת התובעים, התובעת לא טופלה כנדרש, והצוות הרפואי לא שעה לאותות, אשר הזהירוהו מפני הנולד.

הנתבעים, מנגד, כפרו בכל רכיבי התביעה, וטענו כי לא הוכחה הרשלנות הנטענת על-ידי התובעים, שעיקרה, כי התובעת סבלה, במהלך אשפוזיה, וביתר שאת בראשון שבהם, מירידת מים וכתוצאה מכך מזיהום, ולא הוכח קשר סיבתי כלשהו, בינה לבין הנזק, שגם על היקפו הנטען, הם חלקו.

בית-המשפט המחוזי קיבל את התביעה בחלקה ופסק כי הבדיקות הרלוונטיות לאבחון, טיפול ומניעה של רכיבי התביעה, ככל שניתן היה לעשותם, אכן בוצעו, ובזמן.

עם-זאת, בנוגע לפעולות שנעשו לשם שלילת ירידת המים - דבק טעם לפגם, והמסקנות אליהן הגיע הצוות הרפואי, בגדרן שוחררה היולדת לביתה, היוו התרשלות.

התובעים לא הרימו את הנטל להוכחת הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לנזקו של הוולד החי, אלא להיפך, מקור הנזק נעוץ בפגם גנטי.

לעומתו, באשר לתיאום המת, ניתן היה לצפות ששחרור היולדת לביתה, במצב שבו ירידת המים בעינה, יביא לסיבוכים.

הקושי להוכיח כי לו היתה התובעת תחת השגחה רפואית, היו ניצלים חייו - יסודו בהתנהלות הצוות הרפואי, באופן המהווה "סיכון ראייתי" אשר יוצר הנחה של קשר סיבתי בין התנהלות הצוות לבין מות העובר, לא נסתרה על-ידי הנתבעים.

בית-המשפט פסק כי לעזבון אין זכות עמידה בפני עצמו, משנפטר בטרם לידתו, אשר-על-כן, הפיצוי ביחס לתאום המת, יהיה ברכיב של נזק לא ממוני, להוריו: לאם - בסכום של 400,000 ש"ח ולאב - בסכום של 300,000 ש"ח.

19. קופת חולים מאוחדת ומרכז רפואי שיבא - הולדה בעוולה - נתקבלה בקשה למתן ארכה -לא נפסק צו להוצאות בשלב זה
ב- ת"א (ת"א) 8552-03-15 {פלונית נ' ד"ר אילן הלוי, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.04.15)} במסגרת תביעה בעילת "הולדה בעוולה", עתרו התובעים לפטור מהגשת חוות-דעת רפואיות, ולחילופין - למתן אורכה להגשת חוות-הדעת.

התובעים טענו כי הקטינה נולדה עם מומים רבים, אשר ניתן היה לאבחנם במהלך ההריון, ואילו היו מאובחנים, ניתן היה להפסיק את ההריון, דבר שלא נעשה עקב ההחמצה הרשלנית של המומים.

הנתבעים עוד לא הגישו כתב הגנה בשלב זה.

כתוצאה מכך נמנעה הפנייתה של היולדת לייעוץ גנטי, ולא נשקלה הפסקת ההריון.
בית-המשפט המחוזי נעתר לבקשה למתן ארכה ופסק כי התובעים לא ביקשו לתקן את כתב התביעה על-ידי הוספת עילות תביעה נוספות, וכל רצונם היה לצרף חוות-דעת רפואיות לביסוס הטענות שפורטו בכתב התביעה בהתייחס לנכותה וצרכיה של הקטינה.

עוד הוסיף בית-המשפט כי אין צורך בהגשת בקשה לתיקון כתב התביעה, ודי היה בבקשה להארכת מועד להגשת חוות-דעת רפואיות נוספות.

גם אם צירוף חוות-הדעת הנוספות מתבקש לאחר התיישנות התביעה, אין בכך כל ממש, שכן התובענה כבר הוגשה, וכל שהתבקש היה לצרף את הראיות הנדרשות לביסוסה. בנסיבות העניין נתן בית-המשפט לתובעים אורכה לצרף את חוות-הדעת.

20. שירותי בריאות כללית - רשלנות רפואית במעקב הריון - נדחתה - לא נקבעו פיצויים וכל צד יישא בהוצאותיו
ב- ת"א (חי') 31387-12-10 {פלונית (קטינה) נ' ד"ר אסקאפי חלוי, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.02.15)} נדונה תביעה בגין רשלנות רפואית במעקב ההיריון אשר לא מנע, לכאורה, את לידתה המוקדמת של התובעת.

התובעים טענו כי יש לייחס לנתבעים רשלנות שכתוצאה ממנה לא נמנעה הולדתה של התובעת 1 עם נכות בשיעור 100% לצמיתות בגין מום בלב, מיקרוצפליה, פיגור פסיכומוטורי, שיתוק מוחין, מחלת פרכוסים ופגיעות חמורות נוספות.

הנתבעים הכחישו את אחריותם ובתוך כך הדגישו כי התובעים לא הוכיחו כלל ועיקר קשר סיבתי בין הרשלנות הנטענת ובין הנזק.

בית-המשפט המחוזי דחה את התביעה ופסק כי בהריון בסיכון גבוה אין להסכין עם מעקב לאורך כל חודשי ההריון על-ידי רופא שלא הוכשר לכך, לא כרופא משפחה ולא כרופא נשים, והדבר מהווה הפרת חובת הזהירות.

אשר-על-כן, בית-המשפט קבע כי במקרה דנן הפרת חובת הזהירות כלפי התובעים לא הביאה ללידה המוקדמת, וכי לא סיבוכי הפגות האפשריים גרמו לנכותה של התובעת, אלא מחלה נגיפית קשה בה לקתה, בשילוב תסמונת על רקע גנטי-מטבולי.

בסופו-של-יום, הטענה לנזק ראייתי נועדה לאירוע ממוקד בו אי-ביצוע בדיקה הוא "לב ליבה" של ההתרשלות בטיפול הספציפי והוא גם הנזק הראייתי שנגרם.

בית-המשפט קבע כי לא היה מקום לפרשנות מרחיבה לפיה כל אימת שייטען כי היה צריך לנקוט בדרך טיפול שונה משננקטה, קמה טענה לנזק ראייתי, בנסיבות בהן לא הוכח הקשר הסיבתי בין הפרת החובה לנזק.

21. קופת חולים מאוחדת - הולדה בעוולה - הערעורים התקבלו בחלקם - נקבעו פיצויים ברכיבים שונים למערערים
ב- ע"א 1355/11 {הסתדרות מדיצינית הדסה נ' קופת חולים מאוחדת, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.02.15)} נדונו ערעורים על פסק-דין שקבע את חבות המערערת ב- ע"א 1355/11 {הסתדרות מדיצינית הדסה נ' קופת חולים מאוחדת, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.02.15)} {להלן: "הדסה"} בגין נזקי הולדה בעוולה של ילדיהם התאומים {מערערים 2-1 ב- ע"א 1576/11 פלוני נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (01.03.11)}של המערערים ב- ע"א 2842/13 פלונית נ' הסתדרות מדיצינית הדסה, פורסם באתר האינטרנט נבו (13.05.14)} {להלן: "ההורים"} ונקבע גובה הפיצוי המגיע להם.

הדסה {להלן: "המערערת"} טענה בערעורה על ההכרעה בעניין החבות כי יש להטיל את האחריות לנזקי ההורים על ד"ר בר-און {להלן: " המשיב 3"}, שכן היה עליו לדעת שכאשר במשפחה יש ילד עם מחלה מוחית קיים סיכון של 25 אחוזים שמדובר במחלה גנטית, והיה עליו להעביר מידע זה להורים.

עוד טענה המערערת, כי המשיב 3 היה צריך לוודא כי ההורים מבינים את תוצאות הייעוץ הגנטי, כפי שפורטו במכתב לרופא המטפל.

המערערת הוסיפה וטענה כי בית-המשפט שגה כשקבע שההורים לא הבינו את האמור במכתב, ומכל מקום, טענה כי זו אינה פרקטיקה מקובלת לתת הסבר בעל-פה במקרים דומים, ועל-כן, לדבריה, לא היתה מוטלת עליה חובה לברר אם ההורים הבינו את משמעות המכתב.

עוד הוסיפה המערערת כי לא הוכח כי לו ההורים היו מבינים את השלכות המידע שהופיע במכתב, הם היו נמנעים מלידת התאומים. מטעמים אלה, המערערת טענה כי יש לייחס להורים רשלנות תורמת בשיעור של מעל 30 אחוז.

המשיבים סמכו ידיהם על החלטת בית-משפט קמא וטענו כי המשיב 3 מילא את חובתו כשהסביר לאם את הסיכון נוכח מחלתה של שירה, כשהפנה אותה לייעוץ הגנטי.

כמו-כן, צויין שעל-פי חוק מידע גנטי, התש"ס-2000, רק מומחה לייעוץ גנטי רשאי לתת ייעוץ והסבר הנוגע למידע גנטי, ועל-כן אין להטיל על המשיב 3 אחריות על כך שלא הסביר את תוצאות הייעוץ לאם.

עוד טענו המשיבים בעניין זה כי הטלת האחריות למסור ולהסביר את תוצאות הייעוץ הגנטי על הרופא המטפל היתה עלולה להוביל לייעוץ מטעה ושטחי על-ידי מי שאינם מומחים לכך.
מכל מקום, בשם המשיב 3 נטען כי הוא הניח שהאם הבינה את הייעוץ הגנטי שניתן לה בהדסה, שכן היא הביעה חשש מהישנות המחלה בהיריונות הבאים.

הדיון נסב על חובת המרפאה הגנטית בהדסה לוודא כי ההורים הבינו את האמור במכתב ששלחו אליהם ואת משמעות הייעוץ הגנטי, חלוקת האחריות בין הרופא המטפל לרופא המומחה ממרפאת הייעוץ הגנטי בהדסה להסביר להורים את תוצאות הייעוץ אצלו, ומידת האשם התורם שיש לייחס להורים אשר נמנעו מבירור משמעות והשלכות תוצאות הייעוץ הגנטי.

בית-המשפט העליון {מפי כב' השופט זילברטל ובהסכמת כב' הנשיאה נאור וכב' השופט הנדל} קיבל את הערעורים בחלקם ופסק כי בנוגע לחובתה של המערערת לוודא כי ההורים הבינו את השלכות הייעוץ הגנטי, יש לדחות את טענת המערערת כי בית-המשפט קמא שגה כשקבע כי היה מקום לזמן את ההורים לייעוץ חוזר לאחר קבלת תוצאות הבדיקות, ולהסביר להם את הסיכון להישנות המחלה של האחות הבכורה.

במקרה הנדון תוצאות בדיקות הדם היו תקינות, אך היועצת הגנטית לא שללה קיומה של בעיה גנטית וסיכון להישנות המחלה.

בית-המשפט קבע כי מסקנה זו אינה יכולה להיחשב כ"תוצאה תקינה", ולכן הנוהל במרפאה לייעוץ גנטי לפיו תוצאות תקינות יישלחו בדואר רגיל אינו יכול לחול עליה.

יתרה-מכן, המכתב להורים היה מורכב וכולל מושגים שמלוא משמעותם לא מובנים מובנת לאדם מן היישוב שאינו בעל השכלה רפואית.

בית-המשפט מצא כי כדי שמטופל מן היישוב יוכל להגיע להחלטות מושכלות על בסיסו, הרופא נדרש להסביר את מלוא המשמעות, וכך לא נעשה. הרופאה המומחית אף לא וידאה כי מכתבה הובן כראוי, ונוכח מורכבותו וניסוחו, היא גם לא היתה רשאית להניח כי אדם מן היישוב ללא השכלה רפואית, יבין את האמור בו על כל משמעויותיו.

לכן, קבע בית-המשפט כי הדסה התרשלה כלפי ההורים וכתוצאה מכך נשללה מההורים האפשרות לשקול האם הם חפצים בהריון, ולכן הדסה אחראית לנזקם.

בניגוד לקביעת בית-המשפט קמא, בית-המשפט העליון הטיל גם על הרופא המטפל אחריות להולדת התאומים במומם. ישנה חובת תיאום ומעקב, ובכלל זה חובה לשוחח עם המטופל ולברר אם אכן קיבל והבין את הטיפול או את הייעוץ הנדרש, אך הן אינן חובות מוחלטות.

עוד הוסיף בעניין זה בית-המשפט העליון, כי הרופא המטפל אינו מחויב "לרדוף" אחר מטופל אשר למרות הוראה ברורה אינו חוזר לפגישה נוספת עמו.

כמו-כן, קבע בית-המשפט העליון כי הרופא המטפל אינו נדרש לקיים שיחה ממושכת אשר תהווה תחליף לשיחת הייעוץ של הרופא המומחה.

עם-זאת, הרופא המטפל לא מילא אחר החובה לשאול את המטופלת אודות הייעוץ אליה הופנתה על-ידו ולוודא באיזו מידה הוא הובן על-ידה, וקיים קשר סיבתי בין מחדלו להולדת התאומים במומם, שכן סביר שקיום שיחה כאמור היה יכול להוביל לכך שהאם היתה מקבלת הסבר על תוצאות הייעוץ ועל השלכותיהן. הסבר כזה היה יכול למנוע את היריון התאומים.

בית-המשפט העליון קבע כי בניגוד לקביעת בית-המשפט קמא, אין לייחס להורים אשם תורם כלשהו בנסיבות המקרה דנן, וגם אין להטיל אחריות על גורמים שטיפלו בבת הבכורה, אשר לא היה להם קשר ישיר להיריון התאומים.

אשר-על-כן, פסק בית-המשפט העליון כי המערערת והרופא המטפל הפרו את חובת הזהירות שלהם כלפי האם, והם אחראים, ביחד ולחוד, למלוא הנזק שנגרם כתוצאה מכך.

מאחר שהאחריות העיקרית להסביר את ממצאי הייעוץ הגנטי ולוודא כי ההורים הבינו את השלכותיו מוטלת על המכון לייעוץ גנטי בהדסה הוטלה עליו אחריות בשיעור של 80%.

בית-המשפט קבע כי נוכח הפרת חובת המעקב והתיאום המוטלת על הרופא המטפל, המשנית לחובת ההסבר המוטלת על הדסה, הרופא המטפל יישא ב- 20% מהאחריות.

בית-המשפט העליון הוסיף כי לגבי הנזק, בנסיבות המקרה, בית-המשפט העליון לא השיב את הדיון לבית-המשפט קמא על-מנת שידון בסוגית הנזק מחדש ולפיכך, קבע כי הקבעיות לעניין גובה הנזק בפסק-הדין קמא יחולו גם על הרופא המטפל וגם על מעסיקתו - קופת חולים מאוחדת, האחראית לנזק באחריות שילוחית, הנגזרת מאחריותו הישירה של הרופא המטפל.

בית-המשפט העליון פסק כי מדובר במקרה חריג בו קיימת אי-ודאות משמעותית באשר לתוחלת החיים של התאומים, אשר מקשה על הערכת הנזק בעתיד, ולכן יש מקום לפסוק גם פיצויים עיתיים לצד התשלום החד-פעמי שנקבע להורים לפי הערכת תוחלת חייהם של התאומים ב- 11 שנים, אשר ישולמו להורים מדי חודש מיום שיגיעו התאומים לגיל 11 ועד אחרית ימיהם, בגין הוצאות שונות.

עוד הוסיף בית-המשפט העליון כי לסכומי הפיצוי שנקבעו קודם לכן יש להוסיף סכום של 400,000 ש"ח בגין נזק לא ממוני - כאב וסבל ופגיעה באוטונומיה, יש להגדיל את הסכום שנפסק בראש הנזק של עזרה וסיעוד. גמלאות המוסד לביטוח לאומי ינוכו מסכום הפיצוי הכולל.

22. משרד הבריאות - בית-חולים איכילוב - רשלנות רפואית בלידה - התביעה התקבלה - נקבע פיצוי בסך 9,069,000 ש"ח, בניכוי תגמולי הביטוח הלאומי
ב- ת"א (ב"ש) 1190-07 {א' ש' נ' מדינת ישראל משרד הבריאות ("איכילוב"), פורסם באתר האינטרנט נבו (01.02.15)} נדונה תביעה בגין רשלנות רפואית בטיפול בתובע, שנולד פג, אשר גרמה לכאורה לשיתוק מוחין שממנו הוא סובל.

התובעים טענו כי הצוות הרפואי בבית-החולים של הנתבעת התרשל בטיפול בתובע, במשך כ- 40 שעות ביממות הראשונות בחייו, לאחר שנולד פג, בשבוע ה- 27 בהיריון, במשקל 1,005 גרם.

התובעים טענו כי הצוות לא ניטר בתכיפות מספקת את הרמה של פחמן דו-חמצני {CO2; להלן: "פד"ח"} בדמו של התובע, לא עמד על הערכים התת-תקניים של פד"ח המשקפים פתולוגיה של היפוקרביה ולא נקט צעדים נדרשים להעלאת הרמה של הפד"ח.

בעקבות כך פחתה אספקת הדם למוחו של התובע ונגרמה לו מחלת החומר הלבן של המוח אשר גרמה לשיתוק-המוחין.

הנתבעת טענה כי לא נפל פגם בטיפולם של רופאיה בתובע. הוא נוטר בתכיפות מספקת, בשים-לב להיעדר אמצעים אפקטיביים שניתן היה לנקוט להעלאתה של רמת הפד"ח בנסיבות העניין.

לחלופין טענה הנתבעת, כי לא היה קשר סיבתי בין אי-נקיטתם של אמצעים כאמור לבין מחלת התובע, משום שהמחלה האמורה נבעה ממצבו הבסיסי של התובע כפג כה קטן, ולא נגרמה על-ידי הטיפול בו.

בית-המשפט המחוזי קיבל את התביעה ופסק כי הצוות הרפואי התרשל בכך שלא ניטר וויסת כראוי את רמת הפחמן הדו-חמצני בדמו של התובע ביממות הראשונות בחייו.

בית-המשפט קבע כי נוכח שיעורם הנמוך של פגים הלוקים במחלת החומר הלבן של המוח, וסמיכות הזמנים בין שעות החשיפה הלא-מנוטרת והלא-מווסתת לפחמן דו-חמצני נמוך, לבין תחילת התפתחות המחלה - יש להכיר בקשר סיבתי בין ההתרשלות לנזק.

חזקת הנזק הראייתי המובנה משכנעת יותר מן ההסתייגויות ממנה. משהוכחו התרשלות ונזק - עדיף כי ספק שקול בקשר הסיבתי ייזקף לחובת המעוול שגרם לכאורה לנזק, ולא לחובת הניזוק התמים.

אמנם לא מדובר על הרחבת האחריות בנזיקין, אך הרחבה זו ראויה בשים-לב להקטנת הנזק המצרפי הכרוכה בהעתקתו מהניזוק התמים, אל המוסד הרפואי האחראי לעוולה ולמבטחו.

בית-המשפט קבע כי יש להעמיד את הפיצוי על-סך 9,069,000 ש"ח, בניכוי תגמולי הביטוח הלאומי מאחר ולתובע נגרמה נכות בשיעור 100%, ניטל ממנו כושר השתכרות, תוחלת חייו קוצרה עד גיל 50, הוא הוגבל מאוד בתנועותיו ואינו שולט על סוגריו, אולם הוא בעל יכולת קוגניטיבית ותקשורתית.

עוד הוסיף בית-המשפט כי התובע נזקק לטיפול והשגחה כל העת, וכן לטיפולים, מכשירים, ניידות, התאמות דיור והוצאות שונות לצורך התמודדות עם נכותו.

23. המרכז הרפואי על-שם שיבא בתל השומר - עוולה בלידה - נדחו תביעה ותביעה כנגד - בית-המשפט לא התערב בערכאה זו בפיצויים שנפסקו קודם לכן
ב- ע"א 9927/06 {פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (18.01.15)} נדונו ערעור וערעור שכנגד על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי, בגדרו התקבלה, באופן חלקי, תביעתו של המערער והמשיב שכנגד {להלן: "המערער"} לפיצויים בגין נזק שנגרם לו כתוצאה מניהול לא תקין של תהליך לידתו. ערעור המערער כוון להעלות את גובה הפיצויים שנפסקו לטובתו.

הערעור שכנגד כוון הן כנגד קביעת האחריות בנזיקין והן כלפי גובה הפיצויים שנפסקו לטובת המערער.

המערער מאובחן כיום כסובל משיתוק מוחין ספסטי בארבע גפיים ומפיגור שכלי והנכות הרפואית שנקבעה לו היא בשיעור של 100%.

המערער טען כי נזק זה נגרם לו בעקבות ניהול כושל של הלידה בבית-החולים.

בתביעה שהוגשה כנגד המשיבה טען המערער כי הלידה לא נוהלה ברמת הזהירות והמיומנות המקצועית הראויה והתנהלות רשלנית זו הובילה להיווצרותו של תשניק סב-לידתי, שבעקבותיו נגרמה למערער הנכות שממנה הוא סובל כיום.

המשיבה טענה מנגד כי אין להטיל עליה את האחריות לנזקו של המערער, שכן פעולותיהם של הרופאים שהיו שותפים ללידה היו סבירות ובהתאם לפרקטיקה הטיפולית המקובלת.

בית-המשפט קיבל, את תביעת המערער.

המשיבה ערערה על כך שנמצאה אחראית בנזיקין כלפי המערער.

בית-המשפט העליון {מפי כב' השופט ח' מלצר, בהסכמת כב' השופטים א' רובינשטיין ונ' הנדל} דחה את שני הערעורים מאחר וראשית נדחה ערעור המשיבה בכל הנוגע לעצם האחריות בנזיקין.

בהקשר זה לא מצא בית-המשפט העליון מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית-המשפט קמא, לפיהן הצוות הרפואי התרשל ביילוד אמו של המערער, והתרשלות זו היא שגרמה לנזק המוחי ממנו סובל המערער.

בית-המשפט העליון קבע כי בכל הנוגע לשיעור הנזק וגובה הפיצויים, הכלל המוכר בפסיקה הוא כי בעקרון ערכאת הערעור איננה נוטה להתערב בהערכת הנזק של הערכאה הדיונית ואיננה ממירה את הערכתה של הערכאה הדיונית בהערכתה שלה אלא אם סכום הפיצויים שנפסק הוא בלתי-סביר, או שנתגלתה טעות בולטת בהערכת הנזק.

בית-המשפט העליון סבר כי המקרה הנדון לא הצדיק חריגה מכלל זה ובגלל זה דחה בית-המשפט העליון את הערעורים.

הרציונאל שמאחורי הכרעה זו היה השבת המצב לקדמותו בצורה המיטבית.

בית-המשפט קמא היה ער לאפשרות שייתכן ובעתיד יידרש המערער לעבור להתגורר במוסד, ועל-כן קבע כי ככל שכך יהיה - תקום עילה לפנות לבית-המשפט לצורך דיון מחדש בשיעור הפיצוי בגין הטיפול בו וההשגחה עליו.

עתירת המערער כי ייקבע מנגנון המאפשר פנייה אל בית-המשפט "בכל מקרה" שבו לא יהיה די בסכומים שנפסקו, נוכח נסיבות שלא ניתן לצפותן מראש - נדחתה, בהיותה פוגעת באופן משמעותי בעיקרון סופיות הדיון.
בהקשר זה צויין כי אמנם, נקבע בעבר כי הסמכות לפסוק תשלום עיתי כוללת בחובה את הסמכות לשנותו, בהתרחש עובדות מסוימות בעתיד, הגם שהדבר סותר במידה מסוימת את עיקרון סופיות הדיון.

יחד עם-זאת, הוסיף בית-המשפט העליון, כי לאור הפגיעה בסופיות הדיון יש לצמצם ככל האפשר את מרכיב האי-וודאות בפיצויים העיתיים, זאת כדי למנוע עד כמה שניתן את הטירדה לצדדים ואת העומס הדיוני.

מטרתם הראשונית והעיקרית של דיני הנזיקין היא השבת המצב לקדמותו, כאשר אין "קדמות" אליה ניתן להשיב את המצב, ניתן לומר כי המטרה היא להעמיד את הניזוק באותו מצב כספי בו היה נתון אלמלא רשלנות הצוות הרפואי שטיפל בו.

ואולם, בית-המשפט העליון הבהיר כי כאשר מדובר בפיצויים בגין כאב וסבל, ישנו קושי ממשי בהערכת גובהם נוכח הקושי בהערכת הנזק הקונקרטי שנגרם.

בית-המשפט העליון הוסיף בעניין זה כי היו מקרים שבהם נדרשו בתי משפט בפסקם פיצויי כאב וסבל לאמת המידה של חוק הפיצויים, כגון בכפולות של פי שניים ופי שלושה, אך ההלכה המחייבת ברורה ולפיה אין להקיש מחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 לגובה הפיצויים הראוי בגין כאב וסבל במקרים שהחוק והתקנות אינם חלים לגביהם.

בית-המשפט סבר גם כי עליו לקבוע את הפיצוי הראוי בגין כאב וסבל בהתאם לנסיבות הקונקרטיות של המקרה המובא בפניו, ואין אפשרות לקביעת ״מדרגות״ כאלה או אחרות בגין ראש נזק זה.

עם-זאת, ובלא למצות, אמות מידה כמו משך המקרה התאונתי עצמו, משך האשפוז, דרגות הנכות הרפואית והתפקודית לאחר התאונה, התוצאה הגופנית והשלכותיה הן תדיר רלבנטיות לעניין הכאב והסבל.
סופו-של-יום, על ערכאת הערעור לבחון, האם הסכום שקבעה הערכאה הדיונית חורג באופן ניכר מסכומים שנקבעו במקרים דומים, באופן המצדיק התערבות בית-משפט של ערעור, זאת תוך התחשבות בקושי המובנה בעצם ההשוואה, שכן, כאמור, השאלה היא מהו הנזק שנגרם לניזוק הקונקרטי בכל מקרה. יישום לעניין הנדון הוביל את בית-המשפט העליון למסקנה כי אין להתערב בסכום שנקבע בראש נזק זה.

24. שירותי בריאות כללית - לידה והריון - התביעה נדחתה
ב- ע"א 4380/13 {יהונתן ריקמן נ' שירותי בריאות כללית, פורסם באתר האינטרנט נבו (13.01.15)} אימו ז"ל של המערער 1 להליכים נשאה ברחמה ארבעה עוברים בהריון בסיכון גבוה וביום 19.10.85 ילדה פגים בשלב מוקדם של ההיריון.

שלושה מן הפגים נפטרו ביום הלידה, ואילו המערער 1 נותר פגוע בנכויות קשות מאד. בשנת 2008 הגישו המערערים תביעה לבית-המשפט המחוזי, כאשר המערערים טענו לרשלנות רופאי המשיבה במעקב ההיריון של המנוחה ובטיפול שקיבלה בתקופה שקדמה ללידה ובמהלכה, נדחו.

בית-המשפט המחוזי קבע כי אין לפסוק פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה של ההורים בכל הנוגע להחלטות שהתקבלו בקשר ללידה כבר בשל כך שתביעה זו, שהיא תביעתם של ההורים, התיישנה {מקץ שבע שנים, וזאת בשונה ממניין ההתיישנות הנוגע לתביעתו של המערער 1, רק מן היום שבו מלאו לו שמונה עשרה} וכן לגופו של עניין.

בית-המשפט המחוזי דחה את הטענות שעניינן הטיפול לאחר הלידה כאשר קבע כי המשיבה הוכיחה שלא מתקיים קשר סיבתי בין הטיפול שהמערער 1 קיבל בבית-חולים מאיר ואופן העברתו לבילינסון לבין נזקיו.

הערעור הגיע לבית-המשפט העליון כאשר במקרה הנדון כוון כנגד כל אחת ואחת מקביעותיו של בית-המשפט המחוזי.

המערערים טענו כנגד תקינות הרישומים הרפואיים, כאשר באשר לפרוצדורה של דילול עוברים הם טענו כי חוזר משרד הבריאות בנושא התקבל כשנה לאחר מכן, ולכן יש להניח שהוא מבוסס על פרקטיקות רפואיות שכבר היו קיימות באותה עת.

לגבי מתן סטרואידים ציין בא-כוחם של המערערים כי טיפול זה נהג באופן ניסיוני במאיר כבר באותה עת. באשר להעברתה של האם ציין בא-כוחם של המערערים כי לא ניתן היה להסתפק בשיחה שקויימה עם האם יומיים לפני הלידה, כשהיא במצב לא פשוט, וללא נוכחות בעלה.

הוא אף העלה טענות נוספות כנגד ההיערכות ללידת הפגים ולהעברתם המהירה למרכזים הרפואיים האחרים.

בא-כוחה של המשיבה סמך את ידיו על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, כאשר בעיקרו של דבר, הוא טען כי הטענות שהעלה בא-כוחם של המערערים לא הוכחו בבית-המשפט המחוזי, וכי חלקן אף היו מבוססות על השערות.

כמו-כן, טען בא-כוח המשיבה כי לא ניתן להתבסס על שימוש בפרוצידורה ניסיונית לאוכלוסיה שנמצאה מתאימה לכך כדי להוכיח שזה היה הטיפול הנוהג או הראוי באותה עת.

למעשה, כך טען בא-כוח המשיבה, פעולה לפי פרוצדורות שאינן מגובות בספרות המדעית הרלוונטית היתה חושפת את בית-החולים לטענות מוצדקות לכאורה על כך שחרג מן השורה "על דעת עצמו".

בא-כוחה של המשיבה טען גם שלא ניתן היה לכפות על המנוחה לעבור לבית-חולים אחר, ולכן בסופו-של-דבר היה על בית-החולים לכבד את רצונה.

לבסוף טען בא-כוח המשיבה כי לא הונח כל בסיס לטענות בדבר ההיערכות הלקויה כביכול ללידת העוברים. בא-כוחה של המשיבה אף הוסיף כי למעשה המערער 1 הגיע לבילינסון במצב תקין, וההידרדרות במצבו חלה כמה ימים לאחר מכן.

בית-המשפט העליון {מפי כב' השופטת ד' ברק-ארז, בהסכמת כב' השופטים י' דנציגר ומ' מזוז} דחה את הערעור מאחר ולא הונח בסיס לכך שרשלנות רפואית היא זו שעמדה ביסוד הנזקים שנגרמו לעוברים.

בעיקרו-של-דבר, בית-המשפט קיבל את מירב הנמקתו של בית-המשפט המחוזי.

עם-זאת, בית-המשפט הסתייג מקביעותיו של בית-המשפט המחוזי באשר לפגיעה באוטונומיה של האם היולדת, אך לא היה בכך כדי לשנות מתוצאתו של פסק-הדין, מאחר שתביעה זו התיישנה, כפי שקבע בצדק בית-המשפט המחוזי.

בהקשר זה העיר בית-המשפט העליון במישור העקרוני, כי מלוא המידע בדבר האפשרות של לידה בבית-חולים שהיה מתאים יותר לטיפול באם, בהתחשב בכך שבאותה עת לא היו בבית-החולים מאיר פגיה או מחלקת טיפול נמרץ פגים, אכן נמסר לאם.

עם-זאת, העיתוי שבו המידע נמסר לה היה מאוחר מדי ופגע למעשה ביכולת הבחירה שלה, כאשר המידע נמסר לאם, יום לפני הלידה, בעת שהאם היתה כבר מאושפזת זמן רב בבית-החולים, ומצויה בלחץ נפשי, כך שמעבר לבית-חולים אחר היה כרוך במאמץ רגשי לא פשוט מבחינתה.

אשר-על-כן, קבע בית-המשפט העליון כי העיכוב במסירת המידע גרם לכך שלא ניתנה לאם האפשרות המלאה להגיע להחלטה מושכלת בנוגע להמשך הטיפול הרפואי בה על בסיס כל הנתונים הרלוונטיים.

בנסיבות הנ"ל, שעה שהעובדה שההיריון הוא מרובה עוברים בסיכון גבוה היתה ידועה כבר מתחילתו ומשמעות הדברים מבחינת הסיכונים בלידה היתה ידועה אף היא, מוטלת היתה חובה על המטפלים באם להביא בפניה את הסוגיה של מקום הלידה בשלב מוקדם בהרבה, כאשר חזרה, ללא לחץ, כאשר היו צריך לתת לה אפשרות להתלבט בדבר ואף להתייעץ.

זאת בפרט נוכח היעדרן של הפרוצידורות הנוהגות כיום, כדוגמת דילול עוברים ומתן סטרואידים ליולדת, אשר העצים לכאורה את הצורך בהעברת האם לבית-חולים מתאים לטיפול בה.

עוד הוסיף בית-המשפט העליון כי על רופאים להציג בפני מטופליהם החלטות חשובות המחייבות הפעלה של שיקול דעת במיוחד כאשר אין מדובר במצבי דוחק וחירום ועדיף לעשות זאת מוקדם ככל האפשר, באופן שייתן להם שהות לקבל החלטה מושכלת בנושא.

לא תמיד הדבר אפשרי, למשל במקרה של "סיבוך" במהלך פרוצדורה רפואית המחייב קבלת החלטה מיידית.

אולם, אין ספק שכך נדרש בכל הנוגע לסיכונים צפויים שהתייחסות אליהם אמורה להיות חלק מן המעקב הרפואי השגרתי.

בעניין הנדון לא הוצג כל טעם לכך שהדבר לא נעשה, כאשר העובדה שהנושא הוצג בפני האם בשלב מאוחר ובעת שכבר היתה שרויה במצב רפואי מיוחד לא היווה תיקון מלא למה שחסר בתחילת הדרך.

חרף האמור בית-המשפט העליון מצא כי בשלב זה לא ניתן לפסוק פיצוי למערערים בגין התנהלות המשיבה. ראש הנזק של פגיעה באוטונומית הרצון של ההורים צריך להיות חלק מתביעתם של ההורים ולא של המערער 1, ולכן התיישן, כפי שציין בצדק בית-המשפט המחוזי.

בנסיבות הנ"ל, אשר בהן הכלים מוגבלים לעולם המשפט, לא היתה אפשרות לבית-המשפט העליון להושיט סעד למערערים ובכך הערעור נדחה.

בנסיבות העניין לא קבע בית-המשפט העליון צו להוצאות.

25. קופת חולים מאוחדת -הולדה בעוולה - התביעה נדחתה
ב- דנ"א 7832/14 {פלונית נ' קופת חולים מאוחדת, פורסם באתר האינטרנט נבו (05.01.2015)} נדונה עתירה לדיון נוסף על פסק-דינו של בית-המשפט העליון, בו התקבל ברוב דעות ערעור שהגישה המשיבה 1 על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. פסק-הדין עסק בתביעת רשלנות רפואית בגין הולדה בעוולה.

העותרים טענו כי בפסק-הדין נקבעה הלכה חדשה, המשנה לשיטתם את יחסי הכוחות שבין רופאים לבין מטופלים.

העותרים טענו שבפסק-הדין נקבע כי עם מתן המלצה רפואית שניתן לכנותה דרסטית, "הכדור עובר" למטופל לבקש מהרופא מידע נוסף הדרוש לו לשם קבלת החלטה מושכלת.

זאת, בניגוד לעמדה שלפיה הנטל למתן ההסברים הרפואיים הנלווים להמלצה מוטל על כתפי הרופא, ולא על כתפי המטופל. העותרים טענו כי קושי נוסף בפסק-הדין והמצדיק קיום דיון נוסף הוא ההתערבות בבית-המשפט העליון בקביעות העובדתיות שנעשו בבית-המשפט המחוזי.

המשיבה 1 הגישה תשובה שבה היא מתנגדת לקיום דיון נוסף בפסק-הדין.
בית-המשפט העליון דחה את העתירה בקובעו כי אחד האדנים המרכזיים שעליהם נשענה קבלת הערעור הוא הקביעה {בדעת-הרוב} לפיה יש להתערב בממצאים העובדתיים שנעשו בבית-משפט קמא.

בית-המשפט העליון קבע כי מאחר שמוקד פסק-הדין הושתת על קביעות שבעובדה, לא קמה הצדקה לערוך דיון בו נוסף. גם לא נמצא שבפסק-הדין נקבעה הלכה בדבר היקף חובת הגילוי של רופא כלפי מטופל, באופן המצדיק דיון נוסף בעניין זה.

26. משרד הבריאות - רשלנות רפואית בלידה - התביעה נדחתה
ב- ת"א (מחוזי-מרכז) 5383-09-08 {שלומי רביבו נ' מדינת ישראל משרד הבריאות, פורסם באתר האינטרנט נבו (31.12.14)} נדונה סוגיה בה התובע לקה בשיתוק מוחין, שלטענתו נגרם בשל רשלנות רפואית בטיפול בו לאחר הלידה.

השאלה המרכזית שבמחלוקת היא אם הפר בית-החולים את חובת הזהירות הקונקרטית כלפי התובע במהלך הטיפול שניתן לו לאחר הלידה, והאם הטיפול הוא הסיבה לשיתוק המוחין אצל התובע.

התובע טען כי בעוד שההנשמה היתה מוצדקת מלכתחילה, בחלוף שעתיים וחצי מתחילת ההנשמה ברור היה שאצל התובע מתפתחת היפוקרביה, כלומר, רמה נמוכה של דו תחמוצת הפחמן {pCO2}.

התובע טען כי בנסיבות אלו היה על הצוות הרפואי לדאוג להורדת קצב הנשימות ולנסות לגמול את התובע מההנשמה. בפועל, הצוות הרפואי לא התייחס להיפוקרביה החמורה בה שהה התובע במשך 42 שעות, ולא פעל למניעתה.

יש בספרות הרפואית הרלוונטית ללמוד על קשר סיבתי בין ההיפוקרביה לבין מחלת ה- PVL בה לקה התובע, שהובילה לנזק המוחי שנגרם לו.
אשר-על-כן, סבר התובע כי יש לקבוע כי התרשלות הצוות הרפואי שלא מנע את ההיפוקרביה היא הגורם העיקרי לשיתוק המוחין שהתובע לקה בו, ויש לחייב את הנתבעת לפצות את התובע בגין נזקיו כתוצאה מכך.

הנתבעת סברה שהצוות הרפואי לא התרשל בעת הטיפול בילוד. הנתבעת הסכימה שהתובע סובל מנזק מוחי כתוצאה מה- PVL אלא שלטענתה הפגיעה לא נבעה מהטיפול הרפואי שהוענק לתובע, אלא מן הזיהום ברחם טרם לידתו של התובע כפג, ואין כל קשר בין הפגיעה המוחית ובין פעולות או מחדלים של הנתבעת.

עוד הוסיפה הנתבעת, כי זו היתה עמדתו של המומחה מטעם בית-המשפט, והתובע לא הצליח להוכיח אחרת. ועל-כן, טענה כי דין התביעה להידחות.

בית-המשפט הורה על דחיית תביעת התובעת בעילה של רשלנות רפואית.

בית-המשפט קבע כי התובע לא הצליח להראות שסביר יותר ששיתוק המוחין נגרם כתוצאה מההיפוקרביה מאשר ממצב הפגות, הכוריאומניוניטיס והזיהום שמהם סבל.

בנסיבות העניין, קבע בית-המשפט כי הנטל היה על התובע להוכיח קשר סיבתי עובדתי בין אי מניעת ההיפוקרביה לבין מחלת ה- PVL, והוא לא עמד בו.

אשר-על-כן הדיון בקשר הסיבתי-המשפטי התייתר.

בית-המשפט הבהיר כי לא כל פגיעה, וגם אם תהיה הפגיעה קשה ביותר ביולדת או בתינוק, הינה תוצאה של תקלה או רשלנות רפואית. זאת מאחר ותהליך ההיריון והלידה הינו תופעה שנלווה לה לא אחת יסוד של אי-ודאות, ולעיתים סיכון בצדה.

27. שירותי בריאות כללית - רשלנות בהריון ולידה - התביעה נדחתה
ב- ת"א (ת"א) 39999-05-13 {פ.א נ' דר' בת ציון רפאלוב, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.12.14)} נדונה תביעת רשלנות רפואית, כשעיקר הטענה היתה לאי הפניית התובעת לבדיקה ציטוגנית במועד מוקדם של ההריון, כך שלבסוף נולד הילוד כשהוא לוקה בתסמונת דאון.

התובעים טענו כי הנתבעים התרשלו באי הפניית היולדת לבדיקה ציטוגנית, במועד מוקדם של ההריון, ומשכך לא נמנעה לידת בנם, הלוקה בתסמונת דאון.

עוד טענו התובעים כי הנתבעים התרשלו באי מתן אינפורמציה הנוגעת לזכותם של בני הזוג לביצוע בדיקות, ואי הפנייתם לבדיקות שאינן עומדות בניגוד לאמונתם הדתית, למרות שהיולדת הגיעה לדר' רפאלוב, לראשונה, בהיותה בשבוע 11 להריונה.

התובעים הודו, כי כבר בשבוע 11 להריונה הומלץ ליולדת לפנות לייעוץ גנטי, אף כי ברשומה הרפואית לא נרשמה הסיבה להפנייתה לייעוץ גנטי, וכמו-כן, לא היתה התייחסות לאפשרות של ביצוע בדיקה ציטוגנית מוקדמת עקב גילה של היולדת, וכן לא היה בנמצא מכתב הפניה לייעוץ גנטי, ועוד כהנה וכהנה טענות, אשר הטילו דופי בנתבעים וייחסו להם רשלנות במעקב ההריון, ואי-מניעת לידת בנם של התובעים במומו.

הנתבעים הכחישו את טענות התובעים מכל וכל, והפנו לרשומות הרפואיות, אשר מהן עלה, כי החל מפנייתה הראשונה של היולדת לדר' רפאלוב, בהיותה בשבוע 11 להריונה, היא הופנתה לייעוץ גנטי, ייעוץ אליו הופנתה במהלך ההריון, מספר פעמים, אולם לא ביצעה אותו, אלא בהיותה בהריון מתקדם {שבוע 33 להריון}.

הנתבעים הפנו גם לרשומות הרפואיות, אשר מהן עלה, כי היולדת סירבה לביצוע דיקור מי שפיר, ואף סרבה להפסקת ההריון, חרף המלצתו של הצוות הרפואי, הן בקופת חולים והן בבית-החולים סורוקה, אשר הסביר לה את משמעותם של הממצאים הקשים, ואת הסיכון הגבוה ללידת ילד הלוקה בתסמונת דאון, או בתסמונות גנטיות אחרות.

בית-המשפט דחה את התביעה, בקובעו כי בנסיבות העניין, הרופא לא היה מחויב להפנות את התובעת לבדיקה הנטענת במהלך הריונה וכי אפילו אם היתה מופנית לבדיקה, לא היתה מבצעת אותה או מפסיקה את ההיריון.

ההתרשלות הרפואית נבחנת על-פי מבחן הרופא "הממוצע" בשעת מעשה.

בית-המשפט לא יקבע שהטיפול היה שגוי, במקרה של בחירת אחת האופציות הרפואיות המקובלות, אף אם בחירה זו לא הביאה לתוצאה המקווה.

בית-המשפט סבר כי יש להיזהר מקביעת קיומה של התרשלות במקרה בו נעשתה טעות בשיקול דעתו של הרופא, על-מנת שלא ליצור רפואה מתגוננת.

מערכת הבריאות איננה צריכה להתחשב בנטיותיהן הדתיות של נשים הרות וחובתה להביא בפני ההורים את הסיכויים והסיכונים הצפויים לעוברם, לכשיוולד, אך ההחלטה נותרת בידם.

עוד יצויין כי בדרך כלל בית-המשפט לא נוהג להשית הוצאות על הורים לילדים פגועים, אולם במקרה זה, יש רגליים לדברי מומחה ההגנה - פרופ' פייגין, בקובעו, כי מדובר בתביעה מקוממת, ועל-כן חרג בית-המשפט ממנהגו, והשית על התובעים את תשלום ההוצאות שנגרמו לנתבעים עקב הגשת התביעה.

אשר-על-כן, קבע בית-המשפט כי התובעים ביחד ולחוד יישאו בשכר-טרחת עורך-דין בסך של 15,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק, בצירוף אגרה ובצירוף שכר-טרחת מומחים על-פי קבלות.

28. בית-החולים סורוקה - רשלנות בלידה - התביעה נתקבלה - הדיון הוחזר לבית-המשפט קמא לקביעת גובה הנזק
ב- ע"א (ב"ש) 10411-12-13 {עזבון המנוחה פלונית נ' ביה"ח סורוקה, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.12.14)} המערערים הגישו ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום, בו נדחתה תביעה לפיצויים בשל רשלנות רפואית אשר הביאה למותה של הקטינה בשעה ה- 96 ללידתה בבית-החולים סורוקה.

המערערים טענו, כי אופן ניהול הלידה הוא שגרם למות התינוקת, שכן היא לא יולדה במועד, מה שהוביל ללידתה, כשהיא סובלת מפגיעה חימצונית קשה.

אופן ניהול הלידה גם הביא לגרימת המטומה בה התפתחו החיידקים שהביאו למות התינוקת.

המערערים הפנו למכתבו של פרופ' ויז'ניצר מטעם בית-החולים, ממנו למדו על הודאת בעל דין לקשר בין אופן ניהול הלידה - למות התינוקת.

עוד טענו המערערים, כי בית-החולים צריך היה לחשוד בקיומו של זיהום ולהתחיל בטיפול אנטיביוטי בתינוקת מיד עם לידתה, או לכל הפחות לקחת ממנה תרבית על-מנת לבחון אפשרות לקיומו של זיהום.

זאת, מאחר ובדמה של האם היתה רמה של 15,000 ליקוציטים, היה לה חום של 38 מעלות בהגיעה ללידה - חום אשר מהווה סיכון אימהי לזיהום חיידקי בתינוקת ואשר פרופ' אשכנזי לא היה מודע לקיומו.
כמו-כן, התינוקת נולדה עם ph נמוך ואפגר נמוך ונזקקה לאינטובציה ולא ניתן היה לסמוך על המכשיר שבחן את פעילות מוחה של התינוקת שכן הוא לא היה מכויל.

המערערים טענו כי בית-החולים צריך היה להיות מודע לכך שההמטומה הינה כר נרחב לחיידקים ובשל מצבה של התינוקת היא תתקשה לגבור על הזיהום בגופה.

לטעמם של המערערים, ההשערה החילופית לפיה מקור החיידק אינו ממחלתה של האם אלא מהמעבר בתעלת הלידה הועלתה רק, כטענה אפשרית בחקירתו הנגדית של פרופ' אשכנזי ואיש מהמומחים האחרים לא סבר כן. המערערים טוענים להחלת הוראות סעיף 41 לפקודת הנזיקין.

לאור הכשלים שארעו בהתנהלות רופאי בית-החולים, סביר יותר להניח כי התרשלו, ולמערערים אף אין ידיעה באשר לסיבות שהביאו לנזק.

כן נגרם להם נזק ראייתי כיון שההתנהגות העוולתית מנעה את אפשרות ההוכחה, שכן אלמלא התרשל בית-החולים והיה פונה למחלקה למחלות זיהומיות בילדים ניתן היה לדעת האם הטיפול היה מונע את מות התינוקת.

בהקשר זה המערערים הפנו ל- ע"א 10766/05 {מוחסין נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.12.10)} ממנו עלה כי בהתקיים התנהגות עוולתית ונזק, עובר הנטל להוכיח כי לא מתקיים קשר סיבתי בין ההתנהגות לנזק שנגרם.

המערערים הדגישו, כי בהתקיים מקבץ של כשלים - החל מהעדרו של טיפול אנטיביוטי מוקדם ביולדת, דרך ניהול כושל של הלידה והעדר טיפול אנטיביוטי מידי בתינוקת, וכלה באי התייעצות עם המומחים למחלות זיהומיות עם התפרצות הזיהום - ראוי לקבוע כי קיים קשר סיבתי.

עוד סברו המערערים, כי לא היה מקום לקבוע הוצאות ושכר-טרחת עורך-דין לאור המחדלים הרבים בהתנהלות רופאי בית-החולים והתוצאה הקשה.

בית-החולים טען, כי לא עלה בידי המערערים להצביע על התנהלות רשלנית בטיפול בתינוקות. בית-החולים סבר, כי לא קיים קשר בין הטיפול במערערת בעת אשפוזה הראשון לבין מות התינוקת.

הזיהום של המערערת טופל ולא הראה סימנים לאחר מכן, ובבדיקה טרם הלידה התגלתה אצל המערערת קנדידה בלבד, ללא עדות לחיידק האי קולי ממנו נפגעה התינוקת.

בית החולים הוסיף כי הסימנים אליהם הפנה פרופ' רובינשטיין כמצביעים על קיומו של זיהום בדרכי השתן לא התקיימו.

בית החולים סבר כי עדות פרופ' אשכנזי, כי ההדבקה ארעה בעת המעבר בתעלת הלידה בלבד נטענה כבר בחוות-הדעת ויש לקבלה.

עוד טען בית-החולים, כי לא נפל פגם בניהול הלידה, באשר המוניטור החל להצביע על מצוקת עובר, חמש דקות בלבד טרם החל חילוץ העובר.

ההחלטה על חילוץ העובר באמצעות שולפן ריק היתהנכונה, בוצעה כהלכה, ולא היה יתרון בביצוע ניתוח קיסרי, הטומן בחובו סיכונים אחרים.

בית-החולים סבר, כי לא היתה סיבה ליתן לתינוקת טיפול אנטיביוטי מונע עם לידתה.

עם כניסתה לחדר הלידה היה למערערת חום של 37 מעלות בלבד, וממילא גם חום של 38 מעלות אינו מחייב טיפול אנטיביוטי.
כמו-כן, הוסיף בית החולים, כי רמת הליקוציטים בדמה של המערערת לא היתה גבוהה ביחס לאשה בהריון ולא נמצא זיהום בדרכי השתן של המערערת.

התינוקת עצמה התאוששה יפה ולא הראתה כל סימני זיהום עד לגיל 65 שעות ולא היו דיסטורציות בדמה, כאשר גם אם הצוות היה קושר בין הזיהום הפטרייתי, ממנו סבלה המערערת - חודש טרם הלידה לתינוקת - הטיפול בו ממילא לא היה אנטיביוטי.

עם גילוי הזיהום, היעדר שיתוף של מומחה בתחום הזיהום אמנם היה שגוי, אך לא ניתן להוכיח, כי גם אם היו מערבים מומחה כזה התוצאות היו שונות.

בית החולים סיכם את טענותיו כי אי הטיפול, לכשעצמו, אינו התרשלות אלא רק נזק ראייתי ובית-החולים עמד בנטל להוכיח, כי התייעצות לא היתה מועילה.

בית-החולים הוסיף, כי אין מקום להיפוך הנטל או להחלת הכלל "הדבר מעיד בעד עצמו" שכן המערערים הציגו גרסה עובדתית ברורה ומלאה בדבר הארוע והוכח כי הצוות הרפואי פעל ללא דופי.

בית-המשפט המחוזי קיבל את הערעור ופסק כי כאשר מדובר בתביעה הנוגעת לרשלנות רפואית, יש לאזן בין ההקפדה על חובת הזהירות המוטלת על כל רופא כלפי מטופליו, לבין ההכרה כי לא כל מחלה ניתנת לריפוי והחשש מהרתעת יתר.

בית-המשפט המחוזי הבהיר כי משקבע בית-המשפט קמא כי בית-החולים התרשל שעה שלא התייעץ עם רופאי היחידה למחלות זיהומיות בילדים, יש בכך להעביר הנטל לבית-החולים להוכיח, כי אין לרשלנות זו קשר סיבתי למותה של התינוקת. בית-החולים לא עמד בנטל זה.

בית-המשפט המחוזי הוסיף כי המסקנה לפיה בית-החולים לא עמד בנטל להוכיח כי התייעצות עם המומחים מהמחלקה למחלות זיהומיות לא היה מועיל, עלתה למעשה גם מעמדת בית-המשפט קמא.

בית-המשפט המחוזי קבע כי הדיון יוחזר לבית-המשפט קמא לקביעת גובה הנזק, תוך קביעת סיכויי ההחלמה שהיו לתינוקת, לאחר שתינתן לצדדים, הזכות לטעון לעניין זה.

בנוסף קבע בית-המשפט המחוזי כי יש לחייב את בית החולים בהוצאות המשפט ושכר-טרחת עורך-דין בסכום של 15,000 ש"ח למועד פסק-הדין.

29. בית-חולים סורוקה - רשלנות בלידה - התביעה נדחתה
ב- ת"א (ב"ש) 7118/06 {א.ס. נ' שירותי בריאות כללית - המרכז הרפואי סורוקה, פורסם באתר האינטרנט נבו (20.11.14)} נדונה סוגיה בה התובעים הגישו תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שהיו, לטענת התובעים, תוצאה של טיפול רפואי רשלני במהלך לידתה של התובעת 1.

המחלוקות בתיק, עניינן היה בשאלת אחריותם של הנתבעת ועובדי בית החולים לגרימת הנזקים לתובעת, בשאלת הקשר הסיבתי שבין מצבה הרפואי של התובעת להתרשלות הנטענת ובהיקף הנזק שנגרם לה.

התובעים טענו כי האחריות למצבה הרפואי של התובעת 1 {להלן:"ס'"}, רובצת לפתחה של הנתבעת, אשר צוות רפואי מטעמה הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו, ויילד את האם מבלי ששקל באופן הראוי את אותות האזהרה והנתונים המיילדותיים שאפיינו אותה, לרבות: היותה וולדנית, סובלת מסוכרת הריונית ובעלת הערכות משקל מחשידות למאקרוזומיה.

התובעים טענו כי לו נלקחו פרמטרים אלו ברצינות ובמקצועיות הראויה, אז הלידה היתה מוסבת למסלול קיסרי, שכלל לא נשקל בעניין הנדון, והיתה נמנעת מהתובעת בנקל, טראומת הלידה שעברה, על תוצאותיה הקשות.

עוד טענו התובעים למחדלים שונים, שנפלו בפעולות הנתבעת בשלבים שונים של ניהול הלידה, ובהם חסר ואי-דיוקים רישומיים, העולים כדי נזק ראייתי, אי-ביצוע בדיקות נחוצות, שימוש מכשירני שלא בהתאם לנהלים והימנעות מהעדת עדים רלוונטיים, במידה המקימה עילה להעברת נטל הראיה לכתפיה, להוכיח כי לא התרשלה ביילוד התובעת 1.

התובעים סמכו טענות אלה, הן על הרשומות הרפואיות אשר תיעדו את מעקב ההיריון ומהלך הלידה, והן על חוות-דעתו של פרופ' זילברמן, בתחום המיילדות והגניקולוגיה, שניתח אותן.

כמו-כן, לשיטת התובעים, נסיבות המקרה חייבו קביעת קשר סיבתי בין אירועי הלידה לפגיעה הנוירולוגית בתובעת. בהמשך לטענה כי המידע הרפואי אודות היולדת לא היה מצוי, במלואו, בפני הצוות המיילד, ולא היווה שיקול בבואם ליילדה בצורה רגילה, סברו התובעים כי כתוצאה מכך, נולדה התובעת 1 כשהיא מאקרוזומית, עם פרע כתפיים.

עיקר פגיעתה של התובעת 1, לשיטת התובעים, היתה במערכת הנשימה, באופן שהצריך הנשמה בלחצים גבוהים. ההנשמה הממושכת, שיתוק העצב הפרני הימני ובעקבותיו שיתוק הסרעפת הימנית, שיתוק מיתר הקול הימני, והצלקת הניתוחית מגיל 44 יום מהניתוח לקיבוע הסרעפת, היוו כולם גורמים מצטברים שהכשילו את תהליך אוורור הריאות.

בעקבות האוורור הריאתי הלקוי, התפתחו תנאים שעודדו שגשוג חיידקים והופעת דלקת ריאות.
לשיטת התובעים, דלקת הריאות היתה הסיבה להלם הספטי שבו לקתה התובעת. כחלק מאותו הלם ספטי, ירדו מאוד ערכי הטסיות בדמה, והיא פיתחה דימום מוחי, שהיווה הגורם לנזקים הנוירולוגיים הקשים שמהם היא סובלת כיום. את טענות אלה סמכו התובעים על חוות-דעתו של פרופ' קווינט, מומחה למחלות ילדים, תינוקות ופגים.

הנתבעת כפרה בטענות התובעים, מאחר ולטענתה לא נפל כל פגם, שלא לומר התרשלות, באופן ניהול הלידה על-ידי הצוות הרפואי אשר טיפל בתובעת ובאמה במהלך הלידה, והוא פעל כנדרש, בהתאם לסטנדרטים והקריטריונים הרפואיים המקובלים באותה עת, בהתחשב בנתונים שעמדו בפניו במועד הרלוונטי, והעניק לתובעת ולאמה טיפול רפואי מקצועי ומיומן.

הנתבעת ביקשה להדגיש, כי הלידה היתה מהירה, וכעבור שעתיים בלבד, חולצה התינוקת מרחם אימה, וכי בחינת שיקול הדעת הרפואי צריכה להיעשות בשים-לב לנקודת הזמן שבה התקבלה ההחלטה, ולא בדיעבד, כחכמה שלאחר מעשה.

הנתבעת הוסיפה כי נוכח תוצאות הבדיקות שנערכו לאם ונתוניה המיילדותיים, לא היתה כל סיבה להמליץ על ניתוח קיסרי אלקטיבי.

טענותיה הנתבעת נסמכו על חוות-דעתו של פרופ' בליקשטיין - מומחה ברפואת יילוד וגניקולוגיה, שהוגשה מטעמה.

הנתבעת הוסיפה וטענה, כי לא הוכח קשר סיבתי בין אירועי הלידה ובין מצבה הרפואי של התובעת. בסוגיה זו, הובאו מטעמה חוות-דעת רפואיות, ערוכות על-ידי פרופ' שוחט, גנטיקאי, ופרופ' סירוטה, מומחית בנאונטולוגיה.

עמדה של הנתבעת היתה כי נזקה של התובעת היה בלתי נמנע, והוא נבע, לכל היותר, ממקור גנטי ו/או סוכרת ההריון, שיש לראותם כמקימים דוקטרינת "סיבתיות עמומה" בהקשר מקור הנזק, השומטת את הקרקע תחת התביעה, לפי הלכת "עדן מלול" {דנ"א 4693/05 בי"ח כרמל-חיפה נ' עדן מלול, פורסם באתר האינטרנט נבו (29.08.10)}.

בית-המשפט דחה את התביעה ופסק כי מהראיות עלה, כי לא היה מקום לבצע ליולדת ניתוח קיסרי, מלכתחילה, בהתאם לנתוני הפתיחה ועברה המיילדותי של האם, ולרבות הערכת המשקל שעמדה לנגד עיני הצוות הרפואי, וכי לא נפל דופי בהחלטתם להעבירה לחדר לידה, לצורך יילודה בצורה ווגינאלית.

בית-המשפט סבר כי הצוות פעל בהתאם לסטנדרטים רפואיים מקובלים, קיבל החלטות סבירות בזמן אמת וטיפל במצוקה העוברית שנתגלתה באופן מיידי ומיטבי.

בית-המשפט קבע כי לא הוכח שנפל פגם בדרך היילוד, במיהות מבצעו או באופן שבו נעשה, ועל-כן, אין לייחס לנתבעת רשלנות, כפי הגדרתה בחוק, במהלך לידת התובעת.

חשוב לציין כי במסמכים הרפואיים שנערכו לאחר הלידה ובמהלך אשפוזה של התובעת נכתב, שייתכן וסבלה מתשניק סב-לידתי, אך היה מדובר בהשערות רפואיות במהלך טיפול, ולא בקביעה לצורך הוכחת קשר סיבתי.

בית-המשפט הוסיף כי גם במישור הקשר הסיבתי, לא עמדו התובעים בנטל ההוכחה הנדרש במשפט האזרחי, ולא הוכיחו במאזן ההסתברויות, קשר רציף, של סיבה ותוצאה, ממאורעות הלידה ועד לקרות הנזק.

30. שירותי בריאות כללית-רשלנות בהריון ולידה - התביעה נדחתה
ב- ת"א (יר') 3661/09 פלוני נ' ד"ר חגית פלוסר, פורסם באתר האינטרנט נבו (19.11.14)} נדונה תביעה בגין לידת התובע כשהוא חולה במחלת ה- ANKH, כאשר התובעים טענו כי אילו הפנתה הנתבעת את הוריו לקבלת ייעוץ גנטי ניתן היה לאבחן את המחלה ולהפסיק את ההיריון.

הנתבעת טענה כי יש לדחות את התביעה שהוגשה נגדה, כאשר תמצית טענת הנתבעת היתה, כי לנוכח המידע החלקי והמוטעה שנמסר לה על-ידי אמו של התובע, לא היתהמוטלת עליה חובה להפנות את בני הזוג לקבלת ייעוץ גנטי.

לא-זו-אף-זו, לטענת הנתבעת, גם אם היא היתה מפנה את הורי התובע לקבל ייעוץ גנטי, הדבר לא היה משנה את מהלך הדברים, שכן בתקופה הרלוונטית לעניין דנן המחקר שהתקיים באותה עת בבית החולים "סורוקה" לזיהוי הגן מחולל המחלה בה לוקה התובע עדיין לא הגיע לסיומו, ולפיכך לא ניתן היה להציע להורים לקיים את הבדיקות הדרושות לשם איתור המחלה.

עוד הוסיפה הנתבעת, שגם אם היתה מפנה את ההורים לקבל ייעוץ גנטי, ההורים לא היו פונים לקבל את הייעוץ, ולא היו עוברים את התהליכים והבדיקות המהווים חוליות הכרחיות בשרשרת הנסיבתית אשר בסיומה בקשה להפסקת הריון.

בית-המשפט המחוזי דחה את התביעה ופסק כי בנסיבות העניין, כשהנתבעת ידעה שהורי התובע הם בני דודים, לא היתה מוטלת עליה חובה אוטומטית להפנותם לקבל ייעוץ גנטי, אולם היה עליה חובה להעמידם על הסיכון המיוחד הקיים בעניינם, ליידעם על האפשרות לקבל ייעוץ גנטי על חשבון המדינה ולהפנותם לקבלת הייעוץ אילו רצו בכך.

עוד קבע בית-המשפט כי נותק הקשר הסיבתי בין המחדל לבין הולדת התובע במומו, שכן גם אם הורי התובע היו מקבלים ייעוץ גנטי, הרי שלנוכח התנהלותו הצפויה של המכון לגנטיקה, כך שבמהלך הייעוץ לא היה מוצע להם לבדוק האם הם נשאים של המחלה, לא היה בייעוץ כדי לשנות את מהלך האירועים ולהביא להפסקת ההיריון.

31. שירותי בריאות כללית - הולדה בעוולה - התביעה נדחתה
ב- ת"א (יר') 31629-05-13 {ללא שם (המנוח) נ' שירותי בריאות כללית, פורסם באתר האינטרנט נבו (18.11.14)} נדונה סוגיה, בה בשל מום לבבי חמור נפטרה התובעת 1 {להלן: "המנוחה"}, כעבור שלושה ימים מעת היוולדה.

הורי המנוחה תבעו נזקיהם בגין הולדתה בעוולה של המנוחה.

התובעים טענו כי נאמר להם שאובחן מום לבבי קל אצל העובר שניתן יהיה לתקנו בניתוח או מספר ניתוחים לאחר הלידה, כך שלא היו מודעים לחומרת המום והשלכותיו, וממילא לא ידעו על האפשרות להפסיק את ההיריון.

שני ההורים הצהירו כי הרופאים אמרו להם שיעברו תקופה קשה לאחר הלידה בשל הניתוחים שתצטרך התינוקת לעבור, אך לטענתם נמסר להם שהכל יהיה בסדר והתינוקת תהיה בריאה.

הנתבעת טענה כי התנהלות הצוות הרפואי היתה בהתאם לספרות ולפרקטיקה המקובלת וננקטו כל האמצעים לאבחון המום וחומרתו ומתן אינפורמציה רלבנטית להורים על-מנת שיוכלו לקבל החלטות שקולות בדבר מהלך ההיריון.

הנתבעת טענה באמצעות המומחה מטעמה, כי אלמלא הוסבר לבני הזוג כי ביכולתם לבצע הפסקת היריון לא ברור לשם מה עברו הם את כל מסכת הבדיקות והמעקב התדיר שהוא לכל הדעות אינו בר השוואה למקב המבוצע במקרה של היריון תקין עם עובר ללא מומים.

הרישומים הרבים בתיק הרפואי שנכתבו בזמן אמת בכל מפגש ומפגש על-ידי גורמים רפואיים שונים לימדו כי ההורים קיבלו הסברים אודות הפרוגנוזה הגרועה של העובר והיו מודעים לחומרת המום, ואף-על-פי-כן לא הצביעו על כל רצון להפסיק את ההיריון אלא למעשה דרשו שיעשה הכל לטובת ילדתם בניסיון להשאירה בחיים.

בית-המשפט דחה את התביעה, כאשר קבע כי טענת התובעים כאילו הצוות הרפואי עשה יד אחת כדי לטעת בלבם אמונה שגויה בדבר סיכוי העובר לשרוד לא רק שהיא נסתרה מפורשות ברישומים מזמן אמת, אלא שהיא גם אינה מתיישבת עם ההיגיון והשכל הישר.

בית-המשפט סבר כי הצוות הרפואי המשיך והעניק טיפול מסור לאם ולתינוקת, תוך מעקב צמוד והפנייתה לבדיקות רבות ובכלל זה דיקור מי שפיר, אך זאת לא בניסיון להסתיר את חומרת המום מן ההורים, אלא לנוכח כיבוד החלטתם האוטונומית של ההורים שלא להפסיק את ההיריון ולעשות כל שניתן כדי להציל את חיי היילוד.

כתוצאה מכך, הסיק בית-המשפט באופן ודאי, שלא מוטלת חובה על הרופאים לשכנע הורים, באמצעות עובדים סוציאליים ופסיכולוגים, לבצע הפסקת היריון גם אם מדובר במום חמור שתוצאתו הצפויה היא מוות.

בית-המשפט מצא כי זכות זו, לבקש להפסיק את ההיריון עמדה להורים, ובהתאם לכך גם האחריות מוטלת עליהם בלבד.

חובתם של הרופאים היא לטפל באם ובילוד על-פי רצון ההורים, וחובה זו מולאה על ידם על הצד הטוב ביותר. הצוות הרפואי העניק טיפול מסור ביותר, ולמרות מאמציו ולמרבה הצער לא עלה בידם להציל את חיי המנוחה.
עוד קבע בית-המשפט כי לא נמצא חוסר ברישום הרפואי ובוודאי לא כזה המצדיק העברת נטל השכנוע אל כתפי הנתבעת. אף לא נמצא כל טעם אחר להעברת הנטל. מכל מקום, הסיק בית-המשפט כי הנתבעת עמדה בנטל להוכיח העדר רשלנות מצדה, גם אם היה מועבר נטל השכנוע אל כתפיה.

32. קופת חולים מאוחדת - הולדה בעוולה - הערעור של קופת חולים התקבל - בית-המשפט העליון פסק כי לא יועברו עוד פיצויים מעבר למה שהתקבלו עד כה
ב- ע"א 7416/12 {קופת חולים מאוחדת נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.11.2014)} נדון ערעור על פסק-דין מחוזי בגדרו התקבלה תביעת לפיצויים בגין "הולדה בעוולה".

הערעור עסק בסוגיה של חובת ההסבר המוטלת על רופא בעת מתן המלצה וכן בהשלכות שיש לדחיית המלצה לא שגרתית של הרופא על-ידי המטופל.

הרופא המליץ להורים, פעמיים להפסיק את ההריון, בשל חשש ללידה מוקדמת, אך ההורים לא פעלו לפי המלצה זו, נוכח המלצת רב להמשיך בהריון.

הסיכון שעמד בבסיס המלצת הרופא התממש והילד שנולד סובל מנכויות קשות.

בית-המשפט המחוזי קבע כי הרופא הפר את חובת הגילוי המוטלת עליו כרופא המטפל, בכך שלא הסביר להורים את פשר המלצתו לבצע הפלה. קרי, טיב הסיכונים הכרוכים בלידה מוקדמת.

המערערת טענה כי במישור ההתרשלות, מהתנהגותם, מתצהיריהם ומחקירתם של המשיבים עלה כי הם הבינו היטב את הסיכון שבהמשך ההריון עם התקן תוך-רחמי, ולכן לא היה מקום להטיל אחריות על המערערת.
במישור הקשר הסיבתי בין ההתרשלות הנטענת לבין הנזק טענה המערערת כי ללא קשר למידע הרפואי אשר היה נמסר למשיבים, ממילא הם לא היו מחליטים להפסיק את ההריון. זאת, נוכח המלצתו החד-משמעית של הרב אליהו ז"ל ונוכח העדפת ההורים המלצה זו על פני ההמלצה הרפואית.

במישור האשם התורם, טענה המערערת כי ההורים לא נהגו באופן סביר ועל-כן, לכל הפחות, היה מקום להשית עליהם אשם תורם נכבד.

הערעור הגיע לבית-המשפט העליון, שם התקבל הערעור ברוב דעות {כב' השופטים י' עמית ונ' סולברג, כנגד דעתה החולקת של כב' המשנה לנשיא מ' נאור}, מהטעמים הבאים:

בית-המשפט העליון {להלן:"בית-המשפט"} קבע כי המצב השכיח בתביעות של הפרת חובת הגילוי הוא שהמטופל פועל על-פי עצת הרופא מבלי לקבל את מלוא המידע {הסכמה שלא מדעת}.

במקרה הנדון נטען כי ההורים פעלו בניגוד להמלצת הרופא מאחר שלא קיבלו את מלוא המידע {אי-הסכמה שלא מדעת}.

לעניין זה קבע בית-המשפט, כי המטופל אינו אמור לדרוש מהרופא הסברים לגבי המלצתו.

הנטל הראשוני הוא על הרופא להסביר בשפה פשוטה, כחלק מהמלצתו, את הסיכונים הכרוכים בדחיית המלצתו.

על הרופא להתייחס לקשת הסיכונים המרכזיים האפשריים, תוך התחשבות בשיעור הסיכון וחומרתו.

מכאן עובר הכדור לשטחו של המטופל לשאול ולבקש מידע נוסף הדרוש לו על-מנת לקבל החלטה מושכלת.

בית-המשפט העליון מצא כי יש להבחין בין המלצה שגרתית וסתמית לבין המלצה שאינה כזו, המלצה דרסטית או חריגה.

לדחיית המלצה לא שגרתית של הרופא על-ידי המטופל יש השלכות: במישור הראייתי - בנטל הוכחה מוגבר המוטל על המטופל להראות כי לא קיבל הסבר להמלצה.

במישור המהותי - בנטיה לייחס אשם תורם למטופל גם אם ההסבר להמלצה לקה בחסר.

במקרה הנדון, לא צויין ברשומות הרפואיות כי ניתן להורים הסבר בדבר הסיכונים הכרוכים בלידה מוקדמת.

בהקשר זה נקבע כי לא כל חוסר ברישום הוא בגדר נזק ראייתי אשר מעביר את נטל הראיה וכי החסר הרישומי בעניין הנדון אינו בגדר נזק ראייתי, אלא בגדר ראיה רגילה במכלול הראיות ולפיכך, קבע בית-המשפט, כי מוטל על ההורים נטל ההוכחה המוגבר המוטל על מטופל שפעל בניגוד להמלצתו הדרסטית של הרופא שנתבררה כנכונה.

בהמשך לכך, הצביע כב' השופט עמית, על שורה של אינדיקציות, המעוגנות בשכל הישר, בתשתית הראייתית ובהתנהלות ההורים, אשר העידו על כך שלא ניתן לקבל את טענת ההורים כי אמנם הבינו כי קיים חשש ללידה מוקדמת אך לא הבינו כי הדבר עלול להתבטא בנכויות שונות שייגרמו ליילוד, וכי בשל כך נהגו בניגוד להמלצת הרופא.

אינדיקציות אלה כללו:

עדויות של הרופא כי הוא נוהג להסביר את הסיכונים לגבי לידה מוקדמת ובהקשר זה נקבע כי הנוהג והרוטינה הרפואית של הרופא המטפל מהווים שיקול רלוונטי בהכרעה לעניין ממצא עובדתי.

אינדיקציות נוספות כללו בזאת את העובדה כי גם הרופא וגם רופא מומחה ידוע אמרו להורים כי קיים חשש ללידה מוקדמת; ההנחה כי הסיכונים הנובעים מלידה מוקדמת ופגות הם נחלת הכלל, ולמצער, נמצאים בידיעת נשים בהריון, ובמיוחד בידיעתן של נשים שכבר ילדו; הגיונם של דברים כי לא תינתן המלצה דרסטית להפסקת הריון ללא הסבר על ההשלכות והסיכונים הכרוכים בהמשך ההריון; התנהגותם והתנהלותם של המשיבים שפקדו את הרופא פעמיים וקיבלו ממנו הפניה לוועדה להפסקת ההריון; פנייתם של ההורים לסמכות תורנית בכירה המעידה על כך שהבינו כי בפניהם החלטה קשה וחשובה; הפנייתם של ההורים לקבלת חוות-דעת נוספת; התבטאויותיהם של ההורים כי ביקשו למנוע את הסכנה של לידה מוקדמת; כתבי הטענות שעיקרם הוקדש לתביעה על-פי הפלת"ד וכנגד בית החולים הדסה.

כל אלה היטו את הכף למסקנה כי הרופא המטפל הסביר להורים כי לידה מוקדמת ופגות עשויות להשליך על מצבו של היילוד.

בית-המשפט העליון קבע כי דין הערעור להתקבל גם מטעם נוסף של היעדר קשר סיבתי - הסיבה בגינה הגיעו ההורים להחלטה שלא להפסיק את ההריון אינה נעוצה בהיקף ההסבר שניתן להם על-ידי הרופא המטפל.

כב' המשנה לנשיא מ' נאור, {בדעת מיעוט} העלתה ספק בנוגע לחלק מהאינדקציות שהיוו בסיס למסקנת שופטי הרוב לדחיית גרסת ההורים.

בסופו-של-יום, לשיטתה, בהינתן היתרון המוקנה לערכאה הדיונית בהערכת מהימנות העדים, ובהתחשב בכך שמסקנתו של בית-המשפט המחוזי נסמכה על תשתית עובדתית סבירה, לא היה מקום להתערבות בה.

סיכומו-של-דבר, בית-המשפט העליון קיבל ברוב דעות את ערעורה של קופת החולים במלואו, וביטל את פסק-דינו של בית-משפט קמא וקבע כי אין לייחס רשלנות לד"ר אברמוב.

בית-המשפט העליון מצא כי תוצאה זו קשה למשיבים שלזכותם נפסק סכום נכבד על-ידי בית-משפט קמא, שהועבר כבר במלואו או בחלקו למשיבים, אך קבע כי בנסיבות אלה, ובהתחשב בכך שהמשיבים מן הסתם כבר הסתמכו ושינו מצבם לגבי חלק מהסכום, המליץ בית-המשפט העליון לקופת חולים, לפעול לפנים משורת הדין, באופן שלא תתבצע השבה מלאה של הסכום ששולם.

33. הסתדרות מדיצינית הדסה -רשלנות בלידה - התביעה התקבלה - נקבעו פיצויים בסך 2,500,00 ש"ח
ב- ת"א (יר') 11230-08-12 {פלונית אלמונית נ' הסתדרות מדיצינית הדסה, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.10.14)} נדונה סוגיה בה התובעת הגישה כנגד הנתבעת תביעה בעילה של רשלנות רפואית בגין נזקים אשר נגרמו לה בלידת מלקחיים שהסתיימה בקרע דרגה 4.

התובעת טענה כי התקיימו מחדלים ואקטים רשלניים בבית החולים במהלך הלידה ובניתוח המתקן שעברה.

עוד הוסיפה התובעת כי לידת המלקחיים בוצעה ללא הסכמה מדעת וגם הסכמתה לביצוע הניתוח לתיקון הקרע לא היוותה בנסיבות העניין משום "הסכמה מדעת".

בית-המשפט קיבל את התביעה ופסק כי יש לקבל את טענת התובעת לפיה היתה במקרה זה רשלנות בטיפול בה, כאשר הנתבעת התרשלה, בקבלת הסכמה מודעת של התובעת הן בנוגע לאופן סיום הלידה והן ביחס לניתוח המתקן.

בית-המשפט הוסיף כי לאור הסיכונים להחמרת מצב, ובהתחשב בחומרת המצב היום, לא היה מקום לייחס לתובעת התנהגות בלתי-סבירה בכך שנמנעה מניתוח נוסף, לא היה מקום להפחית את שיעור הנכות ושיעור הפיצוי המגיע לה ולא היה מקום לזקוף לחובתה את העובדה שהיא לא עברה את הניתוח.

בית-המשפט קבע לעניין כושר השתכרות של התובעת, כי לאור גילה הצעיר של התובעת במועד הרלבנטי, ובהתחשב בכך שהיתה בתחילת דרכה המקצועית, היה מקום לחשב את הפיצוי על בסיס השכר הממוצע במשק.

בית-המשפט הוסיף כי הנזק בגין הפגיעה באוטונומיה יכול, איפוא, שיעמוד בפני עצמו וכי ניתן לתבוע פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה גם בהיעדר נזק אחר.

בית-המשפט קבע כי הנתבעת תשלם לתובעת פיצויים בסך 2,500,000 ש"ח וכן שכר טרחת עורך-דין בסכום של 590,000 ש"ח.

כמו-כן קבע בית-המשפט כי הנתבעת תחזיר לתובעת את הוצאות המשפט בהן נשאה התובעת, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד כל הוצאה.

34. רשלנות רפואית בהריון - התביעה נתקבלה - נקבעו פיצויים בסך 3,989,264 ש"ח
ב- ת"א (מחוזי-מרכז) 35323-06-11 {ע.י. (קטינה) נ' פרופ' עמי עמית, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.07.14)} נדונה סוגיה בה דובר בתביעה שעילתה רשלנות רפואית בניהול מעקב הריון.

התובעת מס' 1, ע.י. {להלן: "התובעת"}, נולדה ביום 24.10.05, כאחת משתי תאומות, בסיומו של הריון יקר שהושג בחלוף למעלה מעשרים שנות עקרות ולאחר 25 טיפולי הפריה חוץ גופית.

לא היתה מחלוקת, כי היה מדובר בהריון בסיכון גבוה בשל גילה של האם שהיתה כבת 44 בעת ההיא ובשל העובדה שמדובר היה בהריון תאומים.

הסתבר בדיעבד כי התובעת סבלה במהלך ההריון מ- IUGR Intra Uterine Growth Retardation - פיגור בגדילה תוך רחמית.

התובעת סובלת משיתוק מוחין מלידה ולא התקיימה מחלוקת שנכותה הינה בשיעור של 100%. אחותה התאומה של התובעת, בריאה.

התובעים טענו כי הנתבע התרשל בניהול מעקב ההריון בין היתר בכך שלא הפנה את האם למעקב במרפאה להריון בסיכון גבוה, לא ביצע את הבדיקות המתחייבות מהיותו של ההריון - הריון בסיכון גבוה, טעה בהערכות המשקל שביצע בשבוע ה- 32 ובשבוע ה- 34 להריון, לא איבחן שאחת התאומות לא התפתחה כלל במשך למעלה משבועיים ולא הפנה את האם לבדיקות המתחייבות מממצא זה.

הנתבע, פרופ' עמי עמית {להלן: "פרופ' עמית" או "הנתבע"}, ביצע את טיפולי ההפריה החוץ גופית שבסופם הושג ההריון נושא התביעה ולאחר מכן ביצע במרפאתו הפרטית את מעקב ההריון.

הנתבע טען כי מעקב ההריון בוצע במסירות, מיומנות ומקצועיות, וכי הבדיקות שבוצעו במהלכו נחזו להיות תקינות ולא העלו חשד לפיגור בגדילה התוך רחמית, לפער בין משקלי העוברים או לאי-ספיקה שלייתית כך שמדובר בתביעה שכל כולה "חכמה לאחר מעשה" ודינה להידחות.

בית-המשפט קיבל את התביעה ופסק כי המבחן לסבירות ונאותות מעקב ההיריון היא מיומנותו וניסיונו של הרופא המבצע את מעקב ההיריון וכי עצם ניהול מעקב ההיריון, במרפאתו הפרטית של הנתבע 1, אינו חורג מסטנדרט הרפואה הסביר והמקובל, זאת כל עוד המטופלת מופנית לביצוע כל הבדיקות הנדרשות.

בית-המשפט קבע כי מי שייחשב למזיק הוא אחד שהתרשל והפר את חובת הזהירות המוטלת עליו מקום בו שיעור הנזק והסתברות התרחשותו עלו על ההוצאות הנדרשות למניעתו.

בעניין הנדון, היה מדובר בבדיקות זמינות שלא היו כרוכות בעלות ניכרת ולא היו כרוכות בסיכון, כאשר מנגד עמד סיכון של אי-אבחון פיגור בגדילה שתוצאתו עלולה להיות מסוכנת ביותר.

בית-המשפט הבהיר כי העיקרון שביסוד העברת נטל השכנוע מתפרס לא רק על מודלים בעריכת רשומות רפואיות ובשמירתן כנדרש. הוא מתפרס גם על רשלנות בעלת אופי שונה, אשר גורמת לכך שנפגעת האפשרות של התובע להוכיח את עילת תביעתו.

כך גם במקרה של רשלנות מצד הנתבע באי קיומן של בדיקות רפואיות, אשר אם היו מתבצעות היו יכולות להצביע על הגורמים לנזק.

במקרים של עמימות בקשר לגודלו של הנזק, כאשר לא יודעים מהו חלקו של הנתבע מול חלקם של הגורמים האחרים, בין שהם עוולתיים ובין אם לאו, קיימת הצדקה כי הפתרון לעמימות העובדתית יהיה פסיקת פיצוי בדרך של אומדנא.

בית-המשפט קבע כי במקרה הנדון הוכח קשר סיבתי של החמרה בין ההתרשלות לנזקה של התובעת, זאת על בסיס קביעת המומחה הרפואי מטעם בית-המשפט, כי סביר שמדובר בנזק שנגרם לאורך זמן, לפחות משך כארבע שבועות טרם הלידה.
בית-המשפט קבע בפסק-דין זה פיצויים ברכיבים רבים ובסיכומו של דבר קבע כי הנתבע אחראי ל- 50% מהנזק בלבד, ועל-כן יש לערוך ניכוי יחסי של גמלאות המל"ל {רע"א 3953/01 פרלה עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(4) 350 (2003)}, לפיכך יש לנכות מחצית מגמלאות המל"ל בסך של 1,298,785 ש"ח.

בסופו-של-יום, בית-המשפט קבע כי סכום הפיצויים, לאחר הפחתת מחצית מגמלאות המל"ל, מסתכם בסך של 3,989,264 ש"ח.

35. המרכז הרפואי "בני ציון" - רשלנות בלידה - התביעה התקבלה - נקבעו פיצויים בסך 30,000 ש"ח
ב- ת"א (חי') 22114-12-10 {יוליה לסקוב נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, פורסם באתר האינטרנט נבו (22.06.14)} נדונה סוגיה בה התובעת הגישה כנגד הנתבעת תביעה שעניינה רשלנות רפואית במהלך הלידה ואחריה כנזק מתמשך בעקבות הלידה.

התובעים טענו כי התנהלותה של המיילדת, בזמן הלידה גרמה לנזק שנגרם לתובעת לאחר שנמצא כי חלק מהשלייה נותר בגופה.

התובעת טענה כי כתוצאה מהעוולה, עברה שבועות וחודשים של כאבים וסבל לאחר הלידה עקב אי הוצאת השלייה בשלמותה - מעשה אשר לדעתה היווה רשלנות על-ידי אנשי הנתבעת, כלומר, המיילדת אשר סירבה לבקשות אבי התובעת, גם לאחר פעולת השאיבה.

עוד טענה התובעת כי התנהלות אנשי הנתבעת היתה התנהלות רשלנית, אשר התבטאה בנוסף במעקב חלקי לאחר הלידה, שאלמלא כן היו מגלים במועד הנכון את שארית השלייה, פועלים להוצאתה ומונעים מהתובעת את כל הסבל שעברה.

הנתבעת הכחישה מכל וכל את טענות התובעת וטענה כי במעקב של 6 שעות לאחר הלידה, אשר בוצע גם על-ידי רופא, לא התגלתה כל בעייתיות בהתכווצות הרחם וסימנים אחרים אשר יעידו על הישארות חלקי שלייה.

הנתבעת הוסיפה כי הטיפול בתובעת היה כמקובל, כאשר בטיפול נקבע כי השלייה שהוצאה היתה שלמה ולא היו סימנים קליניים שיכלו להחשיד הישארות שלייה.

הנתבעת ציינה כי ביום 12.02.07 התקבלה התובעת למחלקת הנשים ובוצעה היסטרוסקופיה אשר במהלכה הוצאה מהרחם רקמת שלייה נמקית והתובעת שוחררה באותו יום לביתה ובזאת הטיפול אשר ניתן לתובעת היה מתאים, הולם וללא כל רשלנות.

הנתבעת טענה כי התובעת לא צירפה לכתב תביעתה כל חוות-דעת רפואית התומכת בטענותיה ועל-כן יש לדחות את התביעה.

בית-המשפט פסק כי הנזק אשר נגרם לתובעת, אם נגרם, מתבטא הוא בראש הנזק של כאב וסבל. נזקי ממון שנטענו על-ידי התובעת היה צריך להוכיח בין במסמכים ובין בעדים, ואלו לא הובאו לפני בית-המשפט, אף לא לכאורה.

בית-המשפט הוסיף כי קיים קושי בהערכת פיצויים בראש נזק של כאב וסבל, באשר אין אמות מידה רציונאליות להערכה כספית לנזק שאיננו ממוני.

בית-המשפט מצא כי אין לקבל את עמדת הנתבעת כי על התובעת היה להשלים עם הכאב והסבל שנגרמו לה, היות שכתוב בתורה "בעצב תלדי בנים".

בנסיבותיו של עניין זה, התקיימו שלושת התנאים המצטברים הנדרשים על-מנת להעביר את נטל הראייה ונטל השכנוע מכתפי התובעת אל כתפי הנתבעת.
לגבי התנאי הראשון, כי לתובע לא היתה ידיעה או יכולת לדעת מה היו למעשה הסיבות שגרמו למקרה שהביא לנזק, התנאי מתקיים בזמן המקרה ולא בזמן המשפט, כפי שנפסק ב- ע"א 789/89 {סמדר עמר, קטינה נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.02.92)}.

אשר-על-כן, בית-המשפט מצא כי ברור לחלוטין כי בזמן הלידה לא ידעה התובעת כי אכן נשארה שארית שלייה ברחמה.

לעניין התנאי השני, השליטה בנכס, אין מחלוקת כי השליטה בבית החולים, בעובדים ובציוד היה בידי הנתבעת.

באשר לתנאי השלישי, נראה לבית-המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה.

זאת מאחר וכאשר צירוף הנסיבות לתובעת, כלומר - לא היה ידע, אך למיילדת כן, סירובה של המיילדת לקבל חוות-דעת נוספת, כאשר היו ידועים לה הסיכונים בהישארות חלק מהשלייה ברחמה של התובעת, כפי שהיא בעצמה העידה, מעיד על כך כי הנסיבות מראות על חוסר זהירות של הנתבעת יותר מאשר נקיטת אמצעי זהירות, ולכן מתקיים גם התנאי השלישי {ע"א 206/89 חמוטל רז נ' בית-חולים אלישע בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.08.93)}.

בית-המשפט קבע כי ההסתברות כי הנתבעת נקטה ברשלנות עקב אדישותה של המיילדת וסירובה להיענות לבקשת מר לסקוב בצירוף חוסר רישום בתיק הרפואי על בקשה זו, מעבירים את הנטל אל הנתבעת, כלומר - יש להחיל את הכלל על-פי סעיף 41 לפקודת הנזיקין.

העברת חובת ההוכחה אל הרופאים אשר העובדות בידיעתם, לאו דווקא ברופאים ספציפיים, מתקיימת גם כאשר לא נעשה רישום רפואי נאות.

אשר-על-כן, בית-המשפט קבע כי הנתבעת היא זו אשר היתה צריכה לשכנע את בית-המשפט שהתנהלותה לא היא זו שגרמה לנזק שנגרם לתובעת מהישארות חלק מהשלייה ברחמה של התובעת, והנתבעת לא הצליחה להרים נטל זה.

הנה-כי-כן, התובעת לא טענה כי נותרה לה נכות כלשהי אשר באה לידי ביטוי באחוזי נכות וגם לא הציגה כל חוות-דעת רפואית או מסמך רפואי אחר אשר הצביע כי נותרה בגופה או בנפשה נכות כלשהי.

כתוצאה מכך קיים הקושי בתביעת שיעור פיצוי בגין כאב וסבל, ובכל מקרה נבדק לפי נסיבותיו, ובהתאם לכך לא מצא בית-המשפט לנכון לקבוע פיצוי בגין כאב וסבל עתידיים.

התובעת לא הוכיחה כלל כי נקטה בפעולה כלשהיא כמו טיפול פסיכולוגי או אחר.

בנסיבות העניין בית-המשפט פסק על סכום בסך 30,000 ש"ח באשר הוא פיצוי מתאים בגין כאב וסבל בתיק זה, בגין הסבל והכאב שנגרמו בעבר.

בנוסף, קבע בית-המשפט כי תישא הנתבעת בהוצאות התובעת כולל שכר טרחת ד"ר אשר אייל, ובשכר טרחת עורך-דין בסכום כולל של 15,000 ש"ח.

עוד פסק בית-המשפט כי הנתבעת תישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 5,000 ש"ח בגין ההליך ה"מוזר" של הבאת שלייה חיה לבית-המשפט {הנ"ל תואר בפסק-הדין}.

36. מור המכון למידע רפואי בע"מ - רשלנות בהריון - התביעה התקבלה באופן חלקי נגד אחד הנתבעים - בשלב זה נקבעו פיצויים בסך 3,634,711 ש"ח
ב- ת"א (חי') 207-07 {ח.ע. (חסויה) נ' מדינת ישראל-משרד הבריאות, פורסם באתר האינטרנט נבו (30.04.14)} נדונה השאלה האם הנתבעים התרשלו בכך שלא אבחנו את המום עימו נולדה בעמוד השדרה המותני, במסגרת סקירת המערכות הרגילה, במהלך הריונה עם התובעת?

התובעת טענה בתביעתה ל"חיים בעוולה" כי הנתבעים התרשלו בכך שלא אבחנו את המום עימו נולדה בעמוד השדרה המותני, במסגרת סקירת המערכות הרגילה, במהלך הריונה.

התובעת טענה כי לו המום היה מאובחן בעת הריונה של אמה, היתה האם מבצעת הפסקת היריון ולידתה במומה היתה נמנעת.

התובעת הדגישה כי הנתבעים התרשלו בכך שלא אבחנו את המום עימו נולדה בעמוד השדרה המותני - MENINGYOMYLOCELEגדול בהיקף של 6-5 ס"מ, במסגרת סקירת המערכות הרגילה שבוצעה לאמה ביום 05.12.95 על-ידי מכון מור, במהלך הריונה עם התובעת.

הנתבעים 2 ו- 3 טענו כי בדיקת חלבון עוברי מאפשרת איתור של 80% ממומי עמוד השדרה. לטענתם, במקרה הנדון, העובדה שבדיקת החלבון העוברי נמצאה תקינה, מלמדת כי המום הפתוח היה מכוסה בקרום שמנע זליגת החלבון העוברי למי השפיר, כאשר קרום זה נקרע בעת הלידה.

הנתבעים 2 ו- 3 טענו כי מאחר שריכוז החלבון העוברי במי השפיר נמצא תקין, לא היתה התוויה לביצוע בירור נוסף לאיתור מומים פתוחים בעמוד השדרה, לרבות ביצוע סקירת מערכות מכוונת.

התובעת טענה כי לו המום היה מאובחן בעת הריונה של אמה, היתה האם מבצעת הפסקת היריון ולידתה במומה היתה נמנעת.

עוד טענו הנתבעים 2 ו- 3, כי סקירת המערכות שבוצעה לאם היתה סקירה רגילה, בהתאם לחוזר משרד הבריאות מיום 24.05.95, במסגרתה נבדקו האיברים הנדרשים, לרבות עמוד השדרה, אשר נבדק לכל אורכו ונמצא תקין.

הנתבעים 2 ו- 3 ציינו כי אומנם הרופא הבודק ציין בבדיקתו, בסעיף ההערות, שקיים "קושי ניכר בביצוע הבדיקה בשל OBESITY. ואולם, בסופו-של-דבר, התגבר הרופא על קושי זה והצליח לצפות בכל האיברים של הקטינה, לרבות בעמוד השדרה שנמצא על ידו תקין.

בהקשר זה העירו הנתבעים כי לא היה מקום, נוכח מגבלת ההשמנה, להפנות את האם לבדיקה נוספת, שכן מגבלה זו היתה קיימת בכל בדיקה אחרת.

עוד גרסו הנתבעים 2 ו- 3 כי במועד הרלוונטי לביצוע הבדיקה לא ניתן היה לאבחן את מומה של התובעת אצל אישה כבדת משקל בין בסקירה רגילה ובין בסקירה מכוונת.

לשיטת הנתבעים, בסקירת מערכות רגילה שבוצעה לאוכלוסייה בסיכון נמוך, כפי נתוני המקרה דנן, שיעור אבחון מום פתוח בשנת 1995 בכל העולם היה לא יותר מ- 70%-60% מהמקרים.

הנתבעים 2 ו- 3 המשיכו וטענו כי נוכח בדיקת האולטראסונד של הטרימסטר השלישי, שבה נמדדו מדדי הראש ונמצאו תקינים, סביר שלא היתה קיימת פתולוגיה מוחית מחשידה בעת ביצוע סקירת המערכות ולא היו קיימים סימנים משניים במוח.

הרחבת החדרים שנמצאה במועד הלידה, לא היתה קיימת במהלך ההיריון, שכן הרחבה זו ניתנת בקלות לצפיה ועובדה היא שהרופא הבודק ציין בסקירת המערכות כי החדרים היו תקינים.

עוד טענו הנתבעים כי גם רכיב הקשר הסיבתי לא התקיים במקרה דנן, וזאת כאשר לשיטתם, האם פנתה לביצוע מעקב היריון רק בשבוע ה- 18 ובחרה לבצע את סקירת המערכות רק בשלב מאוחר מאוד, בשבוע ה- 25, במועד שאינו אופטימאלי ומשפיע על מהימנות התוצאות.

זאת-ועוד, בשלב בו ביצעה האם את סקירת המערכות, לאחר השבוע ה- 24 {שלב חיות העובר}, לא ניתן היה עוד לבצע הפסקת היריון.

יתרה-מכן, הנתבעים 2 ו- 3 גרסו, כי גם אם ניתן היה לבצע הפלה, הורי התובעת לא היו מבקשים להפסיק את ההיריון. זאת מאחר וניתן ללמוד מעברה המיילדותי של האם כי בשלושת ההריונות הראשונים האם לא ביצעה מעקב היריון.

ביתר ההריונות החלה האם את מעקב ההיריון רק בטרימסטר השני ואפילו בשלישי כאשר מעקב ההיריון נשוא תובענה זו החל ביוזמת האם רק בשבוע 17+2 של ההיריון; שני הריונותיה האחרונים לא היו מתוכננים וחרף זאת האם לא ביקשה להפסיקם, ועוד.

בית-המשפט קיבל את התביעה כנגד חלקם של הנתבעים {הנתבע 3} ופסק כי הטלת חובה על הרופא המטפל לשלוח לבדיקות חוזרות אף שהבדיקה שביצע הרופא הבודק נחזית להיות תקינה, מהווה דרישה שאינה עומדת בסטנדרטים מקובלים ואף אינה רצויה מטעמי מדיניות ומטעמים כלכליים.

בית-המשפט קבע כי משעה שההורים עמדו בנטל הראשוני המוטל עליהם להוכיח כי הוועדה להפסקת היריון אכן היתה מאשרת להפסיק את ההיריון, עובר נטל ההוכחה אל כתפי הנתבעים לסתור את החזקה שנקבעה ולהוכיח כי גם במצב זה, וחרף אישור הוועדה את הפסקת ההיריון, היו ההורים בוחרים להמשיך את ההיריון.

בית-המשפט הבהיר כי משעה שעמדה התובעת בנטל המוטל עליה בשלב הראשון, קמה לה החזקה כי בפועל, כך היו נוהגים ההורים, ועל הנתבעים הנטל לסתור חזקה זו.

בנטל זה לא עמדו הנתבעים, ומשכך החליט בית-המשפט כי יש לקבוע כי הוכח רכיב הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק הנטען.

עוד הוסיף בית-המשפט בהחלטתו כי לא הוכחה אחריותם של טיפת חלב ובית החולים סורוקה {הנתבעים 1 ו- 2} בחריגה מפרקטיקה רפואית נוהגת ובאי-אבחון המומים מהם סובלת התובעת. משכך קבע בית-המשפט כי דין התביעה נגדם הוא להידחות.

בית-המשפט מצא כי אין עוד לראות בהולדתו של היילוד כתוצאה מהתנהגות רשלנית של הצוות הרפואי באבחון מוגבלותו באחד משלבי ההיריון, כנזק. על-כן, קבע בית-המשפט כי עילת התובענה היא של ההורים וכי הם זכאים לפיצוי בגין החזר הוצאות גידולו של היילוד.

עם-זאת, מקרה זה הוא אחד מיני "המקרים המעורבים", בהם התובענה הוגשה טרם ניתנה הלכת המר {ע"א 1326/07 ליאור המר נ' פרופ' עמי עמית, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.05.12)} והיא כללה את תביעת ההורים יחד עם תביעת היילוד.
אשר-על-כן, במקרים בהם חל החריג לכלל, ונדונה עילת היילוד בגין ה"חיים בעוולה", על-אף ביטולה בהלכת המר, מצא בית-המשפט כי ראוי לפסוק את הפיצוי ליילוד על-פי הכללים שנקבעו בהלכת המר, תוך שאיפה, במידת האפשר, להאחדת הפיצוי והתאמתו להלכת המר.

בית-המשפט קבע כי מסך הערכת הנזקים אשר ישתלמו בתשלום חד פעמי, 6,786,000 ש"ח, יש לנכות את תגמולי המוסד לביטוח לאומי אשר שולמו ועתידים להשתלם לתובעת עד הגיעה לגיל 18 ו- 3 חודשים - 951,289 ש"ח.

בנוסף, סכום של 2,200,000 ש"ח יוקפא ובבוא היום ובהתאם לתגמולים להם תהיה התובעת זכאית מאת המוסד, ינוכה סכום התגמולים מסכום זה והיתרה תועבר לידי בא כוח התובעת אשר יעבירנה לאפוטרופסה של התובעת. נכון למועד מתן פסק-הדין ישולם סכום של 3,634,711 ש"ח.

37. בית-חולים רוטשילד בחיפה - רשלנות בלידה - התביעה נדחתה
ב- ע"א 8777/12 {ד.ג נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.04.14)} נדונה סוגיה על רשלנות בלידה, ועיקרה, הטענה כי היה על בית החולים ליילד את האם בלידה קיסרית ולא בלידה טבעית.

המערערים הגישו תביעה שנסבה על רשלנות בלידת המערערת 1, ועיקרה הטענה כי היה על בית החולים ליילד את האם בלידה קיסרית ולא בלידה טבעית.

המערערים טענו כי בהיעדר כל אינדיקציה לכך שנזקיה של המערערת נגרמו לפני הלידה או לאחריה, ובהיעדר בעיה גנטית מאובחנת אצל המערערת או הוריה, הרי שהמסקנה האחת והיחידה היא שנזקיה של המערערת נבעו מהלידה.

המערערים הוסיפו וטענו, בין היתר, כי ההחלטה ליילד בלידה טבעית היתה מוטעית, כי סרטי המוניטור לא שיקפו את שעת הלידה בפועל, רישום האפגר לא יכל להיות נכון בהתעלמו מכך שהמערערת נולדה עם תסמונת ERB, כי נגרם למערערת נזק ראייתי בכך שלא ביצעו בדיקת PH, וכי נטל הראיה הועבר אל המשיבה והיא לא עמדה בנטל.

המשיבה טענה כי בתקופה הרלבנטית נהגו ליילד בלידה נרתיקית יולדות עם עובר במצג עכוז מסוג frank, בנוסף, הרופא נהג על-פי הפרקטיקה הרפואית המקובלת, הפעיל שיקול דעת מקצועי, ומשלא נצפתה כל מצוקה לאם ולעובר החלטתו ליילד את האם בלידה רגילה היתה סבירה ומוצדקת.

בשאלת הקשר הסיבתי לא נצפו אצל המערערת כל סימנים לתשניק סב-לידתי.

בית-המשפט העליון דחה את הערעור בקובעו כי המערערים נכשלו בהוכחת ההתרשלות המיוחסת למשיבה, משנקבע על-ידי בית-המשפט קמא כי בשנת 1984 לא היתה כל הוראה לבצע ניתוח קיסרי במצג עכוז מסוג Frank Breech.

בית-המשפט העליון מצא כי את מעשי ומחדלי הרופא יש לבחון במבחן "הרופא הסביר" על-פי הידע, הפרקטיקה והנורמות שהיו נהוגות אותה עת בעולם הרפואה.

בית-המשפט קמא העדיף את חוות-דעת המומחים מטעם המשיבה, והלכה היא כי רשאית הערכאה הדיונית לבכר חוות-דעת של מומחה על פני חוות-דעת אחרת, לאמץ או לדחות חלקים ממנה, ואין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בכך אלא במקרים חריגים, אשר המקרה הנדון אינו נמנה עליהם.

המערערים טענו כי ניתן להסיק על דרך האלימינציה אודות הקשר-הסיבתי בין הלידה לבין נזקי המערערת. זאת בהיעדר אינדיקציה לנזק במהלך ההיריון ולאחר הלידה ובהעדר בעיה גנטית אצל המערערים. בית-המשפט דחה טענה זו.

בית-המשפט מצא כי גישת המערערים מאיינת לחלוטין את שאלת הקשר הסיבתי בתביעות שעילתן נזק שנגרם עקב תשניק סב-לידתי, והיא מקרבת את דיני הנזיקין לדיני הביטוח.

התסמונות הגנטיות רבות ומגוונות ולא כולן ידועות ומזוהות, ובנוסף, בתחילת ההיריון או במהלכו עלולים להיגרם לעובר נזקים שונים שאינם מאובחנים.

הרפואה אינה מתיימרת לתת שם ולמצוא את המקור לכל פגם ונזק ביילוד.

בית-המשפט סבר כי אין צורך בהתקיימות כל הקריטריונים במצטבר, ויש לבדוק כל אחד ואחד מהם בזהירות באשר אינם בבחינת "כזה ראה וקדש".

אלא שבמקרה דנן לא היה ולו קריטריון אחד שהעיד על כך שהמערערת סבלה ממצוקה עוברית.

סיכומו-של-דבר, לא הוכחה התרשלות ולא הוכחה אפילו אפשרות קלושה לקשר סיבתי בין הלידה לבין הלקויות מהן סובלת המערערת. בתום הדיון בית-המשפט הציע למערערים לחזור בהם מהערעור אך הם עמדו על ערעורם.

בית-המשפט דחה את דין הערעור וקבע כי המערערים ישאו בשכר טרחת המשיבה בסך 20,000 ש"ח.

38. משרד הבריאות - רשלנות בהריון ולידה - התביעה נדחתה
ב- ע"א 6934/11 {אסיל פח'ר אלדין נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.02.14)} נדונה סוגיה בה נולדה קטינה {להלן: "המערערת 1"} היא בתם של מערערים 2 ו- 3, אשר בגיל שנה וחצי לערך אובחנה הקטינה כסובלת משיתוק מוחין.

יצויין כי הקטינה נולדה ביום 30.07.97 בניתוח קיסרי בבית החולים זיו בצפת, אותו הפעילה המשיבה.

תביעה נזיקית שהגישו המערערים לבית-המשפט המחוזי כנגד המשיבה, נדחתה. מכאן נולד הערעור.

המערערים טענו כי הבדיקות הראשוניות שנערכו ליולדת בבית החולים לימדו על מצוקה עוברית, אשר חייבה יילוד בניתוח קיסרי כבר באותו שלב.

המערערים גם הסתייגו מקביעת בית-המשפט המחוזי בדבר היעדר קשר סיבתי בין הרשלנות הנטענת לבין הנזק שנגרם לקטינה.

עוד ביקשו המערערים לזקוף לחובת המשיבה את החוסרים שנתגלו בחומר הראיות, וכן את העובדה שהמשיבה נמנעה, ללא נימוק מספק, מלהעיד את רוב הרופאים שטיפלו בקטינה ובאמה.

המשיבה, תמכה את טענותיה בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי.

המשיבה טענה כי צדק בית-המשפט קמא בקובעו כי מכלול הראיות, הרשומות הרפואיות וחוות-דעת המומחים, מובילות למסקנה שלא הוכחה התרשלות, וזאת כאשר לא הוכח שהקטינה סבלה מתשניק, ולא הוכח כי נזקיה קשורים לטיפול במהלך הלידה.
המשיבה הדגישה כי הערעור תוקף בעיקרו של דבר ממצאים עובדתיים, אלא שבמקרה דנא לא היתה הצדקה להתערב בממצאים אלו.

באשר לאי-זימון עדים, המשיבה ציינה כי התביעה הוגשה זמן רב לאחר אירוע הלידה, ולא ניתן לצפות כי מי מהעדים יעיד על ההתרחשויות מזיכרונו האישי.

בית-המשפט העליון דחה את הערעור על פסק-דין שדחה תביעת נזיקין שהגישו המערערים כנגד המשיבה.

בית-המשפט מצא שהחומר אינו מוכיח את עוולת הרשלנות, כאשר מעדויות המומחים עלה כי הפרמטרים הרלבנטיים, שנבדקו באופן תדיר על-ידי הצוות הרפואי מאז שהאם אושפזה, לא חייבו קבלת החלטה על ביצוע ניתוח קיסרי מיידי.

בנסיבות אלו, בית-המשפט קבע כי אין מקום להתערב במסקנה כי ההחלטה שלא להורות באופן מיידי על ניתוח קיסרי היתה סבירה בנסיבות העניין.

זה הוא הדין ביחס להוכחת קיומו של תשניק, כאשר לצורך אבחון תשניק נדרשים קיומם של מספר תנאים מצטברים, אלא שבמישור העובדתי לא הוכח קיומם של לפחות חלק מבין תנאים אלו.

בית-המשפט קבע כי די בכך כדי לתמוך במסקנה שלא הוכח כי הקטינה סבלה מתשניק בעת לידתה, ומכאן שלא הוכח קשר סיבתי בין אירועי הלידה לבין הנזק המוחי שנגרם לקטינה.

עוד הוסיף בית-המשפט לפסיקתו, כי אין ביתר הטענות שהעלו המערערים כדי לסתור מסקנה זו. אף כי בית-המשפט המחוזי עמד על כך שבחומר הראיות התגלו חוסרים מסויימים, קבע בית-המשפט כי אין לגזור מהם את המסקנה כי התביעה הוכחה.

לכל היותר, נטל השכנוע עובר אל כתפי המשיבה, אך גם בראייה זו, מצא בית-המשפט העליון כי אין מקום להתערב בקביעת בית-המשפט המחוזי לפיה המשיבה עמדה בנטל לשלול את יסודות עילת התביעה.

סיכומו-של-דבר, כי די היה במכלול העדויות והראיות שהוצג כדי לספק תמונה מלאה בדבר התנהלות בית החולים, ועל-כן, המערערים לא הצביעו על נימוק משפטי שבכוחו לשנות את התוצאה במקרה זה.

39. הסתדרות מדיצינית הדסה - רשלנות בהריון ובלידה - התביעה נדחתה
ב- ת"א (יר') 33459-06-11 {עזבון המנוח (ילוד ללא שם) נ' פרופ' בני בר עוז, פורסם באתר האינטרנט נבו (05.01.2014)} נדונה סוגיה בנם של התובעים 3-2 {להלן: "ההורים"} נולד כפג, בשבוע 26 ושלושה ימים להריונה של אמו.

מעת לידתו, ובשל מצבו הרפואי, הוכנס הפג לאינקובטור וחובר למכשיר הנשמה דרך טובוס בקנה. בגיל יום נעשה ניסיון לגמול את הפג מהנשמה בעזרת מכונה, אך הניסיון כשל. ביום הרביעי לחייו, ועם התייצבות במצבו, נעשה ניסיון נוסף.

בוצעה אקסטובציה, כלומר, הוצאת הטובוס מקנה הנשימה כאשר בסמוך לה היתה ירידה בסטורציה ובדופק, בעקבותיה נעשה ניסיון להנשמת הפג באמבו, שלא שיפר את מצבו.

על-כן, בוצעה אינטובציה חוזרת, כלומר, החדרת הטובוס לקנה הנשימה והנשמה. אלא שמצבו של הפג התדרדר, הוחל בהחייאתו, אך למרבה הצער הפג נפטר.

על כך הוגשה התביעה דנן נגד הנתבעים.

בית-המשפט דחה את התביעה בגין רשלנות רפואית.

בית-המשפט פסק כי היה צורך רפואי לנסות לגמול את הפג מן ההנשמה במועד מוקדם ככל שניתן, נוכח הסיכונים הגלומים בהנשמתו.

מטעם זה לא היה צורך לקבוע כי היה צורך בקבלת הסכמת ההורים לביצוע האקסטובציה, כמו כל טיפול רפואי נדרש אחר.

בית-המשפט קבע כי לא נפל כל פגם בביצוע האקסטובציה על-ידי האחות, בנוכחות רופאה בכירה מומחית בניאונטולוגיה, כפי שהפרקטיקה הרפואית נוהגת.

עם כשלון האקסטובציה, בוצעה על-ידי הרופאה הנשמה באמבו, ובהיעדר שיפור, אינטובציה חוזרת, תוך מתן טיפול החייאתי דרוש. לא נמצא כי נפלה כל רשלנות מצד הרופאה, או מי מהצוות הרפואי, בטיפול שניתן לפג.

אשר-על-כן, בית-המשפט החליט כי משנתן דעתו לנסיבותיו המיוחדות של תיק זה, כמו גם לעלויות ולעבודה שנדרשו לנתבעים לצורך ניהול הגנתם מפני התביעה, מצא לחייב את התובעים לשאת בהוצאות המשפט ושכר טרחת עורך-דין בסכום כולל של 10,000 ש"ח.

40. שירותי בריאות כללית - רשלנות בהריון ולידה - התביעה התקבלה - נקבעו פיצויים בסך 60,000 ש"ח
ב- ת"א (ת"א) 4-02-10 {א.מ. פלונית נ' כללית שירותי בריאות, פורסם באתר האינטרנט נבו {16.02.14)} נדונה תביעה בגין נזקי גוף שלאחר לידה.

התובעת 1 {להלן: "התובעת"} היתה בשבוע ה- 36 של הריון עם תאומים.

ביום 24.03.08 היא הגיעה לבית החולים סורוקה לבדיקות. התברר שתהליך הלידה כבר החל ומכאן והלאה התקדמה הלידה באופן טבעי. לאחר הלידה ירדו לחץ הדם של התובעת ורמת ההמוגלובין בדמה.

בהמשך, התובעת עברה לפרוטומיה חוקרת שבסופה התגלה קרע ברחם באורך של כ- 9 ס"מ והרחם נכרת כ- 15 שעות לאחר הלידה.

התובעת טענה שהיה מקום לילד אותה בניתוח קיסרי מלכתחילה לאור גורמי הסיכון שהתקיימו בה.

התובעת טענה כי ככל שהיא היתה יולדת בניתוח קיסרי היה נמנע הקרע.

לחלופין, טענה התובעת כי גם אם בהתחלה היה מקום ללידה טבעית, לא היה מקום להמשך בה לאחר שלידת התאומה השניה הסתבכה.

לבסוף, טענה כי הקרע אובחן בשלב מאוחר מדי כאשר לא היה מנוס כבר מכריתת הרחם, ואם הצוות המטפל היה מגלה את הקרע קודם, היה ניתן לתפור את הרחם ולהצילו.

הנתבעת טענה שלא התרשלה כלפי התובעת והטיפול שנתנה לה הציל את חיה.

הנתבעת טענה גם כי לא היתה כל הוכחה רפואית שלידה מכשירנית גורמת לקרע ברחם.

בית-המשפט קבע כי אף שלא הוכח שניתן היה להציל את הרחם של התובעת על-ידי גילוי מוקדם יותר של הקרע, עצם האיחור בגילוי הקרע הוכח.

מקור הדימום אמנם נמצא רק במהלך הניתוח אך היה ניתן לגלות אותו קודם אילו פוענח הצילום כראוי כבר בתחילה.

בית-המשפט לא שוכנע שהצטבר מידע המחייב ניתוח קיסרי. מצד אחד, היה מדובר בהריון של תאומים, שבמהלכו הוערך ריבוי מי שפיר וגם שבאחד העוברים נצפתה הגדלה של חדרי המוח.

מצד שני, מדובר ביולדת שמאחוריה 6 לידות קודמות, ההריון התקדם עד אז ללא בעיות מיוחדות. בעת הקבלה ללידה היו שני הילודים במצג ראש ובמשקל תקין ובאותו שלב כבר לא נמצא ריבוי מי שפיר.

נסיבות כאלה לא מחייבות מסקנה שאסור להניח לתובעת להמשיך בלידה טבעית ולא מחייבות להפנותה דווקא לניתוח קיסרי.

בית-המשפט העיר, שבכל מקרה, אפילו אם היו מפנים את התובעת לניתוח קיסרי היה הדבר נעשה כדי להגן על העוברים ולאו דווקא כדי להגן על התובעת מפני הסיכון שהתממש לבסוף, קרע ברחם, שהוא סיבוך נדיר מאוד.

בנסיבות אלה, בית-המשפט קבע כי הצוות הרפואי התרשל כלפי התובעת באבחון הקרע. בית-המשפט קבע כי הנתבעת תפצה את התובעת בסך של 60,000 ש"ח.

41. "חיים בעוולה" ו"הולדה בעוולה" - הלכת המר
ב- ע"א 1326/07 {ליאור המר נ' פרופ' עמי עמית ואח', תק-על 2012(2), 3580 (2012)} נדונה שאלת ההכרה בתביעות בגין "הולדה בעוולה" ו"חיים בעוולה". שאלה זו, נדונה לפני עשרים וחמש שנים בפסק-דינו של בית-המשפט העליון בע"א 518/82 {זייצוב נ' כץ, פ"ד מ(2) 85 (1986)}.

בפסק-דין זה, שניתן בהרכב של חמישה שופטים, נקבע על דעת כל שופטי ההרכב, כי אין מניעה להכיר בעילתם של ההורים, עילת ה"הולדה בעוולה", במסגרת עוולת הרשלנות ובהתאם לעקרונות נזיקיים רגילים. המחלוקת, כבר אז, נסבה על שאלת קיומה של עילת התביעה של הילד.

בית-המשפט הכיר, בדעת רוב, בעילת התביעה של הילד, עילת ה"חיים בעוולה". עם-זאת, נחלקו ביניהם ארבעת שופטי הרוב בעניין ההנמקה העיונית להכרה בעילת התביעה של "חיים בעוולה" וכפועל יוצא מכך, גם בשאלה כיצד יש לאמוד את שיעור הנזק. שאלה מכרעת זו נותרה שם ללא מענה.

באי-כוח התובעים, צידדו בהכרה בעילת התביעה של הילד בגין "חיים בעוולה", בהתאם לגישתו של הנשיא ברק בעניין זייצוב. יתרונה של גישה זו, כך נטען, הוא בכך שהיא מייתרת את הצורך לערוך השוואה בין החיים לבין אי-חיים, ולכמת את ערך החיים עצמם. נוסף על כך, טענו התובעים השונים, כי גישתו של הנשיא ברק מקדמת את הוודאות ואת האחידות בפסיקה, שכן אין היא מצריכה לערוך הבחנה, עמומה מטבעה, בין "מום קשה" לבין "מום קל", ואף פסיקת הפיצויים, שנעשית בהשוואה לאדם בריא, נעשית בשיטה המוכרת היטב בתביעות נזיקין בגין נזקי גוף, עליה אמונים בתי-המשפט.

ההשוואה בין מוגבלויות שונות, כך שחלקן מזכות בפיצוי וחלקן לא מזכות בפיצוי, אינה ראויה גם מבחינה ערכית, כך נטען, שכן היא מפלה בין קבוצות שונות של בעלי מוגבלויות. יתרה מכך, שיקולים של צדק מתקן ושל הרתעה יעילה תומכים בפסיקת פיצוי מלא בגין הנזקים הכרוכים בנכות, אף אם היא נכות קלה באופן יחסי.

באי-כוח התובעים אף ציינו, כי לעמדתם לא ניתן לספק מענה מלא לצרכי הילד בגדרי תביעת ההורים, שכן הפיצוי להורים מוגבל לתקופה שבה תלוי הילד בהוריו.

מבחינה מוסרית, כך נטען, ראוי להכיר בעילתו של הילד מקום בו נהג הרופא ברשלנות, וזאת אף אם יש קושי לאתר את הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין נזקי הנכות. התובעים הוסיפו, כי אי-הכרה בתביעת הילד תעניק מעין חסינות גורפת לרופאים שנהגו ברשלנות, וכי יש טעם לפגם בשמיעת הטענה, כי גם חיים במום עדיפים על פני היעדר חיים, מפי רופא המבצע בדיקות שמטרתן היא דווקא לאפשר ביצוע הפלה במקרה של מום.

באי-כוח הנתבעים בתביעות השונות, לעומת-זאת, צידדו בביטול עילת התביעה של הילד בגין "חיים בעוולה". לעמדתם, גישתו של הנשיא ברק בעניין זייצוב אינה עולה בקנה אחד עם עקרונות יסוד של דיני הנזיקין, ואילו גישתה של המשנה לנשיא בן-פורת אינה מעשית, שכן בית-המשפט נעדר כלים של ממש להשוות בין מצב של חיים במוגבלות לבין מצב של אי-חיים.

נוסף על כך, בעצם ההכרעה, כי ישנם מצבים שבהם עדיף לאדם שלא היה נולד, בשל שהוא לוקה במום, טמונה אמירה חברתית-מוסרית קשה, המנוגדת לערכים יסודיים של החברה ביחס לכבוד האדם ולקדושת החיים. מכל מקום, סברו הנתבעים, כי אם תוכר עילת התביעה בגין "חיים בעוולה", ראוי להעדיף את גישתה של המשנה לנשיא, ולהבחין בין מומים "חמורים", שלגביהם ניתן לכאורה לומר, כי טוב לאדם אלמלא נולד, לבין מומים "קלים" יותר, שאינם מקימים עילת תביעה, לפי מידת עצמאות תפקודו של האדם ויכולתו לתרום לעצמו ולזולת, להשתלב בחברה ולחיות חיים שיש בהם סיפוק, משמעות והנאה.

אפשרות נוספת, כך נטען, היא לערוך הבחנה מעין זו על בסיס הקריטריונים המשמשים את הוועדות להפסקת הריון, בבואן להחליט על מתן אישור לביצוע הפלה בשלב החיוּת. מעבר לכך נטען, כי אין להכיר גם בעילתם של ההורים, שכן ההוצאות שהם מוציאים לטיפול בילדם הן בגדר "הטבת נזק"; ובהעדר עילה לניזוק הישיר, הוא הילד, גם למיטיבי הנזק אין עילת תביעה. המסקנה, לפי גישת הנתבעים היא, כי יש להכיר בתביעת ההורים בגין פגיעה באוטונומיה בלבד.
בית-המשפט קבע, כי במציאות המשפטית של ימינו, עשרים וחמש שנים לאחר שנפסקה הלכת זייצוב, לא ניתן עוד להכיר בעילתו של הילד, עילת ה"חיים בעוולה".

נקבע, כי קיימים קשיים משפטיים מהותיים, הנוגעים הן ליסוד הנזק הן ליסוד הקשר הסיבתי, המקשים על הכרה בעילת תביעה זו במסגרת עוולת הרשלנות. אך מעל ומעבר לקשיים משפטיים אלה, קיים קושי ערכי-מהותי בתפיסה, לפיה חייו של מי שנולד עם מוגבלות יכולים להיחשב, בעיני היילוד עצמו, כ"נזק".

בית-המשפט ביקש להגשים את התכלית הראויה שעמדה בבסיס הלכת זייצוב, ליתן פיצוי מיטיב באורח מלא ככל האפשר לצרכיו של הילד בעל המוגבלות, אך זאת באמצעות עילת תביעתם של ההורים, אשר אינה מעוררת את הקשיים האמורים.

בבסיס הלכת זייצוב, המכירה בעילת ה"חיים בעוולה", עומדות, כאמור, שתי הנמקות עיוניות שונות ונפרדות. על-פי שתי הגישות, מתבססת התביעה בעילת ה"חיים בעוולה" על עוולת הרשלנות.

יסוד ההתרשלות מוצא את ביטויו "במחדל רפואי רשלני לאתר במסגרת בדיקות שנערכו לאם, לקראת ההיריון או במהלכו, את קיומה {או החשש לקיומה} של לקות בעובר העתיד להיוולד, או במחדל לספק להורי היילוד מבעוד מועד מידע נדרש, בין על קיום חשש ללקות ובין על הצורך, או האפשרות, לבצע בדיקות נוספות שבכוחן לאמת או לשלול קיום חשש כאמור". שתי הגישות מניחות, כי יסוד זה התקיים.

עם-זאת, מעוררת כל אחת מן הגישות קשיים לוגיים או משפטיים הנוגעים להתקיימותו של אחד או יותר מיסודותיה האחרים של עוולת הרשלנות, שהם הנזק או הקשר הסיבתי.

מן הבחינה הנורמטיבית, דומה כי, אין זה ראוי שבית-המשפט יקבע, כי מוטב לו לאדם מסוים, הלוקה במוגבלות בדרגת חומרה מסויימת, כי לא היה נולד. זאת ועוד. לבית-המשפט כלל אין את הכלים הדרושים להגיע להכרעה כזו, שהרי בית-המשפט נעדר מידע אודות טיבם של אי-החיים ומידע כזה, כמובן, אינו בנמצא {"אף אחד עוד לא שב משם", אמר בית-המשפט האמריקאי, "אף אחד עוד לא חזר משם כדי לספר לנו מהו היעדר חיים" ; וראה גם את מאמרו של רונן פרי "להיות או לא להיות: האם זו השאלה? תביעות נזיקין בגין 'חיים בעוולה' כטעות קונספטואלית" משפטים לג(3) 507, 546-545 וההפניות בה"ש 177 (2003)}.

אף מן הבחינה המוסדית, מוטב כי הסוגיה הנדונה לא תוכרע על-ידי בתי-המשפט. כאמור, על-פי גישתה של המשנה לנשיא בן-פורת, תקום הזכאות לפיצוי רק במקרים נדירים וביחס לילוד הלוקה במומים קשים ביותר. גישה זו מחייבת, אפוא, הכרעה מהם אותם מומים קשים, אולם בהעדר בסיס נורמטיבי להכרעה שיפוטית כזו, מתחייבת המסקנה, כי "לא בית-המשפט הוא המוסד החברתי שבידו לפסוק הלכות בשאלות אלו".

במקרה זה אין מדובר בקושי לכמת את הנזק גרידא, אלא מדובר בקושי לקבוע אם נתקיים בכלל נזק. אמנם, ככלל נוהגת הפסיקה גמישות בעניין הוכחת יסוד הנזק, במיוחד מקום בו קיימים קשיי הוכחה אינהרנטיים שאינם תלויים בניזוק. כך הוא למשל ביחס להוכחת הפסדי השתכרות בעתיד {ראה למשל: ע"א 10064/02 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' אבו חנא, פ''ד ס(3), 13, (2005)}. אלא שאת הגמישות הזו אין להמיר בספקולציה גרידא. בשאלה שלפנינו, הקושי טמון לא רק בקביעת גובה הנזק, אלא גם בשאלה המקדמית, אם קיים נזק, אם לאו. כך מציין פרי בהקשר זה:

"אני מסכים שקשיי חישוב והערכה... אינם צריכים להרתיע את בתי-המשפט מהטלת אחריות; אולם יש להבחין בין מקרים שבהם קיומו של הנזק מובן מאליו אך קשה להעריך את היקפו, לבין מקרים שבהם כלל לא ניתן להכריע בשאלת קיומו של הנזק.

נזקים לא ממוניים הם נזקים שרובנו חווינו במישרין או בעקיפין. היכרותנו עם מצבי-קיום שונים של אינטרסים לא ממוניים מאפשרת לנו לדעת מתי חל שינוי לרעה במצבו של אינטרס כזה. שאלת קיומו של הנזק אינה בלתי-פתירה.

הבעיה היחידה היא, כמובן, בעיית הכימות - אבל היות שמבחינה מושגית בעיה זו מתעוררת רק לאחר ששאלת האחריות כבר הוכרעה, היא אינה יכולה להצדיק (אפריורי) את שלילת האחריות. שונה המצב בנדון דידן.

אי-קיום הוא מצב שאיש אינו מכיר, ולפיכך השוואתו למצב של קיום היא לעולם בלתי-אפשרית. בהעדר מישור ייחוס שאליו ניתן להשוות את מצבו הנוכחי של התובע, לא נוכל לקבוע אם נגרם נזק אם לאו. הבעיה אינה רק בעיה של כימות."

בית-המשפט קבע, כי בהיעדר מסוגלות אנושית להכריע בשאלה אם ומתי עדיף אי-הקיום על פני חיים במוגבלות, השמים הם הגבול למספר הגישות האפשריות בעניין זה. ודוק: אין המדובר בריבוי גישות גרידא, שאז ניתן היה להכריע ביניהן על דרך של פסיקת בית-המשפט העליון.

מכיוון שכל הגישות הן ספקולטיביות במידה שווה, יקשה להצביע על קריטריון רציונלי כלשהו להכרעה ביניהן, והדבר תלוי במידה רבה בתחושות בטן ובהשקפת עולם. כך למשל, ניתן לתהות מהם הדברים ההופכים את החיים לעדיפים בבירור על פני אי-קיום: מידת ההנאה והאושר שמפיק אדם מחייו; יכולתו למלא את חייו בערך; יכולתו ליצור קשרים אנושיים בעלי משמעות; טיב מודעותו לקיומו ולעולם הסובב אותו; רצונו הסובייקטיבי לדבוק בחיים; היכולת לחוש ולהבחין בנפלאות הבריאה; והיכולת האינטלקטואלית של האדם.

שאלה אחרת היא כיצד יש למדוד משתנים אלה, האם מנקודת מבטו של הילד, שאינו מכיר מציאות שונה מזו שלתוכה נולד, או שמא מנקודת מבטו של אדם בריא? לשאלות אלה, לא ניתן לספק תשובה שיפוטית. היטיב לתאר את הדברים {אם כי בהקשר אחר}, כב' השופט ת' אור ב- רע"א 5587/97 {היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני, פ"ד נא (4) 830, 858 (1997)}:

"... עלינו להימנע משיפוט בדבר טיב חייו של (הילד) בהשוואה לילד רגיל בן גילו. עלינו להתמקד בבחינת טובתו של (הילד) מנקודת מבטו שלו. כאשר מדובר בילד, הסובל מלידתו מליקויים - גם ליקויים קשים, כמו במקרה שבפנינו - חייו, על מוגבלותם, הם ה"שלם" שממנו נהנה אותו ילד. מבחינתו של [הילד], דרך חיים אחרת מעולם לא באה בחשבון. איכות חייו, היא אותה איכות אשר מתאפשרת נוכח הליקויים הקשים שבהם נפגע. זהו, מבחינתו, עולם ומלואו. חיים אלה אינם ראויים להגנה פחותה מחייו של ילד אשר נולד והתפתח באופן נורמלי."

ואפילו ניתן היה להצביע על מצבים אשר בהם בבירור עדיף לאדם שלא היה נולד, וכאמור, נעדרים אנו יכולת זו, יש קושי של ממש להגדיר ולתחום מצבים אלה באופן ניתן לצפיה.

המשנה לנשיא בן פורת הציעה בעניין זייצוב לפתור קושי זה באמצעות בחינת השאלה אם עדיף היה לו לאדם שלא נולד, בראי ה"אדם הסביר", קרי: האם האדם הסביר היה בדעה, כי חייו של הניזוק "אינם חיים". אלא שבהיעדר כל מידע ביחס לטיב החלופה לחיים במוגבלות, לא ניתן להיעזר גם בסטנדרט של סבירות לצורך מציאת תשובה נאותה. יתרה מכך, היכולת להפיק הנאה וערך בחיים חרף המוגבלות אף היא סובייקטיבית, ויש להניח, כי היא משתנה מאדם לאדם. אמנם, לעיתים נעשה שימוש בביטוי "חייו אינם חיים" ביחס לחיים במוגבלות קשה, ואולם אין הדבר אלא בגדר ביטוי שנועד להצביע על קיומו של קושי גדול, ולא ניתן להסיק ממנו בשום פנים ואופן, כי אכן מצב אי-החיים עדיף.
עוד הוסיף בית-המשפט, כי גם ההצעה להסתמך על הקריטריונים של הוועדות להפסקת היריון, לשם תחימת גדר המקרים שבהם תוכר עילת "חיים בעוולה", אינה מספקת מענה של ממש, לשאלה אם ומתי עדיף אי-הקיום על הקיום. השיקולים שמנחים את הוועדות להפסקת היריון אינם מוגבלים לטובת העובר, להיוולד או לא להיוולד; הוועדות שוקלות במסגרת האיזון הכולל גם את טובתם של ההורים ואת רצונם בהפסקת ההיריון.

מתן היתר לבצע הפלה במצב מסויים אינו מלמד בהכרח על תפיסה חברתית רווחת שלפיה עדיף במקרה מסוג זה לא להיוולד. מתן ההיתר נסמך, לפחות בחלקו, על התפיסה החברתית ביחס לזכותה לאוטונומיה של האישה ההרה, כבודה ופרטיותה והיקף הזכות לבצע הפלה. היקפה של הזכות להפסיק את ההיריון אינו נגזר, איפוא, מן האינטרסים של העובר בלבד. מטעם זה, אי-הכרה בתביעת הילד אינה יוצרת דיסהרמוניה משפטית ביחס להכרה בזכות לבצע הפלה במקרים מסויימים.

קושי נוסף הטמון בגישת המשנה-לנשיא בן-פורת, נוגע לקיומה של חובת זהירות מושגית של הרופא כלפי הילד, שעיקרה מתן מידע מלא ונכון להוריו בבואם להחליט אם לבצע הפלה. אכן, אין מניעה עקרונית להכיר בחובת זהירות כלפי מי שטרם נולד {כפי שאכן נעשה בתביעות "רגילות" בגין רשלנות רפואית}. עם-זאת, ההכרה בחובת זהירות במסגרת תביעת "חיים בעוולה" מצריכה הכרה באינטרס מוגן שלא להיוולד במקרים מסויימים. אינטרס זה לא ניתן לבסס על הזכות לבצע הפלה, שכן זכות זו נתונה כאמור {בגדרים מסויימים} לאישה ההרה ואין היא מקימה בהכרח חובה כלפי העובר. ואמנם, עמדת המיעוט של השופט גולדברג בעניין זייצוב נסמכה על ההשקפה שלפיה לא קיימת זכות שלא להיוולד.

בסיכומו-של-דבר, קבע בית-המשפט, כי גישתה של המשנה לנשיא בן-פורת מחייבת לקבוע, במקרים מסויימים, כי ישנם מצבים שבהם עדיף היה לו לאדם שלא נולד. קביעה זו לא ניתן לבסס מבחינה משפטית, ואין זה ראוי לבססה מבחינה מהותית-ערכית. בהיעדר קביעה כזו, לא ניתן להוכיח את יסוד הנזק שבעילת החיים בעוולה {וראה גם: בלהה כהנא "פיצוי בגין קיצור תוחלת חיים ו"השנים האבודות" בתביעות בעילה של הולדה בעוולה" משפטים על אתר ד 1, 4 (תשע"ב)}.

גישתו של הנשיא א' ברק בעניין זייצוב, נמנעת מן הקשיים הטמונים בעצם הצורך לערוך השוואה בין החיים במוגבלות לבין אי-הקיום. הנשיא ברק הציע בסיס שונה להכרה בעילת ה"חיים בעוולה". לפי גישתו, ראוי להגדיר את יסוד הנזק כ"חיים במום", וזאת בהשוואה לחיים ללא המום. אכן, בכך ניתן מענה לקושי בהגדרת יסוד הנזק בעוולה ונמנע הצורך להידרש לשאלות האתיות המורכבות הכרוכות בכך {לאמור: אם ומתי ניתן לומר, כי טוב היה ליילוד לו לא בא אל העולם}.

עם-זאת, גישה זו טומנת בחובה קשיים אחרים, מטרידים לא פחות, ואלה נוגעים ליסוד הקשר הסיבתי.

הקושי בקביעת קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק של החיים במוגבלות נובע מכך, כי לא רשלנותו של הרופא היא שגרמה לנזק של "חיים במום" {על-פי הגדרתו של הנשיא ברק}. אכן, לא הרופא הוא שגרם למוגבלותו של היילוד, שהרי גם אלמלא ההתרשלות, היילוד לא יכול היה לבוא לעולם אלא במוגבלותו. במילים אחרות: טיפול רפואי נאות לא יכול היה להביא למניעת המוגבלות, והאפשרות שאותו ילד ספציפי היה נולד ללא מוגבלות כלל אינה קיימת. המשנה לנשיא בן-פורת עמדה על קושי זה בהלכת זייצוב בציינה, כי:

"לא היתה כל אפשרות שהקטין יבוא לעולם כשהוא שלם ובריא. קביעת נזק, מעצם טיבו של נזק, מחייבת השוואה בין המצב, שבו היה נתון התובע אלמלא העוולה, עם מצב לאחריה. הפירוש היחיד של כלל זה בענייננו הוא, למיטב הבנתי, השוואה בין אי-קיום (אלמלא הרשלנות) עם קיום פגום (כתוצאה מהרשלנות). חיוב המזיק על בסיס של השוואה עם ילד בריא פירושו הענשה על יסוד מציאות דמיונית... הפתרון, שבו דוגל חברי, נראה לי בלתי אפשרי מבחינה משפטית, ועם כל הכבוד - גם בלתי צודק מבחינה עניינית."

גישתו של הנשיא ברק סוטה, איפוא, מן העקרון היסודי של דיני הפיצויים בדבר השבת המצב לקדמותו. הנשיא ברק היה ער לקשיים אלה, אך ביקש למצוא פתרון, שיאפשר מתן פיצוי הולם לילדים ולהוריהם.

בית-המשפט קבע, כי ההכרה בעילת תביעה בגין "חיים בעוולה" לוקה לא רק בקשיים משפטיים, אלא גם בקשיים עקרוניים וערכיים.

הגדרת החיים עצמם, אף אם הם חיים במוגבלות, כנזק, והקביעה, כי מוטב היה לו לאדם מסוים שלא היה נולד כלל, אוצרות בחובן פגיעה אסורה בתפיסה שלפיה לחיים יש ערך אינהרנטי, שאינו פוחת ובוודאי שאינו מתאיין בשל קיומו של מום או קיומה של מגבלה {ראה למשל: רועי גילבר "הצורך בהכרעות קשות בתביעות של חיים בעוולה והולדה בעוולה, הערות והארות בעקבות ת"א (מחוזי-חי') 259/02 פלוני נ' מדינת ישראל מאזני משפט ז 441, 467-466 (2010)}. תפיסה זו היא חלק חשוב והכרחי של אמונתנו והכרתנו בקדושת החיים, בערך האדם ובכבודו ובזכותם של אנשים בעלי מוגבלות לכבוד ולשוויון.

מאז שנפסקה הלכת זייצוב, לפני עשרים וחמש שנה, זכו עקרונות אלה לעיגון חוקתי וחוקי. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע בסעיף 1 את "עקרונות היסוד" לפיהם זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם ובקדושת חייו. ההכרה בערכים אלה מושתתת הן על ערכי מוסר אוניברסאליים, הן על ערכי מדינת ישראל כמדינה יהודית, המקדשת את ערך החיים. אדם בצלם אלוהים נולד. משנולד, יש להגן על כבודו ועל קדושת חייו. אין ערוך לחייו, יהיו קשים כאשר יהיו. אין ערוך לחייו, תהא מוגבלותו אשר תהיה. החיים הם ערך עליון, לכל.

בית-המשפט קבע, כי ההכרה בתביעה בגין הולדה בעוולה, היא תביעתם של ההורים, אינה מעוררת את אותם קשיים משפטיים ועקרוניים הכרוכים בהכרה בתביעתו של הילד. בעניין זה שררה תמימות דעים בין כל שופטי ההרכב בעניין זייצוב. וכך שנה הנשיא {אז השופט} ברק שם {בעמוד 113}:

"אכן, ההכרה באחריות הרופא כלפי ההורים עולה בקנה אחד עם הכללים הרגילים של דיני הרשלנות... בין הרופא לבין ההורים (המשתייכים לסוג של האנשים הנמצאים בטיפולו של הרופא) קיימים יחסי רעות, ועל הרופא מוטלת חובת זהירות מושגית.

לעניין זה, אין כל חשיבות להבחנה בין המקרה, שבו הרופא התרשל, ולולא הרשלנות היה הקטין נולד בריא, לבין המקרה, שבו לולא ההתרשלות לא היה הקטין נולד כלל. בשני המקרים עניין לנו בנזקם של ההורים ובסטיית הרופאים מרמת הזהירות הראויה.

באיזון הראוי בין האינטרסים של הצדדים השונים מן הראוי להטיל את הנטל הכספי של הרשלנות הרפואית על יוצר הסיכון ומבטחו. יש לקוות, כי בכך ניתן אף יהיה להבטיח רמת בריאות נאותה. אין כל צידוק ליתן חסינות לרופאים, אשר בהתרשלותם גרמו נזק... זכותם של הורים היא לתכנן את משפחתם, ובמסגרת זו מן הראוי הוא שהרופא המטפל ינקוט כלפיהם אמצעי זהירות ראויים ויעמידם על הסיכונים הקשורים בהתעברות, בהיריון, בהפלה ובלידה.

יסוד חיוני בגיבוש אחריות על-פי עוולת הרשלנות הוא יסוד הנזק. קיומו של יסוד זה אינו מעורר, כשלעצמו, בעייתיות מיוחדת בהקשר של תביעת ההורים..."

בית-המשפט קבע, כי עילת התביעה של ההורים בגין הולדה בעוולה מתיישבת יפה עם הגדרתה הרגילה של עוולת הרשלנות, ואינה מעוררת קושי של ממש מבחינת הסוגיה של "השבת המצב לקדמותו". אמנם, בהקשר הנדון מעוררת עילה זו קשיים הנוגעים ליסוד הקשר הסיבתי. בנוסף, ועמד על כך הנשיא ברק בהלכת זייצוב, "עשוית להתעורר שאלות באשר לאבות הנזק, שבגינם ניתן הפיצוי {כגון, הניתן פיצוי על ההוצאות והכאב והסבל הכרוכים בגידולו של קטין}, ובאשר לחישוב הפיצויים {כגון, היש לקזז כנגד ההפסד את טובת ההנאה הצומחת מגידול הקטין}" בקשיים אלה אין כדי לשלול הכרה בעילת ההורים.

גם מן הבחינה המוסרית-עקרונית לא מעוררת תביעת ההורים את אותו הקושי המתעורר ביחס לתביעת הילוד. בתביעת ההורים, אין חייו של הילד עצמם מוגדרים כנזק.

הנזק מתבטא בהשלכות הכספיות העודפות ובהשלכות הנפשיות שבהן נושאים ההורים בעל כורחם, עקב ההתרשלות. קבלת תביעתם של ההורים אין משמעותה, כי חייו של הילד אינם בעלי ערך, או כי מוטב לו עצמו, כי לא היה נולד; משמעותה היא, כי נמנעה מן ההורים האפשרות לבחור שלא לגדל ילד בעל מוגבלות, על הקשיים הכרוכים בכך.

קיים הבדל ממשי בין התייחסות לילד חי ונושם, בעל אישיות, רצונות ורגשות, כאל מי שחייו נעדרים ערך, עד כי, מוטב היה לו שלא היה נולד, התייחסות שבית-המשפט אינו מוכן לקבל, לבין התייחסות אל זכותם של ההורים, כפי שהיתה קודם מעשה ההתרשלות, לבחור אם ברצונם להמשיך ולקיים את ההיריון או לבצע הפלה חוקית ומותרת, וזאת בשלב בו ילדם היה עובר, הנעדר חיים עצמאיים. לפיכך, קבע בית-המשפט, כי אין סתירה בין גישתו בדבר ערכם הטבוע של החיים לבין ההכרה בזכותם של הורים לבחור שלא להביא לעולם ילד בעל מוגבלות בחומרה המתירה, לפי הדין, ביצוע הפלה.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי בעת בחינת זכותם של ההורים לבחור כאמור, עלינו לקחת בחשבון את מכלול השיקולים, גם את זכותם לעצב את חייהם כרצונם {בגדרי החוק}, ואת הקשיים הלא מבוטלים במישור הנפשי, המעשי ואף הכלכלי, הכרוכים בגידול ילד בעל מוגבלות.

ודוק: אין בכך כדי להכריע בסוגיות מוסריות חיצוניות לסוגיה הנזיקית, שעיקרן בשאלה מתי ועד כמה לגיטימית, מבחינה מוסרית, בחירה זו של ההורים, לעשות ככל יכולתם כדי להימנע מלגדל ילד בעל מוגבלויות. די בכך, כי בחירה זו מורכבת מגורמים רבים, שאינם כוללים בהכרח השקפת עולם שלפיה חייו של ילד בעל מוגבלות אינם חיים בעלי ערך; המדובר בבחירה חוקית, שעמדה לרשות ההורים ונשללה מהם עקב מעשה רשלנות.

אכן, בדרך הטבע משתנה בדרך-כלל נקודת המבט של ההורים לאחר לידת ילדם. מדרך הטבע, משנולד ילדם, אוהבים אותו הוריו. המוגבלות אך מעצימה את האהבה. עם-זאת, מסוגלים הם תכופות, ומסוגל גם בית-המשפט, להפריד בין אהבתם הנוכחית לילדם, לבין אמירתם הכנה, כי לו ניתנה בידיהם הבחירה מראש, בטרם נולד ילדם והפך לאדם, היו מעדיפים שלא להביא לעולם ילד בעל מוגבלות כשלו.

לבסוף ציין בית-המשפט, כי אין ממש בטענה שהועלתה לפניו, שלפיה לא עומדת להורים עילת תביעה כניזוקים ישירים, אלא רק כמיטיבי נזקו של הילד. בעניין ע"א 754/05 {לוי נ' מרכז רפואי שערי צדק, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)} עמד בית-המשפט על טיב ההבחנה בין נפגע עיקרי {ראשוני} לבין נפגע-משנה:

"סיווג ניזוקים כנפגעים עיקריים או כנפגעי-משנה הוא פועל יוצא של התחקות אחר אופיו של הקשר הסיבתי שבין הנזק שנגרם להם לבין ההתנהגות העוולתית. הניזוק העיקרי הוא מי שהפגיעה בו, בגופו או ברכושו, היא תוצאה ישירה של העוולה; הניזוק המשני הוא מי שנפגע כתוצאה מן הפגיעה שהוסבה לאחר."

לפי אמת-מידה זו, נזקם של ההורים, המקים להם עילת תביעה בגין "הולדה בעוולה", מציבם בעמדה של נפגעים עיקריים. הפגיעה בהם, הן במישור הממוני {הנגזר מחובתם לדאוג לצרכיו המיוחדים של הילד} והן במישור הבלתי-ממוני, היא פגיעה ישירה, מעצם העובדה שילדם נולד עקב ההתרשלות.

ההתנהגות העוולתית הובילה באופן ישיר לנזקם של ההורים. לא רק שמעשה הרשלנות כוון ישירות כלפי ההורים, גם הפגיעה בהם היא פגיעה ישירה. הפגיעה אינה נובעת ממוגבלותו של הילד, שהרי מוגבלות זו כלל לא נגרמה בהתרשלות; הפגיעה נובעת מההוצאות שהם מוציאים ומן הכאב והסבל שהם חווים.

הולדתו של הילד נושאת עימה פגיעה כלכלית ונפשית בהורים. פגיעה זו היא למעשה התממשותו של הסיכון הראשוני, ההופך את התנהגות המזיק לעוולתית. ניתן לומר באופן ברור, כי מדובר בפגיעה ישירה {ראה גם: אסף פוזנר "האם יותר הוא תמיד יותר? היבטים מעשיים למחלוקת בסוגיית ההולדה בעוולה", בה"ש 6 (עתיד להתפרסם בספר ש' לוין)}.

המסקנה היא, כי אין בנמצא מכשול משפטי או עקרוני המונע הכרה בעילת התביעה של ההורים בגין הולדה בעוולה, וביחס לסוגיה זו אין מקום לסטות מן ההלכה שנקבעה בהלכת זייצוב. הנה-כי-כן, עשרים וחמש שנים לאחר שנפסקה הלכת זייצוב, הגשים בית-המשפט את התכלית הראויה שעמדה בבסיסה, ואפשר מתן מענה לרוב רובם של צרכיו הרפואיים, השיקומיים והסיעודיים של הילד, אך זאת במסגרת תביעת הוריו בגין הולדה בעוולה.

בית-המשפט קבע, כי קושי מרכזי הטבוע בעילת ההולדה בעוולה נוגע ליסוד הקשר הסיבתי בין מעשה העוולה {התרשלות הרופא} לבין הנזקים הנטענים {הנובעים ממוגבלותו של הילד}. אכן, ככל תביעה נזיקית, גם תביעת ההורים טעונה הוכחת קשר סיבתי, וכבר נפסק בעניין זה, כי "מלאכת ההכרעה בשאלת קיומו של קשר סיבתי בין הפרת חובת הגילוי של רופא לבין נזק בדמות הולדה בעוולה, אינה קלה כלל ועיקר. היא מצריכה מבית-המשפט להתחקות אחר נבכי נפשם של ההורים ולקבוע מה היתה עמדתם בשאלת המשך ההריון לו היו נחשפים למלוא המידע הדרוש להם" {השופט נ' הנדל ב- ע"א 9936/07 בן דוד נ' ענטבי, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

במקרים הנדונים, ברי, כי מוגבלותו של הילוד היא מוגבלות מולדת, אשר לא נגרמה כתוצאה ממעשהו של הרופא או כתוצאה ממחדלו, קבע בית-המשפט, כי יש להוכיח, במסגרת הוכחת יסוד הקשר הסיבתי, כי אלמלא ההתרשלות, היו הוריו של הילוד בוחרים להפסיק את ההיריון באמצעות ביצוע הפלה, ובכך היו נמנעים מהבאתו לעולם.

בית-המשפט קבע, כי אין מקום עוד להכיר בעילת תביעה עצמאית של הילד בגין "חיים בעוולה". לעומת-זאת, ההכרה בעילתם של ההורים בגין "הולדה בעוולה" שרירה. מצד העיקרון, עילה אחרונה זו אינה מגבילה עצמה על-פי חומרת המוגבלות שעימה נולד הילד, וזאת בדומה לעילתו של הילד לפי גישת הנשיא ברק בעניין זייצוב. עם-זאת, יש לזכור, כי בפועל, מובילה דרישת הקשר הסיבתי לתחימה מסויימת של עילת התביעה, שכן במסגרת שתי התביעות יש להוכיח, כי המוגבלות היתה מובילה להפסקת הריון המותרת לפי הדין.

לסיכום קבע בית-המשפט, כי ההכרה בעילתו של הילד בגין "חיים בעוולה" אינה מתאפשרת על-פי כללי המשפט והיא אף עומדת בסתירה לעקרונות יסוד של השיטה, ובהם עקרון קדושת החיים, ההגנה על כבוד האדם וההכרה בזכותם של אנשים בעלי מוגבלות לכבוד ולשוויון. יחד-עם-זאת, ניתן להציע מענה משמעותי, לרוב רובם של צרכי הילד הנובעים ממוגבלותו, במסגרת עילת תביעתם של ההורים.

מקרה אחר ב- ת"א (חי') 33421-12-12 {שירותי בריאות כללית שירותי בריאות כללית ואח' נ' קטין ואח', תק-מח 2013(2), 24108 (2013)} בית-המשפט יישם את הלכת המר ודחה את תביעת היילוד, לאחר שעילת תביעתו בוטלה בהלכת המר. תביעת ההורים, אשר הוגשה בטרם חלפו 7 שנים ממועד הלידה, נותרה על כנה.

42. טענת התיישנותה של תביעה שעניינה "הולדה בעוולה" - הבקשה נדחתה
ב- ת"א (מרכז) 27174-06-13 {פלוני נ' פר' ישראל גולדשטיין, תק-מח 2013(4), 32673 (2013)} הקטין נולד להוריו, התובעים 3-2, בשנת 2000 כשהוא סובל מתסמונת SPONDLOTHORACIC DYSPLASIA. התובעת 2 היא אימו של הקטין ואילו התובע 3 הוא אביו.

הנתבע הינו מומחה ליילוד וגניקולוגיה אשר, על-פי הנטען בכתב התביעה, ביצע לתובעת סקירת מערכות שבהסתמך עליה המשיכה בהריונה עד להורתו של הקטין. הנתבעת 2 היא קופת-חולים במסגרתה טופלה התובעת לפני ובמהלך הריונה. הנתבעת 3, ניהלה והפעילה תחנת טיפת חלב באיזור מגורי התובעת בה בוצע לתובעת מעקב ההריון הנדון.

התובעים הגישו כנגד הנתבעים תביעה נזיקית בשל נזקים שנגרמו להם, לטענתם, בשל אי-איבחון לידתי של אותו פגם מולד ממנו סובל הקטין.

הנתבע טען, כי יש לדחות את תביעתו של הקטין על-הסף בהעדר עילה וזאת נוכח קביעתו של בית-המשפט העליון ב- ע"א 1326/07 {המר ואח' נ' פר' עמית ואח' (ייקרא להלן: "הלכת המר")} אשר ביטל את עילת התביעה של ילוד בגין "החיים בעוולה" {Wrongful life} תוך שהוא מבהיר, כי הגדרת חייו של אדם בעל מוגבלות או מום כ"נזק" אינה ראויה להתקבל במשפטינו מבחינה ערכית ומוסרית.

באשר לתביעת התובעים, הוריו של הקטין, טען הנתבע, כי זו התיישנה מזה זמן שכן הקטין נולד במומו ביום 2000 ואילו התביעה הוגשה בחלוף כ- 13 שנים לאחרי כן, בה בשעה שתקופת ההתיישנות עומדת על 7 שנים בלבד {סעיף 6-5 לחוק ההתיישנות התשי"ח-1958}.

לחלופין, טען הנתבע, כי גם אם ראוי ליתן להורים "תקופת התארגנות" להגשת תביעותיהם נוכח חידושה של הלכת המר, הרי שאין מקום להארכת המועד להגשת תביעות שכאלה מעבר לשנה ממועד מתן פסק-הדין בעניין המר. לגירסתו, הורים אשר השתהו ופעלו בחוסר סבירות עת לא הגישו את תביעתם בתוך תקופת השנה ממתן פסק-הדין בעניין המר אין מקום לאפשר להם לבוא בשעריו של בית-המשפט אחר שהתיישנה תביעתם.

התובעים לא חלקו על טענת הנתבע לפיה לא עומדת לקטין עילת תביעה בגין "חיים בעוולה", נוכח הלכת המר, ואולם על-אף שכך הם טענו, כי אין למחוק את התובע מהיותו בעל דין בתובענה שכן הוא בעל דין דרוש לבירור התביעה בהיותו "הנפגע העיקרי" מהתרשלותם הנטענת של הנתבעים.

באשר לתביעתם שלהם, טענו התובעים, כי זו לא התיישנה, שכן ברי שהיו מכלכלים צעדיהם באורח שונה, לו ידעו שעילת תביעתו של בנם הקטין, עילה אשר הוכרה והתבססה בפסיקה משך זמן רב {ראה: ע"א 518/82 זייצוב נ' כץ}, דינה שתתבטל ותעבור מן העולם באחת. אך ורק מתוך סברתם והסתמכותם על כך שעומדת לו לקטין תביעתו שלו, לא טרחו התובעים ומיהרו להגיש תביעתם שלהם לבית-המשפט. לפיכך חסימתם להגיש את תביעתם בגין נזקיהם כתוצאה מהולדתו של הקטין בעל מום בצד חסימתו של הקטין להגיש תביעה בגין עוולה אשר הביאה לנזק כה מהותי ומשמעותי היא בלתי מידתית ולא ראויה בנסיבות העניין.

עוד טענו התובעים, כי תוצאה בלתי מידתית זו, הביאה את בתי-המשפט למצוא דרכים שונות על-מנת לאפשר להורים להגיש את תביעתם למרות התיישנותה הלכאורית, בין אם בדרך של מנין תקופת ההתיישנות ממועד מתן פסק-הדין בעניין המר ובין אם בדרך של קציבת "תקופת התארגנות" להגשת תביעת ההורים על-אף התיישנות תביעתם.

בית-המשפט קבע, כי הקטין שבנדון נולד במומו בשנת 2000. תביעת ההורים הוגשה אך ורק בחודש יוני 2013 כ- 13 שנים מאז לידתו. כיוון שעסקינן בתביעה נזיקית הרי שלכאורה זו התיישנה, שהרי חלפו למעלה מ- 7 שנים מהיום בו נולדה עילת התביעה, ואכן מתוך שכך נטען על-ידי הנתבע, כי תביעת ההורים התיישנה ודינה להידחות.

ואומנם אין חולק, כי קודם להלכת המר דחה בית-המשפט תביעות הורים, אשר הוגשו לאחר תקופת ההתיישנות הנזכרת, כדבר שבשגרה, כך בת"א (יר') 1338/97 {ע' ס' ואח' נ' קופ"ח של ההסתדרות הכללית של העובדים ואח', תק-מח 2009(2), 134 (2009)} נקבע :

"עילת תביעתם הנזיקית של ההורים באה לעולם כבר במעמד לידתו של התובע, אז כבר נגלה דבר המום, דבר נזקו של התובע, לעיניהם. חרף האמור, הגישו ההורים תביעתם בחלוף 11 שנים כמעט מיום הולדתו של התובע בלא שהבהירו מדוע נדרשו לפרק זמן כה ארוך בטרם הגישו תביעתם... אשר-על-כן יש לקבוע, כי תביעתם התיישנה."
{בדומה ראה: ת"א (מחוזי יר') 7482/05 פלוני נ' ד"ר רם כסיף}

ובדומה נדחו תביעות הורים שהוגשו קודם להלכת המר אך נדונו לאחריה {ראה כדוגמה: ת"א (מחוזי חי') 207/07 ח.ע (קטינה) נ. מד"י; ת"א (מחוזי חי') שנהב אטיאס נ' מד"י; ת"א 12925-01-12 (מחוזי יר') ת.כ נ' בית החולים הדסה עין כרם}.

ואולם תוצאה זו של דחיית תביעת ההורים על-הסף מחמת התיישנות נראית קשה ובלתי מוצדקת כאשר עסקינן בתביעה המוגשת אחר הלכת המר. ככלות הכל אין לשלול את ההנחה לפיה ההורים נמנעו מלהגיש תביעתם מתוך סברתם וידיעתם, כי עומדת לקטין תביעתו שלו וכי במימושה יבוא מזור כספי ולו חלקי לצרכיו, אשר יהא בו לסייע לו בשיקומו ובהתנהלותו היומיומית, ומתוך שכך תביעתם שלהם נראתה בעיניהם כמיותרת, בהיותה חופפת בעיקרה לתביעת הקטין.

והנה כעת, מעת שנשמטה העילה שעמדה עד כה לקטין מתחת לרגליו נמצא התא המשפחתי יוצא קירח מכאן ומכאן, הקטין מנוע מלטעון בעילת "חיים בעוולה" בהעדר עילה, ואילו הורהו, שנמנע עד כה מהגשת התביעה אך ורק בשל סברתו, כי יש בידי ילדו עילה ראויה, מנוע מלתבוע בשל התיישנות תביעתו.

בית-המשפט הביא כדוגמה, את דבריה של כב' השופטת בטינה טאובר ב- ת"א (חי') 11951-08-12 {א' א' ואח' נ' פרופ' רבקה כרמי ואח', תק-מח (4), 6299}:

"קבלת בקשת הנתבעות {בקשה לדחיית תביעת הקטין ותביעת הוריו גם יחד} משמעה, כי אם נהגו הנתבעות ברשלנות, סוגיה המחייבת בירור עובדתי ומשפטי, ייוותרו התובעים והקטינה ללא כל פיצוי וללא כל אפשרות להיפרע מהמזיק. תוצאה מעין זו, שהנתבעות טוענות לה, פוגעת באינטרס ההסתמכות של הקטינה וזכותה להיפרע מהמזיק את הנזקים, ככל שגרם, והיא אף מנוגדת לעמדה העולה מפסק-דין המר ומפסק-דין זאבי, לפיה חרף ביטול עילת התביעה של חיים בעוולה, לא היה בכוונת בית-המשפט העליון לפטור את המזיק מתשלום פיצוי בגין הנזקים שגרם ולהותיר את היילוד ללא כל פיצוי, אלא להעביר את עילת התביעה וזכות הפיצוי אל הורי היילוד."

ואכן דומה כי בתי-המשפט מצאו דרכים כאלה ואחרות להאריך את תקופת ההתיישנות בכל הקשור לעניינם של הורים אשר נמנעו מהגשת תביעתם קודם שניתנה הלכת המר. כך קבעה, כדוגמה, כב' השופטת גנות ב- ת"א 24016-02-12 {בית החולים הדסה עין כרם נ' פלוני}, כי בנסיבות האמורות תקופת ההתיישנות תימנה אך ורק ממועד מתן פסק-הדין בעניין המר, שהרי ככלות הכל הלכת המר המירה את זכות התביעה של הקטין בזכות התביעה של ההורים.

בית-המשפט קבע, כי ניתן למצוא עוגן נורמטיבי לפסיקה המונה את מירוץ ההתיישנות ממועד מתן פסק-הדין בעניין המר אף בהוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות שכותרתו, "התיישנות שלא מדעת" והוראתו.

והנה בנדון ניתן לומר באופן ברור, כי נתעלמו מהתובעים העובדות המלמדות על נחיצות השימוש בעילת התובענה העומדת להם ויותר מכך, כיוון שהלכת המר הרחיבה את העילה הניזקית בגין "הולדה בעוולה" תוך שבית-המשפט ניתב רכיבי נזק שונים לתביעת ההורים, ניתן לומר, כי נולדה עילה חדשה או עילה מחודשת עליה לא היו התובעים יכולים לדעת קודם לפסק-הדין בעניין המר ומתוך שכך לא יכולים היו לעמוד על זכותם על-פי עילה זו.

דרך אחרת אשר אומצה על-ידי בתי-המשפט על-מנת להתמודד עם הקושי שנוצר בצידה של הלכת המר וההתיישנות הלכאורית של תביעת ההורים, היתה בקציבת "תקופת התארגנות" המאפשרת להורים שלא הגישו תביעתם קודם להינתנה של הלכת המר להגישה תוך פרק זמן קצוב.

כך הציעה כב' השופטת נתנאל שרון לקצוב תקופה של שנתיים כתקופה הראויה להתארגנות מיום מתן פסק-הדין בעניין המר {(ת"א (חי') 49821-12-12 {שירותי בריאות כללית נ' ש.ש.; ת"א (חי') 31292-03-13 והבי נ' מד"י; ת"א (חי') 33421-12-12 קטין ואח' נ' שירותי בריאות כללית}, ואת כב' השופטת תמר בזק רפפורט מציעה לקצוב את תקופת ההתארגנות לשנה {ראה: ת"א (יר') 29651-08-12 בית החולים אגודת הסהר האדום נ' ח' ת' ואח', תק-מח 2013(2), 17354}, ובדומה לכך כב' השופט רם וינוגרד {ת"א 58541-11-12 רחל מלכה דוד ואח' נ' ד"ר רון אוסלנדר ואח'}.

הנימוק הנורמטיבי העומד מאחורי החלתה של "תקופת התארגנות" הורתו בהוראות חוק ההתיישנות עצמו המאריכות בנסיבות מסוימות את מועד ההתיישנות, דוגמת סעיפים 17 ו- 18 לחוק ההתיישנות, בצירוף השלמות של ה"לקונה" בחוק הנוגעת למצבים דוגמת הנדון. ובלשונה של כב' השופטת בזק רפפורט:

" 'תקופת התארגנות' מעין זו הוכרה בסעיפים 18-17 לחוק ההתיישנות, המעניקים תקופת מינימום בת שנה לצורך הגשת תביעה בנסיבות מסוימות. סעיף 17 עוסק במצב שבו נבצר מן התובע להגיש תובענה בשנה האחרונה של תקופת ההתיישנות, מפני שנסגר בית-המשפט המוסמך לדון בה; סעיף 18 עוסק בזכות שנסבה בדרך של ירושה וקובע, כי ליורשים עומדת תקופת התארגנות בת שנה לפחות מהיום שבו נסבה הזכות.

חוק ההתיישנות איננו קובע הוראת מעבר דומה לסיטואציה ייחודית מעין זו שבפנינו, שבגדרה אף שעילת התביעה לא נסבה, הלכה למעשה התגלגלו הסעדים הניתנים בגין העוולה מן הקטין אל הוריו. אינני סבורה, כי יש לראות בהעדר הוראה בגין כך בחוק התיישנות משום "הסדר שלילי", השולל הוראת מעבר למצב מעין זה שבפני. הגיונם של דיני ההתיישנות ותכליתם של דיני הנזיקין שוללים, לטעמי, פרשנות כזו, ששיקולי צדק, כאמור, ניצבים מולה.

נראה איפוא הולם לסווג את המצב בחסר ("לקונה"), המאפשר השלמה על דרך ההיקש, בהתאם להוראת סעיף 1 לחוק יסודות המשפט, התש"ם-1980. ההיקש ייעשה להוראות חוק ההתיישנות העוסקות בסיטואציה דומה של עילה קיימת, שתביעתה בידי אדם אחר התאפשרה החל ממועד מסויים.

בסעיפים 18-17 שלעיל, נקבעה כאמור "תקופת התארגנות" בת שנה לפחות. על דרך ההיקש יש לומר, כי גם להורים במקרה דנן עמדה תקופת התארגנות בת שנה, מיום שנפסקה הלכת המר, להגשת תביעה בגין הולדה בעוולה, אחר שעובר להלכת המר עמדה לקטין, בנם, זכות להגשת תביעה בגין חיים בעוולה."

תקופת התארגנות קצובה ומסוייגת אשר ניתנה על-ידי בית-המשפט העליון עצמו, אנו יכולים למצוא בפסק-דין אשר ניתן בשנה האחרונה בסוגיה שונה לחלוטין ואשר גם בה ניתנה הלכה חדשנית שעלולה היתה לגרום לנזק לאלו אשר לא צפו את הינתנה. פסק-הדין העוסק בסוגיית התיישנות תביעה לפיצויי הפקעה אשר ניתן ב- דנ"א 1595/06 {עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עירית פ"ת, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}, באותו עניין נקבע, כי עילת התביעה בגין פיצויי הפקעה לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור), 1943 נולדת, לכל המאוחר, במועד בו תפסה הרשות חזקה במקרקעין ואולם הלכה זו תיכנס לתוקף בעוד שלוש שנים ממועד מתן פסק-הדין.

משמע, ההלכה לא תחול על תובענות לפיצויי הפקעה התלויות ועומדות לעת הזו ושטרם ניתן בהן פסק-דין חלוט, כמו-כן, ההלכה לא תחול לגבי תובענות שתוגשנה בשלוש השנים הבאות. ואולם בית-המשפט הוסיף והבהיר בפסק-דינו, כי הנתבעים בתובענות שההלכה החדשה לא תחול לגביהן כאמור, רשאים להעלות כנגד התובעים טענת שיהוי.

הרי לנו שבית-המשפט העליון מצא, כי הלכה חדשה שעניינה קיצור תקופת ההתישנות מצדיקה "תקופת התארגנות" בת 3 שנים, ומכל מקום על-מנת שתקופה זו לא תנוצל לרעה על-ידי התובעים הוא הותיר בידי הנתבעים את האפשרות לטעון טענת שיהוי.

בית-המשפט קבע, כי זו הדרך הראויה אף לעניין דנן, רוצה לומר, לאפשר להורים להגיש את תביעתם תוך 3 שנים ממועד מתן הלכת המר ולאפשר, מאידך, לנתבעים להעלות טענת שיהוי אשר תיבחן על-ידי בית-המשפט בהתאם לנסיבות.

אומנם בהלכת המר בית-המשפט העליון לא הוסיף הוראת מעבר נרחבת כמו בהלכת ארידור ואולם, כאמור, יש כוח בידי בתי-המשפט לקצוב "תקופת התארגנות" שכזו מכוח תוספת ופרשנות ללקונה בחוק ההתיישנות ומתוך למידה מסוגיות אחרות שעניינן היה קיצור תקופת ההתיישנות הידועה והנוהגת, כבהלכת ארידור.

הנה-כי-כן, בין אם נאחז בגישה הקובעת נקודת זמן חדשה למועד ההתיישנות בנסיבות העניין ובין אם נאחז בגישה המעניקה "תקופת התארגנות ראויה" ונוכח רוח הדברים העולה מפסיקת בית-המשפט בעניין המר, בעניין זאבי ובעניין פלוני ובהתייחס לכך שתביעת התובעים הוגשה אך ורק כשנה וחודש לאחר מתן פסק-הדין בעניין המר, בית-המשפט דחה את טענת הנתבע לעניין התיישנות התביעה.

באשר לטענה, כי התובעים לא צירפו חוות-דעת רפואית לכתב התביעה, קבע בית-המשפט, כי התובעים אומנם לא צירפו חוות-דעת רפואית לכתב תביעתם כדרישת תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ואולם הם הגישו עם תביעתם בקשה למתן אורכה להגשת חוות-דעת שכזו. התובעים נימקו את אי-צירוף חוות-הדעת לתביעתם בחסרון כיס. מכל מקום, ביום 29.10.13 הוגשה חוות-דעת רפואית מטעם התובעים לתיק בית-המשפט ודומה, כי בכך נרפא הפגם של הגשת התובענה בהעדר חוות-דעת.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי אין לקבל את טענת הנתבע לפיה צירוף חוות-הדעת בשלב זה מהווה תיקון כתב התביעה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות, הן בשל כך שלא חלפה לה בנדון תקופת ההתיישנות או "תקופת ההתארגנות הראויה" כפי שפורט לעיל, והן בשל כך שחוות-הדעת לא באה להוסיף עילות על הנטען בכתב התביעה אלא לאושש עילות נטענות.

בית-המשפט הביא את דברי כב' השופט צ' זילברטל ב- רע"א 6863/12 {אמל סאלח מחאמיד נ' שירותי בריאות כללית ואח', תק-על 2013(1), 7512 (2013)}:

"... כאשר אין מדובר בהוספת עילת תביעה, אלא אך בביסוס הטענות שכבר נטענו בכתב התביעה המקורי, ניתן לתקן את כתב התביעה בדרך של צירוף חוות-דעת רפואית, גם לאחר שהתביעה התיישנה, שהרי גדרי עילת התביעה אינם נפרצים."

ובדומה דברי כב' הנשיא א' גרוניס ב- רע"א 4046/09 {התעשייה הצבאית לישראל בע"מ נ' מונסונגו, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)} כי:

"תיקון כתב התביעה במקרה זה בדרך של הוספת חוות-דעת רפואית אינו מהווה משום הוספה של עילת תביעה. כאמור, החובה לצרף חוות-דעת רפואית לכתב התביעה מעמידה דרישה לצירוף ראיה מסוג מסוים לכתב התביעה. ברור, שהדברים הכתובים בחוות-הדעת אמורים לתמוך בעילת התביעה, המפורטת בכתב התביעה. כלומר, הוספה של חוות-דעת רפואית לא אמורה להיות משום תיקון של עילת התביעה, אלא תמיכה בטענות העובדתיות המופיעות בכתב התביעה. היינו, בדרך כלל לא יהיה בתיקון כתב התביעה בדרך שלהוספת חוות-דעת רפואית משום שינוי או תיקון של עילת התביעה... לפיכך, אין בצירוף חוות-הדעת משום פגיעה במבקשת ככל שמדובר בטענת ההתיישנות."
{ראה: ת"א (יר') 22260-05-13 תמר זפרני ואח' נ' שירותי בריאות כללית מחוז דן תק-של (4), 1073}

לפיכך, אף בטענתו זו של הנתבע אין בכדי להוות עילה לסילוק התביעה על-הסף.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט, קיבל את הבקשה לדחיית תביעת הקטין בהעדר עילה ודחה את הבקשה לדחיית תביעת התובעת בשל התיישנות.

43. רשלנות רפואית - שיתוק מוחין ופיגור שכלי - הערעור נדחה
ב- ע"א 9833/09 {ל.כ. נ' מדינת ישראל המשיבה והמערערת בערעור שכנגד, תק-על 2013(3), 6722 (2013)} המערערים טענו בכתב תביעתם, כי בנסיבות העניין, כאשר המערער היה פג במצג עכוז, היה על הצוות הרפואי לבצע ביולדת ניתוח קיסרי. עוד נטען, כי ביילודו של המערער בלידה לידנית, תוך כדי סיבובו, גרמו הרופאים וצוות חדר הלידה לנזקיו של המערער.

בית-המשפט המחוזי קבע, כי מצג המערער לפני הלידה היה מצג עכוז שלם {בו ניתן לחוש, בבדיקה ידנית, הן את רגליו והן את עכוזו של העובר}, ואין מחלוקת בין המומחים, כי בנסיבות אלה, ניתן היה ליילד את המערער בדרך וגינאלית ולא היה מקום ליילדו בניתוח קיסרי.

בית-המשפט קבע, כי המערערים לא הוכיחו את התרשלותם של הרופאים בביצוע הלידה הלידנית, כמו גם בהימנעות ממתן טיפול בסטרואידים ליולדת, כפי שקבע בית-המשפט המחוזי. כמו-כן, המערערים לא עמדו בנטל הוכחת הקשר הסיבתי בין ההתרשלות הנטענת, לבין מצבו הרפואי של המערער. לפיכך, הערעור נדחה.

44. רשלנות רפואית - שירותי בריאות - בית החולים הדסה - כללית - הולדה בעוולה - תסמונת PDD- הערעור נדחה
ב- ע"א 4486/11 {פלוני ואח' נ' פלוני, תק-על 2013(3), 2301 (2013)} המערערים הם אם ובנה, אשר הגישו תביעה כנגד המשיבה, בגין הולדתו בעוולה של המערער.

המערערת, בת 36 ואם ל- 11 ילדים בעת ההריון מושא הדיון. במהלך השבוע ה- 23 להריונה אובחן, כי המערער סובל מהידרופס-פטאליס חיסוני {הצטברות נוזלים בשל אי-ספיקת הלב, שמקורה באנמיה}. המערער נולד בניתוח קיסרי בשבוע ה- 27 להריון במשקל של 1.075 ק"ג, וטופל בסיבוכים הקשורים לפגות.

בפסק-דינו של בית-המשפט קמא נקבע, כי הרופאים התרשלו בכך שלא יידעו את המערערת לגבי הסיכוי להתפתחות הידרופס אצל המערער והסיכונים הכרוכים בכך, וכי אילו נמסר למערערת מלוא המידע בדבר סיכוני ההריון, היתה בוחרת להימנע מכניסה להריון או, למצער, להפסיקו.

עוד נקבע, כי המערער סובל מתסמונת PDD, תסמונת המאופיינת בפגיעה ביכולת החברתית-סוציאלית ונמצאת על הספקטרום של אוטיזם קל יחסית, בשילוב עם פיגור קל אשר מהווה את נכותו העיקרית של המערער {בשיעור של 40%}. בנוסף, המערער סובל מקוצר ראיה {בשיעור של 25%}, מטונוס שרירים נמוך, מבעיות לעיסה ומחוסר שליטה על הסוגרים.

בית-המשפט קבע, כי קיים קשר סיבתי עובדתי בין ההידרופס לבין הלידה המוקדמת של המערער, על סיבוכי הפגות הכרוכים בכך, ומאחר שליקויי הראיה מקורם בפגות הרי שמדובר בנזק בר פיצוי. לא כך לגבי תסמונת ה- PDD, לגביה אין קשר סיבתי עובדתי בינה לבין ההידרופס או סיבוכי הפגות. נקבע, כי מקורה של התסמונת הוא בהפרעה גנטית טרום לידתית.

המערערים טענו, כי אילולא לידתו של המערער הוא לא היה סובל מנזקי ה- PDD, כך שנתמלא המבחן של הקשר הסיבתי העובדתי. ענייננו במצב בו חלק מהנזק שנגרם עקב הרשלנות ניתן היה לצפיה וחלק אחר של הנזק לא ניתן היה לצפיה.

המערערים הפנו להלכת ע"א 1326/07 {המר נ' פרופ' עמי עמית, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)} בה נקבע, כי נזקם של ההורים מציב אותם בעמדה של נפגעים עיקריים, שנפגעו ישירות מעצם העובדה שילדם נולד עקב ההתרשלות.

הפגיעה אינה נובעת ממוגבלותו של הילד, שהרי מוגבלות זו לא נגרמה בהתרשלות, אלא שהפגיעה נובעת מההוצאות של ההורים והכאב והסבל שהם חווים בעקבות הולדתו של הילד. מכאן ביקשו המערערים להסיק, כי על-פי הלכת המר הנזק הוא בעצם אירוע ההיוולדות, וזה האירוע שהיה על שירותי בריאות כללית לצפות. לשיטת המערערים, אילו המערער היה נולד בריא, אכן לא היה נזק לפצות בגינו, למעט בגין פגיעה באוטונומיה, אך משנולד עם מוגבלויות, הרי שיש לפצותו בגין מלוא הנזקים.

בית-המפשט קבע, כי דין הערעור להידחות, וכי אין מקום להכיר לא בקשר סיבתי משפטי במובנו הרגיל, ולא בקשר סיבתי משפטי ייחודי בסוגיה של הולדה בעוולה.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי אין להטיל אחריות על מזיק במקרה בו לא מתקיימת הצפיות הטכנית. תסמונת ה- PDD לא ניתנת לאבחון מוקדם, וממילא אין לראותה כסוג נזק שניתן לצפותו. כאשר הנזק אינו התממשות של סיכון עוולתי שההתנהגות יצרה, אין קשר סיבתי.

קשר סיבתי יכול אף להתקיים אם המעשה העוולתי לא יצר את הסיכון, אך הגביר את הסיכון הצפוי הלא סביר שהתממש בסופו-של-דבר, אולם אין להכיר בנזק שמקורו בסיכון בלתי צפוי {השווה לדברי השופט ריבלין בעניין הסתדרות מדיצינית הדסה בפסקה 27: "אף במסגרת דוקטרינת 'הגברת הסיכון' אין מוותרים על הדרישה, כי הנזק שהסיכון להתרחשותו גדל הוא אותו נזק שהתרחש לבסוף בפועל."}.

בית-המשפט קבע, כי המקרה שבפנינו דומה עד מאוד למקרה שנדון בעניין בני ציון, וניתן לראותו כתת-קטיגוריה של המקרים מהסוג הראשון. התוצאה בעניין בני ציון {ע"א 2714/02 פלונית ואח' נ' מרכז רפואי בני ציון חיפה ואח', תק-על 2003(4), 1666 (2003)} יפה גם לענייננו. שם, הסיכון הצפוי היה סיבוך בלידה עקב משקל-יתר, אך הסיכון שהתממש היה במישור אחר לחלוטין, מות העובר עקב הסתבכותו בחבל הטבור.

בענייננו, קבע בית-המשפט, כי יש לייחס לרופאים התנהגות עוולתית בגין הסיכונים הצפויים של הידרופס וסיבוכי פגות, אך הסיכון שהתממש היה סיכון בלתי-צפוי של תסמונת ה- PDD ממנה סובל המערער. תסמונת זו יכולה היתה להיגרם ללא קשר להידרופס, כך שמידת הזהירות הנדרשת מרופא ביחס לאבחון ההידרופס, לא השפיעה על הסיכון האינהרנטי להולדת יילוד הסובל מתסמונת PDD. נראה, כי גם פרופ' פורת יסכים, כי במקרה מעין זה אין להטיל אחריות {פורת, סיכונים עוולתיים עמ' 131-130; גלעד, גבולות האחריות עמ' 582 ה"ש 39}.

המערערים טענו, כי מחוות-דעת המומחים עולה, כי מאפייני הנזק של הידרופס וסיבוכי פגות, דומים לאלו של תסמונת ה- PDD, ובשני המקרים עלול היילוד לסבול מפיגור. לכן, לשיטתם, אין לומר כי נזקי ה- PDD, אשר דומים באופיים הכללי לנזקי ההידרופס והפגות, אינם נכללים בנזקים שהיה על המשיבה לצפות. לשיטת המערערים, גם טעמים של צדק ומדיניות משפטית, מצדיקים הטלת אחריות, מקום בו קיים דמיון בין הנזקים האפשריים.

בית-המשפט קבע, כי דין הטענה להידחות, והסביר, כי נזקים נוירולוגים דומים עשויים להיגרם הן כתוצאה מסיבוכי פגות והן כתוצאה מתסמונת ה- PDD. אולם העובדה שנזק ממקור שונה יכול להתבטא באופן דומה, אינו הופך את הסיכון הבלתי-צפוי לסיכון צפוי.

ניתן להדגים את הדברים במקרה שנדון בעניין בני ציון. הסיכון של יילוד במשקל גדול אינו רק לפרע כתפיים, אלא גם להסתבכות בלידה, שעלולה לגרום בתורה לתשניק סב-לידתי אצל היילוד ועקב כך לפגיעה מוחית. בדומה, גם חסימת חבל הטבור או הסתבכות חבל הטבור סביב צוארו של העובר עלולה להביא לתוצאה של פגיעה מוחית. העובדה ששני הנזקים דומים, אינה הופכת את הסיכון של חסימת והסתבכות חבל הטבור לצפוי.

לאור כל האמור לעיל, קבע בית-המשפט בדחותו את הערעור, כי אין קשר סיבתי משפטי בין התנהגותם העוולתית של רופאי המשיבה, אשר באה לידי ביטוי בכך שלא יידעו את המשיבה על האפשרות להפסיק את ההריון נוכח סיכוני ההידרופס.

45. הולדה בעוולה - שירותי בריאות כללית - ציסטה פוראנצפאלית - התביעה נדחתה
ב- ת"א (מרכז) 4812-07-10 {ע.א נ' שירותי בריאות כללית, תק-מח 2013(3), 466 (2013)} התובע נולד ב- 1992. עם לידתו, אובחן כסובל מציסטה פוראנצפאלית הקשורה לגוף החדר הצדדי הימני. כמו-כן נמצאה התרחבות ניכרת של החדרים הליטראלים משני הצדדים.

התובעים טענו בתביעתם, כי הרופאים המטפלים לא הסבירו להם את הפרוגנוזות האפשריות ובהן הפרוגנוזות הקשות האפשריות. לטענתם, לו היו יודעים אודות הפרוגונזות הקשות האפשריות, היו מבקשים-לבצע הפסקת הריון ואף היו מקבלים אישור לעשות זאת בתקופה הרלוונטית.

הנתבעת טענה, כי לא היה מקום להמליץ על הפסקת הריון, והוועדה להפסקת הריון לא היתה מאשרת זאת. גם התוצאה הוכיחה, כי לא הייתה לכך הצדקה, שכן התובע הוא עם פיגור קל, אך עצמאי, מנהל את חייו לבד, ויכול לעבוד.

בית-המשפט קבע, כי הפרוגנוזה לפי הנתונים שנצפו על-ידי רופאי הנתבעת לגבי התובע בהיותו עובר בשנת 1992, לא היתה גרועה וחמורה, כפי שהיא הוצגה על-ידי התובעים.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי היה מקום ליידע את ההורים בדבר האבחנה המבדלת והאפשרות לפרוגנוזה גרועה יותר, כמו גם לגבי האפשרות לשקול בקשה להפסקת הריון, אך ודאי שבמצב הדברים כפי שתואר לעיל, לא היה מקום לכך שועדת המומים תמליץ על הפסקת הריון, נוכח הפרוגנוזה הסבירה יחסית.

כמו-כן, קבע בית-המשפט, כי גם אם הפרוגנוזה היתה גרועה יותר, הרי במצב הדברים בשנת 1992, הן מבחינת הידע של הרופאים אודות המומים שנצפו, והן מבחינת התנהלותן של הוועדות להפסקת הריון, אשר לא היו מאשרות הפסקות הריון במקרים של מום שאינו עם אבחנה ודאית ושאינו מסכן חיים, לא היה מקום לצפות, כי הוועדה להפסקת הריון תאשר את הפסקת ההריון במקרה זה בשלב החיות.

זאת ועוד, גם במצב של הרחבת חדרים קיצונית מלווה בפתולוגיה נוספת לא הועלתה בספרות כלל אפשרות של הפסקת הריון בתוך תקופת החיות, אלא רק לפניה. המועד המוקדם ביותר בו ניתן היה לצפות, כי האם תגיע לוועדה להפסקת ההריון, היה לאחר הדיון הראשון בוועדת המומים ובדיקתו של פרופ' מייזנר אליו הופנתה, דהיינו בסוף שבוע 30 או תחילת שבוע 31, זמן רב לאחר תחילת שלב החיות.

אשר-על-כן, קבע בית-המשפט, כי לא הוכח שהוועדה להפסקת הריון היתה מאפשרת את הפסקת ההריון במקרה זה.

נוכח כך, קבע בית-המשפט, כי ניתק הקשר הסיבתי בין ההתרשלות במסירת המידע להורים לבין הנזק הנטען.

לאור כל האמור לעיל, קבע בית-המשפט בדחותו את התביעה, כי אין צורך לעבור לשלב השני ולבחון האם היו ההורים מבקשים להפסיק את ההריון, אילו היה נמסר להם המידע המלא, שהיה על הנתבעת למסור להם לצורך קבלת החלטה מושכלת על ידם.

46. הולדה בעוולה - שירותי בריאות כללית - לקות מוחית מסוג אנצפלוצלה - התביעה נדחתה
ב- ת"א (ב"ש) 7244-06 {ז.ג. ואח' נ' מדינת ישראל ואח', תק-מח 2013(2), 19194 (2013)} התובע 1, נולד עם לקות מוחית מסוג אנצפלוצלה {encephalocele}, יחד עם תאוֹם בריא.

תביעתם של התובעים 2 ו- 3 והקטין היא בגין "הולדה בעוולה", ובגין הטבת נזקיו של הקטין.

התובעים טענו, כי הסגל של מרפאת המומים בסורוקה התרשל בכך שלא ווידא, כי ההורים יקבלו הסבר על התחזית הרפואית, אשר כרוכה בלקות הנדונה; לרבות המלצה על הפלה.

כללית טענה נגד ההורים, כי לא התייצבו לייעוץ המשלים, שבמסגרתו היו צפויים לקבל הסברים אודות הממצא, הפרוגנוזה והאפשרות של הפלה; ולא פנו לוועדה להפסקת הריון בבקשה לאשר הפלה. לפיכך, ההורים הם האחראיים להולדתו של העובר עם הלקות.

בית-המשפט קבע, כי משההורים הדגימו היעדר עניין בגילוי מוקדם של מידע אודות מומים אפשריים בעובר, ובשקילת הפלה, גילו בכך את דעתם, כי מידע כאמור אינו מהותי עבורם.

לפיכך, המחדל בווידוא מודעותם למידע אודות הסָכות {פרוגנוזה} הכרוכה בלקות הנדונה לא פגע פגיעה קרדינאלית באוטונומיה שלהם, באופן המצדיק פיצוי בראש-הנזק של פגיעה באוטונומיה.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את התביעה.
במקרה דומה, ב- ע"א 8426/10 {ש.ש. קטין ואח' נ' דר דניאל מלאך ואח', תק-על 2013(2), 8509 (2013)} המערער נולד לפני למעלה מעשור להוריו, הם מערערים 2 ו- 3. עם לידתו אובחן המערער כסובל ממום בלבו ומתסמונת דאון. ההיריון שהביא ללידת המערער היה העשירי במספר עבור אימו, שהיתה אותה עת בת 45. במהלך ההיריון, טופלה ולוותה האם על-ידי מומחה ברפואת נשים ומיילדות, ד"ר דניאל מלאך, אשר נתן שירותיו במסגרת קופת-חולים מאוחדת בה היו חברים ההורים. במהלך הריונה, נערכה לאם בדיקת "סקירת מערכות בסיסית", שנערכה על-ידי משיב 2, ד"ר דניאל פולק.

כשש שנים לאחר הולדת המערער, הגישו ההורים תביעה בשמו ובשמם נגד המשיבים, בגדרה יוחסה לאחרונים רשלנות אשר הובילה להולדתו של המערער בעוולה. לאמור, לו פעלו המשיבים בסבירות לגילוי המומים, היו ההורים פועלים להפסקת ההיריון.

המערערים טענו בבית-המשפט המחוזי, כי ד"ר מלאך לא הציע להם לבצע בדיקות שמקובל לערוך במהלך ההיריון, במיוחד נוכח גילה המתקדם של האם, אשר ודאי היתה נעתרת לביצוען. בהקשר זה הודגש, כי לו היו הבדיקות מגלות או מעלות חשד לקיומו של מום ביילוד, ודאי היו ההורים פועלים להפסקת ההיריון.

באשר לד"ר פולק, נטען, כי הלה התרשל כאשר לא הבחין במום בליבו של המערער בבדיקה שערך. על רקע האמור עתרו המערערים לפצותם בגין ההוצאות הדרושות להם לגידולו ולצרכיו המיוחדים של המערער, על-מנת שיהנה מאיכות חיים סבירה. עוד נתבקש פיצוי בגין אבדן הנאות החיים, אבדן כושר השתכרות וכאב וסבל של המערער והוריו.

המשיבים טענו, כי אין הם חייבים לשאת בנזקים שאירעו למערער, שכן התנהלותה של האם היא שמנעה את ביצוע הבדיקות לאיתור מומים מולדים. הוסף, כי ההורים משתייכים לזרם חרדי של חסידי חב"ד וכי האם הודיעה למשיבים, כי בכל מקרה, וללא קשר לתוצאה של בדיקה זו או אחרת, לא תבצע הפסקת היריון הנוגדת את אמונתה הדתית האישית.

לאחר שבחן את טענות הצדדים ונתן דעתו לראיות ולחוות-דעת המומחים שהוצגו בפניו, החליט בית-המשפט המחוזי לדחות את התביעה.

בית-המשפט קבע, כי סירובה העקרוני של האם לבצע הפלה מהווה טענה שמכסה לא רק את אי-ביצוע בדיקת מי השפיר, אלא גם מהווה נימוק לאי-הצעתן של הבדיקות האחרות. זאת, גם בשל היחס בין הבדיקות.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את הערעור.

47. רשלנות רפואית - "כולסטזיס של היריון" - התביעה התקבלה - נפסק סך של 910,000 ש"ח
ב- ת"א (חי') 3590-02-11 {פלונית ואח' נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, תק-של 2013(2), 61524 (2013)} נדונה תביעת הורים כנגד הנתבעת לתשלום פיצויים בגין נזקים שנגרמו להם עקב פטירת עוברם ברחם האם.

התובעת, ילידת 1979, נכנסה להיריון בחודש אוקטובר 2009, כאשר לה ולבן זוגה, התובע לא היו ילדים לפני היריון זה.

בהיותה בשבוע +25 להריונה, אושפזה התובעת לראשונה בבית-החולים רמב"ם בעקבות צירים מוקדמים. במהלך אשפוז זה התובעת קיבלה טיפול שנועד להפסקת הפעילות הרחמית וכן ניתן לה טיפול תרופתי אשר נועד להקדים את הבשלת ריאות העובר {צלסטון}, במידה ויהא צורך להקדים ולחלץ את העובר מבעוד מועד.

הצירים המוקדמים חלפו במהלך האשפוז הראשון והתובעת שוחררה לביתה.

התובעת אובחנה כסובלת מתסמונת המכונה "כולסטזיס של היריון", תסמונת שמשמעותה הפרעה בהפרשת נוזלי המרה מהכבד אשר מופיעה כתוצאה ועל רקע ההיריון. תסמונת זו מתבטאת בתחושת גרד עזה בגוף האישה ההרה ובעליה ברמת חומצות המרה בדם ובערכי אנזימי הכבד, כאשר הטיפול הניתן לתסמונת זו הינו סימפטומטי, דהיינו, טיפול בתסמיני המחלה בלבד.

מחלת הכולסטזיס כרוכה בסיכון עוברי, כאשר הטיפול התרופתי שניתן לאם ההרה אינו מקטין את סיכון היתר העוברי הכרוך במחלה.

במהלך האשפוז השני, התובעת התלוננה מפעם לפעם, כי היא אינה חשה את תנועות העובר ברחמה, ובחלק מהניטורים העובריים שבוצעו לה, נצפו האטות משתנות בדופק העוברי, כמתועד ברישומים הרפואיים.

בניטור עוברי שבוצע לתובעת ביום 28.05.10 בשעות הבוקר, נצפתה ירידה משתנה עמוקה בדופק העוברי {שנמשכה כדקה} ובעקבות זאת הורו הרופאים בבית-החולים רמב"ם להגביר את תכיפות הניטורים ל- 3 פעמים ביממה.

למחרת בשעות הערב, התלוננה התובעת שוב, כי היא אינה מרגישה תנועות עובר ובניטור עוברי שבוצע הודגמה ירידה עמוקה וממושכת בדופק העוברי {במשך 4 דקות}, בצידה נרשם על גבי סרט הניטור "טכני".

בבוקר יום ראשון, 30.05.10, החליט הצוות הרפואי בבית-החולים רמב"ם לשחרר את התובעת מאשפוז, עקב ירידה בתחושות הגרד של התובעת וירידה ברמת אנזימי הכבד בדמה. ניטור עוברי אשר בוצע לתובעת בבוקר השחרור היה תקין.

במכתב השחרור מבית-החולים הונחתה התובעת להמשיך בטיפול התרופתי, לעקוב אחר תנועות עובר ולשוב לבית-החולים במקרה של ירידת מים, דימום או צירים. בנוסף, הונחתה התובעת להגיע לביקורת במרפאת היריון בסיכון פעם בשבוע.

לאחר שחרורה מבית-החולים שהתה התובעת בביתה, כאשר חשה לסירוגין בירידה בתנועות העובר. ביום 01.06.10 בשעות הבוקר, פנתה התובעת מיוזמתה למרפאה של קופת-חולים כללית באזור מגוריה לאחר שלא חשה בתנועות העובר; בבדיקת אולטרא סאונד שנערכה לה במרפאה לא נצפה דופק עוברי והיא התבשרה, לדאבון הלב, כי העוברית שברחמה נפטרה. בעקבות זאת הופנתה התובעת בדחיפות לבית-החולים.

בית-המשפט קבע, כי הנתבעת לא יידעה את התובעת, כי העובר שברחמה מצוי בסיכון מוגבר למצוקה והציגה בפני התובעים מצג לפיו, הבעיה בכבד ממנה סבלה התובעת נפתרה ולפיכך היא משתחררת מבית החולים.

כמו-כן הוכח, כי הנתבעת לא הנחתה את התובעת בדבר החשיבות בירידה בתחושת תנועות עובר במצבה הנתון ובדבר חובתה לשוב לבית-החולים בדחיפות במצב של ירידה בתחושת תנועות העובר. דברים אלה לא נאמרו לתובעת ולא נכתבו במסגרת ההמלצות במכתב השחרור.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי בנסיבות העניין לא היה מקום לסמוך על תחושת תנועות העובר על-ידי התובעת בביתה, ללא מעקב רפואי ראוי. התובעת העידה, כי היו פעמים שחשה תנועות עובר ופעמים שלא חשה תנועות או שחשה בהן פחות, הן במהלך האשפוז, והן לאחר ששוחררה לביתה. עדותה של התובעת כאמור היתה מהימנה על בית-המשפט ועלתה בקנה אחד עם התיעוד הרפואי הקיים.

מבחינת מכלול הראיות עלה, כי לא ניתן היה לסמוך על תחושת התנועות על-ידי התובעת כמדד אמין ובלעדי לתנועת העובר ברחמה, ובמצב דברים זה לא היה מקום להסתמך רק על תחושות התובעת, ללא מעקב רפואי מתאים.

מכאן, ברי כי גם בהנחיות הנתבעת בשחרור התובעת מבית החולים, חרגה הנתבעת מסטנדרט זהירות סביר והתרשלה שעה שלא מסרה לתובעת את מלוא המידע בדבר הסיכון המוגבר בו נתון עוברה ובדבר הצורך בהגעה מידית לבית-חולים בכל מקרה של ירידה בתחושת תנועות העובר.

התנהלות זו של הנתבעת יש בה גם כדי לבסס פגיעה באוטונומיה.

לאחר בחינת מכלול הנסיבות, קבע בית-המשפט, כי הנתבעת התרשלה שעה ששחררה את התובעת מאשפוז והנחתה אותה לביצוע ניטור עוברי אחת לשבוע.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי הוא מקבל את חוות-דעתו של ד"ר הורנשטיין, כי הנתונים הספציפיים של התובעת חייבו את המשך אשפוזה, לשם ביצוע ניטור תכוף, כשם שפעל בית-החולים לפני שחרורה וכי ניטור התובעת 3 פעמים ביממה, בנוסף לניטורים בעקבות תלונותיה על ירידה בתנועות עובר, היה בו, ברמת סבירות גבוהה, לאתר מצוקה עוברית ולהציל את העובר.

על-כן, קבע בית-המשפט, כי שחרורה של התובעת מבית-החולים היווה חריגה מסטנדרט הזהירות הסביר {השווה: ע"א 2299/03 מדינת ישראל נ' טרלובסקי, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

בית-המשפט קבע, כי תהליך הירידה בתנועות עובר שחשה התובעת משחרורה מבית החולים ועד להעדר תחושות עובר ברחמה, שיקף את המצוקה העוברית אשר קדמה למות העובר, ואילולא שוחררה התובעת מבית-החולים ניתן היה לבצע ניטור בתכיפות ובהתאם לתלונותיה על ירידה בתנועות העובר וניתן היה למנוע את מות העוברית שברחמה. לפיכך, מתקיים בענייננו קשר סיבתי עובדתי בין ההתרשלות לבין הנזק.

הוכח בענייננו, כי היה סיכון מוגבר למצוקה עוברית {בהסתברות של כ- 30%} וכי היה סיכון מוגבר למוות תוך רחמי, כאשר הנתבעת החליטה על שחרורה של התובעת מבלי ליידע אותה בדבר הסיכונים בהם נתון עוברה. המומחים מטעם שני הצדדים העידו על כך שעוברה של התובעת היה בסיכון מוגבר למצוקה עקב תסמונת ה- ICP וכי הסיכון נשאר על כנו גם כאשר הוחלט על שחרורה של התובעת מבית-החולים.

כמו-כן הוכח, כי במהלך אשפוזה של התובעת היו ניטורים לא תקינים אשר העידו על מצוקה עוברית, כאשר אלה היו צריכים להדליק "נורה אדומה" באשר להמשך מעקב אחר מצב העובר.

במצב דברים זה, בית-החולים והצוות הרפואי אשר טיפל בתובעת יכול היה לצפות, כי שחרור התובעת מאשפוז ללא מעקב תכוף אחר מצב העובר עלול להוביל לכך שתתרחש מצוקה עוברית אשר תוביל למות העובר.

נוכח ידיעת הצוות הרפואי באשר לסיכוני תסמונת הכולסטזיס ביחס לעובר ובאשר לסיכונים הספציפיים בהריונה של התובעת, בהתייחס לקשייה לעקוב אחר תנועות עובר ולניטורים אשר הדגימו האטות ממושכות בדופק העובר במהלך האשפוז, ברי שהיה על הנתבעת לצפות את התרחשותה של מצוקה עוברית אשר תחייב חילוץ מוקדם של העובר בהליך רפואי מיידי.

משכך, קבע בית-המשפט, כי בנסיבות דנן מתקיים גם קשר סיבתי-משפטי בין ההתרשלות לנזק. אשר-על-כן, בית-המשפט חייב את הנתבעת לשלם לתובעים סך של 910,000 ש"ח, וכן סך של 216,000 ש"ח בגין הוצאות משפט.

48. רשלנות רפואית - בית החולים הסהר האדום - מיקרוצפליה - התביעה נדחתה
ב- ת"א (יר') 11067-12-09 {עזבון המנוח מוחמד תמימי ואח' נ' בית-חולים הסהר האדום ואח', תק-מח 2013(2), 17268 (2013)} התובעים טענו, כי המנוח נולד עם מיקרוצפליה, מום שניתן היה לאבחנו במהלך ההיריון. נטען, כי מעקב ההיריון נוהל אצל נתבע 1 באופן רשלני.

כך, בין היתר, אף שהוריו של המנוח הינם בני דודים, לא הומלץ על ייעוץ גנטי ועל בדיקות נדרשות נוספות. בדיקות כאלה נדרשו ביתר שאת בהתחשב בעובדה שאחיו של המנוח, מוחמד, שנולד כשלוש שנים קודם לכן, סובל משיתוק מוחין, ובהתחשב בכך שבמשפחה המורחבת מחלות נוספות. כמו-כן, כנטען, סקירת מערכות מפורטת שנעשתה בבית-החולים מוקאסד, בוצעה גם היא באופן רשלני. לגישת התובעים, אילו נעשה מעקב היריון כנדרש, היתה המיקרוצפליה מאובחנת בתקופת ההיריון וההורים היו מפסיקים את ההיריון. התובעים הוסיפו וטענו לנזק ראייתי בגין רישום לקוי בכל הנוגע לטיפול הרפואי רלהיפוך נטלים.

הנתבע 1 טען, כי דין התביעה להידחות בשל פגמים בזהות התובעים ובשל התיישנות, כמו גם שיהוי; המנוח נולד בריא ואין הוכחה, כי סבל ממיקרוצפליה מלידתו; לא היתה כל התרשלות מצד נתבע 1; ההורים לא מסרו את המידע אודות גורמי סיכון משפחתיים; אין ולא הוכח קשר סיבתי בין תחלואיו של המנוח לבין מעקב היריון.

נתבע 2 טען בכתב הגנתו טענות מטענות שונות, וביניהן, כי מעקב ההיריון לא נעשה אצלו, וכי בשלב שבו הגיעה אליו תובעת 2 היא קיבלה את הטיפול והייעוץ המתאימים; כי ביצוע הפלה לא היה אקטואלי בשעה בה נעשתה אצלו הבדיקה, בשלב מתקדם של ההיריון ועוד. בסיכומים אף הועלתה טענה, כי הבדיקה שעליה מבקשת תובעת 2 להסתמך לא בוצעה אצל נתבע 2, אלא במרפאתו הפרטית של ד"ר נביל תואבתה, ברמאללה. כן נטען, כי לא הוגשה חוות-דעת תומכת בטענת רשלנות מצדו של נתבע 2.

בית-המשפט קבע, כי הנזק שנטען כי התרחש במקרה דנן, כעולה מכתב התביעה ומחוות-דעתו של המומחה מטעם התובעים, הוא לידתו של המנוח כמיקרוצפלי. דא עקא, מבחינת מכלול הראיות עלה, כי לא הוכח שהמנוח נולד מיקרוצפלי. הראיה היחידה שהובאה לכך נעוצה בחוות-דעתו של הגניקולוג מטעם התובעים, ד"ר זילברמן. בחקירתו הנגדית הסכים ד"ר זילברמן, כי איבחון של מיקרוצפליה נעשה בעת ולאחר הלידה ולא בבדיקות סקר בעת ההיריון. כן הסכים ד"ר זילברמן, כי המומחה הרלוונטי לאיבחון מיקרוצפליה לאחר הלידה הוא רופא ילדים או נוירולוג. לא הובאה בפני בית-המשפט חוות-דעת של רופא ילדים או נוירולוג בדבר מצבו של המנוח.

באשר לאבחון מיקרוצפליה עם הלידה במקרה דנן, הלכה למעשה, בשעה שנולד המנוח הוא לא אובחן בבית-החולים, נתבע 1, כמיקרוצפלי, אחרי שנבדק בידי רופא ילדים. לדברי תובעת 2, אבחונו של המנוח כמיקרוצפלי התברר לה מפי רופא בירדן, אשר ערך צילום ראש למנוח בהיותו כבן חצי שנה. בעקבות זאת התברר, כי מרפסיו של המנוח סגורים והראש קטן. תובעת 2 הוסיפה והעידה, כי גם קודם לבדיקה זו המנוח נבדק ונמדד, לרבות מדידות ראש שנעשו לו במעקב גדילה בעמאן.

כן העידה תובעת 2, כי בבדיקות השונות שנעשו עד לגיל חצי שנה, לא אובחנה בעיה בראשו של המנוח. בנסיבות אלו, קבע בית-המשפט, כי לא ניתן לקבוע ממצא בדבר לידת המנוח עם מום של מיקרוצפליה.

בנסיבות אלו, קבע בית-המשפט, כי לא ניתן לבסס על חוות-דעתו של הגניקולוג, ד"ר זילברמן, ממצא בדבר לידת המנוח עם מום של מיקרוצפליה.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי לשם הוכחת קשר סיבתי בין הנזק הנטען לבין ההתרשלות, היה על התובעים להוכיח, כי המנוח נולד עם מום מולד, מיקרוצפליה, שניתן היה לגלותו אילו ניתן הייעוץ הגנטי הנדרש ומעקב היריון היה מותאם לנסיבות. התובעים לא הגישו כל חוות-דעת בעניין זה. כאמור, חוות-הדעת היחידה שהגישו היתה זו של הגניקולוג ד"ר זילברמן. לא הוגשה מטעם התובעים חוות-דעת מטעם גנטיקאי, או מומחה אחר, אודות המום עימו נולד המנוח וטיבו.

בנוסף, הלכה למעשה, לאחר לידתו של המנוח, קיבלו ההורים ייעוץ גנטי. נתוני ייעוץ גנטי זה לא הובאו בפני בית-המשפט ולא הוצגו בחוות-דעת מומחה לתחום או בדרך אחרת. כפי שהעיד ד"ר זילברמן, הנתונים העולים מייעוץ כזה עשויים היו לסייע בבירור מקור בעיותיו של המנוח, ואף היו עשויים לסייע בכל הנוגע לבירור מקור בעיותיו של אחיו, הסובל משיתוק מוחין.

נתוני הייעוץ הגנטי, כפי שניתן בדיעבד, היו יכולים ללמדנו אודות קיומו או אי-קיומו של קשר סיבתי בין אי-ההפניה לייעוץ גנטי לבין לידתו של המנוח במומו הנטען. כך, ייתכן שהייעוץ והבירור הגנטי לימדו, כי הקשר המשפחתי הקרוב בין ההורים הקים הסתברות גבוהה ללידת ילדים עם מומים, ובאופן ספציפי, המום שנטען, כי המנוח סבל ממנו.

ייתכן גם שהייעוץ והבירור הגנטי היו מובילים למסקנה בדבר היעדר חשש כאמור, ובדבר העדר זיקה בין מצבו של המנוח לבין קרבת המשפחה בין ההורים, תוך התייחסות לשאלה אם מומו גנטי, אם לאו. התובעים נמנעו מלחשוף נתון זה בפני בית-המשפט.

במצב זה, לא הוכח הקשר הסיבתי הנדרש. הימנעותם של התובעים מלחשוף ולפרט את ממצאי הייעוץ הגנטי שניתן להם לאחר לידת המנוח, עשויה להוות אינדיקציה לכך, כי אילו נחשפו ממצאי הייעוץ והבירור, היה הדבר מוביל למסקנה הפוכה מזו התומכת בתביעתם.
לאור כל האמור לעיל, קבע בית-המשפט בדחותו את התביעה, כי במקרה דנן לא הוכח, כי תוחלת חייו של המנוח קוצרה בגין ההתרשלות.

49. רשלנות רפואית - שירותי בריאות כללית - "הולדה בעוולה" - התביעה נדחתה
ב- ת"א (חי') 5508-07 {עיזבון המנוח ר ח ואח' נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות ואח', תק-של 2013(2), 40887 (2013)} התובעים טענו, כי הנתבעת התרשלה כלפיהם במהלך מעקב ההיריון, באופן אשר מנע מהם את יכולת הבחירה באם להמשיך בהיריון ולהביא ילד לעולם, אם לאו.

בין היתר טענו התובעים, כי הנתבעת לא רשמה בתיק הרפואי של התובעת את העובדה, כי ס' סובל ממחלה מטבולית שאובחנה סמוך לאחר לידתו והיתה ידועה לאחות ואשר במסגרת תפקידה טיפלה גם כן בס'. תחת זאת, האחות רשמה בתיק הרפואי של התובעת, כי ס' סובל מליקויי שמיעה, זאת ותו לו.

כמו-כן, הנתבעת הגדירה את ההיריון כהיריון רגיל, אף כי מדובר בהיריון בסיכון, דבר שהיה מחייב מעקב שונה מהמעקב שהיה בפועל ; הנתבעת הפנתה את התובעת לייעוץ גנטי באיחור וגם זאת מבלי לצרף תיעוד רפואי כלשהו או לציין כי ס' חולה במחלה מטבולית. בנסיבות העניין, הייעוץ הגנטי היה חלקי ולמעשה חסר כל תועלת. כמו-כן, בהתחשב במועד בו הופנתה התובעת לייעוץ גנטי, העובר נכנס לשלב החיות ולפיכך לא היה ניתן לקבל אישור הוועדה המוסמכת להפסקת ההיריון.

עוד טענו התובעים, כי בתום הייעוץ הגנטי נמסר לתובעים מס' 3-2, כי התוצאות תועברנה לתחנת טיפת חלב וכך אכן היה. על-אף זאת, מעולם לא ניתן לתובעים מס' 3-2, לא במעמד קבלת הייעוץ הגנטי ולא בשלב מאוחר, כל הסבר אודות המחלה או הבדיקות שיש לבצען על-מנת לבחון באם המחלה קיימת אצל העובר. מחדלה הנ''ל של הנתבעת בולט במיוחד בהתחשב בעובדה, כי בייעוץ הגנטי נקבע, כי קיים סיכון מוגבר מאוד שהעובר נושא מחלה גנטית קשה בדומה למחלתו של ס'.

לולא רשלנות הנתבעת כמפורט לעיל, התובעת היתה מבצעת הפלה ובכך היה נמנע הנזק שנגרם לתובעים בעקבות לידתו של ר' ז"ל.

הנתבעת טענה, כי המעקב אחר ההיריון נשוא התביעה נעשה ללא דופי וזאת לאור מכלול הנתונים. ההיריון היה בסיכון נמוך ולא היה כל קריטריון המצדיק סיווגו כהיריון בסיכון גבוה.

עוד הוסיפה הנתבעת, כי הבדיקות שבוצעו במהלך ההיריון, לרבות בדיקת אולטרסאונד וסריקת מערכות, היו תקינות.התובעת לא ידעה למסור לצוות תחנת טיפת חלב מידע בדבר טיב מחלתו של ס'. על-אף זאת, וגם בהעדר התוויה רפואית מספקת ומטעמי זהירות, צוות התחנה הפנה את התובעת לקבלת ייעוץ גנטי.במסגרת הייעוץ הגנטי נקבע מפורשות, כי "בהעדר אבחנה מדוייקת לא ניתן לאמוד את הסיכון במדוייק או להמליץ על בדיקות טרום לידתיות."

במסגרת הייעוץ הגנטי הומלץ לתובעת לבצע מספר בדיקות, אשר ממילא צוות התחנה הפנה אותה לביצוען. מכל מקום, בעזרת אותן בדיקות לא ניתן היה לאבחן את מחלתו של ר ז"ל במהלך ההיריון. תובעים מס' 3-2 קיבלו הסברים ביחס לתוצאות הייעוץ הגנטי הן במכון הגנטי והן בתחנת חלב ובחרו להמשיך בהיריון למרות שידעו על סיכון של 25%, כי יוולד להם ילד חולה במחלתו של ס'.

בנסיבות המקרה לא היתה כל הצדקה להמליץ לתובעת להפסיק את ההיריון או להפנות אותה לוועדה להפסקת היריון. למעלה מהצורך, גם באם התובעת היתה פונה לוועדה להפסקת היריון, הרי בהתחשב בנתוני ההיריון והקריטריונים שהיו מקובלים דאז, ממילא לא היה ניתן אישור הפסקת היריון.
כמו-כן, הוסיפה הנתבעת, כי צוות תחנת טיפת חלב הסתמך על הייעוץ הגנטי בו נקבע כי הסיכון שייוולד ילד חולה במחלתו של ס' הינו 6.25% בלבד, שאין בו זכר לסיכון של 25%.

בית-המשפט קבע, כי יש לדחות את טענת מומחה התובעים כאילו הייעוץ הגנטי היה חלקי. כאמור, מומחה התובעים אינו מומחה בתחום הגנטי והוא גם הוסיף ואישר, כי מעולם לא עשה אבחון גנטי לקביעת מידת הסיכון להישנות מחלה גנטית זו או אחרת. מניין אפוא למומחה התובעים לקבוע אם הייעוץ הגנטי שניתן במקרה דנן היה על סמך מידע חלקי או מלא?!

עוד הוסיף בית-המשפט, כי בפרק "הדיון" בייעוץ הגנטי נרשם מפורשות, כי:

"בהעדר אבחנה מדוייקת (למחלתו של ס' ז"ל) לא ניתן לאמוד את הסיכון במדוייק או להמליץ על בדיקות טרום לידתיות."

לאור זאת, עולה ומתחייבת המסקנה, כי הבדיקות עליהן המליץ המכון הגנטי בעקבות הייעוץ שניתן לתובעים מס' 3-2 אינן רלוונטיות להערכת הסיכון, כי ר ז"ל יסבול מאותה מחלה ממנה סבל ס' ז"ל, על כל המשתמע מכך מבחינת קבלת ההחלטה להפסקת ההריון והסיכויים לקבלת אישור הוועדה להפסקתו.

ודוק, ככל ונפלה טעות בקביעת המכון הגנטי, לפיה, אין מקום להפניית התובעת לבדיקות טרום לידתיות בהעדר אבחנה למחלתו של ס', הרי אין לזקוף זאת לחובת הנתבעת כאשר ממילא התובעים חזרו בהם מתביעתם נגד המכון הגנטי.

בנוגע לבדיקת סקירת המערכות, היתה בין הצדדים בעלי הדין מחלוקת באם התובעת אכן ביצעה במהלך ההיריון סקירת מערכות, כטענת הנתבעת, אם לאו, כטענת התובעים. בית-המשפט קבע, כי למחלוקת הנ"ל, כמו גם לתוצאות בדיקת סקירת מערכות, אין משמעות רבה, אם בכלל, וזאת מהטעם הפשוט, כי כבר בהמלצות המכון הגנטי צויין, כי הבדיקה "אינה מאפשרת לאתר עובר נגוע בדומה לס'." יתירה מכך, גם מומחה התובעים העיד מפורשות, כי אין כל קשר בין סקירת מערכות לבין זיהוי המחלה עצמה.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי ממכלול העדויות עלה, כי גם לאחר שנאמר לתובעים מס' 3-2, כי קיים סיכון של עד 25%, כי ר ז"ל יסבול מאותה מחלה ממנה סבל סהנא ז"ל, הם בחרו שלא להפסיק את ההיריון. והנה, בייעוץ הגנטי נקבע, כי "הסיכון להישנות מצב הדומה לס' בהריון אצל התובעת מוגבר מאד מסיכון הרקע (מגיע עד 1:16 (6.25%), כאשר סיכון הרקע מוערך ב-6%".

בנסיבות העניין, קבע בית-המשפט, כי הסיכון המוערך בייעוץ הגנטי, שהוא נמוך בהרבה מהסיכון שנמסר להורים בעל-פה, לא היה מצדיק מבחינת התובעים להפסיק את ההיריון, ולעניין זה אין נפקא מינא באם הייעוץ הגנטי היה מתבצע בשלב החיות של העובר {החל מהשבוע ה- 24 להיריון} או בשלב מוקדם יותר.

בסיכומיהם טענו התובעים, כי מאחר וצוות תחנת טיפת חלב לא נתן להם הסבר ביחס לתוצאות הייעוץ הגנטי, הרי המשך הריונה של התובעת ולידתו של ר' ז''ל מהווה פגיעה באוטונומיה וגם מטעם זה יש לפסוק פיצוי לזכותם.

בית-המשפט קבע, כי אין לקבל את הטענה לעיל, לא מבחינה עובדתית ולא מבחינה משפטית. מהבחינה העובדתית הוכח, כי במהלך הייעוץ הגנטי ניתן לתובעים מס' 3-2 הסבר ופירוט ובמהלכו אף נאמר להם, כי הסיכון שהעובר סובל מאותה מחלה ממנה סבל ס' ז"ל, מגיע עד ל- 25%.

מההיבט המשפטי, לא בכל מקרה שבו הופרה חובת הגילוי ביחס לטיפול הרפואי, המטופל זכאי לפיצוי עבור הנזק שנגרם לו כתוצאה מאותו טיפול, אלא עליו להוסיף ולהוכיח, כי לו נמסר לו מלוא המידע הרלוונטי אודות הטיפול הרפואי, הוא היה נמנע מביצועו. במילים אחרות, על התובע להוכיח קיום קשר סיבתי בין ההתנהגות הרלשנית, הפרת חובת הגילוי, לבין הנזק שנגרם לו בעקבות ביצוע הטיפול הרפואי {ראה גם ע"א 2781/93 דעקה נ' בית חולים כרמל חיפה ואח', פ"ד נג(4), 526, 564, 574 ו- 576 וכן ע"א 6153/97 שטנדל נ' פרופ' שדה, פ"ד נו(4), 746, 761-760}.

לאור כל האמור לעיל, קבע בית-המשפט בדחותו את התביעה, כי גם משהוסבר לתובעים מס' 3-2, כי קיים סיכון של עד 25% שהעובר חולה באותה מחלה כמו ס' ז"ל, ועל-אף זאת הם בחרו להמשיך בהריון, הרי קבלת הסבר נוסף ביחס לתוצאות הייעוץ הגנטי, בו נקבע סיכון נמוך בהרבה, לא היתה משנה במאומה וממילא הם היו בוחרים להמשיך בהריון.

50. רשלנות רפואית - בית-חולים הדסה - תסמונת דאון - התביעה נדחתה
ב- ת"א (יר') 2285-08 {ח'דר בדר ואח' נ' דר רשיד גאראללה, תק-מח 2013(2), 11638 (2013)} טענו התובעים, כי היתה רשלנות רפואית של הנתבע במהלך ההיריון שהסתיים בלידתו של התובע 1 כשהוא לוקה בתסמונת דאון ובבעיות רפואיות נוספות.

התביעה הוגשה כשהתובע 1 היה כבן 17 שנה על-ידי התובע 1 ועל-ידי הוריו {התובעים 3-2}. אמו של התובע 1, היא ילידת שנת 1945 והייתה כבת 46 שנים בעת ההיריון שבו עסקינן.

כבר בביקור הראשון קבע והסביר ד"ר גאראללה לתובעת, כי בגין גילה המתקדם, הריונה הוא בסיכון גבוה לעובר עם תסמונת דאון ואנומליות כרומוזומליות אחרות. הוא דן עמה על הצורך לביצוע דיקור מי שפיר בהמשך. בביקור החוזר המטופלת 'לא נלהבה' ודחתה את המלצתו לבירור גנטי בבית-חולים הדסה וביצוע דיקור מי שפיר ואף גם לא לביצוע תבחין משולש. דחייתה היתה למרות שהרופא טרח והמליץ שוב על ביצוע הבדיקה והוסיף, כי היא אינה כרוכה בתשלום.
בית-המשפט אימץ את חוות-דעתו של המומחה מטעם בית-המשפט, אשר לפיה הנתבע לא התרשל ולא עוול כלפי התובעים באופן שיש להביא לחיובו בנזיקין.

התובעים לא העלו טענות חזיתיות נגד מסקנותיו ונגד חוות-דעתו.

בית-המשפט ציין חיזוקים נוספים לתוצאה לפיה דין התביעה להידחות:

ראשית, קיימת סתירה בין האמור בכתב התביעה, לפיו התובעת 2 הגיעה אל הנתבע לשם מעקב היריון, אל מול האמור בתצהירה, לפיו התכוונה לבצע הפלה ולשם כך פנתה אל הנתבע.

שנית, טענות התובעים בדבר מצב כלכלי קשה ושיקולים שנבעו ממנו נסתרות לנוכח העובדה שהתובעת 2 פנתה אל הנתבע באופן פרטי וגם את הלידה ביצעה בבית-חולים פרטי.

שלישית, הציון ברישומי הנתבע, כי לא תהיה עלות לבדיקה עומדת בסתירה לטענת התובעת 2, כי לא ביצעה את הבדיקה משום שחששה שעלות הבדיקה יקרה ולא תואמת את יכולתה הכלכלית.

רביעית, טענות התובעים בדבר חששות של התובעת 2 מביצוע הבדיקה אינן עולות בקנה אחד עם העובדה שההיריון דנן בא לאחר שורה ארוכה של לידות קודמות.

חמישית, ככל שהדבר עשוי להיות רלבנטי, הרי שהנתבע הותיר רושם מהימן יותר מן התובעת 2 ומבתה, אשר גם הסתבכו בעניין תכלית הגעתה של התובעת 2 אל הנתבע {הפלה או מעקב}.

בית-המשפט קבע, כי די באמור לעיל, כדי להצדיק את דחיית התביעה. עם-זאת, הוסיף בית-המשפט הערות נוספות:

הערה ראשונה, עניינה בכך שעלינו לזכור, כי התביעה דנן מתייחסת להיריון משנת 1991. מובן שאת התנהלות הנתבע יש לבחון לפי הסטנדרטים הרלבנטיים לאותה תקופה. מכאן שנהלים מאוחרים יותר {כגון נוהל משנת 1992 לעניין בדיקת שקיפות עורפית או נהלים משנים 1993 ו- 2001 בדבר אופן שמירת מסמכים} אינם רלבנטיים. כך גם עניינים הנובעים לראשונה מחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996.

הערה שניה, מתייחסת לתצהירו של ד"ר עבד אלסלאם. עד זה העיד על האופן שבו יש להבין את הקיצורים שברישומי הנתבע {כי יש להבינם כפי שהבינו המומחה מטעם הנתבע והמומחה מטעם בית-המשפט ולא כפי שהבינו המומחים מטעם התובע}.

עדות כזו ניתן להגיש בתצהיר ואין צורך בחוות-דעת רפואית לתכלית זו. מכל מקום, לתוצאה הסופית דלעיל מגיעים גם מבלי לזקוף לחובת התובעים את הימנעותם מחקירתו של עד זה.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את התביעה.

51. היקף חובותיו של מכון בדיקה ליידע את הנבדק או הנבדקת באשר לתוצאות הבדיקה - הערעור נדחה
ב- ע"א 237/11 {דר תאופיק נסייר נ' שירותי בריאות כללית ואח', תק-על 2013(2), 5186 (2013)} המחלוקת בין הצדדים היתה מחלוקת עקרונית באשר להיקף חובותיו של מכון בדיקה ליידע את הנבדק או הנבדקת במישרין באשר לתוצאות הבדיקה.

הצדדים לא חלקו על כך שבהתאם לפסיקתו של בית-המשפט, האחריות למעקב אחר המצב הרפואי של המטופלים היא של הרופא המטפל, על סמך תוצאות של הבדיקות שנמסרות לידיו. עם-זאת, עמדתו של המערער היתה שעובדה זו אינה פוטרת את הרופא הבודק מאחריות, ולו חלקית, להודיע לנבדקת בנסיבות כמו אלה שבפנינו מהם הממצאים העיקריים של הבדיקה.

בית-המשפט קבע, כי ברגיל, אחריותו של מכון בדיקה מתמקדת בעריכת הבדיקה באופן מקצועי ובמשלוח התוצאות לרופא המטפל {ראה גם ע"א 6023/97 טייג נ' גלזר, פ"ד נג(2), 840}. בהתחשב בכך, השאלה שהתעוררה היתה, האם יש מקום לחייב מכון בדיקה שאינו מטפל בנבדק באופן שוטף להתריע בפניו על משמעות מטרידה של תוצאות בדיקה מעבר לרישום או אמירה שגרתיים שיש לחזור עם תוצאות בדיקה לרופא המטפל.

שאלה זו אינה קלה, ובאי-כוח המערער לא ביססו את טענותיהם בעניינה על הפנייה לפרקטיקה הרפואית המקובלת או על דיון ממצה בשיקולים המצדיקים הכרה בחובה שנטענה על-ידם.

מחד גיסא, ניתן לגרוס שהתרעה בפני נבדק על המשמעות של תוצאות הבדיקה גם על-ידי הגורם המאבחן {בנוסף לרופא המטפל} היתה יכולה לצייד את הנבדק במידע חיוני שיזרזו לחזור אל הרופא המטפל ולהציג לו שאלות חשובות באשר להמשך הטיפול, כמו גם, במקרים מסויימים, לבצע בירור עצמאי באשר לאפשרויות העומדות בפניו {תוצאה שהיא לכאורה רצויה הן מן הפן של שיקולי יעילות והן מבחינת ההגנה על האוטונומיה של החולה}.

מאידך גיסא, יש שיקולים נכבדים השוקלים גם כנגד מסירת מידע על-ידי הגורם המאבחן. מתן הסבר מלא על תוצאות הבדיקה ומשמעותן על-ידי הגורם המאבחן שאינו הגורם המטפל כרוכה בסיכונים, בשל אי-ראיית התמונה בכללותה, ואף תוך העמדת החולה במצב של סיכון רגשי בלתי מבוקר {בשל אי-מודעות מלאה למצבו הנפשי}.

על-כן, ההכרעה בשאלה זו אינה פשוטה. זאת ועוד, התשובה לה, אמורה להביא בחשבון גם גורמים נוספים ובהם סוג הבדיקה וזהותו של הגורם שעורך את הבדיקה או מוסר את התוצאות {רופא או, להבדיל, בעל מקצוע פארא-רפואי או אף גורם משרדי}. יש אף להניח, כי אף לו הוכרה חובה כאמור, הרי שהיא היתה מוגבלת למתן אינדיקציה ראשונית באשר לממצאים. במקרה הרגיל, את התמונה המלאה אמור להציג, מטבע הדברים, הרופא המטפל.

מכל מקום, בנסיבות העניין, קבע בית-המשפט, כי ההכרעה העקרונית בכל אלה אינה נחוצה, והיא עולה מן ההכרעה העובדתית בפסק-דינו של בית-המשפט קמא. בית-המשפט קמא דחה את טענת המערער, כי ד"ר ויינר לא הסביר למשיבה 5 את ממצאי הבדיקה.

בעניין זה הסתמך בית-המשפט קמא על עדותו של ד"ר ויינר, כי הוא נוהג להסביר לנבדקות במצב דברים כגון זה את המשמעות של תוצאות הבדיקות, תוך התחשבות בכך שאך הגיוני הדבר שד"ר ויינר אינו זוכר פרטיה של בדיקה שנערכה לפני 20 שנה.

בית-המשפט קמא מצא את עדותה של המשיבה 5 בכל הנוגע לטיפול שקיבלה מן המשיבים 2-1 כ"מגמתית", ויש להניח שביסס את מסקנתו האמורה גם על כך. אשר-על-כן, קבע בית-המשפט, כי אין לומר שמכון הבדיקה לא עמד בחובה שהיתה מוטלת עליו, ככל שהיתה כזו.

כמו-כן, בית-המשפט לא ראה מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית-המשפט קמא, המבוססות היטב על החומר הראייתי שהונח בפניו, כי הטיפול במשיבה 5 נשאר באחריותו של המערער ולא עבר לאחריות המשיבים 2-1.

למעלה מן הצורך, ציין בית-המשפט, כי על-פי נייר העמדה העדכני של החברה הישראלית לאולטרה-סאונד במיילדות וגניקולוגיה, המשקף, על-פי האמור בו, את הפרקטיקה הרפואית המקובלת זה שנים רבות, במקרה של "ממצאים חריגים" בבדיקת אולטרה-סאונד "האחריות הרפואית הכוללת חלה על הרופא המטפל של האישה" ו"על הרופא המטפל חלה האחריות להפנות את האישה לייעוץ נוסף, בדיקות נוספות, המשך טיפול, מעקב, והסבר מפורט על הממצאים ומשמעותם".

בהמשך נקבע, כי "הרופא הבודק יתעד את הממצא במכתב בצורה ברורה, יתאר לנבדקת את הממצאים וימסור לה את דו"ח הבדיקה לצורך העברתו לרופא המטפל". נייר העמדה מגביל איפוא את אחריותו של הרופא הבודק למסירת מידע בסיסי, והיא אינה משתרעת לעבר דיון בהמלצות באשר להמשך הטיפול. בהתחשב בכך, ניתן אף לומר שבהתאם לפרקטיקה הרפואית, לפחות כפי שהיא עולה מנייר העמדה, בנסיבות העניין הושגה התכלית העיקרית שאותה נועדה לשרת מסירת המידע על-ידי הרופא הבודק, חזרת החולה לרופא המטפל להמשך הטיפול.

נייר עמדה מסוג זה אמנם לא היה מייתר את הדיון המשפטי בשאלת היקף האחריות של הרופא הבודק, אילו התעורר בפני בית-המשפט, אך הוא מבטא עמדה מקצועית שהיתה רלוונטית לדיון {דנ"א 7794/98 משה נ' קליפורד, פ"ד נז(4), 721, 745-744, 757 (2003); ע"א 935/95 משה נ' קליפורד, פ"ד נב(4), 736, 752-747 (1998); ע"א 3108/91 רייבי נ' וייגל, פ"ד מז(2), 497, 509 (1993)}. לאור כל האמור לעיל, הערעור נדחה.

52. רשלנות רפואית - "הולדה בעוולה" ו"חיים בעוולה" - תסמונת דאון - התביעה נדחתה
ב- ת"א (חי') 1235-07 {פלונית ואח' נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, תק-מח 2013(2), 5138 (2013)} התובעים טענו, כי הנתבעים התרשלו בכך שלא הפנו את האם לביצוע בדיקות לאבחון תסמונת דאון במהלך הריונה, ואף לא יידעו אותה אודות האפשרות לבצע בדיקות אלה ואודות הסיכון המוגבר לתסמונת נוכח גילה של האם. לטענתם, בעקבות התרשלות הנתבעים לא אובחנה התובעת כלוקה בתסמונת דאון בעת ההיריון ועל-כן לא ביצעה האם הפסקת ההיריון.
בית-המשפט הקדים את המאוחר וקבע, כי התובעים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכיח, כי על-פי הפרקטיקה המיילדותית שהיתה מקובלת בשנת 1987, נהוג היה לבצע המתת עובר ברחם אמו בשבוע 28-27 של ההיריון, על-מנת להביא להפסקת ההיריון. הפועל היוצא מכך הוא שלא הוכח שגם לו אובחנה תסמונת דאון בעובר, היה מתקבל אישור הועדה המוסמכת לכך להפסיק את ההיריון. משכך, ניתק הקשר הסיבתי בין ההתרשלות הנטענת לבין הולדת התובעת.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי לא הוכחה פרקטיקה נוהגת בשנת 1987 לביצוע דיקור מי שפיר בשבוע 25 של ההיריון, ואם היה ניתן לאם אישור חריג לבצע בדיקה זו, עדיין אין בכך לשנות מן התוצאה לפיה, בשלב בו היתה אמורה להתקבל תוצאת הבדיקה, לא היה ניתן להפסיק את ההיריון נוכח היות העובר בר חיות והעדר פרקטיקה נוהגת להמתת העובר ברחם אמו בשנת 1987.

53. רשלנות רפואית - השראת לידה שהובילה למות העובר ולכריתת רחמה של התובעת - התביעה התקבלה - בית משפט פסק לתובעת סך של 900,000 ש"ח
ב- ת"א (ב"ש) 4541-05 {ס א. ק. ואח' נ' המרכז הרפואי סורוקה ואח', תק-של 2013(1), 70355 (2013)} התובעת טענה, כי הנתבעים גרמו לה לנזק רפואי צמית, בכריתת רחמה ונזקים חמורים נוספים, בהם מות בנה שנפטר 40 דקות לאחר לידתו.

התובעת, בת 23, בהריון שני, לאחר היריון ראשון תקין. בשבוע 39+3 להריונה, חשה בצירים, כאבים קשים ולחץ בבטן תחתונה. לפיכך, פנתה לחדר מיון בית-החולים סורוקה.

זמן קצר לאחר מכן נבדקה ושוחררה לביתה, לאחר שנמצא, כי היא אינה בלידה פעילה. באותו יום, לפנות ערב, חזרה ופנתה לחדר המיון. סמוך לשעה 18:00 אושפזה, לאחר שבמהלך ניטור עוברי, נצפתה האטה אקראית חד-פעמית בדופק העובר.
כאמור, לאחר שנצפתה האטה אקראית חד-פעמית בדופק העובר, {מ- 160 פעימות לדקה, ירד הדופק ל- 90 פעימות לדקה, למשך כ- 2.5 דקות}, אושפזה התובעת להשגחה וניטור דופק העובר. עד לשעה 21:30, נצפו צירים לא סדירים, דופק עוברי תקין ופתיחת הצוואר נותרה ללא שינוי, 1 ס"מ. בשעה 21:30, ניתנה ההוראה להשראת לידה, אשר ביצועה החל בהוראה להכנסת קטטר אמברי לתוך צוואר הרחם, {מדובר בבלון שמטרתו יצירת גירוי מקומי והגברת הפעילות הרחמית לפתיחת הצוואר וכחלק מהשראת הלידה}. הקטטר הוחדר בשעה 22:05.

לאחר חצות, הועברה התובעת לחדר לידה עקב כאבים. במוניטור נצפתה התפתחות צירים סדירים. כשעתיים לאחר מכן, בשעה 03:45 הוחלט להגביר את קצב הצירים על-ידי מתן פיטוצין לתוך הוריד. נולד ילוד זכר. 40 דקות לאחר מכן, הופסקו מאמצי החייאת הילוד. מעט לאחר מכן, הובהלה התובעת לחדר ניתוח, ורחמה נכרת להצלת חייה.

התובעת טענה, כי ננקטו מהלכים רשלניים רבים, אותם היא מיקדה בנקודות המרכזיות וכטענתה: להחלטה בדבר השראת הלידה, לא היתה אינדיקציה לכך וההחלטה לא היתה סבירה, שכן לא היה די בהאטת הדופק החד-פעמית ; ככול שהיה מקום לבצע השראת לידה, כיוון שהיא פרוצדורה מסוכנת, יש צורך בהוראה ברורה לכך; השימוש בקטטר אמברי להשראת לידה, אינו מקובל, ועלול לגרום לנזק לצוואר הרחם ולקרע ברחם; מתן פיטוצין, עצם השימוש, המינון המוגבר ומשך השימוש; מהלך בלתי תקין של הלידה, תוך זמן קצר לקראת השעה 12:00 פתיחה מלאה, מפתיחה של 2.5 ס"מ, דבר המדבר בעד עצמו למהלך לא תקין של הלידה; הדימום והקרע ברחם, מרגע שנצפה דימום, היה מקום לביצוע ניתוח דחוף, בשל חשש לקרע ברחם.

הנתבעים הכחישו את טענות התובעת, וייחסו את הדברים, לסיטואציה נדירה של "לידה חטופה", אשר בעטיה ישנה התרחשות שלא ניתנת לצפיה מראש, עקב מצב שבו תהליך הלידה מתקדם לפתע בתוך זמן קצר, מצב נדיר אשר במסגרתו לא ניתן להיערך ולתת מענה רפואי.

בית-המשפט קבע, כי בהתאם לרישום הרפואי, מצבה של התובעת בשעה 21:30 לא היה מצב לידה, הצירים לא היו סדירים, ולא היה כל סימן למצוקה עוברית. ד"ר זולוטניק אישר, כי צוואר הרחם בשלב זה היה ארוך ואחורי.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי הריונה של התובעת היה בסיכון נמוך. לפיכך, ההחלטה על השראת הלידה, היתה נקודת ציון מהותית בסטיה וחריגה מהסטנדרט הרפואי התקין, ללא אינדיקציה רפואית, בניגוד לנוהל המחלקה המחייב התייעצות עם רופא בכיר, נוהל שנועד למנוע החלטות הרות גורל של השראת לידה, מהלך רפואי בעל סיכונים רבים, כאשר אין הצדקה לכך.

לפיכך, קבע בית-המשפט, כי הנתבעים התרשלו בכול הנוגע להחלטה בדבר השראת הלידה ללא כל אינדיקציה רפואית כמו מצוקת עובר, ללא אישור או התייעצות עם רופא בכיר בניגוד לנוהל המחלקה וללא שהתובעת היתה במצב הגופני המתאים.

במצב דברים זה, הנטל עבר לנתבעים ולפיהם, לא פעולתם היא שהביאה לתוצאה הקשה, אלא כהשערתו של פרופ' אוהל, "לידה חטופה", כלומר מקרה נדיר שלא ניתן היה לחזותו מראש. בית-המשפט קבע, כי הנתבעים לא עמדו בנטל זה ומכאן שלא נשלל הקשר שבין ההחלטה השגויה על השראת הלידה, לתוצאה.

בית-המשפט קבע, כי אף אם הוא היה קובע שאין להפוך את נטל הראייה, מסקנתו היתה, שהתובעת הוכיחה את הקשר הסיבתי שבין ההחלטה על השראת הלידה לבין התוצאה. שריר הרחם גורה במשך שעות ארוכות, ללא שהגוף היה מוכן לכך, בהזלפת פיטוצין, לכל הפחות, על הגבול העליון של משך הזמן המקובל, דבר שהביא לכך שבתום 14 שעות ו- 20 דקות רחמה של התובעת קרס, ונוצר בו קרע, תוך דימום רב שנצפה בחדר הלידה.

התובעת הוכיחה קשר סיבתי משפטי ועובדתי, ברמה הנדרשת מבחינת נטל השכנוע במשפט אזרחי, כי התוצאה לא באה באופן אקראי שלא ניתן היה לצפות. במשך זמן זה של למעלה מ- 14 שעות, שריר הרחם התכווץ פעם אחר פעם בניסיונו לדחוף את העובר, אולם הצוואר הנוקשה לא אפשר לוולד להיכנס לתעלת הלידה, עד לקריעת השריר, דבר שהיה נמנע, אילולא ההוראה להשראת הלידה.

התובעת הוכיחה, כי הנתבעים פעלו בסטיה מהסטנדרט הרפואי, ופעולה זו הביא לנזק של כריתת רחמה. באשר למצב הילוד, בית-המשפט מצא להעדיף את מסקנת מומחה הנתבעים ולפיה העובר נולד כשהוא במצב של מוות קליני, הגם שבמשך 40 דקות נערכו מאמצי החייאה, ולמרות סימני החיים, היכולים להתרחש במצב של פגיעה בלתי-הפיכה בגזע המוח.

באשר לטענת התובעת בדבר תקיפה ופגיעה באוטונומיה, קבע בית-המשפט, כי השראת הלידה בוצעה בניגוד לנוהל המחלקה, ללא אינדיקציה רפואית, החלטה רפואית שהביאה לתוצאה הקשה.

התובעת טענה, כי היא לא נתנה את הסכמתה להשראת הלידה, ולא קיבלה כל הסבר אודות הסיכונים הטמונים בכך. ד"ר זולוטניק שהחליט על השראת הלידה לא זכר, כי שוחח עם התובעת בעניין זה. בתצהירו, ד"ר זולוטניק לא התייחס לנקודה זו. אין כל רישום, כי ניתן הסבר כלשהו. מומחי הצדדים ואף עדי הנתבעים אישרו, כי ישנן יולדות רבות שאינן מעוניינות בהשראת לידה.

אין מחלוקת בסיכונים שבהשראת לידה ולא היתה כל סיבה שלא להעביר את המידע לתובעת, ולשתף אותה בהחלטה זו, כמו גם שהיה לה זמן לשקול את הדברים. לא ניתן לומר, כי חזקה על יולדת סבירה שהיתה מסכימה לקבל המלצה על השראת לידה בנתוני התובעת, כאשר האלטרנטיבה היא כנראה, המשך המתנה וקבלת משככי כאבים.

בית-המשפט קבע, כי ההלכה הפסוקה מיעטה להשתמש בעוולת התקיפה, בכול הנוגע לקבלת טיפול רפואי {ראה גם ע"א 2781/93 דעקה נ' בי"ח כרמל פ"ד נג(4)526, (1999); ע"א 1303/09 מרגלית קדוש נ' בית החולים ביקור חולים, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}, ונסיבות תיק זה אינן חריגות ומצדיקות סטיה מהלכה זו, כשאין ספק, כי התובעת ידעה שמטרת הטיפול קשורה בלידה, ולפיכך, בית-המשפט דחה את טענותיה לתקיפתה.

באשר לטענת הפגיעה באוטונומיה, קבע בית-המשפט, כי יש לראות את הפגיעה בזכות לאוטונומיה כחלק מעוולת הרשלנות ולא כעוולה חוקתית עצמאית ונפרדת.

יחד-עם-זאת, מדובר בפיצוי שיכול להצטבר לפיצוי עבור הנזק הלא ממוני, ככול שנפסק פיצוי שכזה. הנתבעים טענו, כי כדבר שבשגרה, ד"ר זולוטניק נתן הסבר על כל פעולה שביצע. בית-המשפט קבע, כי טענה זו לא התבססה על כל רישום ונטענה באופן סתמי. ניתן היה להביא את הרופאה שטיפלה בפועל ורשמה את הוראת ד"ר זולוטניק.

מדובר בהחלטה על ביצוע פעולה רפואית, שיש יולדות רבות שאינן מאשרות אותה, כפי שהעיד ד"ר זולוטניק. פרופ' מימון העיד על דרישת אישור רופא בכיר, בשל סיכוני השראת הלידה.

בית-המשפט קבע, כי הנתבעים הפרו את זכותה של התובעת לאוטונומיה, ולמרות ידיעתה באופן כללי, כי מבוצעות פעולות לקידום הלידה, אין להניח, כי התובעת אילו היתה מקבלת את מלוא ההסברים היתה מסכימה לה. לפיכך, בית-המשפט פסק פיצוי על-סך של 150,000 ש"ח, בשל הפגיעה באוטונומיה.

לאור כל האמור לעיל, קבע בית-המשפט, כי לאור קביעת חבות הנתבעים, יש לפסוק לתובעת פיצוי בסך כולל של 900,000 ש"ח.

54. רשלנות רפואית - שירותי בריאות כללית - גמדות {אכונדרופלזיה} - התביעה נדחתה
ב- ת"א (יר') 3204-09 {מ.מ. נ' דה ניו ג'רוזלם קומפני בע"מ ואח', תק-מח 2013(1), 17361 (2013)} התובע נולד בבית-החולים "דה ניו ג'רוסלם הוספיטל". לאחר לידתו זוהו ראש גדול וגפיים קצרות. הועלה חשד לאכונדרופלזיה {מומים במערכת השלד המביאים לגמדות}, והאבחנה אושרה באופן סופי בבדיקה מולקולרית שבוצעה בבית-החולים "הדסה" בשנת 2007.

התביעה הוגשה בגין רשלנות במעקב ההיריון שהביאה לכך שמומו של התובע לא אובחן מבעוד מועד ולפיכך לא נמנעה לידתו. התביעה, יש לומר, הוגשה בטרם ניתן פסק-דינו של בית-המשפט העליון ב- ע"א 1326/07 {המר נ' פרופ' עמית, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}, בו ביטל בית-המשפט את עילת התביעה של היילוד בגין "חיים בעוולה" ושימר את עילת התביעה של ההורים בגין "הולדה בעוולה".

על-פי הוראת המעבר שנקבעה בפסק-הדין, תוצאת ביטול עילת התביעה של היילוד לא תחול על תיקים תלויים ועומדים, וכזה הוא התיק במקרה דנן.

בית-המשפט קבע, כי התסמונת ניתנת לזיהוי רק בשליש השלישי של ההיריון, שכן המדובר בתהליך פרוגרסיבי, המתפתח במהלך ההיריון {יוער, כי סוג האכונדרופלזיה ממנה סובל התובע היא אכונדרופלזיה הטרוזיגוטית. הסוג האחר, אכונדרופלזיה הומוזיגוטית, הוא חמור יותר וניתן לאבחון קודם לכן.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי בשנת 2007 נכנס לתוקף נייר העמדה של האיגוד הישראלי למיילדות ולגינקולוגיה, אשר החליף את נייר העמדה הקודם משנת 2000. נייר עמדה זה שינה באופן מהותי את היקף הבדיקות. בין היתר מומלץ על-פיו לבצע בדיקת אולטרה סאונד בשליש השלישי של ההיריון, ואשר תכליתה הערכת גודל העובר ומשקלו. על-אף שנייר זה לא היה בתוקף בזמן הרלוונטי, ביצע ד"ר מוהתדי בדיקות אולטרה סאונד בשליש השלישי של ההיריון לשם הערכת משקל העובר, ופעל, איפוא, על-פי אמות מידה גבוהות מן הנדרש אותה עת.

כמו-כן, מאחר שמחלתו של התובע אינה תולדה של אכונדרופלזיה במשפחה, ברור, כי לא היתה כל אינדיקציה לעריכת סקירה מכוונת לעצמות הארוכות, אשר אינה נעשית, על דרך השגרה, בשליש השלישי של ההיריון, ואשר עשויה היתה לגלות את המום לו אכן נערכה בשלב זה. בא-כוח התובע לא טען אחרת.

פרופ' ענתבי העיד, כי בתקופה הרלוונטית הסטיה מן הנורמה נקבעה כסטיה של למעלה משבועיים מגיל ההיריון, ולא באמצעות אחוזונים. שני המומחים הסכימו עם ראייתו של ד"ר שוקרון את הבדיקה כתקינה.

עדותם של המומחים, היתה מקובלת על בית-המשפט שקבע, כי התביעה לא הביאה ראייה לסתור את עדותם. מכאן, שבעת ביצוע הבדיקה סטיה מן הנורמה הוגדרה כסטיה של למעלה משבועיים, ומאחר שהמדידה לא הצביעה על סטיה כזו, הרי שמסקנתו של ד"ר שוקרון היתה מסקנה נכונה.

לפיכך, לא הוכחה כל רשלנות מצידו של ד"ר שוקרון, והתביעה נגד שירותי בריאות כללית נדחתה.

בית-המשפט קבע, כי גיל ההיריון הינו נתון "קשיח", שנקבע בשליש הראשון של ההיריון, תוך השוואת הגיל האולטרה סונוגרפי למועד וסת אחרון. ככל שיש התאמה עד טווח של שבוע, מועד הווסת האחרון הוא נקודת ההתייחסות לקביעת גיל ההיריון, וזה המועד המלווה את מעקב ההיריון עד סופו. משכך, גיל ההיריון של אם התובע בעת סקירת המערכות היה 21+6.
בתקופה הרלוונטית, נקבעה כחריגה מהנורמה כל סטיה שמעל לשבועיים מגיל ההיריון. מאחר שאורך הפמור התאים לשבוע 20+1, פרשנותו של ד"ר שוקרון את הבדיקה כתקינה, היתה נכונה.

גם אם נלך לשיטת האחוזונים, קביעתו של ד"ר שוקרון, כי המדובר באחוזון ה- 11 לא נסתרה {ואף אושרה על-ידי ד"ר קלמן}. ואם כך, גם לשיטה זו המדובר בממצא תקין שלא היה מקום להורות על מעקב חוזר לגביו או על הפנייה לבירור נוסף, בהינתן שהמדובר בהיריון נטול סיכון מיוחד וללא רקע של אכונדרופלזיה במשפחה.

הנה-כי-כן, לא רק שטענותיו של בא-כוח התובע אינן נתמכות בחוות-דעת רפואית מטעמו ומהוות שינוי חזית, אלא שבית-המשפט אף לא מצא להן כל תימוכין בעדויות ההגנה אותן ביקש התובע לגייס לטובתו.

באשר לחובת היידוע, קבע בית-המשפט, כי אין המלצה מטעם משרד הבריאות או מטעם האיגוד הישראלי למיילדות ולגינקולוגיה לבדיקת ביומטריה עוברית בשליש השלישי של ההיריון, כחלק משגרת המעקב. כך העיד גם פרופ' ירון:

"אם המדינה או המצב יחליטו שכל אישה צריכה לעשות אולטרה סאונד כל חודש ונמדדות לה את כל ההצעות(?) בביומטריה, יכול להיות שלא ייוולדו ילדים עם אכונדרופלזיה. אבל אם זה לא כך ואם הנורמה לפי שאני מבין שלא חייבים לעשות את המעקבים האלה, אז ימשיכו להיוולד ילדים עם אכונדרופלזיה שהיא, דרך אגב, לא נחשבת דבר הכי חמור."

גם פרופ' ענתבי העיד, כי ביומטריה עוברית בשליש השלישי היא בדיקה שהלכה והתפתחה. זו לא היתה בדיקה שגרתית ולא היתה כל הנחייה לבצע אותה. לא היתה לד"ר מוהתדי כל סיבה לדווח עליה לתובעת, שכן היא לא היתה מקובלת כבדיקה המראה משהו נוסף. ועוד העיד, כי מצופה מרופא לנהוג לפי הכללים המקובלים והם אלה הכתובים בניירות העמדה של האיגוד המקצועי הרלוונטי ובחוזרים של משרד הבריאות, ולכך יש להוסיף גם את נוהגם של הרופאים שהרופא המסוים נמנה עימם.

מכל השיקולים הללו, של האיגוד הגינקולוגי, של משרד הבריאות ושל רופאי הקהילה, הוא לא היה חייב לעשות את זה. לדידו, ד"ר מוהתדי אף פעל מעל לסטנדרט המקובל בקהילה, שכן עשה הערכת משקל, מה שלא היה מקובל אותה עת באוכלוסיה הזו. גם פרופ' ירון סבר, כי אין חובה על רופא מטפל ליידע את המטופלת ביחס לכל האפשרויות האופציונאליות מבחינת אבחון, וכי סטנדרט ההתנהגות הסביר הוא מה שקובעים האיגודים המקצועיים. בחינה לאחר מעשה אינה הוגנת.

בית-המשפט קבע, כי ביומטריה עוברית בשליש השלישי של ההיריון לא היתה חלק משגרת המעקב בתקופה הרלוונטית, ועל-פי הראיות שבאו בפני בית-המשפט, היא לא היתה בדיקה שגרתית ולא נתפסה כבדיקה שיש בה כדי להביא לגילוי נוסף. בנסיבות אלה, וכשלא עמדה בפני ד"ר מוהתדי אינדיקציה לסיכון מיוחד, קבע בית-המשפט, כי לא ניתן לייחס לו רשלנות בכך שלא יידע את אם התובע בדבר האפשרות לבצע את הבדיקה במסגרת פרטית.

המסקנה היא, כי ד"ר מוהתדי, שאינו מומחה לאולטרה סאונד ולא התיימר להציג עצמו ככזה, קיבל לידיו בדיקה תקינה של סקירת מערכות, ללא כל אינדיקציה לממצא חריג המחייב מעקב.

המשך המעקב האולטרה סונוגרפי, שכלל לא היה מחוייב אותה עת על-פי הנהלים וההמלצות, נעשה לצורך הערכת משקל וגיל העובר, כדי לוודא שאין עיכוב בצמיחת העובר. תוצאות הבדיקות שערך ד"ר מוהתדי היו תקינות, ועל כך אין חולק. המום ממנו סובל התובע הינו מום נדיר, והבדיקה שביצע ד"ר מוהתדי אינה מוכוונת לאבחונו. עוד הוסיף בית-המשפט, כי בחוות-הדעת מטעם התובע כלל לא נטען, כי בבדיקה לשם הערכת משקל ניתן לזהות, כעניין מובן מאליו, קיצור משמעותי בעצם הפמור. משכך, קבע בית-המשפט, כי לא היתה כל התרשלות מבחינתו של ד"ר מוהתדי בכך שלא זיהה קיצור של הפמור יחסית לגיל ההיריון בשליש השלישי של ההיריון, בבדיקות שביצע לשם הערכת משקלו וגילו של העובר. לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחתה.

55. רשלנות רפואית - בית-החולים לגליל מערבי נהריה - שיתוק על-שם "ארב" {Erb's Palsy} בזרוע ימין - התביעה נדחתה
ב- ת"א (מרכז) 12630-09-08 {פלונית והוריה נ' מדינת ישראל משרד הבריאות, תק-מח 2013(1), 14200 (2013)} נדונה תביעה בגין רשלנות רפואית בלידה שגרמה לתובעת 1, שיתוק על-שם "ארב" {Erb's Palsy} בזרוע ימין. נכותה הרפואית נאמדת ב- 40% על-ידי מומחה מטעמה וב- 30% על-ידי מומחה הנתבעת.

ממסכת הראיות עלתה תמונה של ילדה בת 12, מטופחת ומוכשרת, שהוריה דאגו במהלך השנים לטיפולים שונים שניתנו לה ולחינוכה הטוב, שטיפחו את יכולותיה למרות מגבלותיה, כדי כך שהשתתפה בחוגי כדורסל, שחיה, טניס, וגם למדה לנגן באורגנית {אם כי ביד אחת בלבד, בשל נכותה}. ההשקעה ההורית המשמעותית ביחד עם כוח רצון רב ומיוחד, הביאו את התובעת למצב תפקודי טוב מאוד יחסית למגבלותיה. עם-זאת, בעינה נותרה נכות פיסית ניכרת ומשמעותית, שמגבילה את השימוש בידה הימנית של התובעת, ואשר עלולה להשפיע לרעה על התפתחותה הנפשית בהתבגרותה של התובעת ובבגרותה.

התובעים טענו לשני פגמים מהותיים בניהול הלידה: האחד, ההחלטה שלא ליילד בניתוח קיסרי, אלא בלידה וגינאלית.

השני, כי המיילדת הפעילה כוח חריג בחילוץ היילוד. בנוסף טענו התובעים, כי לידה וגינאלית לאחר לידה בניתוח מחייבת נוכחות רופא בכל מהלך הלידה, או לפחות בדיקה כל חצי שעה. טענה נוספת של התובעים היתה, שלא נוהלה רשומה רפואית ראויה, ומשכך מועבר נטל השכנוע לכתפי הנתבעת.
הנתבעת הכחישה את טענות התובעים, וטענה, כי הנזק נגרם לתובעת עוד בחייה כעובר ברחם אמה, ולמרבה הצער לא ניתן היה למנוע אותו. הנתבעת הבהירה, כי הלידה נוהלה כלידה רגילה, וכי לא היה כל צורך בהפעלת כוח מיוחד, ואין כל הוכחה שכך היה. ההחלטה ליילד את התובעת בלידה וגינאלית היתה נכונה וסבירה, וגם היולדת הסכימה לכך.

בית-המשפט הסביר, כי שיתוק על-שם ארב, שמופיע עקב מתיחה של המקלעת העצבית של הזרוע היוצאת מן הצואר, ידוע בספרות, ועלול להיגרם במנגנונים שונים: במהלך ההריון וגדילת העובר ברחם אמו; במשך הלידה עצמה, כאשר כתוצאה מכוחות הלידה הטבעיים נתקעת כתף אחת בתעלת הלידה {פרע לידת כתפיים}; ובמהלך חילוץ הוולד מרחם אמו בשלב הסופי של הלידה. הווצרות השיתוק במהלך ההריון אינה ניתנת לחיזוי באמצעים ידועים כיום.

היתקעות בתעלת הלידה שכיחה יותר וניתנת לחיזוי ולמניעה במקרים שבהם צפוי משקל גבוה במיוחד של היילוד {מקרוסומיה מעל 4,500 גר'}, וסכרת הריונית. במקרים אלו מומלץ לבצע ניתוח קיסרי במטרה למנוע את הנזק. הצדדים הסכימו, כי לא ארע פרע לידת כתפיים בעניננו.

בחוות-דעתו טען פרופ' הרמן, כי הפעולה היחידה שיכול היה רופא לעשות הוא יילוד מכשירני, פעולה שדווקא עלולה להגביר את הסיכון לפרע כתפיים. נטען כי דרבון היולדת ללחוץ נעשה רק בסוף השלב השני ולא רצוי לעשות כך קודם ליציאת הראש.

לטענה, כי רופא היה מבצע חיתוך חיץ {אפיזיוטומיה} השיב פרופ' הרמן, כי מזה יותר מעשור אין מבצעים חיתוך חיץ בלידות ראשונות כשיגרה; כי המגמה היא להימנע מחתך חיץ ככל הניתן; כי חתך חיץ מבוצע כדי לקצר שלב שני מוארך; וכי חתך החיץ לא מונע פרע כתפיים, לא מקל על חילוץ הכתף בלידה רגילה ולא מסייע בחילוץ כתף תקועה בתמרון על-שם מקרוברטס ולחץ על חיקי. לשיטת פרופ' הרמן, יש צורך בחתך חיץ כדי לחלץ כתף תקועה בתמרונים בהם המיילד מכניס את היד לנרתיק {מה שלא נעשה כאן}.

בחוות-דעתו המשלימה הדגיש פרופ' הרמן, כי אין כל יתרון להלחצה מוקדמת במניעת טראומה. כתימוכין לטענתו, הביא מחקר {שפורסם בשנת 2000} אשר מסקנתו היתה, כי הלחצה מאוחרת היא אסטרטגיה יעילה המפחיתה את שיעור הלידות הקשות בקרב מבכירות.

פרופ' דוד סבר, כי:

"לא צריך להיות פרע כתפיים כדי שיהיה קושי להוציא את הכתף. יש והכתף יוצאת על-ידי אותה משיכה עדינה, יש והכתף לא משתחררת כתוצאה מהמשיכה העדינה ואז האלטרנטיבה האחת, הלא טובה היא למשוך בכוח."

אך פרופ' הרמן סבר כי:

"כאשר אין לידת פרע כתפיים מידת הכוח אינה חריגה וגדולה והיא לא אמורה לגרום למתיחה של העצבים ולשיתוק על-שם ארב."

בית-המשפט קבע, כי אמרה זו אינה עולה בקנה אחד עם אחד המאמרים הרפואיים עליהם הסתמך פרופ' הרמן {מאמרו של יצחק בליקשטיין - "פרע לידת כתפיים - עיון חוזר בחלום הבלהות של המיילד"}. שם צויין כי פגיעה במקלעת הזרוע יכולה להיגרם גם לאחר לידה רגילה. כיוון שלא ניתן לדעת מהו הכוח שהופעל בלידה, ניסו לבחון שאלה זו על-ידי הדמיה.

בין היתר נמצא, כי "ללא קשר למין המיילד ולניסיונו, הכוח חרג מעל ערך תיאורטי של היווצרות נזק ב- 31% מה"לידות הרגילות", ב- 74% מה"לידות הקשות", וב- 82% מלידות פל"כ. המחברים הוכיחו בדרך מעבדתית את שידוע מאז ומתמיד, כי המשך משיכת הראש בכוח לאחר זיהוי פל"כ, עלול להסב נזק למיקלעת הזרוע. הדמית הלידות הרגילות הראתה, שגם בתנאי מעבדה, שאינם דומים במאומה לתנאי הדחק בלידה אמיתית, מופעלים בשליש מהמקרים כוחות המסוגלים לפגוע במיקלעת הזרוע. המחברים לא הסבירו את הפער העצום בהסתברות הנזק לפי הדגם לבין שיעורי הנזק במציאות".

פרופ' הרמן שלל את הטענה בדבר הכוח שהפעילה המיילדת ואמר, כי התובעים מתארים לידה רגילה, שהחלק האחרון שלה מהיר למדי. בעדותו העריך את השלב שבין יציאת הראש לבין יציאת גוף הוולד כולו ב- 50-30 שניות. יתרה מזו, המיילדת ביצעה הרחבה ידנית של הפות, פעולה שנועדה לאפשר יילוד לדני ללא צורך בחיתוך חיץ. לו היתה המיילדת ממהרת היתה מבצעת חיתוך חיץ, שהיה מקצר את השלב השני של הלידה.

לאור האמור לעיל, קבע בית-המשפט, כי לא ניתן להוכיח את טענת ההורים שאינה נתמכת בשום עדות נוספת, כי המשיכה בוצעה בכוחניות ובאופן רשלני. התובעים גם לא הוכיחו, כי היה קושי בחילוץ הכתפיים אשר הצדיק משיכה כוחנית. ההיפך הוא הנכון, אין מחלוקת, כי חילוץ התובעת היה מהיר, מה שמתיישב עם המסקנה, כי הלידה התנהלה כלידה "רגילה".

לפיכך, התובעים לא הרימו את נטל ההוכחה להראות שגרסתם אודות הפעלת כוח פיסי מוגזם בחילוץ התובעת בלידה מסתברת יותר מטענת הנתבעת, כי כוח כזה לא הופעל.

בהעדר ראיות נוספות, אין להסתפק בהתרשמות של התובעים, כנה ככל שתהיה.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את התביעה, משום שלא הוכחה רשלנות רפואית מצד הנתבעת, וגם לא הוכחה הטענה של אי-מתן הסכמה מדעת ופגיעה באוטונומיה של האם על גופה.

56. רשלנות רפואית - בית חולים לניאדו - שיתוק מוחין - התביעה התקבלה {2.145 מיליון ש"ח}
ב- ת"א (ת"א) 68905-06 {עז' ב' א' ז"ל ואח' נ' בית חולים לניאדו ואח', תק-של 2013(1), 42414 (2013)} נדונה תביעת רשלנות רפואית שהוגשה על-ידי הקטין א' ב' ז"ל והוריו, נגד בית-החולים 'לניאדו' בנתניה, בשל ניהול רשלני של לידתו של א' שנולד ביום 2002, כשהוא באפגר 1 ללא נשימה, ונזקק להחייאה. לא' נגרם נזק מוחי איסכמי בשל תשניק סב לידתי, והוא נותר עם שיתוק מוחין קשה ונכות בשיעור 100%.

א' נפטר ביום 08.01.06 בהיותו כבן 3 שנים וחודשיים והתביעה תוקנה כך שעזבונו בא במקומו, ותוקנו אבות הנזק.

התובעים טענו בכתב התביעה, כי הצוות הרפואי לא שעה להאטות דופק קשות וממושכות של העובר, שנמשכו שעות, שרק לאחריהן הוחלט לנסות לשלוף את העובר באמצעות שולפן ריק {ואקום} אך הפעולה לא צלחה ולבסוף חולץ באמצעות מלקחיים כשהוא במצב קשה ביותר.

בית-המשפט קבע, כי לא הובא כל נתון שמראה בצורה חד-משמעית או אפילו במאזן ההסתברות, כי התרחש מאורע כלשהו במהלך ההיריון שגרם לנזק מוחי. מעקב ההיריון היה תקין לחלוטין וכל בדיקות האולטרסאונד שבוצעו לתובעת במהלך ההיריון לא הצביעו על פגמים כלשהם בהתפתחות מוחו של העובר.

לעומת-זאת, הובאו הרבה נתונים שמראים, כי הבעיה התרחשה בסמוך ללידה ונתנה ביטויה מיד לאחריה: תוצאות הניטור שהראו על האטות משתנות עמוקות המעידות על מצוקה וסבל עוברי, לידת התובע עם חבל הטבור כרוך סביב צווארו פעמיים, וההסכמה, כי היה תשניק.

באשר לדרגת החומרה של התשניק, אין נתונים על רמת ה- PH ברגע הלידה בשל אי-קיום חובה רפואית שהיתה מוטלת על רופאי הנתבע, גם לגישתו של פרופ' שטיינברג, לקחת דם טבורי, אך תוצאות בדיקת ה- PH למעלה משעה לאחר הנשמה של התובע יכולים להצביע על כך, כי רמת ה- PH בלידה היתה נמוכה יותר וענתה גם לקריטריונים של הקונצנזוס עליו מסתמך הנתבע.

בחקירתו הנגדית של פרופ' שטיינברג הוכח, כי למעשה, כל הקריטריונים של הקונצנזוס התקיימו היה תשניק חמור, היו סימני נזק נוירולוגי מוקדמים שאינם במחלוקת, אופיו של שיתוק המוחין יכול להתאים גם לתשניק סב-לידתי ומעקב ההיריון היה תקין ולא הצביע על נזק שהתרחש במהלך ההיריון.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי הטענה, כי לא התאפשר לנתבע לשלול קיומו של נזק איסכמתי שנגרם בתהליך ההיריון בשל סירוב התובעים להעמיד את התובע לבדיקת MRI לא תסייע בידי הנתבע. גם פרופ' שטיינברג הסכים, כי בדיקת MRI אינה חזות הכל. בדיקת MRI הוגדרה רק כבדיקה יעילה יותר בשל היות המכשיר משוכלל ומדוייק יותר, שלפעמים מאפשר גם לקבוע את מועד היווצרות הנזק. זאת ועוד. לאור העובדה שאינה במחלוקת, כי לתובע היה תשניק ורק חומרתו במחלוקת, התבקש פרופ' שטיינברג להעריך את תרומת התשניק למצבו של התובע, והעריכה ב- 70%, כך שההסתברות לנזק הנובע מן התשניק עולה על מאזן ההסתברות הנחוץ לתובעים להוכיח, כי נזקו של התובע נובע מתשניק סב-לידתי.

מכל האמור לעיל עולה המסקנה, כי התביעה הוכיחה גם את הקשר הסיבתי בין הנזק שנגרם לתובע לבין נסיבות לידתו.

באשר לסיבת מותו של התובע, קבע בית-המשפט, כי התובע נפטר מדלקת ריאות שנבעה מאספירציה, שאיבה של חומרים לתוך הריאה, וגם פרופ' שטיינברג הסכים בחקירתו, כי הדבר מאד שכיח אצל ילדים עם דרגת נכות גבוהה כמו שהיתה לתובע, והוסיף:

"סיבת המוות המיידית הייתה אספירציה אבל אני חושב שזה בהחלט קשור לנכות."

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט פסק פיצוי לתובעים בסך 2,144,819 ש"ח.

57. רשלנות רפואית - שיתוק מוחין מסוג "המיפלגיה קלה מימין" ופיגור שכלי - הערעור נדחה
ב- ע"א 4484/11 {ע.ה. ואח' נ' משרד הבריאות, תק-על 2013(1), 6528 (2013)} הוחלט ליילד את העובר הראשון באמצעות ואקום. מייד לאחר סיום הלידה הראשונה, נפנה הצוות הרפואי לביצוע אולטרסאונד במערערת, והתברר, כי העובר השני, הוא המערער, נמצא במנח רוחבי עם גב עליון {גב העובר נמצא כלפי מעלה}. לאחר ציר אחד של היולדת, נכנס העובר למצג אלכסוני, ולאחר ציר נוסף, תנוחתו השתנתה למצג ראש, שהיה בעמדה גבוהה.

בהאזנה לדופק העובר באמצעות מכשיר דופלר, התגלתה האטה בדופק העובר {ברדיקרדיה} והצוות הרפואי החליט שיש לפקוע את הקרומים, על-מנת לחלץ את העובר במהירות. במהלך פקיעת הקרומים, צנחו כתפו וידו של העובר אל הנרתיק, ובשל כך, הוחלט על ביצוע ניתוח קיסרי.

המערערת הועברה, באמצעות הצוות הרפואי, לחדר הניתוח, המצוי כארבע קומות מתחת לחדר הלידה. הניתוח התבצע בהרדמה כללית. העובר השני חולץ, ללא דופק, ללא נשימה ובציון אפגר 0 בדקה הראשונה. ננקטו מייד פעולות החייאה ביילוד והוא הועבר למחלקה לטיפול נמרץ.

כעבור כשעה, נערכו למערער בדיקות דם שנמצאו תקינות והוא החל לנשום בכוחות עצמו. לאחר מספר ימי התאוששות, שוחרר המערער מבית-החולים. בהמשך, אובחן המערער כסובל משיתוק מוחין מסוג "המיפלגיה קלה מימין", קרי שיתוק בצד ימין של גופו, ומפיגור שכלי.

על רקע מצבו הרפואי של המערער, הגישו המערערים, תביעה לבית-המשפט המחוזי בחיפה בטענה, כי הצוות הרפואי של בית-החולים אשר טיפל במערער, התרשל בטיפול במהלך לידתו של המערער. המערערים טענו להתרשלות הצוות הרפואי בשלבים שונים של הליך הלידה, היינו: כי ההחלטה לבצע את הלידה בחדר לידה רגיל ולא בחדר ניתוח היתה החלטה שגויה, וזאת לאור העובדה, כי מדובר בלידת תאומים הטומנת בחובה סיכונים מיוחדים; כי לא בוצע ניטור רצוף של דופק העובר דרך בטנה של המערערת; וכי מרגע שהתגלתה מצוקת העובר, היה על הצוות הרפואי לבצע אולטרסאונד, על-מנת לברר את מצגו המדוייק של העובר וכך להימנע מפקיעת הקרומים. המערערים טענו בנוסף, כי הצוות הרפואי התעכב בביצוע הניתוח הקיסרי והרופא המנתח היה מתמחה צעיר ולא רופא מומחה.

בית-המשפט המחוזי דחה את תביעתם של המערערים וקבע, כי בית-החולים לא התרשל בטיפולו במערער, ובגדר זאת אף נקבע, כי לא הוכח קשר סיבתי בין אירועי הלידה לבין נזקו של המערער.

עוד הוסיף בית-המשפט המחוזי, כי לא הוכחה כל התרשלות מצד הצוות הרפואי, ולפיכך דין התביעה להידחות. בית המשפ ציין, כי ניתן היה לסיים את הדיון בתביעה, כבר בשלב זה, ואולם הוא מצא להוסיף ולדון בסוגיית הקשר הסיבתי.
בית-המשפט המחוזי ניתח את שאלת הקשר הסיבתי העובדתי, בין אירועים סב-לידתיים לבין פגיעות נוירולוגיות אצל יילודים, בהתאם לקריטריונים המקובלים בעולם הרפואה, אשר באים לידי ביטוי במסמך ה"קונצנזוס" ובדו"ח ה- ACOG.

מסמך ה"קונצנזוס" {על-פי מאמרו של פרופ' MacLennan}, מונה 3 קריטריונים הכרחיים, שיש בהם כדי להצביע על כך שחוסר בחמצן {היפוקסיה} במהלך הלידה גורם לנכות נוירולוגית קבועה. כמו-כן, במסמך הוצגו 5 קריטריונים תומכים, אשר בהתקיימם יחד, יש כדי לתמוך במסקנה שהאירוע ההיפוקסי אירע במהלך הלידה. מסמך נוסף אותו איזכר בית-המשפט, הוא דו"ח ה- ACOG {דו"ח של הקולג' האמריקאי למיילדות וגניקולוגיה}, אשר בו מפורטים 4 קריטריונים הכרחיים מצטברים ו-5 קריטריונים תומכים, אך לא ספציפיים, לנזק היפוקסי לעובר. בית-המשפט המחוזי ציין, כי מדובר בקריטריונים דומים בעיקרם, אך עמד על ההבדלים בין המסמכים, תוך עריכת הצלבה ביניהם.

לאחר בחינת הקריטריונים הנדרשים, קבע בית-המשפט המחוזי, כי במקרה שלפנינו אין חולק, כי לפחות אחד מהקריטריונים ההכרחיים, אשר צויינו הן על-ידי מסמך ה"קונצנזוס" והן על-ידי דו"ח ה- ACOG לא התקיים. המדובר בקריטריון הדורש שיתוק מוחין מסוג "קוודריפלגיה". ואולם, אין מחלוקת, כי המערער דנן סובל מפגיעה מוחית מסוג "המיפלגיה".

זאת ועוד, בית-המשפט המחוזי קיבל, לעניין זה, את הסברו של המומחה מטעם המשיב, ד"ר וייץ, מומחה ברפואת ילדים ובנוירולוגיה של הילד, אשר עמד על כך, כי על-פי המחקרים וההיגיון הרפואי הפשוט, אין זה סביר, כי תשניק {חוסר חמצן} במהלך לידה, יגרום לפגיעה חד-צדדית הממוקמת בהמיספרה אחת של המוח, פגיעה ממנה סובל המערער.

נוסף על כך, נקבע, כי קיים ספק לגבי התקיימותם של יתר הקריטריונים ההכרחיים לקביעת הקשר הסיבתי, ואף חלק מן הקריטריונים התומכים נסתרו במקרה דנן. אף טענת המערערים בדבר קיומו של קשר סיבתי מבחינה הסתברותית, נדחתה מכול וכול. בהקשר זה, ציין בית-המשפט, כי במקרה דנן, קדמו לאירועי הלידה גורמים שונים שיכלו להסביר את מצבו הרפואי של המערער, כמו מצוקת הברדיקרדיה שאליה הוא נקלע עוד בטרם החלה לידתו, ואף גיל ההיריון שהעיד על פגות.

בסופו-של-דבר, קבע בית-המשפט המחוזי, כי לא הוכח קשר סיבתי בין מהלך לידתו של המערער לבין מצבו הרפואי. על קביעותיו אלה של בית-המשפט המחוזי הוגש הערעור,

בית-המשפט קבע, כי בשלב ההחלטה על הניתוח הקיסרי, נקבע, בצדק, על-ידי בית-המשפט המחוזי, כי לא הוכחה כל התרשלות של הצוות הרפואי. בית-המשפט המחוזי קבע, כי מצוקת העובר נשמעה בשעה 16:20, והצוות הרפואי החל, באורח מיידי, בביצוע פעולות דחופות לחילוצו, פיקוע הקרומים וסיבוב העובר, פעולות, אשר נקבע לגביהן, כי היו "סבירות בנסיבות המקרה". רק 13 דקות חלפו מרגע ההחלטה על ביצוע הניתוח בשעה 16:30 ועד לחילוץ המערער, בשעה 16:43, ובית-המשפט המחוזי קבע, כי מדובר בזמן סביר. בית-המשפט הצטרף למסקנה זו.

לאור כל האמור לעיל, קבע בית-המשפט, כי לא נמצא כל פגם בהחלטת בית-משפט קמא, לפיה המערערים לא הרימו את הנטל להוכיח, כי הצוות הרפואי התרשל בטיפולו במערער, ובדין נדחתה תביעתם.

בנסיבות אלה, בית-המשפט דחה את הערעור בשאלת התרשלותו של הצוות הרפואי.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי משהגיע למסקנה, כי לא היתה התרשלות בטיפול במערער, כפי שנקבע על-ידי בית-משפט קמא, מתייתר למעשה, הדיון בסוגיית הקשר הסיבתי, ונושא זה נבחן על-ידי הערכאה הדיונית בבחינת למעלה מהצורך. בית-המשפט קבע, כי אין מקום להתערב בקביעת בית-המשפט המחוזי, כי לא הוכח קשר סיבתי בין אופן ניהול הלידה לבין מצבו הרפואי של המערער. לפיכך, הערעור נדחה.

58. רשלנות רפואית - מחט דיקור מי שפיר פגעה בעינו של העובר - התביעה נדחתה
ב- ת"א (חי') 6724-01-09 {פלוני ואח' נ' דר נתן לויט ואח', תק-מח 2013(1), 6821 (2013)} התובעים טענו, כי נזק הגוף נגרם לתובע, עוד בהיותו עובר, כתוצאה מפגיעת מחט הדיקור בעינו השמאלית במהלך הבדיקה. על-פי הטענה, התרשלות הנתבע התבטאה בכך שהליך הדיקור, כולו או חלקו, נעשה שלא תחת השגחה רציפה בזמן אמת של מכשיר האולטרא סאונד {אולטרא סאונד רציף} אלא כאשר תמונת האולטרא סאונד "מוקפאת" על המסך.

עוד טענו התובעים, כי ביצוע אולטרא סאונד רציף במהלך כל הבדיקה היה פרקטיקה מקובלת במועד הרלבנטי, ובביצועו היה כדי למנוע כליל, או להקטין באופן ממשי, את הסיכון לפגיעה בתובע. אי-ביצועו מהווה, על-פי הטענה, סטיה מסטנדרט הזהירות.

בתחילת ההליך התמקדה טענת התובעים במעקב האולטרא סאונד בשלב החדרת המחט. ואולם, אחר-כך הוברר, כי לשיטתם היה מקום לקיימו בכל שלבי הבדיקה.

התובעים טענו לנזק ראייתי על רקע חוסר ברישום ובתיעוד רפואי בנושאים מהותיים הקשורים לבדיקה ולאופן ביצועה, ולתחולת סעיפים 38 ו- 41 לפקודת הנזיקין.

כמו-כן, התובעים עתרו ליתן משקל ראייתי מתאים להימנעות הנתבע מהבאתה לעדות של האחות שעבדה עמו ושנכחה במרפאה בעת ביצוע הבדיקה לתובעת 2.

בנוסף, התובעת 2 טענה, כי נפל פגם בהסכמתה מדעת לביצוע הבדיקה מאחר שהנתבע לא הסביר שקיים סיכון לפגיעה פיזית בעובר במהלך ביצוע הבדיקה, להבדיל מהסיכון להפלת ההיריון כולו, וכי אילו הדברים היו מובאים לידיעתה, היתה נמנעת מביצועה. לחלופין, תבעו האב והאם פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה.

הנתבעים טענו, כי הבדיקה כפי שבוצעה עולה בקנה אחד עם הפרקטיקה הרפואית הנוהגת והסבירה לא רק בהתייחס למועד ביצועה בשנת 1995, אלא גם כיום. הנתבעים מבחינים בין שני שלבים בביצוע הדיקור: השלב הראשון, פעולת הדקירה והחדרת המחט.

השלב השני, שאיבת הנוזל. לטענתם, פעולות השלב הראשון {הדקירה והחדרת המחט} נעשו תחת אולטרא סאונד רציף. רק בשלב פעולת השאיבה, המחייבת חיבור וניתוק של מספר מזרקים, הונח מתמר האולטרא סאונד על-מנת לאפשר לנתבע להשתמש בשתי ידיו ובכך להימנע מהכנסת גורם נוסף למרחב הסטרילי מחשש להגברת הסיכון לזיהום. לעמדתם, שיטת פעולה זו מקובלת בפרקטיקה ומבוצעת עד היום.

הנתבעים בדעה שבכל דיקור מי שפיר גלומים סיכונים ובכללם הסיכון לפגיעה פיזית בעובר, ואין בביצועו של אולטרא סאונד רציף כדי למנוע סיכון זה או להפחיתו בשיעור משמעותי.

נטען שאופן ניסוח הטענות העובדתיות והמושגים הרפואיים בתביעה נועדו לדמות את הסיטואציה שנדונה ב- ת"א 328/94 {אלחייני נ' הסתדרות מדיצינית הדסה,פורסם באתר האינטרנט נבו}, בו נתקבלה התביעה, על-אף השוני המהותי שקיים בין המקרים.

עוד נטען, כי לא הוכח קשר סיבתי בין הפגימה בעין שמאל ממנה סובל התובע ובין הליך הדיקור, בין היתר בשים-לב לכך שקיימים מספר הסברים חלופיים, אפשריים לכך.
לטענת הנתבעים אין תחולה בנסיבות העניין לחזקות הקבועות בסעיפים 38 ו- 41 לפקודת הנזיקין ועל-כן אין להעביר את נטל השכנוע.

לגבי ההסכמה מדעת נטען, כי לתובעת ניתן הסבר בהתאם לסיכונים הרלבנטיים ולהסתברות התקיימותם והדברים מצאו ביטוי מפורש בטופס ההסכמה מדעת עליו חתמה. הנתבעים עתרו לדחות את טענת ההורים לפגיעה באוטונומיה בנסיבות העניין.

בית-המשפט קבע, כי התובעת מילאה פרטים שונים וחתמה על טופס ההסכמה שכאמור מתייחס לאפשרות הפגיעה בעובר. אין המדובר בטופס שהתובעת נדרשה רק לחתום בתחתיתו אלא היה עליה למלא פרטים שונים וכן את שמו ד"ר לויט פעמיים נוספות כמבצע הבדיקה לרבות בחלק הדן בקבלת ההסברים המתאימים לרבות קיומו של סיכון קטן לאם ולעובר או להמשך ההיריון.

אפשר ועצם העובדה שהנושאים שצריכים להיות כלולים בהסבר בהקשר זה אינה נתונה לשיקול דעת הרופא אלא קבועה גם בדין ובחוזר מנכ"ל משרד הבריאות, מחזקת עמדת הנתבע גבי היקף ההסבר שניתן. ואולם, טופס ההסכמה אינו עומד בפני עצמו. מצטרפים אליהם נתונים נוספים מחומר הראיות, ההחלטה בדבר ביצוע הדיקור לא נעשתה בחופזה אלא קדמו לה מספר שיחות בין התובעת והנתבע במרפאת הקיבוץ לגבי עצם ביצוע הבדיקה.

בית-המשפט קיבל את ההסבר שדווקא העובדה שלא היתה אינדיקציה רפואית ממשית שחייבה את ביצוע הבדיקה, העצימה את ההתלבטות ובהתאם גם את היקף השיחות וההתייעצויות שבין הצדדים בעניין זה לרבות לגבי הסיכונים. התובעת העידה, כי ידעה שבמהלך הבדיקה מוחדרת מחט דרך הבטן לשק מי השפיר אולם טענה, כי קישרה את הסיכון הכרוך בכך רק להתכווצות הרחם שתגרור אחריה הפלה ולא לשום פגיעה אחרת. תשובותיה בעניין זה לא הותירו רושם מהימן.

התובעת ביצעה את הבדיקה על-פי רצונה ולא מחמת גיל או אינדיקציה רפואית כלשהי שהתעוררה בבדיקות קודמות. דווקא הדגש ששמה התובעת בעניין זה על הערכתה הרבה להמלצת הנתבע כמי שליווה אותה בהיריון קודם אפשר ומצביע על כך שגם במקרה שהיה מביא לידיעתה דבר קיומו של סיכון זעיר לפגיעה בעובר {סיכון פחות בהרבה מזה של ההפלה} לא היה בכך כדי למנוע ממנה ההחלטה בזמן אמת לבצע את הבדיקה.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי העובדה שבהריונה הבא לא ביצעה התובעת דיקור מי שפיר אין בה כדי לשנות ממסקנה זו מאחר והדברים אינם נבחנים לאחר ב"חוכמה שלאחר מעשה" אלא על-פי נסיבות ההחלטה בעת קבלתה.בהתאם לקביעות הנ"ל לגבי רכיבי ההסכמה מדעת והקשר הסיבתי, קבע בית-המשפט, כי ממילא גם התביעה לפיצוי בגין הפגיעה באוטונומיה, דינה להידחות.

עילת הפגיעה באוטונומיה קמה, כראש נזק נוסף או עצמאי, במקרים בהם הופרה חובת הגילוי ביחס לעובדות מהותיות גם אם לא היה בהבאתן בפני המטופל כדי לשנות מעמדתו גבי עצם קבלת הטיפול הרפואי.

במקרים מסוג זה לא ניתן יהיה להוכיח קשר סיבתי לנזק שנגרם כתוצאה מהטיפול, אולם המטופל אפשר ויהיה זכאי לפיצוי בגין עצם שלילת זכות הבחירה על גופו. לעומת-זאת, במקרים בהם הופרה חובת הגילוי ביחס לעובדות שהיו מביאות את המטופל שלא לבצע את ההליך הרפואי המוצע, אז קמה עילת תביעה בגין העדר הסכמה מדעת.

בנסיבות המקרה, לא התקיימה אף אחת מהחלופות שיש בה כדי לזכות את התובעים 2 ו- 3 בפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה.

התביעה הוגשה גם נגד בית-החולים אלישע, כנתבע 2. לא נטענה כנגדו טענה ולא הובאו ראיות בדבר התנהלות רשלנית, למעט רישום העובדה שהנתבע ביצע את בדיקת דיקור מי השפיר במרפאתו הפרטית בבית-החולים אלישע. לפיכך, התביעה כנגדו, נדחתה.

לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחתה.

59. רשלנות רפואית - הולדה בעוולה - שירותי בריאות כללית - תסמונת דאון - התביעה נדחתה
ב- ת"א (חי') 467/08 {פלונית חסויה נ' שירותי בריאות כללית ואח', תק-מח 2012(4), 17787 (2012)} נדונה תביעה בגין רשלנות רפואית בטענה של "הולדה בעוולה", שהוגשה ונדונה לפני מתן פסק-הדין ב- ע"א 1326/07 {המר נ' פרופ' עמית, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

בהתאם להוראות המעבר שבפסק-דין המר, ומאחר שהוגשה רק תביעת היילוד, בלא שצורפה לה תביעת ההורים, שאף התיישנה במועד הגשת תביעת היילוד, נדונה תביעת הילוד, כפי שהוגשה.

האם טענה, כי אמרו לה בבית-החולים הצרפתי, לעשות הפלה + IUD. האם הביאה מכתב מבית-החולים עם חתימת דר' לואיזה {גניקולוגית}. על-פי הכרטיס הרפואי בקופת-החולים, הופנתה האם לרופא לתכנון המשפחה.

למחרת, פנתה האם לדר' דגני, רופא נשים בקופת-החולים, אשר נתן לה טופס הפניה לועדה הרפואית להפסקת הריון בבית-החולים רוטשילד. כסיבה להפניה רשם "בת 41 נ+4. מבקשת הפסקת הריון" והוסיף, שהאם נמצאת בשבוע התשיעי או השמיני להריון.

האם הופיעה לפני הועדה. היא נבדקה על-ידי רופא גניקולוג, ונמצא שהיא בשבוע ה-12 להריונה. בדיקה בתעודת הזהות של האם העלתה, כי גילה הוא 38 ולא 41 כפי שטענה. על-כן דחתה הועדה את הבקשה בהנמקה שעל-פי סעיף 316 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, שלפיו פעלה הוועדה, אין להתיר הפסקת הריון כשגיל הפונה הוא 38. הגיל שבו ניתן היה לאשר הפסקת הריון בשל גיל, היה מעל גיל 40. כאשר התובעת נולדה, היא אובחנה מיד כסובלת מתסמונת דאון.

התובעת טענה, כי קופת-חולים אחראית כלפיה שכן דר' דגני, אשר הפנה אותה לוועדה לא בדק את מצבה הסוציאלי והנפשי ולא עקב אחר המלצות הועדה ואף לא הזהיר אותה באשר לחלון הזמן שיש לה כדי לערוך את בדיקת מי השפיר.

כנגד בית-החולים, הוועדה והמדינה, טענה התובעת, כי הוועדה התרשלה בכך שלא ביררה את הנזק הנפשי או הגופני לאם, שייגרמו לה כתוצאה מלידת ילד נוסף, שכן היו לה כבר ארבעה ילדים ובעל זקן וחולה, ומצב נפשי זה היה יכול להוות עילה להפסקת ההריון.

כמו-כן התרשלה הוועדה בכך שהאם לא זומנה ליחידה להריון בסיכון גבוה בבית-החולים לצורך בדיקת מי שפיר ולהמשך מעקב, ותחת זאת הוחזרה למרפאה בכפרה עם המלצה להמשך טיפול ביחידה להריון בסיכון גבוה. כל זאת מבלי להסביר לאם, חסרת הידע וההשכלה, את חשיבות הבדיקה של מי השפיר. על בית-החולים היה לצפות את האפשרות, שהאם "תיפול בין הכיסאות" ותחמיץ את המועד המאפשר הפסקת הריון.

כנגד המדינה, שהפעילה, כאמור, את התחנה של טיפת חלב נטען, כי עובדיה התרשלו, שכן בנסיבות, חשוב היה להורות על ביצוע בדיקת מי שפיר מוקדם ככל הניתן כדי לא להחמיץ את האפשרות להפסיק את ההריון.

הרופאה בטיפת חלב הסתפקה בהפניית האם לבדיקת מי שפיר מבלי להסביר לה את חשיבות הבדיקה ומבלי לקבוע מועד לביקורת חוזרת לאחר קבלת תוצאות הבדיקה.

לטענת האם, היא משתייכת לאוכלוסייה ממושמעת" ולו היתה מוזמנת למועד מוגדר לביצוע הבדיקות, היא היתה מבצעת אותן; לו היתה נשלחת, בעת ביקורה במרפאת טיפת חלב לבדיקת מי שפיר, היה נותר די זמן לקבל החלטה על הפסקת הריון.

התובעת הסתמכה גם על האמור בחוות-דעתו של דר' ניסנקורן, המומחה מטעמה שסבר שגם בשבוע ה- 28 להריון ניתן עדיין היה לבצע בדיקת מי שפיר. בכך שלא הפנו את האם לבדיקה, גרמו עובדי טיפת חלב, לטענת התובעת, לנזק ראייתי. לפיכך, עליהם נטל הראיה להוכחת הטענה, כי לא ניתן היה להפסיק את ההריון אילו נשלחה האם לבדיקה במועד זה. זאת ועוד: נטען שבוצעו בארץ הפסקות הריון גם בשליש האחרון של ההריון, וסעיף 316 לחוק העונשין לא הגביל את המועד בו ניתן להפסיק הריון.

הנתבעות הכחישו את טענות התובעת. קופת חולים טענה, כי דר' דגני פעל כרופא סביר, כאשר הפנה את האם, על-פי בקשתה לוועדה.

הוועדה ובית החולים טענו, כי הוועדה פעלה בסבירות ובהתאם לנהלים ולהנחיות שנהגו אז, בכך שסירבה לאשר את הפסקת ההריון, בכך שנתנה המלצות לאם להמשך ההריון {לערוך בדיקת מי שפיר} וכי לא היה זה מתפקידה לפקח על ביצוען על-ידי האם.

מבחינה עובדתית הוכחש, כי האם פנתה אל בית-החולים על-מנת לבצע בדיקת מי שפיר וכי מי מאנשי בית-החולים סרב לאפשר לה ביצוע בדיקה זו בשל גילה.

המדינה, כמפעילת התחנה של טיפת חלב טענה, כי רופאי התחנה ועובדיה פעלו בסבירות, שהאם התעלמה מההנחיות, לא הופיעה במועד להמשך ביקורת, וכי כאשר התייצבה, בהיותה כבר בסמוך לשליש האחרון של ההריון, היה זה מאוחר מדי לבצע בדיקות מי שפיר, כל זאת בהתאם להנחיות ולנוהל המקובל באותם זמנים.

בית-המשפט קבע, כי טענת התובעת, כאילו היה על הוועדה לחקור סיכונים אפשריים אחרים, כאלו שלא נטענו בפניה, היא מרחיקת לכת. הוועדה אמורה להחליט על בסיס הנתונים הרפואיים והאחרים המוצגים לפניה ואין זה מתפקידה לחקור סיכונים שלא הוצגו בפניה ושאינם גלויים לעין מהמסמכים או מהתרשמותם מהפונה אליהם.

כמו-כן קבע בית-המשפט, כי האם לא היתה בסכנה של פגיעה גופנית או נפשית עקב ההריון והלידה הצפויה, וכי לו היתה מעלה טענות אלו לפני הועדה, היתה הוועדה מקבלת אותן. עובדה היא שהאם אף המשיכה בהריונותיה וילדה ילד שישי.

באשר לטענה, כי היה על הוועדה להסביר לאם את החשיבות שבביצוע הבדיקה של מי השפיר וכן את מרווח הזמן שעמד לרשותה על-מנת לבצע בדיקה זו, קבע בית-המשפט, כי האם לא הניחה כל תשתית עובדתית לטענתה זו.

האם לא טענה בעדותה, כי היא לא ידעה על חשיבות הבדיקה. הן דר' ניסנקורן והן פרופ' פייגין היו בדעה, כי הוועדה סיימה את עבודתה משקבעה שאין להפסיק את ההריון, והפנתה את האם עם מכתב ובו המלצה לרופא המטפל להפנותה ליחידה להריון בסיכון על-מנת שתעבור בדיקת מי שפיר. אין לדעת עתה אם הוועדה הסבירה לה את החשיבות שבביצוע הבדיקה של מי השפיר ואת מרווח הזמנים, אולם אפילו הוועדה לא הסבירה לה את החשיבות בביצוע הבדיקה ואת המועדים לביצועה, הסבר זה ניתן לה, בתחנה של טיפת חלב, כך שהתובעת לא הוכיחה קשר סיבתי בין טענתה זו לבין הנזק שנגרם לה.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי לאחר שבדק את גירסת האם לפיה פנתה לבית-החולים לבצע את הבדיקה, ושם סורבה בנימוק, כי היא מבוגרת מדי, הוא קובע, כי התובעת לא הצליחה להוכיח, כי ביקור כזה התקיים או, כי הבקשה לביצוע הבדיקה נדחתה מהנימוק של גיל.בניגוד לביקור הראשון שתועד כולו, אין כל תיעוד בבית-החולים לביקור השני הנטען. אף לתובעת לא היה כל מסמך להציג על-מנת להראות, כי אכן היתה התייצבות של האם בבית-החולים.

בנסיבות אלו, קבע בית-המשפט, כי הוא לא שוכנע, כי האם אכן ביקרה בבית-החולים וכי סורבה. ייתכן שהיא אמרה מה שאמרה על-מנת שלא להכעיס את הרופאה והאחות בתחנת טיפת חלב ששלחו אותה לבדיקה, והיא לא ביצעה אותה מרצונה. עובדה היא, שהיא אף לא ביצעה בדיקת מי שפיר גם עם הילד השישי, על-אף שהיתה מבוגרת יותר ועל-אף שנולדה לה התובעת עם תסמונת דאון.

יתכן שהיא הגיעה לבית-החולים לאחר השבוע ה- 20, שאז לא ניתן היה לבצע את הבדיקה, כיוון שלפי ההנחיות באותו זמן הבדיקות היו נעשות בשבוע ה- 16 ועד לשבוע ה- 20. לאחר גיל זה, העובר הוא בר-חיות אם יוולד. אם היא חזרה לתחנת טיפת חלב בשבוע ה- 25 סביר להניח, כי היה זה זמן קצר לאחר הביקור בבית החולים, והיא אף טענה, כי היה זה לאחר יום.

כמו-כן, באותה עת, התוצאות של בדיקת מי שפיר, היו מתקבלות רק לאחר כשלושה שבועות. אם היתה האם נשלחת שוב לבדיקת מי שפיר, התשובות היו מתקבלות רק בשבועות ה- 29-28 ואז משקלו של העובר הוא כ- 1,300 גר'. לפיכך, סיכויי החיות שלו הם גבוהים על-אף הזרקת מי מלח לרחם, שיטה שהיתה נהוגה אז על-מנת ליילד עובר לפני זמנו.

בנסיבות אלו, קבע בית-המשפט, כי לא הוכח שהיתה התרשלות של בית-החולים או מי מטעמו בטיפולם באם התובעת, ולפיכך, התביעה כנגד בית-החולים ועיריית חיפה, נדחתה.
עוד הוסיף בית-המשפט, כי מנסיבות המקרה עלה שהאם קיבלה את ההסברים הנדרשים בכל הנוגע לצורך ולמועד הנדרש לביצוע בדיקות מי השפיר ועל כל פנים לא הוכח קשר סיבתי בין אי-ביצוע הבדיקה לבין ההסברים שקיבלה או לא קיבלה. כמו-כן, קבע בית-המשפט, כי לא היתה התרשלות בכך שהרופאה והאחות בתחנת טיפת החלב הסתפקו בהפניית האם לביצוע הבדיקה ולא נקטו באמצעים נוספים בכדי לוודא שהאם אמנם תבצע את הבדיקה ותשוב לתחנה עם תוצאותיה.

בית-המשפט קבע, כי בבחירה בין חוות-דעתו של המומחה מטעם התובעת ובין זו של מומחי הנתבעות, הוא מעדיף את חוות-הדעת של האחרונים כמהימנות יותר. דר' ניסנקורן ניסה לטשטש את ההבדל בין הפסקת הריון שמטרתה לידה מוקדמת בשלבים מאוחרים שבהם העובר אינו בר חיות, לבין הפסקת הריון של עובר בר חיות, שעקב מומיו הוא ימות מיד לאחר הלידה, בהתייחסו למאמרים בהם דווח על המתת עובר בעלי מום שיגרום לו להיוולד מת, כביכול היתה התייחסות ללידת עובר בר-חיות.

בית-המשפט קיבל את טענת מומחי הנתבעות לפיה כל המקרים שהוצגו על-ידי דר' ניסנקורן עסקו בילודים שלא היתה כל ציפייה, כי יישארו בחיים עם הלידה, כלומר, דר' ניסנקורן לא הביא ולו מקרה אחד, בו יילדו ילד בשליש האחרון של ההריון, כאשר לא היתה ציפייה ברורה, כי העובר מת או שמומו הוא כזה שיש ביטחון מלא, כי הוא ימות מיד עם הלידה.

עוד צייןבית-המשפט, כי גם לפי תקנות בריאות העם, התש"מ-1890 {ק"ת 1160}, לפי נוסחו בעת הרלוונטית, לא ניתן היה לבצע בדיקת מי שפיר לאחר השבוע ה- 20 להריון.

לאור האמור לעיל, קבע בית-המשפט, כי כאשר שבה האם לבירור בטיפת חלב, היה זה בסביבות השבוע ה- 25 לערך להריון. לו נשלחה האם לביצוע בדיקת מי שפיר באותו מועד, ובהתבסס על כך שזמן ההמתנה לתוצאות הבדיקה הנו כשלשה שבועות, היתה התוצאה מגיעה בשבוע ה- 28, מועד שבו לא ניתן היה באותה עת להפסיק את ההריון תוך המתת העובר.

בית-המשפט הוסיף, כי האם לא רצתה לעשות את הבירור של דקירת מי שפיר. היא רצתה להפסיק בזמנו את ההריון, אולם רצונה זה אין בו זהות לרצון לעבור את הבדיקה. המסקנה של בית-המשפט היתה, שהיא לא התייצבה לעריכת הבדיקה; היא אף לא טרחה להגיע לטיפת חלב על-מנת לברר אם יש אפשרות לערוך את הבדיקה, על הלך רוחה, ניתן ללמוד בדיעבד גם מהתנהלותה בהריון השישי, שאף בו לא הלכה לעשות בדיקת מי שפיר, על-אף שנולדה לה ילדה עם תסמונת דאון.

מכאן, שלא היתה התרשלות בפעולותיו של צוות תחנת טיפת חלב. על-כן, בית-המשפט דחה את תביעת התובעת לפיצויים, כנגד כל הנתבעות.

60. רשלנות רפואית - קופת חולים לאומית - "הולדה בעוולה" - מום בכף היד - התביעה נדחתה
ב- ת"א (ת"א) 2722-01 {ש' ואח' נ' ד"ר אפריים זוהב ואח', תק-מח 2012(4), 9950 (2012)} התובעים טענו, כי היה על הנתבעים להביא לגילויו של המום באמצעות בדיקת אולטראסאונד הנערכת במהלך ההיריון; ואילו היה נודע להם על אודות קיומו של המום במועד, הם היו בוחרים להפסיק את ההיריון ולא להביא את ש' לעולם.

בית-המשפט קבע, כי בענייננו, דוח בדיקת חבקין מלמד, כי במהלך הבדיקה לא נמצא כל ממצא מאלה המפורטים בהוריות לביצוע סקירה מכוונת בשליש השני, ואף לא כל ממצא אחר שאינו תקין. אף-על-פי-כן, בתום הבדיקה החליט ד"ר חבקין להפנות את א' לסקירה מכוונת במכון אולטראסאונד חיצוני.

לטענתו של ד"ר חבקין, הוא עשה כן מפני שהיה לו חשוב להניח את דעתה של א', כי מדובר בהיריון תקין; וזאת לנוכח היכרותו הממושכת של ד"ר חבקין עימה, ועם עברה הרפואי שכלל כאמור מספר הפלות. לדברי ד"ר חבקין, במכון האולטראסאונד החיצוני שאליו הפנה את א' נערכו סקירות על-ידי מומחים בתחום, באמצעות מכשור מתקדם ומהימן יותר מזה שעמד לרשותו, ומטרת ההפניה היתה להבטיח, כי לא' יינתן השירות הרפואי הטוב ביותר.

ודוק: על-פי נוהלי הקופה בעת ההיא, א' לא היתה זכאית להיבדק במכון אולטראסאונד חיצוני על חשבון הקופה אלא אם תופנה על-ידי הרופא המטפל לביצוע סקירה מכוונת, וההפניה תאושר על-ידי רופא המחוז בקופה. ד"ר חבקין טען, כי אך ורק מסיבה זאת, ואף-על-פי שלא היתה כל התוויה רפואית לכך, הוא ציין בדוח הבדיקה, כי הוא ממליץ על ביצוע סקירה מכוונת.

התובעים הקשו, וטענו, כי גם אם יש ממש בגרסת הנתבעים שלפיה מבחינה רפואית לא היתה כל אינדיקציה לביצוע סקירה מכוונת, הרי שהתנהלותם של ד"ר חבקין וד"ר זוהב יצרה בפני ההורים מצג מטעה, שלפיו זאת הבדיקה שבוצעה לה על-ידי ד"ר זוהב. אלא שבפועל נערכה לא' רק סקירה בסיסית, ובמצב דברים זה הנתבעים הפרו את החובה המוטלת עליהם למסור להורים מידע בדבר קיומה של בדיקת אולטראסאונד מעמיקה ומקיפה יותר לגילוי מומים בעובר מזאת שנערכה לה. אי-מסירת מידע כאמור מהווה התרשלות מצידם של הגורמים המטפלים בא'.

על כך השיבו הנתבעים, כי בכל מקרה לא ניתן היה לגלות במסגרת סקירה מכוונת את המום שממנו סובלת ש', מכיוון שעל-פי הפרקטיקה הרפואית המקובלת בעת הרלוונטית, לא נהוג היה לבדוק את כפות הידיים של העובר במהלך בדיקה זאת. בנוסף טענו הנתבעים, כי אילו היו פונים ההורים לוועדה ומבקשים להפסיק את ההיריון בגלל המום, בקשתם היתה נדחית. סיכומו של דבר, הנתבעים סברו, כי ד"ר זוהב וד"ר חבקין לא התרשלו באבחון המום, וכי בכל מקרה לא קיים קשר סיבתי בין ההתרשלות הנטענת לבין הנזק.

בית-המשפט קבע, כי ביצוע סקירה מכוונת לא בהכרח היה מביא לגילוי המום שממנו סובלת ש', ובמצב דברים זה אין קשר סיבתי בין התרשלות הנתבעים בגילוי מידע להורים בדבר בדיקה זאת לבין נזקיהם.

עוד ציין בית-המשפט, כי בניגוד לנטען על-ידי ד"ר פרידמן בחוות-דעתו, גם בדיקה וגינאלית או בדיקת MRI לא היו מביאות לגילוי המום. הוברר, כי בדיקת MRI מיילדותי טרם נכנסה לשימוש מקובל בעת הרלוונטית לתובענה; ובכל מקרה בדיקה זאת מתאימה בעיקר לצפיה ברקמות רכות של העובר, כדוגמת מוח, ולא גפיים. גם בדיקה וגינאלית על-פי רוב אינה מסייעת לזיהוי כפות הידיים של העובר, וזאת משום שבדיקה זאת מתאימה לזיהוי איברים הנמצאים במרחק של כחמישה ס"מ בלבד מצוואר הרחם, מיקום שכפות הידיים בדרך כלל אינן מצויות בו.

בית-המשפט קבע, כי התובעים מצידם לא עשו מאומה על-מנת להרים את הנטל הרובץ לפתחם בנוגע לאפשרות לקבל היתר לביצוע הפלה מאת הוועדה להפסקת היריון בנסיבות המקרה. הגם שנוהלי העבודה של ועדה זאת הם עניין שבמומחיות רפואית, התובעים ביכרו שלא להציג חוות-דעת מתאימה לתמיכה בגרסתם, שלפיה היה ניתן להם היתר כאמור. במקום לעשות כן הסתפקו התובעים בחקירתו של פרופ' מייזנר בנדון במהלך עדותו בבית-המשפט, בהיותו חבר בוועדה להפסקת היריון. דא עקא, שמתשובתו עולה דווקא, כי כפי הנראה לא היה ניתן להורים היתר להפסקת ההיריון.

לאור כל האמור לעיל, קבע בית-המשפט בדחותו את התביעה, כי התוצאה היא שלא עלה בידי התובעים להרים את הנטל הרובץ לפתחם, ולהוכיח, כי היה ניתן להורים היתר להפסקת ההיריון ובכך למנוע את בואה של ש' לעולם. לא נמצא קשר סיבתי בין ההתרשלות בגילוי מידע בנוגע לסקירה מכוונת לבין נזקי ההורים. בהיעדר קשר סיבתי, נשמט היסוד תחת התביעה בכללותה.

61. בית-חולים "המשפחה הקדושה" בנצרת - שבר בפמור ימין - התביעה נדחתה
ב- ת"א (נצ') 6369-06 {צ.א. נ' בית חולים משפחה הקדושה, תק-של 2012(4), 41177 (2012)} נדונה תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף. התובע, קטין, יליד 2003, נולד בניתוח קיסרי אצל הנתבע, בית-חולים "המשפחה הקדושה" בנצרת. מספר ימים לאחר הלידה, ובטרם שחרורו, אובחן שבר בפמור ימין, טופל ושוחרר.

אין המדובר בטענה של רשלנות רפואית, לא במהלך הלידה, ולא בשלב מאוחר יותר, אף שהתביעה הוכתרה כתביעה בעילה של "רשלנות רפואית". התובע הבהיר כי אין בפיו טענה לרשלנות רפואית מצד הנתבעת במהלך הלידה. בא-כוח התובע השליך יהבו על רישום רפואי של הנתבע, על-ידי ד"ר ניזאר סעד, מנהל מחלקת ילדים, במכתב השחרור, באלו המילים:

"הוסבר גם כן להורים שהטיפול בילד לאורך כל הדרך יתבצע כאן בבית-החולים בו נולד ואכן אנו נושאים באחריות לשבר הזה."

בא-כוח התובע טען, כי יש בדברים אלה משום הודאת בעל דין באחריות הנזיקית לשבר שנגרם לתובע לאחר היוולדו ובטרם שוחרר לביתו.

בית-המשפט קבע, כי מהרישומים הרפואיים שהוצגו עלה, כי התובע נולד בבית-החולים הנתבע בניתוח קיסרי. בדיקה גופנית, בקבלתו למחלקת ילודים, היתה תקינה.

כפי שעלה מדוח הסיעוד, האחות הבחינה בנפיחות באזור ירך ימין והזעיקה רופא ילדים, ד"ר ג'מאל, אשר הגיע מיד, ולאחר בדיקה הורה על ביצוע צילום רנטגן ואובחן אצל התובע שבר בפמור. רישום אחר של ד"ר ג'מאל, תומך ברישום הסיעודי הנ"ל.

ד"ר סעד העיד, כי מניסיונו המקצועי ארוך השנים, מדובר בסיבוך במהלך הלידה, הסיבוך נדיר, אך מוכר. עוד הבהיר, כי קיים קושי ידוע לאבחן שברים אצל ולד בן יומו, וכי האבחון לרוב לאחר מספר ימים, כאשר מתחיל תהליך האיחוי הגורם קלוס באזור האיחוי, ואז מתחילים בבירור.

דבריו והסבריו של ד"ר סעד, היו מקובלים על בית-המשפט, והם תאמו את מהלך העניינים, כפי שהדברים עלו מהרישומים הרפואיים. התובע נולד ב- 11.11.03, וב-15.11.03, הבחינה האחות לראשונה בנפיחות, ובעקבות כך בוצע צילום ואובחן השבר בעצם הפמור. סימני הנפיחות הופיעו אכן בחלוף מספר ימים מזמן הלידה.

מאידך, לא הובאו ראיות כלשהן אודות אירוע טראומטי אחר ממנו סבל התובע.

בית-המשפט קבע, כי הנסיבות כמתואר לעיל מטות את כף המאזניים לטובת המסקנה, כי השבר שנתגלה אצל התובע, אכן נגרם במהלך הלידה, ולא בשלב מאוחר יותר. בית-המשפט לא קיבל את טענת בא-כוח התובע, כי יש ברישומים הרפואיים משום הודאת בעל דין באחריות לאירוע השבר.

ד"ר סעד נשאל מדוע, אם כן, רשם במכתב השחרור: "הוסבר להורים שהטיפול בילד לאורך כל הדרך יתבצע כאן בבית-חולים בו נולד ואכן אנו נושאים באחריות לשבר הזה", ועל כך השיב, כי על-פי ניסיונו ארוך השנים והיכרותו עם הנהלים, במקרה ומתגלה בעיה רפואית ביילוד שמקורה במום מולד שקדם לרגע הלידה, הרי שהטיפול בה הוא באחריות הקופה בה הוא מבוטח; ואילו במקרה שמקור הבעיה הרפואית בתהליך הלידה, כפי שקרה במקרה שלנו, הרי שהטיפול הרפואי בבעיה רפואית זו יהא באחריות אותו בית-חולים בו נולד הולד. "זאת היתה כוונתי במה שכתבתי", הסביר ד"ר סעד, וזאת על-מנת שבהמשך המעקבים והטיפולים הרפואיים העתידים לבוא, בבית-החולים הנתבע, יוכל התובע לקבל את הטיפול באופן חופשי, ואף ללא התחייבות כספית של הקופה בה הוא חבר.
הסבריו של ד"ר סעד, לא נסתרו והיו מקובלים על בית-המשפט.

לאור כל האמור לעיל, קבע בית-המשפט, כי כך או אחרת, לא נטען על-ידי התובע, כי השבר נגרם כתוצאה מאירוע טראומטי כלשהו בשלב שלאחר הלידה; וכאמור, אין בפי התובע טענה בדבר רשלנות רפואית במהלך הלידה, ואילו "הודאת" ד"ר סעד באחריות לשבר לאו הודאת בעל דין היא, ואין בה כדי לבסס את התביעה. לפיכך, לא נותר לתביעה על מה להיתלות, והיא נדחתה.

62. רשלנות רפואית - המרכז הרפואי סורוקה - הפרדת שלייה מהרחם {שלייה נעוצה} - התביעה נדחתה
ב- ת"א (ב"ש) 6966-07 {ריינה אלסייד ואח' נ' המרכז הרפואי סורוקה ואח', תק-של 2012(4), 34448 (2012)} הסוגיה שעמדה להכרעה היתה האם החלטת הרופאים לנתח את התובעת על-מנת להוציא את השליה הנעוצה, היתה החלטה החורגת מדרך הפעולה המקובלת על הרופאים העוסקים בתחום המיילדות.

בסיום הלידה התגלה, כי שלייתה של התובעת לא נפרדה מהרחם ועל-כן בוצע לתובעת, בהסכמתה, ניתוח בהרדמה כללית להפרדת השלייה באופן ידני. במהלך הניתוח התובעת איבדה דם, וכתוצאה מכך נכנסה למצב של הלם היפוולמי, הנובע מאובדן דם. בתובעת בוצעה החייאה אשר ייצבה את מצבה, ולאחר מכן המשיך הצוות הרפואי את הניתוח להשלמת ביצוע הפרדת השלייה.

התובעת טענה, כי החלטת הרופאים לערוך את הניתוח, מהווה רשלנות, זאת מכיוון שניתן היה, חלף הניתוח, להשאיר את השלייה ברחם ועל-ידי טיפול תרופתי וגרידה מאוחרת, ניתן היה למנוע את הנזקים שנגרמו לה. התובעת טענה עוד, כי עקב הניתוח נותרה עקרה; סובלת מאל ווסת; כאבי בטן כרוניים; הופעה מחודשת של תסמונת אשרמן אשר החלימה ממנה בעבר. לטענת התובעת, עקב הנזקים הנ"ל התדרדרו היחסים האישיים בינה לבין בעלה מה שהביא לפגיעה בתחום הנפשי.
התובעת ביקשה להחיל על האירוע את הכלל הראייתי "הדבר מדבר בעדו", בדבר העברת נטל השכנוע לכתפי הנתבעים בכל הנוגע לבחירת הצוות הרפואי לערוך את הניתוח ולאירוע שהתרחש לאחר מכן. לטענתה, הצוות הרפואי לא דן באפשרות אחרת מלבד הניתוח ומכאן שגם לא ניתנה לתובעת האפשרות לבחור את הטיפול הרפואי המועדף עליה.

מנגד, הנתבעים טענו, כי התובעת קיבלה טיפול מסור ומיומן על-ידי הצוות הרפואי שנקט בזהירות הראויה, תוך שימוש בידע רפואי ובסטנדרט רפואי גבוה וללא סטיה מהפרקטיקה הראויה. יתר-על-כן, נטען, כי אלמלא הטיפול הרפואי שניתן לתובעת, הרי שריחפה על התובעת סכנת מוות מוחשית.

הנתבעים שללו את קיומה של החזקה הראייתית "הדבר מדבר בעדו". עוד טענו הנתבעים, כי התובעת לא הרימה את הנטל הראייתי להוכיח את קיומה של רשלנות רפואית וסטיה מרמת זהירות סבירה וכן לא הצביעה על קיומו של קשר סיבתי בין הטיפול שניתן לתובעת לבין הנזקים שנגרמו לה. לשיטת הנתבעים הבחירה של הצוות הרפואי לערוך את הניתוח היא החלטה פרקטית שהיתה מקובלת בזמן הניתוח ואף נטען, כי זה הטיפול אשר מקובל לערוך גם כיום.

פרופ' ד' זיידמן, מונה כמומחה מטעם בית-המשפט בתחום המיילדות וגינקולוגיה. המומחה עיין בחוות-הדעת של המומחים תוך שהוא מחווה דעתו בעניין הגישה השמרנית, כפי שבאה לידי ביטוי בחוות-דעתו של פרופ' שנפלד, וציין כדלקמן:

"מחוות-דעתו של פרופ' שנפלד ניתן להבין, כי השארת השליה בחלל הרחם ומתן מטוטרקסט היתה טיפול שגרתי בשנת 2003. הדבר אינו נכון, מאחר ועד אותה עת פורסמו רק תיאורי מקרה בודדים מרחבי העולם שהציעו גישה טיפולית זו.

יתרה מזאת, גם במחקר - מהגדולים מסוגו - שפורסם רק לאחרונה וסיכם ניסיון בטיפול בשליה נעוצה בארה"ב בין השנים 1996 ו- 2008, טופלו באופן שמרני (תוך הותרת השליה ברחם) רק 15 (22%) מקרב 67 מקרים.

לא נמצא במחקר זה הבדל בשיעור התחלואה המאוחרת בין נשים שעברו הסרה של השליה לאלו שהשליה הנעוצה הותרה במקומה. גם במחקר חדש זה אין עדיין נתונים על המשמעות בטווח ארוך, כלומר על השפעת הפעולה על הפריון העתידי.

נראה על-כן, כי גם אילו היו הרופאים בוחרים בגישתו של פרופ' שנפלד ומטפלים עם מטוטרקסט, אין כל הוכחה בספרות המקצועית שגישה זו היתה משמרת את הפריון העתידי של גב' אלסייד טוב יותר מהגישה שננקטה על-ידי צוות הרופאים בסורוקה..."

המומחה סיכם את חוות-דעתו אשר לאירוע:

"גב' אלסייד סובלת כיום מאל - וסת ואי-פריון משני, עקב הידבקויות שנוצרו ברחמה בעקבות גרידה שעברה לאחר לידה בשל שליה נעוצה. עם-זאת, איני רואה רשלנות בפעולות של הרופאים במקרה הנדון. הרופאים הצליחו למנוע את מותה של גב' אלסייד כתוצאה מאובדן דם על-ידי מתן טיפול תומך הולם ועצירת הדמם הלדני על-ידי הוצאה של השליה הנעוצה בגרידת בום.

הפעולות שנקט הצוות בחדר הלידה בסורוקה הם אלו שלמיטב ידיעתי היו מקובלות באותה עת בכל בתי-החולים בישראל. הגישה שמציע פרופ' שנפלד, קרי הותרת השליה במקומה ומתן מטוטרקסט היתה כמעט בלתי מוכרת בשנת 2003.

גם כיום, למרות שאכן פורסמו בעולם נתונים המורים על יעילותה, גישה זו אינה מהווה בישראל דרך הפעולה העיקרית המקובלת במצבים של שליה נעוצה... העובדות העולות מפרשת המקרה מורות, כי הרופאים במרכז הרפואי בסורוקה נהגו באופן אחראי ומקובל ולא היתה במעשיהם רשלנות."

מטעם בית-המשפט מונה גם מומחה בתחום הפסיכיאטריה, פרופ' ב' שפירא, אשר קבע, כי לא נותרה לתובעת נכות מהאירוע נשוא התובענה, היינו אין עדות להפרעות נפשיות שניתן לייחסן לטיפול הרפואי או להיעדר היכולת להתעבר.

בית-המשפט קבע, כי היה מקום, בנסיבות העניין, לנסות ולהוציא את השליה, והדברים מקבלים חיזוק גם ב"חוכמה שלאחר מעשה" וכי העדר ביצוע של בדיקת הדמיה, לא גרמה לנזק לתובעת ואיננה יוצרת את הקשר הסיבתי הנטען על-ידי התובעת.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי טענת התובעת, לפיה כתוצאה מהאירוע נגרמו לה נזקים, נותרה איפוא אפופת ערפל. הצדדים אינם חלוקים על כך שעוד לפני הניתוח, בשנת 2002, אובחנה התובעת כסובלת מתסמונת אשרמן המתבטאת, בין היתר, בהפרעות בווסת ואי-פריון. כמו-כן אין מחלוקת, כי התובעת ילדה לאחר האירוע {בשנת 2010}. הוברר גם מעדותה של התובעת, כי בעלה נשא אישה שניה קודם לאירוע. מבלי להתייחס למשקלה של חוות-הדעת של המומחה מטעם בית-המשפט פרופ' ב. שפירא, אשר קבע, כי לתובעת לא נותרה נכות כתוצאה מהאירוע, קבע בית-המשפט, כי התובעת לא השכילה להוכיח קשר סיבתי בין מצבה הנפשי לבין האירוע, לפיכך {הקושי בהוכחת הנזק}, התביעה נדחתה.

אשר-על-כן, קבע בית-המשפט, כי במקרה דנא לא עלה בידי התובעת להוכיח, כי החלטת הצוות הרפואי לערוך את הניתוח בגישה הליברלית, עולה כדי רשלנות. לא כל שכן, כי קיים קשר סיבתי בין הניתוח לבין הנזקים אשר נטענו על-ידי התובעת. כידוע, פעולת רופא לא תיחשב כרשלנית אם עשייתה התבססה על העדפת תפיסתה של אחת מבין האסכולות הרפואיות המוכרות. רופא שפעולותיו סבירות ומבוססות על הנורמות המקובלות בעולם הרפואה, אינו יכול לחוב בגין פעולות אלו על יסוד דיני הרשלנות.

באשר לטענת התובעת לפגיעה באוטונומיה, קבע בית-המשפט, כי הוסברו לתובעת הסיכונים הכרוכים בעריכת הניתוח שבוצע ולא עלה בידי התובעת להוכיח אחרת. גם אם נצא מנקודת הנחה, כי ד"ר שיזף לא הציג בפני התובעת את החלופה האחרת, קרי, הגישה השמרנית, אין די בכך כדי לזכות את התובעת בגין פגיעה באוטונומיה וזאת הן מהטעם שלא הוכח שנגרם נזק והן מהמסקנה, כי גישה זו רחוקה מהפרקטיקה הרפואית הנוהגת.

לאור כל האמור לעיל, קבע בית-המשפט, כי התובעת נותחה בשל שלייה נעוצה. מכלל הראיות שהובאו לפני בית-המשפט, לא הוכח, כי הצוות הרפואי התרשל בבחירת שיטת הטיפול הרפואי ועל-כן התביעה נדחתה.

63. רשלנות רפואית - "הולדה בעוולה" - תת-התפתחות הצרבלום - בית-החולים בילינסון - הערעור נדחה
ב- ע"א 8384/10 {ט.ט. ואח' נ' ד"ר ורידמון דוד ואח', תק-על 2012(4), 3602 (2012)} נדון ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים.

המערערת 1, היא ילדתם השלישית של המערערים 3-2, אשר נולדה, בבית-החולים בילינסון שבבעלות המשיבה 2. עשרה חודשים לאחר הלידה, אובחנה המערערת כמי שסובלת מתת-התפתחות הצרבלום, בדומה לאחותה הבכורה. המחלה ממנה סובלת האחות לא אובחנה ולא היה ברור אם מקורה גנטי או כתוצאה מפגותה. משכך, המליץ פרופ' שוחט מהמרפאה הגנטית לילדים של בית-החולים בילינסון, כי בכל היריון נוסף תעבור המערערת 2, בדיקת אולטרא-סאונד המכוונת למוח, לצרבלום ולוורמיס העובר, וכן ייבחנו היקף ראש וגדילה בשבועות 15, 22 ו- 28 להריון.
לאחר לידתה של האחות הבכורה הרתה האם ארבע פעמים נוספות: בהריון השני זוהה בשבוע ה- 15 להריונה בלט של קרומים לתוך צוואר הרחם, והאם הפילה את העובר ועברה גרידה של חלל הבטן; בהריון השלישי ילדה בן בריא שנולד בשבוע ה- 40 להיריון; ובהיריון הרביעי עברה הפלה טבעית וגרידה נוספת. הריונה החמישי הוא ההיריון בו נולדה המערערת.

האם פנתה אל היועצת הגנטית גב' אלן טאוב בבית-החולים בילינסון. לאחר שנפגשה עם האם, כתבה טאוב מכתב למשיב, אשר לפני האירועים דנן עבד במכון האולטרא-סאונד בקופת-חולים רוטשילד, השייך למשיבה 2. במכתב הוסבה תשומת לב המשיב למצבה של האחות הבכורה ונכתב, כי הסיכון להישנות עומד על 25%-10% וכי ניתן לנסות לבצע אבחון מוקדם על-ידי אולטרא-סאונד, "ולכן המלצה לבצע סקירת מערכות מכוון למוח, צרבלום, ורמוס; הקף ראש בשבוע 15, 22, 28, ובהמשך עד סוף ההיריון. אם ימצא ממצא כלשהו - יש לפנות מיד שוב לייעוץ גנטי. U/S תקין לא שולל מחלות באמינות מלאה".

במהלך תקופת ההיריון בוצעו לאם שש בדיקות אולטרא-סאונד, חמש מהן בידי המשיב, והאחרונה שבהן בידי ד"ר יוסי שלו, המועסק גם הוא אצל המשיבה 2. אף אחת מהבדיקות לא הדגימה ממצאים חריגים שעוררו את חשדם של הרופאים, כי המערערת סובלת ממום מולד.

המערערת נולדה, בשבוע ה- 40 להריון, וכבר בחדר הלידה נצפה מתח שרירים. בימים שלאחר מכן בוצעה למערערת בדיקת סונר מוח, ולאחר מכן בדיקת CT אשר העלתה חשד לאטרופיה צרבלית ודיסטרופיה של גזע המוח. בגיל עשרה חודשים אובחנה המערערת כסובלת מתת-התפתחות הצרבלום, בדומה לפגיעה ממנה סובלת אחותה.

המערערת והוריה הגישו תביעה בגין הולדה בעוולה, בגדרה טענו, כי המשיבים התרשלו באבחון המום ממנו סובלת המערערת בזמן ההיריון. בכתב התביעה נטען, בין היתר, לרשלנות של המשיבים, נזק ראייתי, הפרת חובה חקוקה, הפרת חובת גילוי והיעדר הסכמה מדעת ופגיעה באוטונומיה.

המערערים סמכו תביעתם על חוות-דעתו של ד"ר שנפלד, ולפיה נפלו כשלים בביצוע בדיקות האולטרא-סאונד, מאחר שהמשיב לא ביצע מדידות של רוחב הצרבלום ועומק הגומה האחורית כנדרש. לשיטת המומחה, בשל הפגיעה ממנה סובלת האחות הבכורה, ומאחר שבחלק מהבדיקות רזולוציית האולטרא-סאונד לא היתה טובה, לא ניתן היה להסתפק בבדיקות אלו או לדחותן למועד מאוחר יותר, וצריך היה להפנות את האם לבדיקות אולטרא-סאונד ביחידת אולטרא-סאונד מובילה, ובמידת הצורך גם לבדיקת MRI מוח העובר.

המשיבים כפרו באחריותם לנזקיה של המערערת ותמכו עמדתם בחוות-דעתו של ד"ר מלינגר מטעמם, ולפיה לא ניתן היה לאבחן את תת-התפתחות הצרבלום באופן טרום לידתי. על-פי חוות-הדעת, כל בדיקות האולטרא-סאונד נעשו על-פי סטנדרט רפואי מקובל; מצילומי האולטרא-סאונד המקוריים נחזה, כי הצרבלום היה תקין; והיתרון של בדיקות MRI מוטל בספק עד היום, וממילא לא היה חלק מן הפרקטיקה הרפואית לפני האירועים שהובילו לתביעה.

בית-המשפט מינה כמומחית מטעמו את ד"ר ינאי, אשר צידדה בעמדתם של המשיבים. בחוות-דעתה קבעה ד"ר ינאי, כי תת-התפתחות הצרבלום באה לידי ביטוי רק בסמוך לסוף ההיריון, לקראת הלידה, ומאחר שבבדיקות האולטרא-סאונד נראה הצרבלום תקין, לא היה צורך, לפי הפרקטיקה המקובלת אז וגם היום, להפנות את האם לבדיקת MRI. המשיב ביצע את בדיקות האולטרא-סאונד כהלכה, ומכאן שאין יתרון לביצוען בידי אחר.

בית-משפט קמא דחה את התביעה וקבע, כי ברמה העקרונית, ניתן היה לאבחן את המחלה הגנטית ממנה סובלת המערערת באבחון טרום-לידתי וכי בשל הנטייה להופעה מאוחרת של המחלה, יש חשיבות לביצוע הבדיקות בטרימסטר השלישי של ההיריון. עם-זאת, ייתכנו מקרים בהם תופיע המחלה בשלבים מאוחרים מאוד של ההיריון ואפילו בשבוע הראשון לחיי התינוק, כך שאותות המחלה לא יתבטאו לפני הלידה.

בהמשך לקביעתו העקרונית, פנה בית-המשפט לבחינת נסיבות המקרה דנן. נקבע, כי המשיב התרשל באופן ביצוע בדיקות האולטרא-סאונד, מאחר שהיה עליו למדוד בכל הבדיקות, ובפרט בבדיקות הרביעית והחמישית שנערכו בטרימסטר השלישי להיריון, את קוטר הצרבלום והגומה האחורית ולא להסתפק בהתרשמות מאיברי המוח במהלך הבדיקה. נקבע, כי ההימנעות מביצוע המדידות מהווה סטיה מהפרקטיקה הרפואית טרם מועד האירועים נשוא התביעה, במיוחד נוכח החשד למחלה גנטית אצל האחות, כפי שציינה הגנטיקאית טאוב במכתבה למשיב.

מאחר שהמדידות לא בוצעו כנדרש, החיל בית-המשפט את דוקטרינת הנזק הראייתי, והעביר את הנטל אל המשיבים. עם-זאת נקבע, כי הנזק לא נגרם עקב התרשלות המשיב. זאת, מאחר שמהצילומים המקוריים של בדיקות האולטרא-סאונד עלה, כי לא ניתן היה לאבחן את המחלה ממנה סובלת המערערת. בית-המשפט סמך לעניין זה על חוות-דעתם של ד"ר ינאי וד"ר מלינגר, אשר ביצעו בדיעבד, על גבי הצילומים המקוריים, את מדידות הצרבלום והגומה האחורית, ומצאו, כי אלו הדגימו מדדים תקינים.

לפיכך נקבע, כי חרף התרשלות המשיב באי-ביצוע המדידות, לא ניתן היה לאבחן את המחלה ממנה סובלת המערערת בבדיקות שנעשו, ומשכך, ניתק הקשר הסיבתי בין התרשלות המשיב לבין הנזק שנגרם למערערת, וייתכן, כי המחלה נתנה את אותותיה במערערת רק בשלבים מאוחרים של ההיריון, ואפילו בשבוע הראשון לחייה.

עוד נקבע בפסק-הדין, כי לא היתה התרשלות בכך שהאם לא הופנתה לביצוע בדיקת MRI ובדיקות נוספות, באשר הפרקטיקה המקובלת במועדים הרלוונטיים היתה, כי הפנייה לבדיקת MRI תיעשה רק אם הודגמו ממצאים חריגים בבדיקת אולטרא-סאונד מכוונת. אך גם בהנחה שהיה על המשיב להפנות את האם לבדיקת MRI, ספק אם ניתן היה לאבחן את המום ממנו סובלת המערערת, נוכח המסקנה, כי המחלה נתנה אותותיה רק לקראת סוף ההיריון, אם לא לאחר הלידה.

כן נדחתה טענת המערערים, כי נדרש היה להפנות את האם לבדיקה נוירוסונוגרפית, באשר מדובר בטענה כבושה שאין להידרש לה. למעלה מן הצורך, ולגופה של טענה, נקבע, כי הבדיקה לא היתה פרקטיקה מקובלת במועדים הרלוונטיים לתביעה. כן נדחתה הטענה, כי היה על המשיב להפנות את האם למעקב היריון ביחידה להיריון בסיכון גבוה, ומכל מקום, המשיבים התייחסו להיריון כהיריון בסיכון גבוה, ולכן לא היה כל יתרון, כי אחר יבצע את הבדיקות.

נוכח האמור לעיל, נדחו כל טענות המערערים באשר לרשלנות רפואית בגין אי-אבחון תת-התפתחות הצרבלום.

בנוסף, דחה בית-המשפט את הטענות בדבר הפרת חובת הגילוי כלפי האם, מאחר שבמהלך ההיריון הובא לידיעתה מידע בדבר מגבלות בדיקת האולטרא-סאונד לאיתור מומים בעובר, האפשרות לביצוע בדיקת MRI, והעובדה ששתי בדיקות האולטרא-סאונד הראשונות היו ברזולוציה נמוכה. משכך, נדחו גם טענות המערערים להיעדר הסכמה מדעת, ופגיעה באוטונומיה של האם.

נוכח קביעותיו דלעיל, נמנע בית-המשפט מלהכריע בשאלה האם היתה האם בוחרת להפיל את עוברה, לו היה מתגלה המום בבדיקות. בסופו-של-יום, דחה בית-משפט קמא את התביעה ועל כך נסב הערעור.

המערערים לא הניחו אבן על אבן בפסק-הדין. לטענתם, ניתן היה לאבחן את המום בשלב הטרום-לידתי, ומדידה אמינה אמורה להתבצע בזמן אמת באמצעות סרגל אלקטרוני של מכשיר האולטרא-סאונד ולא בדיעבד. עוד נטען, כי נטל השכנוע היה צריך לעבור לכתפי המשיבים גם בשאלת הקשר הסיבתי, ולמיצער, קיימת עמימות עובדתית לגבי מועד הופעת סימני המחלה, ולכן הם זכאים לפיצוי יחסי על-פי הלכת דנ"א 4693/05 {בית החולים כרמל-חיפה נ' מלול (לא פורסם, 2010)}. כן נטען, כי צריך היה להחיל את דוקטרינת הנזק הראייתי לגבי אי-הפניית האם לבדיקת MRI, שמאחר שלא נערכה בפועל, אין לדעת אם ניתן היה לאתר באמצעותה את המום.

המערערים חזרו על הטענה להפרת חובת הגילוי ולפגיעה באוטונומיה, באשר היה על המשיב ליידע את האם, כי מומים בעובר עשויים להתפתח בסמוך ללידה.

המערערים הלינו על מינויה של המומחית מטעם בית-המשפט והעלו שורה של טענות לגופה של חוות-הדעת ובדבר חשש לניגוד עניינים בשל היותה חברה בוועד למיילדות ולגניקולוגיה. במישור הדיוני, הלינו המערערים על כך שכתב תביעה מתוקן שהגישו בעקבות חוות-דעת המומחית נמחק על-ידי בית-משפט קמא מן הטעם שהתיקון אינו נובע מחוות-דעת המומחית. לטענת המערערים, כתב התביעה המתוקן נדרש בשל שתי עובדות מהותיות חדשות שנתגלו להם רק בחוות-דעתה של ד"ר ינאי. עוד נטען, כי טענתם למחדל בשל אי-הפניית האם לבדיקה נוירוסונוגרפית לא היתה בבחינת הרחבת חזית אסורה.

בית-המשפט החליט שלא להתערב בפסק-דינו המפורט של בית-משפט קמא, על הקביעות העובדתיות והמשפטיות שבו, ואימץ את הקביעות והמסקנות שבו מכוח סמכותו על-פי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

בית-המשפט העיר, כי משנמצאו צילומי האולטרא-סאונד המקוריים ובוצעו המדידות הנדרשות, ונמצא, כי על-פי טבלאות הבדיקה המקובלות נצפו איברי מוח תקינים על-פי גיל ההריון וללא פתולוגיה מוחית, אזי גם אם התרשל המשיב בכך שהסתמך על מראה עיניו מבלי לבצע מדידות, כפי שנקבע על-ידי בית-משפט קמא, הרי שנותק הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק. לא למותר לציין, כי מומחית בית-המשפט אף גרסה, כי אין לייחס למשיב התרשלות בכך שסמך על התרשמותו ממראה עיניו לגבי תקינות איברי המוח.

באשר לטענות המערערים לגבי אמינותה ומקצועיותה של המומחית מטעם בית-המשפט, מבלי להתייחס לטענות גופן, קבע בית-המשפט, כי טענות אלה מקומן היה לפני שהמומחית נתנה את חוות-דעתה ולפני שנחקרה עליה.

ולבסוף, קבע בית-המשפט, כי הוא אינו רואה ממש בטענת המערערים, כי היו זכאים לתקן את כתב התביעה על-פי תקנה 136 לתקסד"א, בהיעדר זיקה בין התיקון המבוקש לבין חוות-דעתה של המומחית מטעם בית-המשפט {לעניין זה ראה רע"א 1077/12 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012) ; בר"ע (חי') 731/06 חישולי כרמל בע"מ נ' קריאף, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006); בר"ע 1912/07 קופרמן נ' אפריקה ישראל להשקעות בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

לאור כל האמור לעיל, הערעור נדחה.

64. רשלנות רפואית - בית-החולים ברזילי באשקלון - שיתוק מוחין - התביעה נדחתה
ב- ת"א (יר') 2559-08 {א.א. ואח' נ' המרכז הרפואי עש ברזילאי ואח', תק-מח 2012(4), 3876 (2012)} נדונה תביעה לתשלום פיצויים בגין נזק מוחי שנגרם לתובע 1 בלידתו, בשל רשלנותו, לפי הנטען, של הצוות הרפואי שטיפל באימו במהלך הלידה ולפניה.

התובע נולד בבית-החולים ברזילי באשקלון. במהלך הלידה, החל לפתע דימום חמור מכלי דם עוברי, והתובע חולץ מרחם אימו בניתוח קיסרי דחוף, בציון אפגר 0, במצב של מוות קליני. פעולות החייאה שביצע הצוות הרפואי בתובע הצילו את חייו. ואולם, עקב הדם הרב שאיבד ומשך הזמן שבו היה נתון במצב של מוות קליני, נגרם לתובע נזק מוחי צמית והוא סובל משיתוק מוחין.

התובעים טענו, כי היה על הצוות הרפואי לצפות את האפשרות של פרוץ הדימום העוברי מבעוד מועד ולבצע את הלידה בניתוח קיסרי מלכתחילה, שאז היו הדימום, וממילא גם הנזק, נמנעים.

התובעים טענו עוד, כי ד"ר ששון שבדקה את התובעת סמוך לפני הלידה והחליטה על יילוד וגינאלי ועל ביצוע השראת לידה, התרשלה בכך שלא בדקה, לפני הלידה, אם התקיים אצל התובעת מצב של VASA PREVIA. לו עשתה כן ואיבחנה VASA PREVIA, היתה התובעת יולדת בניתוח קיסרי, והדימום העוברי והנזק שנגרם לתובע היו נמנעים.

באשר לקשר הסיבתי, טענו התובעים, כי במקרה זה יש לקבוע שהדימום נבע מ- VASA PREVIA.

לסיכום נטען, כי לו הצוות הרפואי ביצע בדיקה פשוטה וקצרה לאבחון VASA PREVIA, שעה שהתובעת היתה כבר ממילא ביחידת העל-קול של בית-החולים, הרי שהיה נמנע נזק גדול שהתרחשותו, בנסיבות מקרה זה ובהתחשב בסימנים המוקדמים שליוו את הריונה של התובעת.

הנתבעים דחו את טענותיהם של התובעים. לשיטתם, הטיפול וההשגחה הרפואיים שהוענקו לתובעת ולתובע היו ראויים, מקצועיים ומיומנים, בהתאם לפרקטיקה הרפואית אשר נהגה ושהיתה מקובלת בזמנים הרלוונטיים לתביעה ותוך הפעלת שיקול דעת זהיר ומבוקר.

לתובעת נערכו כל הבדיקות הנדרשות וההחלטה על זירוז הלידה בהיעדר שיליית פתח ועל סמך הממצאים שעמדו בפני הצוות הרפואי, כמו גם ההחלטה על ביצוע הניתוח הקיסרי בשלב שבוצע, היו נכונות וסבירות בנסיבות העניין. נטען, כי האירועים נושא התביעה היו בלתי צפויים ובלתי נמנעים, וככל שנגרם לתובעים נזק הרי שהדבר אירע חרף פעולתו המקצועית, המיומנת והמסורה של הצוות הרפואי כאמור.

ביתר פירוט, הנתבעים הסכימו, כי גורמי הסיכון שליוו את הריונה של התובעת אכן מהווים היום התווייה לביצוע אבחון יזום של VASA PREVIAבמהלך ההיריון. ואולם, נטען, כי בזמן הריונה של התובעת בשנת 1999 לא היתה זו הפרקטיקה הרפואית הנוהגת, וקביעתו של פרופ' שנקר, כי היה על הצוות הרפואי לבדוק קיומה של אפשרות זו לפני הלידה היא בגדר "חוכמה שבדיעבד".

באשר לדימומים במהלך הריונה של התובעת נאמר, כי הוכח שלא היה קשר ביניהם לבין האפשרות ל- VASA PREVIA, כפי שפרופ' שנקר אף הודה בחקירתו הנגדית.

בית-המשפט קבע, כי דין התביעה להידחות, ונימק, שאופן פעולתם של הצוות הרפואי בכלל, ושל ד"ר ששון בפרט, ביום הלידה ובמהלכה תאם את הפרקטיקה הרפואית שנהגה ושהיתה מקובלת באותה עת, וכי פרקטיקה רפואית זו לא היתה רשלנית או פסולה, היינו, כי אין מקום לקבוע שבנסיבות מקרה זה היה על הצוות הרפואי לחרוג ממנה.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי עיון בספרות המקצועית שעליה ביקשו התובעים להסתמך אף הוא מעלה, כי אין בסיס לטענתם של התובעים לפיה בדיקה לאיתור מוקדם של VASA PREVIAהיתה בעת הרלוונטית בגדר הסטנדרט הנוהג. באשר לדברים האמורים בספר הלימוד "מיילדות גיניקולוגיה ורבייה" {שפרופ' שיף אישר, כי "זה ספר שמקובל על כולנו, ורוב המרצים חיברו אותו ביחד"}, קבע בית-המשפט, כי הצדק עם בא-כוח הנתבעים, כי אין בהם כל הצעה לאבחון מוקדם של VASA PREVIA, לרבות באמצעות בדיקת על-קול בשילוב דופלר צבע. אכן, מהאמור בספר עלה, כי אבחנה שנעשית מבעוד מועד היא בדרך כלל מקרית כאשר מורגש דופק בזמן בדיקה ידנית, ולא בבדיקה יזומה באמצעות דופלר צבע.

בסיכומו-של-דבר, קבע בית-המשפט, כי הספרות המקצועית שעליה ביקשו להסתמך התובעים אינה משקפת סטנדרט רפואי, נכון לעת הרלוונטית, בדבר אבחון מוקדם של VASA PREVIA. זאת ועוד, אין חולק, כי האיגוד הישראלי למיילדות ולגניקולוגיה לא פרסם הנחיות בעניין זה עד עצם היום הזה.

בית-המשפט קבע, כי בכך לא די. הגם שככלל פעולה שהיא בהתאם לפרקטיקה הרפואית המקובלת חסינה מפני קביעה בדבר קיומה של רשלנות רפואית, אכן, כטענת בא-כוח התובעים, במקרים מתאימים רשאי בית-המשפט לקבוע, כי הפרקטיקה המקובלת רשלנית היא, שכן "השאלה מהי רמת ההתנהגות שעל רופא סביר לנהוג לפיה, היא שאלה נורמטיבית המסורה להכרעתו של בית-המשפט" {דבריה של כב' השופטת ביניש (כתוארה אז) בפסק-דינה ב- ע"א 935/95 משה נ' קליפורד, פ"ד נב(4), 736 (1998)}, שאומץ על-ידי בית-המשפט העליון בדיון הנוסף באותו עניין.

"עם-זאת, התגבשה הדעה בפסיקה, כי כך ייעשה רק במקרים חריגים. מהרופא הסביר מצופה, בדרך כלל, לנהוג בהתאם לנורמת ההתנהגות העדכנית המקובלת בעולם הרפואה ולא בנקל יכריז בית-המשפט, כי נורמה כזו לוקה ברשלנות" {דברי בית-המשפט ב- ע"פ 7193/04 יקירביץ' נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

בנסיבות אלה, קבע בית-המשפט, כי מקרה זה אינו נופל בגדר אותם מקרים חריגים, שבהם מוצדק יהיה לקבוע, כי היה על הרופאים המטפלים לחרוג מן הפרקטיקה הרפואית המקובלת.

נראה, כי אכן, כדבריו של פרופ' שיף, תהיה זו "ציפיה קיצונית" מדי מן הרופא הסביר באותה עת לנסות ולאבחן VASA PREVIAלפני תחילתה של הלידה, כל שכן באמצעות בדיקת על-קול בשילוב דופלר צבע. כלשונו של פרופ' שיף, לו היה הדבר נעשה, היה זה בבחינת "איזושהי הארה פתאומית לרופא מסויים שיחבר את החוטים ויחשוב על כך קדימה".

לאור האמור לעיל, קבע בית-המשפט, כי נכון לעת הרלוונטית, הצוות הרפואי של בית-החולים שליווה את הלידה וטיפל בתובעת פעל באופן סביר וראוי, בהתאם לפרקטיקה שהיתה נהוגה. הרופאים המטפלים שללו את האפשרויות של שיליית פתח או של היפרדות שיליה, גורמים שכיחים המלווים בדימומים ומחייבים התייחסות מיוחדת בניהול הלידה.

קיומה של שיליה נמוכה היווה הסבר מניח את הדעת לדימומים שאירעו במהלך ההיריון, כל זאת שעה שעד לפרוץ הדימום העוברי במהלך הלידה, לא נצפתה כל מצוקה עוברית ולא היתה ירידת מים. כזכור, הוסכם על כולם, כי VASA PREVIAהיא תופעה נדירה ביותר, ורוב המקרים של דימום עוברי כתוצאה מ- VASA PREVIAקורים לאחר ירידת מי השפיר.

בית-המשפט ציין, כי מאחר שלא היתה חובה על הצוות הרפואי לבצע בדיקה לאבחון מוקדם של VASA PREVIAעובר ללידה, אין צורך לבחון את שאלת קיומה של הטכנולוגיה הנחוצה לצורך האבחון {היינו, מכשיר על-קול בשילוב דופלר צבע} בבית-החולים בשעתו, שבאי-כוח הצדדים טענו ביחס אליה כפי שפורט.

לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחתה.

65. רשלנות רפואית - טלסמיה בטא קשה שלא אובחנה - התביעה נדחתה
ב- ת"א (יר') 9349-07 {עיזבון המנוחה רבאב דאדא זל ואח' נ' מדינת ישראל, תק-מח 9349-07(4), 25589 (2012)} התביעה הוגשה בגין רשלנות רפואית במהלך היריון שהסתיים ב- 1982 בלידתה של רבאב דאדא, כשהיא חולה במחלת הטלסמיה ופגועה קשות. תוך כדי ההליכים בתיק דנן נישאה רבאב לתובע 4, אך במהלכם היא גם נפטרה, ועזבונה בא תחתיה בכתב תביעה מתוקן שהוגש בעקבות מותה.

הטענה היחידה שהופנתה כלפי הנתבעת בכתב התביעה היתה, כי במהלך ההיריון הנדון ניתן היה לבצע בדיקות שהיו מאפשרות לגלות את מחלתה של רבאב וכי משהנתבעת לא ביצעה בדיקות אלה הרי שהיא התרשלה כלפי התובעים. לעניין טענה זו ציינו התובעים, כי "התובעים 2, 3 היו ידועים כחולים במחלת טלסמיה מינור וזאת עוד לפני הולדתה של התובעת)".

הנתבעת טענה בכתב הגנתה, כי לא היתה כל התרשלות מצידה, ותמכה עמדתה זו בחוות-דעת של הגניקולוג פרופ' אריה הרמן.

פרופ' י' דיאמנט מבית-החולים שערי צדק מונה כמומחה מטעם בית-המשפט. בחוות-דעתו של המומחה מטעם בית-המשפט נקבע, כי לאם התובעת היו שתי בעיות:

בעיה ראשונה, אי-התאמה בין סוגי הדם של האם והעובר. בעיה זו טופלה בצורה נכונה במהלך כל ההיריון והלידה.

בעיה שניה, טלסמיה בתא {MAINOR}. אצל שני בני הזוג ולידת בת עם טלסמיה בטא קשה {MAJOR}.
בעיה זו לא אובחנה משתי סיבות עיקריות: הסיבה הראשונה, חוסר הדם הוסבר כתוצאה מירידה ברמות הברזל בדם אשר מהווה סיבה לאנמיה במרבית הנשים בהיריון. אפשרות זו קיבלה חיזוק כאשר טיפול בכדורי ברזל גרם לעליה בספירת הדם.

הסיבה השניה, בתקופה זו לא התבצעו עדיין בדיקות סריקת נשים בהריון לטלסמיה באוכלוסיות המיועדות למחלה זו.

המומחה ציין עוד, כי גם אם הייתה מתבצעת אבחנה של טלסמיה MAJORאצל העובר, בשבוע 28, לא ניתן היה לבצע הפסקת היריון, על-פי הנהלים שהיו קיימים בתקופה הנדונה.

בית-המשפט קבע, כי דין התביעה להידחות, ונימק, כי ראשית, טענת התובעים כי "התובעים 2, 3 היו ידועים כחולים במחלת טלסמיה מינור וזאת עוד לפני הולדתה של התובעת" התבררה כבלתי נכונה. כך אישר במפורש בא-כוח התובעים בציינו, כי "מה שכתוב ברישא של סעיף 4 שההורים היו ידועים כחולים במחלת טלסמיה מינור עוד לפני לידת התובעת 1 זה לא נכון". האם אישרה במפורש, כי ההורים לא ידעו על נשאות או מחלת טלסמיה במשפחותיהם לפני לידת רבאב וכי אחרי אבחון המחלה אצלה התברר לראשונה, כי יש נשאים נוספים במשפחה, אך אפילו אז לא התברר, כי יש חולים נוספים.

שנית, במצב העניינים ששרר בתקופה הרלבנטית לתביעה {שנת 1982} כל האבחונים לנשאות של טלסמיה אצל הורים ואבחוני המחלה אצל עוברים בוצעו רק במשפחות שבהן היה כבר ידוע על חולה במחלה זו במשפחה, מצב שלא התקיים במשפחת התובעים.

כך עלה במפורש מן המאמרים וכן מחוות-דעתו של המומחה מטעם בית-המשפט. בחקירתו ציין מומחה זה, כי "בשנת 1982 לא היה ולו מקרה אחד ידוע על אבחון טלסמיה בעובר כשאין רקע משפחתי" וכי "בכל הספרות הרפואית שהיתה קיימת בשנת 1982 מעולם לא אובחן עובר חולה בטלסמיה אלא אם האמא היולדת נשלחה לבירור אחרי שהיא סיפרה שיש מישהו נוסף חולה במשפחה". למעשה, מומחה התובעים עצמו נאלץ לאשר, כי זה מצב הדברים וגם מדבריו עלה, כי אין תקומה לתביעה דנן המתייחסת לתקופה שבה אירעו הדברים.

שלישית, לנוכח האמור לעיל, התובעים לא יוכלו להיוושע מן התוספת שהוסיף ד"ר זילברמן בחוות-דעתו, אשר בית-המשפט קבע, כי היא תהווה חלק מחזית המחלוקת. זאת בשל כך שגם היא מתבססת על נתון עובדתי לא נכון ושגם בהינתן האמור שם עדיין הנתבעת פעלה בסטנדרטים המקובלים והראויים כפי שנהגו בתקופה הרלבנטית.

רביעית, התובעים לא יכלו להיבנות מהטענה שעניינה השתייכותם למגזר הערבי. בעניין זה נכונה טענת הנתבעת, כי מדובר בשינוי חזית אסור, והנתבעת אכן התנגדה לכך לכל אורך הדרך. על כך יש להוסיף, כי גם אם נתעלם מכך שמדובר בשינוי חזית אסור, הרי שעניין ייחודה של האוכלוסייה הערבית בקשר לכך החל להתברר בישראל רק משנת 1988.

מכל האמור לעיל, קבע בית-המשפט, שבנתונים שהיו ידועים במועדים הרלבנטיים לא בוצעה כל עוולה כלפי התובעים. לפיכך, התביעה נדחתה.

66. רשלנות רפואית - בית-החולים "בני ציון" בחיפה - תסמונת דאון - התביעה נדחתה
ב- ת"א (חי') 1187-05 {ד' ג' ואח' נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, תק-מח (4), 25737 (2012)} התובעת 1, כיום כבת 28, נולדה בבית-החולים רוטשילד בחיפה {כיום שם בית-החולים הינו "בני ציון"}.

האם הגיעה לבית-החולים לפנות בוקר, בשבוע הארבעים להריונה. בעקבות ירידת מים וצירים, נבדקה בחדר לידה, והבדיקה העלתה, כי הפתיחה הינה כ- 1.5 ס"מ, וכי העובר הינו במצג עכוז מסוג Frank Breech.

מצג עכוז מסוג זה הוא מצב אשר בו הרגליים של העובר מקופלות אל הגוף, ובבדיקה נימוש העכוז בלבד, וזאת להבדיל ממצג עכוז הקרוי מצג שלם "Complete" שבו רגלי העובר מצויות בתנוחת ישיבה מזרחית, שאז נימושים הן העכוז והן כפות הרגליים, וממצג נוסף הקרוי מצג בלתי-שלם - "Incomplete" שבו הרגליים שמוטות לנרתיק, שאז נימושות רק כפות הרגליים של העובר.

עם קבלתה לחדר הלידה, חוברה האם למוניטור, ולאחר שנבדקה האם פעם נוספת, ולא נמצא שינוי במצבה, נשלחה לצילום על-מנת לשלול מצב של דיפלקסיה של ראש העובר, דהיינו, הטייתו לאחור. בדיקה זו היא חיונית ושגרתית במקרה של מצג עכוז, שכן אם מתברר בצילום שאכן ראש העובר מוטה לאחור, קיימת הוראה לבצע ניתוח קיסרי.

לצורך ביצוע הצילום נותקה האם מן המוניטור, ובשעה שחזרה מן הצילום, אשר בו נמצא, כי הראש במנח תקין, התקדם תהליך הלידה, ונולדה התובעת, בהליך הקרוי "לידת עכוז נעזרת". ציוני האפגר של התובעת היו תקינים לחלוטין, 9 ו- 10.

לאחר הלידה התובעת הועברה לחדר הילודים, ושוחררה עם האם מבית-החולים שלושה ימים לאחר מכן.

בגיליון השחרור של התובעת ממחלקת הילודים צויין, כי קיים חשד לנזק למקלעת הברכיאלית, מצד שמאל, וכן צויין ממצא של קול בכי גבוה שריקתי.

חודשים אחדים לאחר הלידה אובחנה התובעת כסובלת מאיחור התפתחותי, ובהמשך החלה מקבלת טיפולי ריפוי בעיסוק ודיבור, וכן פיזיוטרפיה וטיפולים אחרים במסגרות פרטיות. בהיותה כבת 3 התובעת נלוותה להוריה, אשר בשל עבודתו של האב עברו להתגורר בניו יורק, ואף שם לא חסכו הוריה בכל מאמץ וכל השקעה שנדרשה על-מנת לקדמה, למרות מגבלותיה והאיחור המשמעותי בהתפתחותה השכלית.

מששבה המשפחה ארצה התקבלה התובעת לכיתה מקדמת, תחילה בבית-ספר "עליה" בבת גלים, ולאחר מכן בבית-ספר איינשטיין, ובבית-ספר "חוגים" בחיפה, ומשהגיעה לכיתה י' עברה התובעת לבית-ספר לחינוך מיוחד "קורצ'אק" שם שהתה עד גיל 21, שאז עברה למוסד חינוך מוגן, בקרית בנימין, הקרוי "יעלים" ובו היא חיה, בתנאי פנימייה עד עצם היום הזה.

אין ספק, כי התובעת סובלת מפיגור שכלי קל או בינוני, ומהפרעה קואורדינטיבית, ואף כי הצדדים חלוקים בקשר לשיעור נכותה, נראה, כי אין מחלוקת שנכותה היא ניכרת. למרות האמור לעיל, ראוי לציין, כי במסגרת המוגנת בה התובעת חיה, היא מתפקדת באופן עצמאי, למדה הוראה לגיל הרך, שירתה במסגרת "שירות לאומי" כעוזרת בגן ילדים, היא עצמאית בפעולותיה היום יומיות, נוסעת באוטובוסים בכוחות עצמה, ונראה, כי ההשקעה המפליגה שהשקיעו בה הוריה, הביאה אותה למצב תפקודי מניח את הדעת, יחסית למגבלותיה השכליות.

בתביעה אשר הוגשה בשיהוי מופלג ובלתי-מוסבר, כ- 21 שנה לאחר לידתה של התובעת, טענו התובעים, כי נכותה של התובעת באה לה בעקבות טיפול רשלני של רופאי הנתבעת, בעת לידתה.

טענתם העיקרית של התובעים הנה, כי הרופא אשר יילד את התובעת, פרופ' רון רונן, התרשל בכך שלא יילד את התובעת בניתוח קיסרי, וזאת לאור הסיכונים הקיימים בביצוע לידת עכוז נרתיקית.

הטענה היא, כי אפשר והפיגור ממנו סובלת התובעת הוא תוצאה של היפוקסיה עוברית {תת חמצון} אשר פגעה בפונקציות המוחיות של התובעת, תקלה אשר היתה נמנעת לו היה הרופא מחליט על עריכת ניתוח קיסרי.

התובעים אף טענו, כי לא היה ניטור מספק ורציף של דופק העובר, בכל העת מעת קבלתה של האם לחדר הלידה ועד למועד הלידה, ובייחוד בעת שנשלחה לצילום, כאמור לעיל, עובדה אשר מנעה מן הרופא את האפשרות לזהות מצוקה עוברית אשר כזו.

התובעים ביקשו לבסס את טענתם זו, בדבר הקשר שבין פרוצדורת הלידה לבין הפיגור השכלי ממנו סובלת התובעת, אף בדרך האלימינציה, בהתבסס על כך שמהלך ההיריון היה תקין ולא נצפתה בעיה בהתפתחות העוברית, וכן לא אותרה בעיה גנטית אצל ההורים, ולפיכך, כך הטענה, סביר להניח, כי הנזק נגרם בעת הלידה הנרתיקית.

התובעים טענו, כי אפשר והבכי השרקני של התובעת, עם לידתה, הנו ביטוי למצוקה העוברית ממנה סבלה, וכי הממצא בדבר הנזק למקלעת הברכיאלית, אפשר ומעיד על עוצמת הטראומה שהיתה כרוכה בלידה הנרתיקית.

התובעים הוסיפו וטענו, כי הנתבעת התרשלה אף בכך שנמנעה מלבצע בתובעת בדיקת לאיתור רמת ה- PH בדמה של התובעת, מיד עם לידתה, אשר ממנו ניתן להסיק את מצב העובר עם לידתו.

טענה נוספת בעניין זה היתה, כי לא ניתן לתובעת כל הסבר בדבר הסיכונים הכרוכים בלידה נרתיקית של עובר הנמצא במצג עכוז, לעומת לידה בניתוח קיסרי, על יתרונותיו של הניתוח הקיסרי, והסיכונים הטמונים אף בו, ולפיכך לא ניתנה לה אפשרות הבחירה בין שני אלו.

את טענותיהם אלו ביססו התובעים בחוות-דעתם של המומחים מטעמם, ד"ר אייל, מומחה לרפואת ילדים ומיילדות, וד"ר קוריצקי, מומחה לנוירולוגיה אשר אף נחקרו על חוות-דעתם.

באשר לטענה בדבר חלות הכלל של "הדבר מדבר בעדו", הסתפק בית-המשפט, בכך, כי אין בסיס לטענת התובעים, כי נסיבות המקרה מתיישבות יותר עם קיומה של רשלנות מצד הנתבעת, מאשר עם היעדרה של רשלנות כזו. נקבע, כי התשתית העובדתית שהתבררה אינה תומכת כלל במסקנה, כי רופאי הנתבעת לא נהגו בזהירות סבירה בכל הקשור למהלך הלידה של התובעת, ואין מקום לקיומה של הנחה, כי הנזק נגרם דווקא בעטיה של רשלנות כלשהי מצדם, ולפיכך היפוך נטל ההוכחה, במקרה זה, יהא מלאכותי ובלתי-ראוי. אף הטענה בדבר נזק ראייתי שנגרם, כביכול, לתובעים, איננה מבוססת כלל.

בית-המשפט קבע, כי לבד מן העובדה שיש לבדוק היטב בציציותיו של תובע, המגיש תביעתו בשיהוי רבתי של למעלה מעשרים שנה לאחר הולדתה של עילת התביעה שלו, וטוען, כי נגרם לו נזק ראייתי, הרי שבמקרה שלנו, אף בפועל לא נגרם לתובעים כל נזק ראייתי הקשור במחדל כלשהו של הנתבעת.
למרות השנים הרבות שחלפו מאז לידתה של התובעת, נמצאו הרשומות הרפואיות הרלבנטיות, ואף אם אלו לא היו כליל השלמות, נראה, כי הם תאמו את הסטנדרטים שהיו נהוגים אז, ומכל מקום הם אפשרו בירור עובדתי הוגן, הן מתוכם והן מתוך עדותו של הרופא המיילד, פרופ' רונן.

בית-המשפט הקדים מאוחר למוקדם, ואמר, כי אין לקבל את התביעה, וכי אין מקום לקבוע, כי נפל פגם בהתנהלותו של רופא הנתבעת, או של מי מן הצוות הרפואי, שיש בו כדי להצדיק קביעה, כי ניתן לייחס את נזקה של התובעת, לרשלנות כלשהי בהליך הלידה.

על-פי הראיות שנשמעו, הרי בזמנים הרלבנטיים לתביעה, דהיינו, בשנת 1984, לא היתה קיימת כל הוראה אשר אסרה על לידה נרתיקית, כאשר העובר הינו במצג עכוז מסוג Frank Breech.

בעניין זה, בית-המשפט קיבל את דעתו של מומחה הנתבעים פרופ' הרמן, כי מנח עכוז מסוג זה הינו המצב הקל ביותר, ללידה נרתיקית, מבין סוגי מצגי העכוז הידועים, וכי הפרקטיקה הרפואית היתה לאפשר לידה נרתיקית, כאשר מדובר במנח עכוז מסוג זה, ובלבד שמוודאים, כפי שנעשה במקרה בו עסקינן, כי ראשו של העובר אינו בנטייה לאחור, ואין סכנה לדיפלקסיה.

פרופ' הרמן הבהיר כי, ככל שמדובר במנח עכוז מסוג זה, אין הדבר כרוך בסיכון למצוקה עוברית רבה יותר מאשר מצב של מנח ראש, והסיכון היחיד הטמון בו, סיכון שלא התממש במקרה שלנו, הנו צניחה של חבל הטבור.

אף מעדותו של מומחה התובעים, ד"ר אייל, קבע בית-המשפט, כי ניתן להסיק שגם בבית-החולים רמב"ם, בו הוא עבד בשנים ההן, נהגו ליילד בלידה נרתיקית יולדות עם עובר במנח עכוז, אלא שמלאכה זו נעשתה, בדרך כלל, על-ידי הרופאים המנוסים יותר.

משאלו הם פני הדברים, קבע בית-המשפט, כי אין לומר, שהחלטתו של פרופ' רונן ליילד את התובעת בלידה נרתיקית, היתה, לכשעצמה, החלטה רשלנית.

בית-המשפט קבע, כי על-פי ההיפך הינו הנכון. פרופ' רונן נהג על-פי הפרקטיקה הרפואית המקובלת, הפעיל שיקול דעת מקצועי, בדק את התובעת, הן עם קבלתה והן לפני ששלח אותה לצילום, לשלילת דיפלקסיה של ראש העובר, ומשהתקדמה הלידה כראוי, ומשלא נצפתה כל מצוקה לאם ולעובר, החלטתו של פרופ' רונן להמשיך וליילד את התובעת בלידה נרתיקית היתה סבירה, ואין למצוא בה פגם.

בעניין זה, בית-המשפט קבע, כי רופאי הנתבעת לא חטאו בכך שלא קיבלו את הסכמתה מדעת של האם לביצוע לידה נרתיקית. בזמנים הרלבנטיים לתביעה לא היתה פרקטיקה רפואית מקובלת אצל המיילדים בישראל להציע ליולדת ניתוח קיסרי במקום לידה רגילה, בלידת עכוז מן הסוג שבו עסקינן, וזאת על רקע הסיכון המוגבר לאם בניתוח קיסרי, לעומת היעדר מחקר המצביע על סיכון מוגבר בלידת עכוז נרתיקית.

בית-המשפט קבע, כי לא ניתן, בשום אופן, לקבוע, כי התובעת סבלה ממצוקה עוברית עובר ללידה, ואין כל בסיס של ממש בטענה, כי הפיגור השכלי ממנו סובלת התובעת הנו תוצאה של שיתוק מוחין שנגרם לה בשל תשניק במהלך הלידה.

לאור כל האמור לעיל, קבע בית-המשפט, כי לא ניתן לדעת, מהי הסיבה בעטיה סובלת התובעת מפיגור שכלי, ובעניין זה דומים אנו למי שמגששים דרכם באפילה.

יחד-עם-זאת, לא ניתן לקבוע, על דרך האלימינציה, כי בהיעדר ראייה ממשית על תקלה כלשהי בחיים העובריים, או בחיים שלאחר הלידה, כי אז יש לייחס את המום והנזק לתקלה בלידה עצמה.

"קפיצת הדרך" הזו, אותה הציעו התובעים, איננה במקומה, ואיננה יכולה לבוא במקום ראיות של ממש, שיוכלו לבסס את הטענה, כי הנזק מקורו בהליך הלידה עצמו, וכי הוא נגרם בשל רשלנות כלשהי בהתנהלותו של הנתבע. ראיות כאלו, לא הובאו בפני בית-המשפט, ומשאלו הם פני הדברים, התביעה נדחתה.

67. רשלנות רפואית - בית החולים "סורוקה - קטטר עורקי שגרם לאיסכמיה של שריר הגלוטאוס - נזק ראייתי - התביעה התקבלה ובית-המשפט פסק סך של 2,618,548 ש"ח
ב- ת"א (יר') 8406-06 {אוהד טביבזדה נ' שירותי בריאות כללית, תק-מח (3), 16273 (2012)} נדונה תביעה בעילה של רשלנות רפואית המיוחסת לצוות הרפואי בפגייה של בית-החולים "סורוקה" בבאר-שבע, בקשר לנזקים שנגרמו לתובע בעת אשפוזו שם בסמוך לאחר לידתו.

התובע נולד בבית-החולים, בניתוח קיסרי, בשבוע ה- 28 להריון, במשקל של 960 גרם. יחד עם התובע נולדה אחות תאומה, אשר למרבה הצער נפטרה יום לאחר לידתה. בסמוך לאחר לידתו הועבר התובע להשגחה וטיפול בפגייה והושם באינקובטור פתוח בסמוך לתחנת האחיות.

לאחר קבלתו לפגייה הוכנס לטבורו של התובע קטטר עורקי. על-פי הרשום בסיכום האשפוז, נוצרה "חסימה עורקית מקטטר עורקי שהוכנס לטבור שגרמה לאיסכמיה של שריר הגלוטאוס משמאל ושל קצות האצבעות של כף רגל שמאל". בסיכום האשפוז צויין שהקטטר הוצא, אולם האיסכמיה היתה "קשה ביותר", וגרמה לאטרופיה של שריר הגלוטאוס והשוק משמאל ונמק של קצות האצבעות שנשרו בהמשך. כתוצאה מאותה איסכמיה גם נותרה "רגל נפולה" וקיצור רגל שמאל.

על-פי סיכום האשפוז שהוגש לבית-המשפט, שוחרר התובע מהפגייה כאשר האצבעות בכף רגלו השמאלית קטועות בדרגות שונות, מקטיעה מוחלטת ועד חסך בגליל או בגלילים מסויימים. רגלו השמאלית אף נותרה קצרה באופן משמעותי מרגלו הימנית ומכופפת לכיוון ראשו.

התובע ביסס את תביעתו על עוולת הרשלנות על-פי סעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] {ייקרא להלן: "פקודת הנזיקין"}. על-פי הנטען, רופאי הנתבעת ועובדיה התרשלו במהלך הטיפול הרפואי שהעניקו לתובע לאחר לידתו, התרשלות שמקורה במעקב ובהשגחה אחר מצבו הרפואי כפג.

כן נטען, כי הנתבעת כשלה בכך שלא שמרה מסמכים רפואיים שנכתבו במהלך אשפוזו של התובע בפגיה, דוגמת גיליון מעקב יומי המשקף את מועדי ביקורי הרופאים והאחיות, רישומים בדבר לחץ דמו של התובע, ריכוזי החמצן והגזים בדמו, סוגי התרופות ודרכי נתינתם, הפסקות נשימה ומועדי הטיפול עקב כך, גיליון שחרור ילוד, פקודות רופא, דו"חות טיפולים, דו"חות פיזיותרפיה וטיפולים משלימים, רישום פעולות פולשניות בזמן אמת, כגון החדרת הצנטר, נקזים, קטיעת איברים ועוד.

לטענת התובע כישלונה זה של הנתבעת בשמירת המסמכים האמורים בטרם חלפו 25 שנים ממועד לידתו, גרמה לתובע לנזק ראייתי בלתי-הפיך, המצדיק העברת נטל הראייה על הנתבעת, כי הטיפול וההשגחה הכוללים שניתנו לו בפגייה נעשו כנדרש וכמצופה מהצוות הרפואי בפגייה.

הנתבעת טענה מנגד, כי תביעתו של התובע הוגשה בשיהוי רב, לאחר 25 שנים חסר חודש ממועד לידתו, היינו על גבול ההתיישנות. על-פי הנטען, שיהוי זה הביא לשינוי לרעה במצבה של הנתבעת ולנזק ראייתי, כאשר הנתבעת נאלצה להתגונן מפני אירועים שהתרחשו לפני שנים רבות, שיהוי ונזק המצדיקים את דחיית התובענה.

עוד נטען על-ידי הנתבעת, כי הטיפול שניתן לתובע היה טיפול מציל חיים. הנתבעת אישרה, כי נגרם נזק איסכמי לרגלו של התובע, אך לטענתה זו תוצאה של הצנטר הטבורי העורקי, שהוחדר כדי לשמור על חייו. על-פי הנטען, נזקיו של התובע אינם נובעים חלילה מטיפול רשלני או הזנחתי, אלא מעצם הפגות הקיצונית בה נולד, והמטרה העיקרית בהכנסת הצנטר הטבורי העורקי היא טיפול בריכוזי חמצן גבוהים וטיפול תרופתי לייצוב לחץ דמו של התובע, שאם לא כן, לא היה שורד כלל. הטיפול המסור, כך נטען, הוא שהציל את חייו.

המומחה מטעם התובע, פרופ' מימוני טען, כי הסיבה הסבירה ביותר לסיבוך האיסכמי היתה נוכחותו של הצנטר בעורק הטבור. על-פי המפורט בחוות-הדעת, אבחון מוקדם והוצאת הצנטר באופן מידי היו מונעים את האירוע האיסכמי, בפרט כאשר מדובר ביילוד שהוא פג ומנגנוני הקרישה שלו אינם בשלים ועורקיו קצרים. לדעת פרופ' מימוני, הכנסת צנטר הוא הליך שאינו שגרתי, הדורש את הסכמת ההורים, הסכמה שלא התבקשה. עוד נאמר, כי הצנטר הוכנס ללא אינדיקציה אבסולוטית, ולא הוצא באופן מידי עם הופעת שינוי צבע הגפה, דבר שאם היה מתבצע עשוי היה למנוע את הנזק שנגרם לגפה השמאלית של התובע. עוד נכתב בחוות-הדעת, כי לא הוצעו להורים חלופות רפואיות אחרות, וכי לא ניתן לתובע טיפול מונע קרישה, כמו גם האפשרות של חימום הגפה האחרת בצד ימין.

המומחית מטעם הנתבעת, פרופ' סירוטה, כתבה בחוות-דעתה, כי הקטטר הוכנס על-מנת לנטר את הגזים בדם העורקי וכי הקטטר הוצא שעה שאובחנה האיסכמיה, אך התהליך האיסכמי היה בלתי-הפיך וגרם לאטרופיה של שריר הגלוטאוס ולנזקים בגפה השמאלית.

פרופ' סירוטה הוסיפה בחוות-דעתה, כי גם כיום, למעלה מ- 25 שנים לאחר האירוע, כאשר מתקבל פג בנתונים של התובע למחלקת הפגים, מצנטרים את העורק הטבורי ללא הסכמת ההורים, וכי היא אינה מכירה מחלקת פגים במדינת ישראל אשר דורשת את הסכמת ההורים לצינטור עורק טבורי במצב זהה למקרה של התובע. על-פי הנאמר בחוות-הדעת, התובע התקבל למחלקת הפגים במצב קשה ונזקק לטיפול בריכוזי חמצן גבוהים וטיפול תרופתי לייצוב לחץ הדם. מצב זה היווה הורייה חד-משמעית להכנסת צנטר עורקי טבורי. עוד נאמר בחוות-הדעת, על יסוד מכתב סיכום האשפוז, כי הצנטר הוצא לאחר הופעת הסימנים האיסכמיים.

באשר לאי-מתן טיפול בממיסי קרישה, נכתב בחוות-דעתה של פרופ' סירוטה, כי טיפול זה לא היה כלל מוכר ב- 1985 וכי הנחיות רפואיות לטיפול בממיסי קרישה בפגים פורסמו רק ארבע שנים לאחר לידתו של התובע.

גם היום טיפול בתרופות ממיסי קרישה אינו פרקטיקה רפואית מקובלת ביילודים ובעיקר בפגים, שכן אצל האחרונים קיים סיכון של דמם למוח בגלל מבנה עשיר בכלי דם העוטף את חדרי המוח ונוטה לדמם בכל אי-יציבות קלינית. בסיכום חוות-הדעת נאמר, כי התובע זכה לטיפול והשגחה מסורים במחלקת הפגים לאחר לידתו, כי על-פי מכתב סיכום האשפוז גילה הצוות הרפואי ידע רפואי מעמיק בהתמודדות עם טיפול בפגים והסיבוכים הכרוכים בטיפול זה, וטענותיו של פרופ' מימוני בחוות-דעתו חסרות כל ביסוס, בהתייחס לכך שהתובע נולד לפני למעלה מ- 25 שנים.

על-פי הנאמר, התובע נולד כפג מאוד לא בשל ונותר בחיים למרות מצבו בלידתו וסיכוייו הקלושים לשרוד, וזאת הודות לטיפול המקצועי והמסור של הצוות הסיעודי והרפואי בפגייה של בית-החולים. לדעת פרופ' סירוטה, התובע נותר נכה כתוצאה מאחד הטיפולים השגרתיים שנעשו במטרה להציל את חייו.

בית-המשפט העדיף את מסקנתו של פרופ' מימוני על פני מסקנותיה של פרופ' סירוטה והבהיר, כי כאמור, אין בידיו את המסמכים הרפואיים ואת התרשומות הרפואיות היום-יומיות מהפגייה שבבית-החולים. כל אשר נותר והובא לעיון הם שבעה עמודים, כאשר חמשת העמודים הראשונים הם בכתב יד אחד, ושני העמודים האחרונים, נחזים להיות כתובים בכתב יד אחר ושונה מחמשת העמודים הראשונים.

על-פי תקנות בריאות העם (שמירת רשומות), התשל"ז-1976, על בית-חולים לשמור תיק רפואי של חולה למשך 20 שנה לאחר האשפוז או הטיפול האחרון, ואם אין בתיק גיליון סיכום מחלה יש לשמור על התיק 25 שנה.

כידוע, על-פי הדין, לתובע קיימת זכות להגיש תובענה בעניינו עד הגיעו לגיל 25, מכיוון שתקופת ההתיישנות של 7 שנים נמנית מהגיעו לגיל 18. פניית בא-כוחו של התובע לנתבעת לקבל את התיק הרפואי של התובע היתה לראשונה בשנת 2004, היינו, בחלוף כ- 23 שנים מיום היוולדו, ולפיכך לא ניתן לומר, כי הנתבעת הופתעה מהגשת התובענה קרוב למועד ההתיישנות. עם-זאת, לכאורה, על-פי התקנות הנ"ל לא חלה חובה על הנתבעת לשמור את תיקו הרפואי של התובע בחלוף 20 שנים, למעט גיליון סיכום מחלה שחובה לשמור עליו עד 100 שנה. לפניינו קיים סיכום אשפוז, על כל חסרונותיו שפורטו לעיל ובסיכומי בא-כוח התובע, וניתן לומר, אף אם בדוחק, כי המדובר בגיליון סיכום מחלה, שאליו מכוונת התקנה.

עם-זאת, לאור העובדות שלפניינו, כאשר תיקו הרפואי של התובע לא נמצא כ- 23 שנים ממועד שחרורו מהפגייה, וכאשר אין חולק, כי זכותו של התובע להגשת התובענה לא התיישנה, דומה, כי קיימת "לקונה" בנושא זה, ויש מקום כי מתקין התקנות יערוך התאמה בין תקופת הזמן הקבועה בתקנות לשמירת התיק הרפואי לפרק הזמן של ההתיישנות על-פי חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958. שכן כפי שאירע כאן, נמנע מהתובע, הזכאי להגיש תביעתו עד גיל 25, מלקבל את תיקו הרפואי החייב בשמירה על-ידי הנתבעת רק 20 שנה.

לפיכך, קבע בית-המשפט, כי בענייננו, על-אף שלכאורה קיים נזק ראיית לשני הצדדים, כפי שנטען על-ידם, אין הצדקה לקבל את טענת התובע ולהעביר את נטל הראייה לכתפי הנתבעת, או בדבר "הדבר מדבר בעד עצמו", או לדחות את התביעה עקב השיהוי הניכר בהגשתה, כטענת הנתבעת. אין חולק, כי הגורם לנזק ברגלו של התובע, על-פי סיכום האשפוז הנמצא בידינו, וגם על-פי חוות-דעתו של המומחה מטעם התובע, הוא הצנטר שהוכנס לטבור של התובע. המחלוקת בין הצדדים מצטמצמת, איפוא, לשאלות, האם היה הכרח להשתמש בצנטר זה, כטענת הנתבעת, אם לאו, כטענת התובע, והאם ניתן היה למנוע את הנזק לרגלו של התובע.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי מעיון בסיכום האשפוז אין לדעת מה היו שיקולי הצוות הרפואי בהחדרת הצנטר והאם נשקל טיפול חלופי {במאמר מוסגר הודגש, כי בכל מקרה מן הראוי היה ליידע את הוריו של התובע על הצורך בהכנסת הצנטר ולאלו שימושים, אם אמנם היה צורך בכך, אף כי יש להניח, כי לא היו מסרבים להתיר הכנסתו. יש לקוות, כי היום מיידעים הורים בפרוצידורה זו, בניגוד לדברי פרופ' סירוטה, כי לא נוהגים כך}.

ברם, בית-המשפט קבע, כי אף אם היה מקבל את טענת הנתבעת, על סמך עדותו של פרופ' זמורה ועדותה של פרופ' סירוטה, כי המדובר בצורך להחדיר את הצנטר בסמוך לאחר לידתו של התובע, בניגוד לדעת פרופ' מימוני שבמידת הצורך ניתן להכניס את הצנטר גם בתקופה יותר מאוחרת, לא נאמר בסיכום האשפוז מאומה מתי אובחנה האיסכמיה ברגלו השמאלית של התובע ומתי הוצא הצנטר, ואילו פעולות נעשו לצורך טיפול באיסכמיה שנוצרה. הנתבעת גם לא זימנה לעדות מי מהצוות הרפואי של הפגייה להעיד על כך.

בית-המשפט הוסיף, כי התובע הושם באינקובטור פתוח בסמוך לתחנת האחיות, במגמה, כי הצוות הרפואי בפגייה ישגיח על התובע מקרוב. היה מקום לצפות, כי במצב דברים זה כאשר מאובחנת תחילת האיסכמיה, היינו העדר אספקת דם לרגל השמאלית והתחלה של שינויי צבע ברגל, יוצא הצנטר באופן מיידי.

אמנם פרופ' סירוטה כתבה בחוות-דעתה, כי "המטפלים הוציאו את הקטטר העורקי הטבורי עת אובחנה האיסכמיה", ואולם ממשיכה וכתבה, כי "התהליך האיסכמי היה בלתי-הפיך וגרם לאטרופיה של שריר הגלוטאוס שוק וכף רגל שמאל עם נמק של קצות האצבעות בכף רגל שמאל..." מכאן שהאבחנה באיסכמיה היתה באיחור משמעותי, יחסית, ואף הצנטר הוצא באיחור.

זאת ועוד. פרופ' זמורה העיד בתצהירו, כי "מייד עם הופעת סימני האיסכמיה {שכן בשל היותו פג קטנטן הוא היה תחת השגחה וטיפול תמידיים} הוצא הקטטר". אכן, כך היה צריך לנהוג, גם על-פי פרופ' מימוני. עם-זאת, בית-המשפט קבע, כי לא ניתן לקבל את העדות שכך נהג צוות הפגייה בפועל, שכן פרופ' זמורה לא העיד שנכח במקום בעת האבחון של האיסכמיה והוצאת הצנטר, או כי הוא בעצמו איבחן את האיסכמיה, או כי הוא זה שהוציא את הצנתר. אם כן, לא ברור כיצד ועל יסוד מה הסיק פרופ' זמורה, כי הצנטר הוצא "מייד". ועל-כן עדותו שהצנטר הוצא "מייד עם הופעת סימני האיסכמיה" היא עדות סברה בלבד.

מעבר לכך, הדגיש בית-המשפט, כי בסיכום האשפוז, שעל-פי הרשום שם חיוו המומחים מטעם הצדדים את דעתם ועל האמור שם ביסס פרופ' זמורה את עדותו, נאמר, כי "הקטטר הוצא אך ורק כנראה שהאיסכמיה היתה קשה ביותר..." אף מכאן, ניתן להבין, כי ההבחנה באיסכמיה היתה באיחור משמעותי יחסית, ואף הצנטר הוצא באיחור.

בית-המשפט קבע, כי לטבורו של התובע הוכנס צנטר עורקי והוא הגורם לאיסכמיה. מהרשום בסיכום האשפוז עלה, כי הקטטר הוצא אך ורק כאשר האיסכמיה היתה כבר קשה ביותר. דברים אלו מהווים משום "הודאת בעל דין" לגורם שגרם לנזק לרגלו של התובע, היינו, כי הנזק נגרם על-ידי הצנטר האמור, וכן למועד הוצאת הצנטר, רק לאחר שהנזק כבר נגרם.

כנזכר לעיל, הנתבעת לא זימנה עד כלשהו שיעיד לעניין זה, לא מי מבין האחיות או האחים שטיפלו בתובע בעת שהותו בפגייה, ולא רופא שטיפל בתובע. אמנם פרופ' זמורה היה רופא בכיר בפגייה עובר לאשפוז של התובע שם, ברם, כאמור, עדותו להוצאת הקטטר "מיד" עם הופעת סימני האיסכמיה היא עדות סברה.

הלכה פסוקה היא, כי אי-הבאת עדים מטעם בעל דין שיכלו לתמוך בגירסתו, פועלת לחובתה ומחזקת את טענותיו של בעל הדין האחר, ובענייננו, אי-זימון מי מאנשי הצוות הרפואי, שפרטיהם ידועים או היו יכולים להיות בידיעת הנתבעת, פועל לחובת הנתבעת ולטובת התובע {ראה ע"א 465/88 הבנק למימון וסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4), 658, 657 (1991)}.

לאור התוצאות הקשות שנגרמו כתוצאה מהחדרת הצנטר הטבורי העורקי לתובע נגרמו לו נזקים לרגלו השמאלית. הנתבעת לא השכילה להפריך את טענות התובע, כי לא היתה אינדיקציה להכנסת הצנטר. ברם, גם אם היה מקום לכך, בית-המשפט קבע, כי הצנטר לא הוצא מיד ובסמוך לאבחון לשינויים בצבע רגלו השמאלית של התובע, כפי שניתן היה לצפות שייעשה על-ידי הצוות בפגיה.

איסכמיה ושינויי צבע הרגל מתפתחים באורח הדרגתי יחסית. על הצוות הרפואי, ובמיוחד כאשר התובע נתון באינקובטור בסמוך אליו, היה לאבחן מוקדם יותר את האיסכמיה, הניתנת לאבחנה עם תחילת שינויים בצבע הרגל. אבחון מוקדם יותר היה מביא להוצאת הצנטר, והוצאת הצנטר מוקדם יותר היתה, קרוב לוודאי, מונעת את הנזקים הקשים לרגלו של התובע, או את מרביתם.

לאור כל האמור לעיל, קבע בית-המשפט, כי הצוות הרפואי בפגייה, האחיות והרופאים המטפלים, איחרו משמעותית באבחנה של האיסכמיה ושינויי הצבע, ועל-כן הוציא את הצנטר באיחור יחסית, בשעה שלא ניתן היה כבר למנוע את הנזקים לרגלו של התובע. בכך הפר הצוות את חובת הזהירות המושגית והקונקרטית בהן הוא חב כלפי התובע וגרם ברשלנותו לנזקיו של התובע.
התוצאה היא, שבית-המשפט חייב את הנתבעת לפצות את התובע בגין נזקיו, בסך של 2,618,548 ש"ח.

במקרה אחר, ב- ת"א 3469-09 {ת. ש. נ' בית החולים האיסלאמי אלמוקסד, תק-מח 2012(2), 23235 (2012)} קבע בית-המשפט, כי חלק מפלטי המוניטור שהוגשו על-ידי הנתבע, לא היו של התובעת. נקבע, כי די בכך כדי לקבוע שהנתבע גרם לתובעים נזק ראייתי, שתוצאתו היא העברת נטל הראיה אל כתפי הנתבע, שעליו להראות, כי לא התרשל. עצם היעדרם של פלטי מוניטור מסויימים והימצאותם של אחרים, פועל לחובתו של הנתבע ומהווה חיזוק לסברא שהיה בפלטים "הנעדרים" כדי להצביע על קיומה של אינדיקציה להתדרדרות במצבו של העובר, התובעת, וכי הנתבע לא טיפל בהתדרדרות זו בדחיפות המתחייבת.

בית-המשפט קבע, כי עלה בידי התובעים להראות, ברמה הנדרשת בהליך זה, שהתובעת סבלה מתשניק סב לידתי. במצב דברים זה, היה על הצוות הרפואי בבית-החולים לבצע ניתוח קיסרי דחוף במועד מוקדם מהמועד בו בוצע בפועל, אך הדבר לא נעשה. בכך התרשל בית-החולים. התרשלות זו, היא שהובילה לנזקים הקשים שנגרמו לתובעת.

לאור כל האמור לעיל, קבע בית-המשפט, כי הנתבע ישלם לתובעים סך של 2,500,000 ש"ח.

במקרה אחר, ב- 1652/05 ת"א {ח' (ז') ז' נ' בית החולים העירוני השרון , תק-מח 2012(1), 32726 (2012) קבע בית-המשפט, כי פרק הזמן בן כ- 20 דקות שחלף עד שנתקבלה ההחלטה לבצע ניתוח קיסרי, אינו חורג ממתחם הסבירות ואשר-על-כן, בית-המשפט דחה את טענת התובעים לרשלנות הצוות הרפואי של בית-חולים "השרון" בתואנה שההחלטה לבצע ניתוח קיסרי ביולדת התקבלה באיחור.

68. קופת חולים מאוחדת - סקירת מערכות מורחבת - חובת הגילוי - תסמונת ניוון השרירים הספינלי {SMA} - התביעה נדחתה
ב- ת"א (מרכז) 29322-10-10 {עיזבון המנוח ישי ירין זל ואח' נ' קופת חולים מאוחדת, תק-מח (3), 17323 (2012)} נדונה תביעת פיצויים בגין נזקי גוף שהביאו למות התובע 1 לאחר שנולד כשהוא לוקה בתסמונת ניוון השרירים הספינלי {"SMA"}, ונפטר בגיל שנה ותשעה חודשים. טענת התובעים היא כי השתלשלות האירועים נגועה ברשלנות רפואית ולכן על הנתבעת לפצותם.

התובעת 2 היא אמו של המנוח. התובע 3 הוא בעלה של התובעת. התובעת הרתה את המנוח בשנת 2007, עת היתה בת 34. היה זה הריונה השלישי במספר. התובעת טופלה במהלך ההריון על-ידי רופאות קופת חולים מאוחדת.

התובעת הגיעה למרפאתה של ד"ר נגה פורת לצורך הוצאת התקן תוך רחמי, וציינה, כי היא שוקלת להיכנס להריון נוסף. ד"ר פורת הוציאה את ההתקן מרחמה של התובעת והסבירה לה, בין היתר, על האפשרות לבצע בדיקות סקר גנטי.

כאשר היתה התובעת בשבוע השביעי להריונה, פנתה פעם נוספת לד"ר פורת. בסיום הביקור הפנתה ד"ר פורת את התובעת לביצוען של מספר בדיקות ונתנה לה דף הנחיות.

התובעת עברה למעקבה של ד"ר אורנה לוינסון. ד"ר לוינסון הפנתה את התובעת לבדיקות תבחין משולש ולבדיקה נוספת, אולם ככל הנראה לא הפנתה את התובעת לעדכון בדיקות סקר. התובעת עברה בדיקת סקירת מערכות שפורשה כתקינה. התובעת עברה גם את בדיקות התבחין המשולש.

בשבוע ה- 36 להריונה של התובעת, נולד המנוח. בהיותו בגיל חודש ימים לערך, אובחן, כי המנוח לוקה במחלת SMA, סוג 1. ביום 09.03.10 נפטר המנוח ממחלתו, בגיל שנה ותשעה חודשים.התובעים הגישו תובענה זו נגד הנתבעת, ובה הם עתרו לפיצוי בגין נזקי המנוח ונזקיהם שלהם.

התובעים ביססו את תביעתם על עוולת הרשלנות ועל הפרת החובות המנויות בחוק זכויות החולה וטענו, כי רופאות הנתבעת התרשלו בכך שלא הפנו את התובעת ליעוץ גנטי, ולחלופין לא יידעו אותה בדבר הצורך לבצע בדיקות סקר מעודכנות, לרבות הבדיקה לאבחון נשאות SMA. בנוסף, נטען בעניין זה, כי הנתבעת לא דאגה לקבוע נוהל המחייב את רופאיה להפנות את המטופלות למכון גנטי, לצורך עדכון בדיקות הסקר.

עוד נטען, כי הרופאות לא היו מעודכנות בכל בדיקות הסקר הניתנות לביצוע, לרבות הבדיקה לאבחון נשאות SMA, ואילו היו הרופאות מעודכנות בעניין זה סביר להניח שהיו מפנות את התובעת לבדיקה זו.

באשר לנטל ההוכחה טענו התובעים, כי בשל העדר הרישום אודות הפניה לעדכון בדיקות הסקר או הסבר פרטני שניתן בנושא הבדיקות הגנטיות, יש להעביר את נטל הראיה, כי אמנם ניתן הסבר מסוג זה לנתבעת.

נטען, כי אילו היו הרופאות מפנות את התובעת לביצוע בדיקות סקר היו התובעים מבצעים את הבדיקה לאבחון נשאות SMA ובעקבות תוצאותיה, היו התובעים פונים לוועדה להפסקת הריון במטרה לבצע הפלה.

לבסוף, טענו התובעים, כי בגין התרשלות הנתבעת נגרמו להם נזקים רבים, שבהם כאב, סבל וקיצור תוחלת חיים למנוח, הפסדי השתכרות ב"שנים האבודות", כאב וסבל שנגרם לתובעים 3-2 ונזקים נוספים.
הנתבעת הדגישה בראש וראשונה את העובדה שאין מחלוקת על כך שהרופאות הבהירו לתובעת לפני כניסתה להריון, כי באפשרותה לבצע בדיקות סקר, והיא זו שבחרה לא לעשות כן. משכך, ומשלא הוכח שהתובעת ביצעה בדיקות סקר בשלב קודם כלשהו, אין לה להלין אלא על עצמה. בעניין זה נטען על-ידי הנתבעת, כי התובעים לא ביצעו בעבר בדיקות גנטיות פרט לבדיקת טיי-זקס, ומשכך ממילא רופאות הנתבעת כלל לא נדרשו ליידע את התובעת על האפשרות לעדכן בדיקות שלא נעשו בעבר, אלא רק ליידע אותה על האפשרות לבצע בדיקות אלו, כפי שנהגה ד"ר פורת.

עוד נטען, כי בנסיבות בהן לא היה ידוע על מחלה גנטית במשפחה, רופאות הנתבעת ממילא לא נדרשו להפנות את בני הזוג באופן קונקרטי לייעוץ גנטי, אלא רק ליידע אותם על האפשרות לבצע בדיקות סקר גנטי, כפי שאכן נעשה.

באשר להתנהלותה של ד"ר לוינסון, טענה הנתבעת, כי מאחר שהתובעת פנתה אליה רק בשבוע ה- 14 להריונה ולאחר שכבר קיבלה התובעת הסבר בנוגע לביצוע בדיקות הסקר מד"ר פורת, הרי שד"ר לוינסון כלל לא נדרשה להעלות נושא זה שוב.

עוד נטען, כי טיפולה של ד"ר פורת בתובעת עמד בסטנדרט הרפואי הסביר, ואף אם תתקבל טענת התובעת, כי ערכה בדיקות סקר בעבר. זאת, משום שד"ר פורת הסבירה לתובעת, הן בכתב הן בעל-פה, אודות האפשרות לבצע בדיקות סקר ולעדכן בדיקות סקר שנעשו בעבר.

הנתבעת טענה, כי הבדיקה לאבחון נשאות SMA כלל לא היתה מומלצת בתקופה הרלוונטית ואף לא הייתה כלולה בסל התרופות. נטען, כי נוכח עובדה זו ונוכח התנהלות התובעת הן בהריונות הקודמים, הן בהריון הנוכחי, ספק רב אם ממילא היתה מבצעת בדיקה זו במסגרת בדיקות הסקר.

בית-המשפט קבע, כי הרופאה הסבירה לתובעת על האפשרות לבצע בדיקות סקר. המומחה מטעם הנתבעת התייחס לרישום שערכה ד"ר פורת וטען, כי הרישום שערכה היה תקין, וכי כל בר דעת שקורא רשומה כזו מבין, כי הדברים הוסברו כראוי. כך עלה בעיקר מהרישום הראשון המתייחס לבדיקות סקר, ומסקנה זו נתמכת גם מהרישום השני, שניתן להבין שבהתייחסו ל"בדיקות אפשריות במסגרת ומחוץ לסל הבריאות" כולל גם בדיקות סקר. אכן, ברישום לא צויין במפורש, כי על התובעת "לעדכן" את בדיקות הסקר הקיימות. אולם, בהתחשב באופי הרישום דומה, כי אין לייחס משקל מופרז לחסרונה של המלה "עדכון". הנה-כי-כן, הרישום, שנערך כאמור בזמן אמת, מהווה רישום סביר בנסיבות העניין.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי הנטל, אם כן, נותר על כתפי התובעת, אך הוא לא הורם. אמנם, משקל רב ייחסה הנתבעת לדף ההנחיות שמסרה לתובעת במהלך הביקור השני ולטענתה צוינה בו במפורש האפשרות לבצע בדיקות סקר מעודכנות. העתק של דף ההנחיות לא היה מצוי בתיקה הרפואי של התובעת, והרופאה הפיקה אותו מתוך מחשבה האישי. בעמוד השלישי לדף ההנחיות שהוגש מטעם הנתבעת, תחת הכותרת "בדיקות משלימות, מבוצעות על-פי רצון האשה, בתיאום אישי וכרוכות בתשלום" נכתב בסעיף העוסק בסקר גנטי: "... זוגות שבצעו סקר גנטי בעבר - יש לוודא שלא נוספו מחלות ומוטציות חדשות הניתנות לאיתור מאז הבדיקה הקודמת".

הרופאה העידה, כי היא ערכה את דף ההנחיות לראשונה בסביבות שנת 2006-2005, ועל-אף ששינתה בו תכנים מסויימים בהתאם לצורך, הגרסה שקיבלה התובעת בחודש נובמבר 2007 היתה הגרסה העדכנית שהוגשה לבית-המשפט.

בית-המשפט קבע, כי בגרסתה של התובעת לא היה כדי להוביל להעדפתה על פני גרסתה של הנתבעת, שטענה, כי על-אף שאינה זוכרת את התובעת באופן אישי, היא מעדכנת כל מטופלת במהלך ההריון בעניין בדיקות הסקר.

משכך, קבע בית-המשפט, כי התובעים לא עמדו בנטל ההוכחה, שהנתבעת הפרה את חובת הזהירות.

למעלה מן הנדרש, ציין בית-המשפט, כי גם אם היה נקבע, כי הנתבעת התרשלה בכך שלא יידעה את התובעת על האפשרות לעדכן את בדיקות הסקר, עדיין דין התובענה היה להידחות שכן לא הוכח יסוד הקשר הסיבתי בין ההפרה לנזק שנגרם לתובעים.

לאור כל האמור לעיל, קבע בית-המשפט, כי לא הוכחו יסודות עוולת הרשלנות בנסיבות המקרה. לא הוכח שהנתבעת חרגה בתנהלותה מסטנדרט הטיפול הרפואי הראוי, וגם דינה של הטענה בדבר הפרת החובות המנויות בחוק זכויות החולה להידחות.לפיכך, התביעה נדחתה.

במקרה אחר, ב- ע"א 10218/08 {לארי אברמובסקי נ' ד"ר סיגל אפרים, תק-על 2012(3), 7755 (2012)} קבע בית-המשפט, כי טענתו של המערער לפיה היה מקום להפנות את האם לסקירת מערכות מורחבת נטענה ללא ביסוס בחוות-דעתו של המומחה מטעמו, ואילו הטענה, כי יש להפוך את נטל ההוכחה מכיוון שחל כלל "הדבר מדבר בעד עצמו" נטענה כלאחר יד.

בית-המשפט קבע, כי המערער לא הראה, כי התקיימה עמימות סביב הנסיבות בגינן לא נמנע הנזק, הולדת המערער במומו, והמחלוקת העיקרית התגלעה סביב השאלה האם המשיבים בטיפולם, הפרו את חובת הזהירות.

בנוסף, עצם הולדת המערער כשהוא סובל מתסמונת דאון, אין בה כדי להעיד, כי מבחינה סטטיסטית סביר יותר שהתנהגות המשיבים לקתה ברשלנות. בדיקות הסקר השונות אינן נותנות תשובה חד-משמעית לתסמונת דאון וכך גם לא ניתן לקבלה מאיתור סימנים סונוגרפיים בבדיקת על קול, ואילו בדיקת מי שפיר לא תמיד יש הכרח לבצע, וכזכור בבדיקה זו יש סיכונים. לאור סיכוניה. כלומר, הנזק יכול שיקרה גם במקום בו לא היתה רשלנות.
בכל מקרה, כאמור, המערער לא פירט כלל מהן, אם בכלל, נסיבות המקרה המצביעות על כך שסביר יותר, כי בענייננו נולד המערער במומו עקב רשלנות המשיבים {להרחבה על תנאי הכלל ראה רע"א 3447/07 דוד נ' אוחנה, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008); ע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'צ'יק, פ"ד נו(1), 539, 566-588 (2001)}.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את הערעור על כל חלקיו, וקבע, כי המערער לא הרים את הנטל להוכיח רשלנות של מי מהמשיבים, ולא הוכיח, כי מי מהמשיבים הפר את חובת הזהירות כלפיו, בין במיומנות הטיפול ובהפניה לבדיקות רלבנטיות ובין באי-מסירת המידע הנחוץ.

במקרה אחר, ב- ע"א 7852/10 {נהוראי טידונה נ' קופת חולים לאומית של ההסתדרות העובדים הלאומיים בא"י ואח', תק-על 2012(1), 5338 (2012)} קבע בית-המשפט, כי אמו של המערער נמנעה מלבצע את הבדיקות הנוספות אף שהופנתה על-ידי ד"ר ברק לבצען, וכי ניתנו לאמו של המערער על-ידי ד"ר ברק וד"ר גוהר הסברים מספקים בכל הנוגע לביצוע בדיקת מי שפיר והמשמעויות הכרוכות בכך.

קביעות אלה, וכמוהן ממצאיו הנוספים של בית-משפט קמא, מבוססים כולם על המסמכים שהוצגו בפניו ועל העדויות ששמע מפי המומחים ומפי העדים האחרים ושאותן בחר לאמץ. קביעות וממצאים אלה הניחו מסד ראוי למסקנה המשפטית שאליה הגיע בית-משפט קמא, ולפיה אין למצוא במקרה דנן התרשלות בהתנהלותם של רופאי קופת-חולים בכל הנוגע למעקב אחר הריון של אם המערער, משום שזו לא חרגה מסטנדרט ההתנהגות שיש לצפות לו מרופא סביר בנסיבות העניין.

במקרה אחר, ב- ת"א (חי') 831-08 {ד. ה. ח. נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות ואח', תק-מח 2012(1), 6766 (2012)} קבע בית-המשפט, כי בנוסף לכך שלא הוכחה התרשלות, לא הופרה חובת הגילוי ולא ניתן טיפול רפואי ללא הסכמה, וגם מצבה של הקטינה כשלעצמו אינו מזכה אותה בפיצוי בשל הולדה בעוולה.

במקרה אחר, ב- ע"א 2959/09 {ש.מ. ואח' נ' דר אהוד וינר ואח', תק-על 2012(3), 110 (2012)} קבע בית-המשפט, כי בדיקה מכוונת, בניגוד לבדיקה בסיסית, נערכת רק כאשר קיימת אינדיקציה רפואית או כאשר מדובר במקרים מיוחדים בהם יש הוראה ספציפית לבדיקה נוספת. או אז, יש לעשות מאמץ להגיע לאבחנות נוספות. הווה אומר, כי לא היתה קיימת אותה עת חובה לסרוק את הפנים במסגרת סקירת מערכות גוף העובר. לפיכך, התביעה נדחתה.

69. רשלנות רפואית - שירותי בריאות כללית - שיתוק מוחין מסוג C.P - התביעה נדחתה
ב- ת"א (חי') 1261-07 {ל' ש' נ' שירותי בריאות כללית, תק-מח (3), 18945 (2012)} תינוקת נולדה כפגה, לכאורה בריאה. מספר חודשים אחר הלידה, התגלה, כי היא לוקה בשיתוק מוחין מסוג C.P.

יום לפני הלידה, בהיות האם בשבוע ה- 33 להריון, התקבלה האם לאשפוז בבית-החולים עקב ירידת מים ללא צירים. למחרת אשפוזה, הופיע חום שעלה מ- 36.3 מעלות ל- 37.4 מעלות; נצפתה עלייה בספירת הדם מ- 11,000 ל- 14,000 לוקוציטים; במקביל, הופיעה פעילות רחמית מלווה בדמם והפרשה לידנית עם ריח רע, סימנים, שאין מחלוקת, כי הם מעידים על התפתחות זיהום תוך רחמי במי השפיר. עקב החשד לזיהום תוך רחמי, הוחלט על טיפול תוך וורידי לאם בשני סוגי אנטיביוטיקה {קפלין וגרמיצין} ועל ניתוח קיסרי על-מנת לחלץ את התאומות. בתרבית שנלקחה מחלל הרחם היתה עדות לצמיחה עשירה של שני חיידקים, סטאפילוקוקוס אפידרמיס ופרוטאוס מירביליס.

התובעת נולדה שניה מזוג תאומות {שקי הריון נפרדים}, כאמור בלידה מוקדמת, בשבוע ה- 33 להריון, כפגית במשקל 1,940 גרם, עם ציון אפגר 9 בגיל דקה. בהתאם לרישומים הרפואיים, התובעת סבלה מבצקת, שהחלה כבצקת גומתית בגפיים התחתונות והוחמרה לבצקת בעפעפיים ובגפיים. במקביל, נמצאה היפונתרמיה, המתבטאת ברמת נתרן נמוכה עד ל- 121 מאק/ליטר {בעוד רמה תקינה היא 130- 140 מאק/ליטר}. בבדיקה נוירולוגית נרשם שהפגית סובלת מהיפרטונוס ואי-שקט.

נרשם, שהפגית סובלת מהיפותרמיה, כלומר ירידה בחום הגוף מתחת ל- 35 מעלות. ההיפותרמיה לוותה בירידה בדופק עד 80-70 פעימות לדקה {בריקרדיה}. על-פי הרישום הרפואי, סיבת ההיפותרמיה היתה עקב חימום לא מספיק של האינקובאטור ובגין טמפרטורה קרה של החדר. בשל הירידה בדופק, קיבלה התובעת טיפול תרופתי באמינופילין, המגביר את קצב הלב. כמו-כן ניתנה הוראה להעלות את הטמפרטורה הסביבתית.

עם הטיפול, חלפו הבצקות ביום החמישי, ורמת הנתרן חזרה לנורמה של 139 מאק/ליטר. התובעת שוחררה לביתה במצב כללי טוב. אולם מספר חודשים לאחר לידתה, אובחנה כלוקה ב- C.P, שיתוק מוחין במצב בינוני, כאשר הפגיעה היא בגפיים התחתונות הסובלות ממצב "ספסטי חלקי" וכן הפרעת ראיה משמעותית. לא עלתה מחלוקת שהלקות בראייתה היא בגין הפגות. המחלוקת היא רק לגבי שיתוק המוחין.

התובעת ביססה את טענותיה באשר לרשלנות הנתבעים על חוות-דעתה של דר' נעמי אפטר, מומחית לרפואת ילדים ונוירולוגיה של הילד. עיקרי חוות-דעתה היו כדלקמן: החל מהיום השני ללידה, הופיעו היפותרמיה והיפונתרמיה שנמשכו מספר ימים. ידוע כי פגים נוטים לפתח הפרעות מסוג זה, אולם יש להעניק טיפול מונע ותומך. בפועל, ההיפותרמיה וההיפונתרמיה נגרמו והתמשכו על רקע כשל במעקב ובטיפול בפגית.

ניתן היה למנוע את שני המצבים, את ההיפותרמיה ניתן היה למנוע, שכן מן הרשומה הרפואית עולה, שאירעה תקלה כלשהי באינקובאטור וטמפרטורת החדר בו שהתה הפגית היתה נמוכה, ההיפונתרמיה נגרמה כתוצאה ממיהול יתר בעקבות הרכב תמיסת העירוי שניתנה לפגית. שילוב שני הגורמים בימיה הראשונים של התובעת, חשף את מערכת העצבים הבלתי בשלה שלה לפגיעה ולנזק בלתי-הפיך. כידוע, קיימת רגישות גבוהה של מערכת העצבים בפגים, ויש למנוע מצב שעלול להגביר פגיעות אלה ולהביא לנזק מוחי. לנוכח הנתונים האמורים, סברה דר' אפטר שהנזק המוחי שנגרם לתובעת הוא תוצאה של ההיפותרמיה וההיפונתרמיה, שלא טופלו כנדרש.

הנתבעת עיגנה הגנתה בחוות-דעתו של פרופ' יעקב קווינט, מומחה למחלות ילדים, תינוקות ופגים, ובעדותו של פרופ' מרלוב, אשר במחלקתו טופלה התובעת. בהסתמך עליהן, טענה הנתבעת שלא נפל פגם בטיפול הרפואי שקיבלה התובעת, והוא היה מיומן, הולם וסביר, ובוודאי כמצוות כללי הרפואה כפי שנודעו בעת בה נולד התובעת.

הפגימה החמורה בה לקתה, אין לה כל קשר סיבתי עם הטיפול הרפואי שניתן לה, ואותן תופעות עליהן הסתמכה התובעת, אינן גורמות לשיתוק מוחין ממנו היא סובלת. הקשר בין רמת נתרן ופגיעה מוחית מתקיים בתינוקות עם רמת נתרן נמוכה מ- 120. במצבים אלה, עלולים להופיע פרכוסים ואף איבוד הכרה. אצל התובעת לא רק שלא נמדד אף ערך שהיה נמוך מ- 120, גם לא נצפה כל שינוי במצב הכרתה ולא נצפו פרכוסים.

תופעות אלו, של ירידה ברמת הנתרן, היפונתרמיה, בצקות וירידה קלה בחום הגוף, אופייניות לפגים, והטיפול בהם הוא שמחזיר את המצב לתיקונו. צוות המחלקה טיפל כנדרש וכנהוג ותיקן את ערכי הנתרן בזהירות ובאיטיות הראויה, כדי לא לגרום לנזק מוחי. מכאן, שערכי הנתרן הנמוכים לא גרמו לתובעת פגיעה מוחית.

על-פי הנתבעת, פגיעתה הנוירולוגית של התובעת, נגרמה כתוצאה מהשילוב של פגות וזיהום חיידקי תוך רחמי מוכח. נטען כי הפגות כלשעצמה מעלה את הסיכוי של הילוד ללקות בשיתוק מוחין, ומחלה זו מופיעה אצל כ- 20%. הנזק המוחי שעלול להיגרם משילוב של פגות וזיהום תוך רחמי, מוכר וידוע היטב לעוסקים ברפואת תינוקות ופגים.

אצל האם הוכח זיהום במי השפיר ובחלל הרחם, מצב הקרוי "אמניונוטיס". זיהום נמצא קשור לפגיעות מוחיות אצל פגים רבים. בשל היות תאי המוח שלה בלתי בשלים עדיין בשל הפגות, גרם הזיהום לפגיעה, ידועה ומוכרת, בהם. הזיהום התוך-רחמי והשלכותיו על מוחם הלא בשל של פגים ידוע ומוכר; הוא גורם לפגיעה אופיינית בחומר הלבן של המוח, מצב הקרוי PVL. הפגיעה המוטורית הספציפית של התובעת {דיפלגיה ספסטית} מוכיחה בוודאות, שמוחה הלא בשל סבל מ- PVL. לפיכך, אין ספק, כי שיתוק המוחין שהתובעת סובלת ממנו נגרם כתוצאה מאותו זיהום מוכח אליו נחשפו גופה ומוחה בתוך הרחם.

בית-המשפט הקדים וקבע, כי הוא העדיף את חוות-הדעת של פרופ' קוינט ואת עדותו של פרופ' מרלוב על חוות-דעתה של דר' אפטר. נקבע, כי התיזה של פרופ' קוינט אשר נתמכה על-ידי פרופ' מרלוב ובספרות רפואית אליה הפנו, מהימנה וסבירה יותר. בית-המשפט קיבל את עדותו של פרופ' מרלוב, באשר לטיפול שניתן ובאשר לכך שהיה זה טיפול מיומן וסביר.

היו עוד שני גורמים שחזקו את דעת בית-המשפט שיש להעדיף חוות-דעת אלו על זו של דר' אפטר: דר' אפטר, מאחר שאיננה עוסקת ברפואת פגים, אלא ברפואת ילדים, אין לה נסיון לגבי טיפול בפגים בימיהם הראשונים, בעוד שאצל פרופ' קוינט ופרופ' מרלוב, הטיפול בפגים הוא תחום התמחותם ועיסוקם.

דר' אפטר הודתה, כי מאז התמחותה, כאשר עבדה זמן מה במח' פגים, לפני כ- 30 שנים, היא לא חזרה לטפל בפגים. במהלך עדותה, משהועמדה בפני נתונים, נאלצה לחזור בה מכמה אמירות בחוות-הדעת {כך, למשל, באשר לכמויות הנוזלים שיש לתת לפגית במצבה של התובעת לאחר לידתה}. כמו-כן, דר' אפטר התעלמה מגורם חשוב, שמי שבא לתת חוות-דעת מקיפה ויסודית לא יכול היה להתעלם ממנו; אין בחוות-דעתה התייחסות כלשהי שהיה חשד אצל האם לזיהום ולפיכך קיבלה אנטיביוטיקה ולא לכך שהמיילדת מצאה, כי המים בלידה היו בעלי ריח רע, תופעה המעידה על זיהום.
לסיכום, השאלה אם הנזק לתובעת נגרם כתוצאה מזיהום בהיותה עדיין ברחם אמה, קבע בית-המשפט, כי מבין כל האפשרויות שהוצגו לפניו, זו היא הסבירה ביותר. נקבע, כי זיהום עלול לגרום לנזק ממנו סובלת התובעת, ונראה שעל כך אין מחלוקת. ניתן הסבר למנגנון הפוגע, החיידקים או הציטוקינים פוגעים בחומר הלבן שבמוח וגורמים את הלקות. ניתן אף הסבר, כיצד יתכן שהתרבית אצל הפגה לא נתנה תוצאה של חיידקים, וכיצד זה שאחותה, שהיו לה תופעות נוירולוגיות, לא נפגעה.

ממכלול הראיות, קבע בית-המשפט, כי לא הוכח שנזקה של התובעת נגרם כתוצאה מטיפול רשלני של רופאי וצוות בית החולים בו נולדה התובעת, וכי סביר יותר להניח, כי היא נפגעה כתוצאה מהזיהום התוך רחמי של האם בשילוב מצבה כפגה. לפיכך, לא הוכח קשר סיבתי בין פעולות הנתבעת לנכותה של התובעת:

"אין עוולת הרשלנות מתגבשת ללא הוכחת קשר סיבתי בין ההתרשלות לנזק."
{השופט אנגלרד ב- ע"א 2027/96 אוביץ נ' ביקור חולים, פ"ד נד(2), 849, 857}

לפיכך, התביעה נדחתה.

70. רשלנות רפואית - בית-החולים "הלל יפה" - כריתת רחם - התביעה נדחתה
ב- ת"א (חדרה) 3463-06-08 {א.ס. ואח' נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, תק-של 2012(3), 16744 (2012)} התובעת 1, ילידת 1977, עברה כריתת רחם, כהמשך לניתוח קיסרי שעברה בסמוך קודם לכן.

הסוגיה שבמחלוקת היתה, האם כריתת הרחם היתה חיונית להצלת חייה של התובעת, או שמא ניתן היה להציל את הרחם.
התובעת, הגיעה לבית-החולים הלל-יפה בחדרה, כשהיא מדממת בשבוע ה- 31 להריונה ולפני לידה רביעית. בקבלתה נמצא צוואר רחם פעור ל- 5 ס"מ, נצפה דימום חזק והיתה היפרדות חלקית של השליה.

בשל מצבה של התובעת בעת קבלתה, הוחלט מיד על ביצוע ניתוח קיסרי דחוף.

אין מחלוקת בין המומחים, כי ההחלטה על ניתוח קיסרי דחוף לתובעת, היתה החלטה נכונה מבחינה רפואית, בין היתר לנוכח הסיכון שהיה נתון בו התינוק עקב היפרדות חלקית של השליה.

התובעת הוחתמה על טופס הסכמה להרדמה ועל טופס הסכמה לניתוח קיסרי, הורדמה ובוצע ניתוח קיסרי. במסגרת הניתוח חולץ תינוק בריא ושלם במשקל 1,319 גרם, והבטן נסגרה כבכל ניתוח קיסרי.

מיד לאחר סגירת הבטן ובביקורת לאחר הניתוח, נצפה דימום וגינאלי רב עם קרישים. עקב דימום זה הוחלט על פתיחת הבטן בשנית, כשהתובעת עדיין מורדמת, ואז נצפה, כי הסגמנט התחתון האחורי של הרחם בולט ודק מאוד עם סימנים של שליה נעוצה באותו אזור. עקב כך, ולאחר שיחה והסבר עם התובע 2 בעלה של התובעת, הוחלט על הצורך בכריתת הרחם לשם הצלת חיי התובעת, וכך נעשה.

התובעת טענה, כי במקרה שלה לא דובר בשליה נעוצה אלא בקרע ברחם, שלא נצפה על-ידי רופאי בית-החולים עובר לסגירת הבטן לאחר הניתוח הראשון, והוא מקור הדימום. לו היה הקרע מאובחן על-ידי הרופאים המנתחים מיד בתום הניתוח הראשון, הם היו תופרים אותו, היה נעצר הדימום, וכך רחמה היה ניצל.

לטענתה, אי-אבחון הקרע ברחם ותפירתו, שהוביל לכריתת רחמה, מהווה מחדל מצד הרופאים המנתחים העולה כדי רשלנות.
עוד טענה התובעת, כי עובר לעשיית הניתוח הראשון, הרופאים לא אמרו לה, כי יש סיכון לכריתת הרחם, הם לא קיבלו את הסכמתה או הסכמת בעלה לכך {התובע}, ובכך גם גרמו לפגיעה באוטונומיה שלה.

הנתבעת טענה, כי הדימום בתום הניתוח הראשון, שהוביל לפתיחת הבטן בשנית וכריתת הרחם, לא היה בגין קרע שלא אובחן או נצפה על-ידי הרופאים בתום הניתוח הראשון, אלא בגין שליה נעוצה שפגעה בדופן הרחם וגרמה לדימומים האמורים.

במקרה כזה אין מנוס אלא לכרות את הרחם על-מנת להציל את התובעת, שאיבדה כמויות רבות של דם. לשון אחרת, כריתת הרחם הצילה את התובעת.

עובר להרדמתה בניתוח הראשון, הובהר לתובעת, כי ישנם סיכונים הנובעים מהניתוח הקיסרי, וביניהם פגיעה ברחם עד כדי כריתתו, כפי שהדבר אף נרשם בטופס ההסכמה לניתוח הקיסרי עליו חתמה התובעת.

עובר לכריתת הרחם בניתוח השני, כשהתובעת היתה עדיין מורדמת, יצא הרופא המנתח לבעלה של התובעת, הסביר לו על הסיבוך ועל הצורך בכריתת הרחם.

על-כן, טענו הנתבעים, כי לא ניתן לומר שבמקרה דנן לא נתקבלה הסכמה מדעת של התובעת או בעלה לכריתת הרחם, ולא נגרמה כל פגיעה באוטונומיה של התובעת.

באשר לנזק הנפשי הנטען של התובעת, הנתבעת בדקה את התובעת על-ידי מומחה פסיכיאטרי מטעמה, ד"ר עמיקם טל, שקבע לתובעת 10% זמניים ל- 3 שנים ממועד כתיבת חוות-דעתו {2009}, ולאחר מכן אם תטופל בצורה מתאימה, הנכות תפחת ל- 5% ולאחר מכן תעמוד על 2.5% לצמיתות.

על-כן טענה הנתבעת בסיכומיה, כי יש לדחות את התביעה על כל מרכיביה, ולחילופין לפסוק פיצוי מקסימום של 70,000 ש"ח בגין כאב וסבל.

בית-המשפט קבע, כי בנסיבות המקרה דנן ודחיפותו, ולנוכח חריגותו של סיכון כריתת הרחם אצל התובעת, לא היתה חובה על דר' דוד או מי מהצוות הרפואי שטיפל בתובעת עובר לניתוח הראשון, להסביר לתובעת ב"רחל בתך הקטנה", כי אחד מסיכוני הניתוח הקיסרי הוא סיבוך שעלול להוביל לכריתת רחם. די שהסבירו לה באופן כללי {כפי שנעשה בפועל על-ידי ד"ר דוד}, כי עלולה להיות פגיעה ברחם.

בית-המשפט ציין, כי ב- ע"א 1303/09 עברה המערערת ניתוח משולב של כריתת רחם והרמת שלפוחית השתן, שבעקבותיו נוצרו לה הדבקויות ניכרות של המעי הדק שגרמו לחסימת מעיים. בית-המשפט קבע שם, כי על-אף שלא הוזהרה המערערת שקיימת סכנה להדבקויות במעי ולחסימת מעיים, אין לטעון להפרת חובת הגילוי שכן מדובר בסיכון רחוק ונדיר, ועל המערערת כתובעת הנטל להוכיח את שכיחות הסיכון לחסימת מעיים כתוצאה מכריתת רחם, והיא לא עמדה בנטל זה.

גם במקרה דנן לא עמדו התובעים בנטל הראיה להראות, כי מדובר בסיכון שכיח {כריתת רחם במהלך ניתוח קיסרי}, באישה נטולת גורמי סיכון, דוגמת התובעת דנן.

במקרה דנן, למעשה הניתוח היה נחוץ וחיוני להצלת חיי התובעת והעובר. אפילו נאמר, כי ניתן מידע חלקי לתובעת, הרי חסר במידע זה לא פגע, אף לא בדיעבד, בהסכמת התובעת לעבור את ניתוח כריתת הרחם.

נשאלו התובעים בחקירתם הנגדית, אם היו יודעים מראש שאם לא יבוצע ניתוח כריתת הרחם עלולה התובעת למות, האם היו נותנים הסכמתם לכך ובוחרים בחיים, והשיבו בחיוב.

בית-המשפט קבע, כי מכאן ניתן לומר כאמור בדיעבד, כי החסר במידע לא פגע בהסכמה מדעת של התובעת ובעלה.

בכל הקשור לניתוח השני {אז ידע הצוות הרפואי לאשורו כי הולכים לכרות את רחמה של התובעת}, קבע בית-המשפט, כי לא ניתן היה לקבל את הסכמתה של התובעת שכן היתה תחת הרדמה של הניתוח הראשון, ולא היתה ברירה אלא שתמשיך להיות תחת הרדמה כדי לפעול לביצוע הניתוח השני בדחיפות.

יחד-עם-זאת, הבהיר ד"ר דוד לתובע, בעלה של התובעת, את המצב לאשורו, את הנחיצות והדחיפות בכריתת הרחם להצלת חיי התובעת, וקיבל את הסכמתו לכך.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי סעיף 14(ד) לחוק זכויות החולה קובע, כי במצב חירום רפואי, הסכמה מדעת לטיפול רפואי יכול שתינתן בעל-פה ובלבד שדבר ההסכמה יתועד בכתב סמוך ככל האפשר לאחר מכן.

במקרה דנן, כך נהג ד"ר דוד, שלאחר ההסבר לתובע, וסמוך לאחר סיום הניתוח השני, תיעד את ההסבר שנתן לתובע עובר לניתוח השני בדו"ח הניתוח הראשון. מכאן, כי לא ניתן לדבר על אי-חובת הגילוי גם אודות הניתוח השני.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את טענת התובעים, כי לא היתה הסכמה מדעת לכריתת הרחם, וכי לא נגרמה פגיעה באטונומיה של התובעת עם כריתת הרחם. לפיכך, ולאור כל האמור לעיל, התביעה נדחתה.

71. רשלנות רפואית - מרכז הרפואי סורוקה בבאר-שבע - שיתוק מוחין - הערעור נדחה
ב- ע"א 6936/09 {טל יוחאי יהודה ואח' נ' כללית שירותי בריאות, תק-על 2012(1), 4698 (2012)} המערערת אושפזה במרכז הרפואי סורוקה בבאר-שבע בשל ירידת מים מוקדמת. המערער 1, נולד כעבור יומיים, בניתוח קיסרי, בשבוע ה- 31 להריון אמו. המערער לקה מיד עם לידתו במצוקה נשימתית {RDS} על רקע אי-בשלות ריאתית. בהמשך סבל מדימומים מוחיים ונמצא, כי פיתח מחלה קשה של החומר הלבן של המוח {PVL}. כיום סובל המערער משיתוק מוחין בדרגה קשה ומנכות בשיעור 100%.

המערערת טענה, כי קיים קשר ישיר בין הטיפול הרשלני לבין מצבו הנוכחי של המערער, מאחר שהנזק המוחי נגרם כתוצאה מהמצוקה הנשימתית {RDS} בה לקה המערער לאחר שנולד, מה שהיה נמנע אילו היתה המערערת מטופלת בסטרואידים.

אין חולק, כי למערערת לא ניתן טיפול בסטרואידים לאחר ירידת המים טרם לידתו של המערער. המערערים טענו לעניין זה, בהסתמך על חוות-דעת המומחה מטעמם, כי הגישה המקובלת במקרים בהם יש סיכון סביר ללידה מוקדמת היא מתן טיפול בסטרואידים. טיפול זה, מאיץ את הבשלת ריאותיו של העובר ויכול למנוע או להקטין את שכיחות הופעת תסמונת המצוקה הנשימתית אצל הפגים וכן מקטין שכיחות אירועים מוחיים כגון ניוון באזור החומר הלבן אשר סביב חדרי המוח {PVL} או דימום תוך חדרי {IVH}, תופעות הגורמות לשיתוק מוחין.

עוד אין חולק, כי בסוף חודש פברואר 1994, כחודשיים לאחר לידתו של המערער, ניתנה על-ידי המכון הלאומי לבריאות בארצות-הברית {ה-NIH National Institute of Health} הנחיה רשמית בנוגע לטיפול בסטרואידים למניעת סיבוכים של פגות בכל המקרים בהם צפויה לידה מוקדמת, כולל מקרים בהם היתה ירידת מים. הנחיה זו פורסמה בספרות הרלבנטית בחודש יולי 1995, כשנה וחצי לאחר לידת המערער.

בית-המשפט המחוזי העדיף את חוות-דעתו ואת עדותו של המומחה מטעם המשיבים, פרופ' שיף, לפיה בשנת 1994 מתן סטרואידים במקרים של ירידת מים היה שנוי במחלוקת, ועל-כן ההימנעות ממתן הסטרואידים במקרה הנדון "אינה יכולה להיחשב בשום פנים ואופן סטיה מהמקובל... זאת, משום חוסר הוודאות ביחס ליעילות טיפול זה, שהיה קיים ללא ספק בשנת 1994".

משכך, מצא בית-המשפט קמא, כי "הוכח, כי בשנת 1994 היתה בבית-החולים, בשתי המחלקות של נשים ויולדות, הנחיה לאי-מתן סטרואידים בלידה מוקדמת בשעה שיש ירידת מים. הנחיה זו לנוכח הידוע באותה עת בעולם הרפואה היתה סבירה". לאור האמור נקבע, כי רופאי המשיבים לא התרשלו בשל כך שנמנעו מליתן למערערת סטרואידים.

בית-המשפט קבע, כי בית-החולים לא היה ער לקיומה של אסכולה טיפולית מוכרת או, כי היה עליו לדעת על דבר קיומה של אסכולה כזו. פרופ' כץ, ששימשה בזמנים הרלבנטיים לתביעה כמנהלת המחלקה בה אושפזה המערערת טרם לידת בנה.

לאור האמור, קבע בית-המשפט בדחותו את הערעור, כי לא הוכחה במקרה דנן הפרה של חובת הגילוי. בנסיבות העניין אף לא הוכח כי אי-ידיעה זו עולה כדי התרשלות. יתרה מכך, בנסיבות העניין, לא עלה בידי המערערים להוכיח קשר סיבתי בין הטיפול שניתן לה לבין מצבו הרפואי של המערער ולא בין הפרת חובת הזהירות ובין הפרת חובת הגילוי הנטענות לבין הנזקים אותם תבעו.

72. רשלנות רפואית - בית-החולים אסף הרופא - היפרדות שיליה - התביעה התקבלה - נפסק סך של 230,000 ש"ח
ב- ת"א (רחובות) 3315/05 {יוסף אבו גאנם נ' מדינת ישראל משרד הבריאות, תק-של 2012(1), 95121 (2012)} נדונה תביעה המייחסת רשלנות רפואית לאנשי בית-החולים אסף הרופא בכך, שנהגו שלא על-פי הידוע והמקובל, בניגוד לסטנדרט רפואי סביר וראוי, שלא על-פי נוהלי משרד הבריאות, עצמו עיניהם נוכח אינדיקציות ברורות שעמדו בפניהם ונחפזו לשחרר את התובעת מבית-החולים וכתוצאה מכך הסתיים הריונה במותו של העובר שנשאה ברחמה עקב היפרדות שיליה.
התובעת פנתה ביוזמתה למיון יולדות בבית-חולים אסף הרופא כשהיא מלווה על-ידי התובע. ב"מכתב שחרור ממיון מיילדותי" שתיעד את ביקורה באותו ערב צויין, כי סיבת פנייתה של התובעת היתה "צירים/לחצים".

ביום 05.04.04, התקבלה התובעת במיון. על-פי דו"ח הניתוח, סיבת הפניה היתה כאבי בטן עזים שלדברי התובע, נמשכו כל הלילה. בשל תמונה של מצוקה עוברית וחשד להיפרדות שיליה הועברה מיידית לחדר לידה לניתוח קיסרי בהול.

בניתוח חולץ היילוד ללא רוח חיים. ניסיונות החייאה שבוצעו לא הועילו. כעבר מספר דקות הגיע ד"ר גולדברג לחדר לידה וקבע את מותו של היילוד.

התובעים טענו, כי לו היתה הנתבעת משגיחה על התובעת באופן סביר וזהיר ובפרט בשים-לב למספר "נורות אזהרה" שעמדו או צריכות היו לעמוד לנגד עיני רופאיה וממשיכה להחזיק את התובעת בבית-החולים, ניתן היה לזהות בקלות יתירה את הסימנים הקליניים הראשונים של היפרדות השיליה ולנקוט בגישה מקובלת למקרים אלה דבר שהיה מונע את מותה של בתם של התובעים.

כאמור לעיל, פרופ' שנקר קבע בחוות-דעתו, כי שליחתה של התובעת לביתה מנעה אפשרות מעקב ואבחון הסימנים הראשונים של היפרדות שיליה. למעשה אישר גם פרופ' שיף בחוות-דעתו, כי לו היתה התובעת מגיעה לבית-חולים מוקדם יותר, ניתן היה לאבחן את היפרדות השיליה ולהציל את הוולד.

קביעתו של פרופ' שנקר היתה מקובלת על בית-המשפט שקבע, כי התקיים קשר סיבתי בין התנהגותו הרשלנית של בית-החולים לבין הנזק שנגרם. לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט חייב את הנתבעת לשלם לתובעים 1 ו- 2 ביחד ולחוד סך של 230,000 ש"ח.

73. רשלנות רפואית - שירותי בריאות כללית - הריון בעוולה - התביעה התקבלה - נפסק סך של 104,976 ש"ח
ב- ת"א (חי') 4503-06 {פלוני ואח' נ' מדינת ישראל-משרד הבריאות ואח', תק-של 2012(1), 44080 (2012)} התובעת 1, הרתה למרות שעברה ניתוח עיקור.

בתצהירה טענה התובעת, כי במהלך פברואר 2000 התברר לה שהיא בהריון ובמהלך אותו חודש, היות שהיא ובעלה לא רצו בהריון, הם הופיעו בפני הועדה להפסקת הריון בעכו ואושר לה להפסיקו. עם-זאת, אחד מהרופאים שישב בוועדה המליץ לה להמשיך בהריון עקב סיכון שהיה קיים בהפסקתו באותו שלב. היא החליטה להמשיך בהריון מסיבה זו.

בית-המשפט קבע, כי רופאי הנתבעים נהגו ברשלנות כלפי התובעים. הנתבעת 1 התרשלה בהעדר מתן מידע מלא אודות סיכוי ההצלחה של ניתוח העיקור, משמע, כי לא ניתנה הסכמה מדעת לטיפול. נתבעת 2 התרשלה באי-מתן טיפול רפואי ברמה מקובלת. שני סוגי המחדלים שייכים לגרעין המוכר של התרשלות רפואית.

לאו האמור לעיל, בית-המשפט קבע, כי יש לפסוק פיצוי עבור לידת ילד בריא כתוצאה מהריון בעוולה על-פי ראשי הנזק של ההוצאות הישירות אשר נגרמו בתקופת ההיריון ובגין אבדן אוטונומיה. באשר לפגיעה באוטונומיה, אין הצדקה להגביל את הפיצוי לרמה סמלית בלבד היות שמדובר בפגיעה משמעותית באוטונומיה ולאורך תקופה ממושכת.

74. רשלנות רפואית - הולדה בעוולה - מום בכפות הרגליים מסוג קלאב-פוט {רגל סוסנית} - התביעה נדחתה
ב- ת"א (מרכז) 21516-11-09 {ג.ח. נ' מדינת ישראל, תק-מח 2012(2), 21298 (2012)} נדונה תביעת רשלנות רפואית בעילה של הולדה בעוולה אותה הגיש התובע, מר ג.ח.

התובע נולד בשנת 1990 עם מום בכפות רגליו מסוג קלאב-פוט {club foot} או בשמו העברי רגל סוסנית או קלוטה או קלובה. המדובר במום אורטופדי שבא לידי ביטוי בנטייה פנימה של כפות הרגליים.

התובע טען בתביעתו, כי ההיריון שבעקבותיו נולד התפתח אצל אימו, למרות התקן תוך רחמי שהושתל בה קודם לכן. לטענתו, די היה בהריון בנוכחות התקן תוך רחמי, כדי לסווג את ההיריון כהיריון בסיכון גבוה.

בנסיבות אלה הגורם הרפואי המטפל צריך היה להפנות את אם התובע לסקירת איברים מורחבת. בפועל, אם התובע לא הופנתה לבדיקת אולטרה סאונד לשלילת מומים בעובר, גם לא לבדיקה במתכונת מצומצמת, ועל-כן יש לקבוע שהנתבעת התרשלה.

עוד טען התובע, כי התקן תוך רחמי הוא גוף זר האמור למנוע התעברות. כיוון שההיריון נשוא התביעה נוצר בנוכחות התקן תוך רחמי, היה צורך לסווגו מלכתחילה כהיריון בסיכון גבוה ועל-כן הרופא המטפל היה מצווה לנהוג בהריון זה בתשומת לב מיוחדת, כולל מעקב ובדיקות אולטרה סאונד מורחבות.

פרופ' הרמן, המומחה מטעם הנתבעת, הסביר בחוות-דעתו, כי אין כל קשר בין ההתקן לבין חשש מוגבר למומים. עדי התובע, כולל ד"ר ניסנקורן, אישרו, כי ההתקן איננו גורם לסיכון מוגבר של מומים אלא עלול לגרום לדימום, זיהום או ירידת מים מוקדמת. בענייננו אין מחלוקת שאף אחד מסיבוכים אלו לא ארע, ועל-כן הנושא איננו רלוונטי.

בית-המשפט קבע, כי התקן תוך רחמי הוא גוף זר האמור למנוע התעברות. על-אף ההתקן, קיימים מקרים בהם מתרחשת התעברות. הריון המלווה בהתקן תוך רחמי אינו הופך את ההיריון ל"הריון בסיכון". לדברי פרופ' הרמן, הריון בסיכון גבוה הינו כותרת כללית ויכולות להיות סיבות רבות להריון בסיכון גבוה. הטענה לפיה כל הריון הינו בסיכון גבוה, היא פרי פרשנות אישית עכשווית ואיננה תואמת את ההיגיון והנורמות הרפואיות שהיו מקובלות בעת שהיולדת הייתה בהיריון.

55. נזק עקב חוסר חמצן
ככלל, כאשר בתביעת רשלנות בלידה עסקינן, והתובע טוען לרשלנות שגרמה לתשניק סב-לידתי בעטיו נגרם נזק מוחי ליילוד עקב חוסר חמצן, על התובע להוכיח שלושה נדבכים. ואלה הם: כי הנתבע התרשל במהלך הלידה; כי ההתרשלות גרמה ליילוד לתשניק סב-לידתי; כי הנזק שנגרם ליילוד הוא כתוצאה מהתשניק {ע"א 6992/09 א.ל. ואח' נ' הסתדרות מדיצינית הדסה, תק-על 2011(4), 4307 (2011)}.

56. שיקול-דעת רפואי מוטעה ולא רשלנות
ב- ע"א 6768/01 {רגב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4), 625 (2004)} קבעה כב' השופטת א' פרוקצ'יה כי "יש להיות ערים לעובדה כי לא פגיעה, ותהא פגיעה קשה ביותר ביולדת או בתינוק, הינה תוצאה של תקלה או רשלנות רפואית. תהליך ההריון והלידה הינם תופעה שנילווה לה לא אחת יסוד של אי-ודאות, ולעיתים סיכון בצידה. יש להבחין באיזמל חד - בין פגיעות שהן תולדה של פיגעי טבע, בגדר אסון משמים, לבין אלה שהן פרי תקלות רפואיות, בין עקב שיקול-דעת רפואי מוטעה, שאינו בהכרח רשלני, ובין עקב רשלנות מקצועית" {ראה גם ע"א (ת"א-יפו) 3062-07 נורית דמרי ואח' נ' בית-חולים אסף הרופא ואח', תק-מח 2011(4), 14407 (2011)}.

57. חוסר מיומנות ופענוח אולטרהסאונד
רוב מקרי הרשלנות הרפואית בלידה נסובים סביב: חוסר מיומנות בביצוע ופענוח בדיקות אולטרסאונד; אי-הפניה לבדיקות אבחנתיות או אי-התייחסות לקויה לממצאיהן; אי-נוכחות רופא בזמן הנכון המחייב נוכחותו; התעלמות ממושכת ממצוקה עוברית; אי-ביצוע ניתוח קיסרי כאשר זה נדרש; התרשלות בביצוע לידת ואקום או לידת מלקחיים.

58. "נורה אדומה" והתנהגות הרופא
ב- ת"א (יר') 3445/01 {מיה ואח' נ' המרכז הרפואי על-שם שיבא, תק-מח 2005(4), 669 (2005)} קבע כב' השופט ב' אוקון כי כאשר הנתונים המצויים בידי הרופא מדליקים נורה אדומה, עליו לשקול בכובד ראש את האפשרות להסיט את הלידה ממסלולה הרגיל למסלול של ניתוח קיסרי, תוך שקילת הסיכונים הכרוכים בכל מסלול, קיום תהליך הכולל התייעצות עם מומחים נוספים במידת האפשר ובחירה בדרך הפעולה הטובה ביותר, וזאת במטרה למנוע סיכונים מיותרים לעובר וליולדת.

במקרה הנדון, נקבע כי כרטיס מעקב ההריון היה חסר, ולכן על הרופאים לבצע בדיקות משלימות ככל שהדבר מתאפשר, ואם לא - להביא בחשבון את העובדה כי חסר להם מידע חיוני לצורך הטיפול. בית-המשפט קבע כי הרופא המטפל התעלם ממידע כאמור, עת קיבל את החלטותיו ובכך חרג מכללי הטיפול הראויים.

ב- ת"א (יר') 668/92 {שטראוס נ' ד"ר עוז יובל ואח', תק-מח 97(2), 12671 (1997)} עסקינן במקרה בו ניסו הנתבעים לבצע לידת ואקום אולם, בניסיון שלא צלח.

כב' השופטת א' פרוקציה קבעה כי בנסיבות העניין, בהן הייתה תורנות המחלקה מופקדת בידי שני מתמחים בתחילת דרכם, סטה ד"ר בליקה מסטנדרט הזהירות הנדרש משלא הגיע מייד לבית-החולים עם הגיע אליו לראשונה הידיעה על קיום מצוקה עוברית קשה בילוד, כדי לסייע בעצה ובעזרה בתהליך הלידה. יתר-על-כן, אילו הגיב הרופא התורן במהירות ובמיידיות כאמור, מבלי להמתין לאזעקתו לחדר הלידה רק כעבור זמן, אין להוציא מכלל אפשרות כי הנזק לילוד היה נמנע או לפחות היה מצטמצם.

ב- ת"א (יר') 3161/01 {אלה חלמסקי ואח' נ' מדינת ישראל, תק-מח 2005(1), 5809 (2005)} עסקינן במקרה בו נכנסה אישה לבית-החולים כדי ללדת. לאחר כיומיים, נקרע רחמה, והתינוקת הוצאה בניתוח קיסרי. לאחר מספר ימים נפטרה התינוקת.

בית-המשפט קבע כי הצוות הרפואי לא נתן הסברים לאישה, לא הוצגו בפניה החלופות השונות והסיכונים בכל אחת מהאפשרויות, לא ניתן משקל נאות להתנגדות האישה ובעלה להמשיך בלידה רגילה.

אי-לכך קבע בית-המשפט קבע כי הצוות הרפואי של האישה נהג ברשלנות, שהביאה לתוצאה של מות התינוקת ולהשלכות של קריעת הרחם על סיכוייה של האישה ללדת שוב.

לפיכך, קבע בית-המשפט, כי במקרה דנן לא היתה כל חובה על הצוות שטיפל ביולדת להפנותה לסקירת מערכות מורחבת.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי גם אם הוא היה מתעלם מהאמור בהלכת המר והיה מתייחס למצב המשפטי ששרר טרם הלכה זו, הוא היה מגיע למסקנה שהעילה של הולדה בעוולה איננה מתקיימת במקרה דנן. שכן, אין זה סביר לקבוע שאדם הסובל ממקרה של נכות משוקללת בשיעור של 43.3% "טוב מותו מחייו". נכותו של התובע מאפשרת חיים נורמאליים ובריאים וזאת בהינתן שהרפואה מסוגלת להתגבר על פגם זה.

במקרה זה, עלינו לצאת מנקודת מוצא ולפיה ההיריון של היולדת לא היה בסיכון למומים, וזאת למרות שההיריון נוצר בנוכחות התקן תוך רחמי. משכך לא נוצרה חובה על צוות טיפת חלב לשלוח את היולדת לבדיקות מיוחדות וסקירת מערכות נרחבת עקב מצבה.

לא ניתן להצביע על נוהל מכוחו נקבע שיש להפנות יולדת לסקירת מערכות, אם כי הוכח שהיה נוהג לשלוח יולדות לסקירת מערכות בכפר מ' ואולם יש לשים-לב לעובדה שהנוהג להפנות יולדות לביצוע סקירה מורחבת חל לגבי נשים הרות בטרימסטר השני להריונן. ההיגיון לכך הוא שבטרימסטר השני יכולת זיהוי פגמים בסקירת מערכות היא גבוהה יחסית וחשוב מכך, שבטרימסטר זה ניתן לבצע הפלה מבוקרת של העובר אשר איננו נמצא בשלב החיות שלו.

דא עקא שהיולדת איחרה להגיע לביצוע הבדיקות. וכתוצאה מהעיכוב, היולדת ביצעה ככל הנראה בדיקת US כשהיא כבר בשבוע ה- 32 להריונה. על-פי הראיות, הסיכוי, כי ועדה להפסקת היריון היתה מאשרת את הפסק ההיריון הוא קלוש ביותר. הרציונל לכך הוא שבשלב החיות, הותר ביצוע הפלות במקרים חריגים ביותר כגון: מומים קשים במערכת העצבים. מכאן, יש להסיק שהקשר הסיבתי לא מתקיים ולקבוע, כי בהתחשב במועד המאוחר בו פנתה אם התובע לבדיקות בשל מחדליה, לא נהוג להפסיק היריון עקב קלאב פוט במועד בו נעשתה הבדיקה.

לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחתה.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

רשלנות בלידה