שירותי נט"ן

ב- רע"א 3910/08 {מועצה מקומית כפר קרע נ' מגן דוד אדום בישראל, תק-על 2008(3), 2817 (2008)} נדון העניין הבא: המשיבה {מד"א} שמספקת שירותי עזרה ראשונה לתושבי מדינת ישראל, מנוהלת על-ידי ועד פועל בהתאם לסעיף 4 לחוק מד"א.
שירותי הנט"ן מנוהלים על-ידי ועדת נט"ן העליונה הפועלת במשרד הבריאות {ייקרא להלן: "ועדת נט"ן העליונה"}. בוועדת נט"ן העליונה חברים נציגי קופות החולים, המוסד לביטוח לאומי והמרכז לשלטון מקומי. בהחלטת ועדת-משנה של ועדת שח"ל העליונה, מיום 27.05.81 נקבע, כי עלות הפעלת שירותי נט"ן תתחלק בין משרד הבריאות, קופות החולים והרשויות המקומיות בחלקים שווים, כך שכל אחד מאלה ישא בשליש מהעלות הכוללת של הפעלת שירותי נט"ן.

על-מנת שהעלויות בהן נושאות הרשויות המקומיות השונות תהיינה מידתיות בהתאם למספר תושביהן, הוכן תחשיב הקובע את תעריף התשלום שעל כל רשות מקומית לשלם, בהתאם למספר תושביה. תחשיב זה התעדכן לאורך השנים בהתאם לעלויות השירות בפועל ובהתאם להחלטות ועדת נט"ן.

בשנת 1983 הצטרפה המבקשת, המועצה המקומית כפר קרע, להסדר לקבלת שירותי נט"ן על-ידי הודעת הצטרפות ששלחה למנהל מד"א. על הודעת ההצטרפות היה חתום יו"ר המועצה דאז, בצירוף חותמת המועצה, אולם נעדרה ממנה חתימת גזברה {על-פי סעיף 193 לצו המועצות המקומיות, התשי"א-1950 (ייקרא להלן: "צו המועצות המקומיות"), "חוזה, כתב התחייבות או תעודה אחרת מסוג שקבע השר ושיש בהם התחייבות כספית מטעם המועצה, לא יחייבוה אלא אם חתמו עליהם בשם המועצה, בצד חותמת המועצה, ראש המועצה וכן גזברה"}.
בשנת 1996 חדלה המועצה לשלם למד"א כספים בגין קבלת שירותי נט"ן, וזאת לאחר שלוש-עשרה שנים בהן שילמה למד"א באופן שוטף.

בשנת 2000 הגישה מד"א תביעה כנגד המועצה בבית-משפט השלום בחדרה, במסגרתה תבעה את סכומי הכסף המגיעים לה, לטענתה, בגין הפעלת שירותי נט"ן. המועצה נמנעה מלהגיש סיכומים וניתן פסק-דין על יסוד כתב התביעה. בשלב מאוחר יותר, ומאחר שהמועצה המשיכה להימנע מלשלם למד"א עבור שירותי נט"ן מהם נהנתה, הגישה מד"א תביעה לבית-משפט השלום בחיפה וטענה, כי המועצה חייבת לה סכום של 156,313 ש"ח בגין שירותי נט"ן שסופקו לה.

בית-משפט השלום דחה את התביעה בנימוק, כי החלטות ועדת נט"ן העליונה מיום 26.03.81 ומיום 09.09.99 אינן מהוות מקור נורמטיבי לחיובה של המועצה. בנוסף, קבע בית-משפט השלום, כי הודעת ההצטרפות משנת 1983 אינה יכולה להוות מקור נורמטיבי לחיובה של המועצה וכי להתחייבות זו אין כל תוקף משפטי הואיל ולצד חתימתו של יו"ר המועצה ולצד חותמת המועצה, נעדרת חתימתו של הגזבר, כנדרש בסעיף 193 לצו המועצות המקומיות.

לבסוף, דחה בית-משפט השלום את טענותיה של מד"א, כי יש להחיל על נסיבות המקרה את דיני עשיית עושר ולא במשפט ואת טענותיה, כי המועצה מנועה מלטעון כנגד תוקפה של הודעת ההצטרפות, לאחר שפעלה על-פיה לאורך תקופה ארוכה של שלוש עשרה שנים, בנימוק כי ההיזקקות לטענות אלה, הלכה למעשה, תאיין את תכליתו של סעיף 193 לצו המועצות המקומיות.

על החלטה זו של בית-משפט השלום ערערה מד"א לבית-המשפט המחוזי בחיפה, אשר קיבל את הערעור. בית-המשפט המחוזי קבע, כי למרות שאין מחלוקת, כי "הודעת ההצטרפות מהווה חוזה בלתי חוקי וככזה בטלה", אין המשמעות כי לא ניתן להורות על אכיפתה של ההודעה, על-אף בטלותה, כאשר המועצה נהנתה מאספקת שירותי נט"ן.
בית-המשפט המחוזי קבע, כי סעיף 193 לצו המועצות המקומיות איננו מהווה הסדר שלילי השולל את האפשרות לחייב רשות מקומית בתשלום מכוח דינים חלופיים, כגון חוק החוזים, שעה שהרשות המקומית פעלה בחוסר תום-לב מובהק, ועל-כן קבע, תוך שהוא מתבסס, בין-היתר, על ההלכה שנקבעה ב- בג"צ 6231/92 {זגורי נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד מט(4), 749 (1995)}, כי אין מניעה להחיל את הוראות סעיפים 30 ו- 31 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 {ייקרא להלן: "חוק החוזים"} על-מנת לקבוע מה תהיינה התוצאות האופרטיביות של ביטול חוזה בלתי חוקי, במיוחד במקרים בהם הצד האחד קיים כבר את חיוביו על-פי החוזה הבטל.

בנוסף, עמד בית-המשפט המחוזי על חשיבותו של סעיף 193 לצו המועצות המקומיות, אשר מגן על אינטרס ציבורי של תקינות הניהול של תקציב הרשות המקומית אולם קבע, כי החלת הוראת סעיף זה באופן דווקני בכל מקרה ומקרה, מבלי לאפשר שיקול-דעת שיפוטי, עלולה לפגוע באינטרס ציבורי אחר, הגשמת רצון צדדים הקשורים בחוזה. בית-המשפט המחוזי ציין, כי יש להיזהר מעשיית שימוש ציני בהוראת סעיף 193 לצו המועצות המקומיות כאשר רשויות מתנערות מחיובן על-פי חוזים שכרתו לאחר שקיבלו את מלוא התמורה בעדם.

עוד קבע בית-המשפט המחוזי, כי ניתן לחייב את המועצה גם בהתבסס על חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 הואיל והצו לא נועד לאפשר למועצה המקומית להתעשר על חשבונה של מד"א. בית-המשפט המחוזי קבע, כי כאשר התחייבות המועצה בטלה מכוח סעיף 193 לצו המועצות המקומיות ובמידה והצד שכנגד ביצע את חיובו באופן תמים, הרי שניתן לחייב את הרשות המקומית בתשלום שווי השירות או טובת ההנאה שקיבלה. לבסוף, קבע בית-המשפט המחוזי, כי המועצה פעלה בחוסר תום-לב מובהק הואיל והיא התנערה מחובותיה ללא כל הצדקה, תחת אצטלה של שמירה על החוק.

לאור כל האמור לעיל, קיבל בית-המשפט המחוזי את הערעור וקבע, כי התיק יוחזר לבית-משפט השלום אשר יברר את גובה החוב, הואיל ונמנע לעשות כן לאחר שדחה את התביעה לגופה.

בית-המשפט קבע, לאחר שעיין בבקשת רשות הערעור על צרופותיה, כי דין הבקשה להידחות, אף בלא צורך לקבל את תגובת המשיבה, שכן, המקרה אינו מעלה שאלה עקרונית או משפטית כאמור. יתר-על-כן, גם לגופו של עניין, דין הבקשה להידחות.

ראשית, יש ממש בטענת המועצה לפיה הפרוטוקולים של ועדת נט"ן העליונה מיום 26.03.81 ומיום 09.09.99 אינם מהווים מקור נורמטיבי לשם חיובה בסכומים שנתבעה. הפרוטוקול מיום 26.03.81 איננו אלא מסגרת להסכם, עליה הסכימו חברי ועדת נט"ן העליונה. יוער, כי סעיף 7א(א) לחוק מד"א קובע כי מד"א רשאית לגבות אגרה ממי שקיבל ממנה שירותים.

שנית, בית-המשפט הסכים עם קביעתו של בית-המשפט המחוזי, לפיה המקור הנורמטיבי לחיוב המועצה נעוץ בהודעת ההצטרפות מיום 29.05.83 ששלחה המועצה למר ש' גולדשטיין, מנהל מד"א באותה העת. יתר-על-כן, במשך תקופה ארוכה של שלוש עשרה שנים, ראתה עצמה המועצה מחוייבת להסכם זה ושילמה למד"א את התשלומים שמגיעים לה בגין אספקת שירותי נט"ן.

המועצה טענה, כי כתב ההצטרפות לא צורף לכתב התביעה, זאת בניגוד לתקנה 75(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי {אשר כאמור תוקנה בשנת 2006 ואינה קיימת עוד בנוסחה דאז}, אשר קבעה, כי יש "להביא בכתב הטענות את נוסח המסמך או קטעיו המהותיים או לצרפם אל כתב הטענות". בית-המשפט קבע {ראה: ע"א 373/69 חונן נ' "חגור" מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ, פ"ד כג(2), 347 (1969)}, כי פגם כאמור עשוי "להתרפא" כאשר הצד שכנגד אינו כופר במסמך, בדומה למקרה שבפניינו ועל-כן, טענה זו נדחתה.
עוד הוסיף בית-המשפט, כי בהתאם לפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, כלל לא היתה מחלוקת בין הצדדים בדבר היות החוזה שנכרת בין הצדדים חוזה בלתי חוקי, מהטעם שמהודעת ההצטרפות נעדרה חתימתו של גזבר המועצה, כנדרש לפי סעיף 193 לצו המועצות המקומיות.

בית-המשפט המחוזי סבר, כי מן הראוי להפעיל את שיקול-הדעת הנתון לו על-פי סעיף 31 לחוק החוזים וקבע, כי על המועצה לקיים את חיובה על-פי החוזה, על-אף היותו בלתי-חוקי, נוכח העובדה, כי מד"א קיימה את התחייבותה לפי החוזה. בית-המשפט הסכים עם קביעתו זו של בית-המשפט המחוזי {ראה גם: ע"א 311/78 הווארד נ' מיארה, פ"ד לה(2), 505, 520 (1980); ע"א 335/78 שאלתיאל נ' שני, פ"ד לו(2), 151, 159 (1981)}.

עוד הסכים בית-המשפט עם הקביעה, כי לשם הכרעה בדבר התוצאות האופרטיביות של חוזה בטל, סעיף 193 לצו המועצות המקומיות איננו מהווה הסדר שלילי, דהיינו, אין מניעה להחיל, בצד הוראת חוק ספציפית זו, הוראות חוק כלליות, כגון סעיף 31 לחוק החוזים או את דיני עשיית עושר ולא במשפט. הדבר נקבע בעניין זגורי, ואין לסטות מהלכה זו בנסיבות המקרה שבפניינו.

כמו-כן, בית-המשפט קיבל את קביעתו של בית-המשפט המחוזי, כי טענת המועצה שאין לחייבה בתשלום בגין שימוש בשירותי נט"ן, מהם היא נהנית עד היום, באצטלה של "שמירת החוק" עולה כדי חוסר תום-לב מובהק, אשר גם מכוחו ניתן לחייבה בתשלום זה. לא ניתן להתעלם מן העובדה, כי לאורך תקופה ארוכה של שלוש עשרה שנים לא טענה המועצה כל טענה באשר לחיובים שחוייבה בגין שירותי נט"ן והדבר עלה רק לאחר הגשת התביעה על-ידי מד"א. על-כן, מנועה המועצה מלכפור בהסכמתה שהתבטאה בכך שפעלה על-פי ההסדר שנקבע בוועדת נט"ן העליונה מיום 27.05.81.

לאור כל האמור לעיל, הבקשה לרשות ערעור נדחתה.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

שירותי נט"ן