חדר מיון

1. בית חולים ברזילי - טיפול רשלני שניתן לתובעת בחדר מיון - בית-המשפט אישר הסכם פשרה בין הצדדים על-פיו התובעת תקבל סך של 6,500,000 ש"ח - הערעור נדחה (בנוגע לאופן חלוקת האחריות)
ב- ע"א 2167/14 {מדינת ישראל - משרד הבריאות ואח' נ' שירותי בריאות כללית ואח', תק-על 2015(4), 10079 (2015)} נדונו שני ערעורים על פסק-הדין החלקי של בית-המשפט המחוזי בבאר שבע, במסגרתו נקבע כי המדינה וקופת החולים אחראיות בנזיקין כלפי המשיבות; וכן, נקבעה חלוקת האחריות בין המדינה לבין קופת החולים לנזקים שנגרמו למשיבה 2.

המשיבה 2 אובחנה בגיל צעיר כמי שסובלת מחולשה קלה בפלג גופה השמאלי, צליעה קלה ועקמת בגבה. עקב תסמינים אלו, קבע רופא במכון להתפתחות הילד בבית החולים "ברזילי" בעיר אשקלון השייך למדינה {להלן: "בית החולים"}, על יסוד בדיקה קלינית בלבד, כי המשיבה 2 סובלת משיתוק מוחין קל.

קביעה זו נרשמה בתיקה הרפואי, ומכאן ואילך ההתייחסות הרפואית אל המשיבה 2 נעשתה בהסתמך על אבחנה זו.

המשיבה 2 ניהלה אורך חיים תקין, כאשר התסמינים מהם סבלה נותרו יציבים ככלל - מלבד מספר מקרים בהם הופיעו אצלה סימנים נוירולוגיים ספורדיים, אשר באו והלכו, ויוחסו על-ידי הרופאים שטיפלו בה לשיתוק המוחין.

באחד המקרים הללו, ביום 02.07.95, המשיבה 2 סבלה מחולשה מרכזית של אחד העצבים בצד השמאלי של פניה, יחד עם ערות החזרים ופסוידוקלונוס מצד ימין. היא נשלחה על-ידי רופא ילדים מקופת החולים אל אורתופד, אשר לא מצא אצלה כל ממצא חריג {להלן: "האירוע החריג משנת 1995"}.

ביום 20.10.99, בהיותה בת 17 שנים וחצי, מעדה המשיבה 2 בבית ספרה ונחבלה בפניה. היא נבדקה בחדר המיון בבית החולים ושוחררה לביתה {להלן: "אירוע הנפילה"}.

ביום 21.02.00, המשיבה 2 נפגעה בתאונת דרכים כהולכת רגל, הובהלה לבית החולים, ולאחר בדיקה קצרה אשר לא גילתה ממצאים מיוחדים, שוחררה לביתה {להלן: "אירוע התאונה"}.

מספר חודשים לאחר אירוע התאונה, החלה הידרדרות במצבה של המשיבה 2, אשר התבטאה, בין היתר, בהחמרת הצליעה, בחולשה מוגברת ומנפילות תכופות מהן התקשתה לקום.

במהלך החודשים יולי-אוגוסט 2000, פקדה המשיבה 2 מספר פעמים את רופא המשפחה שלה, הפועל במסגרת קופת החולים {להלן: "רופא המשפחה"}.

רופא המשפחה לא מצא ממצאים חריפים, והפנה את המשיבה 2 למספר בדיקות דם ושתן, אשר חזרו ללא ממצאים חריגים.

ביום 30.08.00, הוא הפנה את המשיבה 2, לדרישת אמה {משיבה 3}, אל פרופ' כהנא, מומחית לנוירולוגיה. המשיבה 2 הגיעה לפגישת ייעוץ פרטית אצל פרופ' כהנא ביום 18.09.00, והאחרונה מצאה כי המשיבה 2 החלה לסבול מחולשה קבועה בכל גפיה.

בשל כך, פרופ' כהנא הפנתה אותה לבדיקת CT מוח ולצילום רנגטן גבי ומותני, אולם, בדיקות אלו חזרו תקינות.

ביום 02.11.00, הגיעה המשיבה 2 לחדר המיון בבית החולים לאחר שנפלה בביתה ונחבלה בשפתה. היא שוחררה לביתה לאחר טיפול מקומי. למחרת היום, פנתה אמה אל רופא המשפחה ודרשה ממנו להגיע מייד לביתה ולבחון את מצבה של המשיבה 2, והרופא נעתר לבקשתה.

רופא המשפחה הפנה את המשיבה 2 לחדר המיון, תוך שכתב במכתב ההפניה כי מאז שחרורה מהמיון יום קודם לכן, המשיבה 2 סובלת מנפילות רבות שמקורן אינו ידוע.

המשיבה 2 הגיעה אל חדר המיון בבית החולים ונערכו לה בדיקות, כאשר במהלכן הופיע אצלה חום גבוה.

הרופא בחדר המיון אבחן כי המשיבה 2 סובלת ממחלה ויראלית בדרכי הנשימה, ובעקבות אבחון זה היא טופלה באנטיביוטיקה ושוחררה מבית החולים לאחר מספר שעות {להלן: "האירוע בחדר המיון"}.

מצבה של המשיבה 2 המשיך להידרדר, וביום 14.11.00 היא הגיעה אל פגישת ייעוץ נוספת אצל פרופ' כהנא. בפגישה זו, פרופ' כהנא חשדה לראשונה כי אבחונה של המשיבה 2 כסובלת משיתוק מוחין קל בילדותה היה שגוי, וכי למעשה היא סובלת מהיצרות מולדת בתעלת השדרה.

המשיבה 2 הופנתה על-ידי פרופ' כהנא, דרך רופא המשפחה, לבדיקת MRI צווארי, וזו נערכה ביום 21.12.00. מתוצאותיה, אשר הגיעו לאחר כחודש, עלה חשד לקיומה של ציסטה בחוליות הצוואר.

נוכח ממצאים אלו, הפנתה פרופ' כהנא את המשיבה 2 לבדיקה נוספת, וביום 12.02.01, הועבר הטיפול במשיבה 2 לנוירו-כירורג. ביום 27.03.01, נערך למשיבה 2 ניתוח שנועד לנקז את נוזלי הציסטה ולהסירה, אך למרבה הצער, ניתוח זה לא צלח - והיא נותרה משותקת בשלוש מגפיה, ובעלת יכולת מוגבלת להניע את יד ימינה. המשיבה 2 הוכרה כנכה בשיעור של 100 אחוז.

בית-המשפט המחוזי הדגיש כי עריכת בדיקת הדמיה ממוחשבת לצווארה של המשיבה 2 בשלב כלשהו של הטיפולים הרפואיים שנערכו לה, הייתה מביאה לגילוי הציסטה.

כאשר קביעות אלו מנחות אותו, בית-המשפט המחוזי ניתח בפירוט כל אחת מנקודות המפגש בין המשיבה 2 לבין הרופאים שטיפלו בה, ובחן האם התקיימה בהן התרשלות של הרופאים באופן הטיפול, אשר מנעה את הפנייתה של המשיבה 2 לבדיקה המיוחלת - שבעקבותיה היה מתגלה לאשורו מצבה הרפואי האמיתי.

בית-המשפט המחוזי מצא כי הטעות המקורית באיבחונה של המשיבה 2 - כסובלת משיתוק מוחין קל - הייתה טעות סבירה לזמנה, שכן התרחשה בתקופה שבה אמצעי הדמיה היו בחיתוליהם, וכי התייצבות תסמיניה של המשיבה 2 בתקופה זו תאמה את המאפיינים של תסמונת שיתוק מוחין.

יחד-עם-זאת, בית-המשפט המחוזי הדגיש כי הרופאים אשר טיפלו במשיבה 2 בשנים שלאחר מכן לא היו רשאים להסתמך בצורה "עיוורת" על איבחון זה, וכי מקום שבו הופיעו אצל המשיבה 2 תסמינים שאינם תואמים שיתוק מוחין, היה על הרופאים להרהר באיבחון זה מחדש.

לפיכך, נמצא כי הופרה חובת הזהירות כלפי המשיבה 2 באירוע החריג משנת 1995, שכן מדובר באירוע שאינו תואם את האיבחון המקורי של שיתוק מוחין וחייב את רופאי קופת החולים להפנות את המשיבה 2 לבדיקות נוירולוגיות.
על-כן, בית-המשפט המחוזי קבע כי קופת החולים התרשלה בטיפול במשיבה 2 לראשונה במועד זה. בנוסף, נקבע כי התקיימה התרשלות במספר מקרים שונים מצידו של רופא המשפחה, החל מחודש יולי 2000 ועד למועד התממשותו המלאה של הנזק בחודש מרץ 2001.

ביום 12.02.11 נתן בית-המשפט המחוזי תוקף של פסק-דין להסכם פשרה בין הצדדים בסוגיית הנזק, על-פיו נזקה של המשיבה 2 יועמד על כ- 6.5 מיליון ש"ח, וכי סכום זה ישולם לה על-ידי קופת החולים והמדינה בהתאם לחלוקת האחריות שנקבעה בפסק-הדין החלקי.

בין הצדדים הוסכם כי הערעורים נוגעים אך ורק לאחריות בין המדינה וקופת החולים לבין עצמן, וכי בכל מקרה לא תחוייב המשיבה 2 בהחזרת כספים ששולמו לה. בית-משפט שלערעור דחה את הערעור.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

חדר מיון