זכות לפיצוי מהמדינה או מקופות החולים לתשלומים הקשורים במעשה תרומת הכליה

ב- ע"א 8447/06 {קופת-חולים מאוחדת ואח' נ' איתמר היימן ואח', תק-על 2011(2), 2050 (2011)} שלושה-עשר התובעים, עשו כל אחד חסד גדול עם קרוב מבני משפחתם: כל אחד מהם תרם כליה על-מנת שתושתל בגוף קרובו החולה. הסוגיה שנדונה היא, האם קמה לתובעים זכות לקבלת פיצוי מהמדינה או מקופות החולים לתשלומים הקשורים במעשה תרומת הכליה.

במצב המתואר כ-"אי-ספיקת כליות כרונית", רמת התפקוד של הכליות היא נמוכה ביותר. תופעה קשה זו ניתנת לטיפול, עד לגבול מסויים, באמצעות דיאליזה. טיפולי דיאליזה סדירים עשויים להעלות את רמת התפקוד של הכליות לכ- 20% מן הרמה הנורמלית. בדרך זו נמנעת מן החולה סכנת חיים מיידית, אולם איכות חייו נפגעת בצורה קשה, עד כדי זכאות לקצבת נכות בשיעור מלא. הטיפול הרפואי המיטבי המוכר כיום לאי-ספיקת כליות הוא השתלת כליה, בין מתורם חי ובין מתורם מת. באמצעות השתלה, עשוי החולה לחזור לרמת חיים תקינה. סיכויי ההצלחה של השתלת כליה הם גבוהים יותר כאשר מקורה של הכליה בתורם חי, ובמיוחד, כאשר קיימת קרבה משפחתית בין התורם לבין החולה. מבחינת התורם, תרומת הכליה כרוכה בסיכון מסויים, המוגדר כסיכון קטן אך לא אפסי.

קרובי משפחותיהם של המערערים, סבלו מאי-ספיקת כליות כרונית. כל אחד מן המערערים נרתם לעזרת בן משפחתו החולה, ותרם אחת מכליותיו לצורך השתלתה בחולה.

כעבור זמן, הגישו המערערים תביעה לבית-המשפט המחוזי בירושלים. התביעה כוונה כנגד המדינה וכנגד ארבע קופות החולים הפועלות כיום בארץ: שירותי בריאות כללית, מכבי שירותי בריאות, קופת-חולים לאומית, וקופת-חולים מאוחדת.

המערערים טענו בתביעתם, כי המדינה וקופות החולים חייבות היו, מתוקף תפקידיהן, לספק לחולים באי-ספיקת כליות כרונית, ובכלל זה, לקרובי המערערים, טיפול של השתלת כליה. חובה זו לא קויימה. כתוצאה מכך נגרמו לחולים נזקים שונים. המערערים, בתורמם כליות להשתלה לבני משפחותיהם, היטיבו את נזקיהם. בד-בבד, תרומות הכליה הביאו לחסכון ניכר בהוצאותיהן של המדינה ושל קופות החולים, שכן כתוצאה מהן נתייתר הצורך בטיפולי דיאליזה יקרים בחולים שזכו להשתלה.

על-סמך נתונים אלה, טענו המערערים לזכותם לפיצוי כספי על מעשי ההשתלה שיזמו, וזאת על בסיס מגוון עילות תביעה. נטען בתמצית, כי המשיבות חייבות כלפיהם בפיצוי מכוח דיני הנזיקין; מכוח דיני הביטוח; מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט; מכוח חוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ח-1998 {ייקרא להלן: "חוק לא תעמוד על דם רעך"}; ומכוח הוראות חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 {ייקרא להלן: "חוק ביטוח בריאות"}. סכום התביעה הועמד על כשמונה מיליון וחצי ש"ח לכל מערער.

מסקנת בית-משפט קמא היתה, כי יש לדחות את עיקרי טענות המערערים, אך נקבע, כי קופות החולים חייבות לשפות את התורמים בגין הוצאות ישירות שנגרמו להם כתוצאה מניתוח ההשתלה, וזאת מכוח חוק ביטוח בריאות. בעניין זה נקבע, כי במסגרת החזר הוצאות ניתוח ההשתלה לתורמים יש לכלול גם אובדן השתכרות, ימי אשפוז, הוצאות נסיעה, עזרת צד ג' לתקופת ההחלמה, והוצאות רפואיות חריגות, שאינן מכוסות במסגרת השירותים הרפואיים הניתנים בסל הבריאות. בעקבות זאת, נקבע פיצוי גלובלי, בלא הוכחות פרטניות, בסך 36,000 ש"ח לכל אחד מהמערערים.

הערעור שהגישו המערערים הוא על דחיית עיקרי העילות שעליהן הושתתה תביעתם. כן ביקשו המערערים, כי אף המדינה, ולא רק קופות החולים, תחוייב בתשלום כלפיהם, מכוח אותן העילות.

המערערים טענו, כי על המדינה ועל קופות החולים מוטלת חובה לפעול לקיום מאגר אברים להשתלה, על-מנת לאפשר את הרחבת היקף ההשתלות בישראל. נטען, כי חובה זו נובעת מחוק ביטוח בריאות המורה, כי על קופות החולים מוטלת חובה לבצע במבוטחים ניתוחים להשתלת כליה. ככל שהמשיבות אינן מעמידות לרשות החולים אברי כליות הנחוצים לניתוחים, כך התוצאה היא, כי מוטל על החולים עצמם להשיג כליות להשתלה, ומצב זה אינו ראוי. נטען, כי המשיבות הפרו את החובות המוטלות עליהן בעניין זה, ועקב כך נגרמו למושתלים נזקים קשים, עקב התארכות תקופות ההמתנה לביצוע ניתוחי ההשתלות, על כל ההשלכות הרפואיות השליליות הנובעות מכך, בטווח הקצר ובטווח הארוך.

עוד הוסיפו המערערים וטענו, כי ניתוחי השתלת הכליות שנערכו בזכותם הביאו לחסכון ממשי בקופתן של המשיבות, וכי חסכון זה הוא ודאי וברור, ולמצער, הוא מוכח כנדרש על-פי מאזן ההסתברויות. העובדה שחסכון כספי זה משרת את טובת הציבור כולו, במסגרת תקציב הבריאות, אינה נסיבה העושה את השבת כספי ההתעשרות של המשיבות לידי המערערים לבלתי צודקת, במובן סעיף 2 לחוק עשיית עושר.

לבסוף טענו המערערים, כי חלות על עניין זה הוראות חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 {ייקרא להלן: "חוק חוזה הביטוח"}, וחוק לא תעמוד על דם רעך, המקנות להם זכויות לתשלומים בגין תרומת הכליות שנתנו לקרוביהם.

קופות החולים ערערו, בשלושת ערעוריהן, על חיובן בתשלום החזר הוצאות למערערים מכוח חוק ביטוח בריאות. לטענתן, חוק זה עוסק במתן טיפול רפואי בעין מצד קופות החולים כלפי מבוטחיהן. חוק זה אינו מטיל חובת תשלום של קופת-חולים בגין נזק ממוני שנגרם לפלוני, במיוחד כאשר הוא אינו מבוטח שלה, אלא הוא מי שתרם אבר להשתלה למבוטח שלה.

נטען, כי טיפולים רפואיים מגוונים הניתנים למבוטחים עשויים להיות כרוכים בנזק ממוני לחולה, לרבות בגין הפסד השתכרות, עזרה צד שלישי, וכדומה, ואיש אינו טוען, כי בכל מקרה מסוג זה חייבות קופות החולים לפצות את החולה פיצוי ממוני. חובתן מסתכמת, כאמור, בהענקת הטיפולים הרפואיים בעין, ואינה מתפרשת על תשלומי ממון.

עוד נטען, כי תורמי האיברים הצהירו, לפני ביצוע ניתוחי ההשתלה, כי הם לא קיבלו ולא יקבלו תגמול בעד התמורה. לגישת קופות החולים, פסק-דינו של בית-משפט קמא מסכל את המגמה הערכית לפיה תרומות אברים תתבצענה ממניעים אלטרואיסטיים בלבד; תשלום ההוצאות שנפסק על-פי פסק-הדין קמא משיק, במהותו, לסחר באברים תמורת ממון, ויש בכך משום פסול מוסרי.

במישור העובדתי טענו קופות החולים, כי תשלומי ההוצאות שנפסקו למערערים בידי בית-משפט קמא לא נשענו על תשתית ראייתית כלשהי, ולא נמצא כל בסיס להערכה שנעשתה בעניין זה. קופות החולים, מצידן, לא הפיקו כל חיסכון מתרומות הכליה, מה גם שתרומות אלה אינן גורמות נזק כלשהו לתורם, שכן - על-פי עדות מומחה שהובאה בפני בית-משפט קמא - אדם שתרם אחת מכליותיו מוחזק אדם בריא לכל דבר ועניין.

באשר לנטל הנשיאה בתשלום הפיצוי, ככל שהוא יעמוד בעינו, טענו קופות החולים, כי הגורם שהפיק תועלת מתרומות האיברים, אם בכלל, הנו המדינה, שהיא הנושאת בנטל המימון של סל הבריאות. כן נטען, כי תוצאת פסק-הדין קמא כמוה כהגדלת היקפו של סל הבריאות, המחייבת העלאה מתאימה בתקציבי קופות החולים, שאין לעשותה אלא בחוק.
המדינה מצידה, תמכה בעיקרי עמדתן של קופות החולים. היא הדגישה, כי גם במדינות אחרות, כגון ארצות-הברית ואנגליה, הביקוש לאברים להשתלה עולה באופן משמעותי על ההיצע הקיים. מכאן, שהמחסור באברים להשתלה אינו מעיד, כשלעצמו, על התרשלות או על הפרת חובה כלשהי מצד המשיבות. המדינה הוסיפה, כי כפי שקבע בית-משפט קמא, אין יסוד לטענה, כי מוטלת על מי מהמשיבות חובה לספק אברים להשתלה; אילו זה היה הדין, משמעות חובה כזו היתה, כי המשיבות נדרשות לעסוק ברכישת אברים, ודבר זה אינו אפשרי במישור המעשי, ואין לקבלו במישור הערכי. עם-זאת, נטען, כי המדינה פועלת במידת האפשר להרחבת מערך תרומות האברים בארץ, באמצעות המרכז להשתלות, שהיא יחידת סמך במשרד הבריאות, ואין עליה חובה לפעול מעבר לכך.

המדינה ציינה מספר נימוקים לשלילת זכאותם של המערערים לתשלום בגין תרומת האברים. לדבריה, אפילו אם הביאו תרומות הכליה לחסכון מסויים למדינה או לקופות החולים, גם אז הדבר אינו מקים זכות להשבה: ראשית, המערערים ביקשו, כמתנדבים, לתרום את כליותיהם, וקיום כוונה להעניק דבר-מה בחינם שולל את הזכות להשבה.

שנית, עיקר המניע לתרומת המערערים התייחס לקידום טובתם של קרוביהם; בנסיבות אלה, הם אינם זכאים להשבה בגין רווח "אינצידנטלי" שהפיק צד שלישי כתוצאה מכך.

שלישית, השבת ה"התעשרות", ככל שהיתה כזו, לידי התורמים, תהיה בלתי צודקת, הואיל והיא שקולה לסחר באברים.

בית-המשפט ציין, כי בעת התנהלות המשפט והערעור התקיימו הליכי חקיקה בנושא תרומת איברים והשתלתם. הצעת חוק השתלת אברים, התשס"ד-2003 פורסמה ביום 24.11.03 {ה"ח הממשלה 68, בעמוד 236}. על יסוד הצעה זו נחקק חוק השתלת אברים, התשס"ח-2008 {ייקרא להלן: "חוק השתלת אברים"}. ביום 05.08.10 התקין שר הבריאות, על-סמך החוק האמור, את תקנות השתלת אברים (תשלום פיצוי והחזר כספי בעד הוצאות לתורם), התש"ע-2010 {ייקרא להלן: "תקנות פיצוי לתורם"}. הצדדים התייחסו להתפתחויות אלה בטיעוניהם, כל צד מנקודת מבטו. אולם, הוסכם על הכל, כי חוק השתלת אברים ותקנות פיצוי לתורם, המאוחרים להליך זה, אינם חלים על המערערים בענייננו.

בית-המשפט קבע, כי דין ערעורם של המערערים להידחות; מנגד, יש לקבל את ערעורי קופות החולים, ולבטל את חיובן לפצות את המערערים בפיצוי כספי גלובלי, כפי שהורה בית-משפט קמא. עם-זאת, נקבע, כי המערערים לא יידרשו להחזיר את הפיצוי שקיבלו על-פי פסק-הדין קמא.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

זכות לפיצוי מהמדינה או מקופות החולים לתשלומים הקשורים במעשה תרומת הכליה