קרדיולוג - בעיות לב

1. שירותי בריאות כללית - גרימת נזקים עקב איבחון התובעת כסובלת מתסמונת מרפן, אבחנה שהתבררה כשגויה - התביעה התקבלה - בית-המשפט פסק לתובעת סך של 14,500 ש"ח
ב- ת"א (יר') 28000-04-12 {רחל לין עוז ואח' נ' ד"ר אלבו דורו ואח', תק-של 2014(4), 93512 (2014)} עסקינן בתביעה לרשלנות רפואית, בגדרה טוענים התובעים כי נגרמו להם נזקים עקב כך שהנתבע אבחן את התובעת כסובלת מתסמונת מרפן, אבחנה שהתבררה כשגויה.

התובעים טענו כי הנתבע התרשל בכך שקבע כי התובעת סובלת מצניחה של המסתם המיטרלי ומתסמונת מרפן. התובעים מוסיפים וטוענים כי בתקופה שחלפה מאז אבחנתו של הנתבע ועד שהתברר לתובעת שהאבחנה שגויה סבלה התובעת מחרדות קשות ביותר.

מנגד, הנתבעים טענו כי האבחנה של צניחת המסתם המיטרלי התבססה על שני קריטריונים מקובלים לאבחון המחלה; קליק סיסטולי בהאזנה ללב ותוצאות בדיקת אקו שהדגימו צניחה קלה של המסתם.

בית-המשפט קבע כי האבחנה שנעשתה בביקור הראשון הינה אבחנה רשלנית שכן הנתון היחיד שהיה לפני הנתבע הוא הקליק המיד-סיסטולי, שאין בו די כדי לבסס אבחנה של מרפן.

בקביעה זו לעיל לפיה הנתבע התרשל בביקור הראשון אין די, כיוון שהתובעת העידה כי לאחר הביקור הראשון היא כלל לא שמה לב שהנתבע אבחן אותה כמי שקרוב לוודאי סובלת מתסמונת מרפן, ומכאן שאין קשר סיבתי בין הביקור הראשון לנזק.

אשר לביקור השני, בית-המשפט שוכנע כי למרות שהאבחנה לא הייתה וודאית הנתבע התייחס לאבחנתו כאל אבחנה וודאית וסופית, וזה גם המסר שהוא העביר לתובעת.

למסר זה לא היה יסוד מוצק, והוא אשר הצית בלב התובעת חרדה, שבדיעבד התבררה כמיותרת.

הנה כך, כבר בביקור הראשון קבע הנתבע אבחנה בדרגה של "קרוב לוודאי" מבלי שהיה לכך כל בסיס. קביעה זו מלמדת על כך שהנתבע היה משוכנע למדי, למן הרגע הראשון, שהתובעת סובלת מתסמונת מרפן. בטחונו של הנתבע התחזק בביקור השני, ולראיה שהנתבע הודה בעדותו כי מבחינתו בביקור השני הסתיים שלב האבחנה והחל שלב המעקב. בית-המשפט קיבל את התביעה ופסק לתובעת סך של 14,500 ש"ח.

2. בית חולים הלל יפה - כאבים בחזה - התביעה נדחתה
ב- ת"א (הר') 46529-12-11 {ב' כ' נ' מדינת ישראל, תק-של 2014(3), 49406 (2014)} עסקינן בתביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע לטענתו, כתוצאה מטיפול רפואי שקיבל בעת אשפוזו במרכז הרפואי ע"ש "הלל יפה" בחדרה.

על-פי הנטען, כתוצאה מטיפולם הרשלני של עובדי בית-החולים, במהלך אשפוזו מיום 28.06.10 ועד ליום 30.06.10 {להלן: "האשפוז הראשון"} ושחרורו בטרם מוצה הבירור הרפואי לרבות צנתור ומיפוי לב במאמץ, סבל התובע מאוטם לבבי שאירע ביום 02.07.10 ובעקבותיו נגרם נזק נרחב לשריר הלב.

הנתבעת כפרה בטענות התובע וטענה כי הטיפול בתובע היה מיטבי ולא רשלני.

בית-המשפט דחה את התביעה וקבע כי אין די בניסיונות בא-כוח התובע להפנות לרישום כזה או אחר בתיק הרפואי ולבקש ללמוד ממנו כי הכאבים לא חלפו, שעה שבתצהיר עדותו הראשית, נמנע, מטעמים השמורים עמו, מלהידרש לשאלה האם סבל מכאבים גם לאחר שאושפז ואם כן - מתי.

משכך, לא הוכח כי אכן סבל מכאבים במהלך האשפוז בעוצמה שחייבה ביצוע הצנתור, או בדיקת המיפוי במהלך האשפוז הראשון. עוד יאמר כי התובע לא חלק על הרישום שבוצע ולא טען כי אינו משקף את תלונותיו.

החלטה בדבר ביצוע הצנתור כפי שהתקבלה בתחילת האשפוז ואשר שבו וחזרו עליה בהמשך, הייתה דרך הפעולה הנכונה והמתחייבת נכון לאותה עת. בין לבין פחתו הכאבים עד מאוד, הבדיקות השונות נמצאו תקינות, בדיקת אקו הלב העידה כי תפקוד שריר הלב שמור ובדיקות הטרופונין וה- CPK העידו כי כי אין אינדיקציה לאירוע לבבי, ועל-כן ההחלטה לשנות את המשך הבירור ולבצע בדיקת מאמץ ולשחרר לאחריה, כפוף לתקינותה, הינה סבירה בנסיבות.

לאור כל האמור לעיל בית-המשפט קבע כי הצוות הרפואי של בית-החולים פעל כשורה בכל הנוגע לטיפולו בתובע.

2. בית חולים שיבא - אירוע מוחי שלושה ימים לאחר שהתובעת עברה ניתוח להחלפת מסתם אבי העורקים - התביעה התקבלה בחלקה - בית-המשפט פסק לתובעת סך של 250,000 ש"ח
ב- ת"א (ק"ג) 36934-03-12 {ו' א' נ' מדינת ישראל משרד הבריאות, תק-של 2016(1), 40436 (2016)} התובעת, בת כ- 80. בשנת 2007, היא עברה ניתוח להחלפת מסתם אבי העורקים בלבה. שלושה ימים לאחר הניתוח היא עברה אירוע מוחי ותפקודה הגופני נפגע משמעותית בשל כך.

הטענה העיקרית הינה כי האירוע המוחי נגרם בשל התרשלות הצוות הרפואי בהימנעותו ממתן תרופה נוספת לדילול דם, כדוגמת הפרין, בסמוך לאחר הניתוח.

כן טענה התובעת כי איש לא הסביר לה על הסיכונים והאופציות השונות שבניתוח הלב שעברה, כי האוטונומיה שלה נפגעה וכי בוצעו כנגדה עוולות של תקיפה והפרת חובה חקוקה. התובעת טענה לנכות בעקבות רשלנותה של הנתבעת ולנזקי גוף.

מנגד, הנתבעת טענה כי ניתוח החלפת המסתם לא היה ניתוח אלקטיבי. מצבה של התובעת לא היה טוב וההיצרות הקשה של המסתם, גרמה לבעיות תפקודיות ולקיצור חיים. ללא הניתוח, תוחלת ההישרדות היא של 5 שנים מיום הופעת הסימפטומים.

לא קיימת הנחיה למתן הפרין או חומר דומה לפני או במקביל לטיפול בקומדין. למעשה, אין כל הוכחה לכך שהאירוע המוחי נגרם דווקא בשליחת קריש ויתכן שהדבר נובע מנזק לאבי העורקים או מסיבות אחרות וללא כל קשר לפרפור פרוזדורים.

בית-המשפט קבע כי לא עלה בידי התובעת להוכיח את טענתה בעניין ההפרין וכי לא נפל כל פגם בפרקטיקה שבה נקטו רופאי הנתבעת, במתן קומדין ללא הקדמת הפרין.

זאת ועוד. בהינתן העובדה שלא היה לתובעת פרפור פרוזדורים ארוך, במשך למעלה מ- 48 שעות, ובהעדר הנחיה למתן הפרין לחולה עם פרפורים קצרים כפי שאירעו לתובעת, ובהעדר הנחיה למתן הפרין, בכל מקרה, לחולה אשר עבור ניתוח להחלפת מסתם ביולוגי, ובהינתן הצורך, להתמודד עם האתגר שעניינו סכנת דימום {במקרה כמו זה שבו הוחלף פעמיים מסתם ואף בוצע ניתוח מעקפים} - המסקנה הינה שלא הייתה חובה במקרה הזה להקדים לטיפול בקומדין, גם טיפול בהפרין או בתרופה דומה.

בהעדר חובה כאמור, לא הפרו רופאי הנתבעת כל חובת זהירות בכך שלא נתנו הוראה לטפל בתובעת בהפרין בסמוך לאחר הניתוח. די היה בכך כדי להביא לדחיית טענותיה של התובעת בדבר רשלנותם של רופאי הנתבעת.

בית-המשפט קבע כי לא קיים קשר סיבתי, לא עובדתי ולא משפטי, בין אי-מתן הפרין לבין הנזק שאירע לתובעת כתוצאה מהאוטם במוחה.

מכאן, שיש לדחות את טענותיה של התובעת, לעניין רשלנות רפואית בטיפול בה לאחר הניתוח.

כמו-כן, עלה בידי התובעת להוכיח את טענתה, כי פרט לאמירה כללית שהמדובר הוא בניתוח לב שהוא מבין הפשוטים שבניתוחי הלב, לא ניתנו לה מידע או הסברים מעבר לכך ובפרט, לא דובר עמה כלל על הסיכון ללקות באירוע מוחי, כתוצאה מן הניתוח.

המדובר הוא בסיכון מוכר וזכותה של התובעת הייתה לדעת זאת, בטרם הסכימה לעבור את הניתוח ולחתום על טופס ההסכמה. בית-המשפט לא מצא לקבוע קיומו של קשר סיבתי בין הפרת חובת הגילוי, לבין הנזק שנגרם לתובעת בעקבות האירוע המוחי.

לא יכולה להיות מחלוקת כי רופאי הנתבעת התרשלו בהתרשלות של ממש בכך שנמנעו מליתן לתובעת את ההסברים והמידע, אותם הייתה זכאית לקבל, בטרם הסכימה להיות מנותחת.

יחד-עם-זאת, לא די, במקרה הזה, באמירה כללית של התובעת כיום, כי אילו ידעה על הסיכון ללקות באירוע מוחי, הייתה מעדיפה להיוותר עם הקשיים שיצר הליקוי בליבה, תחת לעבור את הניתוח ולקיחת את הסיכון לאירוע מוחי.

בהקשר זה, בית-המשפט קבע כי במקרה דנן, החובה ליתן הסבר במילים השוות לכל נפש, בעל פה ולא להסתפק בהחתמה, מקבלת משנה תוקף וזאת נוכח גילה של התובעת אותה עת והיותה של התובעת אדם פשוט הליכות, כפי שבית-המשפט התרשם ממנה. בנסיבות אלה, בית-המשפט פסק לתובעת פיצוי בסך של 250,000 ש"ח.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

קרדיולוג - בעיות לב