botox
הספריה המשפטית
הקודקס המקיף לענייני בריאות ורפואה במשפט הישראלי - דין, הלכה ומעשה

הפרקים שבספר:

שמירת דינים (סעיף 29 לחוק)

סעיף 29 לחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996 קובע כדלקמן:

"29. שמירת דינים
אין בהוראות חוק זה:
(1) כדי לגרוע מהוראות כל דין;
(2) כדי לפטור מטופל מחובת תשלום עבור קבלת שירותים רפואיים."

חוק זכויות החולה מעגן איפוא את דוקטרינת ההסכמה מדעת בחקיקה, אך הוא לא בא לגרוע מהמקורות הנורמטיביים האחרים, קרי, דיני הנזיקין {העוולות של תקיפה ורשלנות} או דיני החוזים.

כך עולה מסעיף 29 לחוק זכויות החולה שכותרתו "שמירת דינים" הקובע בסעיף-קטן (1) כי "אין בהוראות חוק זה כדי לגרוע מהוראות כל דין" {לאפשרויות פרשנות נוספות של הסעיף, לביקורת על נוסחו ולהמלצה כי החוק יבטל במפורש את ההסדר שאומץ מכוח העוולות הנזיקיות, ראו קרקו-אייל, דוקטרינת ההסכמה מדעת, 173}.

לכך יש משמעות כפולה: מחד גיסא, קיימת חפיפה רבתי בין ההלכות שהתפתחו בפסיקה במסגרת העילות הנזיקיות, לבין ההסדר החקיקתי בחוק זכויות החולה מאידך גיסא, במקרה של חוסר באחד מההסדרים או במקרה של סתירה בין ההסדרים השונים, אין לראות בחוק זכויות החולה כמקור קונקלוסיבי לחובת הגילוי, ורשאי בית-המשפט להידרש גם למקור חובה נזיקי {תקיפה או רשלנות} או חוזי.

כלומר, דוקטרינת ההסכמה מדעת יכולה כיום למצוא אכסניה במספר עילות, שביניהן יש הבדלים שונים, ומכאן, שעל תובע לפרט בכתב התביעה על איזו עילה של היעדר הסכמה מדעת הוא נסמך בתביעתו {לביקורת על היעדר הסדר חקיקתי מקיף ואחיד בנושא ההסכמה מדעת, ולהצעה להסדרת הנושא באופן שייקבע בחוק זכויות החולה כי הפרת חובת הגילוי תהווה עוולה אזרחית תוך אימוץ בחוק של כלל ייחוד העילה, ראו קרקו-אייל, עילת התביעה הראויה, 212 ואילך; ראה גם ע"א 1303/09 מרגלית קדוש נ' בית-החולים ביקור חולים, פורסם באתר האינטרנט נבו (05.03.12)}.