מוסדות לגמילה מסמים - כללי

נושא של התמכרות באופן כללי, והתמכרות לסמים בפרט הוא נושא סבוך, המצריך מומחיות וניסיון רב, כאשר די להזכיר את הטרמינולוגיה המשמשת בסוגיה זו כדי להיווכח במגוון הגישות בנושא {"מכורים לסמים", "צרכני סמים", "קורבנות סמים", "נפגעי סמים", "משתמשים בסמים"}.

הזיקה ההדוקה בין שימוש בסמים לבין עבריינות בכלל היא מן המפורסמות שאינה צריכה ראיה. קיים מעגל שוטה של שימוש בסם - צורך לממן את רכישת הסם - ביצוע עבירות לשם מימון רכישת הסם וחוזר חלילה.

עד לחקיקתו של חוק הפיקוח על מוסדות לטיפול במשתמשים בסמים, התשנ"ג- 1993 לא נדרש רישיון לצורך עיסוק זה.

עם הכנסו לתוקף של חוק הפיקוח, יש לקבל רישיון לצורך המשך ניהול המוסד ולשם כך יש לעמוד בתנאי החוק ובתקנות הפיקוח על מוסדות לטיפול במשתמשים בסמים (בקשה לרישיון למוסד משולב), התשנ"ד-1994. כמו-כן, יש להוסיף את תקנות הפיקוח על מוסדות לטיפול במשתמשים בסמים (תנאי קבלה ושהייה של מטופלים במוסד משולב), התשנ"ד-1994 {ע"א (חי') 4726/97 שר הבריאות נ' ש.נ.ס שיקום נפגעי סמים בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.03.98)}.

גמילה של עבריין מנגע הסמים היא הדרך להחזרתו לאורח חיים מתוקן וגם לחברה יש אינטרס של ממש בכך {בש"פ 1981/11 מדינת ישראל נ' אשר סויסה, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.03.11)}.

ב- בש"פ 1981/11 {מדינת ישראל נ' אשר סויסה, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.03.11)} בית-המשפט העליון {מפי כב' השופט י' עמית (להלן: "בית-המשפט"} מצא כי הכלל הוא, כי העיתוי הראוי לגמילה מסמים הוא בשלב גזירת הדין וריצוי העונש ולא שלב המעצר.

בית-המשפט קבע כי לכלל זה חריג בהתקיים שלושה או שניים מהתנאים המצטברים הבאים והם:

א. כאשר הנאשם החל בגמילה עוד לפני שביצע את העבירה שבגינה נעצר;
ב. כאשר פוטנציאל ההצלחה של הליך הגמילה הוא גבוה;
ג. כאשר יש בהליך הגמילה כדי ליתן מענה הולם למסוכנות הנשקפת מן הנאשם.

התנאי הראשון הוא החריג העיקרי, אך בית-המשפט רשאי להורות על שחרור לחלופת גמילה גם כאשר התנאי השני והשלישי מתקיימים במצטבר מבלי שהתקיים התנאי הראשון.

מבלי להתיימר למצות את כלל השיקולים הצריכים לעניין, בבוא בית-המשפט לבחון אם הנאשם נכנס תחת אחד החריגים לכלל, יש עליו להביא בחשבון את השיקולים הבאים:

א. האם הנאשם החל בגמילה עוד לפני שביצע את העבירה שבגינה נעצר.

יש לבחון אם הנאשם הביע במעשה ובהתנהגות את רצונו להתחיל בהליך גמילה עוד לפני המעצר.

הטעם לחריג זה הוא כפול: הן הרצון שלא להפסיק את ההתקדמות החיובית שכבר הושגה בתהליך השיקום והן מאחר שהדבר מצביע על אמינות הכנות והרצון שמפגין הנאשם בנוגע להליך הגמילה.

ב. סיכויי הצלחת הטיפול, מידת התאמתו ומוכנותו של הנאשם לטיפול גמילה, כאשר תנאי ראשוני הוא, שהנאשם אכן מכור לסמים.

בנוסף, יש לבחון גם אם יש קשר בין העבירות המיוחסות לנאשם לבין התמכרותו לסמים; בבחינת סיכויי הצלחת הטיפול יש משקל לכנות רצונו של הנאשם להיגמל.

יש להשתכנע בקיומו של רצון אמיתי שאינו מוּנע מציפיה לרווח משני, כלומר, מניסיון להימנע ממעצר.

בהקשר זה, לגישת כב' השופט עמית, אין לשלול את האפשרות כי מתוך שלא לשמה יגיע לשמה; כיוון שלעיתים יש פער בין הרצון לבין היכולת של הנאשם יש לבחון אם פוטנציאל ההצלחה של הליך הגמילה הוא בעל הסתברות גבוהה.

מכאן, שדרך המלך, בבחינת תנאי יסודי למתן צו מבחן לטיפול גמילה, היא המלצת שירות מבחן, שהוא הגוף המקצועי המרכז את המידע הנדרש לקבלת החלטה אם הנאשם מתאים לעבור טיפול גמילה {ההמלצה אינה כובלת בהכרח את שיקול-דעתו של בית-המשפט, לא בשלב המעצר ולא בשלב גזירת העונש}.

ג. גילו של הנאשם והזדמנויות גמילה שניתנו לו בעבר, כאשר שני נתונים אלה מהווים שיקולים העומדים בפני עצמם, אך גם כחלק ממערך הנתונים הנצרך לשם הערכת סיכויי הגמילה.

בזמן שבבחור צעיר עסקינן, הנטיה היא לתת לו הזדמנות להיחלץ מנגע הסמים.

לא כך לגבי נאשם שכבר נמצא שנים ארוכות במעגל הסמים או נאשם שקיבל כבר בעבר, במיוחד בעבר הקרוב, הזדמנות או מספר הזדמנויות לגמילה ולמרות זאת חזר להשתמש בסם.

נאשם כזה אינו ראוי לכאורה לקבל הזדמנות נוספת, או שיש בכך כדי להוות אינדיקציה לכך שאין הסתברות גבוהה להצלחת הליך הגמילה הנוכחי.

עם-זאת, יש לזכור כי קשה ההתמכרות לסמים כספחת, ולא כל מי שאינו מצליח בניסיון ראשון, שלישי או חמישי, ננעלו בפניו שערי גמילה.

ד. האם יש בחלופת הגמילה כדי לאיין או להקהות את עילת המעצר, אם של חשש לשיבוש הליכי משפט ואם של מסוכנות לציבור. שכן יש לזכור כי מוסד גמילה רחוק מלהיות חלופה הרמטית.

ה. סוג העבירות המיוחסות לנאשם. זאת הן כשיקול העומד בפני עצמו והן כחלק ממערך הנתונים הנדרשים לשאלה אם ניתן להקהות מסוכנותו של הנאשם בחלופת הגמילה. ככל שהעבירה ונסיבותיה חמורות יותר כך מצטמצם כוחו של החריג.

ו. עברו הפלילי של הנאשם. גם זאת, הן כשיקול העומד בפני עצמו והן כחלק ממערך הנתונים הנדרשים לשאלה אם ניתן להקהות מסוכנותו של הנאשם בחלופת הגמילה ואם ניתן לתת בו אמון.

ז. השלב בו נמצא התיק העיקרי והזמן שנותר עד לסיומו {מניעת הסגת גבולו של ההליך התלוי ועומד של גזירת העונש. שכן, ההחלטה לשחרר נאשם לחלופת מעצר לצרכי גמילה, משליכה על שיקול-דעתו של המותב בתיק העיקרי בעת גזירת הדין}.

ח. גזר הדין הצפוי לנאשם אם יורשע.

האם יש חשש לעונש של מאסר בפועל, והאם במקרה כאמור יש חשש כי המאסר בפועל יוריד לטמיון את הליך הגמילה המוצלח או שמא אין בכך חשש, ולכל היותר הנאשם יכנס לריצוי מאסרו כשהוא נקי מסמים; לשיקול זה יש משקל גם במערך הנתונים הנדרשים לשאלה אם יש חשש של שיבוש הליכי משפט בדרך של הימלטות הנאשם מהדין.

ט. נכונות מוסד מתאים לקלוט את הנאשם.

י. החלטת ערכאה דיונית לעומת החלטה בערר.גם מקום בו בית-המשפט שלערר סבור כי שופט המעצרים שגה בכך ששלח את הנאשם לחלופת גמילה, אין בכך להביא להתערבות אוטומטית בהחלטה.

יש לקחת בחשבון גם שיקולים של "מעשה עשוי" או ציפייה שפיתח הנאשם על-סמך החלטת שופט המעצרים.

משקלם של השיקולים שנסקרו לעיל אינו זהה, הם לא מתיימרים להוות רשימה סגורה ובוודאי לא רשימה "מחייבת". כל מקרה ייבחן בהתאם לנסיבות המקרה הקונקרטי.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

מוסדות לגמילה מסמים - כללי