הכרזת פסלות על-פי החוק - מחמת מחלת נפש או ליקוי בשכלו

1. הכרזת פסלות - (סעיף 8 לחוק)
1.1 כללי
סעיף 8 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 קובע כדלקמן:

"8. הכרזת פסלות
אדם שמחמת מחלת נפש או ליקוי בשכלו אינו מסוגל לדאוג לענייניו, רשאי בית-המשפט, לבקשת בן זוגו או קרובו או לבקשת היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו, ולאחר ששמע את האדם או נציגו, להכריזו פסול-דין."

בהתאם להוראות סעיף 8 לחוק הכשרות, רשאי בית-משפט להכריז על פסלות אדם מלהיות כשר לפעולה משפטית, רק אם השתכנע כי מצבו של אותו אדם אינו מאפשר לו לדאוג לעניינו, מפאת מחלת נפש או ליקוי שכלי.

תכליתו של סעיף 8 לחוק הכשרות, הינה ליתן לבית-המשפט את האפשרות להתרשם, באופן בלתי-אמצעי, ממצבו של האדם שמחמת מחלת נפש או ליקוי בשכלו, מבקשים בן זוגו או בא-כוחו לדאוג לו למחסורו, לטובתו של החסוי ולא לטובתם האישית, ובית-המשפט מוסמך לאשר מינוי אפוטרופוס לצרכים אלה, לאחר שווידא כי בכך יימלאו צרכיו של אותו חסוי שאינו מסוגל עוד לדאוג לענייניו וזקוק לסיועו התומך של צד שלישי שידאג לכל מחסורו.

בענייני אפוטרופסות:
"מתפקידו של בית-המשפט, הממנה את האפוטרופוס והמפקח על פעולותיו, לדאוג לטובת החסוי, היינו לא רק לרכושו אלא גם לטובתו הגופנית והנפשית. חזקה על בית-המשפט שמינה את המשיב שקיים את הוראות סעף 8 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962, ושמע את החסויה לפני שהכריז עליה כפסולת-דין וכי קיים את הוראת סעיף 36 לאותו חוק לגבי החובה לשמוע את דעת החסוי אם הוא מסוגל להבין כדבר, לפני מינוי האפוטרופוס."
{ע"א 14/74 ישראל ספיר נ' דוד אשר, עורך-דין אפוטרופוס על החסויה פנינה ספיר, פ"ד כח(2), 153 (1974)}

1.2 ההבדל בין פסול-דין לחסוי
פסול-דין הוא מי שהוכרז ככזה על-ידי בית-המשפט בהתאם לסעיפים 8 עד 10 לחוק הכשרות וכידוע "חסוי" אינו בהכרח פסול-דין {ת"ע (משפחה ת"א) 108470/08 מ' ל' נ' האפוטרופוס הכללי - תל-אביב, תק-מש 2010(2), 3 (2010)}.

הפסיקה הדגישה כי מעמדו של החסוי שונה ממעמדו של פסול-הדין:

"חסוי הוא שם תואר. אין הוא פסול-דין. שאין הוא פסול-דין אתה למד אפילו מכך שאותו אדם, אשר לגביו מתבקש מינוי האפוטרופוס, יכול לתת ייפוי-כוח לפלוני לנהל את נכסיו, ואז לא ימונה לו אפוטרופוס."
{ע"א 445/81 סיברוק נ' צוקר, פ"ד לז(3), 440 (1983)}

השוני ביניהם מתבטא בכך שהוראות סעיפים 4 עד 7 לחוק הכשרות, החלות על מי שהוכרז פסול-דין (סעיף 9 לחוק הכשרות המשפטית), ובין-היתר ההוראה בסעיף 7 הקובעת, כי "פעולה משפטית של קטין טעונה אישור בית-המשפט אם היתה טעונה אישור כזה אילו נעשתה בידי נציגו; ואין תוקף לפעולה כל עוד לא בא עליה אישור בית-המשפט", אינן חלות על חסוי. כלומר, להבדיל מפסול-דין, מינוי אפוטרופוס לחסוי אינו מונע ביצוע פעולות על-ידי החסוי, ואינו פוגם בכשרות פעולותיו {תמ"ש (משפחה יר') 19361/98 החסויה ש' ב' נ' מ' ס', תק-מש 2006(3), 709 (2006)}.

1.3 הכרזת פסלות פועלת מכאן ולהבא
הוראות הנוגעות לאדם שהוכרז פסול-דין מצויות בחוקים רבים. בחינת הוראות אלה מלמדת שהן נקבעו על-סמך הנחה שההכרזה על פסלות-הדין היא מכאן ולהבא ולא למפרע, שכן פרשנות שלפיה מדובר על הכרזה רטרואקטיבית יוצרת מצבים מורכבים ובעיות משפטיות ואחרות {דברי כב' השופטת חנה בן עמי ב- תמ"ש (משפחה יר') 10560/97 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, תק-מש 98(2), 24 (1998) וכפי שיובאו להלן}.

אמנם חוק הכשרות נחקק קודם לחקיקת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, ולפי סעיף 10 לחוק היסוד אין בו כדי לפגוע בתוקפם של חוקים שהיו קיימים ערב תחילתו, דא עקא, על-פי הפסיקה פרשנותם של חוקים קיימים צריכה להיעשות ברוח הוראות חוק היסוד, שכן אף שסעיף 10 לחוק היסוד, שמר על תוקפה של החקיקה הישנה, אין הוא בהכרח משמר את מובנה {רע"א 5222/93 גוש 1999 בניין בע"מ נ' חברת חלקה 168, תק-על 94(2), 1458 (1994); בג"צ 3914/92 לב נ' בית-הדין האיזורי, פ"ד מח(2), 491 (1992); בש"פ 537/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3), 355 (1995)}. על-פי הפסיקה, יש לעשות כל מאמץ פרשני כדי שמובנו של חוק יתיישב עם חוקי היסוד, זאת כדי להבטיח הרמוניה נורמטיבית בשיטת המשפט {פרשת גנימאת, שם, בעמ' 412}.

לפי סעיף 8 לחוק היסוד, ניתן לפגוע בזכויות שהוקנו בחוק היסוד רק בחוק "ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש". לפי הפסיקה גם חקיקה הקודמת לחוק היסוד יש לפרש לאור סעיף זה. על-כן, יש לבחון, איפוא, את עניין ההכרזה הרטרואקטיבית בהתייחס לסעיף זה.

אם-כן, מטרת ההכרזה הרטרואקטיבית על פסלות-דין הינה הגנה על פסול-דין ונכסיו. זאת בוודאי תכלית ראויה ההולמת את ערכיה של מדינת ישראל, אלא שכאשר ניתן להשיג את מטרת החוק על-ידי אמצעים אשר פגיעתם בזכות היסוד פחותה, הרי שהשגת המטרה בדרך הפוגעת בזכות היסוד במידה רבה יותר היא פגיעה במידה העולה על הנדרש {בג"צ 1255/94 "בזק" נ' שרת התקשורת, פ"ד מט(3), 661 (1994)}.

ניתן להשיג את אותה תכלית של הגנה על פסול-הדין בדרך שתפגע בצורה פחותה בזכות הקניין של אנשים אחרים ובכבוד האדם של פסול-הדין עצמו. הדרך האלטרנטיבית, אם-כן, היא בדיקת כל פעולה משפטית שעשה האדם עליו מבקשים להכריז כפסול-דין רטרואקטיבית לגופה, לפי העקרונות המשפטיים שחלים על אותה פעולה.

כלומר, אם עסקינן במעשה פלילי, יש לבחון אותו לפי דיני העונשין והעקרונות שבהם לעניין הגנה על אדם שנטען שהוא לא שפוי בשעת ביצוע המעשה. כאשר עסקינן בפעולה חוזית, יש לבחון אותה לפי עקרונות חוק החוזים כגון עושק, טעות, הטעיה וכך גם לגבי יתר פעולותיו של אדם שבדיקתן הראויה הינה לעניין מצבו הנפשי בזמן הרלוונטי.

הפרשנות לפיה "הכרזה" על פסול-דין הינה הכרזה מכאן ולהבא בלבד מתיישבת לא רק עם חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, אלא גם עם עיקרון הוודאות המסחרית; עיקרון שלפי הפסיקה על בית-המשפט להתחשב בו בבואו לפרש חוקים {ע"א 403/80 סאסי נ' קיקאון, פ"ד לו(1), 762 (1981)}.

יצויין כי הפסיקה כבר דחתה בעבר פרשנויות לפיהן חלות הוראות חיקוק באופן רטרואקטיבי, במיוחד כאשר מדובר היה בפגיעה בזכות הקניין. כך, לדוגמה, ב- ע"א 5209/91 {מדינת ישראל נ' רמיד את בנימין בע"מ, פ"ד מט(4), 830 (1996)} נקבע כי פירוש כזה:

"אינו מתיישב עם הפרשנות הראויה של תחיקה הפוגעת בזכויות יסוד של האדם, ובענייננו בזכות הקניין. זכות הקניין היא זכות יסוד של האדם. היום היא מעוגנת בסעיף 3 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. המושג "קניין" בהקשר להגנה חוקתית אינו מצטמצם לזכויות קניין במשפט הפרטי, המוגדרות, בדרך-כלל, כזכויות חפציות, אלא הוא כולל כל זכות בעלת ערך כלכלי."

כמו-כן, ראוי לציין כי הפסיקה מסייגת פרשנות חוקים לאור חוק היסוד בסייג שלפיו הפירוש יכול להיעשות רק במסגרת כללי הפרשנות הרגילים והמקובלים של החקיקה, על-פי לשון החוק ותכליתו. כאשר שתי הפרשנויות יכולות לעמוד מבחינת לשון החוק, יש לבחור את הפירוש המתיישב עם חוק היסוד, שלפיו הכרזה אינה יכולה להיות רטרואקטיבית.

ב- ע"א 566/71 {פייג נ' שפיצקופף, פ"ד כז(1), 355 (1973)}, הועלתה הטענה כי המשיבה אינה כשרה לפעולות משפטיות בשל היותה מאושפזת בבית-חולים לחולי נפש. טענה זו נדחתה על-ידי בית-המשפט תוך שנקבע כי כל עוד לא הוכרז אדם כפסול-דין הרי הוא בחזקת כשר לפעילות משפטית.

י' אנגלרד {בספרו חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, 67} דוחה אפשרות של הכרזה רטרואקטיבית. גם במאמרו "פעולותיו המשפטיות של פסול-הדין בטרם הוכרז ככזה" הוא מזכיר פתרונות שונים ביחס לפעולות משפטיות שנעשו על-ידי פסול-הדין בטרם הוכרז, ואינו כולל ביניהם פתרון של הכרזה רטרואקטיבית.

ב- תמ"ש (משפחה יר') 10560/97 {פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, תק-מש 98(2), 24 (1998)} קבעה כב' השופטת חנה בן עמי כי מכל מקום הפתרון לבעיתיות אינו יכול להיות במתן אפשרות להכרזה רטרואקטיבית על פסלות-דין, פתרון שכאמור לעיל אינו תואם את חוקי היסוד והחוקים האחרים בהם יש התייחסות לפסול-דין.
חוק הכשרות לא קבע הוראות כלשהן לגבי פעולות הלקוי בנפשו שטרם הוכרז פסול-דין, ולעניין זה אין בנמצא הסדר סטטוטורי כולל העוסק בהיבט הכשרות המשפטית {דברי כב' השופטת איילה פרוקצ'יה ב- ת"א (מחוזי יר') 869/93 יהודה כהן נ' ברוך כהן, תק-מח 2000(1), 1300 (2000)}.

יצויין, כי הכרזת פסלות, בהיותה מעשה קונסטיטוטיבי, פועלת מכאן ולהבא, ואינה גורעת בדיעבד מכשרותו המשפטית של אדם, ממנה נהנה עד לפסילתו. כל פעולותיו עד לרגע הכרזתו תקפות וכשרות מבחינה משפטית, על-אף האפשרות, כי כל התנאים לפסלותו היו כבר קיימים בשעת עשייתן (מחלת נפש או ליקוי בשכלו) {ראו פרופ' י' אנגלרד פירוש לחוקי החוזים, חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי על-שם סאקר, הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים, מהדורה שניה), 151; ע"א 1101/99 ברקוביץ' נ' ברקוביץ', תק-על 99(2), 362 (1999); תמ"ש (משפחה יר') 19361/98 החסויה ש' ב' נ' מ' ס', תק-מש 2006(3), 709 (2006)}.

יפים לעניין זה, דבריהם של פרופ' ד' פרידמן ופרופ' נ' כהן {דיני חוזים, כרך ב', 1014} לפיהם:

"חוק הכשרות אינו דן בחוזים שנעשו על-ידי פסול-דין קודם להכרזתו כפסול-דין. הכרזתו של אדם כפסול-דין היא קונסטיטוטיבית. אין היא פועלת למפרע. החוזים שעשה קודם להכרזה אינה חוזים של פסול-דין, ולכן אין הם כפופים למשטרו של חוק הכשרות אלא לזה של חוק החוזים."

זאת ועוד:

"קיימים מצבים אחרים שעשויים לפגום, לעיתים באופן זמני לעיתים באופן קבוע, בכושרו הנפשי או השכלי של אדם. חוק הכשרות המשפטית אינו עוסק בהם. מדובר בפגמים הנגרמים עקב זקנה, מחלה גופנית או נפשית, תאונה, נטילת סמים או שתיית משקאות משכרים. מתקשרים שלוקים בחלק מן הפגמים מהסוג הנדון עשויים להיות מוכרזים פסולי-דין. אך ודאי אין הצדקה להכריז על אדם פסול-דין, אם מדובר בפגם חולף. במקרה כזה, כמו במקרה של עסקה שנעשתה טרם יוכרז אדם פסול-דין, יחול חוק החוזים... במקרים קיצוניים של אובדן כושר הבנה ושיפוט, עשוי החוזה להיות בטל לחלוטין, ומנקודת ראותו של אותו אדם 'לא נעשה דבר' (Non est Factum). במקרים אחרים עשויים לחול העילות הכלליות של הפגמים ברצון, כשהעילה הטיפוסית היא כאמור עושק."
{שם, 1015-1014}

ב- בש"א (מחוזי ב"ש) 4400/03 {דנטס אברמוב נ' בוזנח דוד, תק-מח 2003(2), 34059 (2003)} קבעה כב' השופטת חני סלוטקי כי גם אם ימונה אפוטרופוס למשיבים, לא יהיה בכך כדי להועיל למשיבים שכן, ההלכה היא כי הכרזה על אדם כפסול-דין לפי סעיף 8 לחוק הכשרות הינה קונסטיטוטיבית ופועלה מכאן ולהבא וכי:

"מבחינת הכשרות המשפטית לפעולות, כל פעולותיו הקודמות (של מי שהוכרז כפסול-דין), תקפות, למרות האפשרות, כי כל התנאים לפסילתו היו כבר קיימים בשעת עשייתן (מחלת נפש או ליקוי בשכלו)."
{כדברי כב' השופט מ' שמגר ב- ע"א 682/88 מתיל מנצור עבדו נ' רמזי חורי, תק-על 91(2), 1073 (1991)}

אף יפים הם, דברי כב' השופט י' אנגלרד ב- ע"א 1101/99 {אליעזר ברקוביץ נ' חנה מושקוביץ ואח', דינים עליון נו, 409} לפיהם:

"כידוע, הכרזת פסלות אינה פועלת למפרע. בשל העובדה כי אין הוראות מיוחדות בדיני החוזים לפעולה משפטית, שנערכה על-ידי אדם בעת שהיה חולה נפש או סבל מליקוי שכלי, יש לבחון את תוקפה על-פי הכללים הרגילים של פגמי רצון, כפי שנקבעו בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973."

המסקנה מן האמור לעיל, היא, כי מקום שאדם הוכרז כפסול-דין, יבחנו מעשיו הקודמים, בתקופה בה סבורים המומחים הרפואיים כי הוא היה פסול-דין, על-פי הכללים הרגילים של פגמי רצון.

1.4 חולשה שכלית או גופנית
אדם הנמצא בחולשה שכלית או גופנית, אינו יכול להיות מוכרז כפסול-דין, שכן אין הוא "חולה נפש" או "לקוי בשכלו" כהגדרת סעיף 8 לחוק הכשרות {תמ"ש (משפחה חד') 3920/06 ק' א' ת' ז' נ' ק' מ' ת' ז', תק-מש 2008(1), 186 (2008)}. יפים לעניין זה אף דברי של עורך-דין ב' קראוס {בספרו כשרות משפטית ואפוטרופסות (הוצאת המכון למחקרי משפט וכלכלה), 85} לפיהם:

"במקרים שאדם אינו בהכרה צלולה או דעתו אינה מיושבת עליו, אמנם יש פגמים בהתקשרות המשפטית שלו, פגמים אשר יכולים לעלות לו להצדקת עילת העושק לדוגמה, אולם אין בפגמים אלה כדי שמומו פוסל אותו ומזכהו בהגדרת פסול-דין."
{ראה גם ע"א 403/80 חי סאסי ואח' נ' נעימה קיקאון, פ"ד לו(1), 762 (1981) והשוו למול ע"א 10/81 להלן}

ב- ע"א 10/81 {חיים כהן ושות' חברה קבלנית לבניין בע"מ נ' עובדיה גדע, פ"ד לז(4), 635 (1983)} קבע כב' השופט ת' אור כשאדם לקוי בשכלו ומחמת זאת אינו מסוגל לדאוג לענייניו, ניתן להכריזו פסול-דין על-פי סעיף 8 לחוק הכשרות. אך גם אם לא הגיע למצב, בו יש מקום להכריזו פסול-דין, עדיין ייתכן שתוכח "חולשה שכלית" שלו, שבעקבותיה, תעמוד לו הזכות לבטל את החוזה. במקרה הנדון, ועל-פי חומר הראיות, היה יסוד לקביעה, שהאלמנה סבלה מחולשה שכלית, אשר, כפי שנקבע, גרמה לכך שלא הבינה את משמעותה המלאה של העסקה.

1.5 האם אדם שמונה לו אפוטרופוס בהתאם לסעיף 33 לחוק הכשרות, הינו פסול-דין?
ב- עז' (משפחה חי') 3990/02 {עזבון המנוחה ס' ש' ז"ל נ' מ' פ', תק-מש 2007(3), 238 (2007)} טענו המתנגדים כי המנוחה נכנסת לגדר פסולת-דין מאחר ומונה לה אפוטרופוס לדין, כחודש וחצי טרם כתיבת הצוואה. במקרה דנן, נשאלה השאלה האם אדם שמונה לו אפוטרופוס בהתאם לסעיף 33 לחוק הכשרות, הינו בהכרח פסול-דין?

כב' השופטת אלה מירז קבעה כי הכרזת אדם כפסול-דין הופכת אותו לחסר כשרות משפטית עצמאית וככזה חסר הוא הכושר לצוות. במקרה הנדון, לא הוכח כי המנוחה הוכרזה לפסולת-דין בהתאם לסעיף 8 לחוק הכשרות.

זאת ועוד. עיון בסעיף 33 לחוק הכשרות, מעלה כי פסול-דין הינו רק אחד המקרים בהם ניתן למנות לאדם אפוטרופוס בהתאם לסעיף 33(3) לחוק הכשרות. מאידך, סעיף 33(4) לחוק הכשרות מאפשר מינוי אפוטרופוס לאדם אחר שאינו יכול, דרך קבע או דרך ארעי, לדאוג לענייניו, כולם או מקצתם ואין מי שמוסמך ומוכן לדאוג להם במקומו. אדם כזה רשאי לערוך צוואה וצוואתו, צוואה היא, בכפוף למגבלות אחרות הקבועות בחוק הירושה {לעניין זה ראה על"א 2156/93 פלוני נ' ועד לשכת עורכי-הדין, פ"ד מח(2), 177, 180 (1994)}.

לבסוף נקבע כי למנוחה מונה אפוטרופוס לדין בהתאם לסעיף 33(4) לחוק הכשרות ואין בכך כדי לפגוע בכשרותה של המנוחה לערוך צוואה וצוואתה צוואה היא בכפוף למגבלות האחרות כמצויין לעיל.

1.6 חובת ההוכחה
ב- ע"ב (איזורי ת"א) 3471/05 {נחמן כהן - מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ (בניהול מיוחד), תק-עב 2007(2), 10222 (2007)} קבעה כב' השופטת דינה אפרתי כי בחומר הראיות שהוצג בפני בית-הדין, לא הובאה כל ראיה לכך שהמבוטח הינו פסול-דין או שיש להכריז עליו כפסול-דין. לפיכך, בהיעדר ראיות מספיקות לניהול התובענה באמצעות עורך-דין מאירי, הורה בית-הדין על הפסקת התובענה, אך לא על סילוקה על-הסף.

ב- תמ"ש (משפחה ת"א) 48240/00 {ק' א' נ' ק' י', תק-מש 2003(4), 265 (2003)} קבעה כב' השופטת פלאוט ורדה כי הנתבעת שבפניה לא הוכרזה מעולם כ"פסולת-דין" כאמור בסעיף 8 לחוק הכשרות, וכשרותה לא נשללה או הוגבלה על-פי חוק או בפסק-דין. כל מי שטוען אחרת היה עליו לפנות לבית-המשפט בבקשה מתאימה על-פי חוק הכשרות והליך שכזה לא ננקט מעולם.

במקרה דנן, בית-המשפט, התרשם בעצמו מהנתבעת, בעת שהעידה בפניו. מהתרשמות זו עלה כי בעת עדות הנתבעת לא התעורר כל ספק בעניין כשירותה של הנתבעת, או צלילות דעתה.

ב- תמ"ש (משפחה יר') 22322/01 {ס' א' נ' ס' א', תק-מש 2002(3), 349 (2002)} דחה כב' השופט פיליפ מרכוס את הטענה המתבססת על תקנה 34 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 וזאת מן הסיבה כי בא-כוח התובע, לא טען, ולו בחצי מילה, כי יש להכריז על מרשו שהוא פסול-דין, על-פי סעיף 8 לחוק הכשרות.

ב- ע"א 226/87 {אחמד זועבי נ' עבוד ניקולא, פ"ד מג(1), 714 (1989)} קבע כב' השופט ג' בך כי אינו מוצא כל פסול בהחלטתו של בית-משפט קמא. לא כל הפרעה בשיפוט ובשיקול-דעת שוללת את כושרו של הנוגע בדבר להתקשר בחוזים, ורשאי היה השופט להסיק מחוות-הדעת של המומחים את המסקנה אליה הגיע. מן הראוי גם לציין, כי נטל ההוכחה בנקודה זו רבץ על המערער, והרמת עול זה היתה קשה במיוחד לאור הזמן הרב שעבר מאז נערך ההסכם.

1.7 תרדמת
ב- בש"א (שלום נצ') 3408/01 {כלל חברה לביטוח בע"מ נ' יולי יודילביץ, תק-של 2002(3), 15475 (2002)} קבע כב' השופט סוהיל יוסף כי אדם שנכנס לתרדמת עוד בטרם הגיעו לגיל הבגרות, אשר מצב תודעתו והכרתו הרבה יותר נחותים מאלה של חולה נפש, ראוי להכריז עליו כפסול-דין על-פי סעיף 8 לחוק הכשרות משום שמחמת ליקוי בשכלו אינו מסוגל לדאוג לענייניו.

1.8 דין אזרחי מול הדין הפלילי
ב- ע"פ 2059/12 {פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2013(3), 10372 (20.08.2013)} נקבע:

"בדין האזרחי, המחוקק דיבר בנשימה אחת על חולה הנפש ועל הלוקה בשכלו. סעיף 8 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 קובע כי "אדם שמחמת מחלת נפש או ליקוי בשכלו אינו מסוגל לדאוג לענייניו, רשאי בית-המשפט, לבקשת בן זוגו או קרובו או לבקשת היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו, ולאחר ששמע את האדם או נציגו, להכריזו פסול-דין.
בדין הכללי, על חולה הנפש חל חוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 (להלן: "חוק טיפול בחולי נפש") ועל מפגר חל חוק הסעד, אשר בסעיף ההגדרות מבדיל בין מפגר לבין חולה נפש:
"מפגר" - אדם שמחמת חוסר התפתחות או התפתחות לקויה של כשרו השכלי מוגבלת יכלתו להתנהגות מסתגלת והוא נזקק לטיפול; חולה נפש כמשמעותו בחוק לטיפול בחולי נפש, התשט"ו-1955, אינו בבחינת מפגר לעניין חוק זה;
בדין הפלילי, המחוקק מדבר לעיתים בנשימה אחת על המוגבלים בשכלם ובנפשם. סעיף 2(א) לחוק הליכי חקירה והעדה (התאמה לאנשים עם מוגבלות שכלית או נפשית), התשס"ו-2005 קובע תחולת החוק על "אדם עם מוגבלות שכלית או אדם עם מוגבלות נפשית" (אך ראו ההגדרה של "מוגבל שכלית" בחוק זה, הכוללת מספר חלופות שאחת מהן היא "פיגור שכלי"). דוגמה נוספת אנו מוצאים בסעיף 15(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 (להלן: "חסד"פ"), הקובע חובת מינוי סניגור לנאשם "שיש חשש שהוא חולה נפש או לקוי בכשרו השכלי".
בדין הפלילי, ידועה ההבחנה בין אי-שפיות לבין אי-כשירות. בציר הזמן, מיקומו של סייג "אי-שפיות הדעת" הוא בעת ביצוע המעשה הפלילי ועניינו בכושר המהותי לשאת באחריות פלילית. הוראת הדין המהותית לגבי אי-שפיות קבועה בסעיף 34ח לחוק העונשין, והיא מסייגת את אחריותו הפלילית של מבצע העבירה, לאור מצבו בעת ביצוע העבירה, אם בשל מחלת נפש ואם בשל כושרו השכלי:
"34ח. לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה אם, בשעת המעשה, בשל מחלה שפגעה ברוחו או בשל ליקוי בכושרו השכלי, היה חסר יכולת של ממש:
(1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או
(2) להימנע מעשיית המעשה."
משנקבע על-ידי בית-המשפט כי נאשם הוא לאו-בר-עונשין בשל מחלת נפש ("מחלה שפגעה ברוחו") יחול סעיף 15(ב) לחוק טיפול בחולי נפש, ולפיו, אם מצא בית-המשפט כי הנאשם עדיין חולה, יצווה בית-המשפט כי הנאשם יאושפז או יקבל טיפול מרפאתי.
מיקומה של "אי-הכשירות" בציר הזמן הוא בעת ההליך הפלילי ועניינה בכושר הדיוני לעמוד לדין. ההוראה החולשת על מצב עניינים זה היא סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי, ולפיה, על דרך-הכלל, על בית-המשפט להורות על הפסקת ההליך מקום בו הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין אם בשל מחלת נפש ואם בשל ליקוי בכושרו השכלי:
"170. (א) קבע בית-המשפט, לפי סעיף 6(א) לחוק לטיפול בחולי נפש, התשט"ו-1955 (כיום סעיף 15(א) -י"ע) או לפי סעיף 19ב(1) לחוק הסעד (טיפול במפגרים), התשכ"ט-1969, שנאשם אינו מסוגל לעמוד בדין, יפסיק את ההליכים נגדו; אולם אם ביקש הסניגור לברר את אשמתו של הנאשם, יברר בית-המשפט את האשמה, ורשאי הוא לעשות כן אף מיזמתו מטעמים מיוחדים שיירשמו."
סעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש קובע לגבי נאשם שנמצא לא כשיר לעמוד לדין מחמת היותו חולה, כי יאושפז בבית-חולים או יקבל טיפול מרפאתי. בפסיקה נקבע כי המבחנים הנוהגים לגבי בחינת כשירותם הדיונית של נאשמים הלוקים בנפשם יחולו גם ביחס לנאשמים הלוקים בשכלם (פסק-דינו של חברי השופט דנציגר ב- ע"פ 7924/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (05.05.2008) (להלן: "עניין פלוני")).

סעיף 19ב(1) לחוק הסעד, שכותרתו "טיפול בנאשם לוקה בשכלו או שאינו בר-עונשין" קובע כלהלן:
"19ב. הועמד אדם לדין פלילי ובית-המשפט מצא, אם על-פי ראיות שהובאו לפניו מטעם אחד מבעלי הדין ואם על-פי ראיות שהובאו לפניו ביזמתו שלו, אחת מאלה:
(1) שהנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין מחמת ליקוי בכשרו השכלי;
(2) שהנאשם עשה את מעשה העבירה שהואשם בו, אך מחמת ליקוי בכשרו השכלי בשעת מעשה אין הוא בר-עונשין, יצווה בית-המשפט שהנאשם יובא לפני ועדת האבחון כדי שתחליט על דרכי הטיפול בו, ויחולו הוראות חוק זה בשינויים המחוייבים."

הנה-כי-כן, כאשר בחולה נפש מדובר, סייג אי-השפיות מוליך להוראת סעיף 15(ב) לחוק לטיפול בחולי נפש, ומשם לוועדה הפסיכיאטרית, ואילו אי-הכשירות מוליכה להוראת סעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש ומשם לוועדה הפסיכיאטרית. נאשם חולה נפש יכול שיימצא כי לא היה אחראי למעשיו בעת ביצוע המעשה אך בעת העמדתו לדין יהיה כשיר לעמוד לדין. ולהיפך, יכול שנאשם חולה נפש יימצא לא כשיר לעמוד לדין אך בעת המעשה היה אחראי למעשיו, מה שעשוי להתברר אם וכאשר יוחלט לחדש את ההליך כנגדו, לאחר שמצבו ישתפר והוא יימצא כשיר לעמוד לדין.
הבחנה זו אינה קיימת לגבי הלוקה בשכלו, מאחר שמצבו סטטי, ואינו אמור להשתנות בציר הזמן ממועד ביצוע המעשה ועד למועד המשפט (ראו, לדוגמה, פסק-דינו של השופט רובינשטיין בעניין פלוני, בפסקה ח; בש"פ 6103/12 נריה עוזרי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.09.2012)). ייתכן כי המחוקק הניח כי נאשם שנמצא לא אחראי למעשיו בשל ליקוי בכושרו השכלי, אף אינו כשיר לעמוד לדין, ולהיפך. לכן, ובניגוד לחולה הנפש, שני המסלולים של אי-כשירות ואי-שפיות מתאחדים ומוליכים אותנו אל סעיף 19ב לחוק הסעד ואל ועדת האבחון."

1.9 עדר הבחנה בין חולה נפש ללוקה בשכלו
ב- ע"פ 7924/07 {פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2008(2), 1480 (05.05.2008)} נקבע:

"במישור המשפט האזרחי אין החוק מבחין בין חולה נפש ללוקה בשכלו לעניין היקף הגבלתה של הכשרות המשפטית. סעיף 8 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 קובע כי "אדם שמחמת מחלת נפש או ליקוי בשכלו אינו מסוגל לדאוג לענייניו, רשאי בית-המשפט, לבקשת בן זוגו או קרובו או לבקשת היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו, ולאחר ששמע את האדם או נציגו, להכריזו פסול-דין". כפי שכותב יצחק אנגלרד חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 ס' 13-1 (מה' 2, 1995, עמ' 147) "התנאי הוא כמובן כי לליקוי השכלי (או למחלת הנפש) מימד של קביעות, כך שנתקיים התנאי הנוסף שהאדם 'אינו מסוגל לדאוג לענייניו'".
ו. במישור ההיסטורי נדרש לכך ההיסטוריון ד"ר אפרים שהם-שטיינר בספרו חריגים בעל כורחם: משוגעים ומצורעים בחברה היהודית באירופה בימי הביניים (תשס"ח), מעמ' 111 ואילך. כדבריו (עמ' 113), "ההבחנות המקובלות היום בין הפרעה אורגנית להפרעה שאינה-אורגנית, ובין מה שמכונה בימינו "עיכוב התפתחותי" (למשל: 'תסמונת דאון', פיגור סביבתי-התפתחותי) לבין מחלות הנפש השונות, לא היו מוכרות בימי הביניים". ועוד נאמר (עמ' 114) כי "עשויה להיווצר זהות בין 'מפגר' ל'משוגע' מבחינה הלכתית, מבלי שהכותבים עומדים על ההבדלים בגורמים ל'חוסר הדעת'". המחבר מפנה לחיבורו של הרב מ"מ פרבשטיין משפטי הדעת: עיונים ובירורי הלכה בגדרי הדעת ובהלכות שוטה (תשנ"ה). הנה-כי-כן, שבים אנו לאותו "עירוב תחומין" שזיהינו בין חולה הנפש לסובל מלקות שכלית.
ז. היחס לאדם עם מוגבלות בחברה הישראלית עלה מדרגה בעשורים האחרונים, כגון בחקיקת חוק שויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, התשנ"ח-1998, שבסעיף 1 בו נאמר כי "זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות ומחוייבותה של החברה בישראל לזכויות אלה, מושתתות על ההכרה בעקרון השויון, על ההכרה בערך האדם שנברא בצלם ועל עקרון כבוד הבריות". בנידון דידן עסקינן בעבירות פליליות, וחובת החברה והמדינה כפולה: מזה - "לגלות רגישות אקטיבית" לאנשים עם מוגבלויות (החוק הנזכר אינו עוסק בפלילים), ומזה להגן על קרבנות ועל קרבנות פוטנציאליים. המחוקק, עוד בחוק הסעד, ביקש לעצב איזון, בדומה לאיזון הנוגע לחולי הנפש; הפסיקה הולכת בעקבותיו. על כך מעידות הוראות החוק שהביא חברי ושהובאו מעלה. על בית-המשפט לסייע לשמירת האיזון. תוצאתו של תיק זה נכונה איפוא לא רק במובן משפטי, אלא גם ערכי; היא מצאה את המערער אחראי לעבירות, תוך הדלקת הנוריות האדומות גם במבט צופה פני עתיד; אך הענישה נמדדה למידות צרכיו שלו, ולטיפול הנחוץ בו (ועליה גם אין חולק).
ח. ולבסוף, לא אמנע מלומר, משעסקינן באדם הסובל מלקות שכלית, והמדובר לגביו - למרבה הצער - במצב סטטי, שאינו עשוי ככלל להשתנות כל עוד לא מצא המדע דרך לשינוי (וזאת בשונה מחולה הנפש), יש מקום למאמץ מצד בית-המשפט לעמוד על מצבו באופן מושכל, לרבות במידע מקצועי בדבר מנת המשכל שלו וגילו המנטלי; שירות המבחן יכול לסייע בכך, לשם הצגת תמונה מלאה בפני בית-המשפט. ועוד אוסיף, כי אני מניח שגם הסובלים מאוטיזם באים בגדר הקטגוריות בהן עסקינן, אם בשל לקות שכלית או בשל לקות נפשית או כתופעה מעורבת (ראו ספרו של אברמי חובב מאוד עצוב להיות אוטיסט, תשס"ז), ואיני קובע כל מסמרות כיוון שהדברים אינם נצרכים לתוצאת תיק זה; ראו גם הרב יאיר לרנר שם, המתלבט בעניינו של אוטיסט (עמ' 172-169)."

1.10 היעדר הכרזה על אדם כפסול-דין
סעיף 2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ"ב-1962 (להלן: "חוק הכשרות") קובע בסעיף 2: "כל אדם כשר לפעולות משפטיות, זולת אם נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או בפסק-דין של בית-משפט".

סעיף 8 לחוק הכשרות קובע את סמכותו של בית-המשפט להכריז על אדם שאינו מסוגל לדאוג לענייניו מחמת מחלת נפש או ליקוי בשכלו כפסול-דין.

סעיף 9 לחוק קובע כי על פעולה משפטית של מי שהוכרז כפסול-דין יחולו הוראות סעיפים 4 עד 7 המפרטים את תוצאות פעולותיו המשפטיות של קטין.

עולה מנוסח הסעיף כי כל עוד לא הוכרז אדם כפסול-דין לא ניתן למעשה להתייחס לפעולותיו המשפטיות (אם בעבר ואם בעתיד) בהתאם להוראות החוק כאילו היה פסול-דין {ת"ט (ת"א) 57481-09-11 מ ב נ' ידיעות תקשורת בע"מ, תק-של 2015(1), 9732 (08.01.2015)}.

1.11 "גריעת כשרות" חוק השליחות והמונח "פסול-דין"
על פניו המונח "גריעת כשרות" שבסעיף 14(א) לחוק השליחות שנחקק בשנת 1965, נראה שונה מהמונח "פסול-דין" שהוכרז ככזה על-ידי בית-המשפט מחמת מחלת נפש או ליקוי שכלי לפי סעיף 8 לחוק הכשרות המשפטית שנחקק בשנת 1962. בית-משפט קמא התייחס רק למצב של אדם חסר כושר משפטי בשל החלטה שיפוטית שהכריזה עליו כפסול-דין. המבקש הפנה למחלוקת בין כב' הנשיא (בדימוס) אהרון ברק וכב' השופט יצחק אנגלרד בפרשנות המונח "גריעת כשרות" שבחוק השליחות, האם הוא זהה למונח פסול-דין בעקבות הכרזה שיפוטית, כפי שסבור כב' השופט אנגלרד, או שמא מדובר במצב ביניים שמתקיים עוד בטרם הוכרז האדם על-ידי בית-המשפט כפסול-דין. המבקש הפנה את בית-משפט קמא גם לפסק-דינו של כב' המשנה לנשיא (בדימוס) אליהו מצא ב- ע"א 1395/02 נסקה לוי נ' האפוטרופוס הכללי כמנהל נכסי המנוחה וידה בן עזרא ז"ל, פ"ד נט(5), 49 (2005) {רע"א (ת"א) 44113-06-13 יאיר יוציס נ' חיים בן טל בניטה , תק-מח 2013(3), 21985 (17.09.2013)}.

2. פעולות של פסול-דין - (סעיף 9 לחוק)
סעיף 9 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 קובע כדלקמן:

"9. פעולות של פסול-דין
על פעולה משפטית של מי שהוכרז פסול-דין יחולו, בשינויים המחוייבים, הוראות הסעיפים 4 עד 7."

ב- בר"ע (מחוזי חי') 1714/98 {אור אהוד נ' חברת ערד שחר בע"מ מרכז מסחרי אור עקיבא, תק-מח 98(3), 1154 (1998)} קבע כב' השופט מ' הס כי על-פי סעיף 9 לחוק הכשרות, דין פעולותיו המשפטיות של פסול-דין כדין פעולותיו המשפטיות של קטין, והללו, על-פי סעיף 4 לחוק הכשרות, טעונות הסכמת נציגו של הקטין, אשר יכולה להינתן אף למפרע, והגשת התביעה דנן היא בוודאי פעולה משפטית {ראה גם ע"א 425/63 מזרחי נ' מזרחי, פ"ד יח(1), 325 (1964)}.

3. ביטול ההכרזה - (סעיף 10 לחוק)
סעיף 10 ל חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 קובע כדלקמן:

"10. ביטול ההכרזה
אדם שהוכרז פסול-דין, רשאי בית-המשפט, לבקשתו, לבקשת בן זוגו או קרובו או לבקשת היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו, ולאחר ששמע את פסול-הדין, לבטל את הכרזת הפסלות אם מצא שההכרזה לא היתה מוצדקת או שהתנאים להכרזה חדלו להתקיים."

ב- תמ"ש (משפחה ר"ל) 46330/07 {עזבון המנוחה פלונית ז"ל נ' האפוטרופוס הכללי, תק-מש 2008(4), 365 (2008)} קבע כב' השופט שמואל בוקובסקי כי אין מקום לביטול צו לפסלות-דין לאחר מות פסול-הדין באשר סעיף 10 לחוק הכשרות מחייב שמיעת פסול-הדין עצמו על-ידי בית-המשפט, ללמדך כי הדבר ניתן להיעשות רק בעוד פסול-הדין בחיים.

עוד נקבע כי בהצעת חוק הכשרות המשפטית (ה"ח מס' 456) לא נכלל התנאי ולפיו על בית-המשפט לשמוע את החסוי בדונו בבקשה על-פי סעיף 10 לחוק הכשרות, ותנאי זה הוסף מפורשות בעת החקיקה בכנסת, דבר המעיד על התייחסות ספציפית של המחוקק לעניין זה.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

הכרזת פסלות על-פי החוק - מחמת מחלת נפש או ליקוי בשכלו