אורטופדיה

1. בית חולים איכילוב - בעיות גב - פריצת דיסק - התביעה נדחתה
ב- ת"א (יר') 51587-12-10 {פ' ע' נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, תק-מח 2016(1), 10171 (2016)} נדונה תביעה בגין רשלנות רפואית.

בעת שהותו של התובע בישראל, ולמעשה עוד לפני כן, חש התובע כאבים בגבו. ביום 08.05.05, מועד בו היה התובע אמור לשוב לצרפת, הכאבים בגבו החריפו, ובסופו של אותו יום הוא הובא לבית החולים "איכילוב", שם אובחן כי הוא סובל מפריצת דיסק.

התובע טען, כי הוא לקה בתסמונת הידועה בשם Drop Foot. הטענה העיקרית המועלית על-ידי התובע בכתב התביעה שהגיש היא, שרופאי הנתבעים היו חייבים לנתח אותו בדחיפות, כבר "מרגע קבלתו לאשפוז במרכז הרפואי איכילוב", ולא להסתפק בגישה השמרנית בה נקטו של השגחה ומעקב אחר מצבו.

בית-המשפט עסק במקרה דנן בשתי שאלות: הראשונה, האם הייתה מוטלת חובה על רופאי הנתבעים לנתח את התובע כבר בסמוך לאחר שהגיע לבית החולים. השניה, האם ניתן לקבוע כי במהלך אשפוזו של התובע בבית החולים עלו ממצאים שחייבו את רופאי הנתבעים לנתח את התובע.

אשר לשאלה הראשונה. בית-המשפט קבע כי הטענה בדבר החובה לנתח את התובע כבר בסמוך לאחר שהגיע לבית החולים של הנתבעים, אינה עוד עומדת, או לכל הפחות היא התערערה למדי מתוך דברי המומחה מטעם התובע עצמו ויש להעדיף בנקודה זו את חוות-הדעת מטעם הנתבעים.
עוד נקבע, כי גם העובדה שהרופאים בצרפת לא הזדרזו לנתח את התובע, תומכת במידת מה במסקנה שלא הייתה דחיפות לנתח את התובע.

בית-המשפט קבע כי החלטת רופאי הנתבעים לנקוט בגישה של השגחה ומעקב, הייתה החלטה ראויה.

אשר לשאלה השניה. בית-המשפט קבע כי העובדה שלא מצויים בגיליונות הרישום של בית החולים רישומים על בדיקות שנעשו לתובע ביום 11.05.05 וביום 12.05.05, מטרידה במידת מה. רופאי הנתבעים החליטו על גישה שמרנית של השגחה ומעקב, והנה עולה לכאורה, שההחלטה שהם עצמם קבעו לא בוצעה על ידם כנדרש. ואולם, בסופו-של-דבר, בשקלול כל הראיות, בית-המשפט הגיע לכלל מסקנה כי יותר מתקבל על הדעת שבימים אלה לא חלה החמרה במצבו של התובע, ולא התקיימו נסיבות אשר חייבו לנתח אות באופן מיידי.

בית-המשפט קבע כי מהראיות שהובאו בפניו עולה, כי בבעיה הרפואית מסוג זו בה לקה התובע בעת שהגיע אל בית החולים של הנתבעים, גם כאשר החולה מקבל את הטיפול המיטבי אין לצפות בהכרח להחלמה מלאה. תוצאה של 4 מתוך 5 נחשבת לתוצאה "מצויינת", וזה כאמור מצבו של התובע כיום.

כך לגבי אדם בריא לחלוטין, והדעת נותנת שקל וחומר שכך הוא כאשר מדובר באדם שיש לו רקע רפואי דוגמת זה של התובע.

בנסיבות אלה, גם אם בית-המשפט היה קובע שרופאי הנתבעים התרשלו, וגם אם בית-המשפט היה קובע שאם רופאי הנתבעים היו מנתחים את התובע הדבר היה מגדיל את הסיכוי להצלחת הניתוח, הרי שהלכה למעשה, ב"מבחן התוצאה", הניתוח שנעשה לתובע בצרפת הביא לתוצאות טובות ביחס לחולים במצבו.

העולה מכאן, שלא נגרם לתובע "נזק" בגלל עיתוי הניתוח, ואין "קשר סיבתי" בין מצבו של התובע כיום לבין שאלת עיתוי הניתוח שנעשה בו. די בכך כדי להביא לדחיית תביעתו, ללא קשר לשאלת ההתרשלות.

2. בית חולים וולפסון - ניתוח לקיבוע חוליות הצוואר - התביעה התקבלה - בית-המשפט פסק לתובעת סך של 557,761 ש"ח
ב- ת"א (ת"א) 62170-01-12 {צ' פ' נ' מדינת ישראל, תק-של 2015(3), 86278 (2015)} התובעת, כשהייתה כבת 86.5, נפלה בביתה, נחבלה בראש וביד ואיבדה את ההכרה.

התובעת פונתה לבית-חולים וולפסון השייך לנתבעת שם נבדקה בדיקה גופנית ובוצעו לה בדיקת CT ראש וצילום עמוד שדרה מותני. לא בוצע צילום של עמוד השדרה הצווארי.

בבדיקות הדימות ובבדיקות הגופניות לא נמצאו ממצאים חריגים, והתובעת, שהתלוננה על כאבים והתקשתה לעמוד, אושפזה במחלקה פנימית למשך ארבעה ימים. בתום האשפוז שוחררה והועברה למוסד שיקומי "לב אבות".

לאחר כעשרים ימים במוסד הסיעודי, חשה חולשה בידיים וברגלים ופונתה לבית-חולים "אסף הרופא". שם בוצעה בדיקת CT של עמוד שדרה צווארי בה התגלו שברים בחוליות הצוואר כולל שבר דחוס שחדר לתעלת העצב וגרם לשיתוק בארבע הגפיים.

התובעת עברה ניתוח לקיבוע חוליות הצוואר אך נותרה משותקת ברגליה ומרותקת לכיסא גלגלים. מאז ועד היום מאושפזת התובעת בבית החולים הסיעודי שמואל הרופא.

עיקר המחלוקת בין הצדדים נובע מכך שבבית חולים וולפסון לא בוצע צילום רנטגן של אזור הצוואר. התובעת טענה כי כאשר אישה מבוגרת בגילה נפגעת בראש ובכתפיים חובה לבדוק את אזור הצוואר שמחבר ביניהם.

לטענתה אם היו מבוצעות הבדיקות הנכונות ניתן היה לאתר את השבר בשלב מוקדם עוד לפני הפגיעה בעצבים וכך למנוע את ההתדרדרות במצבה הרפואי.

מנגד, הנתבעת משיבה כי בהתאם לנהלים, לאנמנזה הרפואית ולבדיקה נוירולוגית שנערכה לתובעת, לא הייתה הצדקה לחשוד בפגיעה בחוליות הצוואר ולא היה צורך לצלמן.

עוד נטען, כי הראיות מלמדות שבזמן שטופלה בבית חולים וולפסון כלל לא היה שבר, וזה נגרם רק לאחר מכן בזמן שהותה במוסד השיקומי "לב אבות".

התובעת משיבה כי העדרו של צילום גרם לה נזק ראייתי משום שאינה יכולה להוכיח כי השבר נגרם עוד כשהייתה בבית-החולים, כי אין כל ראיה לפגיעה במוסד "לב אבות" וכי מדובר בהרחבת חזית, שכן הטענה הועלתה רק בשלבים מאוחרים בהליך.

הצדדים חלוקים כמובן גם על שיעור הנזק, שכן לטענת הנתבעת נוכח גילה של התובעת ממילא הייתה זקוקה לעזרה מרובה ללא קשר לתאונה.

בית-המשפט שוכנע כי במקרה הנוכחי היה מקום לבצע צילום של אזור הצוואר וכי אי-ביצועו של צילום שכזה - מהווה רשלנות ובקובעו כי על-פי הנתונים שעמדו בפני הצוות הרפואי, בזמן אמת, הצדיקו, לכל הפחות, העלאת חשד לפגיעה בצוואר וחייבו ביצוע בדיקות לשלילת חשד זה. בדיקות שכאלו לא נעשו.

נוכח פגיעותיה של התובעת, גילה, תלונותיה ומנגנון הפגיעה, היה מקום לחשוד בפגיעה בעמוד שדרה צווארי ולבצע צילום של חוליות הצוואר ולא רק של עמוד השדרה המותני.

יתרה מכך, התובעת שהתה מספר ימים במחלקה הפנימית ובכל אותה תקופה לא נבדקה בחשד לפגיעה אורתופדית וזאת למרות מנגנון הפגיעה הראשוני ותלונותיה הנמשכות.

בנסיבות אלו, בית-המשפט קיבל את עמדתו של מומחה התובעת על-פיה פרקטיקה רפואית תקינה חייבה ביצוע בדיקות מקיפות יותר של עמוד השדרה כולו, ואזור הצוואר בפרט, ובוודאי שחייבה צילום של אזור הצוואר כדי לוודא שלא נגרמה בו חבלה.

חשוב להדגיש - אין מדובר בחוכמה בדיעבד שכן בפני הצוות הרפואי עמד מלוא החומר הרפואי ולא הועלה כל חשד לפגיעה בצוואר. התובעת נשלחה ממילא למספר צילומים וניתן היה לאשר או לשלול את החשש מפגיעה צווארית בפעולה פשוטה ביותר של ביצוע הצילום גם באזור עמוד השדרה הצווארי.

לסיכום, התובעת נפצעה בתאונה. בהגיעה לבית-החולים לא טופלה כראוי והדבר הביא להתדרדרות במצבה. אין מדובר באבחנה שגויה לגיטימית של הצוות הרפואי אלא ברשלנות הנובעת מכך שכלל לא הועלתה האפשרות לפגיעה בצוואר, אף שמדובר באפשרות ריאלית ביותר נוכח מנגנון הפגיעה והגיל, ולא נערכו לתובעת בדיקות הכרחיות שניתן היה לערכן בקלות וללא עלויות גבוהות. רשלנות זו היא שהובילה לפגיעה העצבית שהותירה את התובעת משותקת. נזקי התובעת חושבו בהתחשב במכלול נתוני התיק לרבות הוצאות האשפוז הסיעודי, הניכויים והשלכות גילה ומצבה הרפואי שאינו קשור לתאונה.

נוכח כל אלו, בית-המשפט קיבל את הטענה כי הנתבעת התרשלה בטיפול הרפואי. בית-המשפט פסק לתובעת סך של 557,761 ש"ח.

3. בית חולים איכילוב - תסמונת "זנב הסוס" - התביעה התקבלה - בית-משפט פסק לתובע סך של 300,000 ש"ח
ב- ת"א (יר') 2455/08 {ח' י' נ' מדינת ישראל, תק-מח 2015(3), 25348 (2015)} עסקינן בתביעה שעניינה רשלנות רפואית, לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע בשל התרשלות צוות רפואי של בית חולים בבעלות הנתבעת, במהלך טיפול רפואי, אשר גרמה לפגיעה נוירולוגית קשה, באופן שהתובע נותר משותק בכפות רגליו עם חולשה בשרירי הרגלים, העדר שליטה על הסוגרים וחוסר תחושה באזור החלציים.

בשנת 2000 החל התובע לסבול מהחמרה בכאבים בגב תחתון שהקרינו לרגליים. התובע נבדק מספר פעמים בקופת החולים בה היה מבוטח. בחודש נובמבר 2000 בוצע צילום אשר הדגים שינויים ניווניים בעמוד השדרה המתני, התובע טופל תרופתית ללא הטבה משמעותית.

בהמשך חלה החמרה נוספת וביום 24.10.01 עבר התובע בדיקת CT. נוכח ממצאי ההדמיה הופנה התובע לבדיקה במרפאות החוץ של בית החולים. לאור ממצאי הבדיקה הגופנית מיום 05.11.01 נקבע כי התובע זקוק לניתוח בשל פריצת דיסק בעמוד שדרה מותני שהודגמה בבדיקת CT והוא זומן לניתוח אלקטיבי לכריתת והסרת הדיסק (דיסקטומיה), בלא שנקבע מועד.

ביום 11.11.01 בשל החמרה בכאב, כאבים מותניים מלווים בהקרנה, בעיקר לרגל ימין וחוסר יכולת לתת שתן, פנה התובע לבית החולים.

בקבלתו למיון נמצא "טונוס (מתח של השריר) שמור בפי הטבעת, ירידה בתחושה באזור המפשעה עם כוח שמור בשתי הרגליים". התובע נותח כעבור 11 שעות מעת קבלתו נוכח אבחנה של Cauda equina syndrom {תסמונת זנב הסוס}. על-פי הרישומים הרפואיים בוצע, לטענתו, למינוטומיה משמאל ודיסקטומיה.

בנסיבות אלה, במקרים של לחץ על שורשי העצבים ולנוכח רגישות מערכת העצבים אשר עלולה לאבד את תפקודה באופן בלתי-הפיך, נדרש טיפול כירורגי מידי להסרת הלחץ באמצעות ניתוח דה-קומפרסיה, דהיינו הסרת הלחץ. לאחר הניתוח נדרשת בדיקת המנותח ומעקב נוירולוגי לוודא שאין החמרה במצבו ואם הופיעה החמרה יש להחזירו במהירות לניתוח נוסף להסרת הלחץ.

בענייננו, לאחר הניתוח {להלן: "הניתוח הראשון"} אובחנה החמרה במצבו הנוירולוגי של התובע ואובחן שיתוק של השרירים הדיסטליים בשתי הרגליים, משכך הוחל טיפול בסטרואידים. בחלוף שבעה ימים ממועד הניתוח, ביום 18.11.01, בוצע CT מותני שהדגים הצרות תעלת השדרה בגובה L3-4. מייד לאחר מכן בוצע MRI שהדגים הצרות קשה בגובה L3-4. ביום 22.11.01, 11 ימים לאחר הניתוח, בוצע ניתוח נוסף {להלן: "הניתוח השני"}, שלאחריו חל שיפור קל במצבו של התובע הכולל בעיקר שיפור הדרגתי של התחושה ברגלים.

התובע הועבר להמשך טיפול שיקומי בבית חולים לוינשטיין למשך כחודש וחצי.

במהלך השיקום לא חל שיפור משמעותי מוטורי והשליטה על הסוגרים, חלקית בלבד.

בדצמבר 2002 התובע עבר ניתוח נוסף בבית החולים הדסה עין כרם, בירושלים, על מנת להשיג שיפור תפקודי. בחודש יולי 2003 אושפז התובע בבית חולים לוינשטיין לשם ביצוע הערכה שיקומית.

בבדיקה רקטלית נקבע טונוס ירוד, ישנה תחושה מינימלית, התכווצות רצונית מינימלית של הספינקטר. עוד נקבע Drop foot מלא ומתן שתן לאחר לחץ על בטן תחתונה.

התובע טען להתרשלות בית החולים נוכח התנהלות הצוות הרפואי בטרם הניתוח הראשון, במהלכו ולאחריו, ותמך טענותיו בחוות-דעתו של ד"ר אלי אשכנזי, מומחה בנוירוכירורגיה. כעולה מחוות-הדעת, התובע הופנה לבדיקה במרפאות החוץ של בית החולים ביום 05.11.01 לאור ממצעי הבדיקה נקבע כי התובע זקוק לניתוח אך בניגוד למקובל במקרים דומים, לא נקבע מועד לביצוע הניתוח.

ביום 11.11.01 אובחן התובע על-ידי הצוות הרפואי של בית החולים, עת פנה לחדר המיון, כסובל מתסמונת זנב הסוס, עם עצירת שתן וירידה בתחושה באזור המפשעה אך ללא חסר נוירולוגי.

על-אף תסמינים אלו התובע נלקח לחדר הניתוח, לשחרור הלחץ משורשי העצבים, רק לאחר 11 שעות מעת קבלתו למיון. בהקשר זה הסביר המומחה כי מערכת העצבים רגישה מאוד ללחץ ויש לבצע ניתוח דחוף של דקומפרסיה {שחרור לחץ} להסרת הגורם המכני ללחץ וזאת בטרם תתהווה פגיעה תפקודית בלתי-הפיכה.

התובע הוסיף וטען כי הניתוח לא תוכנן ולא בוצע כיאות, משלא הוסר הלחץ מעל שורשי העצבים באופן הנדרש. במקרה של התובע הניתוח בוצע על-פי תכנון לקוי של הוצאה חלקית של הלמינה מצד שמאל, בלבד {למינוטומיה חד-צדדית משמאל}, זאת מאחר והרופא המנתח לא התחשב בעובדה כי התובע סובל מהיצרות מולדת של תעלת השדרה.

עוד נטען כי לאחר הניתוח הראשון הצוות הרפואי לא פעל במהירות הנדרשת, באופן שלא ביצע בדיקה מיידית על-מנת לגלות האם יש סממנים לקיומו של לחץ שלא הוסר בניתוח. זאת, בשים-לב למוטיב הזמן ולעובדה כי מערכת העצבים רגישה ללחץ מכני ושיהוי יכול לגרום לנזק בלתי-הפיך. הצוות הרפואי בדק את התובע רק בבוקר למחרת הניתוח. בבדיקה התגלתה החמרה במצבו הנוירולוגי ואובחן שיתוק ברגליים.

לטענתו, נוכח ההחמרה במצבו, היה על הצוות הרפואי לבצע בדיקת הדמיה חוזרת {MRI}, לאלתר, כדי לברר את סיבת ההחמרה. בדיקת הדמיה בוצעה רק שבעה ימים לאחר הניתוח וממנה עלה צורך בניתוח חוזר דחוף, אשר בוצע בפועל רק ארבעה ימים מאוחר יותר, כאשר הנזקים הנוירולוגים הפכו בלתי הפיכים ולא ניתן היה לשפרם.

בנסיבות אלה טען התובע להתרשלות הצוות הרפואי הן בעניין התנהלותו לפני, עובר ובמהלך הניתוח הראשון והן לעניין התנהלותו, לאחריו, משלא ביצע בדיקת הדמיה מיידית.

על-יסוד כל אלה עתר התובע לפסיקת פיצויים בגין הנזקים שנגרמו לו נוכח התנהגות הצוות הרפואי.

מנגד, הנתבעת טענה כי דין התביעה להידחות שכן הטיפול הרפואי שהוענק לתובע על-ידי הצוות הרפואי של בית חולים היה טיפול מיומן ומקצועי העומד בכל הסטנדרטים הרפואיים המקובלים וכי נזקיו של התובע אירעו עקב סיבוכים בלתי-נמנעים ועל רקע מצבו הרפואי עובר לאירועים נשוא התובענה.

הנתבעת הדגישה כי התובע נרקומן בגמילה המשתמש בקביעות במתדון, התקבל למיון כשהוא לוקה בתסמונת זנב הסוס ובמצב של אי-מתן שתן מזה כ- 24 שעות. נוכח האמור נטען כי התובע הגיע עם סיכויים גבוהים להיוותר נכה וכי נזקיו היו בלתי-נמנעים. דהיינו, גם לו היו מבצעים טיפול מוקדם או שונה, היה התובע נותר נכה, ללא כל קשר לפעולות הצוות הרפואי, אשר לא נפל בהם כל רבב. עוד נטען, כי לא היה כל שיהוי בתפקוד הצוות הרפואי וכל הפעולות נעשו בהתאם לנדרש וכמקובל.

נוכח גדר המחלוקת, היה על בית-המשפט להכריע בשתי שאלות. הראשונה, עניינה בנסיבות הניתוח הראשון, האם התרשל הצוות הרפואי בביצוע הניתוח, בכלל ובשעה שעשה, על-פי הנטען, למינוטומיה חד-צדדית, בפרט וכפועל יוצא, האם נקט בפעולה נמרצת של משיכת שורשי העצבים.

השניה, עניינה בנסיבות שלאחר הניתוח הראשון, בפרק הזמן שחלף עד לביצוע בדיקת הדמיה ובהמשך, עד לעריכת הניתוח השני.

בית-המשפט, לא שוכנע, במידה הדרושה, נוכח טיבה ומהותה של המחלוקת, כאמור ובשים-לב למעמדו המיוחד של המומחה, כי נפל פגם בהתנהלות הצוות הרפואי בעניין הניתוח הראשון וכי התנהגותו סטתה מסטנדרט הטיפול הראוי המתחייב בנסיבות העניין ומהווה התרשלות.

יחד-עם-זאת, התנהגות הצוות הרפואי לאחר הניתוח, בשעה שהתעכב בביצוע בדיקת ההדמיה, מעבר לזמן הסביר, כמתחייב מהנסיבות וכפועל יוצא, בביצוע הניתוח השני, חרגה מהפרקטיקה המקובלת ומסטנדרט הטיפול הראוי.

בנסיבות אלה, בית-המשפט שוכנע כי הונחה תשתית מספקת לביסוס יסוד התרשלות הצוות הרפואי בהתנהלותו לאחר הניתוח הראשון. זאת ועוד, התנהגותו הרשלנית של הצוות הרפואי גרמה להחמרה מסויימת במצבו הרפואי של התובע, שלא ניתן להגדיר את היקפה באופן מדוייק. משכך, קיימת הצדקה לפסיקת פיצוי חלקי ויחסי, על-דרך האומדן ובסכום גלובלי, בהתחשב בגובה הנזק הכולל ובניכוי יחסי של תגמולי המוסד לביטוח לאומי.

במקרה דנן, בית-המשפט סבר כי הפתרון הראוי והמוצדק הוא בקביעת גודל הנזק שנגרם, בשל התרשלות הנתבעת, על דרך האומדנה, באשר זו מתחשבת באינטרסים של שני הצדדים ומתחייבת משיקולים של צדק והגינות.

לפיכך, לאחר בחינת נתוני התובע באשר למצבו הרפואי, בשים-לב לקביעות מומחה בית-המשפט, שלפיה סובל התובע מפרפלגיה קשה, שהנכות המוטורית בגינה הנה בשיעור של 80% ולנוכח פגימותיו הנוספות בעניין הפגיעה בסוגרים והפגימה האורולוגית ולאחר שבית-המשפט התרשם ממגבלותיו התפקודיות, הגריעה מכושר השתכרותו והפסדי ההשתכרות שנגרמו לתובע, התחשבות בצרכיו השיקומיים כעולה מחוות-הדעת המומחים והעזרה שלה ייזקק בשל מגבלותיו, כאמור, לרבות האביזרים והטיפולים הפרא-רפואיים, צרכי ניידות ודיור והנזק הכללי בגין כאב וסבל, הכול, מצד אחד; ומצד שני, גודל הנזק שניתן לייחס לאחריות הנתבעת בניכוי יחסי של תגמולי הביטוח הלאומי, נחה דעת בית-המשפט כי יש להעמיד את שיעור הפיצוי המגיע לתובע, כאמור, בגין אחריות הנתבעת, בשיעור מתון ובסכום של 300,000 ש"ח.

4. בית חולים סורוקה - הזעת יתר בכפות הידיים - התביעה התקבלה - בית-המשפט פסק לתובעת סך של 252,404 ש"ח
ב- ת"א (יר') 2200/08 {א' א' נ' המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, תק-מח 2015(2), 28971 (2015)} עסקינן בתביעה לפיצויים בשל נזקי גוף שעילתה רשלנות רפואית נטענת.

מושא התביעה הוא ניתוח אלקטיבי לפתרון בעיה של הזעת יתר בכפות הידיים אותו עברה התובעת אצל נתבע 1 {להלן: "בית החולים"} ביום 17.05.01 {להלן: "הניתוח"}.

טענת התובעת היא, כי בשל התרשלותו של בית החולים בביצוע הניתוח, נגרמו לה נזקי גוף מהם היא סובלת עד היום.

התובעת, ילידת 1976, סבלה מתופעה של הזעת יתר בכפות הידיים. על מנת לפתור את הבעיה היא הופנתה אל בית החולים לביצוע ניתוח. ביום 03.05.01 נבדקה התובעת במרפאה הטרום ניתוחית של בית החולים, ובאותו מעמד היא גם חתמה על טופס הסכמה לניתוח מסוג "כריתת האהוד הגבי העליון בתורקוסקופיה בשל הזעת יתר בידיים".

ביום 16.05.01 אושפזה התובעת בבית החולים כהכנה לקראת הניתוח. במסגרת זו עברה התובעת גם בדיקה גופנית שהייתה, כך נראה, תקינה, למעט קיומה של הזעת יתר בכפות הידיים. ביום 17.05.01 עברה התובעת את הניתוח. התובעת שוחררה מבית החולים למחרת הניתוח, ביום 18.05.01.

כחודש וחצי לאחר מכן, ביום 05.07.01, פנתה התובעת אל רופא המשפחה שלה, ד"ר גינדין. ברישום הרפואי מצויין, כי עדיין יש סימן של "צניחת עפעף". עוד מצויין, כי התובעת "חשה חולשה ביד ימין מאז הניתוח". ד"ר גינדין הפנה את התובעת לבירור נוירולוגי.

יוער, כי על-פי התיעוד הרפואי שהוגש לתיק בית-המשפט, במרוצת השנים שחלפו מאז הניתוח קיימות תלונות חוזרות של התובעת על כאבים, ירידה בתחושה ביד ימין ועוד.

התובעת טענה, כי הצוות שביצע את הניתוח בבית החולים התרשל, וכי בעקבות התרשלות זו נגרמה לה פגיעה נוירולוגית באזור יד ימין. באופן ממוקד יותר, התובעת טוענת כי הנזק שנגרם לה הוא תוצאה של מנח לא נכון שבו היו זרועותיה בזמן הניתוח, שיצר מתיחה אשר גרמה לפגיעה בפלקסוס הברכיאלי.

מנגד, הנתבעים חולקים על טענותיה של התובעת בהקשר זה.

הצדדים חלוקים גם בשאלה מהו מקור הנזק שנגרם לתובעת. בעוד שהתובעת טענה, כאמור, כי המקור הוא פגיעה בפלקסוס הברכיאלי שנגרמה כתוצאה מהניתוח, הנתבעים טענו כי המקור לתלונותיה של התובעת הוא פגיעה צווארית אשר כלל איננה קשורה לניתוח.
בית-המשפט קבע כי התובעת סובלת מנכות נוירולוגית. בהקשר זה בית-המשפט קיבל את עמדתו של מומחה בית-המשפט לפיה לתובעת נכות בשיעור של 10% וזאת על רקע תלונותיה בדבר הפרעה תחושתית וכאבים בגפה הימנית.

בית-המשפט קיבל טענת התובעת לפיה מדובר בפגיעה בפלקסוס הברכיאלי, שנגרמה כתוצאה מכך שבמהלך הניתוח ידיה היו פרושות בצורה לא נכונה. למסקנה זו מספר טעמים:

הראשון, זו דעתו של המומחה מטעם בית-המשפט.

השני, אין מדובר אך בסמיכות זמנים בין הניתוח לבין הסימפטומים מהם החלה התובעת לסבול בסמוך לאחר מכן, אלא בסימפטומים אשר עשויים להיות, על פניו, קשורים בניתוח ונובעים ממנו.

אין חולק על כך שפרישה לא נכונה של הזרועות במהלך הניתוח עלולה לגרום לפגיעה בפלקסוס הברכיאלי. פגיעה זו מתבטאת בסימפטומים עליהם התלוננה התובעת.

השלישי, זו הייתה הערכתם של הרופאים שטיפלו בתובעת "בזמן אמת".

הרביעי, זו דעתו של המומחה מטעם התובעת, שהנתבעים ויתרו על חקירתו הנגדית בבית-המשפט.

בית-המשפט קבע כי האפשרות שהפגיעה נעשתה ממעשה או מחדל רשלני, מסתברת יותר מהאפשרות שהיא נגרמה שלא ברשלנות.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט הגיע לכלל מסקנה כי נותרה לתובעת נכות נוירולוגית כתוצאה מהניתוח; כי המקור לנכות זו היא פגיעה בפלקסוס הברכיאלי שאירעה במהלך הניתוח וכי יותר מתקבל על הדעת שהפגיעה נובעת מהתרשלות של הצוות הרפואי במהלך הניתוח בכל הנוגע למנח שבו הוצבו ידיה של התובעת. בית-המשפט פסק לתובעת 252,404 ש"ח.

5. קופת חולים כללית - עקמת - התביעה נדחתה
ב- ת"א (ת"א) 29800/07 {צ' ש' נ' שירותי בריאות כללית, תק-של 2015(2), 40564 (2015)} עסקינן בתובענה לפיצויים מכוח עילות הרשלנות הרפואית והיעדר הסכמה מדעת.

מושא התובענה הינו טיפול רפואי בגין עקמת אשר ניתן לתובעת, ילידת 1987, על-ידי הנתבעת.

התובעת טופלה על-ידי שני רופאים אורתופדים מטעם הנתבעת: הרופא הראשון, ד"ר דרור, טיפל בתובעת מחודש ינואר 1998 ועד חודש יולי 2001; הרופא השני, ד"ר ברוך, קיבל את התובעת לטיפולו חודש לאחר מכן, באוגוסט 2001 וטיפל בה עד חודש מרץ 2004.

בכתב התביעה נטען כי רשלנות הנתבעת מתבטאת במחדלים ובמעשים הרשלניים של ד"ר דרור, אך לא צויינו בו רופאים אחרים, לרבות ד"ר ברוך.

מנגד, הטיפול שקיבלה התובעת היה נכון, מקצועי, יעיל, מתאים למצבה הרפואי ועל-פי כל כללי הרפואה המקובלים. נזקה של התובעת נובע מהעקמת ממנה סבלה בטרם הגיעה לטיפול אצל הנתבעת. עוד הוכחש הקשר הסיבתי בין מצבה ונזקה לבין הטיפול שקיבלה התובעת ולחילופין נותק הקשר הסיבתי.

בית-המשפט קבע כי לא הוכחה הפרקטיקה המקובלת לביצוע האבחנה לקיפוזיס כנשענת על צילום בלבד או מספר צילומים עוקבים ומנח הצילום בהקשר זה, או אבחנה במשולב עם בדיקה קלינית ואופן ביצועה, המשקל אותו יש לייחס לצילום לעומת הבדיקה הקלינית וכיוצא בזה.

עוד נקבע כי ד"ר דרור הפעיל שיקול-דעת מקצועי ואיזן את הנתונים אשר עמדו בפניו באותה עת. כעולה מעדותו ביסס ד"ר דרור את אבחנת הקיפוזיס על מדידת הזווית בצילום שהיה מונח בפניו, על הבדיקה הקלינית אותה ערך, על היסטוריה קלינית המעידה על ממצא קודם של זווית קיפוטית והחמרה ניכרת במידת הזווית הקיפוטית מ- 34 מעלות לכדי 51 מעלות.

אשר-על-כן, קבע בית-המשפט אבחנת הקיפוזיס הייתה ראויה וסבירה בנסיבות העניין.

זאת ועוד. בהתאם לפרקטיקה המקובלת, כפי שהעידו עליה מומחה בית-המשפט וכן פרופ' מירובסקי ובהעדר פרקטיקה מוכחת אחרת, הרי החלטת ד"ר דרור לטפל בקיפוזיס באמצעות מחוך, הייתה סבירה וראויה בהתאם לזווית שנמדדה על ידו ואף בהתאם למדידה אשר בוצעה על-ידי פרופ' מירובסקי.

אשר-על-כן, ד"ר דרור נהג לפי הפרקטיקה המקובלת ולפיכך חזקה היא כי לא התרשל.

ד"ר דרור לא סטה במידה משמעותית מרמת הטיפול המקובלת הצפויה ממנו ועל-כן אין זו התרשלות.

עוד נקבע, כי לא הוכחה רשלנות בטיפול הרפואי בתובעת ועל-כן אין מקום להידרש לשאלת הפיצויים בגין נזקיה של התובעת.

עוד נקבע, כי ד"ר דרור לא הפר את חובת הגילוי וכי לא מתקיימת במקרה דנא עילת העדר הסכמה מדעת ופגיעה באוטונומיה.

6. שירותי בריאות כללית - פציעה ברגל בזמן משחק כדורגל - התביעה התקבלה חלקית - פגיעה במפרק הירך - בית-המשפט פסק לתובע סך של 150,000 ש"ח
ב- ת"א (מרכז) 10248-03-11 {ע' ס' נ' שירותי בריאות כללית בע"מ, תק-מח 2015(2), 1834 (2015)} עסקינן בתביעה שעילתה רשלנות רפואית בטיפול שקיבל התובע, במוקד לילה של הנתבעת, שירותי בריאות כללית {להלן: "הנתבעת"}, לאחר שנפל ונפגע במהלך משחק כדורגל בחצר ביתו, ביום 24.02.93 {להלן: "התאונה"}.

לאחר טיפולים וניתוחים שונים, נותר התובע כשהוא סובל מנכות אורתופדית משמעותית הנובעת מפגיעה קשה במפרק הירך השמאלי.

לטענת התובעים, נכותו של התובע נובעת מטיפול רפואי רשלני שניתן לו על-ידי ד"ר גדבאן במוקד הלילה של הנתבעת {להלן: "המוקד"}.

הנתבעת מכחישה את טענות התובעים בנוגע לאירועי בדיקת התובע במוקד. כן טענה הנתבעת כי דין תביעת ההורים להידחות מחמת התיישנות וכי דין התביעה בכללותה להידחות מחמת השיהוי הניכר בהגשתה, שיהוי אשר על-פי הנטען, גרם לפגיעה באפשרותה של הנתבעת לאתר את התיעוד הרפואי ולהתגונן בפני התביעה.

בית-המשפט קבע כי אין חולק כי תביעת ההורים הוגשה בחלוף למעלה משבע שנים מיום התאונה ומיום ההתרחשויות המהוות את עילת התביעה. בנסיבות אלה, דין תביעתם העצמאית של הורי התובע, כמיטיבים, להידחות מחמת התיישנות.

בית-המשפט עסק במספר שאלות השנויות במחלוקת במישור המשפטי, ואלו הן: האם ד"ר גדבאן התרשלה בטיפול שנתנה לתובע? האם הטיפול שניתן לתובע על-ידי ד"ר גדבאן, החמיר את מצבו של התובע או פגע בסיכויי החלמתו? האם קיים קשר סיבתי בין ההתרשלות בטיפול שקיבל התובע במוקד, היה ותיקבע כזו, לבין פגיעתו של התובע בתאונה השניה? האם קיים קשר סיבתי בין מצבו הנוכחי של התובע, לבין ההתרשלות בטיפול הרפואי, היה ותיקבע כזו?

בית-המשפט העדיף את חוות-דעתו של ד"ר גורן שציין כי נוכח תלונות התובע על כאבים וחוסר יכולת לדרוך על הרגל, בראש ובראשונה היה על ד"ר גדבאן לשלוח אותו לצילום רנטגן כדי לבדוק האם מדובר בשבר.

זאת ועוד. בהעדר מכון רנטגן זמין במוקד, היה על ד"ר גדבאן להפנות את התובע לחדר המיון כדי לבדוק אם מדובר בשבר אם לאו.

על בסיס הדברים האמורים, סבר בית-המשפט כי נוכח תלונות התובע על כאבים חזקים וחוסר יכולת לדרוך על הרגל, לאחר נפילה במשחק, היה על ד"ר גדבאן לחשוד שמא התובע סובל משבר או פריקה. בנסיבות אלה, היה עליה להימנע מלהזיז את רגלו של התובע, לא כל שכן לסובבה, ולהפנות את התובע לבצע צילום רנטגן במכון רנטגן או בחדר המיון הקרוב.

משד"ר גדבאן ראתה להזיז ולסובב את רגלו של התובע, תזוזה בעקבותיה נשמע "קנאק", וזאת בטרם בוצע צילום רנטגן ובטרם אובחן מצבו של התובע, חרגה מסטנדרט הזהירות הסביר.

למצער היה על ד"ר גדבאן לשלוח את התובע לצילום רנטגן, לאחר בדיקתו, שהרי התובע המשיך להתלונן על כאבים עזים גם לאחר הבדיקה.

משד"ר גדבאן לא הפנתה את התובע לחדר המיון לביצוע צילום רנטגן, ומששחררה אותו לביתו תוך אמירה ש"הכל יהיה בסדר" - התרשלה בתפקידה וחרגה מסטנדרט זהירות סביר הנדרש מרופא במוקד שמטרתו לספק שרותי רפואה דחופה בשעות הלילה.

עוד נקבע, כי משאין בידי הנתבעת להוכיח כי מצב השבר בעת הגעת התובע למוקד, היה זהה למצבו בעת ביצוע הצילום למחרת היום, התובעים עמדו בנטל הראיה המוטל עליהם להוכיח כי כתוצאה מבדיקת התובע במוקד או במהלך השעות שמאז שחרורו מהמוקד ועד הגעתו למרפאה המקצועית, אז בוצע צילום ואובחן שבר עם תזוזה בצוואר הירך, נגרמה החמרה במצב השבר כך שהתזוזה בשבר נגרמה או הוחמרה בשל רשלנות הנתבעת.

נוכח קביעתו של בית-המשפט כי התובע היה נזקק לניתוח לצורך קיבוע השבר בצוואר הירך גם בהנחה שמדובר היה בשבר ללא תזוזה, נראה כי אין קשר סיבתי בין היזקקותו של התובע לשימוש בקביים, כחלק מתהליך ההחלמה שלאחר הניתוח, לבין ההתרשלות בטיפול שניתן לו במוקד.

בנסיבות אלה, כאשר הוכח שהייתה אינדיקציה לקיבוע השבר בניתוח גם במידה והיה מדובר בשבר ללא תזוזה, כך שעצם הצורך בניתוח לא נובע מהטיפול הרשלני שגרם לתזוזה או להחמרה בשבר, התובע היה צפוי לתקופת החלמה ולשימוש בקביים בכל מקרה, כתוצאה מהפגיעה בתאונה וללא קשר לרשלנות בטיפול שקיבל במוקד.

עוד נקבע, כי נוכח מסקנת בית-המשפט כי לא הוכח קשר סיבתי בין הטיפול הרפואי הרשלני שהתובע קיבל במוקד לבין מצבו ונכותו בגין הפגיעה הקשה בפרק הירך, אין מקום לדיון בשאלת הנזק הנובע מהפגיעה והנכות.

בנסיבות העניין, בית-המשפט סבר כי התובע זכאי לפיצוי בגין כאב וסבל שנגרמו לו בגין ההתרשלות בטיפול הרפואי שקיבל במוקד. מדובר בפיצוי בגין נזק לא ממוני המביא בחשבון את הכאב והסבל שנגרמו לתובע בגין ההתרשלות בטיפול הרפואי שניתן לו במוקד, בביצוע בדיקה שלא אבחנה את מצבו, גרמה לו לכאב פיזי ולא הביאה לכל הקלה בכאביו.

כן יש להתחשב בעיכוב שנגרם בהפניית התובע לחדר המיון ובכך שעבר על התובע לילה של כאבים קשים עד להגעתו לחדר המיון רק למחרת היום.

בהתחשב בכלל נסיבות העניין ותוך השוואה לסכומי הנזק הנפסקים בגין פגיעה באוטונומיה, בית-המשפט ראה להעריך את הפיצוי בגין כאב וסבל, בסך של 150,000 ש"ח.

7. בדיקת הדיסקוגרפיה - התביעה התקבלה - בית-המשפט פסק לתובעת סך של 190,000 ש"ח
ב- ת"א (ראשל"צ) 13994-08-09 {חוה פירי נ' מדינת ישראל, תק-של 2014(4), 95044 (2014)} התובעת הגישה תביעה שעניינה רשלנות רפואית. בסיכומיה סיכמה את ארבעת היבטי ההתרשלות הנטענת: רופאי הנתבעת ביצעו בתובעת בדיקת דיסקוגרפיה מיותרת, ביום 03.05.05; רופאי הנתבעת לא הסבירה לתובעת את הסיכונים הנובעים באופן סביר מבדיקת הדיסקוגרפיה; רופאי הנתבעת לא אבחנו במועד את הזיהום האפידורלי שהתגלה כתוצאה מהדיסקוגרפיה כשבוע לאחר הניתוח, אף שמדובר בסיבוך ידוע; רופאי הנתבעת לא פעלו למתן חומרים נוגדי קרישה, למרות שהתובעת היתה מרותקת למיטתה בעקבות הניתוח והזיהום, ועל-כן גם נגרמה לה פקקת ורידית.

הצדדים הסמיכו את בית-המשפט לפסוק בסכסוך על יסוד סעיף 79א לחוק בתי-המשפט, ללא חקירות נגדיות, ובהנמקה תמציתית. בית-המשפט קיבל את התביעה בכל הקשור לעצם ביצוע הדיקור וכן למחדלים הרפואיים בקשר עם סיבוכי הזיהום והפקקת. בית-המשפט פסק לתובעת סכום של 190,000 ש"ח.

8. בית חולים הלל יפה - ניתוח גב שכשל - התביעה התקבלה חלקית (היעדר הסכמה מדעת) - בית-המשפט פסק לתובעת סך של 100,000 ש"ח
ב- ת"א (מרכז) 25012-02-12 {ש.ב. נ' דר יורם פולמן, תק-מח 2014(4), 21348 (2014)} התובעת עבדה במשך כ- 16 שנים כאחות בריאות הציבור ולאחר מכן, החל בשנת 1996, כמורה ללימוד נהיגה. התובעת סובלת מכאבים עזים בגבה, המגבילים אותה בתנועה ובתפקוד.

התובעת נותחה שני ניתוחים בעמוד השדרה. תביעתה מופנית כלפי הרופא שניתח אותה וכלפי בית החולים שבו נותחה, בטענה כי התרשלו בביצוע הניתוח, וכי לא עמדו בחובת הגילוי המוטלת עליהם.

המחלוקת המרכזית בשאלת האחריות היא אם ד"ר פולמן איבחן את מצבה הרפואי של התובעת כראוי, ואם ערך את הניתוח המתאים למצב הרפואי.

בית-המשפט קבע כי התובעת סבלה מספונדילוליסטזיס ניוונית. עוד נקבע, כי הניתוח שבחר ד"ר פולמן לבצע, שכלל קיבוע חד-צדדי, היה אחת הדרכים האפשריות והמקובלות לטיפול במחלה שממנה סבלה התובעת ושגרמה לכאבים הקשים בגבה וברגלה, ולקשיי ההליכה שלה. כלומר, שאין לראות בעצם בחירת הקיבוע החד-צדדי משום רשלנות של הנתבע.

הגם שד"ר פולמן טעה באבחנה, והתובעת סבלה ככל הנראה מספונדילוליסטזיס ניוונית, אין לראות בביצוע הניתוח משום התרשלות, משום שהמצב האמיתי של התובעת היה כנראה המצב שד"ר אוחנה העיד עליו, ונתן בו סימנים קליניים וממצאים של בדיקת ה- CT, ותמיכה מן הספרות הרפואית. הניתוח שבחר הנתבע לבצע התאים לאבחנה המאוחרת של ד"ר אוחנה ולמצב הנכון, והיה הניתוח הנכון למצבה של התובעת, גם אם הנתבע עצמו סבר, בטעות, כי מצבה הרפואי היה אחר.
עוד נקבע, כי התובעת קיבלה את ההסברים הנדרשים והראויים למטופל במצבה. זאת ועוד, מעצם הטעות בקביעת הדיאגנוזה בהכרח עולה הפרת חובת גילוי שעולה כדי נזק של פגיעה באוטונומיה של המטופל: הטיפול נעשה ללא שנמסרה לתובעת דיאגנוזה נכונה.

הואיל ותוצאות הניתוחים לא הושפעו מן הפגיעה הנ"ל, בית-המשפט ראה לנכון לקבוע את הנזק על-הסף הנמוך יחסית ובהעמידו על 100,000 ש"ח.

התביעה נדחתה ככל שהיא נשענת על ההתרשלות הנטענת. התביעה התקבלה בכל הקשור להיעדר הסכמה מדעת, שגרמה לפגיעה באוטונומיה של התובעת.

9. כף יד - התביעה התקבלה - בית-המשפט פסק לתובע סך של 209,000 ש"ח
ב- ת"א (ראשל"צ) 1557-12-10 {נתי לוגסי נ' מדינת ישראל, תק-של 2014(4), 43489 (2014)} עסקינן בתביעה שעניינה רשלנות רפואית.

התובע, יליד 1967, נחתך בתאונה קשה בשורש כף יד שמאל {דומיננטית} מזכוכית בביתו, ונותח ביום 19.04.08 בבית חולים "ברזילי" באשקלון. לפי דו"ח הניתוח, בין השאר קובעה עצם הטריקטריום בשני תילי קירשנר. תיל קירשנר בודד, שנראה "תקוע" בצילום רנטגן מיום 21.07.08 {שבוצע בבית חולים "סורוקה"}, הוצא על-ידי הנתבעת 3 ביום 23.07.08. תיל הקירשנר השני מעולם לא אותר, ואין רישום רפואי לגביו.

התובע מייחס לנתבעים 3-2 טיפול רפואי רשלני, כדלקמן:

לנתבע 2 - ד"ר רדא חתם על מכתב השחרור מבית חולים ברזילי ביום 20.04.08. במכתב השחרור לא נרשם כי בניתוח בוצע קיבוע עצם בשני תילי קירשנר. לפי הנטען, מחדל רישומי זה ייצר חוסר מודעות של הרופאים המטפלים למידע מהותי; גרם לטיפול שגוי ובלתי-זהיר בפיזיותרפיה ובריפוי בעיסוק; הוביל לאיחור חמור בהוצאת התיל הבודד שאותר בדיעבד בצילום רנטגן; ואילו התיל השני - נעלם.

נטען כי תיל קירשנר עלול לזוז ממקומו, לגרות את הרקמות והעצב, ולגרום לדלקות, קרעים והצטלקויות.

התובע טען כי היעדר המודעות לתילי הקירשנר גרם להותרת התיל בגופו למשך זמן ארוך מהנדרש, הגביר ביותר את כאביו וסבלו, פגע בסיכויי החלמתו, ותרם לשיעור נכותו.

לנתבעת 3 - ד"ר פטיש עקבה וטיפלה בתובע לאחר הניתוח, ולפי הנטען לא היתה מודעת לכך שהוחדרו לכף ידו שני תילי קירשנר. מיוחס לה מחדל רפואי בכך שלא הורתה על צילום דימות {רנטגן/סי.טי./אמ.אר.אי}, בתקופה בה התובע היה במעקב אצלה, בין 30.04.08 {תחילת המעקב} ועד 21.07.08 {מועד הצילום בבית חולים "סורוקה"}, וזאת שעה שחזר והתלונן על כאבים עזים, נצפתה נפיחות, והתעורר חשד לזיהום והצטלקויות.

נטען כי צילום רנטגן - "בדיקה שגרתית ובסיסית זו" - היה מגלה את הימצאות "המסמר התקוע" מבעוד מועד.

התובע הוסיף כי אם ד"ר פטיש ידעה על הימצאות המסמרים {כטענתה}, הרי שרשלנותה היא "כפולה ומכופלת", שהרי היה עליה לעקוב באופן אקטיבי אחר מצב המסמרים.

בנוסף נטען כי הנתבעת 3 התרשלה בכך שהיפנתה את התובע לפיזיותרפיה וריפוי בעיסוק ללא הנחיה מתאימה להתחשב בתילי הקירשנר. נטען כי הרופא הסביר לא היה מותיר את המסמר בשורש כף היד תקופה כה ארוכה, ולא היה מפעיל את שורש כף היד בריפוי בעיסוק בזמן שהמסמר תקוע בה. התובע סבור כי מחדליה של הנתבעת 3 פגעו בסיכויי החלמתו ותרמו לנכותו.

בית-המשפט קבע, כי הנתבע 2 התרשל כלפי התובע, בכך שהשמיט ממכתב השחרור את המידע בעניין החדרתם של שני תילי קירשנר לכף היד. מידע זה צריך היה להופיע במכתב השחרור, משום הצורך בטיפול עתידי בתילי הקירשנר - הוצאתם בזמן הנכון.

הנתבעת 3 התרשלה כלפי התובע, בכך שלא עקבה אחר תילי הקירשנר ולא הורתה על בדיקת דימות לבדיקת מצבם וקביעת העיתוי המתאים להוצאתם. הנתבעת 3 התרשלה אף בכך שהיפנתה את התובע לפיזיותרפיה וריפוי בעיסוק ללא כל איזכור בדבר קיומם של תילי הקירשנר בכף היד.

בית-המשפט פסק לתובע סך של 6,000 ש"ח עבור סיעוד ועזרת הזולת לעבר; סך של 3,000 ש"ח עבור הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר; סך של 20,000 ש"ח עבור עזרת הזולת לעתיד; סך של 5,000 ש"ח עבור הוצאות רפואיות וניידות לעתיד; סך של 50,000 ש"ח עבור הפסד כושר השתכרות לעתיד; סך של 75,000 ש"ח עבור פגיעה באוטונומיה ואובדן סיכויי החלמה; סך של 50,000 ש"ח עבור כאב וסבל.

10. בית חולים הקדושה נצרת - חבלה בברך וקרסול ימין - התביעה נדחתה
ב- ת"א (עפ') 2580-08-07 {א' ו' נ' ד"ר קעדאן נאסר ובית חולים המשפחה הקדושה, תק-של 2014(4), 12128 (2014)} עסקינן בתביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף בעילת בעילת רשלנות רפואית בביצוע טיפול רפואי ו/או היעדר הסכמה מדעת לטיפול רפואי שניתן ו/או פגיעה באוטונומיה.

התובע, נפצע בתאונה שאירעה ביום 03.09.03 במהלך משחק כדורגל בבית ספרו, במהלכו נחבל בברך וקרסול ימין {להלן: "התאונה"}. בעקבות התאונה הובהל התובע אל הנתבע 2, בית החולים "המשפחה הקדושה נצרת" {להלן: "בית החולים"}, לשם קבלת טיפול רפואי וטופל במיון על-ידי הנתבע 1, ד"ר קעדאן נאסר {להלן: "הנתבע 1"}.

הנתבעים טענו כי דין התביעה נגדם להידחות וכי אין בהשתלשלות הדברים כדי להצביע על התרשלות כלשהיא מצדם. לטענתם, הטיפול הרפואי שניתן על ידם לתובע ניתן לפי הסטנדרט הרפואי המקובל והנהוג, באופן מקצועי וסביר וללא כל דופי, כאשר התובע שוחרר לביתו במצב כללי טוב והוזמן למעקב מרפאה אורטופדית בחלוף שבוע ימים.

התובע נבדק ביום 13.09.03 אצל מומחה לכירורגיה אורטופדית של בית החולים, שקבע כי העמדה שמורה והזמין אותו לביקורת נוספת בחלוף שלושה שבועות, אולם התובע לא הגיע לביקורת והמשיך לקבל טיפול רפואי במוסד רפואי אחר.

בית-המשפט הגיע לכלל מסקנה כי הנתבעים לא התרשלו בטיפול הרפואי שהעניקו לתובע לאחר התאונה ולא הפרו את חובת הזהירות כלפיו וכי הטיפול הרפואי שניתן על ידם היה טיפול נכון ועמד בסטנדרטים הרפואיים המקובלים. התביעה נדחתה.

עוד נקבע, כי בעת הענקת הטיפול הרפואי לתובע היה הנתבע 1 בעל המקצועיות, המיומנות והניסיון הנדרשים-לביצוע הטיפול הרפואי שהעניק לו.

בניגוד לטענותיו כי הוענק לו טיפול רפואי על-ידי הנתבע 1 ללא עזרת צוות רפואי וללא התייעצות עם אורטופד מומחה, העיד התובע במהלך חקירתו בפני בית-המשפט כי מרוב כאבים לא שם לב למה שקרה מסביבו וכי אינו זוכר כל כך טוב מה קרה בבית החולים, אינו יודע מי טיפל בו, עם מי התייעצו במסגרת הטיפול בו ומי דיבר אתו מהצוות הרפואי.

בסיכומו-של-דבר, קבע בית-המשפט כי הנתבעים לא התרשלו בטיפול הרפואי שהעניקו לתובע לאחר התאונה ולא הפרו את חובת הזהירות כלפיו. בעת הענקת הטיפול הרפואי לתובע היה הנתבע 1 רופא בעל ניסיון של מספר שנים בתחום האורטופדי בכלל ובשחזור שברים בפרט, וכי הטיפול הרפואי שהעניק לתובע היה טיפול נכון ועמד בסטנדרטים הרפואיים המקובלים.

התובע אושפז למען הזהירות להמשך קבלת טיפול אנטיביוטי ואין בעובדה שטופל בחדר מיון ולא בחדר ניתוח כדי להוות רשלנות מצד הנתבעים, שכן, אין חולק כי לא לקה בזיהום כלשהו.

מאחר שבית-המשפט קבע כי לא קיימת רשלנות מצד הנתבעים בטיפול בתובע, אין עליו להידרש לשאלת הקשר הסיבתי. יחד-עם-זאת, בית-המשפט ציין כי אף אם היה קובע כי אמנם קיימת רשלנות מצד הנתבעים בטיפול הרפואי שהעניקו לתובע, בחינת חומר הראיות והעדויות שהיו בפני בית-המשפט מעלה כי נזקו של התובע נגרם באופן ישיר מאירוע התאונה שעבר בבית הספר ולא מהטיפול הרפואי שקיבל.

הנתבע 1 גילה לתובע ולמלוויו את המידע שהיה דרוש להם לצורך גיבוש הסכמה מדעת לטיפול שעמד לבצע בתובע וכי לא הופרה חובת הגילוי בענייננו.

11. סינדרום "זנב סוס"
ב- ת"א (ב"ש) 8552/01 {נתנאל נ' שירותי בריאות כללית, תק-מח 2006(1), 9977 (2006)} התובע נפל ונחבל בגבו. מבדיקה שנערכה אצל הנתבעת עולה כי התובע סובל ככל הנראה מסינדרום "זנב סוס".

בית-המשפט קבע כי הנתבעת התרשלה כלפי התובע תוך שהיא מפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה, הן בהעדר התייחסות במועד הנכון לטענותיו של התובע, הן בהעדר ההתייחסות להפניות רופאי המשפחה, הן מתוך כך שלא בוצעו הבדיקות הראויות כגון שתן וצואה ובכך שהניתוח בוצע מאוחר מידי.

12. מום מולד מסוג "ספינה בפידה"
ב- ת"א (ב"ש) 3232/98 {קריגמן ואח' נ' מרכז רפואי שערי צדק ואח', תק-מח 2006(1), 6821 (2006)} עסקינן באי-גילוי המום בבדיקת אולטרסאונד שנערכה. בית-המשפט לא מצא כי הנתבעת התרשלה ועל-כן, דחה הוא את התביעה.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

אורטופדיה