סרטן

1. המרכז הרפואי הלל יפה - רשלנות רפואית בטיפול בסרטן - התביעה התקבלה חלקית - נפסקו פיצויים בסך 1,105,000 ש"ח
ב- ע"א 3900/14 {ל.ד. נ' המרכז הרפואי הלל יפה, פורסם באתר האינטרנט נבו (02.12.15)} נדונו ערעור וערעור שכנגד על פסק-דין מחוזי, במסגרתו התקבלו חלקית טענותיה של המערערת והמשיבה שכנגד {להלן: "המערערת"}.

המערערת עברה ניתוחים להסרת גידול סרטני בבלוטת התריס, במהלכם נפגעו כל בלוטות יותרת בלוטת התריס של המערערת {להלן גם: "הבלוטות"} ונגרמה לה היפוקלצמיה.

מיד לאחר הניתוח חלה ירידה זמנית ברמת הסידן בגופה של המערערת. בנוסף, לאחר הניתוח סבלה המערערת מצרידות ובבדיקה שנעשתה לה נצפה שיתוק של מיתר הקול הימני, עובדה שהעידה על כך שהעצב החוזר נפגע במהלך הניתוח הראשון.

המערערת טענה את טענותיה בשלושה ראשים.

ראשית, המערערת טענה כי הטענה בעניין סיכויי ההצלחה של השתלת הבלוטה לא נטענה על-ידי המשיבים, ובית-המשפט המחוזי העלה אותה מיוזמתו רק על סמך אמרת אגב של המומחה מטעם המערערת במסגרת חקירתו הנגדית.

לגופו של עניין טענה המערערת כי לא הוכח שסיכויי ההצלחה של ההשתלה עומדים על 50% בלבד, ולא היה מקום להסתמך על חוות-דעתו של הרופא המנתח בעניין זה.

כמו-כן ביקשה המערערת לדחות את הטענה כאילו המנתח עמד בפני שתי אפשרויות שוות מעמד: להשתיל את הבלוטה או לשמר אותה בתקווה שהיא תתאושש.

המערערת טענה כי המנתח הודה שאין סיכוי שהבלוטה תתאושש, מה גם שלסיכויי ההתאוששות של הבלוטה אין סימוכין בספרות הרפואית, והמומחה מטעם המערערת לא נחקר בנושא.

שנית, המערערת טענה בערעור כי בניתוח הראשון שנערך למערערת, הוכחה רשלנותם של המנתחים, אשר כלל לא ניסו לזהות את הבלוטות.

המערערת טענה לשיטתה, כי המסקנה המתבקשת מהיעדר הרישום היא כי היעדר זיהוי הבלוטות במהלך הניתוח הראשון, הוא שגרם לפגיעה בהן, וגם דוקטרינת הנזק הראייתי המובנה הובילה להטלת אחריות על המשיבים.

המערערת הדגישה כי אמנם פגיעה בבלוטות איננה בהכרח מעידה על רשלנות, אך בעניין הנדון נפגעו כל ארבע הבלוטות, ותוצאה זו לימדה כי הניתוחים לא נערכו בצורה הולמת.

המערערת הפנתה לבסוף, טענות לעניין הערכת הנזק ושיעור הפיצויים. בין היתר, טענה המערערת כי המומחה מטעם המשיבים ביסס את חוות-דעתו על סעיף שאיננו מתאים לנסיבות המקרה; כי בית-המשפט לא נתן דעתו לחומרת הנזק והשלכותיו על אורח חייה של המערערת ועל יכולת השתכרותה; כי שכרה של המערערת היה צפוי לעלות; וכי גם יתר ראשי הנזק נאמדו בחסר.

המשיבים טענו מנגד, כי הניתוחים שנערכו למערערת הם ניתוחים מצילי חיים, וכי נוכח קיומו של גידול סרטני - היה צורך לבצע כריתה "רחבה" של בלוטת התריס.

המשיבים טענו בנוגע לניתוח הראשון כי קביעת בית-המשפט המחוזי שבוצעה בדיקה לאיתור הבלוטות היא קביעה עובדתית המבוססת על מהימנות העדים ואין מקום להתערב בה, ולחלופין טענו המשיבים כי חלה התיישנות על עילות שנוצרו בניתוח הראשון.

לגבי הניתוח השני טענו המשיבים כי פרופ' אלפיסי פעל בהתאם לשיקול דעת לגיטימי, כאשר העדיף את הפרוצדורה של שימור הבלוטה שנפגעה על פני פרוצדורה של השתלת הבלוטה.

המשיבים טענו כי בית-המשפט המחוזי לא קבע מהם סיכויי ההצלחה של החלופה שנבחרה {שימור הבלוטה}, וכי נוכח מומחיותו של המנתח {שגם בית-המשפט התרשם ממנה}, ראוי היה לאמץ את עמדתו בעניין זה, אף שהיא לא ניתנה במסגרת "עדות מומחה".

המשיבים הדגישו כי בספרות הרפואית קיימת מחלוקת לגבי יעילות הפרוצדורה של השתלת בלוטה, ולטענתם החלטתו של המנתח שלא לבצע השתלה היוותה לכל היותר בחירה בדרך פעולה אחת מתוך שתיים מוכרות.

יתרה מזאת, לשיטתם של המשיבים, הידיעה על כך שחלק מהבלוטות נפגעו, מובילה דווקא למסקנה כי אין מקום ליטול "הימור" ולנסות לבצע השתלה.

עוד טענו המשיבים כי ההבחנה בין מצב שבו לא ידוע על פגיעה ביתר הבלוטות לבין מצב שבו ידוע על פגיעה בחלקן, היא הבחנה שנעשתה על-ידי בית-המשפט ללא ביסוס רפואי.

בנוגע להערכת הנזק שנגרם למערערת, טענו המשיבים כי ההתקפים מהם סבלה המערערת מיוחסים רק לתקופה קודמת, וכי כיום רמת הסידן של המערערת מאוזנת באמצעות מזרק המחובר לגופה דרך קבע, כך שהמערערת לא סובלת ממגבלה תפקודית.

עוד לעניין זה טענו המערערים כי שכרה של המערערת לא נפגע כתוצאה מהניתוחים, וכי בית-המשפט לא נתן את המשקל הראוי לבעיות רפואיות נפרדות שמהן סובלת המערערת.

גם ביחס לשאר ראשי הנזק טענו המשיבים כי נקבע פיצוי מופרז, כאשר ביחס לחלקם {עזרת צד ג' ותרופות וטיפולים} טענו המשיבים, כי הם כלל לא הוכחו.

בית-המשפט העליון אימץ את מסקנת בית-המשפט המחוזי בסוגיית ההתרשלות, לפיה ההתרשלות היחידה מצידם של המשיבים היתה בכך שנמנעו מלבצע את הפרוצדורה של השתלת הבלוטה, כשהמנתח היה ער לכך שאספקת הדם לבלוטה נפגעה ובנסיבות בהן היה חשש לפגיעה בבלוטות נוספות.

בניגוד לקביעתו של בית-המשפט המחוזי, בית-המשפט העליון סבר כי הראיות שהוצגו לימדו על הסתברות גבוהה להצלחת ההשתלה ועל-כן לא היה מקום להעריך את אבדן סיכויי ההחלמה ב-50% בלבד.

בהקשר זה בית-המשפט העליון עמד תחילה על הדוקטרינה של "אובדן סיכויי החלמה" הקובעת כי במקרים בהם סיכויי ההחלמה של חולה נפגעו כתוצאה מהתרשלות, הוא יהיה זכאי לפיצוי יחסי בהתאם לגובה הסיכויים שאבדו {או הופחתו}.

במסגרת הדיון בדבר היקף הדוקטרינה בית-המשפט העליון תיאר ארבע גישות אפשריות לפיצויים.

כאשר כב' השופט עמית נטה לגישה שפגיעה בסיכויי החלמה בהסתברות של מעל 50% - תוביל לפיצוי מלא ומאידך, פגיעה בסיכויי החלמה זניחים לא תזכה את התובע בפיצוי כלשהו.

כב' השופטים א' חיות ו ע' פוגלמן, היו שותפים לעמדה כי מקום שבו הוכח כי ההתרשלות גרמה לאובדן סיכויי החלמה בשיעור העולה על 50%, הניזוק זכאי למלוא הפיצוי על נזקיו על-פי הכלל הרגיל של מאזן ההסתברויות. הסוגיה של אובדן סיכויי החלמה בשיעור "זניח" אינה טעונה הכרעה במקרה דנן ועל-כן לשיטתם אין צורך לנקוט בה עמדה.

אשר-על-כן, ומאחר ובית-המשפט העליון לא מצא להתערב בהערכת הנזק שקבע בית-המשפט המחוזי, קבע בית-המשפט העליון כי יש לגזור ממנה את מלוא הפיצוי המגיע למערערת, ובסך-הכל, לאחר ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי 1,105,000 ש"ח.

בית-המשפט פסק כי לסכום זה יתווספו הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך-דין בשיעור 20% בצירוף מע"מ.

2. משרד הבריאות-רשלנות בהודעה למנוח על טיפול בסרטן - התבעיה התקבלה - נקבעו פיצויים בסך 580,000 ש"ח לתובעים
ב- ת"א (ת"א) 11123-06-11 {מ. פ נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.10.15)} נדונה סוגיה בה הוגשה תביעה בגין נזקים שנגרמו לתובעים כתוצאה מכך שהמנוח התאבד בעקבות שנחשף למכתב שנשלח אליו על-ידי הנתבעת באמצעות הדואר בעניין תוצאות מיפוי.

המנוח, יליד שנת 1957, היה בן 52 במותו. הוא אובחן בשנת 2008 כמי שסובל מסרטן מסוג קרצינואיד ריאתי ובשל כך היה המנוח תחת טיפול ומעקב בבית החולים רמב"ם שבבעלות הנתבעת.
בית-המשפט נדרש לשאלה: האם הנתבעת יכלה או צריכה הייתה לצפות את התאבדותו של המנוח בנסיבות הספציפיות של המקרה?

התובעים טענו כי הצוות הרפואי מהמרפאה האונקולוגית של בית החולים ידעו שמצבו הנפשי של המנוח עובר למשלוח תוצאות המיפוי היה רעוע והוא היה בסיכון גבוה להתאבדות.

הצוות בחר לעצום עיניו ולא לנקוט באמצעי זהירות פשוט, של תיווך תוצאות המיפוי למנוח באמצעות ד"ר וולנר, אשר ייתה אמורה לפגוש את המנוח יום לאחר התאבדותו.

התביעה טענה כי אילו הוראה פשוטה כאמור היתה ניתנת, המנוח היה היום בחיים וזאת בפרט כשבמבט אובייקטיבי על תוצאות המיפוי, המדובר בתוצאה חיובית אשר העידה על תגובה טובה לטיפול הקרינתי.

התביעה הוסיפה וטענה כי לרשות הצוות הרפואי עמדו מספר אפשרויות יעילות ומקובלות על-מנת למנוע את עיון המנוח בממצאי הבדיקות לבדו, מבלי שאלו יתווכו לו על-ידי רופא.

למשל, במקרים בהם יש חשש מפני תגובתו של המטופל לתוצאות הבדיקה, ניתן לפנות למכון שמבצע את הבדיקה ולבקש ממנו שלא לשלוח את התוצאות למטופל, אלא להעבירן ישירות לרופא שיתווך לו את התוצאות בפגישה ביניהם.

בנוסף, היתה גם אפשרות ולפיה הרופא המטפל יכול לבקש מהמטופל שלא לפתוח את המעטפה עם תוצאות הבדיקה, אלא להביא אותה איתו לביקורת במרפאה, על-מנת שיעיין בתוצאות הבדיקה יחד עם הרופא.

הנתבעים טענו כי צוות המרפאה היה מודע להתדרדרות במצבו של המנוח לאחר טיפולי ההקרנה, ולהתקף פסיכוטי שחווה באותם ימים, חמישה חודשים לפני שהתאבד.

עם-זאת, הנתבעים טענו כי המנוח עבר טיפול נפשי מחוץ לנתבעת, כך שצוות המרפאה ניזון מהמידע שנמסר על-ידי המנוח והתובעת, ממנו ניתן היה להבין על שיפור במצבו הנפשי של המנוח.

עוד הוסיפו הנתבעים כי המנוח ניסה להתאבד בעבר וכי ניסיון התאבדות זה אינו קשור להתפתחות כלשהי במחלה. לטענת הנתבעים, ניסיון התאבדותו אשר צלח בסמיכות לקבלת ממצאי בדיקה בדואר אינה מהווה הוכחה לכך כי קבלת תוצאות הבדיקה היא הסיבה למעשה קיצוני זה.

הנתבעים סברו כי לא הוכח כל קשר סיבתי בין המעשה האובדני ובין קבלת תוצאות הבדיקה.

בית-המשפט קיבל את התביעה ופסק כי קיימת חובת זהירות מושגית של רופא ומוסד רפואי כלפי חולה המצוי בטיפולו.

בית-המשפט קבע כי לנתבעת היתה היכולת לנקוט באמצעי זהירות פשוטים על-מנת למנוע את התאבדותו של המנוח וזאת על-ידי משלוח תוצאות המיפוי ישירות אל הרופא המטפל או לחילופין היה על הצוות הרפואי לבקש מהמנוח להגיע עם המעטפה הסגורה אל הרופא המטפל בכדי שזה יסביר לו על תוצאות המיפוי.

מהראיות עלה, כי הצוות הרפואי היה מודע למצבו הנפשי הרעוע של המנוח וכי היה מקום להפעיל את החריג הקבוע בסעיף 18(ג) לחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996, שקובע חריג בעניין מסירת מידע רפואי למנוח, והיה צורך של ממש למנוע את תוצאות המיפוי מן המנוח, קל וחומר כאשר תוצאות המיפוי לא היו ידועות למנוח, באם תהיינה חיוביות ובאם לאו.

עוד סבר בית-המשפט כי התביעה הוכיחה בראיות מספיקות בכדי להטות את מאזן ההסתברויות שהסיבה המהותית להתרחשות מותו של המנוח לא היתה אחרת מאשר קבלת המכתב הנדון.

אשר-על-כן, בית-המשפט קבע לאחר ששקל את טענות הצדדים, כי בראש נזק של כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים יעמדו הפיצויים בראש נזק זה בסכום ראוי, הוגן וגלובאלי על שיעור של 250,000 ש"ח.

בנוסף קבע בית-המשפט פיצויים נוספים בגין: הוצאות קבורה ומצבה -10,000 ש"ח, אובדן שירותי אב ובעל - 100,000 ש"ח, 200,000 ש"ח פיצויים לתובעת 1 וכ- 20,000 ש"ח עבור טיפולים עתידיים לתובעת 1.

סך-הכל קבע בית-המשפט פיצויים בסך 580,000 ש"ח לערך לתובעים.

3. קופת חולים לאומית - רשלנות בטיפול בסרטן - התביעה התקבלה באופן חלקי - לא נקבעו פיצויים בשלב זה
ב- רע"א (מחוזי-מרכז) 26525-06-15 {שרה חיה טויסיג (המנוח) נ' קופת חולים לאומית, פורסם באתר האינטרנט נבו (24.06.15)} נדונה סוגיה בה התובעים היו יורשי עזבונה ותלויה של המנוחה שרה חיה טויסיג ז"ל אשר הלכה לבית עולמה ביום 02.01.06 {להלן: "המנוחה"}, הגישו תביעה נזיקית בגין רשלנות רפואית שעניינה אי-ביצועם של טיפולים שעשויים היו למנוע או לעכב את פטירת המנוחה ממחלת הסרטן בה לקתה.

המשיבה טענה מאידך, כי מדובר בתביעה אשר ראוי היה שלא תוגש כלל שכן על-פי הרשומות הרפואיות אשר הוצגו לבית-המשפט, המנוחה ובני משפחתה התבקשו פעם אחר פעם להגיע לטיפולים שונים אלא שהם סירבו, והם תבעו את המשיבה על מחדליהם שלהם.

בית-המשפט מצא מקום לתת רשות לערער ולדון בבקשה כאילו הוגש הערעור על-פי הרשות שניתנה וזאת מכח סמכותי על-פי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ולאחר שמצא כי לא תהיה בכך פגיעה בזכויותיו של מי מהצדדים ואחר שניתנה להם ההזדמנות להתייחס לעניין זה.

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור מצא בית-המשפט כי יש לקבלה באופן חלקי בלבד.

בית-המשפט לא מצא כל מקום להתערב בהחלטות בית-משפט קמא שעניינן שמיעת העדויות והסיכומים בעל-פה. הערכאה הדיונית רשאית לקבוע את הדרך הנראית לה לשמיעת העדויות והסיכומים ובית-המשפט לא מצא כי ההחלטה בנדון נגעה בחוסר סבירות.

בית-המשפט הסביר כי כיוון שבית-משפט קמא עמד על כך שכל העדויות ישמעו ביום אחד, אין כל טעם בהקלטת הדיון. טעם זה עולה ומשתמע מתוך החלטת בית-משפט קמא ואין צורך לציינו ברחל בתך הקטנה.

בנוגע לסוגיית השאלונים, סבר בית-המשפט קמא כי השאלון למנהל אגף הרפואה אך ורק יסרבל ההליך ולא יפשט אותו וכי אין בו לקדם פתרון המחלוקות העובדתיות בנדון, והוא היה רשאי שלא להורות על מתן מענה לשאלונים.

כך בסמכות בית-המשפט שלא להתיר הבאת עד אשר לסברתו אינו נחוץ לבירור הסוגיות שבמחלוקת בין הצדדים, ומכל מקום, אין ערכאת הערעור צריכה להידרש לסוגיה האם ראוי היה שלא לזמן את העד לשמיעת הראיות בשלב זה שכן אין כל מניעה שהמבקשים יערערו על כך ככל שתדחה טענתם בסוגית האחריות.

העניין היחיד לגביו סבר בית-המשפט כי ראוי לקבל את ערעור המבקשים נגע לעניין זימונו של פר' טיאנו, בית-המשפט מצא כי עדותו של העד נדרשת ונחוצה לעניין בירור נזקיו של אחד המבקשים לפיכך אי העדתו יש בה לכאורה לדחות את תביעתה באשר לנזקיה מלכתחילה מבלי לתת לה הזדמנות להביא את עדים מטעמה שנתנו חוות-דעת אודות נזקיה.

בכך נוצרת פגיעה מהותית בזכויותיה של המבקשת להגיש תביעתה לפני בית-המשפט ויש לתת לה הזדמנות להעיד את המומחה מטעמה במועד אחר.

אשר-על-כן, ואף שהדבר יפגע ביעילות הדיונית אליה כיוון בית-משפט קמא, יש לתת למבקשת 8 את יומה ולקבוע דיון נוסף בו ישמע פרופ' טיאנו.

סיכומו-של-דבר, בית-המשפט דחה את עיקרו של הערעור וקבע כי בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

סרטן