חוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991

1. הדין
חוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 קובע כדלקמן:

"1. הגדרות (תיקונים: התשנ"א, התשנ"ה)
בחוק זה:
"בדיקה פסיכיאטרית" - בדיקה פסיכיאטרית של אדם הנעשית בידי פסיכיאטר מחוזי או בידי פסיכיאטר אחר שמינה הפסיכיאטר המחוזי;
"בית-חולים" - בית-חולים כמשמעותו בפקודה והמיועד לאשפז חולי נפש, או מחלקה פסיכיאטרית בבית-חולים כאמור או בבית-חולים כמשמעותו בפקודה;
"הפקודה" - פקודת בריאות העם, 1940;
"ועדה פסיכיאטרית" - ועדה פסיכיאטרית מחוזית שמונתה לפי סעיף 24;
"ועדה פסיכיאטרית מחוזית לילדים ולנוער" - ועדה פסיכיאטרית מחוזית שמונתה לפי סעיף 24א;
"חולה" - אדם הסובל ממחלת נפש;
"מרפאה" - כהגדרתה בסעיף 65ג(3) לפקודה והמיועדת לתת שירותים רפואיים לחולי פש;
"מנהל" - מנהל רפואי של בית-חולים;
"נכס" - מקרקעין, מיטלטלין, כסף וזכויות וטובות הנאה מכל סוג שהוא;
"פסיכיאטר" - רופא שהוא בעל תואר מומחה בפסיכיאטריה לפי תקנות שהותקנו לפי סעיף 17 לפקודת הרופאים ((להלן - תקנות המומחים);
"פסיכיאטר מומחה לילדים ולנוער" - רופא שהוא בעל תואר מומחה בפסיכיאטריה של הילד והמתבגר לפי פקודת הרופאים;
"פסיכיאטר מחוזי" - פסיכיאטר בשירות המדינה שהשר מינהו להיות פסיכיאטר מחוזי או סגן פסיכיאטר מחוזי לעניין חוק זה;
"פקודת הרופאים" - פקודת הרופאים (נוסח חדש), התשל"ז-1976;
"קרוב" - בן זוג, הורה, צאצא, אח, אחות, סב, סבה, מאמץ ומאומץ;
"ראש שירותי בריאות הנפש" - פסיכיאטר שמונה לפי סעיף 22;
"רופא" - רופא מורשה כמשמעותו בפקודת הרופאים;
"השר" - שר הבריאות.
2. (בוטל).
3. אשפוז על-פי בדיקה (תיקון התשנ"ה)
לא יתקבל חולה לאשפוז בבית-חולים, למעט אם ניתן לגביו צו אשפוז, אלא-אם-כן נבדק תחילה בדיקה רפואית, נפשית וגופנית, בבית-החולים ונקבע הצורך לאשפזו; היה החולה קטין, ייבדק בידי פסיכיאטר מומחה לילדים ולנוער.
4. אשפוז מרצון של חולה ושחרורו
(א) חולה המבקש להתאשפז מרצונו בבית-חולים, יחתום על הסכמה לאשפוז מרצון ולקבלת טיפול; אולם לגבי קבלת טיפולים מיוחדים שיפורטו בתקנות יש צורך בהסכמה נפרדת.
(ב) חולה שהתאשפז מרצונו והוא מבקש להשתחרר מבית-החולים, יחתום על טופס בקשה לשחרור, וישוחרר לפי רצונו בתוך ארבעים ושמונה שעות מחתימתו.
(ג) סירב חולה לחתום על הסכמה לאשפוז ולקבלת טיפול לפי סעיף-קטן (א) או על בקשה לשחרור לפי סעיף-קטן (ב), תירשם בקשתו בפרוטוקול שייערך וייחתם בידי שני רופאים או בידי רופא ואחות, והחולה יאושפז או ישוחרר, לפי העניין.
(ד) ביקש חולה להשתחרר לפי סעיף-קטן (ב) ומצא המנהל כי נתמלאו בו התנאים לאשפוז כפוי כאמור בסעיף 9, יבקש המנהל מיד מהפסיכיאטר המחוזי לתת הוראת אשפוז; לא נתן הפסיכיאטר המחוזי הוראת אשפוז תוך ארבעים ושמונה שעות מהגשת בקשתו של החולה לשחרור, ישוחרר החולה מבית-החולים.
4א. אשפוז קטין בהסכמת האחראי עליו (תיקונים: התשנ"ה, התשע"א)
(א) בסעיף זה ובסעיפים 4ב, 5 ו-6:
"אחראי על קטין" - הורה, הורה מאמץ או אפוטרופוס, למעט אם הקטין הוצא ממשמורתם על-פי סעיף 3(4) לחוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך-1960 (להלן: "חוק הנוער");
"בית-המשפט" , ו- "עובד סוציאלי לפי חוק הנוער (טיפול והשגחה)" - כהגדרתם בסעיף 1 לחוק הנוער.
(ב) אחראי על קטין רשאי לבקש את אשפוזו של הקטין בבית-חולים ולהסכים בשמו לאשפוזו ולטיפול בו.
(ג) על-אף הוראות סעיף-קטן (ב), לא יאושפז קטין בהסכמת האחראי עליו, אם מלאו לו חמש-עשרה שנים והוא אינו מסכים להתאשפז, אלא באישור בית-המשפט שיינתן לפי הוראות חוק הנוער, ועל-פי העילות המנויות בו לאשפוז כפוי של קטין.
(ד) נוכח מנהל, פסיכיאטר או אדם אחר המטפל בקטין בבית-חולים, כי קטין שאושפז בהסכמת האחראי עליו אינו מסכים לאשפוז, יודיע על כך, בהקדם האפשרי, לעובד סוציאלי לפי חוק הנוער (טיפול והשגחה); מלאו לקטין חמש-עשרה שנים, יביא העובד הסוציאלי האמור את עניינו להכרעת בית-המשפט; לא מלאו לקטין חמש עשרה שנים, יביא את עניינו לוועדה פסיכיאטרית מחוזית לילדים ולנוער, אשר תבחן אם לא ניתן לטפל בקטין אלא בדרך של אשפוז ותורה על המשך אשפוזו או על שחרורו של הקטין בהתאם לממצאיה.
(ה) אשפוז קטין בהסכמת האחראי עליו, למעט אשפוז שאינו כולל לינה בבית-חולים, יהיה לתקופה שלא תעלה על חודשיים.
(ו) ועדה פסיכיאטרית מחוזית לילדים ולנוער רשאית, לפי בקשה מנומקת בכתב של המנהל, להאריך בהתאם לתכנית טיפול, את תקופת האשפוז לתקופות נוספות, שכל אחת מהן לא תעלה על שלושה חודשים, אם שוכנעה כי הקטין זקוק לטיפול המחייב את הארכת תקופת האשפוז.
(ז) האחראי על קטין, עובד סוציאלי לפי חוק הנוער (טיפול והשגחה), או קטין שמלאו לו חמש עשרה שנים, וכן המנהל, רשאים, בכל עת, לפנות אל הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית לילדים ולנוער בבקשה לדיון נוסף בעניין אשפוזו של הקטין.
4ב. אשפוז בהסכמת הקטין בלבד (תיקון התשנ"ה)
קטין שמלאו לו חמש-עשרה שנים רשאי לבקש להתאשפז מרצונו בבית-חולים, ולתת הסכמתו לאשפוז לפי הוראות סעיף 4; ואולם, בהיעדר הסכמת האחראי עליו, לא יאושפז הקטין אלא באישור בית-המשפט לפי סעיף 3ז לחוק הנוער.
5. אשפוז דחוף בידי המנהל (תיקונים: התשנ"ה, התשע"א)
(א) מנהל רשאי לקבל חולה לאשפוז דחוף בניגוד לרצונו וללא הוראת אשפוז לאחר שהחולה נבדק כאמור בסעיף 3, ונמצא כי נתמלאו לגביו התנאים לאשפוז כאמור בסעיף 9(א).
(ב) תקופת אשפוז דחוף לפי סעיף-קטן (א) לא תעלה על ארבעים ושמונה שעות; בתום התקופה האמורה ישוחרר החולה, אלא-אם-כן ניתנה בתוך אותה תקופה הוראת אשפוז או שהחולה הסכים לאשפוזו כאמור בסעיף 4.
(ג) הובא קטין לבית-חולים בידי עובד סוציאלי לפי חוק הנוער (טיפול והשגחה) רשאי המנהל לקבלו לאשפוז, בניגוד לרצונו, לאחר שנבדק כאמור בסעיף 3, אף אם לא נתמלאו לגביו התנאים לאשפוז לפי הוראות סעיף 9(א), אם נמצא בבדיקה כי קיימת אפשרות של ממש שהקטין חולה במחלת נפש או שיש לו הפרעה נפשית קשה, העלולות לסכן אותו או את זולתו סיכון פיסי מיידי.
(ד) תקופת אשפוז דחוף לפי סעיף-קטן (ג) לא תעלה על ארבעים ושמונה שעות; בתום התקופה האמורה ישוחרר הקטין אלא-אם-כן ניתנה בתוך אותה תקופה הוראת אשפוז או שהאחראי עליו הסכים לאשפוזו לפי סעיף 4א ואם מלאו לקטין 15 שנים הסכים אף הוא לאשפוזו, או שבית-המשפט הורה על אשפוזו לפי הוראות חוק הנוער.
6. בדיקה כפויה דחופה (תיקונים: התשנ"ה, התשע"א)
(א) פסיכיאטר מחוזי רשאי להורות בכתב כי אדם יובא בדחיפות לבדיקה פסיכיאטרית, אם הובאו בפניו ראיות לכאורה כי נתמלאו באדם כל התנאים האלה:
(1) הוא חולה וכתוצאה ממחלתו פגום, במידה ניכרת, כושר שיפוטו או כושרו לביקורת המציאות;
(2) הוא עלול לסכן את עצמו או את זולתו סיכון פיזי מיידי;
(3) הוא סירב להיבדק בידי פסיכיאטר.
(ב) פסיכיאטר מחוזי רשאי להורות בכתב, על-פי בקשת עובד סוציאלי לפי חוק הנוער (טיפול והשגחה) כי קטין יובא בדחיפות לבדיקה פסיכיאטרית, אם קיימות לדעתו ראיות לכאורה כי הקטין חולה במחלת נפש או שיש לו הפרעה נפשית, והמחלה או ההפרעה עלולות לסכן את עצמו או את זולתו סיכון פיסי.
(ג) בדיקה פסיכיאטרית של קטין לפי סעיף זה, תיערך בידי פסיכיאטר מומחה לילדים ולנוער.
7. בדיקה כפויה לא דחופה
פסיכיאטר מחוזי רשאי להורות בכתב כי אדם יובא לבדיקה פסיכיאטרית, אם הובאו לפניו ראיות לכאורה כי נתמלאו באדם כל התנאים האלה:
(1) הוא חולה וכתוצאה ממחלתו פגום, במידה ניכרת, כושר שיפוטו או כושרו לביקורת המציאות;
(2) נתקיים בו אחד מאלה:
(א) הוא עלול לסכן את עצמו או את זולתו, סיכון פיזי שאינו מיידי;
(ב) יכולתו לדאוג לצרכיו הבסיסיים פגומה בצורה קשה;
(ג) הוא גורם סבל נפשי חמור לזולתו, באופן הפוגע בקיום אורח החיים התקין שלו;
(ד) הוא פוגע פגיעה חמורה ברכוש;
(3) הוא סירב להיבדק בידי פסיכיאטר.
8. תקפה של הוראת בדיקה
הוראה של פסיכיאטר מחוזי לפי סעיפים 6 או 7 תהיה בתוקף במשך עשרה ימים מיום נתינתה.
9. הוראה לאשפוז כפוי ותקפה
(א) שוכנע פסיכיאטר מחוזי על-סמך בדיקה פסיכיאטרית כי נתמלאו באדם התנאים שבסעיף 6(1) ו- (2) וקיים קשר סיבתי בין שני התנאים האמורים, רשאי הוא להורות בכתב כי יובא לבית-החולים וכי יאושפז בו בדחיפות.
(ב) שוכנע פסיכיאטר מחוזי על-סמך בדיקה פסיכיאטרית כי נתמלאו באדם התנאים שבסעיף 7(1) ו- (2) וקיים קשר סיבתי בין שני התנאים האמורים, רשאי הוא להורות בכתב על הבאתו לבית-החולים ועל אשפוזו בו.
(ג) הוראת אשפוז לפי סעיף-קטן (א) או (ב) (בחוק זה: "הוראת אשפוז"), תהיה בתוקף במשך עשרה ימים מיום נתינתה.
10. תקופת אשפוז כפוי והארכתה
(א) תקופת אשפוז על-פי הוראת אשפוז לא תעלה על שבעה ימים מיום האשפוז אלא לפי הוראות חוק זה.
(ב) פסיכיאטר מחוזי רשאי, לפי בקשה מנומקת בכתב מאת המנהל, להאריך את תקופת האשפוז על-פי הוראת אשפוז לשבעה ימים נוספים.
(ג) הוועדה הפסיכיאטרית רשאית לפי בקשה מנומקת בכתב מאת המנהל:
(1) להאריך את תקופת האשפוז מעבר לארבעה עשר הימים האמורים, לתקופה נוספת שלא תעלה על שלושה חודשים;
(2) להאריך מדי פעם את תקופת האשפוז, לתקופות נוספות שכל אחת מהן לא תעלה על שישה חודשים; האריכה הוועדה הפסיכיאטרית את תקופת האשפוז לתקופה העולה על שלושה חודשים, רשאי החולה, קרובו או אפוטרופסו, בתום שלושה חודשים מיום ההחלטה, לפנות אל הוועדה בבקשה לדיון נוסף בעניין האשפוז.
(ד) פסיכיאטר מחוזי או ועדה פסיכיאטרית, לא יאריכו את תקופת האשפוז לפי סעיף זה אלא-אם-כן שוכנעו, על-פי הבקשה המנומקת שבפניהם, שמתקיימים בחולה התנאים למתן הוראת אשפוז כאמור בסעיף 9.
(ה) נסתיימה תקופת אשפוז כאמור בסעיף זה ולא הוארכה, ישוחרר החולה.
11. הוראה לטיפול מרפאתי כפוי
(א) נוכח פסיכיאטר מחוזי על-סמך בדיקה פסיכיאטרית כי נתמלאו באדם התנאים האמורים בסעיף 9(א) או (ב) וקיימת אפשרות לתת את הטיפול הדרוש במסגרת מרפאה - רשאי הוא, במקום לתת הוראת אשפוז, להורות בכתב כי על האדם לקבל את הטיפול הדרוש במסגרת מרפאה שיקבע, לתקופה ובתנאים שיורה (להלן: "הוראה לטיפול מרפאתי"), ובלבד שתקופה כאמור לא תעלה על שישה חודשים.
(ב) נוכח פסיכיאטר מחוזי, על-פי פניה בכתב של המנהל, כי חולה המאושפז אשפוז כפוי זקוק להמשך טיפול מרפאתי לאחר שחרורו, רשאי הוא לתת הוראה לטיפול מרפאתי לתקופה שלא תעלה על שישה חודשים.
(ג) פסיכיאטר מחוזי רשאי, לפי בקשה מנומקת בכתב מאת מנהל המרפאה, להאריך מדי פעם את תקופת הטיפול המרפאתי לתקופות נוספות שכל אחת מהן לא תעלה על שישה חודשים.
(ד) לא מילא אדם אחר הוראה לטיפול מרפאתי כאמור בסעיף זה, רשאי הפסיכיאטר המחוזי לתת הוראת אשפוז.
12. ערר על הוראת אשפוז או טיפול מרפאתי
(א) על הוראת אשפוז או על הוראה לטיפול מרפאתי וכן על סירוב לתת הוראת אשפוז, רשאי כל אדם להגיש ערר לוועדה הפסיכיאטרית.
(ב) הוועדה הפסיכיאטרית תדון בערר על הוראת אשפוז לא יאוחר מחמישה ימים מהגשתו ובערר על הוראה לטיפול מרפאתי - לא יאוחר מעשרה ימים מהגשתו.
(ג) הוועדה הפסיכיאטרית רשאית לאשר את ההחלטה נשוא הערר, לבטלה או לשנותה כפי שתמצא לנכון.
13. דחיית ביצועה של הוראה לאשפוז כפוי לא דחוף
הוראת אשפוז לפי סעיף 9(ב) תבוצע בתום 24 שעות ממתן ההוראה, ואם הוגש ערר בתוך זמן זה - יידחה ביצוע ההוראה עד קבלת החלטת הוועדה הפסיכיאטרית בערר.
14. ביצוע הוראה לבדיקה, לאשפוז או לטיפול מרפאתי
פסיכיאטר מחוזי שהורה על בדיקה פסיכיאטרית לפי סעיפים 6 או 7 או על אשפוז לפי סעיף 9 או על טיפול מרפאתי לפי סעיף 11 רשאי:
(1) למנות את מבצע ההוראה;
(2) להורות כי מבצע ההוראה יהיה זכאי לקבל בעת הצורך סיוע מהמשטרה;
(3) להסמיך את מבצע ההוראה וכן את השוטר המסייע להיכנס לבית החולה או לכל בית-חולים או לחצרים אחרים המפורטים בהוראה, כדי לבצעה, ולהשתמש בכוח סביר הן לצורך הכניסה לחצרים והן לצורך ביצוע ההוראה;
(4) לקבוע את בית-החולים שבו יאושפז החולה או את המרפאה שבה יקבל טיפול, או את מקום ביצוע הבדיקה ואת הפסיכיאטר הבודק;
(5) לקבוע את תנאי האשפוז, הטיפול במרפאה או הבדיקה.
15. אשפוז או טיפול מרפאתי של נאשם על-פי צו בית-משפט (תיקונים: התשס"ח, התשע"ה)
(א) הועמד נאשם לדין פלילי ובית-המשפט סבור, אם על-פי ראיות שהובאו לפניו מטעם אחד מבעלי הדין ואם על-פי ראיות שהובאו לפניו ביזמתו הוא, כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין מחמת היותו חולה, רשאי בית-המשפט לצוות שהנאשם יאושפז בבית-חולים או יקבל טיפול מרפאתי; החליט בית-המשפט לברר את אשמתו של הנאשם לפי סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי"), יהיה הצו שניתן כאמור בר-תוקף עד תום הבירור, ומשתם או נפסק הבירור והנאשם לא זוכה - יחליט בית-המשפט בשאלת האשפוז או הטיפול המרפאתי.
(א1) לא ייתן בית-משפט צו לפי סעיף-קטן (א) אלא-אם-כן נוכח כי יש ראיות לכאורה כי הנאשם עשה את מעשה העבירה שבו הואשם בכתב האישום או שעשה מעשה עבירה אחר המבוסס על אותן עובדות או על עובדות דומות לעובדות שבכתב האישום.
(ב) הועמד נאשם לדין פלילי ובית-המשפט מצא כי הוא עשה את מעשה העבירה שבו הואשם, אולם החליט, אם על-פי ראיות שהובאו לפניו מטעם אחד מבעלי הדין ואם על-פי ראיות שהובאו לפניו ביזמתו הוא, שהנאשם היה חולה בשעת מעשה ולפיכך אין הוא בר-עונשין, ושהוא עדיין חולה, יצווה בית-המשפט שהנאשם יאושפז או יקבל טיפול מרפאתי.
(ג) לא יתן בית-משפט צו לפי סעיפים-קטנים (א) או (ב) אלא לאחר קבלת חוות-דעת פסיכיאטרית, ולצורך כך יצווה כי הנאשם יובא לבדיקה פסיכיאטרית ואם הוא קטין - לבדיקה כאמור בידי פסיכאטר מומחה לילדים ולנוער; הודיע הפסיכיאטר המחוזי לבית-המשפט כי לא ניתן לערוך את הבדיקה הפסיכיאטרית אלא בתנאי אשפוז, רשאי בית-המשפט לצוות על אשפוזו של הנאשם לשם עריכת בדיקה והסתכלות, לתקופה שיקבע בצו.
(ד) בית-המשפט לא יתן צו לטיפול מרפאתי אלא-אם-כן סבר שאין בכך כדי לסכן את שלום הציבור או את שלום הנאשם.
(ד1) (1) בית-משפט לא יקבע בצו לפי סעיפים-קטנים (א) או (ב) את תקופת האשפוז או הטיפול המרפאתי, ואולם יורה בצו על תקופת האשפוז או הטיפול המרפאתי המרבית לפי הוראות פסקאות (2) ו- (3) (להלן: "תקופת האשפוז או הטיפול המרבית").
(2) תקופת האשפוז או הטיפול המרבית לא תעלה על תקופת המאסר המרבית; לעניין זה, "תקופת המאסר המרבית":
(א) תקופת המאסר הקבועה בחוק לעבירה כאמור בסעיף-קטן (א1) או (ב), לפי העניין;
(ב) היו כמה עבירות כאמור בפסקת-משנה (א) - תקופת המאסר הארוכה ביותר מבין תקופות המאסר הקבועות בחוק לאותן עבירות;
(ג) היתה עבירה כאמור בפסקאות-משנה (א) או (ב), עבירה שדינה מאסר עולם חובה - 25 שנים.
(3) תקופת האשפוז או הטיפול המרבית תימנה מתחילת האשפוז או מתחילת הטיפול המרפאתי על-פי צו בית-משפט, לפי העניין; בית-המשפט רשאי לקבוע כי תקופות אשפוז לפי סעיף 16 יובאו במניין התקופה האמורה.
(ד2) צו כאמור בסעיפים-קטנים (א) או (ב) ייערך בהתאם לנוסח שבתוספת, ויצוינו בו, בין השאר, תקופת האשפוז או הטיפול המרבית והוראות סעיף 15א(ב) בדבר בחינת עניינו של הנאשם לקראת סיום התקופה האמורה.
(ה) לא מילא הנאשם אחר צו בית-המשפט בעניין טיפול מרפאתי, או חל שינוי לרעה במצבו הנפשי ונתמלאו בו התנאים למתן הוראת אשפוז לפי סעיף 9, יורה הפסיכיאטר המחוזי על אשפוזו; דין הוראת אשפוז לפי סעיף-קטן זה כדין צו בית-משפט, לכל דבר ועניין.
(ו) לעניין ערעור, דינו של צו לפי סעיפים-קטנים (א) או (ב) כדין הרשעה.
(ז) הפסיכיאטר המחוזי יקבע באיזה בית-חולים או מרפאה יבוצעו צו או הוראת אשפוז לפי סעיף זה.
15א. בחינת עניינו של נאשם לקראת סיום תקופת האשפוז או הטיפול המרבית (תיקון התשע"ה)
(א) שבועיים לפני תום תקופת האשפוז או הטיפול המרבית של נאשם, אם הנאשם לא שוחרר קודם לכן, ידווח מנהל או מנהל מרפאה, לפי העניין, לפסיכיאטר המחוזי ולשאר הגורמים המנויים בסעיף 28(ד)(1), על כך שהתקופה האמורה עומדת להסתיים.
(ב) עם קבלת הדיווח כאמור בסעיף-קטן (א), ישקול הפסיכיאטר המחוזי אם יש מקום לתת לגבי הנאשם הוראה לבדיקה כפויה, הוראה לאשפוז כפוי או הוראה לטיפול מרפאתי כפוי, לפי סעיפים 6, 7, 9 או 11.
(ג) עם תום תקופת האשפוז או הטיפול המרבית ישוחרר המטופל מהאשפוז או הטיפול שנקבע על-פי צו של בית-משפט לפי סעיף 15.
16. אשפוז עצור (תיקון התשס"ח)
(א) ציווה בית-משפט על מעצרו של אדם, והוא סבור, אם על-פי ראיות שהובאו לפניו מטעם העצור או מטעם תובע כמשמעותו בסעיף 12 לחוק סדר הדין הפלילי (להלן: "תובע"), ואם על-פי ראיות שהובאו לפניו ביזמתו הוא, כי העצור חולה וכי מצבו מצריך אשפוז, רשאי בית-המשפט לצוות שהמעצר יהיה בבית-חולים שיקבע הפסיכיאטר המחוזי או באגף פסיכיאטרי של בית סוהר, ובלבד שאם העצור נמצא בחקירה, יבטיח בית-החולים את התנאים הדרושים לביצוע החקירה.
(ב) לא יתן בית-משפט צו לפי סעיף-קטן (א) אלא לאחר שקיבל חוות-דעת פסיכיאטרית, ולצורך כך יצווה כי העצור יובא לבדיקה פסיכיאטרית ואם הוא קטין - לבדיקה כאמור בידי פסיכאטר מומחה לילדים ולנוער; הודיע הפסיכיאטר המחוזי לבית-משפט כי לא ניתן לערוך את הבדיקה הפסיכיאטרית אלא בתנאי אשפוז, רשאי בית-המשפט לצוות על אשפוזו של העצור לשם עריכת בדיקה והסתכלות בבית-חולים שיקבע הפסיכיאטר המחוזי או באגף הפסיכיאטרי של בית סוהר, ובלבד שמשך האשפוז לא יעלה על תקופת תקפו של צו המעצר.
(ג) ניתן צו לפי סעיף זה, יראו את העצור בעת שהוא נתון באשפוז או בבדיקה כנמצא במשמורת כדין, ויחולו עליו הוראות סעיפים 18 ו-19 לפקודת בתי-הסוהר (נוסח חדש), התשל"ב-1971, בשינויים המחוייבים.
17. בדיקת חשוד (תיקון התשס"ח)
התעורר חשש כי אדם שיש לכאורה ראיות המחשידות אותו בביצוע עבירה אך טרם הוגש נגדו כתב אישום, הוא חולה, רשאי בית-המשפט, לפי בקשתו של תובע או של החשוד ואף ביזמתו הוא, לצוות כי החשוד ייבדק בדיקה פסיכיאטרית ואם הוא קטין - בדיקה כאמור בידי פסיכאטר מומחה לילדים ולנוער, שלא בתנאי אשפוז, כדי לקבוע אם הוא חולה ואם הוא מסוגל לעמוד לדין.
18. ייצוגו של החולה ונוכחותו
צו לפי סעיפים 15 עד 17 לא ינתן אלא בנוכחות סניגורו של החולה, ואם אין לו, ימנה לו בית-המשפט סניגור; בית-המשפט רשאי לתת צו כאמור שלא בנוכחות החולה אם שוכנע, על יסוד חוות-דעת של פסיכיאטר מחוזי או של פסיכיאטר אחר שמינה הפסיכיאטר המחוזי, שאי-אפשר לקיים את הדיון בנוכחות החולה או שנוכחותו תזיק לבריאותו הנפשית.
19. עיון חוזר וערר
על צו לפי סעיף 16(א) ניתן להגיש בקשה לעיון חוזר, וכן ניתן לערור עליו ועל צווים לפי סעיפים 15(ג), 16(ב) ו- 17, הכל כאמור בסעיפים 37 עד 39 לחוק סדר הדין הפלילי, בשינויים המחוייבים; הוגשה בקשה לעיון חוזר או הוגש ערר, רשאי בית-המשפט לצוות על עיכוב ביצוע הצו.
20. אסמכתא וחובת ביצוע
(א) צו בית-המשפט לאשפוז, לטיפול מרפאתי או לבדיקה פסיכיאטרית, ישמש אסמכתא למשטרה להביא את האדם למקום שהורה עליו הפסיכיאטר המחוזי; נמצא האדם במשמורת בבית סוהר, יובא למקום האמור בידי סוהר.
(ב) קביעתו של פסיכיאטר מחוזי לפי סעיפים 15 ו- 16 תחייב את בית-החולים או את המרפאה שקבע, לפי העניין, לקבל את החולה לאשפוז, לטיפול מרפאתי או לבדיקה לצורך ביצוע צו בית-המשפט.
21. העמדה לדין לאחר שחרור (תיקון התשע"ה)
אושפז נאשם על-פי צו של בית-משפט לפי סעיף 15(א) (או נמצא בטיפול מרפאתי על-פי צו של בית-משפט לפי סעיף 15(א) או על-פי החלטת ועדה פסיכיאטרית לפי סעיף 28(ב)) והוא שוחרר לאחר מכן לפי סעיף 28(ד), רשאי היועץ המשפטי לממשלה להורות כי הנאשם יועמד לדין על העבירה שבה הואשם.
21א. העמדה לדין לפני שחרור מטיפול מרפאתי (תיקון התשע"ה)
(א) מצא היועץ המשפטי לממשלה כי אף שנאשם נמצא בטיפול מרפאתי על-פי צו של בית-משפט לפי סעיף 15(א) או על-פי החלטת ועדה פסיכיאטרית לפי סעיף 28(ב), יש יסוד סביר להניח כי הוא מסוגל לעמוד לדין, וכי קיים עניין לציבור בהעמדתו לדין, רשאי היועץ המשפטי לממשלה לפנות לבית-המשפט בבקשה לעיון חוזר בהחלטה כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין מחמת היותו חולה.
(ב) לא יקבע בית-המשפט כי נאשם כאמור בסעיף-קטן (א) מסוגל לעמוד לדין, אלא לאחר קבלת חוות-דעת פסיכיאטרית, ויחולו לעניין זה הוראות סעיף 15(ג), לפי העניין.
(ג) על החלטה של בית-משפט לפי סעיף-קטן (א) ניתן לערור לבית-משפט שלערעור ויחולו הוראות סעיף 15(ו).
(ד) הועמד נאשם לדין לפי סעיף זה, ישוחרר מהטיפול המרפאתי; על נאשם ששוחרר כאמור והוגשה לגביו בקשה לפי חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: "חוק המעצרים") יחולו הוראות סעיף 48(א)(7א) לחוק האמור.
22. מינוי ראש שירותי בריאות הנפש ותפקידיו
(א) השר ימנה פסיכיאטר בשירות המדינה להיות ראש שירותי בריאות הנפש.
(ב) תפקידיו של ראש שירותי בריאות הנפש הם:
(1) לתכנן ולנהל את שירותי בריאות הנפש וכן לתאם בין כל המוסדות לבריאות הנפש;
(2) לפקח על בתי-חולים ומרפאות;
(3) לפקח מבחינה מינהלית על הפסיכיאטרים המחוזיים לעניין ביצוע תפקידיהם לפי חוק זה;
(4) להסדיר נהלים בדבר עריכת רשומות פסיכיאטריות ולפקח על ההסדרים שנקבעו לשמירת סודיותם;
(5) להסדיר נהלים בדבר העברת מידע רפואי שמותר או שחובה לגלותו לפי חוק.
23. סמכויות לקבלת מידע
(א) ראש שירותי בריאות הנפש או מי שהוא הסמיך לכך בכתב מבין עובדי משרד הבריאות, רשאים לדרוש מידע לגבי חולה מכל עובד של בית-חולים או של מרפאה, להיכנס למקום כאמור, לבדוק בו חולים ולערוך בו כל חקירה שימצא לנכון.
(ב) פסיכיאטר מחוזי רשאי, לשם ביצוע תפקידיו, להיכנס לכל בית-חולים או מרפאה שבמחוזו, וכן רשאי הוא לדרוש מידע מכל אדם ולערוך כל חקירה או בירור הדרושים לביצוע הוראות חוק זה או הוראות לפיו.
(ג) אדם, שראש שירותי בריאות הנפש או שפסיכיאטר מחוזי פנה אליו לפי סעיף זה, חייב לספק לו כל מידע שנדרש ממנו.
23א. דיווח של ראש שירותי בריאות הנפש (תיקון התשס"ב)
ראש שירותי בריאות הנפש ידווח לוועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, לא יאוחר מ- 1 באפריל בכל שנה, על הטיפול בנפגעי שואה במערכת בריאות הנפש בשנה שקדמה להגשת הדוח; הדיווח יכלול, בין השאר, את מספר ניצולי השואה ששהו בבתי-החולים, את מספר ניצולי השואה שהשתחררו מבתי-החולים לרבות כאלה שעברו לדיור במסגרת שיקום נכי נפש בקהילה לפי חוק שיקום נכי נפש בקהילה, התש"ס-2000, ומספר ניצולי השואה המאושפזים שנפטרו; כן יכלול הדיווח פירוט בדבר מספר הניצולים המאושפזים שיש להם אפוטרופוס, ואם לא מונה להם אפוטרופוס, את הנימוקים לכך.
24. ועדה פסיכיאטרית מחוזית
(א) השר ימנה חברים לוועדות פסיכיאטריות מחוזיות מתוך רשימות כמפורט להלן:
(1) רשימת משפטנים הכשירים להתמנות שופטי בית-משפט שלום, שערך שר המשפטים (להלן: "רשימת המשפטנים");
(2) רשימת פסיכיאטרים בשירות המדינה, שערך השר, ושאינה כוללת פסיכיאטרים מחוזיים וסגניהם;
(3) רשימת פסיכיאטרים שאינם בשירות המדינה, שהגישה ההסתדרות הרפואית בישראל.
(ב) מתוך רשימת המשפטנים ימנה השר בכל מחוז יושב-ראש תורן וממלא מקומו; יושב-ראש תורן יקבע את המותבים של הוועדות באותו מחוז ואת העניינים שבהם יטפלו.
(ג) ועדה פסיכיאטרית תדון במותב של שלושה שיתמנו אחד מתוך כל אחת מן הרשימות המפורטות בסעיף-קטן (א); יושב-ראש המותב יהיה החבר שנתמנה מתוך רשימת המשפטנים.
(ד) ראש שירותי בריאות הנפש יהיה אחראי על הפעלת הוועדות ויקיים מעקב סדיר בנוגע לעניינים שבטיפולן.
24א. ועדה פסיכיאטרית מחוזית לילדים ולנוער (תיקון התשנ"ה)
(א) השר ימנה חברים לוועדות פסיכיאטריות מחוזיות לילדים ולנוער מתוך רשימות כמפורט להלן:
(1) רשימת משפטנים הכשירים לשמש שופטי בית-משפט שלום שערך שר המשפטים;
(2) רשימת רופאים בעלי תואר מומחה בפסיכיאטריה של הילד והמתבגר;
(3) רשימת פסיכולוגים בעלי תואר מומחה בפסיכולוגיה קלינית בעלי ניסיון מקצועי בטיפול בילדים ובנוער, שערכה מועצת הפסיכולוגים כמשמעותה בסעיף 47 לחוק הפסיכולוגים, התשל"ז-1977 (בסעיף זה: "המועצה");
(4) רשימת פסיכולוגים בעלי תואר מומחה בפסיכולוגיה חינוכית בעלי ניסיון מקצועי, שערכה המועצה;
(5) רשימת עובדים סוציאליים בעלי ניסיון מקצועי בתחום ילדים ונוער, שערך שר העבודה והרווחה.
(ב) ועדה פסיכיאטרית לילדים ולנוער תדון במותב של חמישה שיתמנו אחד מתוך כל אחת מן הרשימות המפורטות בסעיף-קטן (א); יושב-ראש המותב יהיה החבר שנתמנה מתוך רשימת המשפטנים.
(ג) לא יתמנה חבר למותב העומד לדון בעניין אשפוזו של קטין בבית-החולים שבו מועסק אותו חבר.
(ד) הוראות סעיף 24(ב) ו- (ד) יחולו על ועדות פסיכיאטריות מחוזיות לילדים ולנוער בשינויים המחוייבים.
(ה) הוראות חוק זה, ככל שהן מתייחסות לוועדה פסיכיאטרית, יחולו, בשינויים המחוייבים, גם על ועדה פסיכיאטרית מחוזית לילדים ולנוער, אלא-אם-כן נקבע במפורש אחרת.
25. סמכויות ועדה פסיכיאטרית
על ועדה פסיכיאטרית יחולו הוראות סעיפים 8 עד 11 ו- 27(ב) לחוק ועדות חקירה, התשכ"ט-1968, בשינויים המחוייבים.
26. נוכחות בדיון והשמעת טענות
(א) הובא עניינו של חולה בפני הוועדה הפסיכיאטרית, תבדוק הוועדה את החולה; נבצר מן הוועדה לבדוק את החולה, רשאית היא לדחות את הדיון למועד אחר שתקבע ושלא יעלה על שבעה ימים, ולהאריך את תקופת האשפוז עד למועד הדיון.
(ב) מצאה הוועדה שיש צורך לבדוק את החולה בדיקה גופנית, תיערך הבדיקה בידי שני החברים הפסיכיאטרים או בידי אחד מהם בלבד, ויושב-ראש הוועדה לא יהיה נוכח בה; דין בדיקה כאמור כדין בדיקת הוועדה כולה.
(ג) הוועדה תאפשר לחולה, לקרובו ולבאי כוחם, אם יש להם בא-כוח, ובדיון בערר, גם לעורר ולבא-כוחו ולפסיכיאטר המחוזי, להשמיע את טענותיהם בפניה; הוועדה רשאית לאפשר גם לאנשים נוספים, אם לדעתה הם נוגעים לעניין, להשמיע את טענותיהם בפניה.
(ד) הדיון ייערך בדלתיים סגורות ויהיו נוכחים בו החולה ובא-כוחו, אם יש לו בא-כוח; הוועדה רשאית להרשות את נוכחותם של אנשים נוספים, אם לדעתה הם נוגעים לעניין ונוכחותם דרושה לצורך הדיון.
(ה) סברה הוועדה כי נוכחותו של החולה בדיון, כולו או חלקו, עלולה לפגוע בשלומו הגופני או הנפשי, רשאית הוועדה, מנימוקים שיירשמו, לדון באותו חלק של הדיון שלא בנוכחותו.
27. סדר הדיון בוועדה
הוועדה הפסיכיאטרית תקבע את סדר הדיון בפניה במידה שלא נקבע בתקנות.
28. דיון תקופתי בעניין חולה שאושפז או נמצא בטיפול מרפאתי על-פי צו (תיקון התשע"ה)
(א) חולה המאושפז על-פי צו בית-משפט או הנמצא בטיפול מרפאתי על-פי צו כאמור, תדון הוועדה הפסיכיאטרית בעניינו לפחות אחת לשישה חודשים, וכן רשאית היא לדון בעניינו בכל עת אם ביקש זאת החולה או המנהל.
(ב) בדיון כאמור בסעיף-קטן (א) מוסמכת הוועדה לאשר לחולה חופשות, בתוך תקופת הצו, בתנאים שתקבע או לשחררו ללא תנאי או להורות שיקבל טיפול מרפאתי; דינה של החלטת הוועדה להורות על קבלת טיפול מרפאתי, כדין צו בית-משפט לטיפול מרפאתי.
(ב1) הוועדה תחליט על שחרורו של חולה אם מצאה כי אין עוד הצדקה להמשך אשפוזו נוכח מצבו הנפשי ונוכח מידת המסוכנות הנשקפת ממנו, בשים-לב למצבו הנפשי.
(ב2) בדיון לפי סעיף זה תשקול הוועדה בין השאר את השיקולים האלה: סיכויי שיקומו של החולה והתנאים לשיקום, ובכלל זה הטיפול הדרוש לשיקומו והסכות (פרוגנוזה) לגביו, נסיבות העבירה שבשלה ניתן צו האשפוז או הטיפול המרפאתי, עברו הפלילי של החולה ומשך הזמן שחלף מאז תחילת האשפוז או הטיפול המרפאתי.
(ג) החליטה הוועדה לאשר לחולה חופשות, רשאית היא להסמיך את המנהל לקבוע מועדיהן ובאילו תנאים יינתנו.
(ד) (1) החליטה הוועדה על שחרורו של החולה או שהורתה שהחולה יקבל טיפול מרפאתי, תודיע על מועד השחרור או על מתן ההוראה לקבלת טיפול מרפאתי לפסיכיאטר המחוזי, ליועץ המשפטי לממשלה, לפרקליט המחוז ולמשטרת ישראל.
(2) החליטה הוועדה על מתן חופשה לחולה, תודיע על כך לפרקליט המחוז או לראש יחידת התביעות במשטרת ישראל, שבתחומם הוגש כתב האישום ולסנגוריה הציבורית.
(3) שר המשפטים, בהסכמת שר הבריאות והשר לביטחון הפנים, יקבעו נהלים לעניין מסירת הודעות כאמור בסעיף-קטן זה.
(ה) החליטה הוועדה על מתן חופשה לחולה, רשאית היא לדחות את ביצוע ההחלטה לתקופה שלא תעלה על חמישה ימים מיום המצאת ההחלטה; החליטה הוועדה על שחרורו של חולה או שהורתה שהחולה יקבל טיפול מרפאתי, רשאית היא לדחות את ביצוע ההחלטה לתקופה שלא תעלה על עשרה ימים מיום המצאת ההחלטה, והכול בתנאי שתקופת העיכוב לא תחרוג מתקופת האשפוז או הטיפול המרבית כאמור בסעיף 15(ד1).
28א. ועדה פסיכיאטרית מיוחדת (תיקון התשע"ה)
(א) השר ימנה ועדה פסיכיאטרית מיוחדת, אחת או יותר (בחוק זה: "ועדה מיוחדת"), ואלה הם חבריה:
(1) שופט מחוזי בדימוס שימונה מתוך רשימה שערך שר המשפטים לאחר התייעצות עם נשיא בית-המשפט העליון, והוא יהיה היושב-ראש;
(2) פסיכיאטר בעל ניסיון של עשר שנים לפחות בתחום הפסיכיאטריה, שאינו הפסיכיאטר המחוזי או סגנו, מתוך רשימה שערך השר לאחר התייעצות עם ראש שירותי בריאות הנפש;
(3) קרימינולוג קליני, בעל ותק של שלוש שנים ובעל ניסיון בהערכת מסוכנות ובעבודה עם נאשמים חולי נפש, מתוך רשימה שערך השר לאחר התייעצות עם ראש שירותי בריאות הנפש.
(ב) תקופת הכהונה של חברי ועדה מיוחדת ושל יושב-ראש ועדה מיוחדת תהיה שלוש שנים, וניתן לשוב ולמנותם לתקופות כהונה נוספות, בדרך שבה התמנו.
(ג) הודעה על מינוי ועדה מיוחדת תפורסם ברשומות.
(ד) ועדה מיוחדת תהיה מוסמכת לדון, במקום הוועדה הפסיכיאטרית, בעניינו של מי שהואשם בעבירה על סעיפים 300 או 305 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, והוטל עליו צו לפי סעיף 15, ויחולו לעניין זה הוראות סעיפים 25 עד 28, 29 ו- 29א, בשינויים המחוייבים, ובשינויים כאמור בסעיפים 28ב עד 28ד.
28ב. נוכחות בדיון בוועדה מיוחדת והשמעת טענות (תיקון התשע"ה)
(א) בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה יהיה נוכח בדיון של ועדה מיוחדת וישמיע את טענותיו לפניה.
(ב) נפגע עבירה שביקש שתימסר לו הודעה על מועד הדיון בוועדה מיוחדת, כאמור בפרט 9 לתוספת הרביעית של חוק זכויות נפגעי עבירה, יהיה רשאי להביע את עמדתו בכתב לפני הוועדה, ואולם הוא לא יהיה רשאי לעיין במידע רפואי של הנאשם; לעניין זה:
"חוק זכויות נפגעי עבירה" - חוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001;
"נפגע עבירה" - כהגדרתו בסעיף 2 לחוק זכויות נפגעי עבירה.
28ג. סמכויות ועדה מיוחדת (תיקון התשע"ה)
(א) בלי לגרוע מהוראות סעיף 28, בדיון כאמור באותו סעיף מוסמכת ועדה מיוחדת לאשר לחולה חופשות, לתקופה ובתנאים שתקבע, לשחררו מאשפוז, להורות על טיפול מרפאתי, או לשחררו מטיפול מרפאתי, והכול בתנאים שתקבע.
(ב) התנאים לפי סעיף-קטן (א) (להלן: "תנאי שחרור ופיקוח"):
(1) יוטלו על החולה כדי למנוע סכנה לשלום הציבור על רקע מצבו הנפשי לרבות באמצעות הבטחת הטיפול בו, ויכול שיכללו, בין השאר, חיוב של החולה להתייצב לבדיקה פסיכיאטרית או לקבל טיפול במקום שקבעה הוועדה, או תנאים לעניין מקום מגוריו; בסעיף זה, "תנאים לעניין מקום מגורים" - לרבות הגבלה ממגורים במקום מסויים או בסמוך לו או מגורים במסגרת המתאימה לצרכיו הרפואיים בכל הנוגע למצבו הנפשי, כפי שתקבע הוועדה;
(2) יעמדו בתוקפם לתקופה שתקבע הוועדה ולא תעלה על שנה, ואולם רשאית הוועדה להאריך את התקופה האמורה לתקופות נוספות שכל אחת מהן לא תעלה על שישה חודשים, ובלבד שסך כל התקופות, לרבות תקופת האשפוז או הטיפול המרפאתי, לא יעלה על תקופת האשפוז או הטיפול המרבית כאמור בסעיף 15(ד1).
(ג) ועדה מיוחדת תאשר לחולה חופשה לפי סעיף זה, רק אם סברה כי חל שינוי יסודי, בסיסי ורציף, לאורך זמן, במצבו הנפשי של החולה, וכי יש בו - בשים-לב לתנאי השחרור והפיקוח - כדי לשלול ברמת ודאות גבוהה את מסוכנותו של הנאשם לשלום הציבור, לאנשים מסויימים או לעצמו.
(ד) לשם קבלת החלטה בדבר שחרור או מתן חופשה לפי סעיף זה, רשאית ועדה מיוחדת להורות למנהל להגיש לה חוות-דעת או תכנית לטיפול בחולה ולשיקומו, ובהחלטה לעניין מתן חופשה - גם חוות-דעת לגבי הצורך בפיקוח על החולה בתקופת היותו בחופשה ודרכי הפיקוח הנדרשות.
28ד. הפרת תנאי שחרור ופיקוח שקבעה ועדה מיוחדת (תיקון התשע"ה)
(א) הפר נאשם תנאי מתנאי השחרור והפיקוח שקבעה לגביו ועדה מיוחדת, רשאית הוועדה לשנות או לבטל את תנאי השחרור והפיקוח ואף להורות על אשפוזו של הנאשם אם היא סבורה שלא ניתן להבטיח את הטיפול בו שלא בתנאי אשפוז ושהוא עלול לסכן את זולתו; לא תקבל הוועדה החלטה כאמור, אלא לאחר שקיימה דיון שאליו יוזמנו הנאשם ובא-כוחו; לא התייצב הנאשם, רשאית הוועדה להורות על התייצבותו לדיון נוסף, ואם לא התייצב - רשאית היא לקבל החלטה בהיעדרו.
(ב) נודע לפסיכיאטר המחוזי כי נאשם הפר תנאי מתנאי השחרור והפיקוח כאמור בסעיף-קטן (א), רשאי הוא:
(1) לזמן את הנאשם לבדיקה כפויה מיוחדת מטעמו, אף אם לא התמלאו בנאשם התנאים המנויים בסעיפים 6 או 7, ולהורות על אשפוזו של הנאשם לתקופה שלא תעלה על 48 שעות, אם הדבר דרוש לצורך עריכת הבדיקה, נוכח מצבו הנפשי והסיכון הצפוי ממנו;
(2) לאשפזו לתקופה שלא תעלה על 48 שעות, לצורך הבטחת התייצבותו לפני ועדה מיוחדת.
(ג) הפסיכיאטר המחוזי ימסור לוועדה המיוחדת עדכון לגבי פעולות שנקט לפי סעיף-קטן (ב).
(ד) לעניין סעיף-קטן (ב), לא יבואו במניין השעות, שבתות ומועדי ישראל כמשמעותם בסעיף 18א(א) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח-1948.
(ה) שר המשפטים, בהסכמת השר, רשאי להתקין תקנות לעניין סעיף זה, ובכלל זה לעניין דרכי הבאת נאשם לפני ועדה מיוחדת ולעניין דרכי הדיווח לפסיכיאטר המחוזי ולוועדה על הפרה של תנאי שחרור ופיקוח.
28ה. עיון חוזר בהחלטות ועדה מיוחדת (תיקון התשע"ה)
נאשם או בא-כוחו, מנהל או בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה, רשאי לפנות לוועדה מיוחדת בבקשה לעיון חוזר בהחלטת הוועדה לפי סעיפים 28ג או 28ד, אם התגלו עובדות חדשות או שהשתנו הנסיבות; עיון חוזר יכול שיתקיים גם ביוזמתה של ועדה מיוחדת.
28ו. נאשם ברצח או בניסיון לרצח שהועמד לדין לאחר שחרור (תיקון התשע"ה)
נאשם כאמור בסעיף 28א(ד), שהועמד לדין לאחר שחרורו לפי הוראות סעיף 21, לא תהיה הוועדה המיוחדת מוסמכת עוד לדון בעניינו ותנאי שחרור ופיקוח שקבעה לגביו לא יחולו עוד, ואולם בהחלטות לפי חוק המעצרים ישקול בית-המשפט, בין השאר, גם את החלטות הוועדה המיוחדת שניתנו לגבי הנאשם, וכן חומר נוסף הנוגע לעניין.
29. ערעור על החלטת ועדה פסיכיאטרית
(א) החולה, קרובו וכן היועץ המשפטי לממשלה רשאים לערער על החלטה של ועדה פסיכיאטרית בפני בית-המשפט המחוזי, בשבתו כדן יחיד; הערעור יוגש בתוך ארבעים וחמישה ימים מהמועד שבו נמסרה לחולה או ליועץ המשפטי לממשלה, לפי העניין, הודעה על ההחלטה.
(ב) שר המשפטים יקבע בתקנות את נוהל הגשת הערעור וסדרי הדיון בו.
29א. זכות ייצוג (תיקון התשס"ד)
(א) בדיון בפני ועדה פסיכיאטרית ובדיון בערעור על החלטותיה, רשאי החולה להיות מיוצג על-ידי עורך-דין.
(ב) היה החולה מאושפז על-פי הוראת אשפוז או נמצא בטיפול מרפאתי על-פי הוראה לטיפול מרפאתי, זכאי הוא להיות מיוצג בדיון כאמור בסעיף-קטן (א) על-ידי עורך-דין שנתמנה לתת שירות משפטי לפי הוראות חוק הסיוע המשפטי, התשל"ב-1972.
(ג) היה החולה מאושפז או נמצא בטיפול מרפאתי על-פי צו בית-משפט, זכאי הוא להיות מיוצג בדיונים כאמור בסעיף-קטן (א) על-ידי סניגור ציבורי שמונה לפי הוראות חוק הסניגוריה הציבורית, התשנ"ו-1995.
(ד) הוראות סעיפים-קטנים (ב) ו- (ג) לא יחולו לעניין דיון בפני ועדה פסיכיאטרית לילדים ולנוער כאמור בסעיף 24א ודיון בערעור על החלטותיה.
(ה) המנהל או מי שהוסמך על ידו לעניין זה, יודיע לחולה ואם יש לו אפוטרופוס גם לאפוטרופסו, בסמוך למועד אשפוזו, על זכותו של החולה להיות מיוצג לפי הוראות סעיף זה; לא ניתן היה לברר את דעתו של החולה בעניין בשל מצבו הרפואי ואין לו אפוטרופוס, תימסר הודעה כאמור לאחד מקרוביו של החולה; ביקש חולה להיות מיוצג על-ידי עורך-דין לפי הוראות סעיף זה, או ביקש אפוטרופסו או קרוב של חולה שלא ניתן לברר את דעתו, כי החולה יהיה מיוצג, תינתן לחולה הזדמנות להיפגש עם עורך-הדין באופן שיאפשר ייצוג הולם של החולה.
(ו) שר המשפטים, בהתייעצות עם שר הבריאות ובאישור ועדת העבודה הרווחה והבריאות של הכנסת, יקבע הוראות לביצוע סעיף זה.
30. שחרור או חופשה בידי המנהל
(א) מנהל רשאי, לפי שיקול-דעתו, לשחרר חולה המאושפז שלא על-פי צו של בית-המשפט או לאשר לו חופשה.
(ב) מנהל אינו רשאי לשחרר חולה מאושפז שהוא אסיר, אולם רשאי המנהל, באישור נציב בתי-הסוהר, לאשר לו חופשה.
31. התנגדות לשחרור חולה
התנגד חולה או קרובו לשחרור החולה מבית-החולים לפי סעיף 30(א), אין לשחררו אלא באישור הפסיכיאטר המחוזי; על החלטת הפסיכיאטר המחוזי ניתן לערור בפני הוועדה הפסיכיאטרית.
32. העברת חולה
(א) אין להעביר חולה מבית-חולים אחד למשנהו אלא בהסכמתו ובהסכמתם של המנהלים הנוגעים לעניין; באין הסכמה כאמור יכריע בדבר הפסיכיאטר המחוזי של המחוז שבו נמצא בית-החולים שאליו מבקשים להעביר את החולה, על החלטתו של הפסיכיאטר המחוזי ניתן לערור בפני הוועדה הפסיכיאטרית באותו מחוז.
(ב) על-אף האמור בסעיף-קטן (א), רשאי ראש שירותי בריאות הנפש, בנסיבות מיוחדות ובהתחשב בצרכי האשפוז, להורות על העברת חולה מבית-חולים אחד למשנהו.
33. החזרת חולה לבית-חולים
עזב חולה את בית-החולים ללא רשות, לא חזר אליו מחופשה או נעדר ממנו מסיבה אחרת:
(1) אם אושפז לפי צו של בית-משפט או אם הוא אסיר, יודיע על כך המנהל למשטרת ישראל, אשר תדאג להחזרתו לבית-החולים;
(2) אם אושפז לפי הוראת אשפוז, יודיע על כך המנהל לפסיכיאטר המחוזי; החליט הפסיכיאטר המחוזי על החזרתו לבית-החולים, רשאי הוא להשתמש בסמכויות הנתונות לו בסעיף 14.
34. אמצעי כפיה
(א) בסעיף זה, "אמצעי כפיה" - בידוד או קשירה.
(ב) שימוש באמצעי כפיה לגבי חולה מאושפז ייעשה רק במידה הדרושה לצורך הטיפול הרפואי בו או כדי למנוע סכנה לעצמו או לזולתו.
(ג) הוראה בדבר שימוש באמצעי כפיה תינתן בכתב בידי רופא לזמן מוגבל; במקרה חירום ובהיעדר רופא רשאית אחות לתת הוראה כאמור.
(ד) השר יקבע בתקנות הוראות בדבר דרכי השימוש באמצעי כפיה, לרבות בדבר רישום בפנקס מיוחד ודרכי ניהולו.
35. זכויות החולה
(א) לא תישלל זכות מזכויותיו של חולה ולא תוגבל בדרך כלשהי, אלא על-פי חוק.
(ב) המטרה העיקרית של אשפוז חולה בבית-חולים הינה קבלת טיפול רפואי ואין לאשפז אדם בבית-חולים לשם הגנה על הציבור או עליו בלבד, אלא לפי הוראות חוק זה.
(ג) חולה המאושפז בבית-חולים זכאי לקבל טיפול בהתאם למצבו הרפואי, הן הנפשי והן הגופני, בהתאם לתנאים ולהסדרים הנהוגים במערכת הבריאות בישראל.
(ד) חולה המאושפז בבית-חולים רשאי:
(1) לשלוח ולקבל מכתבים סגורים ודברי דואר אחרים;
(2) לקבל אורחים בזמנים ובתנאים שקבע המנהל;
(3) לקיים קשר עם אנשים מחוץ לבית-החולים;
(4) להחזיק חפצים אישיים במידה סבירה וללבוש את בגדיו האישיים, הכל בתנאים שקבע המנהל.
(ה) מנהל רשאי להגביל זכויותיו של חולה לפי סעיף זה במידה שהדבר דרוש מטעמים רפואיים, ובלבד שלא תוגבל זכותו של החולה לשלוח מכתבים סגורים לעורך-דינו, לאפוטרופסו, לפסיכיאטר המחוזי, לוועדה הפסיכיאטרית המחוזית וליועץ המשפטי לממשלה, או לקיים קשר אחר איתם.
(ו) חולה המתקבל לאשפוז יקבל טופס המפרט את זכויותיו וחובותיו וכן הסבר בעל-פה על תוכנו מהרופא המקבל; לא היה החולה מסוגל להבין את תוכן הטופס מפאת מצבו הרפואי יצויין הדבר בכתב בתיקו הרפואי, ותוכנו של הטופס יוסבר לו מיד לכשיאפשר זאת מצבו הרפואי.
(ז) עותק מטופס זכויות החולה וחובותיו יוצג בכל מחלקה פסיכיאטרית במקום בולט.
(ח) חולה המאושפז מרצונו לא יקבל טיפול רפואי, למעט טיפול חירום, אלא בהסכמתו; סירב חולה המאושפז כאמור לקבל טיפול רפואי כפי שקבע לו המנהל, רשאי המנהל לשחררו.
(ט) חולה שאושפז אשפוז כפוי או שניתנה לגביו הוראה לטיפול מרפאתי, יינתן לו טיפול לפי מצבו הרפואי אף למרות התנגדותו; טיפולים מיוחדים שיפורטו בתקנות יינתנו רק בהתאם להוראות שייקבעו בהן.
(י) חולה ישותף במידת האפשר בתכנית הטיפול בו.
(יא) חולה זכאי לקבל מידע רפואי בקשר למצבו; המידע יימסר לו לפי שיקול-דעתו של הרופא.
36. תעסוקה לחולה
השר רשאי לקבוע בתקנות הוראות בדבר העסקתו של חולה בעיסוקים הקשורים בתכנית ריפוי בעיסוק או בתכנית שיקום; אין בהעסקתו של חולה כאמור משום יצירת קשר של עובד ומעביד בין החולה לבין המעסיק.
37. נכסי החולה
אין באשפוזו של חולה כדי לפגוע בזכותו להמשיך ולנהל את נכסיו, אלא-אם-כן קבע המנהל בכתב שאין החולה מסוגל לדאוג לענייניו; על קביעתו של המנהל רשאי החולה לערור בפני הוועדה הפסיכיאטרית.
38. דיווח של הפסיכיאטר המחוזי
הפסיכיאטר המחוזי יודיע ליועץ המשפטי לממשלה וליושב-ראש התורן של הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית, על מתן הוראת אשפוז והוראה לטיפול מרפאתי, וכן על הוצאת צו אשפוז וצו לטיפול מרפאתי.
39. דיווח של מנהל ומנהל מרפאה
(א) מנהל יודיע לראש שירותי בריאות הנפש על קבלתו של חולה לבית-החולים; בהודעה כאמור יצויין, בין-היתר, אם החולה אינו יכול לדאוג לענייניו ואם יש לו אפוטרופוס; כמו-כן יודיע המנהל כאמור על שחרורו של החולה מבית-החולים, על העברתו לבית-חולים אחר או על פטירתו.
(ב) מנהל מרפאה יודיע לראש שירותי בריאות הנפש על קבלתו של חולה לטיפול מרפאתי כפוי, על שחרורו או על פטירתו.
40. פעולה דחופה של האופוטרופוס הכללי
(א) קיבל ראש שירותי בריאות הנפש מידע לגבי חולה אשר אינו מסוגל לנהל את ענייניו ואין לו אפוטרופוס, כי יש צורך לעשות לגבי נכסיו פעולה משפטית שאינה סובלת דיחוי, יודיע על כך לאפוטרופוס הכללי וכן יודיע לו כל אימת שחדל הצורך לעשות פעולה משפטית כאמור.
(ב) קיבל האפוטרופוס הכללי הודעה כאמור בסעיף-קטן (א) רישה, רשאי הוא, אם ראה צורך בכך, לעשות לגבי נכסי החולה כל פעולה משפטית שאינה סובלת דיחוי, כולל כינוס נכסים ומילוי התחייבויות כספיות והוראות סעיף 72 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962, יחולו, בשינויים המחוייבים, לעניין שמיעת דעתם של קרובי החולה.
(ג) תפקידו של האפוטרופוס הכללי יסתיים באחת מאלה:
(1) משקיבל הודעה לפי סעיף-קטן (א) סיפה;
(2) משנתמנה לחולה אפוטרופוס;
(3) משקבע בית-המשפט שאין עוד צורך במילוי תפקידו של האפוטרופוס הכללי; הוראות סעיף 63 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ה-1962, יחולו בשינויים המחוייבים לפי העניין, על סיום תפקידו של האפוטרופוס הכללי;
(4) משנפטר החולה.
41. (בוטל).
42. סודיות (תיקון התשע"ה)
(א) מי שהגיעה אליו ידיעה לגבי אדם תוך כדי ביצוע חוק זה או בקשר לביצועו, חייב לשמרה בסוד ולא לגלותה אלא באחת מנסיבות אלה:
(1) האדם שעליו המידע הסכים במודע ובכתב לגילויו, וכל עוד לא ביטל בכתב את הסכמתו האמורה;
(2) גילוי המידע דרוש, לדעתו של הרופא המטפל, לשם טיפול באותו אדם או לשם ביצוע חוק זה והתקנות לפיו;
(3) קיימת חובה או רשות בחוק לגלות את המידע;
(4) הוא הורשה לכך בידי בית-משפט;
(5) הוא נדרש לגלות את הידיעה, במסגרת ניהול חקירה, למי שמוסמך לנהל חקירה על ביצוע עבירות, או לגלות את הידיעה, לצורך מניעת עבירות, לקצין משטרה בדרגת סגן ניצב ומעלה או למי ששר המשפטים הסמיכו לקבל מידע לפי סעיף זה; גילוי ידיעה כאמור בפסקה זו טעון הסכמתו של ראש שירותי בריאות הנפש או מי שהוא הסמיך לכך, או הסכמתו של מנהל או פסיכיאטר מחוזי, הכל לפי העניין.
(א1) על-אף האמור בסעיף-קטן (א), רשאי בית-משפט, אם סבר שהדבר נדרש לשם הגנה על שלום הציבור או על שלומו של נאשם או עצור או אם מצא הצדקה לכך בנסיבות העניין, להתיר פרסום פרטים מזהים של נאשם או עצור שברח ממסגרת אשפוז שבה הוא נמצא על-פי צו אשפוז או צו אשפוז לצורך בדיקה והסתכלות שניתן לפי סעיפים 15 או 16, לרבות בריחה במהלך תקופת חופשה שניתנה לו לפי סעיפים 28 או 28ג; היה הנאשם או העצור מיוצג על-ידי סניגור, תימסר הודעה על בקשה שהוגשה לבית-המשפט בעניין כאמור לסניגורו, ככל הניתן בנסיבות העניין.
(ב) אין סעיף זה בא לאסור על רופא למסור מידע על מצבו של חולה לחולה, לאפוטרופסו או לקרובו, לפי שיקול-דעת הרופא.
43. מסירת מידע לצרכי מחקר
על-אף האמור בסעיף 42, מותר למסור מידע לצרכי מחקר או תכנון שירותים רפואיים, על-פי כללים שיקבע השר בתקנות, באישור ועדת העבודה והרווחה של הכנסת; מי שהגיע לידיו מידע כאמור לא יפרסם בכל דרך שהיא פרטים שיש בהם כדי לזהות חולה.
44. עבירות ועונשין
(א) רופא הנותן תעודה בדבר היותו של אדם חולה כשהוא יודע שאינו חולה, או כשלא עשה את הדרוש כדי להיווכח אם הוא חולה או לא, דינו - מאסר חמש שנים.
(ב) מי שגרם ביודעין לאשפוזו של אדם בבית-חולים ללא צורך או שלא כדין, דינו - מאסר חמש שנים.
(ג) המשתמש בבית-חולים או במרפאה כלפי חולה באמצעי כפיה שלא על-פי הוראות חוק זה, דינו - מאסר שלוש שנים.
(ד) מי שעשה מעשה או נמנע מעשות מעשה כדי לשלול מאדם זכות הניתנת לו לפי חוק זה או כדי להכביד על מימושה, וכן העובר עבירה על הוראות חוק זה שאין עונש אחר בצדה, דינו - מאסר שנה.
45. חולה שנעצר לפי חוק השיפוט הצבאי, או שהועמד לדין בבית-דין צבאי (תיקון התשע"ה)
הוראות חוק זה יחולו, בשינויים המחוייבים, על חולה שנעצר לפי חוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955, או שהועמד לדין לפני בית-דין צבאי או שהואשם בהליך של חקירה מוקדמת לפי אותו חוק, וכל מקום בחוק זה שבו מדובר בבית-משפט - לרבות בית-דין צבאי או שופט חוקר במשמע; לעניין זה יראו:
(1) בסעיף 19 - כאילו מדובר בערעור לפי סעיף 240(ד) לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955;
(2) בסעיפים 21, 21א(א), 28ב(א) ו- 28ה - כאילו במקום "היועץ המשפטי לממשלה" נאמר "הפרקליט הצבאי הראשי";
(3) בסעיף 28(ד) - כאילו במקום "לפרקליט המחוז" נאמר "לפרקליט הצבאי הראשי", במקום "הציבורית" נאמר "הצבאית" ובמקום "השר לביטחון הפנים" נאמר "שר הביטחון";
(4) בסעיף 35(ה) - כאילו אחרי "לוועדה הפסיכיאטרית המחוזית" נאמר "לפרקליט הצבאי הראשי";
(5) בסע"ף 38 - כאילו אחרי "ליועץ המשפטי לממשלה" נאמר "לפרקליט הצבאי הראשי";
(6) בתוספת לחוק - כאילו במקום "פרקליט מחוז" נאמר "הפרקליט הצבאי הראשי".
46. ביצוע ותקנות
השר ממונה על ביצוע חוק זה והוא רשאי להתקין תקנות בכל הנוגע לביצועו, לרבות בדבר הגשת דינים וחשבונות על הטיפול בחולים בבתי-חולים ובמרפאות, קביעת טפסים ונוסחם ואופן הדיווח ופרטיו לפי סעיפים 38 עד 40.
47. ביטול
חוק לטיפול בחולי נפש, התשט"ו-1955 - בטל.
48. תיקון פקודת בתי-הסוהר
(החלפת סעיף 15 לפקודת בתי-הסוהר (נוסח חדש), התשל"ב-1971, הסעיף שולב בפקודה):
49. תחילה
תחילתו של חוק זה תשעים ימים מיום פרסומו.
50. פרסום
חוק זה יפורסם תוך 30 ימים מיום קבלתו.
התוספת לא הוכנסה למהדורה זו

2. פרשנות החוק
על פרשנות לחוק טיפול בחולי נפש נאמר ב- ת"א (חי') 57211-05-15 {המבקש-התובע נ' בית-החולים מזרע}, תק-מח 2015(3), 4717 (06.07.2015)}:
"יישום כללי הפרשנות, כפי שאלה נקבעו בדין ובפסיקה, מחייב, כי לשון החוק היא שתהווה עבורנו את נקודת הפתיחה בבואנו לעמוד על פרשנותו. כן נקבע, כי אין ליתן לחוק משמעות שהלשון אינה יכולה לסבול אלא משמעות שהלשון יכולה לשאת והמגשימה את תכלית החקיקה. וכך נקבע ברע"א 8000/07 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני (פורסם במאגרים המקוונים, 02.05.2012), בהתייחס לחוק הטיפול, כשהדברים נכונים ביחס לכל דבר חקיקה:
"על-פי כללים אלו, לשונה של הוראת סעיף 10(ד) לחוק תהווה עבורנו את נקודת הפתיחה בבואנו לעמוד על אופן פרשנותה הראוי של הוראת אותו סעיף (ראו למשל: ע"א 93/88 מעבדות טריבנול (ישראל) בע"מ נ' פקיד שומה למפעלים גדולים, פ"ד מו(2), 385, 396 (1992); רע"א 4217/04 פמיני נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים, בפסקה 9 לחוות-דעתה של חברתי, השופטת א' חיות (לא פורסם, 22.10.2006); ע"א 8570/06 פקיד שומה תל-אביב 5 נ' בז'ה, בפסקה ל"ג-ל"ד לחוות-דעתו של חברי, השופט א' רובינשטיין (לא פורסם, 12.03.2009)). אכן "אין לתת לחוק משמעות שהלשון איננה יכולה לסבול" (רע"א 3899/04 מדינת ישראל נ' אבן זוהר, בפסקה 14 לחוות-דעתו של חברי, השופט ס' ג'ובראן (לא פורסם, 01.05.2006) (להלן: "עניין אבן זוהר")). ככל שלשונה של הוראת החוק יכולה לשאת מספר פרשנויות אפשריות - כללי הפרשנות יפנו אותנו למלאכת הפרשנות התכליתית, שכן "על הפרשן ליתן ללשון החוק אותה משמעות שהיא יכולה 'לשאת' מבחינה לשונית, והמגשימה את תכלית החקיקה" (ע"א 77/88 צימרמן נ' שרת הבריאות, פ"ד מג(4), 63, 72 (1989). עיינו גם: אהרן ברק פרשנות במשפט: פרשנות החקיקה, כרך שני 80-79 (1993)). בהקשר זה נוהגים לומר כי תכלית החקיקה מורכבת משתיים: (א) תכלית סובייקטיבית - היא "כוונת המחוקק" - המטרות שעמדו לנגד עיניו של המחוקק בעת שעיצב את הסדרי החוק; (ב) תכלית אובייקטיבית - "התכלית שדבר החקיקה נועד להגשים בחברה דמוקרטית מודרנית" (בג"צ 693/91 אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים, פ"ד מז(1), 749, 763 (1993). ראו גם: ע"א 105/92 ראם מהנדסים קבלנים בע"מ נ' עיריית נצרת עילית, פ"ד מז(5), 189, 198 (1993)). על-מנת לאתר את תכלית החקיקה ייעזר הפרשן: בלשון החוק, בהיסטוריה החקיקתית, בעקרונות היסוד של השיטה ובכל מקור אמין אחר (ראו למשל: בש"א 1481/96 נחמני נ' נחמני, פ"ד מט(5), 598, 606 (1996); ע"א 2112/95 אגף המכס והמע"מ נ' אלקה אחזקות בע"מ, פ"ד נג(5), 769, 792 (1999)). במסגרת עקרונות היסוד של השיטה יש לכלול גם את זכויות האדם המוכרות בשיטתנו המשפטית (ראו למשל: בג"צ 953/87 פורז נ' ראש עירית תל-אביב-יפו, פ"ד מב(2), 309, 330 (1988); עניין אבן זוהר, בפסקה 18-17 לחוות-דעתו של השופט ס' ג'ובראן), ומשקל פרשני מיוחד ניתן לזכויות הקבועות בחוקי היסוד של המשפט הישראלי (בש"פ 537/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3), 355, 412 (1995) (להלן: "בש"פ גנימאת"))".
12. בהקשר זה יש להוסיף, כי חוק הטיפול מהווה הסדר מיוחד החל על ענייניו של חולה נפש בשל היותו חוק ספציפי המייחד עצמו ומתאים לחולי נפש (להבדיל מחוקים כלליים, לרבות החוק המאוחר חוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996), כפי שאף נקבע מלפני בית-משפט העליון (מפי כב' השופט חשין) ב- עע"מ 6219/03 פלונית נ' משרד הבריאות , פ"ד נח(6), 145, 2004."

ב- ע"ו (יר') 22852-01-15 {פלונית נ' מדינת ישראל, תק-מח 2015(1), 39776 (24.03.2015)} נפסק:

בחינת תכלית חוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 (להלן: "החוק"), אכן מעלה, כי היא כבר אינה רלבנטית בעניינה של המערערת. זאת, משום שתכליתו של החוק אינה אך הענקת טיפול תרופתי למערערת, אלא אף הגנה על המערערת עצמה והגנה על שלום הציבור; ומשנקבע כי המערערת אינה מסוכנת מסוכנות ממש כלפי עצמה או כלפי אחרים (כאשר הוועדה עצמה קבעה כי מסוכנותה כנ"ל הינה נמוכה), ועת מצהירה המערערת כי תתמיד בטיפולים המעטים בהם היא מחוייבת, וכי בני משפחתה יתמכו בה וידאגו להתייצבותה לטיפולים האמורים, סבורני כי היא כבר אינה זקוקה לחסות תחת כנפיו של החוק, לקבלת טיפול בכפיה דווקא. כפי שצויין על-ידי ב- ע"ו 50781-04-13 פלוני נ' מדינת ישראל - הוועדה הפסיכיאטרית של מחוז ירושלים (10.05.13).

"... נוכח תכליתו של החוק לטיפול בחולי נפש יש לנהוג בפרשנות מצמצמת כאשר מבקשים להגביל חירותו של חולה נפש, כפי שנקבע ב- רע"פ 2060/97 וילנצי'ק נ' הפסיכיאטר המחוזי - תל אביב, פ"ד נב(1), 697, שם נקבע: "אין לפגוע בחירותו של חולה נפש מעבר לדרוש להגנה עליו, לטיפול בו, או להגנה על שלום הציבור. אין לאשפז חולה נפש באשפוז כפוי בבית-חולים אם ניתן לטפל בו ולהגן על שלום הציבור באמצעות טיפול מרפאתי כפוי; ואין לכפות טיפול אם ניתן להשיגו ללא כפיה."

3. כפיית טיפול מרפאתי
ב- רע"א 7890/12 {פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, תק-על 2012(4), 7092 (27.11.2012)} נפסק:

"לאחר העיון, לא אוכל להיעתר לבקשה. כנודע, רשות ערעור בגלגול שלישי נשקלת אך מקום בו מתעוררות שאלות ציבוריות או משפטיות חשובות (ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3), 123 (1982); רע"א 8687/09 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פורסם באתר האינטרנט נבו (22.12.09); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית, 2009), 633-632). עסקינן במי שהיו לו שני ימיו בפני הערכאות - בפני הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית (בראשות משפטנית) ואחר כך בפני בית-המשפט. מחלה היא לעולם גורם מצוקה, וטיפול כפוי יש בו כפיה ואין בו נחת; ער אני לכך וגם לתמצות בו נכתבה החלטת הוועדה. ואולם, אין מתעוררת שאלה החורגת מעניינו האישי של המבקש, ושיש מקום בה לגלגול שיפוטי נוסף. בטרם אמשיך יוער, כי טופס הפרוטוקול של הוועדה המחוזית כולל מקום מועט מדי לטעמי לכתיבת ההחלטה ונימוקיה, ויש מקום לשקול לשנותו, או לצרף דף מפורט יותר, כשם שפורטו בדף מודפס - ולא בכתב יד כמו ההחלטה - טיעוני הצדדים.
ט. מובן, כי עת כופים על אדם טיפול מרפאתי יש בכך פגיעה בחרותו, ולמצער באוטונומיה שלו, אם גם לא בעוצמה כשל אשפוז כפוי, ותדיר על הוועדה ליתן דעתה לכך בהחליטה אם להותיר טיפול מסוג זה על כנו, תוך התייחסות מפורטת לנימוקים המובילים להכרעתה. אמנם כן, מול כבודו של האדם חולה הנפש וזכותו הטבועה לחירות, כזכותו של כל אדם אחר, ניצב הרצון לטפל בו ולהגן עליו, כמו גם על הציבור (פרשת פלונית) ובכלל זה הקרובים לו. "בנושא רגיש כמו שלילת חירותו של אדם - שלילת זכות חוקתית מן המעלה הראשונה - יש צורך גם בהליכים נכונים, ואין המטרה מקדשת גמישות יתר בהם" (רע"א 546/10 פלוני נ' בית-החולים "שערי מנשה", פורסם באתר האינטרנט נבו (18.02.10), 5). כפי שנזדמן לי לכתוב, "הנושא שבפנינו רגיש במיוחד בשל מיהות הנוגעים בדבר. חולי הנפש מטבע הדברים הם חוליה חלשה במרקם החברתי, כיוון שבשל אופי מחלתם עלולה להישלל מהם, ולוא זמנית, היכולת להחליט בגורלם ככל אדם; ובמיוחד - על לא עוול מצדם, אלא בשל הסיכון להם ולזולת מן המחלה שאינה בשליטתם... ממילא מטיל הדבר חובה מיוחדת, ערכית ואנושית, על כל המעורבים בתהליך ההכרעה... לזהירות יתר ולבדיקה מעמיקה של הנסיבות, לרבות הקדשת הזמן המספיק להכרעה מיושבת" (פרשת פלוני, בפסקה ב').
י. בהקשר התשתית הראייתית הצריכה לביסוס החלטת ועדה פסיכיאטרית באשר להארכת משך אשפוז לפי סעיף 10 לחוק, נקבע בפרשת פלוני, כי "ניתן לאמץ את מידת ההוכחה של 'מאזן ההסתברויות', תוך הבנה שההחלטה תתקבל בשים-לב למשמעות מרחיקת הלכת ושוללת החירות של אשפוז המטופל - נתון האמור להשתקף בכמותן ובאיכותן של הראיות המובילות להחלטת האשפוז" (פסקה 34 לפסק-דינו המקיף של השופט מלצר; הדגשה לא במקור - א"ר). ההוראה בסעיף 10 לחוק, כמותה כהוראה בסעיף 11(א) לחוק - שעל בסיסו ניתנה ההוראה לטיפול מרפאתי כפוי בנדון דידן - שתיהן טעונות הוכחה כי נתמלאו באדם התנאים להוראה על אשפוז כפוי שבסעיף 9 לחוק על חלופותיו, בשים-לב למשמעותו הפוגענית של כל אחד מן הסעיפים. נזכיר, כי טיפול מרפאתי כפוי הוא אמנם ברירה "רכה" במידה משמעותית מאשפוז כפוי, אף שעדיין יש בה רכיב הכפיה. ב- רע"א 8687/09 הנזכרת ציינתי, כי טיפול מרפאתי כפוי הוא אמצעי שפגיעתו פחותה, ועוד נאמר שם:
"דעת לנבון נקל, כי במציאות האנושית קיים פער משמעותי בין אשפוז כפוי - בו נשללת חרות החולה באופן קיצוני, לבין טיפול מרפאתי כפוי - שבמסגרתו יכול החולה לנהל את חייו כרצונו, וההגבלה היחידה עליו, בלא שאקל בה ראש, היא החובה להתיצב לטיפול תקופתי במרפאה; וכדברי ההסבר להצעת חוק לטיפול בחולי נפש, התש"נ-1990, 'הדבר יאפשר לחולה להמשיך את חייו במסגרת המשפחה והקהילה כשעליו רק להתייצב במרפאה מדי פעם לשם קבלת הטיפול' (הצעות חוק תש"נ, 239). נקודה זו יש להטעים; רק אם מופרת הוראה לטיפול מרפאתי כפוי, בידי הפסיכיאטר המחוזי ליתן הוראת אשפוז. על-כן, ככל שמתמידה המבקשת בטיפול, בידיה לחיות את חייה בחירות לכל עניין אחר, קרי ברוב רובם הגדול של שבילי חייה" (פסקה ו' להחלטה).
יא. ואכן, בנידון דידן איני מוצא להתערב בקביעת בית-המשפט המחוזי, כי בנסיבות המצערות, יש להותיר על כנה את החלטת הוועדה, שלפיה לעת הזאת נדרש המשך הטיפול המרפאתי הכפוי; זאת, משמתנגד המבקש לקבל את הטיפול המומלץ על-ידי רופאיו, ומשעברו מצביע על כך שבהיעדר טיפול עלול הוא לפנות למעשים אלימים. עולה מעיון בחומר, כי נשקף מן המבקש סיכון לו ולסובביו, כתוצאה ממחלתו, וכי טיפול מרפאתי כפוי הוא האמצעי המתאים להתמודדות עמו, תוך פגיעה מועטה ככל האפשר בחרותו. נדרש לכגון דא הנשיא ברק:
"מדינת ישראל מכירה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין (סעיף 1 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו). ה"אדם" שזכותו וחירותו מוגנת בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו כולל גם את חולה הנפש. ההגנה שחוק היסוד מעניק לכבוד ולחירות מוענקת גם לחולה הנפש. זוהי נקודת המוצא. עם-זאת, זכויות אלה אינן מוחלטות. ניתן לפגוע בהן (סעיף 8 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו). מטרת הפגיעה צריכה להיות ראויה. דומה כי הגנה על חולה הנפש והטיפול בו מזה וההגנה על שלום הציבור מזה, היא לתכלית ראויה. הפגיעה צריכה להיות מידתית. אין לפגוע בחירותו של חולה הנפש מעבר לדרוש להגנה עליו, לטיפול בו או להגנה על שלום הציבור. אין לאשפז חולה נפש אשפוז כפוי בבית-חולים אם ניתן לטפל בו ולהגן על שלום הציבור באמצעות טיפול מרפאתי כפוי; ואין לכפות טיפול אם ניתן להשיגו ללא כפיה. תמיד יש לנקוט באמצעי המגשים את המטרה הראויה, ושפגיעתו בחולה הנפש היא הקטנה ביותר. כך הוא הדין בדרך-כלל (ראה בג"צ 3477/95 בן-עטיה נ' שר החינוך, התרבות והספורט, פ"ד מט(5), 1 (1996); כך הוא הדין לעניין הטיפול בחולה הנפש (ראה ע"ש (יר') 81/92 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"מ התשנ"ג(ג), 223)." (פרשת פלונית, בעמוד 711)
יב. לפני סיום, אוכל רק להציע למבקש בכל לשון, כי יאות להתמיד בטיפול, כדי שלא יהיה צורך לשוב ולאשפזו. כך יוכל ליהנות מחרותו בכל יתר רבדי חייו. מאחל אני לו מכל לבי, שהטיפול יגרום לו אי-נוחות מועטה ככל הניתן."

4. אשפוז כפוי - האם רשאית הוועדה הפסיכיאטרית "לעבור ממסלול למסלול" בעת מתן הוראה על הארכת משך האשפוז הכפוי לפי סעיף 10 לחוק
ב- רע"א 8000/07 {היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני, תק-על 2012(2), 1930 (02.05.2012)} נפסק:

"הסוגיות המשפטיות העולות בערעור וטענות הצדדים לגביהן
7. הערעור מעלה כאמור שלוש שאלות מהותיות ביחס ל"אשפוז כפוי אזרחי", שבאי-כוח הצדדים היטיבו למקד בעניינן את טענותיהם. שאלות אלו יפורטו להלן.
8. השאלה הראשונה הניצבת בפנינו - האם רשאית הוועדה הפסיכיאטרית "לעבור ממסלול למסלול" בעת מתן הוראה על הארכת משך האשפוז הכפוי לפי סעיף 10 לחוק?
מקורו של הליך אשפוזו הכפוי 'האזרחי' של אדם לפי החוק (בפרוצדורה שאיננה תולדה של הליכים פליליים - עניין שמוסדר בנפרד בהוראות סעיפים 19-15 לחוק ובקשר אליהם - עיינו לאחרונה: בש"פ 509/12 מדינת ישראל נ' פלוני פורסם באתר האינטרנט נבו (17.04.2012) (להלן: "עניין בש"פ 509/12")), הוא בהוראה שמוציא פסיכיאטר מחוזי בדבר עריכת בדיקה כפויה לאותו אדם. לפי הוראות החוק, פסיכיאטר מחוזי מוסמך ורשאי להורות על הבאת אדם לבדיקה כפויה דחופה, או לבדיקה כפויה שאינה דחופה, וזאת אם הובאו בפניו ראיות לכאורה בדבר התקיימותם של התנאים הקבועים בהוראות סעיפים 6 או 7 לחוק, בהתאמה. סעיפים אלו מורים כדלקמן:

בדיקה כפויה דחופה
"6.(א) פסיכיאטר מחוזי רשאי להורות בכתב כי אדם יובא בדחיפות לבדיקה פסיכיאטרית, אם הובאו בפניו ראיות לכאורה כי נתמלאו באדם כל התנאים האלה:
(1) הוא חולה וכתוצאה ממחלתו פגום, במידה ניכרת, כושר שיפוטו או כושרו לביקורת המציאות;
(2) הוא עלול לסכן את עצמו או את זולתו סיכון פיזי מיידי;
(3) הוא סירב להיבדק בידי פסיכיאטר.
...
(ההדגשות שלי - ח"מ; חולה מוגדר בסעיף 1 לחוק כ"אדם הסובל ממחלת נפש").
בדיקה כפויה לא דחופה
7. פסיכיאטר מחוזי רשאי להורות בכתב כי אדם יובא לבדיקה פסיכיאטרית, אם הובאו לפניו ראיות לכאורה כי נתמלאו באדם כל התנאים האלה:
(1) הוא חולה וכתוצאה ממחלתו פגום, במידה ניכרת, כושר שיפוטו או כושרו לביקורת המציאות;
(2) נתקיים בו אחד מאלה:
(א) הוא עלול לסכן את עצמו או את זולתו, סיכון פיזי שאינו מיידי;
(ב) יכולתו לדאוג לצרכיו הבסיסיים פגומה בצורה קשה;
(ג) הוא גורם סבל נפשי חמור לזולתו, באופן הפוגע בקיום אורח החיים התקין שלו;
(ד) הוא פוגע פגיעה חמורה ברכוש;
(3) הוא סירב להיבדק בידי פסיכיאטר."
(ההדגשות שלי - ח"מ)
משבוצעה באדם בדיקה פסיכיאטרית כפויה באדם, מכוח סמכותו של הפסיכיאטר המחוזי הקבועה בסעיפים 6 או 7 לחוק, ומששוכנע הפסיכיאטר המחוזי, על-סמך ממצאי הבדיקה, בדבר התקיימותם של התנאים הנקובים בהוראות סעיפים 6 או 7 לחוק אצל אותו אדם וכי קיים קשר סיבתי בין התנאים הרלבנטיים - רשאי הפסיכיאטר המחוזי להורות על אשפוזו הכפוי של הנבדק במתקן רפואי פסיכיאטרי, וזאת מכוח סמכותו הקבועה בסעיף 9 לחוק, המורה כך:
הוראת אשפוז כפוי ותקפה
"9.(א) שוכנע פסיכיאטר מחוזי על-סמך בדיקה פסיכיאטרית כי נתמלאו באדם התנאים שבסעיף 6(1) ו- (2) וקיים קשר סיבתי בין שני התנאים האמורים, רשאי הוא להורות בכתב כי יובא לבית-החולים וכי יאושפז בו בדחיפות.
(ב) שוכנע פסיכיאטר מחוזי על-סמך בדיקה פסיכיאטרית כי נתמלאו באדם התנאים שבסעיף 7(1) ו- (2) וקיים קשר סיבתי בין שני התנאים האמורים, רשאי הוא להורות בכתב על הבאתו לבית-החולים ועל אשפוזו בו.
(ג) הוראת אשפוז לפי סעיף-קטן (א) או (ב) (בחוק זה: "הוראת אשפוז"), תהיה בתוקף במשך עשרה ימים מיום נתינתה."
עינינו הרואות כי בעת שהפסיכיאטר המחוזי מורה על אשפוזו הכפוי של אדם מכוח סמכותו הקבועה בסעיף 9, באפשרותו לעשות כן על-ידי בחירה באחד משני "מסלולים":
"המסלול" הראשון הוא זה הקבוע בהוראת סעיף 9(א) לחוק, ולפיו רשאי הפסיכיאטר המחוזי להורות על אשפוזו של אדם, מקום ששוכנע כי נתמלאו אצל אותו אדם התנאים הנקובים בסעיפים 6(א)(1) ו- (2) לחוק וכן כי מתקיים קשר סיבתי ביניהם. בהתקיים תנאיו של "מסלול" ראשון זה - הפסיכיאטר המחוזי רשאי להורות על אשפוזו הכפוי של הלוקה בנפשו בדחיפות (ראו הסייפא לסעיף 9(א) לחוק).
"המסלול" השני הוא זה הקבוע בסעיף 9(ב) לחוק, והוא מסמיך את הפסיכיאטר המחוזי להורות על אשפוז כפוי שאינו מיידי (לעמידה על נפקות ההבחנה בין המסלולים - ראו, בין השאר: סעיף 13 לחוק, המורה כדלקמן: "הוראת אשפוז לפי סעיף 9(ב) תבוצע בתום 24 שעות ממתן ההוראה, ואם הוגש ערר בתוך זמן זה - יידחה ביצוע ההוראה עד קבלת החלטת הוועדה הפסיכיאטרית בערר"). לצורך הוראה בדבר אשפוז כפוי לפי "מסלול" שני זה על הפסיכיאטר המחוזי להשתכנע כי מתמלאים אצל האדם שאשפוזו הכפוי מתבקש - התנאים הקבועים בסעיפים 7(1) ו- 7(2) לחוק וכן כי מתקיים ביניהם קשר סיבתי.
הוראת סעיף 10 לחוק מגבילה את משך תקופת אשפוזו הכפוי של אדם ומתנה תנאים לגביו. מפאת מרכזיותו של הסעיף בערעור זה - ראוי להביאו פה במלואו:
"10.(א) תקופת אשפוז על-פי הוראת אשפוז לא תעלה על שבעה ימים מיום האשפוז אלא לפי הוראות חוק זה.
(ב) פסיכיאטר מחוזי רשאי, לפי בקשה מנומקת בכתב מאת המנהל (מנהל רפואי של בית-חולים - ח"מ), להאריך את תקופת האשפוז על-פי הוראת אשפוז לשבעה ימים נוספים.
(ג) הוועדה הפסיכיאטרית רשאית לפי בקשה מנומקת בכתב מאת המנהל:
(1) להאריך את תקופת האשפוז מעבר לארבעה-עשר הימים האמורים, לתקופה נוספת שלא תעלה על שלושה חודשים;
(2) להאריך מדי פעם את תקופת האשפוז, לתקופות נוספות שכל אחת מהן לא תעלה על שישה חודשים; האריכה הוועדה הפסיכיאטרית את תקופת האשפוז לתקופה העולה על שלושה חודשים, רשאי החולה, קרובו או אפוטרופסו, בתום שלושה חודשים מיום ההחלטה, לפנות אל הוועדה בבקשה לדיון נוסף בעניין האשפוז.
(ד) פסיכיאטר מחוזי או ועדה פסיכיאטרית, לא יאריכו את תקופת האשפוז לפי סעיף זה אלא-אם-כן שוכנעו, על-פי הבקשה המנומקת שבפניהם, שמתקיימים בחולה התנאים למתן הוראת אשפוז כאמור בסעיף 9.
(ה) נסתיימה תקופת אשפוז כאמור בסעיף זה ולא הוארכה, ישוחרר החולה."
ממקרא הוראות סעיף 10(א) ו- (ב) לחוק עולה כי אין בסמכותו של הפסיכיאטר המחוזי להורות על אשפוזו הכפוי של אדם לתקופה העולה על 14 ימים. ואולם, סעיף 10(ג) לחוק קובע את סמכותה של הוועדה הפסיכיאטרית המוקמת מכוח סעיף 24 לחוק - להאריך את משך אשפוזו הכפוי של אדם הלוקה בנפשו מעבר לתקופה זו של 14 יום. הפלוגתא הפרשנית שנתעוררה בין הצדדים, עניינה אופן פרשנותה של הוראת סעיף 10(ד) לחוק, שממנה עולה, בין-היתר, כי הוועדה הפסיכיאטרית רשאית להאריך את משך אשפוזו של האדם הלוקה בנפשו, רק מקום בו השתכנעה כי בחולה מתקיימים תנאי האשפוז הנקובים בסעיף 9 לחוק.
9. בית-המשפט המחוזי הנכבד קבע בפסק-דינו כאמור כי תנאי הכרחי לצורך הפעלת סמכותה של הוועדה הפסיכיאטרית להורות על הארכת משך האשפוז, המעוגנת בסעיף 10(ג) לחוק (והמסוייגת בסעיף 10(ד) לחוק) - דורש כי תוכח מסוכנותו המיידית של החולה, קרי כי מתקיים בו התנאי הקבוע בסעיף 6(א)(2) לחוק. במילים אחרות, בית-המשפט הנכבד סבר כי מקום בו העילה המקורית לאשפוזו הכפוי של פלוני היתה המסוכנות המיידית הנשקפת ממנו (מאחר שהפסיכיאטר המחוזי הורה על אשפוזו הכפוי המיידי של אותו אדם מכוח סמכותו המעוגנת בסעיף 9(א) לחוק - להבדיל מסעיף 9(ב)) - הרי שאין הוועדה רשאית להאריך את משך אשפוזו, אלא אם עדיין מתקיימים בעניינו התנאים הנקובים בסעיף 9(א) לחוק, כלומר, עדיין נשקף מאותו פלוני סיכון מיידי לעצמו או לזולתו.
10. היועץ המשפטי לממשלה טוען כי שגה בית-המשפט הנכבד קמא שעה שהעניק את הפרשנות הנ"ל להוראת סעיף 10(ד) לחוק. לטענתו של המערער, משבאה הוועדה הפסיכיאטרית להורות על הארכת משך אשפוזו של אדם הלוקה בנפשו, מכוח סמכותה שבסעיף 10(ד) לחוק, רשאית היא לעשות כן בהתקיימם של התנאים הקבועים באחד מתוך שני "המסלולים" שתוארו לעיל. כלומר, לשיטת המערער, גם מקום בו אשפוזו הראשוני של אדם הלוקה בנפשו נעשה מכוח סמכותו של הפסיכיאטר המחוזי המעוגנת בסעיף 9(א) לחוק (ומכאן שעילת אשפוזו המקורית היתה עילת ה"סיכון פיזי מיידי" הקבועה בסעיף 6 לחוק), הרי שהוועדה הפסיכיאטרית מוסמכת ורשאית להורות על הארכת משך אשפוזו גם אם בעת ההארכה כבר לא נשקף מהחולה "סיכון פיזי מיידי", אך מתקיימים בו התנאים הנקובים בסעיפים 7(1) ו-7(2) לחוק (וכן מתקיים קשר סיבתי ביניהם). בלשונו הציורית של חברי, השופט א' רובינשטיין (בהחלטתו בדבר עיכוב הביצוע בתיק זה) ניתן לומר שטענת המערער היא שאין מניעה שהוועדה "תעבור ממסלול למסלול" בעת ההוראה על הארכת משך האשפוז.
לשיטתו של המערער, הפרשנות המוצעת על-ידו מוצדקת ממספר טעמים:
ראשית, לגישתו, פרשנות זו נובעת מלשון הסייפא לסעיף 10(ד), המפנה בכלליות לתנאים למתן הוראת אשפוז הקבועים בסעיף 9 לחוק, ואיננה מתנה את הארכת משך האשפוז בהתקיימותם של התנאים המסויימים, שמכוחם ניתנה הוראת האשפוז המקורית.
שנית, הוא טוען כי הפרשנות שלפיה "מעבר בין מסלולים" אינו אפשרי - תוביל לתוצאות אבסורדיות. כך, למשל, אם תהיה הוועדה הפסיכיאטרית מנועה מלהורות על הארכת האשפוז הכפוי, למרות העמדה שהחולה מסוכן לעצמו או לציבור - אף אם בסיכון שאינו מיידי - יוביל הדבר לשחרורו של החולה. ברם אז עשויה להתחיל התנועה ב"מסלול השני" מן ההתחלה. קרי, תהיה פניה אל הפסיכיאטר המחוזי, הלה ימצא שנתקיימו בחולה תנאי סעיף 9(ב) לחוק והוא יורה על אשפוזו הכפוי בהתאם. הנה-כי-כן, תופעה זו תיצור כפל הליכים מיותר וחוסר יעילות מערכתית והיא עלולה להביא גם לסיכונים כגון אלו שאירעו פה, עת המשיב שוחרר ונעלם בעקבות סירובו של בית-המשפט המחוזי הנכבד לעכב את ביצוע החלטתו. בנוסף, המערער טוען, כי פתיחת הליך מחודש כזה טומנת בחובה אף פגיעה אפשרית במאושפז, אשר עניינו חוזר להידון על-ידי פסיכיאטר מחוזי, וזאת להבדיל מועדה פסיכיאטרית, אשר לה יתרונות לכאוריים בהיבטים של הסמכות המקצועית והמגוון האנושי שלה (שני פסיכיאטרים ומשפטן) - על פני הפסיכיאטר המחוזי (שהוא אחד). כן עולה במקרה כזה, לשיטת המערער, חשש של פגיעה באדם הלוקה בנפשו בשל קטיעת רצף הטיפול הרפואי.
11. המשיב, מצידו, סומך ידו על הפרשנות שאומצה על-ידי בית-המשפט המחוזי הנכבד, וטוען כי אין לאפשר את "המעבר בין המסלולים", תוך שהוא מבסס את טענתו על מספר אדנים:
ראשית, לטענתו של המשיב, קבלת הפרשנות המוצעת על-ידי המערער עשויה להביא "להנצחת" אשפוזו של אותו אדם על בסיס עילות שאינן מוצדקות די הצורך.
שנית, המשיב גורס, כי הפרשנות המוצעת על-ידו הולמת בצורה טובה יותר את רוח החוק, המבכרת, לגישתו, את שיקולי זכויות החולה וחירויות הפרט על פני שיקולים אחרים. הדבר מתבקש, לשיטתו, מהוראות החוק עצמו (ובמיוחד מפירוט זכויות החולה שעוגנו בסעיף 35 שבו) והן מהוראותיו של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, שאת החוק, מושא דיוננו, יש לפרש בהשראתו. כך, למשל, המשיב סבור, כי התובנה שיש לשחרר אדם הלוקה בנפשו שאושפז מכוח עילת הסיכון הפיזי המיידי הקבועה בסעיף 6(א)(2) לחוק ושכעת מתבקשת הארכת אשפוזו בשל אחת העילות הקבועות בסעיף 7(2) לחוק, וזאת עד לקבלת החלטה מחודשת בעניינו על-ידי הפסיכיאטר המחוזי ובירור הערר שהוגש על-ידו מכוח סעיף 12 לחוק (אם הוגש) על הוראת האשפוז - הינה דרישה המתיישבת עם הרצון להבטיח את זכויות הלוקה בנפשו ואת חירויותיו.
שלישית, לגישתו, קבלת הפרשנות המוצעת על-ידי המערער - תוביל לפגיעה בזכותו של הלוקה בנפשו להגיש ערר על הוראת אשפוז כפוי שאינו מיידי (הנשענת על סעיף 9(ב) לחוק) - זכות הקבועה בסעיף 12 לחוק ומבטיחה 'עיכוב ביצוע' של ההוראה על-פי סעיף 13 לחוק.
לבסוף, המשיב טוען, כי הותרתו של האדם, שמתבקשת לגביו הארכת אשפוזו - באשפוז כפוי עד לכינוס הוועדה הפסיכיאטרית שאמורה לדון בעניינו מקשה עליו להתכונן לדיון שעתיד להתנהל בפני הוועדה בעניין ההארכה, ולפיכך פוגעת בזכותו להליך הוגן."

5. מהו אופיה של התשתית העובדתית שצריכה להיות מונחת בבסיס החלטותיה של הוועדה הפסיכיאטרית ומהי רמת ההוכחה הנדרשת לצורך זה
"12. השאלה השניה העומדת במוקד הערעור היא - מהו אופיה של התשתית העובדתית שצריכה להיות מונחת בבסיס החלטותיה של הוועדה הפסיכיאטרית ומהי רמת ההוכחה הנדרשת לצורך זה.
מעיון בהחלטות הוועדה הפסיכיאטרית שניתנו בעניינו של המשיב, עלה, לשיטת בית-המשפט המחוזי הנכבד, כי הוועדה הפסיכיאטרית קיבלה את החלטותיה רק על בסיס התרשמותה ממכתב שנשלח לוועדה על-ידי ד"ר נ' עדינה, פסיכיאטרית שטיפלה במשיב בעת שהותו בבית-החולים "שער מנשה", ומדברים שנשאה בת זוגו לשעבר של אבי המשיב בפני הוועדה, הנוגעים לאירועי-עבר שבמהלכם נהג בה המשיב, לכאורה, באלימות קשה ואיים עליה בצורה חריפה - וכל זאת, ללא בדיקה ובירור מעמיקים של חומר "ראייתי" זה. דעתו של בית-המשפט הנכבד היתה כי לא היה די בתשתית ראייתית זו על-מנת לבסס עובדתית את הקביעה כי מן המשיב נשקף סיכון פיזי מיידי, שנדרש, לשיטת בית-המשפט הנכבד, על-מנת להורות על הארכת אשפוזו של המשיב.
13. המערער טוען כי מלבד כך שהתיאור הנ"ל של התשתית העובדתית על-ידי בית-המשפט המחוזי לוקה בחסר, הרי שכעניין שבעיקרון - אין לצפות מועדה פסיכיאטרית שתבסס את החלטותיה על חומר ראייתי הדומה באופיו לזה שעליו מתבסס בית-משפט בעת שהוא מגבש החלטות משפטיות בעלות אופי פלילי. אופי התשתית הראייתית-עובדתית, המהווה בסיס להחלטות בדבר הארכת אשפוז כפוי, ראוי שיהיה, לגישת המערער, כזה המתחשב: בהרכבה המקצועי-רפואי (ברובו) של הוועדה הפסיכיאטרית; ביכולותיה המוגבלות-יחסית לערוך בירור מעמיק של הראיות המובאות בפניה ובהסדרים היחודיים שנקבעו בדבר סדרי הדין ודיני הראיות החלים על התנהלותה של הוועדה פסיכיאטרית. לעניין זה מפנה המערער לסעיף 25 לחוק הקובע כי: "על ועדה פסיכיאטרית יחולו הוראות סעיפים 8 עד 11 ו- 27(ב) לחוק ועדות חקירה, התשכ"ט-1968 בשינויים המחוייבים". המערער מודה אמנם כי אין הוועדה הפסיכיאטרית רשאית להסתמך בהחלטותיה אך ורק על שיקולים רפואיים, או על ראיות קלושות בלבד. עם-זאת, הוא מבקש להדגיש כי אופיה של התשתית הראייתית עליה אמורה להתבסס החלטות הוועדה - איננה יכולה להיות שווה ערך לזו המצופה מבית-משפט הבא להכריע בדין. כך, למשל, טוען המערער שאין לדרוש מהוועדה הפסיכיאטרית כי כחלק ממאמציה ליצור תשתית ראייתית הולמת לביסוס החלטותיה, היא תורה מיוזמתה על זימון עדים על-מנת לאשש או להפריך את אמינותן של ראיות שהגיעו לידיה.
14. המשיב, בתורו, מאמץ גם כאן את קביעותיו זו של בית-המשפט המחוזי הנכבד בעניין שאלת דיותה של התשתית הראייתית הנדרשת לביסוס החלטה בדבר הארכת אשפוזו הכפוי. לגישתו של המשיב, על הוועדה הפסיכיאטרית לבסס את החלטותיה על תשתית ראייתית, שממנה עולה ודאות גבוהה בדבר התקיימותה של העילה המצדיקה את הארכת משך אשפוזו של האדם הלוקה בנפשו. כך, למשל, טוען המשיב כי במקרה זה, עדותה של בת זוגו של אביו בדבר אירועים אלימים שלכאורה התרחשו כלפיה בעבר - לא יכולה היתה להוות בסיס ראייתי מספיק להחלטת הוועדה בדבר הארכת משך אשפוזו של המשיב, וזאת מקום בו גרסתה של עדה זו לא אומתה על-ידי חקירה משטרתית ואף לא זכתה לאישורה של ערכאה שיפוטית כלשהי."

6. באופיה של הביקורת השיפוטית שאמור בית-המשפט המחוזי להפעיל על החלטת הוועדה הפסיכיאטרית לאור סמכותו הקבועה בסעיף 29(א) לחוק
"15. השאלה השלישית שביסוד הערעור עוסקת באופיה של הביקורת השיפוטית שאמור בית-המשפט המחוזי להפעיל על החלטת הוועדה הפסיכיאטרית לאור סמכותו הקבועה בסעיף 29(א) לחוק.
המערער טוען כי היקף התערבותו של בית-המשפט המחוזי הנכבד בהחלטת הוועדה במקרה דנן, חרג מגבולותיה הראויים של הביקורת השיפוטית, אותה יש להחיל על החלטות הוועדה הפסיכיאטרית מכוח הוראת סעיף 29(א) לחוק. לטענת המערער, במסגרת אותה ביקורת שיפוטית - על בית-המשפט להימנע מלשים את שיקול-דעתו תחת שיקול-דעתה של הוועדה, בפרט ככל שמדובר בביקורת הנערכת על הכרעותיה הרפואיות של הוועדה. תחת זאת, על בית-המשפט להתמקד בבחינתם של אלמנטים כגון: חוקיות ההחלטה; סבירותה; דיותה של התשתית העובדתית שבבסיס ההחלטה; היעדרם של פגמים מהותיים בהתנהלותה של הוועדה; טיב ההנמקה, וכיוצא באלו נושאים שבית-משפט נוהג לעמוד עליהם שעה שהוא עורך ביקורת שיפוטית על החלטותיה של רשות מינהלית. עוד טוען המערער כי אף אם מוצא בית-המשפט שנפל פגם כלשהו בהתנהלות הוועדה, הרי שיש בידו חלופה סבירה יותר ממתן הוראה בדבר שחרורו של האדם (שהוועדה החליטה פה על הארכת משך אשפוזו), והיא: החזרת הדיון לוועדה לצורך תיקונו של אותו פגם, או בחינת המכלול מחדש.
16. המשיב טוען מאידך גיסא, כי בדין החליט בית-המשפט הנכבד קמא להתערב בהחלטת הוועדה, אף אם המיתאר אותו מציג המשיב להיקפה של הביקורת השיפוטית שאמור בית-המשפט המחוזי להפעיל על החלטות הוועדה הפסיכיאטרית - איננו נבדל בצורה משמעותית מזה המוצג על-ידי המערער. עם-זאת, לטענתו, אין להגביל את בית-המשפט המחוזי בהיקף הביקורת השיפוטית ולשיטתו כל הכרעותיה של הוועדה, לרבות אלו הרפואיות, ניתנות לבחינה, וזאת כל עוד נשמר בית-המשפט מפני החלפת שיקול-דעתה של הוועדה - בשיקול-דעתו. הוא המשיך וטען לפיכך, כי במקרה שלפנינו - אין לומר כי בית-המשפט המחוזי חרג מגבולותיה הראויים של הביקורת השיפוטית שהיה עליו להפעיל על החלטותיה של הוועדה הפסיכיאטרית - שעה שקבע שאין בתשתית הראייתית שעמדה בבסיס החלטתה של הוועדה בדבר הארכת האשפוז, כדי להצביע על מסוכנותו המיידית של המשיב.
17. עתה משסיימנו לתאר את ההתפתחויות בפרשה ולתחום את גדרי המחלוקות - הגיעה העת ללבן את הסוגיות המשפטיות הכרוכות במכלול. לכך נפנה מיד.
דיון והכרעה
18. לאחר עיון בטענות הצדדים שפורטו בסיכומיהם בכתב, וכן במסמכים השונים שהגישו, באתי לכלל מסקנה כי דין ערעור היועץ המשפטי לממשלה - להתקבל, וזאת בכפוף לפירוטים מסויימים שיבואו בהמשך. להלן אבהיר את הטעמים למסקנתי זו.

רקע: חוק הטיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991
19. ההסדרים הקבועים בחוק החדש, אשר נכנס לתוקפו בתאריך 08.04.1991, יועדו להחליף את המסגרת החקיקתית שהסדירה את סוגיית האשפוז הכפוי של אנשים הלוקים בנפשם, אשר היתה קבועה קודם לכן בחוק לטיפול בחולי נפש, התשט"ו-1955 (להלן: "החוק הישן"). חקיקתו של החוק החדש, והחלת ההסדרים הקבועים בו על סוגיית האשפוז הכפוי, באו לתת מענה הן לתמורות רפואיות ומשפטיות שחלו בתחום הטיפול בלוקים בנפשם, והן לשקף את הפנמתן של ביקורות שונות שהוטחו בהסדריו של החוק הישן, במיוחד בדבר היעדר התייחסות מספקת לסוגיית זכויות האדם של הפרט במסגרת ההסדרים שנהגו עד אז (ראו: אורי אבירם, צביה אדמון, מימי אייזנשטדט וארלין קנטר "מגמות שינוי ושימור בחקיקה בתחום בריאות הנפש בישראל: תהליך חקיקתו של החוק החדש לטיפול בחולי נפש" משפטים לא(1) 145, 147, 162-152 (2000) (להלן: "מגמות שינוי ושימור")). ככלל, הסדרי החוק הישן נתפסו ככאלה המשקפים את המודל הרפואי-פסיכיאטרי הקלאסי של סוגיית האשפוז בכפיה - מודל המטיל את עיקר המשקל בהחלטה על אשפוז כפוי על ההיבטים הרפואיים הנשקפים מהחלטה זו והסכנה לכלל, תוך הזנחה יחסית של ערך חירות הפרט וזכויות המאושפז (עיינו: מגמות שינוי ושימור, 149-148; ראזיק חואלד ואלכסנדר גרינשפון "החוק לטיפול בחולי נפש בישראל: התפתחותו עד עתה, והצעות לעתיד" רפואה ומשפט 35, 100, 103-102 (2006) (להלן: "חואלד וגרינשפון"). ראו גם: ע"א 219/79 ירמלוביץ נ' חובב, פ"ד לה(3), 766, 781 (1980) (להלן: "עניין ירמלוביץ'"). להבחנה בין המודל "הרפואי" למודל "המשפטי" - ראו עוד: אורי אבירם ודן שניט טיפול פסיכיאטרי וחירויות הפרט - אישפוז כפוי של חולי-נפש בישראל, 23-18 (1981) (להלן: "אבירם ושניט")).
חקיקתו של החוק החדש, נבעה, בין-היתר, מרצונו של המחוקק להפיח רוח חדשה בהסדרי הטיפול בלוקים בנפשם, לרבות אשפוזם - רוח המשקפת מתן דגש להיבטים "המשפטיים" של זכויות החולה וחירותו (ראו: מגמות שינוי ושימור, בעמ' 150; חואלד וגרינשפון, בעמ' 104; דברי ההסבר להצעת חוק לטיפול בחולי נפש, התש"ן-1990, ה"ח 239; דיוני מליאת הכנסת בהצעת חוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1990, ד"כ התשנ"א 1096-1095). במסגרת השינויים שהתחוללו בהסדרי הטיפול בלוקים בנפשם עקב חקיקת החוק החדש, ניתן לציין, למשל: את הגברת הפיקוח על אופן הפעלת סמכויותיו של הפסיכיאטר המחוזי; את יצירת ההבחנה בין הוראת אשפוז כפוי מיידית, לכזו שאיננה מיידית (ואת הגדרת התנאים הנדרשים לצורך הוריה על כל אחת מחלופות אלו); את ההגבלות שהושתו על תקופת האשפוז הכפוי המותרת והתניית הארכתה של תקופה זו באישורם של הפסיכיאטר המחוזי, או של הוועדה פסיכיאטרית בהתאמה; את יצירת הערוץ של טיפול מרפאתי כפוי - כחלופה אפשרית לערוץ היותר קיצוני של אשפוז כפוי, ולבסוף את הגדרתן בחוק של זכויות החולה - שם בסעיפים 37-35 לחוק (מגמות שינוי ושימור, בעמ' 151-150). אולם, יש הטוענים כי גם נוכח השינויים המדוברים - עדיין תפיסתו של החוק החדש נותרה כזו המייצגת את "המודל הרפואי-פסיכיאטרי" (בשונה מ"המודל המשפטי"), גם אם באופן מתון יותר (מגמות שינוי ושימור, בעמ' 190). מתוך ההבנה האמורה של ההסדרים הקבועים בחוק, והרקע לחקיקתם - נעבור עתה לבחינת השאלות העומדות על הפרק במסגרת ערעור זה.
השאלה הראשונה - האם רשאית הוועדה הפסיכיאטרית "לעבור ממסלול למסלול" לצורך הארכת משך אשפוזו הכפוי של אדם הלוקה בנפשו?
20. בפנינו פלוגתא פרשנית, שהמחוקק בהחלט יכול היה לחסוך אותה, ואולם משהתעוררה - יש לבררה לפי כללי פרשנות החקיקה הנהוגים עמנו. על-פי כללים אלו, לשונה של הוראת סעיף 10(ד) לחוק תהווה עבורנו את נקודת הפתיחה בבואנו לעמוד על אופן פרשנותה הראוי של הוראת אותו סעיף (ראו למשל: ע"א 93/88 מעבדות טריבנול (ישראל) בע"מ נ' פקיד שומה למפעלים גדולים, פ"ד מו(2), 385, 396 (1992); רע"א 4217/04 פמיני נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים, פ"ד ס(3), 386 (2006), בפסקה 9 לחוות-דעתה של חברתי, השופטת א' חיות; ע"א 8570/06 פקיד שומה תל-אביב 5 נ' בז'ה, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.03.09), בפסקה ל"ג-ל"ד לחוות-דעתו של חברי, השופט א' רובינשטיין. אכן "אין לתת לחוק משמעות שהלשון איננה יכולה לסבול" (רע"א 3899/04 מדינת ישראל נ' אבן זוהר, פ"ד מא(1), 301 (2006), בפסקה 14 לחוות-דעתו של חברי, השופט ס' ג'ובראן (להלן: "עניין אבן זוהר")). ככל שלשונה של הוראת החוק יכולה לשאת מספר פרשנויות אפשריות - כללי הפרשנות יפנו אותנו למלאכת הפרשנות התכליתית, שכן "על הפרשן ליתן ללשון החוק אותה משמעות שהיא יכולה 'לשאת' מבחינה לשונית, והמגשימה את תכלית החקיקה" (ע"א 77/88 צימרמן נ' שרת הבריאות, פ"ד מג(4), 63, 72 (1989). עיינו גם: אהרן ברק פרשנות במשפט: פרשנות החקיקה כרך שני, 80-79 (1993)). בהקשר זה נוהגים לומר כי תכלית החקיקה מורכבת משתיים: (א) תכלית סובייקטיבית - היא "כוונת המחוקק" - המטרות שעמדו לנגד עיניו של המחוקק בעת שעיצב את הסדרי החוק; (ב) תכלית אובייקטיבית - "התכלית שדבר החקיקה נועד להגשים בחברה דמוקרטית מודרנית" (בג"צ 693/91 אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים, פ"ד מז(1), 749, 763 (1993). ראו גם: ע"א 105/92 ראם מהנדסים קבלנים בע"מ נ' עיריית נצרת עילית, פ"ד מז(5), 189, 198 (1993)). על-מנת לאתר את תכלית החקיקה ייעזר הפרשן: בלשון החוק, בהיסטוריה החקיקתית, בעקרונות היסוד של השיטה ובכל מקור אמין אחר (ראו למשל: בש"א 1481/96 נחמני נ' נחמני, פ"ד מט(5), 598, 606 (1996); ע"א 2112/95 אגף המכס והמע"מ נ' אלקה אחזקות בע"מ, פ"ד נג(5), 769, 792 (1999)). במסגרת עקרונות היסוד של השיטה יש לכלול גם את זכויות האדם המוכרות בשיטתנו המשפטית (ראו למשל: בג"צ 953/87 פורז נ' ראש עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד מב(2), 309, 330 (1988); עניין אבן זוהר, בפסקה 18-17 לחוות-דעתו של השופט ס' ג'ובראן), ומשקל פרשני מיוחד ניתן לזכויות הקבועות בחוקי היסוד של המשפט הישראלי (בש"פ 537/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 355, 412 (1995) (להלן: "בש"פ גנימאת")).
21. מבחינת פרשנותה הלשונית של הוראת סעיף 10(ד) לחוק, מצאתי כי יש טעם רב בטענת המערער לפיה ממקרא לשונה של הוראה זו - לא עולה כי הסעיף מתנה את סמכותה של הוועדה הפסיכיאטרית להאריך את משך אשפוזו הכפוי של אדם בכך שמתקיימים בו דווקא התנאים שהביאו את הפסיכיאטר המחוזי להורות מלכתחילה על אשפוזו של אותו אדם. לשונו של סעיף 10(ד) דורשת כי יתקיימו בחולה "התנאים למתן הוראת אשפוז כאמור בסעיף 9" (ההדגשה שלי - ח"מ). היא איננה מעלה, על פני הדברים, דרישה לפיה יתקיימו דווקא התנאים הנקובים בתת-הסעיף הספציפי (מבין תתי-סעיף 9 לחוק), שעל-בסיסו הוצאה הוראת האשפוז המקורית. נוכח האמור, כלל אינני בטוח כי יש בלשון הוראת סעיף 10(ד) כדי "לשאת" בכלל את המשמעות שהמשיב גורס כי יש להקנות לה. והנה, על-אף האמור, ולוּ משום שייתכן שיש בלשונה של הוראת הסעיף הנ"ל כדי להתפרש גם בצורה בה היא הובנה על-ידי בית-המשפט המחוזי הנכבד (וכן על-ידי בתי-משפט מחוזיים אחרים שנדרשו לכך ואשר פסיקתם תאוזכר ותנותח בהמשך - בפסקאות 24 ו-27 שלהלן) - ראוי שניתן עתה את דעתנו לפירוש הוראת הסעיף לאור תכליתה.
22. על התכליות המונחות בבסיס החוק (אם כי בהקשר של אשפוז כפוי פלילי) כבר נאמר בשעתו על-ידי הנשיא א' ברק כדלקמן:
"האשפוז הכפוי הוא פרי של איזון בין המטרות המרכזיות המונחות ביסוד החוק: טיפול בנאשם חולה הנפש, מניעת סכנה (לעצמו ולציבור) וכל זאת תוך שמירה על זכויות האדם של הנאשם... עניין לנו באיזון עדין בין מטרות (חירות, טיפול, מניעה), שלרוב מצויות בהתנגשות פנימית."
(רע"פ 2060/97 וילנצ'יק נ' הפסיכיאטר המחוזי - תל אביב, פ"ד נב(1), 697, 710- 711 (1998) (להלן: "עניין וילנצ'יק")).
כפי שכבר הוסבר לעיל, דומה שחקיקתו של החוק החדש בשנת 1991 סימנה העתקת משקל משמעותית לתכליות שעניינן זכויות המאושפז וחירויותיו, וזאת להבדיל מהחוק הישן שהתמקד, כך נראה, בתכלית "הרפואית" של טיפול בחולה ובתכלית של ההגנה על הציבור, וזאת, לעיתים, גם במחיר של פגיעה בחירותו של הלוקה בנפשו (ראו למשל: "עניין ירמלוביץ'", 775: "המטרה למנוע אסון מן החולה עצמו או מזולתו מחייבת, לעיתים, פעולה מהירה של בר-סמכא. שיקול זה דוחה מפניו אפילו זכות בסיסית כחירות הפרט"). על תכלית "סובייקטיבית" זו של החוק החדש ניתן ללמוד גם מדברי ההסבר להצעת החוק, ומדיוני מליאת הכנסת בהצעת החוק (שאוזכרו לעיל). תכלית "סובייקטיבית" זו, השמה דגש על זכויות המאושפז, הולמת גם את תכליתו "האובייקטיבית" של החוק, שאותה יש לעצב גם לאורן של זכויות היסוד הקבועות בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, הכוללות גם את הזכות החוקתית לחירות אישית הקבועה בסעיף 5 לחוק היסוד האמור - אותה אין לשלול, או להגביל במאסר, במעצר, בהסגרה, או בכל דרך אחרת, שלא בהתאם לפיסקת ההגבלה. תכלית "אובייקטיבית" זו יש לה השראה פרשנית אף אם החוק נחקק לפני חקיקת חוק היסוד הנ"ל. ראו: בש"פ גנימאת, 412; דנ"פ 2316/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4), 589, 654-653 (1995)).
דומה איפוא שמלאכת פרשנותה של הוראת סעיף 10(ד) לחוק, צריכה להתבסס, אם-כן, על איזון בין שלוש תכליות שונות המונחות ביסוד החוק: הטיפול בלוקה בנפשו, ההגנה על הציבור, וההגנה על זכויות האדם של החולה (עיינו: ע"פ 3854/02 פלוני נ' הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית למבוגרים, פ"ד נז(1), 900, 909 (2003) (להלן: "עניין פלוני")).
23. אילו מן הפרשנויות המוצעות להוראת סעיף 10(ד) לחוק תוביל, בצורה טובה יותר, להגשמת תכליתו הממשית של החוק, כפי שזו הוצגה לעיל? תכליתה הפרטנית של הוראת סעיף 10(ד) לחוק היא לוודא כי משך אשפוזו הכפוי של אדם לפי החוק לא יוארך בשרירות, או משיקולים שלא היו מצדיקים, מלכתחילה, את ההוראה על אשפוזו הכפוי של אותו אדם. סעיף 10(ד) (או סעיף הדומה לו) - לא נכלל בהצעת החוק לטיפול בחולי נפש, התש"ן-1990, והוא הוכנס לשם רק בעת הדיונים במליאת הכנסת, ביוזמתו של חה"כ י' צבן, שביקש למנוע את הארכת משך האשפוז, ככל שזו מסתמכת על טעמים שאינם מן העניין. לדבריו:
"יכול להיות שלפסיכיאטר המחוזי או למנהל בבית-החולים יש שיקול כלשהו להמשיך את האשפוז הכפוי של אותו חולה.
אנחנו באים לומר, החוק הזה בא לכבד את זכותו של האדם, לרבות חולה הנפש, להיות אדם חופשי, אלא-אם-כן יש סיבות מיוחדות לכליאתו. זאת אומרת, כעבור טיפול של שישה-שמונה חודשים, יהיה פרק הזמן אשר יהיה, ומנהל בית-החולים הגיע למסקנה שאין סיבות של מסוכנות או הסיבות האחרות המנויות בחוק, ויש לו שיקול אחר להמשיך את האשפוז שלו, אנחנו אומרים לו: לא... אם הוא לא מסוכן, ואין סיבות אחרות, לא תוכל לאשפז אותו בכפיה..."
(ד"כ התשנ"א 1099- 1100); ההדגשה שלי - ח"מ; ההדגשה מרמזת לאפשרות להאריך את האשפוז מכוח העילה שבסעיף 9(ב) לחוק, המפנה בתורה לסעיף 7(1) ו- 2 שבו)
עם-זאת, יש להעיר כי קריאת דבריו של חבר הכנסת צבן כמשקפים את תכליתה "הסובייקטיבית" של הוראת סעיף 10(ד) לחוק - עדיין איננה פותרת את הסוגיה הפרשנית העומדת לפתחנו. דומה כי הוראת סעיף 10(ד) לחוק מבקשת - על-פי תכליתה "האובייקטיבית" - ליישב בין כל מטרות החוק שפורטו לעיל, כאשר היא מסייגת את סמכותה של הוועדה הפסיכיאטרית להגביל את חירותו של הלוקה בנפשו בכך שהיא מתנה את הגבלת החירות האמורה בקיומם של אינטרסים ראויים להגנה (הטיפול בלוקה בנפשו וההגנה על הציבור), ובלבד שלגבי המצב האמור יתקיימו התנאים הקבועים בסעיף 6 לחוק, או בסעיף 7 לחוק.
24. הפרשנות המוצעת על-ידי המשיב אכן שמה את הדגש העיקרי על מטרת ההגנה על חירותו וזכויותיו של הלוקה בנפשו המאושפז בכפיה. ואולם, דומה כי הענקת הפירוש המוצע על-ידי המשיב להוראת סעיף 10(ד) לחוק תיצור השלכות שיש בהן כדי להפר את האיזון הראוי שבין שלוש תכליות החוק שפורטו לעיל, וזאת גם נוכח המשקל הנכבד שיש להעניק לתכלית שעניינה זכויות החולה (באומרי זאת איני מתעלם מכך שבמסגרת פסיקת בתי-המשפט המחוזיים נתקבלה לרוב דווקא פרשנותו המוצעת של המשיב, כפרשנות הראויה להוראת סעיף 10(ד) לחוק, וזאת לעיתים מבלי שנתעורר דיון של ממש בשאלת אופן הפרשנות הראוי - ראו למשל: מ"א (מחוזי ת"א) 1762/94 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"מ נו(1), 163, 172-169 (1994) מפיה של כב' השופטת ס' רוטלוי (להלן: "עניין פלונית"); ניתוח עניין פלונית ודחיית הנימוקים הכלולים בו - יבוא בפסקה 27 שלהלן; ע"ש 3830/98 (מחוזי ת"א) לביא נ' משרד הבריאות - ועדת הפסיכיאטריה, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.08.98), בפסקה 14 לפסק-דינה של השופטת ס' רוטלוי; ע"ש (מחוזי ת"א) 2372/99 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 17 לפסק-דינה של השופטת ס' רוטלוי (לא פורסם, 18.10.1999); ע"ש (מחוזי ת"א) 142/00 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, בפסקה 9 לפסק-דינה של השופטת ס' רוטלוי (לא פורסם, 21.03.2000); ע"ש 1091/01 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 31.05.2001; תדפיס הוגש); ע"ש 1082/02 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם; תדפיס הוגש) - שני האחרונים פרי עטו של כב' השופט א' טל; מנגד ניתן למצוא גם גישה אחרת בפסיקת בתי-המשפט המחוזיים והמבטא של קו זה הוא סגן נשיאת בית-המשפט המחוזי בחיפה, השופט ש' ברלינר. דעתו היא שהארכה כאמור יכולה לעמוד בדרישות החוק בין אם היא נעשית לפי "המסלול הראשון" או לפי "המסלול השני" - ראו: ע"ו (חי') 37916-12-09 פלונית נ' הוועדה הפסיכיאטרית, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.01.10), בפסקה 15 לפסק-הדין).
הנה-כי-כן, פרשנות האוסרת על הוועדה הפסיכיאטרית "לעבור ממסלול למסלול" בעת מתן הוראה על הארכת משך אשפוזו של אדם המאושפז בכפיה, תוביל לתוצאה מוקשית: על-פי גישה זו, מחד גיסא, הוועדה הפסיכיאטרית תהיה רשאית להאריך את משך אשפוזו של מאושפז בכפיה (אשר אושפז במקור על-סמך אחת העילות הקבועות בסעיף 7 לחוק), אם תמצא כי במאושפז ממשיכה להתקיים העילה המקורית שהרי במקרה זה אין הוועדה מבקשת "לעבור ממסלול למסלול" (הוראת האשפוז בוססה, מלכתחילה, על עילה מעילות סעיף 7, וכך גם ההוראה בדבר הארכת משך האשפוז). מאידך גיסא, ככל שאותו אדם אושפז במקור על-סמך עילת הסיכון הפיזי המיידי הקבועה בסעיף 6 לחוק - הוועדה כביכול לא תוכל להאריך את משך אשפוזו על-סמך אחת העילות הקבועות בסעיף 7 שהיו מאפשרות את אשפוזו הכפוי (אם כי לא במיידי מלכתחילה), שהרי עסקינן ב"מעבר ממסלול למסלול", ותאלץ לשחררו לחופשי.
הפכתי והפכתי בדבר, ולא הצלחתי למצוא את ההיגיון בתוצאה זו, שהמשיב מבקש להוביל אליה. במידה שעומד בפני הוועדה אדם שקיימים צורך וצידוק של ממש (לאור העילות הקבועות בחוק) להורות על המשך אשפוזו הכפוי, והוועדה הפסיכיאטרית השתכנעה בצורך זה - מאי נפקא מינה על-סמך איזו עילה אושפז אותו אדם במקור? טענות המשיב, בהקשר זה, לא שכנעוני איפוא (ראו גישה דומה אצל חברי, השופט י' דנציגר ב- רע"א 9716/10 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.01.11), בפסקאות 8-6 להחלטתו; וב- רע"א 1704/12 פלוני נ' הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית, פורסם באתר האינטרנט נבו (18.03.2012)). הטעמים לכך יובהרו להלן.
25. לו ביקש המחוקק להגביל את שיקוליה של הוועדה בהאריכה את אשפוזו של חולה, כך שיימנע מעבר בין המסלולים - דהיינו, לו ביקש כי מי שאושפז בהוראת אשפוז לפי סעיף 9(א) לחוק, ניתן יהיה להאריך את אשפוזו רק בהתקיים תנאיו של סעיף-קטן זה דווקא - היה עליו לנסח את סעיף 10(ד) לחוק באופן ההולם הגבלה שכזו. היה עליו איפוא לקבוע נוסח מעין זה:
"פסיכיאטר מחוזי או ועדה פסיכיאטרית לא יאריכו את תקופת האשפוז לפי סעיף זה אלא-אם-כן שוכנעו, על-פי הבקשה המנומקת שבפניהם, שמתקיימים בחולה התנאים למתן הוראת האשפוז שניתנה בעניינו".
המחוקק בחר כאמור באופציה אחרת. הוא העדיף להסמיך את הוועדה הפסיכיאטרית להאריך את האשפוז בהתקיים תנאי סעיף 9 (על כל חלופותיו באשר הן). המסקנה העולה מלשון החוק ברורה איפוא והיא מתיישבת גם עם מהות הדברים ותכליתם. ואמנם בחינה עניינית מגלה כי עצם הדמיון בין שני המסלולים מחייב, בנסיבות שלאחר אשפוז ראשוני, את המסקנה כי ועדה פסיכיאטרית רשאית "לעבור בין המסלולים" בהחליטה על הארכת אשפוזו של חולה. נבהיר:
(א) אין ספק כי המחוקק מאפשר לפסיכיאטר המחוזי להורות על אשפוז כפוי, גם כאשר העילה היא סיכון פיזי שאינו מיידי מצידו של חולה נפש. כך בהתאם לסעיף 9(ב) לחוק, שעניינו אשפוז כפוי לא דחוף. לאחר אותו אשפוז עומדים אנו בפני מצב חדש ולפיכך אין מקום לצמצום הסמכות ולהחזרת המצב לקדמותו. מכאן שועדה פסיכיאטרית רשאית להאריך את האשפוז - שהוראה עליו ניתנה מלכתחילה בהתאם לסעיף 9(ב) לחוק - גם כאשר הסיכון הפיזי איננו מיידי מכוח סעיפים 10(ד) ו- 9(ב) לחוק. אפילו המשיב איננו חולק על כך.
(ב) ברור שהוראת אשפוז לפי סעיף 9(ב) לחוק, קרי, כאשר התמלאו תנאי סעיפים-קטנים 7(1) ו- 7(2) לחוק, והתקיים קשר סיבתי ביניהם - מאפשרת הארכת אשפוז אם התקיימו תנאי סעיף 9(א) לחוק, קרי נתקיימו תנאי סעיפים-קטנים 6(א)(1) ו- 6(א)(2) לחוק, שהרי במקרה שכזה הסיכון רק גבר: הוא הפך מסיכון פיזי שאינו מיידי - לסיכון פיזי מיידי. הדעת נותנת כי ל"מעבר מסלולים" שכזה אמור להסכים גם המשיב על-פי טיעוניו.
(ג) גם "מעבר המסלולים" ההפוך - קרי, מעבר מהוראת אשפוז לפי סעיף 9(א) לחוק להארכת האשפוז בהתקיים תנאי סעיף 9(ב) לחוק - חייב להיות אפשרי, שכן אחרת יוביל הדבר לתוצאה בלתי-סבירה בעליל: אם תהיה הוועדה מנועה מהארכת האשפוז הכפוי במצב שכזה, למרות הערכתה שהחולה מסוכן לעצמו או לציבור, אף אם סיכון שאינו מיידי - יוביל הדבר לשחרורו של החולה. ברם, אז תתחיל התנועה ב"מסלול השני" מן ההתחלה. קרי, תהיה פנייה אל הפסיכיאטר המחוזי, הלה ימצא שנתקיימו בחולה תנאי סעיף 9(ב), והוא יהיה רשאי להורות על אשפוזו בהתאם לסעיפים 9(ב) ו- 10(א) ו- (ב) לחוק (בהתאמה). על כך נאמר במקורותינו: מה הועילו חכמים בתקנתם, ואכן דבר זה איננו ראוי במישור המערכתי ובמישור הפרט כאחד.
במישור המערכתי - על שום מה? שכן הדבר מוביל לכפל הליכים מיותר, על כל המשתמע מכך מבחינת האינטרס הציבורי.
במישור הפרט - על שום מה? שכן אין הוא עולה בהכרח בקנה אחד אפילו עם האינטרסים של החולה עצמו, ככל שניתן לעמוד עליהם ולאמוד אותם: במקום שעניינו של החולה ימשיך להיות נדון בפני ועדה פסיכיאטרית - ועדה שלה סמכויות רחבות יותר מאשר לפסיכיאטר מחוזי (ואשר אחד מחבריה משפטן), ובידה לבקר את ההוראות הקודמות שניתנו בעניינו של החולה, ושעל הכרעתה ניתן להגיש ערעור לבית-המשפט המחוזי - יתחיל כאמור החולה את המסע מבראשית.
כאן ראוי להוסיף עוד, כי המסע מבראשית במסלול השני - אם היתה מתקבלת עמדתו של המשיב - עלול להתרחש במקרים לא מעטים: על דרך-הכלל, הציפיה היא שרמת מסוכנותו של חולה נפש, כמו גם מיידיותו של הסיכון, יפחתו במידה זו או אחרת כתוצאה מאשפוזו של החולה, ובשל הטיפול הנלווה לאשפוז. זו הציפיה, והדעת נותנת שפעמים רבות כך אף מתרחש בפועל.
פגיעה נוספת באינטרסים של החולה עצמו עלולה להתרחש בקו התפר שבין שחרורו מאשפוז לבין אשפוזו מחדש בהתקיים הנסיבות של סיכון פיזי שאינו מיידי: השחרור יגרום לקטיעת הרצף הטיפולי, וממילא הוא עלול להוביל להפסקת נטילת התרופות על-ידי החולה, להחמרת מחלתו עקב כך, לפגיעה בו או באחרים כתוצאה מן המעברים בין הגורמים הרפואיים השונים, וכיוצא באלה מרעין בישין.
דומה שהתוצאות הבלתי-סבירות של קבלת עמדתו של המשיב מובילות איפוא למסקנה החד-משמעית, כי לשונו של סעיף 10(ד) לחוק היא אמנם לשון פשוטה וברורה ותכליתה הראויה בצידה: ועדה פסיכיאטרית רשאית להאריך אשפוז, כאשר מתקיימים במעמד הדיון בפניה התנאים להוצאת הוראות אשפוז. כך ודאי בעת שהוראת האשפוז ניתנה מלכתחילה בהתאם לסעיף 9(ב) לחוק, ובהווה מתקיימים התנאים שבסעיף 9(א) לחוק, אך גם ההפך הוא נכון. קל וחומר שכך, כאשר ניתנה הוראת האשפוז לכתחילה בעילה מסויימת של אחד המסלולים, וכעת מתקיימת עילה אחרת באותו המסלול עצמו.
26. כאמור לעיל, עצם הדמיון בין שני המסלולים מחייב את המסקנה כי יש לקרוא את סעיפי החוק בצורה המאפשרת "מעבר בין המסלולים" בעת הארכת אשפוז.
בהקשר זה נשמעה הטענה, כי בכל זאת קיים הבדל אחד משמעותי בין שני המסלולים, הבא לידי ביטוי בסעיף 13 לחוק, שכותרתו: "דחיית ביצועה של הוראה לאשפוז כפוי לא דחוף" והוא מורה כדלקמן:
"הוראת אשפוז לפי סעיף 9(ב) תבוצע בתום 24 שעות ממתן ההוראה, ואם הוגש ערר בתוך זמן זה - יידחה ביצוע ההוראה עד קבלת החלטת הוועדה הפסיכיאטרית בערר."
קיימת איפוא לשיטה זו נפקות מעשית לאבחנה בין שני המסלולים הקשורה לשוני העיקרי שביניהם, קרי, שאלת הדחיפות והמיידיות, שכן כאשר יוצאת הוראת אשפוז במסלול של סעיף 9(ב) לחוק (המסלול של אשפוז כפוי לא דחוף) - נדחה לגביה הביצוע ב- 24 שעות, ואם מוגש ערר לוועדה הפסיכיאטרית, נדחה הביצוע עד להחלטת הוועדה.
היש בהבדל זה כדי לשנות את העמדה שהוצגה בפסקה 25 שלעיל. נראה לי כי יש לענות לשאלה האחרונה - בשלילה. שני טעמים לדבר:
(א) הנפקות האמורה נוגעת להוצאת הוראת אשפוז בידי פסיכיאטר מחוזי מלכתחילה. במצב זה, שבו טרם נכפה אשפוז על החולה, וכאשר מדובר לכאורה בסיכון פיזי שאינו מיידי, איפשר המחוקק לדחות את כפייתו של האשפוז עד לבירור מעמיק באשר לנחיצותו - בפני ועדה פסיכיאטרית (במסגרת ערר). אין לעניין זה איפוא השלכה ישירה על סמכויותיה של ועדה פסיכיאטרית להאריך אשפוז כפוי, שהרי כאשר מדובר בהוראות הארכה - החולה מצוי כבר באשפוז והדיון ממילא מתקיים במקרה כזה בפני הוועדה הפסיכיאטרית (זו שאליה מובא כאמור הערר על-פי החלופה הקודמת).
(ב) אם תהיה ועדה פסיכיאטרית מנועה מהארכת אשפוז, כאשר הסיכון הפך מסיכון מיידי לסיכון שאינו מיידי, דהיינו כאשר הוראת האשפוז הוצאה לפי סעיף 9(א) לחוק וכעת מתקיימים רק תנאי סעיף 9(ב) לחוק, אזי תיאלץ הוועדה לשחרר את החולה, וכאשר יוציא פסיכיאטר מחוזי הוראת אשפוז חדשה לפי סעיף 9(ב) לחוק - עשוי החולה "ליהנות" מ"חופשה" בת 24 שעות לפחות (ראו: סעיף 13 לחוק). ברם, אין בהשלכה בלתי-ישירה זו כדי לבטל את כל התוצאות הבלתי-סבירות האחרות הנלוות למהלך שכזה. כפי שפורט לעיל, חזרה לתחילת הליך האשפוז, כדי שהחולה ישוב ויגיע בסופו של הליך לאותה ועדה עצמה, היא חסרת היגיון, ואף טומנת בחובה פוטנציאל לפגיעה באינטרסים חשובים אחרים. בפרט, לא ברור כלל שאותה שהייה בת 24 שעות לפחות מחוץ לבית-החולים - עולה בהכרח בקנה אחד עם טובתו של החולה שהיא מצוות המחוקק, כמובהר בפסקה 25 שלעיל. שהייה כזו עלולה להיות כרוכה בהפסקת הטיפול בחולה ובחשש להידרדרות במצבו (זה המקום להעיר, כי לו נסיבותיו של החולה בשלב זה היו מאפשרות חופשה מבית-החולים, מסתבר שהיה מקבלה ממילא - ראו סעיף 30 לחוק, המקנה ל"מנהל", כמשמעו בחוק, את הסמכות להוציא חולה שכזה לחופשה).
27. עתה ראוי להתייחס לעניין פלונית, שעליו התבססה אותה מגמה בפסיקה של בתי-המשפט המחוזיים, שנטתה לגישה בה דוגל המשיב ושעליו הוא נסמך בטיעונו בפנינו.
בעניין פלונית ניתנה הוראת אשפוז כפוי דחוף על-ידי פסיכיאטר מחוזי לפי סעיף 9(א) לחוק. מוציא ההוראה נימק אותה, בכך שפלונית החולה מבקשת לעקור את שיניה, בשל מחשבת שווא שהושתלו בהן מקרופונים, ושהיא מהווה סיכון פיזי מיידי כלפי הוריה. הוראה המאריכה את האשפוז הכפוי הדחוף בשבוע ימים נוסף ניתנה אף היא בהתאם לעילה שבסעיף 9(א) לחוק, בשל סיכונה של פלונית לעצמה. הארכת אשפוזה של פלונית בשלושה חודשים נוספים בידי ועדה פסיכיאטרית נומקה בכך שפלונית מהווה סיכון פיזי לעצמה ולזולתה, ובנוסף - "היא גורמת סבל נפשי חמור לזולתה באופן הפוגע באורח החיים התקין שלו".
ההארכה שניתנה על-ידי הוועדה הפסיכיאטרית נומקה איפוא הן בעילת הסיכון הפיזי - לה ולזולתה - מבלי לפרט האם הסיכון הוא מיידי, או שאינו מיידי (וממילא לא ברור האם מדובר בסעיף 9(א) או 9(ב) לחוק), והן בעילה שעניינה פגיעה בבני ביתה של החולה - העילה המפורטת בסעיף 7(2)(ג) לחוק (וכאן כבר ברור שמדובר בסעיף 9(ב), מכוח ההפניה שבסעיף 10(ד) לחוק).
בדחותה את החלטת הוועדה להאריך את אשפוזה של פלונית כאמור קבעה כב' השופטת ס' רוטלוי כך:
"הוועדה פעלה שלא כדין כאשר האריכהאת תוקף הוראת האשפוז על יסוד נימוקים חדשים, שלא נזכרו בהוראות האשפוז הקודמות, וזאת משני טעמים:
(א) על-פי סעיף 10(ג) לחוק רשאית הוועדה "להאריך את תקופת האשפוז". לאנאמר שהוועדה רשאית לערוך שינויים כלשהם בתוכן הוראת האשפוז, שאותה היא מאריכה.
(ב) הוועדה אינה רשאית לבסס החלטתה על יסוד נימוק חדש, שלא נזכר בהוראות האשפוז, שכן לו היו מתבססות הוראות האשפוז על הנימוק של סבל נפשי ופגיעה באורח החיים של הזולת, היתה צריכה ההוראה להינתן מכוח סעיף 9(ב).
עליי להבהיר, כי אין מדובר בצחצוחי לשון בלבד, אלא בחובה לקיים את לשון החוק כלשונו, על כל דקדוקיו, כדי להבטיח שאכן זכויותיו של החולה יקויימו."
(עמ' 167 לפסק-הדין)
שני הנימוקים הנ"ל - בכל הכבוד - אינם נראים לי. אסביר:
הנימוק הראשון, המסתמך על לשונו של סעיף 10(ד) לחוק - איננו מדוייק. סמכותה של הוועדה להאריך את תקופת האשפוז בהתאם לסעיף 10(ג) מותנית ב"בקשה מנומקת בכתב מאת המנהל". התנאים המהותיים הנוספים לקיום סמכות זו מפורטים בסעיף 10(ד) לחוק, והם - כמוזכר לעיל - "שמתקיימים בחולה התנאים למתן הוראת אשפוז כאמור בסעיף 9". אין בו איפוא בסעיף 10(ג) כל דרישה שהחלטת הוועדה הפסיכיאטרית על הארכת האשפוז תהיה זהה להחלטת הפסיכיאטר המחוזי בנותנו הוראת אשפוז. לא ברור איפוא על בסיס מה קבע בית-המשפט הנכבד בעניין פלונית שהוועדה אינה רשאית "לערוך שינויים כלשהם בתוכן הוראת האשפוז שאותה היא מאריכה". בהקשר זה יש להדגיש כי הוועדה איננה מאריכה את הוראת האשפוז - כפי שככל הנראה קבע בית-המשפט המחוזי הנכבד, אלא מאריכה את תקופת האשפוז.
גם הטעם השני המובא בעניין פלונית, כי הוועדה איננה רשאית להתבסס בהחלטתה על "נימוקים ועובדות חדשים, שלא הובאו לפני הגופים שהוציאו את הוראת האשפוז" - אין לו מקום. להבנתי לא זו בלבד שלא קיים איסור שהוועדה תיזקק בהחלטתה לעובדות, וממילא לנימוקים חדשים, אלא שמחובתה לעשות כך. מצבו הנפשי של אדם עשוי להשתנות במהלך הזמן. מטבע הדברים, עם חלוף העיתים, אף מצטבר מידע נוסף על החולה המאושפז - מידע, שנאסף על-ידי הצוות המטפל, ושמקורו בחולה, בבני משפחתו, בצדדים שלישיים שונים ובעבודתו של הצוות המטפל עצמו. בהתאם לשינויים ולמידע שנאסף כאמור נערך גם מכתב ההפנייה של המנהל, כמשמעו בחוק, ובו בקשתו אל הוועדה - להאריך את האשפוז. בלתי-סביר הוא איפוא המצב שהוועדה, אשר דנה במצבו של החולה לעיתים כשבועיים ולעיתים חודשים רבים וארוכים, לאחר מתן הוראת האשפוז (הכל בהתאמה) - תהיה מחוייבת לעובדות שעמדו בפני הפסיכיאטר המחוזי, שנתן את הוראת האשפוז הראשונית ולנימוקים שהוא נימק בהם את הצורך באשפוז.
עתה לאחר שדחינו את הישענותו של המשיב על עניין פלונית - עלינו לדון בטענות הנוספות והמקוריות שהעלה בא-כוחו.
28. באשר לטענתו הראשונה של המשיב בהקשר זה, שעניינה החשש מ"הנצחת" משך אשפוזו של הלוקה בנפשו - אין בידי לקבל טענה זו. אכן, "המעבר ממסלול למסלול" מאפשר לוועדה הפסיכאטרית להאריך את משך אשפוזו של אדם גם על-סמך עילות שאינן מגיעות כדי העילה החמורה של סיכון פיזי מיידי, אולם אין ביסוס לטענה לפיה הארכת משך האשפוז על-סמך עילות אלו, המעוגנות בסעיף 7(2) לחוק, עשויה להביא, כשלעצמה, ל"הנצחת" אשפוזו של אדם ללא צידוק. הוראת סעיף 10(ג) לחוק נותנת בידי הוועדה הפסיכיאטרית את הסמכות להורות על הארכת משך אשפוז כפוי מעבר ל- 14 ימי האשפוז הכפוי הראשוניים, ואולם היא דורשת את אישורה החוזר של הוועדה להארכה נוספת, בתום שלושת חודשי ההארכה הראשונים (סעיף 10(ג)(1) לחוק), ולאחר מכן כל שישה חודשים לכל היותר (סעיף 10(ג)(2) לחוק). הוראת הסעיף מבטיחה לפיכך כי לא תתרחש "הנצחת" אשפוז ללא צידוק. היא דורשת מן הוועדה להפעיל את שיקול-דעתה כל תקופה מחדש (תוך בחינה de novo של העילות לאשפוזו של הלוקה בנפשו). אכן, "הנצחת" האשפוז ללא צידוק עלולה להתרחש מקום שהוועדה מאריכה את משך אשפוזו של אדם בהינף יד, וללא הפעלת שיקול-הדעת הנתון לה בחוק - כראוי. עם-זאת, במקרה כזה - אין מקום לתקוף את ההחלטה על ההארכה על-סמך טעמים שעניינם סוגיית "המעבר ממסלול למסלול", אלא יש לטעון לביטול ההחלטה על יסוד הפגמים שנפלו בהפעלת שיקול-הדעת על-ידי הוועדה. הארכת משך האשפוז על-סמך העילות הקבועות בחוק, כאשר ישנם טעמים של ממש הממלאים עילות אלו בתוכן - איננה יכולה להיחשב איפוא ל"הנצחה" לא מוצדקת של האשפוז.
טענתו השניה של המשיב בהקשר זה עניינה היא יכולתו המופחתת של המאושפז בכפיה להתכונן לדיון בעניין הארכת אשפוזו הכפוי, המבוססת על העילות המנויות בסעיף 7, שעה שהוא שוהה באשפוז כפוי עובר לדיון. אכן, לאדם העלול להיפגע מהחלטה, או מפעולה של רשות כלשהי (בין אם שיפוטית או מינהלית), נתונה זכות הטיעון (כחלק מכללי הצדק הטבעי), שבגדרה על הרשות הרלוונטית לאפשר לאותו אדם להתכונן ולשטוח בפניה, באופן אפקטיבי, את טיעוניו נגד ביצוע אותה פעולה או גיבושה של אותה החלטה (ראו למשל: בג"צ 361/76 "המגדר-ברזלית" חוטי ברזל ורשתות בע"מ נ' רכז ביקורת וחשבונות של אגף גובה המכס והבלו, פ"ד לא(3), 281, 292-291 (1977); בג"צ 5973/92 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' שר הביטחון, פ"ד מז(1), 267, 286-285 (1993)). ואולם לא מצאתי שיש בטיעון זה כשלעצמו, כדי להצדיק את הפרשנות האוסרת על "מעבר בין המסלולים" - זאת במיוחד נוכח הוראות סעיף 29א לחוק, הקובעות את זכאותו של הלוקה בנפשו להיות מיוצג על-ידי עורך-דין בדיונים הנערכים בפני הוועדה הפסיכיאטרית בעניין אשפוזו הכפוי (סעיף 29א(א) לחוק), ואת זכאותו של אדם המאושפז לפי הוראת אשפוז להיות מיוצג על-ידי עורך-דין שנתמנה לצורך זה לפי הוראות חוק הסיוע המשפטי, התשל"ב-1972, ללא צורך בתשלום מצידו של החולה, במקרים המתאימים (סעיף 29א(ב) לחוק; בהקשר זה, עיינו גם: חואלד וגרינשפון, בעמ' 109-108. לעניין החשיבות בייצוגו של הלוקה בנפשו, ראו: עניין וילנצ'יק, בעמ' 715-714). אין צורך לומר כי במצבים אלה עיקר הנטל הוא, כמובן, על המייצג ולא על המיוצג, ולא אוסיף.
29. בהגיענו עד הנה אנו עדיין צריכים לשאול עצמנו מה נפקא מינה אם הוראת ההארכה של הוועדה הפסיכיאטרית שמכוח סעיף 10 לחוק נסמכת על העילה שבהתאם לסעיף 9(א), או 9(ב) לחוק.
לצורך התשובה ראוי להיעזר בהוראת סעיף 35(ב) לחוק, הקובעת כדלקמן:
"המטרה העיקרית של אשפוז חולה בבית-חולים הינה קבלת טיפול רפואי ואין לאשפז אדם בבית-חולים לשם הגנה על הציבור או עליו בלבד, אלא לפי הוראת חוק זה."
(ההדגשה שלי - ח"מ)
הבעיה היא שדרישת המסוכנות המיידית, בשונה מדרישת המסוכנות שאיננה מיידית, העומדת ביסוד ההבדלים בין העילות - גבולותיה פרוצים ומטושטשים בעיני הפסיכיאטריה. ראו: M. Dolan & M. Doyle, Violence Risk Prediction, 177 BRITISH J. OF PSYC. 303-331 (2000). עיינו גם: שמואל וולפמן, טלי שקד, מרדכי מרק "סמכויות שיפוטיות של ועדות פסיכיאטריות מחוזיות מכוח לטיפול בחולי נפש", עלי משפט ט' 597, 612 (התשע"א) (להלן: "סמכויות שיפוטיות").
יחד-עם-זאת - מכוח האילוץ המשפטי שעוגן בחוק ודורש לאזן, בכל עת, את הסיכונים מחד גיסא מול ערכי חירות הפרט וצרכי הטיפול הרפואי מאידך גיסא, הוועדה הפסיכיאטרית (המורכבת כאמור מ- 2 פסיכיאטרים וממשפטן בכיר) נדרשת להגדיר את עילת המשך האשפוז. אם העילה לא תוגדר ככזו הנובעת ממסוכנות מיידית, אלא ככזו המפורטת בסעיף 7(2) לחוק (על כל אחת מחלופותיו) - הדבר יכול "לסמן" מספר דברים:
(א) יש סיכוי שבתום תקופת האשפוז הנוכחית שמכוח סעיף 10 לחוק ובהינתן תגובה טובה לטיפול - החולה ישוחרר. כך יקרה אם העילה הפרטנית הקיימת לגביו, שמכוח סעיף 7(2) לחוק - תתבטל, שהרי אשפוזו בסיטואציה זו מעוגן בחלופה הפחות קשה מבין אלה האפשריות.
- לחלופין -
(ב) יש לבדוק עם הפסיכיאטר המחוזי - אם קיימת אפשרות להעניק לחולה את הטיפול הדרוש לו במסגרת טיפול מרפאתי כפוי חלף האשפוז, בהתאם להוראת סעיף 11 לחוק. אפשרות זו מגלמת את ההיענות לתנאי המידתיות שגם אותו יש להחיל במכלול והיא נותנת את פסק הזמן הדרוש לבדיקת חלופה זו, מבלי לסכן את הציבור, או את החולה בתקופת הביניים. עיינו: סמכויות שיפוטיות 618-617; החלטת חברי, השופט א' רובינשטיין ב- רע"א 546/10 פלוני נ' בית-החולים "שערי מנשה", פורסם באתר האינטרנט נבו (18.02.10).
קביעות אלו אף מסבירות מדוע על הוועדה הפסיכיאטרית לציין ולנמק בהחלטתה מכוח איזו עילה בדיוק היא מאריכה את תקופת האשפוז (נושא אליו נידרש עוד גם בהמשך).
30. נוכח כל האמור לעיל, דעתי היא כי בפלוגתא הפרשנית שנתעוררה בין הצדדים באשר לאופן פרשנותה הראוי של הוראת סעיף 10(ד) לחוק - ראויה להתקבל פרשנותו המוצעת של המערער, שלפיה מוסמכת ורשאית הוועדה הפסיכיאטרית להורות על הארכת משך אשפוזו של אדם מכוח העילות הקבועות בסעיף 7 לחוק, גם מקום שהוראת האשפוז המקורית בעניינו ניתנה על-סמך עילת הסיכון הפיזי המיידי, הקבועה בסעיף 6 לחוק. בלשון אחר, הוועדה הפסיכיאטרית רשאית, לצורך הארכת משך אשפוז כפוי לפי החוק, לעבור מ"המסלול" הקבוע בסעיף 6 לחוק - ל"מסלול" הקבוע בסעיף 7 לחוק (לדעה דומה, עיינו: דן ביין "הפיקוח השיפוטי על החלטות של ועדות פסיכיאטריות, לפי סעיף 28 לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991, הנוגעות לאשפוז או לטיפול מרפאתי כפוי לפי צו בית-משפט בהליך פלילי" ספר שמגר - מאמרים חלק א', 387, 403-402 (2003) (להלן: "ביין")). פרשנות זו הולמת את לשון הוראת סעיף 10(ד). היא תואמת את שלוש התכליות המונחות בבסיס החוק, שומרת על האיזון העדין שביניהן, ואיננה מאפשרת את קידומה של אחת התכליות על חשבון האחרות מעבר לנדרש (זו המידתיות). היא אף מונעת יצירה של סתירות לוגיות בביצוע החוק ומצב של חוסר יעילות מערכתית, ומקדמת את ההרמוניה שבהסדרי החוק.
עם בחירת הפרשנות העדיפה - כתשובה לשאלה הראשונה - ניתן לעבור לליבון הסוגיה השניה בתור.
השאלה השניה - מהו סוג הראיות שצריכות לעמוד בפני הוועדה הפסיכיאטרית שעה שזו מחליטה על אשפוזו הכפוי של הלוקה בנפשו ומהו המבחן הראייתי הנדרש לצורך זה
31. ועדה פסיכיאטרית מחליטה להאריך את משך אשפוזו של אדם הלוקה בנפשו, וזאת מכוח סמכותה הקבועה בסעיף 10 לחוק. מהן טיבן של הראיות שעליהן צריכה החלטה זו להתבסס? זוהי נקודת המחלוקת השניה שהתעוררה בין הצדדים לערעור זה. התשובה תילמד ממהותה של הוועדה הפסיכיאטרית, מכללי המשפט המינהלי הרלבנטיים ומשאיבת השראה מהמשפט המשווה.
נפרט עתה ראשון-ראשון ואחרון-אחרון.
מהותה של הוועדה הפסיכיאטרית וכפיפותה לכללי המשפט המינהלי
הוועדה הפסיכיאטרית היא גוף סטטוטורי המוקם מכוח סמכותו של שר הבריאות, הקבועה בסעיף 24 לחוק - למנות ועדות פסיכיאטריות מחוזיות. כגוף המוקם מכוח החוק, והממונה על-ידי שר הבריאות, וככזה המפעיל סמכויות סטטוטוריות - יש, לדעתי, לראות בוועדה הפסיכיאטרית גוף הכפוף לכללי המשפט המינהלי, לרבות אותם כללים המגדירים את אופי התשתית העובדתית שעליה צריכה להתבסס ההחלטה המינהלית (השוו: ביין, בעמ' 411). על כללים אלה אעמוד להלן.
כללי המשפט המינהלי הנוגעים לתשתית העובדתית הנדרשת
32. בבסיסה של כל החלטה מינהלית צריכה להתקיים תשתית של נתונים עובדתיים שנאספו ועובדו כהלכה (בג"צ 297/82 ברגר נ' שר הפנים, פ"ד לז(3), 29, 49 (1983) (להלן: "עניין ברגר")). היעדרה של תשתית עובדתית מספקת לביסוס ההחלטה המינהלית עלולה להביא לפסילתה של ההחלטה (ראו, למשל: בג"צ 802/89 נסמאן נ' מפקד כוחות צה"ל בחבל עזה, פ"ד מד(2), 601, 605 (1990)). הליך גיבושה של התשתית הראייתית העומדת בבסיס ההחלטה המינהלית צריך שיעמוד בארבעה מבחנים, כפי שאלו פורטו ב- בג"צ 987/94 יורונט קווי זהב (1992) בע"מ נ' שרת התקשורת, פ"ד מח(5), 412, 423- 425 (1994) (להלן: "עניין יורונט"):
"(א) איסוף הנתונים. הרשות המינהלית צריכה לאסוף את הנתונים הנדרשים לקבלת ההחלטה. לצורך זה עליה לפעול באופן סביר, לפי מהות הסמכות, מיהות הרשות ונסיבות המקרה...
(ב) השייכות לעניין. באיסוף הנתונים חייבת הרשות המינהלית להבדיל בין נתונים השייכים לעניין לבין נתונים שאינם שייכים לעניין. הנתונים השייכים לעניין הם, ורק הם, השיקולים הענייניים שאותם רשאית הרשות לקחת בחשבון לצורך קביעת העובדות וקבלת ההחלטה...
(ג) אמינות הנתונים. לא כל נתון השייך לעניין ראוי לבוא בחשבון שיקוליה של הרשות המינהלית. כדי שהרשות תוכל להתבסס על נתון, צריך שהנתון יעמוד במבחן הראיה המינהלית. זהו מבחן גמיש. הוא מאפשר לרשות המינהלית לקחת בחשבון גם ראיות שאינן קבילות בבית-משפט, כגון עדות שמיעה. עם-זאת, לא כל שמועה פורחת די בה כבסיס להשתית עליו ממצא... זהו, אם-כן, מבחן של סבירות: הרשות המינהלית רשאית לסמוך רק על נתונים הנוגעים לעניין שאדם סביר (ואולי יותר נכון לומר: רשות סבירה) היה סומך עליהם לצורך קבלת ההחלטה בעניין העומד על הפרק...
(ד) ראיות מהותיות. הנתונים הנוגעים לעניין, שהם גם נתונים העומדים במבחן הראיה המינהלית, הם התשתית לקבלת ההחלטה. על-פי ההלכה, התשתית צריכה להיות מוצקה במידה מספקת כדי לתמוך בהחלטה. מהי מידה מספקת לצורך זה? המבחן, גם כאן, הוא מבחן של סבירות. הווי אומר, תשתית העובדות צריכה להיות כזאת, שרשות סבירה היתה מסתמכת עליה לצורך קבלת ההחלטה הנדונה..."
כאשר ההחלטה המינהלית עלולה לפגוע בזכויות אדם, מקבלים המבחנים השלישי (מבחן אמינות הנתונים) והרביעי (מבחן הראיות המהותיות) גוון נוקשה יותר, ועל הרשות המינהלית להציג תשתית ראייתית מוצקה ומשכנעת יותר. כך נקבע בעניין יורונט כי: "מידת הסבירות מחייבת כי המשקל של הנתונים שלפני הרשות יהיה כבד יותר ככל שההחלטה המינהלית מורכבת יותר או פגיעתה קשה יותר. פגיעה קשה במיוחד בזכות יסוד צריכה להתבסס על נתונים מהימנים ומשכנעים במיוחד" (שם, בעמ' 425, ההדגשה שלי - ח"מ). ראו גם: ע"ב 2/84 ניימן נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת האחת-עשרה, פ"ד לט(2), 225, 250 (1985); בג"צ 3379/03 מוסטקי נ' פרקליטות המדינה, פ"ד נח(3), 865, 899 (2004). עיינו עוד: דפנה ברק ארז, משפט מינהלי, כרך א' 449-447 (2010).
33. כלל זה תקף לגבי פעולתה של כל רשות מינהלית, והוא יפה אף לגבי החלטותיה של הוועדה הפסיכיאטרית. בנוסף לכך, יש לשים-אל-לב כי סעיף 25 לחוק מורה אותנו כי בהקשר של הליך איסוף הנתונים וגיבוש התשתית הראייתית על-ידי הוועדה הפסיכיאטרית, חלות אף הוראות סעיפים 8 עד 11 ו- 27(ב) לחוק ועדות חקירה, התשכ"ט-1968 (להלן: "חוק ועדות חקירה"), בשינויים המחוייבים. הוראת סעיף 25 לחוק, בשילוב עם הוראת סעיף 8 לחוק ועדות חקירה, פוטרות למעשה את הוועדה הפסיכיאטרית מהיזקקות לכללי סדרי הדין ודיני הראיות הרגילים. הוועדה הפסיכיאטרית רשאית, אם כך, לבסס את החלטותיה על תשתית עובדתית וראייתית הכוללת גם ראיות שאינן קבילות - כגון: עדות שמיעה, עדויות שנפסלו מכוח הוראות חיקוקים שונים, מסמכים שאינם קבילים כראיה, ועוד (ראו: אביגדור קלגסבלד ועדות חקירה ממלכתיות 229-227 (2001)). ואולם חשוב להדגיש שגם בהינתן שהוועדה הפסיכיאטרית כפופה רק לכללי הראיות המחייבים ועדת חקירה ממלכתית לפי חוק ועדות חקירה - עדיין חלים עליה כללי גיבוש התשתית הראייתית המינהליים הרגילים, כפי שאלו פורטו לעיל (שם, בעמ' 228).
34. בהקשר זה עולות עוד שתי שאלות:
(א) על מי הנטל להראות שיש צורך להאריך את תקופת האשפוז.
(ב) מהי רמת ההוכחה הנדרשת.
התשובה לקושיה הראשונה מצויה בהוראת סעיף 10(ד) לחוק, המורה כדלקמן:
"פסיכיאטר מחוזי או ועדה פסיכיאטרית, לא יאריכו את תקופת האשפוז לפי סעיף זה אלא-אם-כן שוכנעו, על-פי הבקשה המנומקת שבפניהם, שמתקיימים בחולה התנאים למתן הוראת אשפוז כאמור בסעיף 9."
(ההדגשות שלי - ח"מ)
מכאן (ואף מכוח זכות היסוד לחירות, הקבועה בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, והאמור בסעיף 35 לחוק) נובע שהנטל להראות כי יש צורך להאריך את תקופת האשפוז מוטל על המבקש להשיג תוצאה זו - ולא על החולה. זו אף עמדתו של המשפט המשווה. עיינו: Brenda Hale, Mental Health Law 269 (5th ed., 2010) (להלן: Hale); Phil Fennell, Mental Health - Law and Practice 302-303 (2nd ed., 2011) (להלן: Fennell).
מהי רמת ההוכחה הנדרשת לצורך זה?
בפסיקתו של בית-המשפט העליון האמריקאי נקבע כי רמת ההוכחה המתחייבת לצורך הוראה על אשפוזו הכפוי של אדם (זו נלמדת מהדרך שבה על השופט להנחות את חבר המושבעים, האמור להכריע בסוגיה) - מצויה בטווח שבין רמת ההוכחה הנדרשת לצורך קביעת אחריות פלילית (מעבר לספק סביר), לבין רמת ההוכחה הנדרשת לצורך קביעת אחריות אזרחית ("מאזן ההסתברויות"). ראו:Addington v. Texas, 441 U.S. 418, 433 (1979). עיינו גם:Michael Perlin et al., International Human Rights and Comparative Mental Disability Law 68-69, 73-74 (2006).) (להלן: "Comparative Mental Disability Law")
באנגליה, מנגד, הלכה הפסיקה בהתאם לקו האחיד שבוצר בה ברבות השנים, שלפיו קיימות בעיקרון שתי מידות הוכחה בלבד: מאזן ההסתברויות (האזרחי) והוכחה שמעבר לספק סביר (הנדרשת בפלילים). לפיכך, גם המבקש את אשפוזו של אדם בכפיה צריך לעמוד בנטל הוכחה ברמה של מאזן ההסתברויות, וזאת אף אם עליו להביא הוכחות בכמות ובאיכות המצופות ממהותו של העניין בו מדובר. ראו: R (on the application of N) v. Mental Health Review Tribunal (Northern Region) (2005) EWCA Civ. 1605, 88 BMLR 59 CA; עיינו גם: Hale, עמוד 269; Fennell, עמוד 303; Comparative Mental Disability Law 542-545 .
לשיטתי, אמת-המידה שנקבעה באנגליה - ראויה לנהוג אף אצלנו, ואבהיר את הטעמים לכך בתכלית הקיצור להלן.
ככלל, ניתן לומר כי בית-משפט זה לא ראה לנכון בדרך-כלל לייבא לשיטת המשפט הישראלית את מידת ההוכחה השלישית הקיימת (כעניין חריג) בדין האמריקאי (ראו העמדות השונות של השופטים א' ברק ו- ג' בך בנושא זה ב- ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1), 589 (1986)). דומה כי כיום מקובלת העמדה של השופט (כתארו אז) ברק, שלפיה: "מקובל עלינו כי קיימות שתי רמות של מידת הוכחה, זו הנוהגת במשפט הפלילי (שכנוע מעבר לספק סביר) וזו הנוהגת במשפט האזרחי (נטיה של מאזן ההסתברות)" (שם בעמ' 598; ראו גם: ע"א 4126/05 חג'אזי נ' עמותת ועד הספרדים, פורסם באתר האינטרנט נבו (20.06.06), בפסקה ט"ו לחוות-דעתו של חברי, השופט א' רובינשטיין; עיינו עוד: יעקב קדמי על הראיות (חלק רביעי), 1779-1772 (2009); יש עם-זאת אצלנו לעיתים חריגים לכלל האמור, למשל כאשר מתעורר חשד לפלילים במסגרת ערעור על תוצאות בחירות, ראו: רע"א 3055/05 פרומר נ' סבג, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.08.2005); בר"מ 2610/09 אפרים נ' ועדת הבחירות המקומית למועצה האזורית גלבוע, פורסם באתר האינטרנט נבו (18.05.2009)).
מכאן, שכעיקרון, קשיותה של טענה המועלית נגד אדם, או החומרה שבתוצאת קבלתה - איננה צריכה להוביל לשינוי מידת ההוכחה אגב יצירת קריטריון שלישי (וניתן לומר: אמורפי) בין שתי אמות-המידה הנהוגות עמנו, כי אם רק להגברת כמות הראיות הנדרשת (או רצינותן) - במידה שתעמוד ביחס מתאים לקשיות הטענה, או למשמעות הקשה של קבלתה. השוו: ע"א 670/79 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' מזרחי, פ"ד מא(2), 169, 186 (1987); באנגליה - ראו: Secretary of State for the Home Department v. Rehman(2001) UKHL 47, (2003) 1 AC 153; In re CD (Original Respondent and Cross-Appellant) (Northern Ireland) (2008) UKHL 33). עיינו: Hale 269.
הנה-כי-כן אני סבור כי אף במקרה הקונקרטי של החלטת ועדה פסיכיאטרית על הותרת המטופל באשפוז, ניתן לאמץ את מידת ההוכחה של מאזן ההסתברויות, תוך הבנה שההחלטה תתקבל בשים-לב למשמעות מרחיקת הלכת ושוללת החירות של אשפוז המטופל - נתון שאמור להשתקף בכמותן ובאיכותן של הראיות המובילות להחלטת האשפוז. השוו: עמ"מ 8788/03 פדרמן נ' שר הביטחון, פ"ד נח(1), 176 (2003). אימוץ הסטנדרט האנגלי נובע הן מהעיקרון שעליו עמדתי לעיל, של הסתפקות (במידת הניתן) בשתי מידות הוכחה בלבד, והן מכך שהמחוקק הישראלי בדומה למחוקק האנגלי - ראה להפקיד את ההחלטה בנושא זה בידי טריבונל מינהלי ומקצועי, זאת בשונה מהמצב בארה"ב, שם ההחלטה מתקבלת בערכאה שיפוטית (ראו: עניין ירמלוביץ', בעמ' 781). יתר-על-כן - אצלנו אין עסקינן במצב של מתן הוראות לחבר מושבעים בלתי-מקצועי האמור להחליט על אשפוזו של אדם, כפי שקרה בעניין Addington האמריקאי.
35. המסקנה הנובעת מכל האמור לעיל, לעניין התשתית הראייתית הנדרשת לצורך ביסוס החלטת ועדה פסיכיאטרית באשר להארכת משך אשפוז לפי סעיף 10(ג) ו- 10(ד) לחוק, היא כי על הוועדה הפסיכיאטרית לבסס את החלטותיה הנוגעות להארכת משך אשפוזו של הלוקה בנפשו על תשתית עובדתית העונה למבחנים ולקריטריונים שנקבעו בפסיקה לגבי התשתית העובדתית הצריכה לביסוסן של החלטות מינהליות, וזאת בשים-לב למהותה, אופיה, תכליתה והרכבה של הוועדה הפסיכיאטרית. נטל ההוכחה והמידה הדרושה יהיו כאמור בפסקה 34 שלעיל. להלן יפורטו מבחנים אלו, בישום המתבקש לגבי ועדות פסיכיאטריות:
(א) הליך איסוף הנתונים - על הוועדה הפסיכיאטרית לבצע את איסוף הנתונים באופן סביר. סבירות הליך איסוף הראיות על-ידי הוועדה תבחן בהתאם למהות סמכותה של הוועדה ומיהותה של הוועדה. באשר למהות סמכותה של הוועדה, הרי שיש לראות את הוועדה ככזו שמפעילה סמכות מעין-שיפוטית. הוועדה אמורה לבחון ראיות, לראיין את המאושפז (ואף לבדקו במידת הצורך באמצעות הפסיכיאטרים החברים בה - ראו: סעיף 26(ב) לחוק) ולשמוע עדים שונים. כרשות מינהלית המפעילה סמכויות מעין-שיפוטיות, מוטל על הוועדה נטל כי החלטותיה - אף אם אינן מגיעות כדי הכרעות שיפוטיות של ממש (מן הסוג המתקבל על-ידי בית-משפט היושב לדין) - תהיינה מבוססות על מסד נתונים שנאסף תוך השקעת מאמץ רצינית ויסודית.
בבחינת חובת איסוף הנתונים המוטלת על הוועדה יש להתחשב אף במיהותה של הוועדה. מהרכבה של הוועדה עולה מיהותה כגוף שעיקר עניינו רפואי, אך התנהלותו שיפוטית. להשפעת הרכב הטריבונל על שיקוליו - ראו: בג"צ 3959/99 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הוועדה לעיון בעונש, פ"ד נג(3), 721, 743 (1999). מבין שלושת חברי הוועדה, שניים הם פסיכיאטרים (ראו: סעיף 24 לחוק). מכאן עולה כי במסגרת איסוף נתוניה, על הוועדה לדלות את מירב הנתונים העובדתיים, עליהם תתבסס החלטתה מהמקורות הרפואיים הרלוונטיים בנסיבות העניין. בקביעת היקפה של חובת איסוף הנתונים, עלינו אף להתחשב בקשיים האובייקטיביים המוטלים על הוועדה להשיג ראיות ונתונים עובדתיים שאינם מובאים בפניה ביוזמת הצדדים (בין אם ביוזמת מנהל המתקן הרפואי המבקש הארכת אשפוז, ובין אם ביוזמתו של האדם שהארכת אשפוז מתבקשת לגביו, או בא-כוחו). לפיכך אין לדרוש מן הוועדה לבסס את החלטותיה על נתונים שלא ניתן להשיגם תוך הפעלת מאמץ סביר. אף-על-פי-כן, אופיה המעין שיפוטי של הוועדה הפסיכיאטרית (הנובע, בין-היתר, מכך שהעומד בראישה הוא משפטן הכשיר להתמנות כשופט בית-משפט שלום - ראו: סעיף 24(א)(1) לחוק) מחייב אותה, בעת שהדבר נדרש לאור נסיבות העניין - לזמן בפניה עדים, שיש בעדותם כדי לשפוך אור על עניינו של המאושפז שמתבקשת הארכת משך אשפוזו. סמכות זו של הוועדה עולה משילוב הוראת סעיף 25 לחוק והוראות סעיפים 11-9 לחוק ועדות חקירה. הסמכות לזמן עדים, בהקשר זה, היא סמכות שברשות, אך ככל סמכות שברשות, על הוועדה להפעיל את שיקול-דעתה כל אימת שמתבקשת הארכת משך אשפוז של אדם כלשהו, ולשאול עצמה האם נסיבות העניין דורשות הפעלת סמכות זו (עניין ברגר, 35).
במסגרת הדיון בחובת איסוף הנתונים, ניתן להציע, לדעתי, רשימה לא-ממצה של ראיות ונתונים עובדתיים, שראוי שילוקטו על-ידי הוועדה הפסיכיאטרית טרם שהיא מכריעה בסוגיית הארכת משך אשפוזו הכפוי של אדם ואלו הם: הוראת האשפוז האחרונה שהוצאה בעניינו של האדם שעניינו נידון בפני הוועדה והנימוקים שנלוו לה; הוראות אשפוז קודמות (אם קיימות כאלו) והנימוקים שנלוו להן; דו"ח המסכם את הטיפול הרפואי והתרופתי שניתן למאושפז והשינויים שחלו במצבו הרפואי-פסיכיאטרי במהלך אשפוזו הכפוי (עד ליום הדיון בוועדה); חוות-דעת רפואיות של הרופאים שטיפלו במאושפז בעת שהותו במתקן הרפואי (וככל הניתן - אף תרשומות שנערכו על-ידי הסגל הרפואי הזוטר והסגל הסיעודי המטפל); עדותו של המאושפז עצמו (והכל בכפוף להוראת סעיף 26(ה) לחוק). לא למותר לציין שהאיסוף של נתונים אלו ואחרים איננו פוטר את הוועדה מן החובה לבצע בעצמה בדיקות של האדם שעניינו נידון בפניה, כקבוע בהוראת סעיף 26(א) ו- (ב) לחוק, ואף תוצאותיהן של בדיקות אלה אמורות להוות נתון חשוב שיש לכללו במסגרת שיקולי הוועדה.
(ב) השייכות לעניין של הנתונים המרכיבים את התשתית הראייתית - ככל רשות מינהלית, על הוועדה הפסיכיאטרית לבסס החלטותיה אך ורק על נתונים עובדתיים שיש להם רלוונטיות לשאלת הצורך בהארכת משך אשפוזו של אדם, ותכליות החוק שצוינו לעיל, ודומני כי אין להכביר עוד מילים בכך.
(ג) אמינות הנתונים - במסגרת שקילת הנתונים העובדתיים והראיות שנאספו על-ידי הוועדה הפסיכיאטרית, הוועדה כפופה לכללי "מבחן הראיה המינהלית" - לשם בחינה של אמינות הנתונים. הוועדה הפסיכיאטרית רשאית לקבל ולשקול, במסגרת הליך קבלת החלטתה, כל נתון וראיה הנוגעים לעניין שוועדה פסיכיאטרית סבירה היתה רואה בהם נתונים אמינים, שיש בהם כדי לקדם את תהליך ההכרעה בדבר הארכת משך האשפוז. המבחן הוא אובייקטיבי. הוא בודק האם ועדה פסיכיאטרית הפועלת בסבירות היתה מתירה לעצמה להסתמך על הנתונים העובדתיים העומדים בבסיס ההחלטה. לצורך זה חשובה ביותר ההנמקה שניתנה להחלטה ולכן עליה להיות מפורטת (השוו: רע"א 1704/12 פלוני נ' הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית, פורסם באתר האינטרנט נבו (18.03.2012)).
ראיות המובאות לפני הוועדה הן לעיתים בעלות אופי רפואי "טהור" (כגון: סיכומי טיפול רפואי, דו"חות רפואיים שונים, תוצאות בדיקות מעבדה וכיוצא בזה); לעיתים הן נטולות אופי רפואי (כגון: עדויות בדבר נזק שנגרם לזולת עקב מעשי הלוקה בנפשו), ולעיתים הן בעלות אופי "מעורב" (כגון: עדויות קרובי המאושפז והסגל הטיפולי). כאשר במסגרת התנהלותה מגיעות לידי הוועדה הפסיכיאטרית ראיות, אשר להן אופי רפואי "טהור" - הוראות אשפוז, דו"חות טיפול, חוות-דעת רפואיות, וכיוצא בזה - סבירוּת הסתמכותה של הוועדה על נתונים מסוג זה, כראיות לביסוס ההחלטה על הארכת משך אשפוזו של אדם, תיבחן לאור אמות-מידה רפואיות-מקצועיות (ולדבר השלכה מהותית על אופן ביצוע הביקורת השיפוטית, כפי שיפורט בהמשך). ואולם מקום שהוועדה נחשפת לחומר ראיות הנטול כל אופי רפואי, הסתמכותה על חומר ראיות זה תיבחן לאור אמות-המידה "המשפטיות" הרגילות, וכאן תהיה תרומה חשובה למשפטן שהינו ראש המותב בוועדה. יחד-עם-זאת, גם אמינותם של נתונים מסוג זה איננה נבחנת במשקפי מבחני הקבילות והמשקל הראייתיים הרגילים, שכן הוועדה כפופה לכללי הראיות הנהוגים במסגרת פועלן של רשויות מינהליות, ובפרט לכללים הראייתיים הקבועים בסעיף 8 לחוק ועדות חקירה. כך, למשל, רשאית הוועדה להסתמך כאמור על עדות שמיעה וכיוצא באלו על ראיות שאינן קבילות לפי מבחני הקבילות הנהוגים בדיני הראיות הרגילים, וזאת כל עוד ההסתמכות על ראיות אלו היא סבירה בנסיבות העניין. לעיתים תיתקל ועדה פסיכיאטרית בחומר ראיות הדורש הפעלת מומחיות "מעורבת". כך, למשל, ייתכן שבעת שהוועדה שוקלת האם ועד כמה יש להסתמך על עדותו של איש סגל רפואי, במסגרת ההחלטה בדבר הארכת משך אשפוזו של אדם - היא תאלץ להפעיל הן "מומחיות משפטית" - לצורך הערכת מהימנות העד, והן "מומחיות רפואית" לצורך הסקת המסקנות הרפואיות הנובעות מעדותו של אותו עד (במידה שהיא התקבלה כמהימנה על-ידי הוועדה). בחינת סבירותה של הסתמכות הוועדה על ראיות "מעורבות" שכאלו, תיבחן בכל שלב, לפי אמות-המידה הרלוונטיות לאותו שלב ("רפואיות", או "משפטיות").
(ד) משקלן המצטבר של הראיות ("מבחן הראיות המהותיות") - החלטה של הוועדה הפסיכיאטרית המורה על הארכת משך אשפוזו הכפוי של אדם פוגעת בזכויות היסוד של אותו אדם. אכן: "אשפוזו של אדם בבית-חולים לחולי נפש קשה ומר הוא למאושפז ולבני משפחתו, ומשנעשה האשפוז שלא מרצונו של המאושפז, יש בו משום אחת הצורות החמורות והמדכאות של שלילת חירותו של האדם" (ב"ש 196/80 טולידנו נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3)' 332, 336 (1980)). בהחלטה על אשפוזו הכפוי של אדם טמונה פגיעה בחירותו האישית, בחופש התנועה שלו, וייתכן שאף בשמו הטוב ובכבודו (ראו: עניין וילנצ'יק, 707). ככל החלטה מינהלית העתידה לפגוע בזכויות יסוד חוקתיות, צריכה איפוא החלטת הוועדה הפסיכיאטרית בדבר הארכת אשפוזו של אדם להתבסס על ראיות המגבשות את אחת העילות להארכת משך האשפוז הכפוי, בצורה ברורה ומשכנעת. כך עולה מ"כללי הראיות המינהליים", שאוזכרו בפסקה 32 שלעיל. כך מתבקש גם מרמת ההוכחה הנדרשת, עליה עמדתי בפסקה 34 שלעיל. חברי, השופט י' דנציגר ראה להוסיף כי שאלת מסוכנותו של אדם לפי חוק זה איננה "מדע מדוייק" והרמת הנטל הראייתי תבוא על סיפוקה כאשר ההערכה תתבסס על נתונים רלוונטים ותהיה בגדר "הערכה מקצועית". אין לי אלא להצטרף לדבריו בנושא זה שנאמרו בעניין פלוני, שם הוא הדגיש כך:
"על מה איפוא תתבסס הערכה כאמור? השכל הישר מחייב כי הערכה זו תעשה על בסיס מצבו הנוכחי של מי שמסוכנותו מוערכת, בשים-לב לעברו, לתהליך הטיפולי ולתוצאותיו, ולגורמי הסיכון המלווים אותו אף היום ובמיוחד במצב בו ישוחרר מאשפוז. עמדת הרופאים המטפלים המוצגת לפני הוועדה צריך שתתבסס על נתונים אלו ועל ניסיונם המקצועי. ככל שהיא מתבססת על נתונים כאמור היא אינה בגדר ספקולציה, אלא בגדר הערכה מקצועית. דברים אלו נכונים אף באשר לקביעת הוועדה המחוזית אודות המסוכנות של אדם שעניינו נדון לפניה. על הוועדה להפעיל שיקול-דעת עצמאי הבוחן מן הפן המקצועי את ההערכה שניתנה על-ידי הגורמים המטפלים, וזאת בין-היתר על בסיס ניסיונם המקצועי של שניים מחברי הוועדה שהם פסיכיאטרים... אדגיש כי העובדה שמצבו של המבקש השתפר, ועל כך דומה כי יש הסכמה בין המבקש לבין הרופאים המטפלים, מהווה נתון חשוב בבחינת מסוכנותו אך לא בהכרח נתון מכריע."
(פסקה 8 להחלטה הנ"ל; ההדגשה שלי - ח"מ)
נושא זה מביא אותנו לסוגיה האחרונה שבמוקד הערעור.
השאלה השלישית - אופיה ומהותה של הביקורת השיפוטית שאמור בית-המשפט המחוזי להפעיל על החלטות הוועדה הפסיכיאטרית
36. הפלוגתא האחרונה שהתעוררה בן הצדדים, עניינה שאלת אופי והיקף התערבותו של בית-המשפט המחוזי בהחלטות הוועדה הפסיכיאטרית. הביקורת השיפוטית שמפעיל בית-המשפט על החלטות הוועדה בדבר הארכת משך אשפוז כפוי, נתונה לו מכוח האמור בסעיף 29(א) לחוק, שלפיו:
"29.(א) החולה, קרובו וכן היועץ המשפטי לממשלה -רשאים לערער על החלטה של ועדה פסיכיאטרית בפני בית-המשפט המחוזי, בשבתו כדן יחיד; הערעור יוגש בתוך ארבעים וחמישה ימים מהמועד שבו נמסרה לחולה או ליועץ המשפטי לממשלה, לפי העניין, הודעה על ההחלטה."
(ההדגשות שלי - ח"מ)
בהקשר זה, דומה כי לא נתגלעה מחלוקת של ממש בין הצדדים בתפיסת תפקידו של בית-המשפט המבקר, ולמעשה נראה כי הם היו חלוקים רק בשאלת אופן הפעלת הביקורת השיפוטית במקרה המסויים, מושא ערעור זה. עם-זאת על-אף ההסכמה הבסיסית הנחזית בין הצדדים בסוגיה זו, ראוי להרחיב פה מעט בפן העקרוני של הנושא.
37. כאמור, הפעלת הסמכויות הנתונות לוועדה הפסיכיאטרית לפי החוק - חשופה לביקורתו השיפוטית של בית-המשפט המחוזי על דרך של סמכות ערעורית בהתאם לאמור בסעיף 29(א) לחוק. השאלה המרכזית שעולה כאן היא אופי ביקורתו השיפוטית של בית-המשפט המחוזי על החלטות הוועדה. בהקשר זה, ניתן לחשוב על שני מודלים "קיצוניים" המתארים את אופי הביקורת השיפוטית אותה מפעיל בית-המשפט המחוזי. המודל הקיצוני הראשון, הוא מודל של "ערעור מינהלי", שלפיו העילות להתערבות בהחלטותיה של הוועדה הפסיכיאטרית ילמדו ממכלול העילות הרגילות המצדיקות את התערבותו של בית-המשפט הגבוה לצדק, או של בית-המשפט לעניינים מינהליים - בפעולותיהן או החלטותיהן של רשויות מינהליות (לגישה מוצעת זו ראו: ביין, בעמ' 390-389 ו- 406-405).
המודל הקיצוני השני, הוא המודל הערעורי "הרגיל", שלפיו בשבתו כערכאת ערעור על החלטות הוועדה הפסיכיאטרית, ינהג בית-המשפט המחוזי ככל ערכאת ערעור "טיפוסית", על כל הסמכויות הנתונות לערכאה שכזו, אשר, בין-היתר, מחובתה לתקן את טעויותיה המשפטיות של הערכאה הראשונה, או את המסקנות שזו הסיקה מהממצאים שקבעה. עיינו: ד"ר שלמה לוין מהותו של ערעור 59-49 (1967) (להלן: "ד"ר לוין, מהותו של ערעור"); ד"ר שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד 224-221 (מהדורה שניה, 2008) (להלן: "לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית").
38. טיבו של הליך ביקורת שיפוטית אינו נקבע על-פי לשונה של הוראת החוק המעגנת אותו (ע"א 74/77Land Nordrhein-Westfalen נ' פרידמן, פ"ד לא(3), 713, 718 (1977) (להלן: "עניין Land Nordrhein"); ע"א 138/78 מנהל המכס והבלו נ' אי. אי. אל. בע"מ, פ"ד לג(3), 490, 494 (1979); בג"צ 1082/02 המוסד לביטוח לאומי נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד נז(4), 443, 467 (2003) (להלן: "עניין המוסד לביטוח לאומי"). כך, עצם העובדה כי הוראת סעיף 29(א) לחוק מסמיכה את בית-המשפט המחוזי לדון ב"ערעור" שהוגש על החלטתה של הוועדה הפסיכיאטרית - איננה מקדמת אותנו במאמצנו לבור לנו את המשמעות הראויה של הליך הביקורת השיפוטית שעל בית-המשפט המחוזי להפעיל במסגרת ערעור שכזה, מתוך מגוון המשמעויות שניתן לייחס לדיבור "ערעור" (ראו: ד"ר לוין, מהותו של ערעור 49; לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית 220; חמי בן-נון הערעור האזרחי 34 (מהדורה שניה, 2004) (להלן: "בן-נון")). באין הגדרה פרטנית לדיבור "ערעור" בחוק, יש להעניק משמעות למונח זה "על דרך הפרשנות הרגילה, תוך התייחסות לתכנו של החיקוק, למטרתו ולמגמות המסתתרות מאחוריו" (עניין Land Nordrhein, 718; עניין המוסד לביטוח לאומי, 466-465).
39. סבורני כי אין לייחס לדיבור "ערעור" הקבוע בהוראת סעיף 29(א) לחוק את אחת הפרשנויות "הקיצוניות" שהוצגו לעיל, אלא פרשנות ביניים המתחייבת לאור תכלית החוק ולאור אופיה הייחודי של הוועדה הפסיכיאטרית, שעל החלטותיה יושב בית-המשפט המחוזי כערכאת ערעור. אסביר:
סוגיית הרכבה הייחודי של הוועדה הפסיכיאטרית כבר נידונה בפירוט לעיל. עבודתה של הוועדה טומנת בחובה הן הכרעות הדומות באופיין להכרעות שיפוטיות "רגילות", והן הכרעות רפואיות, המתבססות כל-כולן על מומחיותם הרפואית של שני חבריה הפסיכיאטרים. חלקן האחר של ההכרעות הן בעלות אופי "מעורב", ולהן הן פן "שיפוטי" והן פן "רפואי". היקפה, מהותה ואופיה של הביקורת השיפוטית שעל בית-המשפט המחוזי להפעיל על החלטות הוועדה צריכים להתעצב, אם-כן, לאור ההבחנה בין אופיין השונה של סוגי ההכרעות שעל הוועדה לקבל במסגרת עבודתה. בבואנו לעמוד על אופיה הראוי של הביקורת השיפוטית שעל בית-המשפט המחוזי להפעיל על עבודת הוועדה הפסיכיאטרית, עלינו להבחין, לדעתי, בין שני ההיבטים הנבדלים הללו בעבודתה של הוועדה:
(א) לעניינם של היבטי עבודתה של הוועדה שאינם דורשים הפעלת מומחיות רפואית - אופי הביקורת השיפוטית שעל בית-המשפט המחוזי להפעיל בבקרו אספקטים אלו בעבודתה של הוועדה דומה במהותו לאופי הביקורת שמפעילה ערכאת ערעור "רגילה" על הכרעותיה של הערכאה המבררת. במסגרת זו על בית-המשפט המחוזי "לבחון אם הממצאים שנקבעו בפסק-הדין (בענייננו: בהחלטת הוועדה - ח"מ) מעוגנים בחומר ראיות אמין, אם המסקנות שהוסקו עומדות במבחן ההוכחות, ההיגיון ומכלול הנסיבות, ואם התוצאה מתחייבת מבחינת הוראות הדין החלות על העניין" (ראו: ע"א 586/84 מקלף נ' זילברברג, פ"ד מג(1), 137, 141 (1989); בן-נון, 34-33)). כן תיבדק ההנמקה והשאלה אם לא היתה חריגה כלשהי מן הסמכות, או שנפלה טעות כלשהי בדין. הביקורת השיפוטית על היבטים אלו בעבודתה של הוועדה תהא רחבה יותר בהיקפה ועמוקה יותר במהותה (בהשוואה לסוג העניינים השני, שיפורט להלן), ובמסגרתה לא ימנע בית-המשפט מלשים את שיקול-דעתו "השיפוטי" תחת שיקול-דעתה "השיפוטי" של הוועדה.
(ב) לעניינם של היבטי עבודתה של הוועדה, שבמסגרתם נדרשת הוועדה למומחיותה הרפואית - על אופיה של הביקורת השיפוטית שמפעיל בית-המשפט המחוזי על היבטים אלו בעבודת הוועדה להיות מסוייג יותר בהיקפו ובעומקו. ענף הפסיכיאטריה הוא ענף סבוך במקצוע הרפואה, והאבחון הפסיכיאטרי דורש, במקרים רבים, שילוב של ידע רפואי נרחב ועדכני עם ניסיון מעשי עשיר ומגוון. לא-זו-אף-זו - חוות-דעת פסיכיאטריות של מומחים אחדים עשויות, לא פעם, להסתיים במסקנות הפוכות וסותרות באשר למצבו הפסיכיאטרי של הנבדק (ביין, בעמ' 411; אבירם ושניט, בעמ' 19). מציאות זו, תומכת מחד גיסא בדרישה לתשתית ראייתית מוצקה ומשכנעת לצורך שלילת חירותו של אדם על-סמך ממצאים פסיכיאטריים (עניין שנדון בהרחבה לעיל), ואולם מאידך גיסא היא מעוררת קשיים לגבי יכולתו של בית-המשפט לבחון את נכונות ממצאיה הרפואיים של הוועדה הפסיכיאטרית. זה המקום להזכיר כי מתוקף הקשיים האינהרנטיים הגלומים בביקורת שיפוטית על הכרעות רפואיות של גופים רפואיים מקצועיים שונים - בחיקוקים שונים נקבעו מגבלות על היקף התערבותו של בית-המשפט בהכרעות מסוג זה (ראו למשל: סעיף 12א(א) לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (נוסח משולב), ועיינו בהקשרו של חוק זה: רע"א 1010/09 אוחיון נ' קצין התגמולים, פורסם באתר האינטרנט נבו (29.06.2009); רע"א 685/09 בילו נ' קצין התגמולים, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.06.2009); סעיף 14(ב) לחוק לפיצוי נפגעי גזזת, התשנ"ד-1994; סעיף 12ב(א) לחוק נכי המלחמה בנאצים, התשי"ד-1954; סעיף 9א לחוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957); עיינו גם: ד"ר לוין, מהותו של ערעור 51-50). נוכח האמור - אין ספק כי אחת ממטרותיו של המחוקק, בקביעת הרכבה הייחודי של הוועדה הפסיכיאטרית, היתה להביא לכך שהחלטותיה של הוועדה יסמכו על ממצאים רפואיים המבוססים על מסקנותיהם של גורמים רפואיים-פסיכיאטריים המחזיקים במומחיות הדרושה לצורך גיבוש מסקנות ממין זה. דומני איפוא שיש לפרש אף את הוראת סעיף 29(א) לחוק ברוח זו. תכלית המחוקק בקביעת הרכבה הייחודי של הוועדה, כמו גם תכליות החוק בו עסקינן וכן טבען המיוחד של הכרעותיה הרפואיות של הוועדה והיותו של החוק חלק ממארג נורמטיבי עשיר של חיקוקים המגבילים את בית-המשפט מהתערבות במסקנות של ועדות רפואיות המתאפיינות ברמת מומחיות גבוהה וייחודית - מובילים כולם, לדעתי, למסקנה כי ככל שמדובר בהתערבותו של בית-המשפט המחוזי באספקטים הרפואיים שבעבודת הוועדה, על בית-המשפט להגביל את שבט ביקורתו. לפיכך, ראוי הוא שבמסגרת בחינת ההיבטים הרפואיים שבהכרעותיה וממצאיה של הוועדה הפסיכיאטרית - ימנע בית-המשפט המחוזי מלשים שיקול-דעתו תחת שיקול-דעתה המקצועי של הוועדה, והתערבות במרכיבים אלו בהכרעות הוועדה תיעשה רק במקרים חריגים ביותר, שעה שנפל פגם חמור - בהליך קבלת הממצא הרפואי, או בהכרעה הרפואית שניתנה על-ידי הוועדה, דהיינו שזו סותרת מוסכמות רפואיות מקצועיות מוכרות. הנה-כי-כן בית-המשפט המחוזי עשוי לבקש לחרוג מקביעה רפואית שנתקבלה על-ידי הוועדה הפסיכיאטרית, שעה שהכרעה בעניין זה נתקבלה, למשל, תוך סטיה ברורה וקיצונית ממתחם הסבירות ביחס לחוות-הדעת שהונחו בפניה, או תוך פגיעה בוטה בכללי הצדק הטבעי (ואלו הן רק דוגמאות, כמובן). לבסוף, אף במקרים בהם נפל פגם כאמור באספקטים הרפואיים שבעבודת הוועדה, דומה כי ככל שהדבר מתאפשר לאור נסיבות העניין - על בית-המשפט המחוזי להעדיף את הסעד של החזרת הדיון בסוגיה, מושא הערעור, לעיונה של הוועדה הרפואית, בצירוף הוראות לתיקון הפגם שנפל בהחלטה, על פני סעד של הצהרה על בטלותה של ההחלטה. כך יש לנהוג על-מנת לאפשר, גם נוכח הפגם שנפל בהחלטה, את בירור הסוגיה הרפואית על-ידי הגוף המיוחד שכונן לצורך זה על-ידי המחוקק ולו הכישורים המתאימים לכך.
40. בענייננו, בית-המשפט הנכבד קמא הורה על הפיכת החלטתה של הוועדה הפסיכיאטרית ועל שחרורו של המשיב מאשפוז כפוי, וזאת משום שלשיטתו לא היה בתשתית העובדתית שהוצגה בפני הוועדה הפסיכיאטרית כדי לבסס את מסוכנותו הפיזית המיידית של המשיב. מבלי להידרש בשנית לשאלת נחיצותה של עילת המסוכנות הפיזית המיידית לצורך הארכת משך אשפוזו של המשיב (סוגיה, אשר כבר נידונה בפירוט לעיל), אומר כי לדעתי שאלת מסוכנותו של אדם הלוקה בנפשו, היא שאלה שעיקר אופיה הוא רפואי, במיוחד כאשר מדובר בניסיון לחזות את דפוסי התנהגותו של הלוקה בנפשו בעתיד, על-סמך מחלת הנפש ממנה הוא סובל, והתסמינים הרפואיים-פסיכיאטריים שהופגנו בהתנהגותו במהלך האשפוז הכפוי ועובר לו (עצם ביסוסה של ההחלטה כאן בדבר מסוכנותו של המשיב על ממצאים פסיכיאטריים שנקבעו על-ידי הוועדה, עולה פה, בין-היתר, מעיון בעמוד 3 להחלטת הוועדה, שעמדה בבסיס פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי הנכבד, בגדרה פורטו ממצאי הבדיקה הפסיכיאטרית שביצעה הוועדה במשיב, כנדרש הימנה לאור הוראת סעיף 26 לחוק). סוגיה כגון זו, המביאה לידי ביטוי בעיקר את ההיבטים הרפואיים שבעבודת הוועדה, ראויה להיבחן על-ידי בית-המשפט המחוזי, בשבתו כערכאת ערעור על החלטות הוועדה, במשנה זהירות, והכל כפי שפורט לעיל. לפיכך אני סבור כי די היה בתשתית הראייתית שעליה הסתמכה הוועדה הרפואית, במקרה שבפנינו, כדי לבסס את מסוכנותו של המשיב כלפי זולתו, כאמור בהחלטתה המקורית של הוועדה. ואולם, אף אם היה בית-המשפט המחוזי הנכבד בדעה כי התשתית הראייתית המדוברת אינה מספיקה כדי לאושש את העילה הנדרשת לאשפוזו של המשיב, וכי זהו פגם שיש בו כדי להצדיק התערבותה של ערכאת הערעור בממצאיה הרפואיים של הוועדה - הרי דומני כי היה זה המקרה הטיפוסי בו היה על בית-המשפט המחוזי הנכבד להורות על החזרת הדיון לוועדה הפסיכיאטרית, בצירוף הוראות לביסוס התשתית הראייתית הנדרשת, לטעמו של בית-המשפט הנכבד, והכל בליווי דרישה למתן הנמקה מתאימה. עד לבחינה מחודשת כאמור, היה מקום לשקול את דבר שחרורו של המטופל וככל שהיתה מתקבלת החלטה בדבר שחרורו - ראוי היה להורות על עיכובה, בנתון לכך שיוגש ערעור על ההחלטה (השוו: עניין בש"פ 509/12, בפסקאות 27-24).
41. סיכומו של פרק זה - אופיה של הביקורת השיפוטית שמפעיל בית-המשפט המחוזי על החלטות הוועדה לפי הסמכות הנתונה לו בסעיף 29(א) לחוק, צריך להיקבע בהתחשב באופיה ובמהותה של כל החלטה, או הכרעה פרטנית של הוועדה - העומדות לבחינה בפני ערכאת הערעור, והכל בהתאם לקווי המתאר שהוצגו לעיל לעיל.
סוף דבר
42. העולה מן המקובץ מוביל למסקנות העקרוניות הבאות:
(א) לוועדה הפסיכיאטרית הכוח להאריך אשפוז בפועלה על-פי סעיף 10(ד) לחוק הן על-פי עילת אשפוז שמכוח סעיף 9(א) לחוק (המפנה לסעיף 6(1) ו- (2) לחוק) ולקשר הסיבתי שביניהם) והן על-פי עילת אשפוז שמכוח סעיף 9(ב) לחוק (המפנה לסעיפים 7(1) ו- (2) לחוק ולקשר הסיבתי שביניהם). בעשותה כן על הוועדה לבחון גם אפשרויות לחלופות פוגעניות פחות (כגון: טיפול מרפאתי כפוי). בהחלטה עליה לציין את העילה שבה בחרה ולהסביר בפירוט את נימוקיה.
(ב) רמת ההוכחה הנדרשת מהוועדה הפסיכיאטרית בעת שהיא מורה על הארכת אשפוז היא ברמה של "מאזן ההסתברויות" (ולא במדרג ביניים שבין "מאזן הסתברויות" לבין הרמה של "מעבר לספק סביר"), אך על הוועדה להשית ליבה לכך שכמות הראיות ואיכותן תתאים את המשמעות מרחיקת הלכת של הוראה על אשפוז כפוי.
(ג) הביקורת השיפוטית שמפעיל בית-המשפט המחוזי על היבטי עבודתה של הוועדה, שבמסגרתם נדרשת הוועדה למומחיותה הרפואית - ראוי שתהיה מסוייגת בהיקפה ובעומקה. אף כאשר בית-המשפט המחוזי גורס, חרף האמור, כי נפל פגם חמור בהליך קבלת הממצא הרפואי, או בהכרעה הרפואית, הרי שככל שהדבר מתאפשר בנסיבות - על בית-המשפט להעדיף את הסעד של החזרת הדיון בסוגיה לעיון הוועדה הרפואית בצירוף הוראות לתיקון הפגם, על פני סעד של הצהרה על בטלותה של ההחלטה. בהקשר זה יש לבחון במשנה זהירות האם יש מקום לשחרור המטופל עד לבחינה מחודשת של עניינו בפני הוועדה.
43. פסק-דיננו עוסק בהנחיות העקרוניות הנוגעות לדרך התנהלותה הראויה של ועדה פסיכיאטרית ולביקורת השיפוטית על החלטותיה, סוגיות שצימח המקרה הפרטני, מושא הערעור, אף שההכרעה הקונקרטית בו הפכה עיונית בעיקרה כאמור כבר לאחר הוצאת צו עיכוב הביצוע ולאחר החלטתה החוזרת של הוועדה הפסיכיאטרית. כיוון שבמקרה הנתון, בית-המשפט המחוזי הנכבד פעל באורח שונה מן ההנחיות שהתוויתי לעיל, אציע כי מבחינה דיונית נורה על קבלת הערעור. בנסיבות העניין, אין להשית צו להוצאות.
הנשיאה (בדימוס) ד' ביניש:
אני מסכימה עם פסק-דינו המקיף של חברי השופט ח' מלצר ועם נימוקיו. אעיר רק כי לעניין קביעת היקף הביקורת השיפוטית של בית-המשפט המחוזי על החלטות הוועדה הפסיכיאטרית טרם גיבשתי עמדה מנחה כה פרטנית כשל חברי. מקובל עלי העיקרון כי אין בית-המשפט שם את שיקול-דעתו במקום הוועדה הפסיכיאטרית שהרכבה מקצועי. הערעור שמקיים בית-המשפט המחוזי הוא אכן ערעור המקיים ביקורת שיפוטית על ועדה סטטוטורית מעין שיפוטית, ועניין זה מגביל במידה מסויימת את התערבותו. עם-זאת דומה כי בשאלת אופן הפעלת הביקורת, ובעיקר בשאלה אם ככלל עדיפה החזרת עניינו של מערער לוועדה בטרם ייתן בית-המשפט החלטה מחייבת, נוטה אני להשאיר בעניין זה ריקמה פתוחה שתוכנה יעוצב ממקרה למקרה, כשבכל עניין יישמר האיזון שחברי עמד עליו באשר לתכליות החוק, תוך בחינה קפדנית של אישפוז כפוי השולל חירות.
כאמור, בכפוף להערתי זו, אני מצטרפת לפסק-דינו של חברי.
השופט א' רובינשטיין:
א. מסכים אני לחוות-דעתו היסודית והמקיפה של חברי השופט מלצר.
ב. הנושא שבפנינו רגיש במיוחד בשל מיהות הנוגעים בדבר. חולי הנפש מטבע הדברים הם חוליה חלשה במרקם החברתי, כיון שבשל אופי מחלתם עלולה להישלל מהם, ולוא זמנית, היכולת להחליט בגורלם ככל האדם; ובמיוחד - על לא עוול מצידם, אלא בשל הסיכון להם ולזולת מן המחלה שאינה בשליטתם. עלול הדבר להגיע לכלל אשפוז כפוי, קרי, שלילת החירות. בשונה - להבדיל אלף הבדלות - מעצור ואסיר, שבשל עבירה או חשד עבירה מצויים הם מאחורי סורג ובריח, כאן הטעם לשלילת החרות הוא שונה: הסיכון הרפואי. ממילא מטיל הדבר חובה מיוחדת, ערכית ואנושית, על כל המעורבים בתהליך ההכרעה, אם הפסיכיאטר המחליט על אשפוז ואם הוועדה הפסיכיאטרית, ולבסוף - בית-המשפט, לזהירות יתר ולבדיקה מעמיקה של הנסיבות, לרבות הקדשת הזמן המספיק להכרעה מיושבת. רואה אני לנכון להדגיש זאת, בחינת "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך" שבדברי חכמינו (אבות ב', י'), כדברי התנא רבי אליעזר. מבקשים אנו להיות כמתוקנות שבמדינות, ובוודאי איננו חלילה כאלה מהן - והיו דברים מעולם במשטרים מסויימים - המחזיקות בכפיה אנשים באשפוז פסיכיאטרי בתואנה של מחלת נפש שלאמיתו של דבר איננה בנמצא. אכן, יש מן המדינות העוברות "תיקון" (ראו ברברה דמיק מ"לוס אנג'לס טיימס","עינוי סיני", המגזין (מעריב), 02.04.12). במישור הערכי ראו ע"פ 7924/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (05.05.08), פסק-הדין העיקרי ניתן מפי השופט דנציגר), וההתייחסות לבעלי מוגבלות שכלית או נפשית במשפט העברי בחוות-דעתי שם. עוד ראו מדברי הנשיא ברק באחת הפרשות:
"... בימי הביניים היו חולי הנפש מוצאים להורג או מושלכים לבתי-הסוהר. בתקופת הרנסנס הם הושמו במוסדות... מאז התקדמה החברה. מחלת נפש אינה פשע אלא חולי. מטרת החברה אינה להקיא מתוכה את חולה הנפש אלא לטפל בו, וזאת תוך הכרה בזכותו כאדם מזה ובצורך לשמור על שלום הציבור מזה. אכן, עמדת החברה כלפי חולה הנפש משקפת את רמתה המוסרית, ערכיה ורגישותה לחיי האדם (החולה והבריא)...
מדינת ישראל מכירה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין (סעיף 1 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו). ה"אדם" שזכותו וחרותו מוגנת בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו כולל גם את חולה הנפש... זוהי נקודת המוצא. עם-זאת, זכויות אלה אינן מוחלטות. ניתן לפגוע בהן (סעיף 8 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו). מטרת הפגיעה צריכה להיות ראויה. דומה כי הגנה על חולה הנפש והטיפול בו מזה וההגנה על שלום הציבור מזה, היא לתכלית ראויה. הפגיעה צריכה להיות מידתית. אין לפגוע בחירותו של חולה הנפש מעבר לדרוש להגנה עליו, לטיפול בו או להגנה על שלום הציבור. אין לאשפז חולה נפש אשפוז כפוי בבית-חולים אם ניתן לטפל בו ולהגן על שלום הציבור באמצעות טיפול מרפאתי כפוי; ואין לכפות טיפול אם ניתן להשיגו ללא כפיה. תמיד יש לנקוט באמצעי המגשים את המטרה הראויה, ושפגיעתו בחולה הנפש היא הקטנה ביותר." (רע"פ 2060/97 פלונית נ' הפסיכיאטר המחוז, פ"ד נב(1), 697 (1998))
ג. אכן, כברת דרך ארוכה נעברה ביחס ללוקה בנפשו מאז ימים חלפו, וטוב שכך. חברי הטעים את הצורך כי הוועדה הפסיכיאטרית - אשר לה, כעולה מחוות-דעתו לה אני מסכים, הסמכות להאריך אשפוז "בשני המסלולים" - תבחן גם אפשרויות פוגעניות פחות (ראו גם החלטתי לעניין עיכוב הביצוע מיום 21.09.07 פסקה ח(2)). דבר זה חיוני והוא לדידי חלק מערכיה החוקתיים של ישראל לפי חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, הקובע בסעיף 5 כי "אין נוטלים ואין מגבילים את חרותו של אדם במאסר, מעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת" (הדגשה הוספה - א"ר).
ד. אוסיף, כי גם לטעמי - כדברי חברי - די לעניין האשפוז ברמת הוכחה של "מאזן הסתברויות", ושוב - בגדרי הרגישות באשר לכמות הראיות ואיכותן. ולבסוף, באשר לשאלה אם עדיפה החזרת עניינו של מערער לוועדה הרפואית על פני הכרעה שיפוטית, לטעמי עם שיהיו מקרים שבהם אכן יוחזר הדיון לוועדה כעצת חברי, על-פי תבונתו השיפוטית של בית-המשפט ושכלו הישר באשר לנסיבות המקרה והצורך המקצועי, אציע כי הנושא יוותר ב"רקמה פתוחה" כהצעת חברתי הנשיאה. הכל - תוך מאמץ לאיזון, ומאמץ משנה לבדיקה קפדנית משהמדובר בשלילת חרות.
ה. בנתון לאמור אצטרף לעמדת חברי השופט מלצר."

7. התנאים לאשפוז כפוי על-פי סעיף 9 לחוק
ב- רע"א 3527/13 {פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', תק-על 2013(2), 7502 (29.05.2013)} נפסק:

התנאים לאשפוזו הכפוי של אדם מנויים, כאמור, בסעיף 9 לחוק, והם נחלקים לשתי קבוצות, בהתאם למידת דחיפותה של הוראת האשפוז: סעיף 9(א) (המפנה לסעיף 6) עניינו בתנאים למתן הוראת אשפוז בשל "סיכון פיזי מיידי"; ואילו סעיף 9(ב) (המפנה לסעיף 7) עניינו בתנאים למתן הוראת אשפוז בשל "סיכון פיזי שאינו מיידי" (או בהתקיים אחד מן המצבים הבאים, שלהם לא נטען בפנינו: פגיעה קשה ביכולתו של הנוגע בדבר לדאוג לצרכיו הבסיסיים; סבל נפשי חמור הנגרם לזולתו; פגיעה חמורה ברכוש). בהתאמה, סעיף 10 לחוק מסמיך את הוועדה להאריך את תקופת אשפוזו של אדם שניתנה בעניינו הוראת אשפוז לפי סעיף 9 לחוק, מקום בו השתכנעה שמתקיימים בו התנאים המצדיקים מתן הוראת אשפוז מלכתחילה.

8. ביטול אשפוז כפוי - לא נשקלה אפשרות אחרת - חלופית
ב- ע"ו (יר') 30400-04-11 {פלונית נ' יועץ משפטי לממשלה ואח', תק-מח 2012(1), 6519 (05.02.2012)} נפסק בפני כב' השופט בן ציון גרינברגר כדלקמן:

"פסק-דין
1. מונח לפניי ערעור על החלטת הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית מיום 20.04.11 המורה על אשפוזה הכפוי של המערערת.
2. המערערת בת 49, גרושה ולה שני ילדים.
עובר להוראת אשפוזה של המערערת, התייעצה אמה בעניינה במשך כשנה עם הפסיכיאטר הפרופ' ל.. במסגרת התייעצויות אלו, הסכימה גם המערערת להגיע לפגישות אצל פרופ' ל., ולאחר שהתקיימו שתי פגישות בין הפרופ' ל. לבינה לבדה, הגיעו המערערת ואמה אליו לפגישה משותפת ביום 12.04.11. לאחר פגישה זו, ובאותו יום, פנה פרופ' ל. בכתב ובעל-פה לפסיכיאטר המחוזי, בבקשה להורות על אשפוז כפוי לא דחוף של המערערת.
בתום השיחה הטלפונית בין פרופ' ל. לפסיכיאטר המחוזי, הורה הפסיכיאטר המחוזי על אשפוזה הכפוי של המערערת, וסוכם ביניהם כי פרופ' ל. יודיע למערערת על זכותה להגיש ערר על הוראה זו.
3. בו ביום הגישה המערערת ערר לוועדה הפסיכיאטרית המחוזית (להלן: "הוועדה"), ונקבע דיון בפני הוועדה למחרת, 13.04.11, אליו הוזמנו פרופ' ל. וב"כ של המערערת. אלא, שלדיון האמור לא התייצב פרופ' ל., ובהסכמת המערערת נדחה הדיון ליום 20.04.11, כאשר נקבע שלדיון זה תוזמן גם אם המערערת.
4. בתום הדיון שנערך ביום 20.04.11, הורתה הוועדה על אשפוזה הכפוי (לא דחוף) של המערערת בביה"ח כפר שאול בירושלים, מכוח סעיף 9(ב) לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 (להלן: "החוק"). ביום 21.04.11 הגישה המערערת לבית-משפט זה ערעור דחוף על ההחלטה, ובו ביום הורה בית-המשפט על עיכוב בביצוע הוראת האשפוז ונקבע דיון לשמיעת הערעור ליום 24.04.11. דא עקא, עקב טעות משרדית לא הומצאה החלטה זו לצדדים, והמערערת אושפזה בניגוד לרצונה ללא שהתקיים דיון בערעורה.
5. מיד לאחר שנודע לבית-המשפט על הטעות, נקבע מועד חלופי לשמיעת הערעור ליום 26.04.11, ובמהלכו הורה בית-המשפט על שחרורה המיידי של המערערת מאשפוזה. ההחלטה ניתנה בהסכמת הצדדים, לאחר שהמדינה התייעצה עם הרופאה המטפלת בבית-החולים, אשר הודיעה כי ניתן לשחרר את המערערת מיידית, בתנאי שתשתף פעולה במעקב מרפאתי, ולאחר שהמערערת הצהירה בפני בית-המשפט כי היא מתחייבת לשתף פעולה במעקב מרפאתי כמבוקש.
6. בכך, לכאורה, הגיע הערעור לסיומו; אלא, שעל-אף שחרורה מאשפוז כאמור, עתרה המערערת כי בית-המשפט ידון בערעור לגופו, לאור ההשלכות האפשריות של השארת עובדת האשפוז על כנה, אשר הינו עבורה אשפוז ראשון. המשיבים התנגדו לדיון בערעור לגופו, מאחר ומדובר בדיון אשר כבר הפך לתיאורטי.
7. לאחר שהצדדים שטחו בפני בית-המשפט את טענותיהם באשר לשאלה האם לאור שחרורה של המערערת מוצדק קיום דיון בערעור לגופו, קיבל בית-המשפט את בקשת המערערת והורה כי יש לדון בערעור לגופו על-אף השחרור האמור (ראו: החלטה מיום 20.07.11). אי-לכך, הוגשה תשובת המשיבים לערעור והתקיים דיון בעניינו.
מכאן לדיון בערעור.
8. מפאת חשיבותה של החלטת הוועדה נשוא הערעור, אביא להלן את ההחלטה כלשונה:
דעת הרוב
ד"ר וייסברוד, ד"ר אברבוך:
מדובר באישה כמעט בת 50 שלפי בדיקתנו היום נמצאת במצב פסיכוטי פרנואידי פעיל עם מחשבות שווא של רדיפה בעיקר כלפי אמה ורמזים למחשבות שווא של גדלות. ממסמכים שהוצגו לפנינו עולה כי מצב פסיכוטי פרנואידי מתמשך מספר שנים כאשר יש בהחלט התדרדרות של מצבה הנפשי שלה לאחרונה, וגם לאחרונה היא איימה לפגוע בעצמה מספר פעמים וגם איימה על אמה.
היום בישיבה אמה מסרה שהיא פוחדת ממנה אך יותר פוחדת עליה שתממש את האיומים כלפי עצמה, וכדוגמה מוסרת שלפני שנים בתה הגיעה לביתה עם סכין ביד ואמרה שתהרוג את עצמה והיא הזעיקה אנשים אחרים כדי לעזור (האמא הזעיקה).
לנבדקת אין כלל תובנה למצבה ושיפוטה פגום כתוצאה ממצב פסיכוטי בו היא נמצאת.
החולה בעצמה אומרת שהמצב בלתי-נסבל ולא רואה מוצא.
אנו התרשמנו היום שבמידה ולא תקבל טיפול מתאים עכשיו מצבה יתדרדר עוד יותר ואז תהיה מסוכנת לעצמה ולאחרים בצורה ממשית ומיידית. יש לציין שהיום בבדיקה סירבה לקבל טיפול פסיכיאטרי כלשהו וגם אנו מציינים שלפני כ-5 שנים היתה בטיפול בשיחות ולא קיבלה תרופות.
נוכח האמור לעיל אנו מחליטים לדחות את הערר.
דעת מיעוט יו"ר ועדה עו"ד משה מרבך:
לצערי לא התרשמתי כי התמלאו מי מהחלופות לסעיף 9(ב) לחוק שיש בהם כדי לבסס אשפוז בכפיה. מדובר באישה המצויה במצוקה משפחתית, רגשית וחברתית מזה שנים רבות.
מעולם לא אושפזה ככל הנראה (אין לנו כל אינדיקציה חיובית על כך) ולא נראה כי יש בסיס מספיק למציאת פיתרון למצוקותיה בדרך של אשפוז בכפיה, עדותה של אימה בפנינו לא נראתה לי מהימנה. מכל מקום כאמור לא מצאתי בסיס מספיק בחומר שהוצג בפנינו כמו גם בממצאי הבדיקה כדי לבסס אשפוזה בכפיה לפי הוראות סעיף 9(ב) לחוק.
ככל שהדבר היה תלוי בי וככל שדעתי היתה נשמעת, הייתי מקבל את הערר.
טענות הצדדים
טענות המערערת
9. לטענת המערערת, יש לפרש בצמצום את סעיף 9(ב) לחוק, שעל-פיו אושפזה בכפיה, שכן אין לפעול לפי סעיף 9(ב) הנ"ל לאשפוזו הכפוי של אדם ולשלילת חירותו אלא אם תוכח התקיימות תנאי הסעיף האמור ברמה של חומרה גבוהה; בעוד שבנסיבות העניין דנן, תנאים אלה ברמה הדרושה אינם קיימים, ונפלו פגמים רבים בהוצאת הוראת האשפוז, וזאת מהטעמים כדלקמן:
א. לא הוכחה כל מסוכנות פיזית שאינה מיידית בשלב הדיון בוועדה.
ב. נפלו פגמים מהותיים בהפעלת סמכותם של הפסיכיאטר המחוזי ושל בית-החולים, כשמדובר בכשלים מהותיים, היורדים לשורש ההוראה.
ג. לא נבחנו חלופות אחרות אשר פגיעתם בחירותה של המבקשת פחותה בהרבה, כגון טיפול מרפאתי כפוי בהתאם לסעיף 11 לחוק.
במקרה דנן, טוענת המערערת כי בינה לבין אמה ובני משפחתה קיים סכסוך ארוך בשנים, והוא אשר מהווה הרקע האמיתי לבקשת האשפוז. במסגרת סכסוך זה פנו בני משפחתה אל הפסיכיאטר המחוזי גם בעבר בבקשה להורות על בדיקה כפויה שתוביל לאשפוזה, ברם בחודש ספטמבר 2010 נדחתה הבקשה, מאחר שלדעתו של הפסיכיאטר המחוזי לא התקיימו הקריטריונים הנקובים לכך בחוק.
המערערת מוסיפה וטוענת כי אין ללמוד מן האיומים שהשמיעה בפני פרופ' ל., כאילו שיש בהם כדי להצדיק את אשפוזה. בשיחה האמורה עם פרופ' ל. נתנה המערערת ביטוי לכעסה וכאבה עקב הסכסוך עם אמה, ואם כי "איימה" כביכול שתפגע בעצמה, מדובר באמירות שנבעו ממצוקה רבת שנים, ומסבל רב שחוותה המערערת, הן מחייה האישיים כאישה מוכה והן ממערכת יחסים קשה עם אמה ובני משפחתה, בעוד שלא היה בכוונתה כלל לממש את שאמרה; והיא אכן העידה בפני הוועדה, "אמרתי את זה מתוך עצבים...". כן תיארה המערערת בפני הוועדה תיאור נרחב של הסכסוך הנ"ל.
עוד מציינת המערערת, כי אף פרופ' ל. ציין שהיא מעולם לא ניסתה לפגוע בעצמה או באחרים. כן היא טוענת, כי במהלך עשרת הימים שחלפו מן הוראת האשפוז ועד לדיון בוועדה, לא אירע דבר, כשם שבשנים עברו לא נעשו מצדה מעשים אלימים ולו פעם אחת.
משכך, טוענת המערערת, כי התנאי שבסעיף 9(ב) לחוק, שאין לתת הוראה לאשפוז כפוי אלא-אם-כן קיים קשר סיבתי בין מחלתו של אדם לבין מסוכנותו לעצמו או לאחרים, אינו מתקיים בעניינה. הגורם לאמירותיה של המערערת הוא הסכסוך הארוך והמצוקה בה היתה שרויה, ואין לפרש את אמרותיה כאילו שהן משקפות כוונה ממשית ואמיתית לפעול למימושן. כמו-כן, אין בסיס למסקנה שהיא אכן סובלת ממחלה כלשהי אשר גרמה לכך שכושר שיפוטה או כושרה לביקורת המציאות פגומים במידה ניכרת, כדרישת הסף של החוק לאשפוז כפוי. אי-לכך, שגתה הוועדה כשלא בדקה התקיימות תנאים אלה, ובמקום זה נתנה להחלטתה נימוק לאקוני ביותר.
ויצויין, כי לטענתה של המערערת, נקודות אלו שבטיעוניה באות לידי ביטוי בדעת המיעוט בוועדה, אשר הוצגה לעיל, והיא מבקשת, איפוא, להתבסס, בין-היתר, גם עליה.
10. על-אף שבדיעבד שוחררה המערערת מאשפוזה בהסכמה, עתרה המערערת לסעד הצהרתי עקרוני, לפיו ייקבע כי האשפוז היה לא-חוקי מלכתחילה, ונעשה שלא כדין. כן טוענת המערערת כי לאור מיעוט הפסיקה בכל הנוגע ליישומו של סעיף 9(ב) לחוק, העוסק באשפוז כפוי במקרים של סיכון פיזי "לא מיידי", קיימת חשיבות מיוחדת להנחיות אשר יצאו מבית-המשפט לוועדות הפסיכיאטריות, כיצד לנמק את החלטותיהן ובאילו מצבים אכן ניתן לאשפז את החולה מכוח הסעיף הנ"ל שבחוק.
טענות המשיבים
11. לטענת המשיבים, לא נפל כל פגם בהחלטת הוועדה, לא כל שכן פגם המצדיק התערבותו של בית-המשפט. שכן, הוועדה בחנה את החומר שהובא בפניה והגיעה למסקנה המתבקשת על-סמך חוות-הדעת המקצועיות שהונחו לפניה. לטענת המשיבים, אשפוזה של המערערת היה הכרחי ונחוץ, והיעדר טיפול באותם ימים קריטיים היה גורר התדרדרות נוספת שהיתה מעמידה את המערערת ואת הסובבים אותה בסיכון. עוד ציינו המשיבים כי תודות לאשפוז חל שיפור במצבה.
כן הוסיפו המשיבים כי המחלוקת בוועדה בין דעת הרוב (הרופאים) לבין דעת המיעוט (המשפטן), לא התייחסה לאבחנות הפסיכיאטריות של המערערת, שלגביהן ככל הנראה אין מחלוקת, אלא לגבי הוכחת המסוכנות, ואין הצדקה להתערבותה של ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים מהסוג הזה.
באשר לטענת המערערת כי הוועדה לא בחנה חלופה לאשפוז כפוי, כדוגמת החלופה המוצעת בסעיף 11 לחוק לטיפול מרפאתי כפוי, טען בא-כוח המשיבים בדיון שהתקיים לפניי כי הוועדה אכן התייחסה לכך, באמרה בהחלטתה כי "יש לציין שהיום בבדיקה סירבה לקבל טיפול פסיכיאטרי" - ובכך דיו כדי לשלול את הפעלת האלטרנטיבה של סעיף 11 לחוק, מאחר שלפי טענת ב"כ המשיבים, אין טעם לשלוח את המערערת לטיפול פסיכיאטרי מרפאתי אם היא מסרבת לכך (ראו: פרוטוקול דיון מיום 23.10.11, עמוד 16 שורות28-15).
דיון והכרעה
12. לאחר עיון בטיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל, כפי שאפרט להלן.
המסגרת הנורמטיבית
13. החוק לטיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 (להלן: "החוק"), מאזן בין אינטרסים מנוגדים: מחד, הצורך לטפל בחולי הנפש, ומאידך, הצורך להגן על הציבור מפני חולי הנפש המסוכנים, תוך פגיעה במינימום האפשרי בזכויות יסוד של החולים עצמם.
(ראו: רע"פ 2060/97 וילנצ'יק נ' הפסיכיאטר המחוזי - תל אביב, פ"ד נב(1), 697 (להלן: "פרשת וילנצ'יק")
הלכה ידועה היא כי אשפוז כפוי הוא אחת מן הצורות החמורות ביותר של שלילת חירותו של אדם, ובשל כך הטיל המחוקק מגבלות רבות על סמכותו הרחבה של הפסיכיאטר המחוזי להורות על אשפוזים שלא בהסכמה. על-כן מוטלת חובה יתירה על הפסיכיאטר המחוזי, הוועדה הפסיכיאטרית ובתי-המשפט להקפדה מירבית בדקדוקי החוק הרלוונטיים.
ראו למשל: ע"ש (ת"א) 2372/99 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה (פורסם במאגרים, מיום 18.10.99); ע"ש 420/00 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח' (פורסם במאגרים, מיום 14.01.01).
תנאי החוק לאשפוז כפוי
14. התנאים לאשפוזו של אדם בכפיה מפורטים בסעיף 9 לחוק, כדלקמן:
"9. (א) שוכנע פסיכיאטר מחוזי על-סמך בדיקה פסיכיאטרית כי נתמלאו באדם התנאים שבסעיף 6(1) ו- (2) (צ"ל: 6(א)(1) ו- (2) - ב.ג.) וקיים קשר סיבתי בין שני התנאים האמורים, רשאי הוא להורות בכתב כי יובא לבית-החולים וכי יאושפז בו בדחיפות.
(ב) שוכנע פסיכיאטר מחוזי על-סמך בדיקה פסיכיאטרית כי נתמלאו באדם התנאים שבסעיף 7(1) ו- (2) וקיים קשר סיבתי בין שני התנאים האמורים, רשאי הוא להורות בכתב על הבאתו לבית-החולים ועל אשפוזו בו."
15. כעיקרון, איפוא, כוחו של הפסיכיאטר המחוזי להורות על אשפוז כפוי נשען על קיומה של "בדיקה פסיכיאטרית". אם הסכים אדם לביצוע של בדיקה פסיכיאטרית שלא על-ידי הפסיכיאטר המחוזי, וממצאי הבדיקה הונחו על שולחנו, או אז יכול הפסיכיאטר המחוזי לעבור ישירות לשלב של קבלת החלטה בדבר אשפוזו של הנבדק לפי יתר ההוראות של סעיף 9, כפי שיפורט להלן; ברם, אם מסיבה כלשהי סירב אותו אדם לערוך בדיקה פסיכיאטרית מרצון, בסמכותו של הפסיכיאטר המחוזי לפעול לפי הוראות 6 או 7 לחוק על-מנת שתיערך בדיקה בכפיה, אם מתקיימים התנאים שבסעיפים אלה של החוק.
החוק מבחין בין מצבים בהם ניתן להורות על הבאת אדם בדחיפות לבדיקה פסיכיאטרית, בהם נדרש, בין-היתר, כי האדם עלול לסכן את עצמו או את זולתו סיכון פיזי מיידי (סעיף 6(א)(2) לחוק); לבין מצבים בהם אדם יובא לבדיקה פסיכיאטרית אם, בין-היתר, הוא עלול לסכן עצמו או אחרים, סיכון פיזי שאינו מיידי (סעיף 7(2)(א) לחוק).
להלן הוראות סעיפים 6(א) ו - 7 לחוק:
"6.(א) פסיכיאטר מחוזי רשאי להורות בכתב כי אדם יובא בדחיפות לבדיקה פסיכיאטרית, אם הובאו בפניו ראיות לכאורה כי נתמלאו באדם כל התנאים האלה:
(1) הוא חולה וכתוצאה ממחלתו פגום, במידה ניכרת, כושר שיפוטו או כושרו לביקורת המציאות;
(2) הוא עלול לסכן את עצמו או את זולתו סיכון פיזי מיידי;
(3) הוא סירב להיבדק בידי פסיכיאטר.
...
7. פסיכיאטר מחוזי רשאי להורות בכתב כי אדם יובא לבדיקה פסיכיאטרית, אם הובאו לפניו ראיות לכאורה כי נתמלאו באדם כל התנאים האלה:
(1) הוא חולה וכתוצאה ממחלתו פגום, במידה ניכרת, כושר שיפוטו או כושרו לביקורת המציאות;
(2) נתקיים בו אחד מאלה:
(א) הוא עלול לסכן את עצמו או את זולתו, סיכון פיזי שאינו מיידי;
(ב) יכולתו לדאוג לצרכיו הבסיסיים פגומה בצורה קשה;
(ג) הוא גורם סבל נפשי חמור לזולתו, באופן הפוגע בקיום אורח החיים התקין שלו;
(ד) הוא פוגע פגיעה חמורה ברכוש;
(3) הוא סירב להיבדק בידי פסיכיאטר."
עינינו הרואות, איפוא, כי סמכותו של הפסיכיאטר המחוזי להורות על בדיקה תחול רק כשאדם מסרב להיבדק בידי פסיכיאטר (סעיף 6(א)(3), סעיף 7(3)); ואם מסרב כאמור, ניתן להורות על בדיקה שלא בהסכמה, אם מתקיימים, במצטבר, תנאי סעיף 6(א)(1), (2), במקרה של סיכון פיזי מיידי, או, תנאי סעיף 7(1), (2), במקרה של סיכון פיזי לא מיידי.
רק לאחר ביצוע בדיקה כנ"ל, בין אם מרצון, ובין אם בכפיה על-ידי הפסיכיאטר המחוזי, יכול הפסיכיאטר המחוזי להורות על אשפוז בכפיה, אם מתקיימים תנאי סעיף 9(א) לחוק (המפנה לאותם תנאים המאפשרים עריכת בדיקה בכפיה במקרה של סיכון פיזי מיידי לפי סעיף 6(א) הנ"ל), או סעיף 9(ב) לחוק (המפנה לתנאים המאפשרים עריכת בדיקה במקרה של סיכון פיזי לא מיידי).
ודוק: אין כל דרישה בחוק שכתנאי לאשפוז כפוי תיערך בדיקה פסיכיאטרית דווקא על-ידי הפסיכיאטר המחוזי מכוח סעיפים 6 ו- 7, שהרי סעיפים אלה יחולו רק במקרים בהם מסרב אדם לביצוע בדיקה מרצון. אלא, שאותם תנאים המסמיכים את הפסיכיאטר המחוזי להורות על בדיקה בכפיה לפי סעיפים 6 ו- 7 הנ"ל, אם הובאו לפניו ראיות לכאורה כי אכן קיימים התנאים האמורים, חלים גם בנוגע להסמכת הפסיכיאטר המחוזי להורות על אשפוזו בכפיה אם שוכנע על-סמך בדיקה פסיכיאטרית בקיומם של אותם תנאים. דהיינו: אם עולה מבדיקה הפסיכיאטרית כי: (א) האדם הוא חולה, וכתוצאה ממחלתו פגום, במידה ניכרת, כושר שיפוטו או כושרו לביקורת המציאות; (ב) הוא עלול לסכן את עצמו או את זולתו סיכון פיזי מיידי; ו- (ג) קיים קשר סיבתי בין שני התנאים האמורים; כי אז ניתן לאשפז אותו בכפיה לפי סעיף 9(א) לחוק. במקרה של סיכון פיזי שאינו מיידי, ניתן לאשפז בכפיה לפי הוראות סעיף 9(ב) לחוק, אם עולה מבדיקה הפסיכיאטרית כי מתקיימים התנאים הבאים:
ראשית, חייבים להתקיים התנאים של סעיפים 7(1) ו- 7(2) לחוק, היינו:
"(1) הוא חולה וכתוצאה ממחלתו פגום, במידה ניכרת, כושר שיפוטו או כושרו לביקורת המציאות;
(2) נתקיים בו אחד מאלה:
(א) הוא עלול לסכן את עצמו או את זולתו, סיכון פיזי שאינו מיידי;
(ב) יכולתו לדאוג לצרכיו הבסיסיים פגומה בצורה קשה;
(ג) הוא גורם סבל נפשי חמור לזולתו, באופן הפוגע בקיום אורח החיים התקין שלו;
(ד) הוא פוגע פגיעה חמורה ברכוש;..."
ושנית, "קיים קשר סיבתי בין שני התנאים האמורים" של סעיף 7(1) ו- 7(2) לחוק האמורים.
חלופה לאשפוז בכפיה
16. יוער, כי גם אם מתקיימים כל התנאים האמורים לאשפוזו של אדם בכפיה, ניתן להורות על חלופה פחות דרסטית במקרים המתאימים. לפי סעיף 11(א) לחוק, במקרה בו נוכח הפסיכיאטר המחוזי, על-סמך בדיקה פסיכיאטרית, כי נתקיימו התנאים האמורים בסעיף 9(א) או (ב), כך שניתן לאשפז את האדם בכפיה, אלא שקיימת אפשרות לתת את הטיפול הדרוש במסגרת מרפאה, רשאי הוא להורות בכתב על דרך של טיפול מרפאתי (כפוי), במקום מתן הוראה לאשפוז. בסעיף 11(ד) לחוק נקבע שאם לא מילא החולה אחר הוראות הפסיכיאטר המחוזי לטיפול מרפאתי כאמור, רשאי הפסיכיאטר המחוזי לתת הוראת אשפוז, כפי שהיה מוסמך לעשות גם לפני שהורה על טיפול מרפאתי.
להלן הוראות סעיף 11(א), (ד) לחוק:
"(א) נוכח פסיכיאטר מחוזי על-סמך בדיקה פסיכיאטרית כי נתמלאו באדם התנאים האמורים בסעיף 9(א) או (ב) וקיימת אפשרות לתת את הטיפול הדרוש במסגרת מרפאה - רשאי הוא, במקום לתת הוראת אשפוז, להורות בכתב כי על האדם לקבל את הטיפול הדרוש במסגרת מרפאה שיקבע, לתקופה ובתנאים שיורה (להלן: "הוראה לטיפול מרפאתי"), ובלבד שתקופה כאמור לא תעלה על שישה חודשים...
(ד) לא מילא אדם אחר הוראה לטיפול מרפאתי כאמור בסעיף זה, רשאי הפסיכיאטר המחוזי לתת הוראת אשפוז."
17. הוראות אלו של סעיף 11 לחוק חשובות במיוחד, מאחר שכבר נקבע לא אחת בפסיקה, כי אין לאשפז חולה נפש אשפוז כפוי בבית-חולים מקום שניתן לטפל בחולה כדרוש, ובה בעת להגן גם על שלום הציבור, באמצעות טיפול מרפאתי כפוי. יפים לענייננו דבר כב' השופט א' ברק (כתוארו אז) בפרשת וילנצ'יק הנ"ל (סעיף 11):
"מדינת ישראל מכירה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין (סעיף 1 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו). ה"אדם" שזכותו וחירותו מוגנות בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו כולל גם את חולה הנפש. ההגנה שחוק היסוד מעניק לכבוד ולחירות מוענקת גם לחולה הנפש. זוהי נקודת המוצא. עם-זאת, זכויות אלה אינן מוחלטות. ניתן לפגוע בהן (סעיף 8 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו). מטרת הפגיעה צריכה להיות ראויה. דומה כי הגנה על חולה הנפש והטיפול בו מזה וההגנה על שלום הציבור מזה, הן לתכלית ראויה. הפגיעה צריכה להיות מידתית. אין לפגוע בחירותו של חולה הנפש מעבר לדרוש להגנה עליו, לטיפול בו או להגנה על שלום הציבור. אין לאשפז חולה נפש אשפוז כפוי בבית-חולים אם ניתן לטפל בו ולהגן על שלום הציבור באמצעות טיפול מרפאתי כפוי; ואין לכפות טיפול אם ניתן להשיגו ללא כפיה. תמיד יש לנקוט את האמצעי המגשים את המטרה הראויה, ושפגיעתו בחולה הנפש היא הקטנה ביותר."
(ההדגשות שלי - ב.ג.)
(ראו גם: ע"ו 44841-11-10 קונזצקי נ' היועץ המשפטי לממשלה (פורסם במאגרים, מיום 30.11.10); רע"א 9716/10 פלוני נ' היועץ המשפט לממשלה ואח' (פורסם במאגרים, מיום 12.01.11)
מן הכלל אל הפרט:
18. לענייננו, מקובלת עליי טענת המערערת כי החלטת הוועדה אינה מנומקת דיה. ודוק: לאור הפגיעה הקשה בחירות החולה ובכבודו כאדם, הנגרמת מאשפוזו בכפיה, ולאור זכותו של החולה להגשת ערעור לבית-המשפט על החלטות הוועדה, מדגישה הפסיקה את החשיבות שבחובת ההנמקה המוטלת על הוועדה. ראו למשל: 420/00 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה ואחרים (פורסם במאגרים, מיום 14.01.01).
במקרה דנן, החליט הפסיכיאטר המחוזי על אשפוזה של המערערת בכפיה על בסיס ה"בדיקה הפסיכיאטרית" שנערכה על-ידי פרופ' ל., ברם בהחלטתו - ובהחלטת הוועדה - לא מופיעה כל מסקנה בדבר הקשר הסיבתי הנדרש על-פי החוק בין מחלת המערערת לבין אחת החלופות המפורטות בסעיף 7(2); וללא ציון הקשר הסיבתי האמור, אין הנמקה בדבר מקור סמכותו של הפסיכיאטר המחוזי להורות על אשפוזה של המערערת.
יתרה-מזו, החלטת הוועדה אף אינה מציינת במפורש בגין איזו חלופה מהחלופות שבסעיף 7(2) אושררה סמכותו של הפסיכיאטר המחוזי לאשפז את המערערת; אם כי, על-סמך האמור בהחלטה נראה כי ההוראה לאשפוז המערערת ניתנה מכוח החלופה שבסעיף 7(2)(א) - "עלול לסכן את עצמו או את זולתו סיכון פיזי שאינו מיידי" - מאחר ששאר החלופות אינן רלוונטיות, ומאחר שבהכרעת הרוב בוועדה נקבע: "אנו התרשמנו היום שבמידה שלא תקבל טיפול מתאים עכשיו מצבה יתדרדר עוד יותר ואז תהיה מסוכנת לעצמה ולאחרים בצורה ממשית ומיידית." (ההדגשה שלי, ב.ג.)
דא עקא, לא מצאתי בהחלטה נימוק סביר לכך שהמערערת אכן תהיה מסוכנת בעתיד. דברי אם המערערת, כפי שהובאו בהחלטה, לפיהם היא חוששת לשלומה של המערערת יותר מאשר לעצמה, וכי המערערת איימה עליה עם סכין לפני מספר שנים, אינם יכולים לשמש, לעניות דעתי, כבסיס לקביעת המסוכנות. מדובר ב"תחושות" של האם, ובציון אירוע שקרה לפני מספר שנים, שאף הוא לא התממש לפגיעה במערערת או באחרים. איומיה של המערערת לאורך השנים מעולם לא הגיעו לכלל התנהגות אלימה מצידה, ולפיכך מן הראוי היה ליתן לדברי האם משקל נמוך, אם בכלל, באבחון המערערת וקביעת מסוכנותה, ובבחינת קל וחומר לאחר שהובא לידיעת הוועדה כי קיים סכסוך ארוך שנים בין המערערת לבין אמה ובני משפחתה.
ואכן, על-סמך האמור נראית לי סבירה יותר דעת המיעוט בנושא זה, מאחר שדעת המיעוט בוועדה ראתה לנגד עיניה פגמים אלה, וקבעה כי לא התמלאו מי מהחלופות לסעיף 9(ב) לחוק שיש לבסס עליהם אשפוז בכפיה.
19. זאת ועוד. תמהני האם נוכחותה של אם המערערת, הן בפגישה השלישית אצל פרופ' ל. והן בדיון בפני הוועדה, השפיעה באופן בלתי-ראוי על התנהגותה של המערערת ועל דבריה, וכן על המלצת פרופ' ל. (שהיוותה הבסיס להחלטת הפסיכיאטר המחוזי), ועל הכרעת הוועדה, לאשפזה באשפוז כפוי.
על פניהם, איומיה של המערערת והאמירות הקשות שנאמרו בפגישה אצל פרופ' ל., אינם שונים מהנטען בבקשת אחי המערערת שהגיש ללשכת הפסיכיאטר המחוזי ביום 23.08.10, בה ביקש להורות על בדיקה פסיכיאטרית כפויה למערערת (נספח ו' לכתב הערעור). למשל, נטען בבקשה זו, בין-היתר, כי המערערת אמרה: "אמא מנוולת, אחרי הברית אעשה את כל מה שאני מאיימת, אפילו אלוהים לא יציל אותך ממני". על-אף התבטאות חמורה זו, ואחרות כמותן שצוטטו בבקשה, נדחתה הבקשה, בנימוק שלא מתקיימים הקריטריונים שבחוק, ואין כל עילה להתערבות הפסיכיאטר המחוזי (נספח ז' לכתב הערעור). אם-כן, תמוה (ולא נומק) מדוע לאחר תלונה דומה מצד האם, וקיום פגישה אחת יחד עם האם, הוסקה מסקנה הפוכה לחלוטין בדבר אשפוז המערערת בכפיה.
נראה כי צדק יו"ר הוועדה בקביעתו כי מדובר באישה המצויה במצוקה משפחתית, רגשית וחברתית מזה שנים רבות, וכי אין בסיס בחומר שהוצג בפני הוועדה ובממצאי הבדיקה כדי לבסס את המסקנה שמדובר באדם המסוכן לעצמו או לאחרים.
20. מכל מקום, היות והוועדה קבעה כי אם המערערת לא תקבל טיפול, מצבה ידרדר ואז תהיה מסוכנת, תמוה מדוע לא העדיפה הוועדה את החלופה של טיפול מרפאתי כפוי. זאת במיוחד כאשר מדובר באישה אשר לא אושפזה ולא טופלה בתרופות עד כה, ואף לאחר שבמהלך שבוע הימים בו נדחה הדיון בוועדה לא ארע דבר שיעיד על מסוכנות כלשהי. לא-זו-אף-זו, לא ניכר בהחלטה כי חלופת טיפול מרפאתי כפוי כלל נשקלה על-ידי הוועדה, ובוודאי שאין נימוק ראוי מדוע לא בחרו באפשרות זו; ודברים אלה נכונים גם לגבי הוראת האשפוז שניתנה על-ידי הפסיכיאטר המחוזי.
בנושא זה, אין בידי לקבל את טענתו של ב"כ המשיבים, כפי שהוצגה לעיל, כי די בכך שהוועדה ציינה בהחלטתה שהמערערת סירבה לקבל טיפול פסיכיאטרי תרופתי, ובכך יצאה ידי חובתה לשקול את החלופה של טיפול מרפאתי כפוי במקום אשפוז כפוי, כמצוות בית-משפט העליון בפרשת וילנצ'יק הנ"ל. עצם ציון העובדה הנטענת שהמערערת לא הסכימה לחלופה הנ"ל, אינו מהווה נימוק לכך שהחלופה לא נשקלה; שהרי סעיף 11 לחוק עוסק בטיפול מרפאתי בכפיה, ואכן ניתן היה לכפות על המערערת טיפול בדרך זו, גם אם סירבה, ולשמור את האופציה החמורה יותר של אשפוז בכפיה למקרה שלא תשתף פעולה, שאז תחולנה הוראות סעיף 11(ד) לחוק, כמפורט לעיל.
21. אמנם, אין בסעיף 11 עצמו כל חובה לשקול את החלופה האמורה של טיפול מרפאתי כתנאי לשיקולה של האלטרנטיבה החמורה יותר של אשפוז כפוי; ברם, לפי המתווה שבפרשת וילנצ'יק, עצם החומרה שבאשפוז כפוי מחייבת שבעל הסמכות לאשפוז בכפיה ישקול תמיד כל אופציה חמורה פחות לפני שישקול את האופציה החמורה יותר.
22. על בסיס האמור, מתבקשת המסקנה כי במקרים בהם נשקל אשפוז כפוי לפי סעיף 9(ב), כך שלפי האבחון הפסיכיאטרי אין דחיפות וסכנה מיידית, יש תמיד לשקול צעדים פחות דראסטיים, ולהעדיף טיפול שלא בדרך אשפוז כפוי, כטיפול מרפאתי בהתאם לסעיף 11 לחוק (פרט למקרים ונסיבות בהן יהיה זה מופרך לעשות כן מבחינה מקצועית; ואף אז, יש לנמק זאת בחלטה בהתאם). מסקנה זו מתחייבת מן העובדה שלפי הוראות המחוקק, ניתן לשקול טיפול מרפאתי כפוי לפי סעיף 11 לחוק גם במקרים של סכנה מיידית, בהם ניתן לאשפז בכפיה לפי סעיף 9(א) לחוק, קל וחומר שיש לעשות כן במקרים בהם אין סכנה מיידית, כשמדובר בנסיבות עליהן חלות הוראות סעיף 9(ב) לחוק, כבמקרה שלפנינו, ובכך להעדיף את אפשרות הטיפול הפחות פוגעני בחולה.
אי-לכך, לכל הפחות ניתן לקבוע כי על הפסיכיאטר המחוזי ועל הוועדה לשקול בכובד ראש את האפשרות של טיפול מרפאתי בטרם נתינת הוראה לאשפוז בכפיה. באם יגיעו למסקנה כי רק באשפוז כפוי ניתן לטפל במחלת החולה, אזי יורו כן, ברם תוך נימוק ופירוט החלטתם כדבעי.
23. מעבר לכל האמור עד כה, איני מקבל את עצם הקביעה בהחלטה כי המערערת אכן "סירבה לקבל טיפול פסיכיאטרי כלשהו", המתבססת על תשובת המערערת לשאלה (ראו סעיפים 24, 25 לתשובת המשיבים לערעור) - "אם יש לך בעיה עם עצבים למה לא לחזק אותם עם טיפול. מי שיש לו בעיה מבקש עזרה למה את מתנגדת?
לשאלה זו ענתה המערערת, "אני לא רוצה, אני בן אדם עירני לא רוצה שירדימו אותי"; ועל-סמך תשובה לקונית זו, הסיקה הוועדה כי המערערת מסרבת לטיפול מרפאתי, עד כדי שיש בכך לדעתה כדי להצדיק את אשפוזה בכפיה.
מסקנה זו תמוהה עוד יותר בהתחשב בעובדה שבתחילת הדיון בוועדה נשאלה המערערת כדלקמן: "למה את חושבת שהאשפוז שלך לא מוצדק, אולי את צריכה קצת תמיכה רפואית ולהתייצב למה את מתנגדת?", ועל כך ענתה, "אני לא מתנגדת, התמונה שמוצגת היא מעוותת, עקומה ומסולפת".
לא-זו-אף-זו, המערערת כלל לא נשאלה בצורה מפורשת האם היא מתנגדת לטיפול מרפאתי תוך שיוסבר לה שבאם תסרב, האלטרנטיבה עלולה להיות אשפוז כפוי. יש להניח, שאם חלופה זו היתה מוצעת במפורש למערערת, היה קיים סיכוי של ממש כי תסכים ללא היסוס לטיפול מרפאתי, כפי שאכן הסכימה בדיון שהתקיים בפניי. מכל מקום, גם לו היתה מסרבת, לא היה בסירובה בכדי לפטור את הוועדה מלבחון חלופה של טיפול מרפאתי כפוי.
נכון בעיניי, איפוא, כי הוועדה שגתה בכך שלא שקלה את הפניית המערערת לטיפול מרפאתי, ובמקום זה בחרה באפשרות החמורה והקשה של אשפוז כפוי, למרות שמדובר באשפוז ראשון, כאשר לפני כן מעולם לא טופלה המערערת בטיפול תרופתי כלשהו.
24. בהתאם לנימוקים המפורטים לעיל הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל, והוא מתקבל בזה. אי-לכך, נקבע בזה, כמבוקש, כי אשפוזה של המערערת בכפיה היה שלא כדין.

9. בירור אשמה של חולה הנפש וצו לאשפוזו
ב- ת"פ (קריות) 3874-09-13 {מדינת ישראל נ' א ת, תק-של 2014(3), 56937 (24.08.2014)} נפסק כדלקמן:

"בהתאם להוראות סעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש (להלן: "החוק") רשאי בית-המשפט להורות על אשפוזו הכפוי של נאשם שאינו כשיר לעמוד לדין, או על חיובו בצו מרפאתי כפוי. סמכות זו הינה סמכות שבשיקול-דעת ובית-המשפט רשאי אף להימנע ממתן צו כלשהו אם הוא סבור שקיימת הצדקה לכך (ע"פ (חי) 2430/07 רייצין דניס נ' מדינת ישראל (20.09.07); קדמי, סדר הדין בפלילים - הליכים לאחר כתב אישום, חלק שני), 1985) (להלן: "קדמי")). צו אשפוז כפוי, כמו גם צו טיפול מרפאתי כפוי, אינם צווים עונשיים. "מטרתו של האשפוז הכפוי הפלילי אינה עונשית. אשפוז כפוי אינו תחליף למעצר... מטרתו של האשפוז הכפוי הפלילי היא טיפול בחולה הנפש והגנה עליו ועל שלום הציבור" (רע"פ 2060/97 וילנצ'יק נ' הפסיכיאטר המחוזי, פ"ד נב(1), 697 (1998) (להלן: "וילנצ'יק")). הדברים נכונים במיוחד כאשר מדובר בצו הניתן בהתאם לסעיף 15(א) לחוק (להבדיל מצו לפי סעיף 15(ב) לחוק העוסק במצב בו נקבע שהנאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו), שכן בשלב זה מדובר במי אשר חזקת החפות עומדת לו וטרם נקבעה אשמתו (במובן של ביצוע המעשה). ממילא בשלב זה, טרם היה ביכולתו של בית-המשפט לעמוד על טיבן של הראיות, כפונקציה של הסיכון הנשקף מהנאשם.
10. אמנם סנגורו של נאשם שנמצא בלתי-כשיר לעמוד לדין, רשאי לבקש לברר את אשמתו (סעיף 170 לחסד"פ), אולם אין לומר כי אם לא ביקש כך הסנגור, יש לצאת מנקודת הנחה בדבר אשמו של הנאשם. יש לזכור כי סנגור המבקש לברר את אשמו של נאשם חולה, ניצב בפני קשיים מעשיים בלתי-מבוטלים. ראשית, הפסיקה קבעה כי רק טענה לזיכוי יכולה לשמש עילה לבירור אשמו של נאשם חולה (ע"פ 129/87 מצרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3), 694, 698 (1987) וכן קדמי, בעמ' 1989). מכאן, שטענה לאשמה בעבירות קלות יותר, או לנסיבות מקלות, עשויה להיתקל בטיעון לפיו אין מקום לברר את האשמה, אלא יש להפסיק את ההליכים חרף טענות אלה. תוצאה זו קשה היא לנאשם החולה, שכן קבלת טענתו עשויה היתה לשמש בסיס לטיעון בדבר היעדר מסוכנות (שיש בה להשפיע על הסתפקות בצו מרפאתי כאמור בסעיף 15(ד) לחוק), או לטיעון בדבר כך שהנאשם לא היה צפוי לעונש מאסר כלל אם היה נשפט כאחד האדם, או לעונש קל (ולכך נודעת משמעות לעניין אורך תקופת האשפוז המרבית, אם בכלל, כאמור ב- ע"א 3854/02 פלוני נ' הוועדה הפסיכיאטרית, פ"ד נז(1), 900 (2003)).
כמו-כן, אף מקום בו קיים בסיס לטענה לזיכוי (נניח שהטענה היא לטעות בזיהוי, או שקיימת טענת אליבי שיכולה לסייע לנאשם), עשוי הסנגור להיתקל בקושי מעשי לנהל את ההליך, מקום בו הוא זקוק לעדותו של הנאשם המצוי במצב פסיכוטי בשלב זה ואינו מסוגל לנהל את משפטו (ומטעם זה מופסקים ההליכים).
סיכומו-של-דבר, על בית-המשפט הדן בשאלת אשפוזו של נאשם שנמצא בלתי-כשיר לעמוד לדין וטרם נקבע שביצע את המעשה, להביא בחשבון שאשמו של הנאשם לא הוכח וכי אין הכרח שעובדות כתב האישום משקפות את שהיה נקבע לו נוהל ההליך. אציין עוד כי מצב משפטי זה מחייב את התובע המגיש את כתב האישום לאחריות וזהירות רבה, אף מעבר לזו בה הוא מחוייב ברגיל.
11. היכולת להורות על אשפוזו הכפוי של אדם, וכאמור לעיל במיוחד טרם שנקבעה אשמתו, הנה סמכות בעלת פוטנציאל פגיעה ממשי בנאשם. יש בה לגרום לפגיעה ממשית בחירותו, בגופו ובכבודו. ואולם, לעיתים אין מנוס מהוראה על אשפוזו של נאשם בשל הצורך לטפל בו, כמו גם בשל הסיכון הנשקף ממנו והצורך בהגנה על החברה. אכן, "האשפוז הכפוי הוא פרי של איזון בין המטרות המרכזיות המונחות ביסוד החוק: טיפול בנאשם חולה הנפש, מניעת סכנה (לעצמו ולציבור) וכל זאת תוך שמירה על זכויות האדם של הנאשם" (וילנצ'יק, בעמ' 710).
12. יחד-עם-זאת, כפי שנקבע לא אחת מטרות אלה יש להשיג תוך בחינת האמצעי שפגיעתו בנאשם היא הפחותה ביותר (ראה פרשת וילנצ'יק הנ"ל, בעמ' 710 ; ע"פ (חי) 2430/07 רייצין דניס נ' מדינת ישראל (20.09.07)). במסגרת בחינת האמצעי שפגיעתו בחירות הנאשם פחותה, אין להורות על אשפוזו של הנאשם אם ניתן להשיג את תכלית האמצעי (טיפול וכן הגנה על הנאשם ועל הציבור) בדרך של צו מרפאתי בלבד (ע"פ (חי) 1105/05 מצרי גאסר נ' מדינת ישראל (17.06.04)). בעניין זה יש להדגיש כי בהתאם לסעיף 15(ד) לחוק "בית-המשפט לא יתן צו לטיפול מרפאתי אלא-אם-כן סבר שאין בכך כדי לסכן את שלום הציבור או את שלום הנאשם".
13. חרף הצורך לנקוט באמצעי מידתי שפגיעתו בחירותו של הנאשם פחותה, אין מקום, ככלל, להימנע מהוצאת צו כלשהו במסלול הפלילי, רק בשל כך שהנאשם שוהה אותה עת באשפוז מרצון. לאשפוז מרצון (כמו גם להוראת אשפוז) חסרונות בולטים על פני המסלול הפלילי. חסרונות אלה רלוונטיים לתכלית הצו שאמור להוציא בית-המשפט בהליך הפלילי. הראשון עניינו בברירת המחדל הנוהגת בהליך האשפוז האזרחי, לפיו יש לשחרר את החולה אלא אם אשפוזו הוארך (סעיף 10 לחוק). זאת בניגוד להליך הפלילי בו ברירת המחדל היא אשפוזו המתמשך של החולה, עד אשר החליטה הוועדה שיש מקום לשחרורו (סעיף 28 לחוק).
באשפוז מרצון ניתן לזהות חסרון נוסף והוא שהחולה רשאי להפסיק את האשפוז בכל רגע נתון. אמנם, האשפוז יסתיים רק בתום 48 שעות ממועד הבקשה (סעיף 4(ב) לחוק) ובמהלכה של תקופה זו יכול הפסיכיאטר המחוזי להוציא בעניינו של החולה הוראת אשפוז, אולם "עדיין עומדת האפשרות שהפסיכיאטר המחוזי לא יפעל במועד, או יסבור שהתנאים לאשפוז כפוי אזרחי לא התמלאו, ואז לא ניתן יהיה להחזיר את הגלגל אחורנית, ושלום הציבור ייחשף לסיכון שאותו נועד ההליך הפלילי, למנוע." (ע"פ (מחוזי חי') 6375-06-10 מדינת ישראל נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.01.11)). ההליך הנוהג באשפוז הפלילי, מגשים איפוא, בצורה טובה יותר את אחת מתכליותיו של האשפוז - הגנה על שלום הציבור.
14. חיסרון בולט נוסף עניינו ביכולת המעקב של המאשימה על סיום האשפוז ובחינת האפשרות לחדש את ההליכים הפליליים לאחר שיפור במצבו של הנאשם. כאמור, אשפוזו של נאשם לפי סעיף 15(א) לחוק נעשה בשל כך שאינו יכול לעמוד לדין. אשפוזו אינו מבטל את כתב האישום התלוי ועומד נגדו, אלא ההליכים נגדו מופסקים בשל כך שמצבו אינו מאפשר בשלב זה, את בירור המשפט. ואולם, כאשר משתפר מצבו של הנאשם, אין מניעה לחדש את ההליכים נגדו באישורו של היועמ"ש (סעיף 21 לחוק). בהתאם לסעיף 28(ד) לחוק מצווה ועדה המחליטה על שחרורו של נאשם שאושפז בצו פלילי, להודיע על השחרור ליועמ"ש, לפרקליט המחוז, למשטרה ולפסיכיאטר המחוזי (ראה גם קדמי, בעמ' 1986). שחרורו של חולה מאשפוז אזרחי, אינו מחייב מתן הודעה לפרקליט המחוז, או לגורם תביעתי כלשהו. מכאן, ששחרורו של נאשם מהליך אזרחי, יכול ויעלם מעיני המאשימה והדבר עשוי לסכל אפשרות חידוש ההליכים במידה והיתה כוונה כזו.
לאור כך נקבע כי "השאיפה להימנע מפגיעה מיותרת או בלתי-הכרחית בחולה הנפש, אינה מצדיקה הימנעות מהוצאת הצו, אך משום שהנאשם מאושפז באותה עת מרצון, או אף בכפיה, במסלול האזרחי." (ע"פ (מחוזי חי') 6375-06-10 מדינת ישראל נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.01.11)).
15. סיכומו-של-דבר בנקודה זו, אין הצדקה להימנע מהוצאת צו פלילי (אשפוז או טיפול מרפאתי) רק בשל כך שהנאשם שוהה באשפוז מרצון. השאלה הנה איפוא, האם יש מקום להוציא צו אשפוז, או צו מרפאתי.
16. מצבו הנפשי של הנאשם קשה. כעולה מחוות-הדעת הוא סובל מתהליך סכיזופרני, הפרעה דו-קוטבית, הפרעת אישיות אנטי סוציאלית והפרעה התנהגותית על רקע שימוש בסמים. הנאשם מוכר למערכת בריאות הנפש מאז שנת 2000. טיפולים שונים בו כשלו, לרבות טיפול בחשמל, ומצבו לא השתפר. אין ספק איפוא כי מצבו של הנאשם מחייב טיפול. ראינו שאין די, לענייננו, באשפוז מרצון בו הוא נתון ועל-כן מתבקש כי אף במסגרת הליך זו יוצא צו שמטרתו טיפול בנאשם, בצד השגת ביטחון לציבור ולנאשם עצמו.
17. חרף מצבו הנפשי כאמור, בחוות-הדעת צויין כי הנאשם אינו מסוכן לעצמו ולזולת. העבירות המיוחסות לנאשם, חרף חומרתן, לא כללו אלימות כלשהי, אלא דובר היה באלימות מילולית בלבד. האירועים הנזכרים בכתב האישום בוצעו לפי הנטען לפני כשנתיים. המאשימה המתינה כשנה עד הגשת האישום. בשקלול נתונים אלה, סברתי כי ניתן להשיג את מטרות האשפוז (טיפול והגנה על הציבור והנאשם), בדרך מידתית יותר, ומבלי שיפגע שלום הציבור או שלומו של הנאשם. איזון ראוי בין השיקולים השונים, מביא למסקנה לפיה ניתן להסתפק בצו מרפאתי כפוי. צו זה לא ישנה את מצבו של הנאשם "בחיי היום יום" ולא יסב לו כל נזק. את הטיפול ימשיך הנאשם לקבל במסגרת האשפוז בו הוא נתון כיום. מנגד, קיומו של צו מרפאתי כפוי, מכפיף את הנאשם להוראות סעיף 28 לחוק ובכך מושג פיקוח כנדרש בצו הפלילי, הן של הליך השחרור (ולו מהצורך בטיפול מרפאתי) והן של הדיווח לגורמי התביעה, לצורך היכולת לחדש את ההליכים.
18. לא התעלמתי מהאמור בחוות-הדעת לפיה "הנבדק זקוק להמשך טיפול פסיכיאטרי במסגרת האשפוז", אולם "הוראת האשפוז אינה פרי שיקול רפואי בלבד. היא חייבת לאזן בין השיקולים השונים - חירותו של חולה הנפש, הטיפול בו, שלום הציבור - הבאים בחשבון. חלקם של השיקולים אינם בעלי אופי רפואי (חירות החולה), או אופי רפואי בלבד (שלום הציבור)" (וילצ'יק, בעמ' 712). מכאן, שאת הצורך בהוצאת צו אשפוז קובע בית-המשפט ולא עורך חוות-הדעת. הפסיכיאטר שעורך את חוות-הדעת אמון על שיקולים רפואיים בלבד. על בית-המשפט לשקול גם שיקולים לבר רפואיים ובהם ההצדקה שבפגיעה קשה בחירות הנאשם ואת הצורך בהשגת ביטחון לציבור ולנאשם והאמצעי להשגתו.
19. בענייננו, שקלול הנתונים ובהם, הקביעה הרפואית בדבר היעדר מסוכנות מידית מצידו של הנאשם לציבור ולעצמו; מהות העבירות; הזמן שחלף והעובדה שהנאשם מצוי ממילא באשפוז (אף אם מרצון) הביאוני למסקנתי כאמור לפיה נכון להימנע מהוצאת צו אשפוז וניתן להסתפק בצו מרפאתי כפוי. אציין עוד שאינני משוכנע שכוונתו של עורך חוות-הדעת היתה שיש להוציא צו אשפוז פלילי דווקא. הדבר לא נטען במפורש ונראה כי כוונתו בכך שהנאשם "זקוק להמשך טיפול פסיכיאטרי במסגרת האשפוז" (ההדגשה שלי - י.ט) היתה שהוא זקוק להמשיך את האשפוז בו הוא נתון כיום, היינו ללא שינוי הסטטוס. שקלתי לפנות לעורך חוות-הדעת בהבהרה, אולם לאחר שנתתי דעתי לקביעה בדבר היעדר מסוכנות מידית ויתר הנסיבות אותן פירטתי לעיל, סברתי שאין צורך בכך וכי ממילא הוצאתו של צו אשפוז כפוי, אינה מתחייבת בנסיבות העניין וראוי להסתפק בצו מרפאתי.
20. התוצאה היא, איפוא, כדלקמן:
אני מורה על הפסקת ההליכים המשפטיים נגד הנאשם, בהתאם להוראות סעיף 170(א) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב-1982.

אני מורה על מתן צו טיפול מרפאתי כפוי לנאשם וזאת בהתאם להוראות סעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991."

10. סירוב לטיפול בנסיבות מסויימות – סביר - מחמת ה"סטיגמה" החברתית והמיגזרית
ב- ע"א 544/10 {פלונית ואח' נ' עיריית כפר קאסם ואח', תק-על 2013(1), 10635 (12.03.2013)} נפסק כדלקמן:
"המבחן לבחינת סבירות הסירוב לקבלת טיפול רפואי
מט. טענותיהם של המערערים בעניין אמונתו הסובייקטיבית של המערער ובעניין הסטיגמה הכרוכה באשפוזה של המערערת מעלות את השאלה, מהו המשקל שיש למימד הסובייקטיבי של הניזוק בשעה שנבחנת סבירות סירובו לקבל טיפול רפואי.
נ. בספרו סוקר קציר (בעמ' 1663-1661) את פסיקת בתי-המשפט בסוגיה זו, ומציין כי עד לסוף שנות ה- 80' של המאה הקודמת "בית-המשפט העליון המשיך לשים את הדגש על האלמנט הסובייקטיבי בדונו בחובת הנפגע לקבל טיפול רפואי". נאמר כי:
"בעניין זה חלה, בשנים האחרונות, התפתחות לקראת אובייקטיביזציה של בחינת התנהגותו של הנפגע. בעוד שתחילה, נראה היה כי מבחן זה מצוי כולו בתחום הסובייקטיבי, כלומר בגדר החלטתו או חששותיו, של הנפגע, הרי המגמה המסתמנת לאחרונה מובילה לקראת אובייקטיביזציה של קנה-המידה, בנושא זה. אפשר שניתן לייחס מגמה זו להתקדמות הרפואה, בעיקר בתחום הכירורגי; ואפשר שהמדובר כאן בהחלתם של כללי הסבירות, האובייקטיביים מעיקרם, גם על תחום זה."
(שם, בעמ' 1661)
נא. השינוי בגישתו של בית-המשפט מיוחס לפסק-דינו של השופט ברק בעניין גולדפרב. באותו עניין נאמר (בעמ' 51) כי:
"נטל ההוכחה בעניין הקטנת הנזק מוטל על המזיק-הנתבע. הוא מבקש להפחית מהשיעור הרגיל של הפיצוי המוטל עליו, ועל-כן עליו העול לשכנע כי הניזוק-התובע לא עשה להפחתת נזקו... מה תוכנו של נטל זה? הגישה המקובלת הינה כי הקטנת הנזק כוללת בחובה אמת-מידה אובייקטיבית. על הניזוק לנקוט בכל אותם אמצעים להקטנת נזקו שאדם סביר היה נוקט בנסיבות העניין. גדר הספקות בהקשר זה מקורו בשאלה מהי מידת הסובייקטיביות במבחן אובייקטיבי זה? לשון אחרת: עד כמה מתחשבים בנטיותיו ובתכונותיו הסובייקטיביות של הניזוק בגיבוש היקפו של הנטל המוטל עליו. כך, למשל, מה דינו של ניזוק שמסרב לעבור ניתוח רפואי בגופו מפני שבעבר היה לו נסיון רע עם ניתוחים שונים, וזאת חרף עצה רפואית כי הניתוח יפחית את נזקו ללא כל סיכונים של ממש: האם חששו של ניזוק זה אינו סביר (על-פי אמת-מידה אובייקטיבית 'נקיה') או הינו סביר (על-פי אמת-מידה אובייקטיבית-סובייקטיבית)? ואולי המבחן הנו 'משולב' - כפי שרוב המבחנים האובייקטיבים הינם - כלומר 'הוא אובייקטיבי במובן זה, שהוא נעשה בעיני האדם הסביר. יחד-עם-זאת הוא סובייקטיבי במובן זה, שנבחנת בו התנהגותו של אדם סביר במצבו של הנפגע'... כשלעצמי, נראה לי, כי ההפניה ל'אדם הסביר' אינה אלא דיבור מטאפורי, שאין בו כדי ליתן תשובה מניחה את הדעת לשאלות אלה. כאשר אנו שואלים כיצד מתנהג האדם הסביר משיבים לנו לרוב כי בית-המשפט הוא האדם הסביר, והוא קובע את רמת ההתנהגות... אך מהי אמת-המידה שבית-המשפט צריך לקבוע? על כך משיבים לנו לרוב, כי הכל תלוי בנסיבות העניין. ומששואלים מהן אותן נסיבות של העניין, חוזרים ומשיבים, כי אלה נקבעות על-פי אמת-המידה של האדם הסביר. בכך נסגר המעגל. אכן לפנינו מעין מעגל שוטה שכבר עמדו עליו בעבר ... נראה לי כי המוצא ממעגל שוטה זה הוא בהכרה, כי סבירות אינה מושג פיסי או מטאפיזי. סבירות היא מושג נורמטיבי."
ובהמשך (בעמ' 52) נאמר כי:
"בקביעת רמת ההתנהגות הראויה לעניין הנטל להקטנת הנזק נוכל, על-כן, להיעזר ברמת ההתנהגות הראויה, על-פי דיני הרשלנות, המוטלת על מזיק כלפי ניזוק. אכן, כשם שבקביעת סטנדרט ההתנהגות שדיני הרשלנות מטילים על מזיק כלפי ניזוק קובע המשפט ובית-המשפט את רמת ההתנהגות הראויה של בני החברה זה כלפי זה, ואת האמצעים שמזיקים פוטנציאליים צריכים לנקוט להגנת ניזוקים פוטנציאליים, כך גם בקביעת הנטל להקטנת הנזק קובע המשפט ובית-המשפט את רמת ההתנהגות הראויה של בני החברה זה כלפי זה, ואת האמצעים שניזוקים פוטנציאליים צריכים לנקוט כדי להקטין את המעמסה הכספית של המזיקים הפוטנציאליים. עם-זאת, לאור השוני בין החובה של המזיק כלפי הניזוק לבין הנטל של הניזוק כלפי עצמו ביחס למזיק, מתבקש גם שוני באמת-המידה הראויה. רמת ההתנהגות הנדרשת מהמזיק כלפי הניזוק צריכה מעצם טבעה, להיות גבוהה יותר מרמת ההתנהגות הנדרשת מהניזוק כלפי המזיק."
נב. אם-כן, מני פסק-הדין בעניין גולדפרב אמת-המידה העיקרית שלפיה נבחנת סבירות סירובו של הניזוק היא אובייקטיבית (ראו, למשל, ע"א 379/89 דוננפלד נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (18.01.93); השופט - כתארו אז - מצא)). עם-זאת, הדלת לתחושותיו הסובייקטיביות של הניזוק לא נסגרה באופן מוחלט:
"גם ניתוח רפואי מהווה פגיעה בגופו של אדם, ויש להשאיר לאדם אוטונומיה על גופו ולהחליט אם הוא חפץ בפגיעה זו. וכל עוד החלטה זו היא כנה מבחינה סובייקטיבית ומבוססת גם אובייקטיבית, אין 'להענישו' עליה בהפחתת הפיצוי המגיע לו במומו."
(ע"א 4837/92 אליהו חברה לבטוח נ' בורבה, פ"ד מט(2), 257, 261 (1998) (השופט טל)).
נדמה, אם-כן, כי גם לגישת המצדדים במתן משקל לתחושתו הסובייקטיבית של הניזוק, החלטתו צריכה להיות מבוססת "גם אובייקטיבית". ראו גם דברי השופטת נתניהו ב- ע"א 810/81 לוי נ' מזרחי, פ"ד לט(1), 477, 495 (1985) בדבר מבחן משולב, אשר "הוא אובייקטיבי במובן זה שהוא נעשה בעיני האדם הסביר, יחד-עם-זאת הוא סובייקטיבי במובן זה שנבחנת בו התנהגותו של אדם סביר במצבו של הנפגע" (הדגשה הוספה).
נג. המשפט העברי נדרש אף הוא למבחנים אובייקטיבי וסובייקטיבי, וזאת אף במקטע מסויים בדיני הנזיקין. אחד מראשי הנזיקין הוא בושת - קרי, פיצוי על בושה שנגרמה לאדם. המשנה (בבא קמא ח', א') אומרת: "בושת? הכל לפי המבייש והמתבייש", וכדברי הפרשן ר' פנחס קהתי "בית-דין מעריך את דמי הבושת לפי המבייש והמתבייש, שאם החובל אדם קל, הבושת שהוא מבוייש מרובה מן הבושת שמבייש אדם חשוב, וככל שהנחבל חשוב יותר, בושתו מרובה" וכן ראו פרוש ר' עובדיה מברטנורא שם; ראו גם משנה כתובות ג', ז', שם באה לשון דומה "לפי המבייש והמתבייש", והביאור "שככל שהמבייש נקלה יותר בושתו מרובה, וכל שהמתבייש חשוב יותר בושתו מרובה". ראו גם ירושלמי כתובות ג', ה"ח "לא דומה המבייש את הגדול למבייש את הקטן, לא דומה מתבייש מן הגדול למתבייש מן הקטן, בושת הגדול מרובה ונזקו ממועט, בושת הקטן ממועט ונזקו מרובה". הרמב"ם (חובל ומזיק ג', א') מסכם בדומה: "אינו דומה מתבייש מן הקטן למתבייש מאדם גדול ומכובד, שזה שביישו זה הקל בושתו מרובה"; ראו גם הרב א' שינפלד, נזיקין, בסדרה חוק לישראל (בעריכת פרופ' נ' רקובר תשנ"ב), עמ' 306-305 והמקורות שם. יצויין, כי המחבר מטעים (עמ' 305 פסקה ה') שבשאר תשלומי נזק "אין מתחשבים במעמדו החברתי של הניזוק, כיון שגם נזקו של אדם חשוב מוערך כאילו הוא עבד העומד להימכר". הפגיעה בכבודו של הנחבל באה לידי פיצוי בתשלומי דמי בושת, כפי שתיארנו; ראו גם ד"ר אביעד הכהן פרשיות ומשפטים (2011) המציין (עמ' 110-109) לעניין בושת, כי המשפט העברי "קובע כלל גדול בהערכת שווי הנזק, ולפיו 'הכל לפי המבייש והמתבייש', כלומר אין מדובר רק במבחן אובייקטיבי אלא גם במבחן סובייקטיבי התלוי במיהותם של המזיק והניזוק". ראו גם אנציקלופדיה תלמודית ערך "בושת", כרך ג' עמ' מ"ה - מ"ח א' גולאק, יסודי המשפט העברי (מהדורת תשכ"ז, ב') 216-215. לפנינו איפוא שילוב היפה גם לענייננו; האובייקטיבי והסובייקטיבי אינם מוציאים זה את זה בהכרח, נוכח גוני המציאות האנושית.
נד. נשוב לענייננו: סבורני, כי נוכח העובדה שסירובו של המערער לאשפוזה של המערערת עמד בניגוד לעמדתו של הרופא המטפל בזמן אמת, כמפורט מעלה, ושל גורמים רפואיים אחרים, ובהיעדר כל אינדיקציה אובייקטיבית - חוות-דעת מזמן אמת למשל - המצדדת בסירוב זה, אין ניתן לומר כי מדובר בסירוב סביר, אף אם נניח כי המערער עצמו חשש שהאשפוז יחמיר את מצבה של המערערת (הנחה שנוכח חומר הראיות אינה חד-משמעית - ראו הדיון בפסקה 26 לפסק-דינו של בית-המשפט קמא). אכן, גם המערערים טוענים כי "לעדותו של ד"ר גרינשטיין משקל ומשמעות מכריעים" (סעיף 27 לסיכומי התשובה של המערערים). בנסיבות, אין די בתחושתו הסובייקטיבית של המערער על-מנת להכניס את סירובו לאשפוזה של המערערת לגדרי ה"סירוב הסביר". הדבר נתבהר יותר ויותר כחלוף הזמן, ונזכיר שהתאונה היתה באוגוסט 2002 והאשפוז רק בינואר 2008, כעבור כמעט חמש וחצי שנים; היה על המערערת להישמע לרופאים כולם. עם-זאת, וכפי שיפורט לקמן, שונים הם פני הדברים במידה מסויימת באשר לטענה בדבר הסטיגמה הכרוכה באשפוז פסיכיאטרי.
נה. לטענת המערערים, בית-המשפט קמא לא נתן משקל ל"תפיסותיהם ואמונותיהם של המערערים על הרקע החברתי, תרבותי, סוציולוגי ממנו הם באים" (סעיף 24ט לסיכומי התשובה). כנטען, יש להתחשב בשיקול "בדבר הסטיגמה שיש באשפוז כאמור להטיל על המערערים החיים במגזר הערבי" (סעיף 37 לסיכומי המערערים). במלים אחרות, המערערים טוענים כי את סבירות סירובו של המערער יש לבחון על רקע הציבור אליו הם משתייכים. לטענתם, גם אם טיפול פסיכיאטרי מקובל בקרב הציבור הרחב, יש לבחון האם הוא מקובל בקרב האוכלוסייה הערבית.
נו. טענת הסטיגמה הועלתה (על-ידי המערער) אך בעת בדיקתה של המערערת על-ידי המומחה מטעם בית-המשפט, בשנת 2008. ד"ר כהן ציין בחוות-דעתו, כי "הסבר זה הינו הסבר נפוץ ביותר לסירוב לאשפוז בפרט בחברה הערבית, ומבוסס על מציאות מרה של יחס שלילי של החברה כלפי חולים ומשפחותיהם" (עמ' 8 לחוות-הדעת). בעדותו העיד ד"ר כהן, המומחה מטעם בית-המשפט, כי במגזר הערבי אשפוז פסיכיאטרי מלווה בסטיגמה קשה (עמ' 280 שורה 25 - עמ' 281 שורה 3 לפרוטוקול הדיון מיום 07.07.09).
נז. בית-המשפט קמא קבע, כי "יש לדחות גם הסברים אלה כבלתי-סבירים... אף אין בחששות אלה כדי להסביר את סירובו העיקש של התובע לאשפז את אשתו חרף מצבה הקשה ועל-אף שחלוף הזמן לא הטיב את מצבה אלא רק החמירו". הגם שבית-המשפט קמא התייחס ל"חלוף הזמן", פסק-דינו בהקשר הקטנת הנזק מושתת על ההנחה כי היה על המערער לאשפז את המערערת מיד עם קרות התאונה (סעיף 30 לפסק-הדין). עוד נקבע בהקשר זה, כי "אף שמדובר במחלת נפש ולא בחולי גופני, אין מצב זה שונה במהותו ממצבו של ניזוק שנשברה ידו בתאונה, והוא מסרב לגבסה, חרף המלצות רפואיות ברורות המחייבות לעשות זאת".
נח. עם קביעה גורפת זו אין בידי להסכים. לדידי, אין ניתן ללמוד גזרה שווה ומלאה מסירוב לגיבוס יד לסירוב לאשפוז פסיכיאטרי. נסיון החיים מלמדנו, כי אשפוז פסיכיאטרי כרוך למרבה הצער ביחס חברתי שלילי למאושפז. בכך נבדל הוא מטיפול רפואי פיסי. מחלות נפש, בשונה ממרבית מחלות הגוף, עלולות להדביק לחולה סטיגמה, תוית חברתית לא חיובית, שיתכן כי תגרום לבני-אדם לרחק ממנו ומחברתו, מקשרי משפחה עמו וכדומה. כך לגבי טיפול פסיכיאטרי, לא כל שכן אשפוז פסיכיאטרי. עוד ב- 1980 ציין השופט (כתארו אז) אלון, כי "אשפוזו של אדם בבית-חולים לחולי נפש קשה ומר הוא למאושפז ולבני משפחתו" (ב"ש 198/80 טולידנו נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3), 332, 338 (1980)). הדברים נכונים אף לעמידה בפני ועדה פסיכיאטרית; ראו ע"א 10834/04 ד"ר פלונית נ' המנהל הכללי של משרד הבריאות (21.11.06), שם נאמר כי "הגם שנראה כי אין החשש מוצדק אובייקטיבית חוששת המערערת מן הסטיגמה, ואולי בכך מתיחד הנושא הנפשי מאחרים". כותבת ד"ר כרמל שלו, בריאות, משפט וזכויות האדם (2003), 93: "מבין המחלות הכרוניות, מחלות הנפש הן הקשות ביותר מבחינת התיוג החברתי השלילי (סטיגמה) המיוחס לחולים בהן". אוכלוסיה שמרנית נתונה לסטיגמות; בדומה לערבים, כך החרדים. פרופ' דוד גרינברג (Greenberg) ופרופ' אליעזר ויצטום (Witztum) בספרם Sanity and Sanctity(2001) תיארו את עבודתם בתחום בריאות הנפש בין החרדים בירושלים, חברה שמרנית, וכן דנו במחקר משוה במדינות אחרות. נמצא (עמ' 255), כי החרדים פונים פחות מאחרים לטיפול פסיכיאטרי, כי ישנה חשדנות כלפי הפסיכולוגים והפסיכיאטריים שאינם דתיים, לרבות מצד רבנים חשובים (ראו עמ' 214 עד 216), ותופעות של חשש מסטיגמה; נאמר (עמ' 229-228) (תרגום שלי - א"ר) "הפחד מסטיגמה הוא כוח חברתי רב עוצמה הפועל בכל חברה... הרושם שלנו הוא שהחרדים משתמשים באופן יחסי יותר (לטיפול פסיכיאטרי - א"ר) בסקטור הפרטי, וסטיגמה היא מרתיע אמיתי לשימוש בשירותים ציבוריים. היסטוריה של מחלת נפש היא כתם גדול על כל הייחוס במשפחתי. בן משפחה בעל רקע פסיכיאטרי משפיע על סיכויי נישואין של כל אחד אחר במשפחה. מסיבה זו, משפחות ינסו להסתיר בעיה פסיכיאטרית על-ידי שליחת בן המשפחה החולה לחו"ל או בקשת עזרה מגורם מקצועי פרטי. הכל נעשה להימנע מהבאת קיומה של הפרעה נפשית לידיעת הרבים". מחקר מלפני שנים אחדות, משותף למשרד הבריאות ומאייר-ג'וינט-ברוקדייל, מאת נעמי שטרוך, מיכאל שרשבסקי, אלונה בידני-אורבך, מרס לכמן, טלי זהבי ונגה שגב, סטיגמה, אפליה ובריאות הנפש בישראל: סטיגמה כלפי אנשים שחלו במחלה פסיכיאטרית וכלפי טיפול נפשי נדרש לנושא הסטיגמה והעלה ממצאים בדבר קיומה. הוטעמה בין השאר הסטיגמה הגבוהה יותר אצל חרדים, וגם באשר לערבים נמצאה ככלל רמת סטיגמה גבוהה יותר בפרמטרים מסויימים, אם כי לא בכולם.
נט. המסקנה עשויה להיות, כי ההבדל בין אשפוז פסיכיאטרי לטיפול רפואי "רגיל" אינו יכול להוות לבדו צידוק לסירוב לאשפוז, אולם הוא עשוי - בנסיבות מסויימות - להשליך על עוצמת הראיות הנדרשות לצורך ביסוסו של המימד האובייקטיבי. החשש מפני סטיגמה שלילית בשל אשפוז פסיכיאטרי עשוי להשליך גם על קביעת נקודת הזמן בה תיקבע סבירות הסירוב לאשפוז כאמור. כך, למשל, ייתכנו מקרים בהם החשש מפני הסטיגמה השלילית יצדיק סירוב לאשפוז במשך תקופה מסויימת, שלאחריה יהפוך סירוב זה לבלתי-סביר. גם המשיבה טוענת בסיכומיה כי "הסטנדרט הסובייקטיבי המופעל לגבי נפגע בזמן הסמוך לפגיעה מוחלף בסטנדרט אובייקטיבי יותר ככל שחולף הזמן" (סעיף 51 לסיכומי המשיבה; ראו גם קציר, בעמ' 1657). גישה זו נראית לי. ברי, כי מדובר בהכרעה תלוית נסיבות, וגם לשכל הישר תפקיד בהקשר זה. יש לציין, כי ב- ע"א 252/90 אבידן נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (13.05.93); השופט - כתארו אז - אור) הופחת שיעור נכותו של המערער דהתם בגין סירובו לאשפוז פסיכיאטרי.
ס. אין ניתן לשלול גם, מיניה וביה, את הטענה כי יש ליתן משקל להשתייכותם של המערערים לציבור הערבי לצורך בחינת סבירות סירובו של המערער לאשפוזה של המערערת. הגם שהדברים אינם מובהקים כפי שהראינו, אין זה מן הנמנע, כי יהיו מקרים בהם סירוב לקבלת טיפול מסויים יהא בלתי-סביר (או על דרך החיוב - טיפול מסויים יהא מקובל) בעיני הציבור בכללותו, אולם סביר בקבוצה מסויימת בציבור. מקרים כאלה יתכנו, מטבע הדברים, בטיפולים הכרוכים בסטיגמות שליליות. פשיטא, כי לא ניתן לקבוע כללים גורפים, וכל מקרה צריך להיבחן לנסיבותיו. בהקשר זה ניתן להקיש, גם אם בהיקש לא מושלם, מדיני לשון הרע שבהם הובעה העמדה - במספר מקרים - לפיה ניתן להכיר בפרסומים מסויימים כלשון הרע בעיני ציבור מסויים, הגם שבעיני הציבור הרחב אין המדובר בלשון הרע (ראו למשל ע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן, פ"ד לט(4), 734 (1986); ע"א 809/89 משעור נ' חביבי, פ"ד מז(1), 1 (1992)), וכבר הזכרנו את גישת המשפט העברי לפיה "הכל לפי המבייש והמתבייש". אטעים עם-זאת, כי אין מקום להסיק מפסק דיננו מתן גושפנקה לדימוי השלילי בקרב קבוצות אוכלוסיה שונות ביחס לטיפול פסיכיאטרי. דבריי באים לתאר מה שנראה כדברים כהוייתם, קרי, אותו חשש מסטיגמת האשפוז הפסיכיאטרי בקבוצות מסויימות. סבורני כי יש לשרש את הדימוי ככל הניתן, אך אין להתעלם מקיומו, ואין חולק שישנם הבדלים בין קבוצות שונות בהקשר זה. אטעים; יש להבחין בין התייחסות לסוגיות אזרחיות - נזיקיות, בהקשר חברתי מסויים, כמו בנידון דידן, ובין התייחסות לטענות בדבר "היתר לפלילים", למשל, בשל מנהגי "כבוד המשפחה", דבר הפסול מכל וכל; לעניין אחרון זה ראו למשל ע"פ 10828/03 נג'אר נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.07.07), פסקה ו' לפסק-דיני.
סא. סבורני, כי יש מקום ליתן משקל מסויים - מתון - לטענת המערער בדבר חששו מפני סטיגמה שלילית כהסבר לסירובו לאשפוזה של המערערת, בהיבט הכללי של טענה זו (המתייחס לאשפוז פסיכיאטרי), ובהיבט הקונקרטי - הציבור אליו משתייכים המערערים. דומני, כי בנסיבות חשש זה יכול היה להצדיק את סירובו של המערער לאשפוזה של המערערת למשך תקופה מסויימת שבה לצד סטיגמה, עדיין היו תקוות שיפור בלא אשפוז. בחלוף פרק זמן זה, ומשלא חלה הטבה במצבה של המערערת, פשט סירובו של המערער את אדרת הסבירות. יש לציין, כי המומחה מטעם בית-המשפט, ד"ר כהן כתב בחוות-דעתו (עמ' 8) על "המחשבה הנוגה כי היענות מוקדמת יותר להצעה לאשפוז (שניתנה לראשונה שלושה חודשים לאחר התאונה) היתה מביאה לתוצאות טובות בהרבה ואולי אף להחלמה מלאה, ובוודאי היתה חוסכת שנים ארוכות של סבל ופגיעה תפקודית קשה. סירובו של (המערער 2) שנתמנה לאפוטרופוס על גופה של אשתו אכן מעורר תמיהה...". ולגבי החשש מסטיגמה ציין ד"ר כהן, כי "למרות קשייו... חובתו כבעלה וכאפוטרופוס שלה היתה להישמע להמלצות החד-משמעיות, בפרט כאשר ראה שמצבה אינו משתפר בטיפול מרפאתי. דבר זה צריך להילקח בחשבון בקביעת קשר הגרימה בין התאונה לנכות הקיימת כיום". בחקירתו הנגדית העיד ד"ר כהן כי:
"מניסיוני, אדם סביר במצב כזה אחרי שנה, שנתיים של המחלה היה משתכנע לאשפוז ללא ספק."
(עמ' 283 לפרוטוקול מיום 07.07.09 שורות 27-26; הדגשה הוספה).
שמע מינה, כי גם לעמדתו של ד"ר כהן - שעל יסודה נקבע כי המערערים לא עמדו בנטל הקטנת הנזק - ניתן היה להמתין עם אשפוזה של המערערת במשך "שנה שנתיים". אציע להעמיד את התקופה על 18 חודש.
סב. פועל יוצא של האמור הוא כי ניתן לראות בסירובו של המערער "סירוב סביר" לתקופה של שמונה עשר חודש לאחר התאונה.
סג. המומחה מטעם בית-המשפט קבע, כי במצבה של המערערת יכול לחול שיפור נוסף "עד כדי נכות צמיתה של 10% ודרגת אי-כושר של 25% אם תמשיך בטיפול מרפאתי אותו היא מקבלת חינם בבית-חולים 'גהה'", וכי "למצב זה היתה יכולה להגיע כעבור שנה מיום התאונה אם היתה מקבלת בזמן את הטיפול באשפוז כפי שהומלץ לה". בהתאם לכך, ועל יסוד האמור, יש לחשב את נזקי המערערת באופן הבא: אי-כושר מלא לתקופה של 30 חודש לאחר התאונה, ואי-כושר של 25% ממועד זה ואילך. לקביעה זו השלכה על הפיצוי לו זכאים המערערים, כפי שיפורט.
סד. בטרם חתימת סוגיה זו אוסיף, כי אין לקבל את טענת המערערים, לפיה אין להטיל את האחריות למחדלי המערער - סירובו לאשפוזה של המערערת - לפתחה של המערערת, בפרט כאשר בכתב התביעה שהגישו המערערים בבית-המשפט המחוזי נטען כי הנזקים נגרמו "לתובעים", קרי - למערער ולמערערת יחדיו. הדבר גם נוגד את השכל הישר.
אשכול רביעי - טענות בנוגע לראשי הנזק השונים
סה. הצדדים מלינים על קביעותיו של בית-המשפט קמא באשר לראשי הנזק השונים. חלק לא מבוטל מטענותיהם - באשר להתאמת דיור, באשר לאבדן כושר ההשתכרות של המערערת לעתיד ובאשר להוצאות רפואיות - נסב על ממצאי עובדה שנקבעו בבית-המשפט קמא.
סו. בידוע הוא, כי שיקול-הדעת המסור לבית-המשפט בקביעת שיעור הפיצויים רחב ביותר, ועל-כן לא תמהר ערכאת הערעור לשים עצמה בנעליה של הערכאה הדיונית. התערבות בקביעת נזק של הערכאה הדיונית תיעשה במשורה, במקרים שבהם ישנה טעות בולטת בפרט זה או אחר, או שהשקלול אינו מאוזן כדבעי. אכן, "אין דרכה של ערכאת ערעור לבחון לעומק כל אחד מראשי הנזק, והבחינה נעשית הן על פני הדברים לאור הסכום הכולל שנפסק, והן מקום בו נפלה טעות בולטת באחד או יותר מראשי הנזק, באופן שיש בטעות זו כדי להשפיע על הסכום הכולל של הפיצוי" (ע"א 1952/11 אבו אלהווא נ' עירית ירושלים, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.11.12); השופט עמית)); "סבירות התוצאה הסופית תופסת את עין הביקורת של ערכאת הערעור" (ע"א 11061/08 נגה חברה לביטוח בע"מ נ' ג'אברין, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.01.11); השופט הנדל)).
סז. לאחר העיון, סבורני כי יש להתערב בקביעותיו של בית-המשפט קמא בראש הנזק של עזרה וסיעוד. ביתר ראשי הנזק לא נמצא מקום להתערבות.
סח. באשר לפיצוי בגין עזרה וסיעוד לעבר, פסק בית-המשפט המחוזי סך של 6,000 ש"ח לתקופה בת שנים-עשר חודשים, וסך של 1,500 ש"ח לתקופה בת 75 חודשים. קביעה זו נעשתה על יסוד ההנחה כי בשנה הראשונה מקרות התאונה נפגע כושר תפקודה של המערערת באופן מלא, ולאחר מכן יש להעריך את נזקיה לפי נכות תפקודית בשיעור של 25%. כאמור מעלה, את נזקיה של המערערת יש לחשב לפי נכות תפקודית מלאה (100%) לתקופה בת 30 חודש מקרות התאונה. בהתאם, יש לפסוק למערערים סך של 6,000 ש"ח לתקופה בת שלושים חודשים, קרי, 180,000 ש"ח בצירוף ריבית כחוק ממחצית התקופה - 01.11.03, וסך של 1,500 ש"ח לתקופה בת 58 חודשים, קרי, 87,000 ש"ח בצירוף ריבית כחוק ממחצית התקופה - 01.07.07.
סט. באשר לפיצוי בגין עזרה וסיעוד לעתיד, העריך בית-המשפט קמא את שיעור הפיצוי על 1,000 ש"ח לחודש בציינו כי "אף שאבדן כושר תפקודה של התובעת הוערך ב- 25% לצמיתות, יש לקחת בחשבון שילדיה של התובעת יגדלו ויצאו מן הבית וכי התובעת תזקק עם השנים לעזרה מופחתת בעבודות הבית ולטיפול בילדיה". סבורני, כי משלא הונחה תשתית ראייתית-מקצועית לשיפור נוסף במצבה של המערערת, לא היה מקום להפחית מסכום הפיצוי לעתיד בגין עזרה וסיעוד, שנקבע על יסוד הפגיעה בתפקודה של המערערת. פועל יוצא של הדברים הוא כי יש להעמיד את הפיצוי בגין עזרה וסיעוד לעתיד מיום מתן פסק-דינו של בית-המשפט קמא (02.12.09) על 1,500 ש"ח לחודש.
ע. סכום הפיצוי המגיע למערערים יתוקן איפוא בהתאם לאמור. הפיצוי ישולם למערערים ולמוסד לביטוח לאומי בהתאם להוראת סעיף 330(א) לחוק הביטוח הלאומי, התשנ"ה-1995.
כללם של דברים
עא. התוצאה היא שהערעור מתקבל בחלקו כאמור, בפסקאות ס"א ו-ס"ט מעלה. לא נוכל להיעתר לערעור שכנגד. פסק-דינו של בית-המשפט קמא יתוקן בהתאם, לרבות שכר-טרחת עורכי-הדין. המשיבה תשא בהוצאות המערערים בערכאה זו ובשכר-טרחת עורך-דין בסך 20,000 ש"ח. אין צו להוצאות לטובת המוסד לביטוח לאומי."

11. התעללות - קשירת ידי חוסה
ב- ת"פ (יר') 2184/06 {מדינת ישראל נ' יעקב מרגולין ואח', תק-מח 2012(4), 16347 (13.12.2012)} נפסק כדלקמן:

"להלן אתייחס למספר נקודות עיקריות נוספות מתוך גרסתו של נאשם 1 הנוגעות לאופן הבנתו את דו"ח מריאל, כפי שעלו הן בעדותו בפניי והן בסיכומיו בכתב. עוד טרם פירוט אקדים ואומר, כי סביר בעיניי שגרסתו זו התגבשה ברובה לאחר מעשה, במהלך המשפט, לאחר שהיה כבר מעורה יותר בגרסאות יתר הנאשמים והעדים בתיק, וברובה איננה משקפת את הלך רוחו בזמן אמת, עת קרא את דו"ח מריאל ביום 08.06.03.
49. קשירת חוסה בידיו בזמן הארוחות (עמ' 274 לסיכומיו בכתב) - בעניין זה נטען, כי האכלת החוסה כשידיו קשורות לכסא עדיפה על פני האכלת החוסה באמצעות "זונדה" (צינורית האכלה), ולכן פעולה זו הינה לגיטימית; אלא, שבדו"ח מריאל חסרים פרטים ונתונים המאפשרים להגיע למסקנה זו. כך, אין בדו"ח שום אזכור של האכלה בזונדה וכיוצא באלה. והעיקר - לא נכתב כלל אילו דרכים פחות פוגעניות, פחות משפילות ופחות מגבילות נוסו לגביו בטרם נקשרו ידיו (בהתייחס לדברי פרופ' טיאנו, עמ' 277 לסיכומים בכתב). אף לא נכתב בדו"ח האם משפחת החוסה נתנה הסכמה להגבלה זו.
בהיעדר נתונים מהותיים אלה, ואחרים נוספים, מתקשה אני עד מאוד לקבל את גרסתו של נאשם 1, לפיה סבר כי אלמלא ייקשרו ידי החוסה הוא יהיה חייב לקבל הזנה באמצעות זונדה. למותר לציין, כי טענה זו לגופה - לפיה אלמלא ייקשרו ידי החוסה הוא יחוייב בהזנה כפויה - כלל לא הוכחה.
50. מיעוט דיבור (עמ' 274 ואילך לסיכומים בכתב) -בעניין זה נטען, כי "בקשה מחוסה שימעט בדיבור על-מנת למנוע אלימות מצידו הינה פעולה טיפולית לגיטימית" (שם). דא עקא, שלא נהיר לי כלל ועיקר על מה נסמכת טענה זו של ב"כ נאשם 1, ועל איזה בסיס היא נכתבה, שהרי לא הובאו כל ראיות לביסוסה (אלא ההיפך הוא הנכון, כאמור בחוות-הדעת של פרופ' טיאנו). יתר-על-כן, לא נהיר די צרכו הקשר בין דיבור ואלימות, וקיימת עמימות ביחס לשאלה מהו "מיעוט דיבור": שמא מותר לחוסה לדבר שעה אחת ביום, או אולי 10 שעות ביום? וכיצד בכלל מיושמת בפועל שיטה זו?
על כל אלו - אין תשובות בדו"ח, והסוגיה נותרת סתומה ובלתי מובנת. לא-זו-אף-זו, בניגוד לטענה שהעלה ב"כ נאשם 1 בסיכומיו (עמ' 277 לפרוטוכול), פרופ' טיאנו לא אישר זאת כשיטת טיפול לגיטימית, שכן פרופ' טיאנו נשאל על מצב בו הצוות מדבר "פחות" עם החוסה, להבדיל ממצב בו הצוות מונע מן החוסה לדבר כאוות נפשו. בהיעדר מידע מהותי ונתונים מבהירים לגבי מובנה ומשמעותה של שיטת הטיפול המכונה "מיעוט דיבור", אין אפשרות להגיע למסקנה כי מדובר בשיטת טיפול "לגיטימית", או אפילו כי מדובר כלל בשיטת טיפול.
51. בקשה מחוסָה להיכנס מתחת לספסל/להכניס ידיים לכיסים - לעיל כבר דחיתי את טענתו של נאשם 1, לפיה מכך שנכתב בדו"ח כי החוסה "מתבקש/ת" לבצע פעולה כלשהי, ניתן להסיק כי מדובר בפעולה לגיטימית כלפיו. כאמור, ברור שהבקשה עצמה איננה מעידה על בחירה חופשית או הסכמה אמיתית של החוסה, ואף אם ניתנה הסכמה, הרי שאין מדובר בהסכמה מדעת עת מדובר באוטיסט מוגבל בשכלו. הוסיף נאשם 1 וטען בסיכומיו בכתב, כי מדובר בפעולה לגיטימית גם מפני שהיא עדיפה על פני קשירה או סגירה בחדר בידוד (עמ' 276-275).
אינני סבור שאמנם ניתן לטעון כי הכנסת חוסָה מתחת לספסל עדיפה על פני קשירה או סגירה בחדר בידוד. פעולות קשירה או בידוד חולה מוסדרות בחוק הטיפול ובתקנות טיפול בחולי נפש, תשנ"ב-1992 (להלן: "תקנות הטיפול"), בהתאם לתנאים מוגדרים להפעלתן, תוך הצבת דרישות מהותיות ופרוצדוראליות, לרבות דרישת רישום הפעולה בפנקס ייעודי המאפשר בין-היתר פיקוח ומעקב, קבלת אישור מרופא לביצוע ההגבלה, הגבלה קצובה בזמן, וכיוצא באלה.
לעומת-זאת, פעולה של הכנסת חוסָה מתחת לספסל - לא זו בלבד שאין עליה כל פיקוח, מעקב או רישום, אלא שכלל לא נהיר מן הדו"ח האם הדבר נעשה באישורו של הרופא, והאם הוא מאשר זאת בכל פעם מחדש בה החוסָה "מתבקשת" להיכנס מתחת לספסל ולמשך כמה זמן היא נדרשת לשהות שם. כמו-כן - ובכך העיקר בעיניי - להורות לחוסָה להיכנס מתחת לספסל הינה פעולה שיש בה משום השפלה וביזוי משמעותיים לכבודה של החוסָה, משל היתה בעל חיים. פרט לכך, יש להניח כי בשכיבה מתחת לספסל בגודל סטנדרטי יש כדי למנוע מהחוסָה חופש תנועה גופני בצורה דרמטית, בדומה לקשירה ממש. עת נלקחים בחשבון אלמנט ההשפלה הנלווה לכך, וההגבלה המשמעותית לחופש התנועה הגופני של החוסָה, לא מובנת לי הטענה כי פעולה זו "עדיפה" על פני קשירה או בידוד.
52. גם ביחס להכנסת ידיים לכיסים - הגם שמדובר בפעולה שהיא לכאורה מגבילה פחות מהכנסה מתחת לספסל, אינני מוצא מקום למסקנה כי מדובר בפעולה לגיטימית, זאת שעה שכלל לא נהיר למשך כמה זמן נדרש החוסה להשאיר את ידיו בכיסים (דקות? שעות? אולי ימים?), מה מתרחש אם החוסה מהין להוציא ידיו מן הכיסים? מה קורה אם הוא חפץ להחזיק דבר מה בידיו? וכן, מי מקרב אנשי הצוות רשאי להורות על כך; האם רק הרופא, או שמא כל איש צוות זוטר יכול להורות לחוסה להימנע מלעשות שימוש חופשי בידיו?
53. הערה נוספת בטרם סיום הדיון בדו"ח מריאל: בניגוד לטענות ב"כ נאשם 1 בעניין זה, פרופ' טיאנו לא אישר בעדותו אף לא אחת מן הדרכים שצוינו בדו"ח מריאל. אמנם, הוא ציין שכמעט כל פעולה אפשרית יכולה באופן תיאורטי להיות גם לגיטימית, ובלבד שהיא נעשית במסגרת "טיפול", כפי שמוגדר מושג זה בחוות-דעתו, וכזאת לא נעשה לטענתו ביחס לפעולות המצוינות בכתב האישום או בדו"ח מריאל. טענת ב"כ נאשם 1, לפיה פרופ' טיאנו בעצמו אישר כי הפעולות שנעשו כלפי החוסים במחלקה הינן לגיטימיות, איננה מדוייקת, בלשון המעטה, ורחוקה מן הדברים שנאמרו הן בעדותו בפניי והן בחוות-דעתו הכתובה (ראו, למשל, דבריו בעמ' 1061-1060 לפרוטוכול לרבות דבריו הבאים, המלמדים על עמדתו הנחרצת אודות הנעשה במחלקה: "... נעשו גם על-ידי צוות המחלקה פעולות אשר בהן אני רואה התעללות קשה בהשפלה של חולים במחלקה זו, השפלה, כאילו אם אני אוטיסט ומפגר, אין לי אישיות ואני לא יכול להיפגע. נעשו דברים שאינני חושב, ואני מקווה, שמתקיימים באיזשהו מחלקה אחרת, לפחות בישראל")."

12. עבירת הזנחת מושגחים - הפן המשפטי
ב- ת"פ (יר') 2184/06 {מדינת ישראל נ' יעקב מרגולין ואח', תק-מח 2012(4), 16347 (13.12.2012) (המשך פסק-הדין הקודם)} נפסק כדלקמן:

"64. השאלה הבאה המונחת לפתחנו הינה, האם מעשיו ומחדליו של נאשם 1, אשר פורטו לעיל, מהווים עבירה לפי סעיף 362 לחוק העונשין. לצורך כך, אעמוד תחילה על מאפייני עבירה זו ורכיביה, בשים-לב לכך שחלק נכבד מסיכומי ב"כ נאשם 1 הוקדשו לניתוח העבירה, ובפרט לסוגיית הנכלל ושאינו נכלל בגדרה.
בנקודה זו אזכיר את טענתו של ב"כ נאשם 1, לפיה אין מקום להרשיע את נאשם 1 בעבירה לפי סעיף 362, עת ניתן היה להאשימו בעבירות מתאימות יותר. על כך ניתן להוסיף, כי מלכתחילה, בגדר כתב האישום המקורי עוד טרם תיקונו, אמנם הואשם נאשם 1 בעבירת התעללות, אך לבסוף בחרה המאשימה, משיקוליה, להאשימו בעבירת ההזנחה.
65. אינני מוצא מקום להכריע בשאלה האם מעשיו ומחדליו של נאשם 1 עולים כדי עבירה אחרת, ובכלל זה ניתן להעלות על הדעת למשל את העמדתו של נאשם 1 לדין בגין עבירות של סיוע להתעללות או סיוע לתקיפה (זאת, כמובן, מבלי להביע דעה באשר לסיכויי ההרשעה בעבירות אלו), שעה שהמאשימה עמדה במפורש על האשמתו בסעיף העבירה הספציפי, ולא ביקשה בסופו-של-יום כי יורשע בעבירה אחרת. לא מן הנמנע, כי עבירות אחרות היו עשויות בנסיבות העניין להתאים יותר, אך משבחרה המאשימה להאשימו בעבירה לפי סעיף 362 לחוק, ועמדה על כך, אני מוצא כי תפקידו של בית-המשפט במקרה כזה הינו לבחון האם עובדות המקרה, אשר הוכחו, מקיימות אחר העבירה הספציפית בה הואשם.
66. סעיף 362 לחוק העונשין עניינו "הזנחת ילדים ומושגחים אחרים", וזו לשונו:
"362. (א) בסעיף זה ובסעיף 363, "מושגח":
(1) קטין שלא מלאו לו שש-עשרה שנים;
(2) קטין שמלאו לו שש עשרה שנים או בגיר שאינם מסוגלים לדאוג לצורכי חייהם.
(ב) ...
(ג) המחוייב על-פי דין או הסכם לדאוג לצורכי חייו של קטין או של מי שאינו מסוגל לדאוג לצורכי חייו, הנתון להשגחתו, למעט הורה, אשר אינו מספק מזון, לבוש, צורכי לינה וצורכי חיים חיוניים אחרים במידה הדרושה לשמירת שלומו ובריאותו, דינו - מאסר שלוש שנים, זולת אם הוכיח שנקט אמצעים סבירים לפי הנסיבות להשגת הדרוש כדי לספק את הצרכים ואין בידו לספקם."
בהערת שוליים אציין, כי בשנת 2011 תוקן החוק, אך תיקון זה אינו רלבנטי ישירות לענייננו.
67. בטרם נידרש לרכיבי היסוד העובדתי המפורטים בגדר עבירה זו, אתייחס תחילה לטענתו המקדמית של ב"כ נאשם 1, לפיה בעבירה של הזנחת מושגחים יכול להיות מורשע רק מי שהינו מטפל ישיר של המושגח, שמודע באופן בלתי-אמצעי למצבו, ולא מכוח דיווחים עקיפים שקיבל אודותיו (עמ' 38 לסיכומיו בכתב; עמ' 10223 לפרוטוכול).
טענה דומה לזו של ב"כ נאשם 1 עלתה לא מכבר במסגרת דיון בפרשה טראגית, בה קשישה סיעודית וחסרת ישע ננטשה ונזנחה ללא אמצעי מחיה על-ידי מטפלת זרה מטעם חברת סיעוד. המטפלת נטשה את הקשישה לאחר שהודיעה לאיש הקשר בחברה כי היא עוזבת את העבודה לאלתר, אך החברה לא דאגה למציאת מחליפה למטפלת. בחלוף שבוע נמצאה הקשישה בביתה ללא רוח חיים (ראו: ע"פ (מחוזי ת"א) 51257-01/11‏ בויום נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.09.11), מאת כב' הנשיאה ברלינר והשופטים קרא וסוקולוב) (להלן - "עניין בויום")). המערער היה "איש הקשר" בחברה אשר העסיקה את המטפלת, ואשר לו דיווחה המטפלת כי היא נוטשת את הקשישה. לא היתה מחלוקת כי המערער לא השגיח באופן ישיר על הקשישה. בהקשר זה קבע בית-המשפט המחוזי כך:
"איננו מקבלים את טענתה של הסנגוריה, כי המונח השגחה מקפל בתוכו צורך בנוכחות וקירבה פיזית... וקשר ישיר ובלתי-אמצעי בין המשגיח למושגח ... פרשנות המעמידה כתנאי להתקיימות השגחה - קירבה פיזית, מעקרת למעשה את הסעיף מתוכנו. השגחה יכולה להתבטא גם בכך, שהמשגיח ידאג לכך שאי-מי אחר יטפל במושגח ויהיה אחראי לכל צרכיו החיוניים."
(סעיף 31 לפסק-הדין)
בכל הכבוד, אף אני מצטרף לדעת המותב הנכבד בעניין בויום. הנני סבור, כי גם שעה שמדובר במנהל בית-חולים, אשר קיבל דיווחים על מצב החוסים המושגחים בבית-החולים, ולא היה מצוי בקירבה פיזית ישירה לחוסים, יש תחולה מלאה לסעיף 362 לחוק העונשין, ואין לקרוא לתוך הסעיף תנאי של טיפול ישיר ובלתי אמצעי במושגח. טענתו האמורה של ב"כ נאשם 1 בעניין זה נדחית איפוא על-ידי.
מכאן לרכיבי היסוד העובדתי של העבירה:
"מי שאינו מסוגל לדאוג לצרכי חייו."
68. אין חולק, כי החוסים במחלקה הינם בגדר "מושגחים", אשר אינם מסוגלים לדאוג בעצמם לצרכי חייהם (עמ' 10219 לפרוטוכול). אוסיף, כי מידת חוסר הישע וחוסר היכולת של החוסים לדאוג לצרכי חייהם במקרה הספציפי - רבה באופן מיוחד. מדובר, כאמור, בחוסים הלוקים באוטיזם ו/או בפיגור שכלי, ברמה קשה, לרוב בשילוב עם מחלות אורגניות ו/או נפשיות נוספות. נוסף על כך, החוסים מאושפזים באשפוז כרוני ארוך טווח, רובם - למשך שנים רבות, במחלקה סגורה בבית-חולים פסיכיאטרי; ככלל - אין יוצא ואין בא, למעט יציאות קצרות של חוסים אחדים מדי פעם למוסד "אלוין", ביקורי משפחות שתדירותם נעה בין אחת לכמה ימים לבין אחת לכמה חודשים (תלוי בחוסה), ויציאות לביקורי בית אחת לכמה זמן, כאשר כמה ממשפחות החוסים הינן קשות-יום בפני עצמן. מכאן, שבאופן שגרתי אין לחוסה כמעט כל קשר עם העולם החיצון, והוא תלוי באופן מלא ומוחלט בצוות המטפל בו בין כתלי בית-החולים. יתר-על-כן, החוסים עצמם חסרי יכולת להתלונן, לצעוק את מצוקתם, לזעוק את זעקתם או להביע את מחסורם, ככל שישנו, הן מפאת היעדר יכולת ורבאלית מתאימה, והן מפאת חוסר מסוגלות שכלית להביע את עצמם. מקבץ הנסיבות הללו מלמד, כי מדובר בחוסר ישע בדרגה גבוהה ביותר, בחוסים שאינם מסוגלים כלל לדאוג לרווחת עצמם, תלויים באופן מוחלט באנשי הצוות, בדומה לתינוקות או ילדים רכים התלויים בהוריהם, והינם חסרי "מעגלי תמיכה" נוספים (ראו והשוו: ע"פ 8488/07 מדינת ישראל נ' שיפרין, פורסם באתר האינטרנט נבו (17.11.08), פסקה 8 לפסק-הדין (להלן: "עניין שיפרין"))."

13. התאבדויות - רשלנות - עדות מומחה
ב- תא (חי') 33490-05-10 {ס ז נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, תק-של 2014(4), 61283 (17.11.2014)} נפסק כדלקמן:

"168. ד"ר דורסט מומחית בפסיכיאטריה, מנהלת מחלקה בבי"ח טלביה ובבי"ח "כפר שאול" בירושלים, ובעלת תארים נוספים (עמ' 69 בתיק המוצגים). מומחית זו כתבה חוות-דעת מטעם הנתבעת, בה העריכה מבחינה מקצועית את הטיפול הרפואי שניתן למנוחה בבית-חולים טירת הכרמל.
169. לאחר פרוט המסמכים שהועמדו לעיונה (29 במספר), שוחחה המומחית עם ד"ר נטליה כץ, ד"ר שנקמן וד"ר פשיניאן, וביום 23.9.2010 כתבה את חוות-דעתה.
170. בפרק "פרטי רקע ומהלך עניינים עובדתי", התייחסה המומחית לתולדות המנוחה מאז 1978 ברומניה, דרך הטיפולים וניסיונותיה האבדניים עד 01.05.08, ולאחר מכן התרכזה בחדשים האחרונים לחייה עד להתאבדותה ביום 0.0.08. המומחית דנה במחלותיה הגופנית ואשפוזיה בבי"ח רמב"ם, במחלתה הנפשית ובטיפולים שקיבלה ב"טירת הכרמל", ובמרפאות ע"י הרופא המטפל. היא התרכזה בטענה שרישום הבדיקה האחרונה אצל ד"ר פשיניאן, ביום 0.0.08, נעשה רק ב-0.0.08, יומיים לאחר התאבדותה ביום 0.0.08. ד"ר פשיניאן כותב שבאותה בדיקה ביום 0.0.08 המנוחה שיתפה פעולה, ענתה לשאלות לעניין, חשיבתה נמצאה מאורגנת, לא נתגלו מחשבות שווא או הזיות. היא שללה בתוקף מחשבות אבדניות. לא היתה עדות למצב דכאוני מג'ורי, וסירבה לשקול אפשרות של אשפוז.
171. בפרק ה"דיון", ציטטה ד"ר דורסט נתונים מתוך נייר עמדה של איגוד הפסיכיאטריה בישראל:
"התאבדויות והתנהגויות אבדניות הנן אוניברסליות ומהוות חלק מטווח התנהגות אנושית. בהפרעות אפקטיביות ובפסיכוזה כמחצית החולים מנסים להתאבד במהלך חייהם וכ- 10%-15% מתים עקב כך.
המתאבד מותיר בקרב יקיריו תחושה קשה של אבדן מיותר, כאב, תסכול, כעס ורגשי אשם. אלה מושלכים או מעותקים על כל גורם חיצוני שיכול לשאת או לפחות להתחלק באשמה ואולי להיתבע בפיצוי כספי בשל רשלנותו."
172. לדבריה, כזה הוא המקרה שלפנינו - המנוחה מוכרת כחולה מגיל 27, טופלה בנאמנות על-ידי המערכות הפסיכיאטריות הנכונות, שהאריכו את חייה ואפשרו את התנהלותה בקהילה כל אותן שנים בהן תפקדה בבית כאם וכאשת איש, ובמקצועה בעבודה.
173. בהמשך כתבה המומחית את הדברים הבאים:
"אין אפשרות לנבא תמיד ולא לטעות באשר להתאבדות. הדרך היחידה למנוע באופן מוחלט את האפשרות להתאבד, היא לכלא באשפוז כפוי כל אדם הנחשד לכך. במילים אחרות, לחזור לתקופות חשוכות של טיפול פסיכיאטרי ולעידן שלפני חוק בריאות הנפש 1991 או חוק-יסוד כבוד האדם וחירותו.
...
החוק לטיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 מאשר לפסיכיאטר מחוזי להורות על אשפוז כפוי, לאחר ששוכנע על-סמך בדיקה פסיכיאטרית ... כי נתמלאו באדם התנאים הבאים: "הוא חולה וכתוצאה ממחלתו פגום במידה ניכרת כשר שיפוטו או כשרו לביקורת המציאות"..., "הוא עלול לסכן את עצמו או את זולתו סיכון פיזי מידי", וכאשר קיים קשר סיבתי בין המחלה לבין הסיכון."
174. לדברי ד"ר דורסט, במקרה של המנוחה לא התקיימו התנאים הנ"ל - כל האשפוזים שלה היו מרצון, כל הרופאים בבתי-החולים בהם אושפזה לאחר ניסיונות אבדניים התרשמו שאין פגיעה בכושר השיפוט ובביקורת המציאות, ונשללה סכנה אבדנית מיידית. לכן אין יסוד לאמור בס' 33 לכתב התביעה, כי המנוחה היתה משוללת יכולת להבחין בין טוב לרע, ובין מותר לאסור ובין מציאות לדמיון.
175. בהמשך כתבה המומחית: "כן הושגה ברית טיפולית במהלך אשפוזה של ס בבי"ח טירת הכרמל. הראיה לכך היא שס ומשפחתה המשיכו במעקב במרפאת בית-החולים על-ידי אותו צוות של בית-החולים גם לאחר שחרורה, ולא המשיכו במעקב פסיכיאטרי במקום אחר ... הם פנו טלפונית והגיעו לבדיקות במרפאה בטרם עת ולחדר המיון והמחלקה על-פי צורך. הדבר מעיד על אמון במטפלים מצד המטופל ובני משפחתו ... בהתאם לכך, פנתה המנוחה עם משפחתה ביום 0.0.08 לבית-החולים לד"ר פשיניאן שבדק את החולה באותו היום, טיפל בה ולקח אחריות על שחרורה. הביקורת כלפיו שלא כתב בזמן אמת את המעקב- נכונה ככל שתהיה- אינה יכולה להמעיט בערכה של הבדיקה הפסיכיאטרית שערך והטיפול שנתן. רישום מעקב לא היה משנה את מהלך המחלה ותוצאותיה המרות."
176. לדברי ד"ר דורסט, ד"ר פשיניאן והצוות המטפל ב"טירת הכרמל", נהגו על-פי עקרונות לפיהם אין להפקיע מהמטופל את האחריות האישית, כי זה גורם לרגרסיה ונסיגה נוספת בדימוי העצמי הפגוע ממילא. לכן חשוב לשמר את מימד האחריות האישית, המשפטית והמוסרית של המטופל, שהינו בעל שיפוט וביקורת המציאות. לדבריה "חכמה שלאחר מעשה אינה יכולה להנחות את הפסיכיאטר ה"סביר". חוכמה שכזו תפגע ברבים אחרים- אך ורק מתוך מגננה של הרופא הנחשב "סביר" "
177. ד"ר דורסט קבעה שהעברתה של המנוחה מהאגף הסגור לאגף הפתוח נעשתה בהדרגה, תוך עבודת הכנה טיפולית, כמקובל וכראוי מיום 08.06.08 עד 25.06.08. האגף הפתוח ב"טירת הכרמל" הוא המשכו של האגף הסגור עם אותו צוות טיפולי, וכשעברה לשם היא נראתה רגועה יותר, שקטה, מסרה על שיפור בהרגשתה, יצרה קשרים עם הסובבים אותה, שיתפה פעולה עם הצוות וזכתה לביקור מבעלה. למחרת היום קמה בבקר בזמן, דאגה לצרכיה באופן עצמאי, טיילה עם בעלה במחלקה ובשטח המוסד, וביקשה להוציאה לחופשת שבת בבית. ב- 01.07.08 רשם הצוות הסיעודי "נראית שקטה ורגועה, לא נצפו כל סימני חרדה או מתח, מדווחת על מצב רוח טוב, אכלה את ארוחותיה בשלמות בחדר אוכל מרכזי" - כל זה חודש וחצי לפני התאבדותה.
178. עוד הוסיפה כי ברשומות הרפואיות לא נכתב שמשפחתה "התחננה" לעזרה. המנוחה ומשפחתה קיבלו התייחסות ראויה ומקצועית לאורך כל הדרך, הן מבחינה תרופתית והן מבחינה אנושית. הטיפול שקיבלה המנוחה הוא שהאריך את חייה ונתן לה איכות חיים טובה לאורך שנים רבות.
179. בבדיקה אצל ד"ר פנישיאן מיום 07.08.08 לא נתגלו אצל המנוחה מחשבות שווא או הפרעות בתפיסה, והיא שללה מחשבות אבדניות. שבוע לאחר מכן ב- 0.0.08, היא נבדקה במיון ע"י ד"ר נטליה כץ. ברישום של בדיקתה צויין "לרוב קוהרנטי, עונה לעניין, מוסרת על הרגשת בלבול מחשבות, אין עדות לסימנים פסיכוטיים פעילים ברורים. אין עדות לסימנים אפקטיביים מג'וריים, שוללת מחשבות אבדניות קונקרטיות, ואין אינדיקציה לאשפוז כפוי". ד"ר דורסט ציינה שד"ר ראפס ציין שהאבחנה של רופאי בית-החולים היא גל דכאוני מג'ורי חוזר חמור עם תסמינים פסיכוטיים. אבחנה זו היתה לאחר ניסיון אבדני ב- 16.05.08 וב- 28.05.08, לאחר שחזרה מבית-חולים רמב"ם, אך לא בעת שחרורה מהאשפוז, שאז הושגה הטבה במצבה ובבדיקות פסיכיאטריות שבוצעו לאחר שחרורה מאשפוז לא נמצאו סימפטומים פסיכוטיים ונשללה אובדנות מיידית.
180. בניגוד לחוות-דעתו של ד"ר ראפס, קבעה ד"ר דורסט שאין בחוק חובת התייעצות עם פסיכיאטר מחוזי. ישנה התייעצות עם כונן וכך עשתה ד"ר כץ. בניגוד לד"ר ראפס, הטוען כי רופא סביר שוקל במונחי עלות - נזק, רופא סביר שוקל במונחי בריאות - חולי. אשפוז מרצון או חירות וכבוד האדם - מול אשפוז בכפיה.
181. בנוסף צויין בחוות-דעתה כי ד"ר ראפס ציין בחוות-דעתו שהמנוחה אולצה לעבור למחלקה הפתוחה למרות התנגדות נמרצת של משפחתה, ובכך נפגעה הברית הטיפולית. אילוץ נעשה בדרך-כלל בדרך ההפוכה, מן המחלקה הפתוחה לסגורה. העברה למחלקה פתוחה נעשית לרוב לאחר שמושגת הטבה ובכוונה להכין את המטופל לקראת חיים חופשיים יותר קודם השחרור. בבית-חולים טירת הכרמל האגף הסגור והפתוח הם המשכיים זה לזה, ואותו צוות מטפל בשני האגפים, כך שהברית הטיפולית אינה נפגעת מהמעבר לאגף הפתוח. האווירה באגף הפתוח טובה ונינוחה יותר, החולים רגועים יותר.
182. בסיכום, כתבה ד"ר דורסט, שהמנוחה קיבלה טיפול פסיכיאטרי מסור ונאות הן בבית-החולים "טירת הכרמל" והן במרפאת החוץ שלו לאורך כל הדרך, טיפול שהאריך את חייה ונתן לה איכות חיים טובה. יחד-עם-זאת, אין מנוס מלקחת בחשבון שלמחלת הנפש יש מהלכים משלה, שאינם תמיד ניתנים לצפייה מראש. קיימת תמותה במחלת נפש, על-ידי התאבדות, אותה לא ניתן תמיד לצפות מראש. לטעמה - המחלה עצמה, היא שקובעת את מהלך העניינים.
183. ד"ר דורסט נחקרה בפניי בבית-המשפט, ובמהלך חקירתה הנגדית העידה כי ד"ר כץ היתה מתמחה בשלב מאוד מתקדם בהתמחות, אחרי בחינות שלב ב' (פרוטוקול יום 20.02.13 עמ' 36 שורה 13). "אם רופאה תורנית אומרת שהיא התייעצה עם כונן, אני נוטה לחשוב שזה נכון" (עמ' 36 שורה 25). וכשנשאלה אם נכון היה לתעד את ההתייעצות, ענתה שאם לא עשו כן "זה לא תקין אולי מבחינה פרוצדורלית אבל לא מבחינה מהותית. זה לא אומר שלא היתה התייעצות" (עמ' 37 שורות 5-6) והוסיפה כי "הבדיקה של ד"ר כץ בעיניי מאוד יסודית" עמ' 37 שורה 11).
184. בהמשך גם הסבירה שאין צורך לתעד את כל הפגישה עם החולה (עמ' 7 שורות 19-21):
"אין צורך ואת זה אני יכולה לומר עם יד על הלב, עם חולים כרוניים, ממושכים שנמצאים הרבה זמן במעקב, לתעד כל פגישה ופגישה...
אי-אפשר אם בודקים 40-50 חולים ביום לכתוב ולכתוב.
אני אומרת שאצל חולים ממושכים כרוניים, שנמצאים במחלקות חודשים ושנים, אי-אפשר כל יום לכתוב וזה בלתי-אפשרי. אז כותבים את המעקבים פעם בשבוע."
ובהמשך הוסיפה את הדברים הבאים (עמ' 42 שורות 8-12):
"יש נוהל ויש חוק וזה דבר אחד, ויש פרקטיקה רפואית. הפרקטיקה הרפואית זה מה שקורה יום יום בבית-חולים. בבית-חולים פסיכיאטרי יש חולים שמאושפזים ויש מחלקות שאנשים מאושפזים שם חודשים ולא אומר יותר מזה וזה נכון אף שנים, השינויים אצל החולים הממושכים מאוד מיום ליום אינם כאלה שצריכים כל יום לרשום משהו. זה גם בלתי-אפשרי. זה גם לא נעשה, זאת הפרקטיקה הרפואית."
185. במהלך עדותה אמרה המומחית: "אם אין תיעוד לא אומר שלא היתה בדיקה, לא היתה עבודה ולא היתה קבלת אחריות" (עמ' 38 שורות 12-11), והסבירה מדוע יום שישי הוא לחוץ יותר "יש יותר עבודה מאשר בבתי-חולים אחרים משום שהוא יום בו צריך להחליט מי נשאר במחלקה בערב חג, מי הולך הביתה בערב חג, משפחות יש להן מה לומר, גם לנו יש מה להגיד, אנו בני-אדם" (עמ' 39 שורות 14-12). בנוסף הסבירה שהעבודה בחדר המיון ביום שישי היא עבודה רבה ומאוד אחראית, כי צריך לשקול טוב כל חופש שצריך לתת עם לווי או בלי לווי.
186. לדברי ד"ר דורסט - עצם קבלת חתימת המנוחה על סיכום המחלה מראה (עמ' 4 שורות 6-4) "שהיא היתה אפוטרופסית לעצמה. בלי החתימה שלה לא ניתן היה לתת את סיכום המחלה. היא חתמה זה אומר שהיא היתה מוכנה שסיכום המחלה יינתן לבעלה ואחר כך יעשו בזה מה שיעשו".
187. היא נשאלה מה ניתן ללמוד משינוי הטיפול התרופתי ע"י ד"ר פשיניאן ביום 07.08.08, ותשובתה: "זה דבר מאוד מקובל בפסיכיאטריה. הרופא מעונין לתת את הטיפול שיביא למקסימום של הטבה אפשרית במצבו של החולה" (עמ' 44 שורות 13-11).
188. ובהמשך נשאלה וענתה (מעמ' 54 שורה 30 עד עמ' 55 שורה 10):
"ש. את יוצאת מנקודת הנחה שכל מה שכתוב כאן זו אמת לאמיתה ולא חסר שום פרט?
ת. ללכת לקיצוניות כזו זה לא נכון, זה גם לא ראוי. אני כן חושבת שהמנוחה קיבלה התייחסות. נכון שלא נכתב ביום 15.8, אין רשומה מהיום הזה, וחבל. אבל זה לא אומר שאם היתה, פני הדברים או המהלך הרפואי במה שקרה היה קורה אחרת...
מספיק נתונים לחשוב ולהאמין שנעשתה כאן עבודה בהחלט נעשתה עבודה. המערכת התייחסה למצב, טיפלה עשתה שינויים והלכה בכיוון של הפסיכיאטריה של היום שהיא הפסיכיאטריה המודרנית, שהולכת לכיוון קהילתי ומאמינה שיש לתת למטופל אוטונומיה ואחריות על עצמו ומצבו ולא לאשפז מבלי סוף בבתי-חולים רק משום שלא יקרו דברים. הכי קל היה לו לאשפז אותה באותו יום שישי. להפך הוא לקח אחריות והאחריות היה גם שלו, גם אלה שקדמו לו וגם של המערכת. אנו לא יכולים לשפוט עבודה של רופא רק לפי תוצאות."
189. ד"ר דורסט נשאלה אם היא מניחה שהרשומות הרפואיות משקפות את המצב האמיתי וענתה (עמ' 59 שורות 24-26):
"זה כל כך הרבה רשומות רפואיות, זה לא איזה פרור, יש כאן הרבה מאוד רישומים רפואיים וועדות חקירה ומה לא. זו חוות-דעתי ואני עומדת מאחוריה ואני חושבת שהיא נכונה."
190. ד"ר דורסט הוסיפה ואמרה (עמ' 61 שורות 17-15):
"הבעל שמר עליה. הוא אמר ששישי שבת לא עזב אותה לרגע, סגר תריסים בבית וביום ראשון בבוקר כל הזהירות הזו פתאום נעלמה והוא הלך לעבודה. למה, מה קרה?"
191. בנוגע לד"ר כץ העידה המומחית (עמ' 62, 4-1):
"על-סמך מאד עשיר שיש לי בחדרי מיון, של שני בתי-חולים, איך עובדים, מה ניתן לעשות, מה לא ניתן לעשות, היא עשתה כל מה שאפשר, דיברה עם החולה, עם בעלה, נתנה להם זמן לשבת ביחד, דיברה, כתבה. מה עוד אפשר לעשות שיש לה עוד 10 חולים שהיא צריכה לראות באותו יום? גם אם היה לה חולה אחד, לא יודעת אם אפשר לעשות יותר. יכול להיות שהיתה יושבת עוד קצת, אבל התוצאות היו אותן תוצאות."
192. בהמשך עדותה אמרה ד"ר דורסט שעברה על הרשומה הרפואית, ולא ראתה שהמנוחה התלוננה על מחשבות אבדניות- "לא. היא תמיד שללה את זה" (עמ' 62 שורה 8).
193. בהמשך נשאלה "... האם היה מצב לאשפז אותה באופן כפוי?", והשיבה ש "... בתקופה האחרונה-לא. פסיכיאטר מחוזי לא היה מאשר את זה" (עמ' 62 שורות 10-15).
194. ד"ר דורסט העידה באופן רציף ועקבי, ודבריה השתלבו היטב עם הרשומות הרפואיות ועם העדויות מטעם הנתבעת ואשר נשמעו בפניי. הסתירות והתמיהות בדברי התובעים 2-1, וההסתמכות של מומחה התובעים על דברי התובע 1, שנסתרו בחלקם ע"י רשומות רפואיות, הביאו אותי למסקנה, שאני מעדיף את חוות-הדעת מטעם מומחית הנתבעת, על זו שמטעם התובעים."

14. ייצוג משפטי בפני הוועדה
ב- ע"ו (חי') 44943-09-13 {פלוני נ' הוועדה הפסיכיאטרית ליד בית-החולים שער מנשה, תק-מח 2013(4), 1485 (06.10.2013)} נפסק כדלקמן:

"10. כאמור לעיל, סמכותו של הפסיכיאטר המחוזי לשלול את חירותו של החולה ולכפות עליו את האשפוז היא סמכות מרחיקת לכת, אשר בדרך-כלל, מעבר לפגיעה ראשונית בחירות האדם ובהקשרים אחרים, מצריכה החלטה של בית-משפט, כבר בתחילת הדרך, או סמוך מאוד לאחר מכן. סמכות זאת נתונה לפסיכיאטר המחוזי לשם כפיית אשפוז למשך תקופה מוגבלת הנמדדת בימים. לגבי כל אחד מן הימים האלה נדרש כי תהא בנמצא אסמכתא כדין לקיום האשפוז הכפוי. אסמכתא מראש, ולא אסמכתא שבדיעבד. סעיף 10(א) של החוק קובע: "תקופת אשפוז על-פי הוראת אשפוז לא תעלה על שבעה ימים מיום האשפוז (הראשון) אלא לפי הוראות חוק זה." הוראה זו חלה גם על הארכת הוראת האשפוז. היינו, משהוצאה ההארכה לא תעלה תקופת האשפוז מן היום הראשון ואילך, על 14 ימים. סעיף 10(ה) של החוק קובע: "נסתיימה תקופת האשפוז כאמור בסעיף זה ולא הוארכה, ישוחרר החולה." מכך, מעקרונות כלליים הנוגעים לרטרואקטיביות בשיטת המשפט שלנו, (ראה בג"צ 8134/11 עו"ד ורו"ח משה אשר נ' שר האוצר, פורסם באתר האינטרנט נבו (29.01.12); וכן השווה: עת"מ (חי') 707-08 א.כ.א. לפיתוח בע"מ נ' עיריית חיפה, פורסם באתר האינטרנט נבו (27.04.10); עמ"נ (חי') 427/07 מנהלת הארנונה של עיריית חדרה נ' החברה לטיפול והשבחת מי ביוב, פורסם באתר האינטרנט נבו (24.12.07), וכן מכך שהחוק אינו מכיל כל הוראה המאפשרת הוצאת הוראת אשפוז רטרואקטיבית, מתחייבת המסקנה כי הוראת אשפוז - הארכה, המוצאת לאחר תום מועד שבעת הימים הראשונים, ולו באיחור של יום אחד, לוקה בחריגה מסמכות וככלל, דינה להתבטל. ועוד: משהוחזק חולה הנפש בכפיה, וכנגד רצונו, בבית-החולים תקופת זמן כלשהי לאחר תום התקופה שנקצבה על-פי ההחלטה האחרונה שניתנה בעניינו כדין, החזקה זו אינה כדין, ומכך עשויות לנבוע תוצאות בעלות משמעות, הן לגבי החולה, והן לגבי בית-החולים, ובהן, בין-היתר, בגין אחריותו הנזיקית, כלפיו.
לאור האמור, אין להפחית ממשקל טענת באת-כוח המערער, בכל הקשור לאיחור בהוצאת הוראת ההארכה לגבי המערער והרטרואקטיביות שבה. אין להתייחס לפגם זה שבהוצאת הארכת ההוראה כפגם פורמלי גרידא. כמו-כן אין לקבל את טיעונה של המשיבה, כאילו יש באמור בסעיף 5 של החוק כדי להכשיר הוראת הארכה רטרואקטיבית.
11. יחד עם זה, מוסכם וברי כי מצב הדברים לגבי המערער הצדיק, לגופו של עניין - באשר לתנאים המהותיים לאשפוז הכפוי כמפורט בסעיפים 6 ו- 7 של החוק - את הוצאת ההארכה, גם ביום 08.09.13.
כמו-כן, יש להבדיל, בהקשר זה, בין חולה המיוצג ייצוג משפטי בפני הוועדה, לבין מי שאינו מיוצג. הגורם המייצג הוא, במקרה דנן של אשפוז כפוי במסלול האזרחי, הלשכה לסיוע משפטי. עורכי-הדין המופעלים על-ידי הלשכה, ככלל, מנוסים הם ובקיאים ברזי החוק, בצורכיהם של החולים ובהגנה על זכויותיהם. עליהם לטעון טענות כנדרש בפני הוועדה, ואם הם אינם מעלים טענה מסויימת במהלך הדיון בפניה, ניתן להסיק מכך כי הם זונחים אותה, או אפשר שהם סבורים כי אין בה כדי לשנות, ואף, לעיתים, אפשר שאי העלאת הטענה פועלת, לדעתם, לטובת החולה. הימנעות כזאת עשויה להביא ליצירת השתק. ההשתק עשוי להצדיק את הפעולה המינהלית, ולהביא לשמירת תוקפה, אף אם מדובר בחוסר סמכות, שכן הבטלות יכול שתהא יחסית, ולא בהכרח, מוחלטת. על כך ראה ע"ו 4329-08-12 פלוני (קטין) נ' הוועדה הפסיכיאטרית ליד בית-החולים טירת הכרמל, פורסם באתר האינטרנט נבו (07.08.12).
במקרה שבענייננו היה המערער מיוצג משפטית בפני הוועדה; נציגו לא העלה טענה נגד הוראת ההארכה בגין האיחור של יום אחד בהוצאתה או כלפי והרטרואקטיביות שבה. יתרה-מזו, הוא הודיע על הסכמת המערער להיות מאושפז בכפיה "עד למיצוי ההארכה". בכך נוצר השתק המכשיר את הארכת ההוראה. לפיכך, במצב דברים זה, לא שוכנעתי כי עלי לפסול בגלל כך את ההוראה, ואת המשך האשפוז הכפוי של המערער בבית-החולים.
12. הוועדה הפסיכיאטרית היא וועדה בהרכב מיוחד ומסוג מיוחד: רפואית בעיקרה אך היא גם גוף מינהלי, טריבונל מעין שיפוטי, בעל תפקיד חשוב ואחראי, בכל הנוגע לחירותו של החולה, ולהגנה על הציבור מפני המסוכנות שבו. ראה רע"א 8000/07 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (02.05.12). לוועדה מסורות סמכויות של ועדת חקירה, אך היא איננה בית-משפט. בהתאמה הדרושה יש להחיל על מותב הוועדה כללים מסויימים, הדומים ביסודם לאלה החלים על מותב של בית-משפט. נדרש כי לא יהא חשש ממשי למשוא פנים מצד מי מחברי הוועדה, בכל הקשור לעניינו של החולה המובא בפני הוועדה. היכרות מוקדמת בין חבר הוועדה לבין החולה תוך קיומה של מערכת יחסים אישית, קרובה, טיפולית או מייעצת, עשויה להקים חשש ממשי למשוא פנים. זאת יש למנוע. על כך ראה ע"ו 19080-07-12 פלוני נ' הוועדה הפסיכיאטרית ליד בית-החולים מזרע, פורסם באתר האינטרנט נבו (24.07.12) וכן ע"ו 28545-02-13 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פורסם באתר האינטרנט נבו (24.02.13).
בענייננו, מדובר בחולה המוכר למערכת האשפוז שנים רבות. נוצרה, עקב כך, היכרות ברמה כזו או אחרת בינו לבין רבים מן הרופאים. לא הוכח כי ההיכרות בינו לבין מי מחברי הוועדה היתה כה קרובה עד כי נוצרה ביניהם, כאמור לעיל, "מערכת אישית, קרובה, טיפולית או מייעצת, (ה)עשויה להקים חשש ממשי למשוא פנים". אף כי רצוי שהריחוק בין החולה לבין חברי הוועדה יישמר, על-ידי כך שחברי הוועדה לא יימנו על הצוות של בית-החולים בו מאושפז החולה, גם טענה זו כלפי חברותה של ד"ר קיטאין בוועדה, אין בה כדי להקים, בנסיבות המקרה דנן, חשש להטיה בעבודת הוועדה, בשקילת עניינו של המערער באופן אובייקטיבי, וכך גם לגבי תוצאות הדיון בפניה.
13. אף שבאת-כוח המערער לא חזרה לטעון בפני כי אין הצדקה עניינית להמשיך באשפוזו בכפיה של המערער, נוכח מצבו, התנהגותו והמסוכנות שבו, הוועדה התייחסה לכך בהרחבה בנימוקיה, ואוסיף משלי.
הוועדה אינה בית-משפט. לוועדה חופש פעולה רחב בקבעה את סדרי עבודתה ובניהול הדיונים שבפניה (סעיף 27 של החוק). אין היא כבולה לסדרי דין וראיות שבתקנות סדר הדין האזרחי, ולא מונח בפניה כתב תביעה הכולל סעדים מסויימים אותם צריך לפרט, ואליהם יש להיצמד, כפי שהדבר נעשה בעת הדיון בתובענה אזרחית בבית-המשפט. כך גם, היא איננה חייבת להיות צמודה לעילה מסויימת מעילות האשפוז המנויות בסעיפים 6 ו- 7 של החוק, והן: (א) סיכון פיזי של החולה לעצמו או לאחרים, בין מידי ובין שאינו מידי. (ב) חוסר יכולת לקיים את צרכיו היסודיים של החולה. (ג) גרימת סבל נפשי חמור לזולת. (ד) פגיעה חמורה ברכוש.
ניתן לדון, להגדיר ולפרש כל אחד מיסודות אלה, לעילות האשפוז הנ"ל, כגורם העומד בפני עצמו. אך ניתן גם לראותם כמכלול המייצג מכנה משותף שעניינו: מחלת נפש פעילה המשתלטת על החולה תוך גרימת פגיעה חמורה בתובנתו ויצירת השפעה של ממש על התנהגותו, בסטיה ניכרת מנורמה מינימלית נדרשת עד כי נגרם עקב כך סיכון ממשי ומוחשי, שיש בו כדי להצדיק אשפוז כפוי, לעצמו או לאחרים, או למהלך חייהם, או לרכושם. לא אחת אנו ניצבים בפני מצב בו הפגיעה משולבת: החולה מסוכן פיזית לעצמו ולאחרים, באותה עת הוא אינו מסוגל לדאוג לצרכיו הבסיסיים, וכן גורם לזולת (לרוב הם בני המשפחה) סבל נפשי ניכר, משבש קשות את מהלך החיים התקין של בני המשפחה, ואף גורם נזק לרכושו או לרכושם. מכאן, שאם סוברים תחילה כי האשפוז מוצדק בשל עילה אחת, ומתברר כי עומדת בעינה, בעוצמה ובחומרה הדרושה עילה אחרת לאשפוז כפוי, ניתן להמשיך באשפוז, על יסוד העילה הנוספת. הכל, תוך בירור מתאים וביסוס ההחלטה על נתונים עובדתיים מספיקים, וכן כך שמאופשר לחולה ולמייצגו לטעון בנידון זה כל טענה רלוונטית הראויה לבירור ובדיקה.
14. בהשפעת מחלתו מתנהג המערער התנהגות מינית "אקסהיביציוניסטית", אשר כהגדרת הוועדה מביאה ל"משיכת אש" ומסכנת גם את החולה עצמו. לאור הרקע והעבר המפורטים בהליכים שאוזכרו לעיל, אכן יש לראות בכך פעולה של המערער המסכנת אותו ועלולה לסכן גם אחרים. בנוסף לכך, הוא משבש באופן חמור את מהלך החיים התקין של החוסים האחרים במוסד בו הוא שהה "נווה שלווה", וגורם לחוסים אלה, במעשיו, נזק נפשי חמור. עוד עולה כי במצבו הנוכחי, כאשר הוא שרוי במצב פסיכוטי, אין הוא יכול, מחוץ למסגרת של אשפוז, לדאוג לצרכי חייו הבסיסיים.
15. החוק קובע מתי ובאילו תנאים ניתן להתחיל באשפוז הכפוי. החוק אינו מפרט מתי יש לסיימו. מקובל על הכל כי באשפוז כזה אין להאריך אלא כמתחייב, כהכרחי, וכנדרש. המועד לסיום האשפוז הכפוי נגזר ממטרות החוק ומתכליתו. האשפוז יוצר מסגרת המאפשרת לטפל בחולה כדי לשפר את מצבו ולהפחית מעוצמת השפעת המחלה עליו ועל התנהגותו. לקראת השחרור יש לשקול לא רק את מהלך הדברים במשך האשפוז ואת המצב הנוכחי שהושג לקראת סיום האשפוז, אלא גם את סיכויי קיימותו של מצב זה, את שרידותו והיותו בר-קיימא, לאחר השחרור. אם ברור לוועדה כי מיד לאחר השחרור יחזור החולה לסורו, אף אם במסגרת האשפוז התנהגותו תקינה, (בהשפעת המסגרת, הטיפול, התרופות, ההשגחה וכד'), אות הוא כי טרם הגיעה העת לשחרור. בצדק קבעה הוועדה, לגבי המערער, כי להערכתה "פוטנציאל המסוכנות (שבמערער) (הוא עדיין גבוה כך שמחלתו - ש.ב.) צפויה לחזור בכל עוצמתה מחוץ למחלקה הסגורה". לפיכך, מוצדקת החלטתה להמשיך באשפוז הכפוי לתקופה נוספת של חודש ימים, המסתיימת בתאריך קרוב - 12.10.13.
16. לאור כל האמור, הערעור נדחה."

15. ביטול כפיית טיפול מרפאתי
ב- ע"ו (יר') 50781-04-13 {פלוני נ' מדינת ישראל - הוועדה הפסיכיאטרית של מחוז ירושלים, תק-מח 2013(2), 10238 (10.05.2013)} נפסק בפני כב' השופט בן-ציון גרינברגר כדלקמן:

"פסק-דין
1. לפניי ערעור על החלטת הוועדה הפסיכיאטרית - מחוז ירושלים (להלן: "הוועדה"), מיום 22.04.2013, בגדרה נדחתה בקשת המערער לשחרור מטיפול מרפאתי כפוי מכוח צו בית-משפט מיום 13.12.10 שניתן במסגרת ת"פ 1287/08.
הרקע העובדתי כפי שהוצג על-ידי המערער
2. ביום 02.10.2003 הוגש כתב אישום (ת"פ 1307/03) נגד המערער בגין עבירה של חבלה במזיד - עבירה לפי סעיף 452 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין").
3. ביום 22.04.2004 הופסקו נגד המערער ההליכים הפליליים, לפי סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982, והוצא נגד המערער צו מרפאתי כפוי. בחוות-הדעת שהוגשה בעניינו של המערער על-ידי ד"ר פודולסקי וד"ר שץ מבית-החולים הפסיכיאטרי כפר שאול, נקבע כי המערער סובל מתהליך סכיזופרני כרוני: "אנו סבורים שהנ"ל סובל מתהליך סכיזופרני כרוני. בזמן ביצוע העבירות המיוחסות לו הנ"ל היה במצב פסיכוטי חריף ולא היה אחראי למעשיו". כמו-כן נכתב בחוות-דעת כי המערער הגיע לכפר שאול מיוזמתו עקב מצב דכאוני בו היה שרוי.
4. ביום 14.08.2008 הוגש נגד המערער כתב אישום נוסף (ת"פ 1287/08) בגין עבירת תקיפה בן זוג - עבירה לפי סעיף 382(ב)(1) לחוק העונשין.
5. ביום 24.08.2009 החליטה הוועדה המחוזית שלא לשחרר את המערער מן הצו האמור מ- 2004 שניתן במסגרת ת"פ 1307/03. אמנם, הוועדה קבעה כי כבר לא קיימת מסוכנות של המערער לעצמו, וכי מסוכנתו לאחרים הינה ברמה נמוכה; ברם, היא החליטה בכל זאת שלא לשחרר את המערער מטיפול מרפאתי הכפוי, כשנימוקיה של הוועדה היו כדלקמן: "החולה הסכים להמשך קיומו של הצו. מצוי במצב שבו עדיין זקוק להמשך קיומו של הצו הואיל ובעצמו לא ימשיך ליטול תרופות ובכך יחזור למצבו הרפואי הקודם. יתרה-מכך, לאחרונה מתברר כי החולה היה אלים כלפי רעייתו וכלפי אימו. לפיכך גם בשל עניין זה יש מקום להמשך קיומו של הצו". הוועדה אף התבססה על חוות-דעת של הרופאה המטפלת, ד"ר סטולוב, מיום 20.08.2009, אשר לפיה יש להמשיך את צו הטיפול המרפאתי.
6. ביום 25.08.2010, שוב דחתה הוועדה את בקשת המערער לשחררו מן הצו הטיפול המרפאתי של 2004. בוועדה נקבע כי קיימת מסוכנות של המערער לעצמו ברמה נמוכה, ומסוכנותו לאחרים הינה ברמה בינונית. במכתב מיום 24.08.2010 ששלח ד"ר אידלמן לוועדה כתב: "הנ"ל אינו חושב שזקוק לטיפול תרופתי, יש להניח שיפסיק לקבל את הטיפול התרופתי מייד לאחר שחרורו (כמו בפעמים הקודמות), כתוצאה מזאת תהיה הידרדרות נוספת במצבו הנפשי, בה עלול לסכן את עצמו ואת הסובבים אותו. לכן אנו ממליצים להשאיר את הצו לטיפול מרפאתי כפוי בתוקף." גם במכתב זה צויין כי האשפוז במחלקה הפתוחה נעשה בהסכמתו של המערער.
7. ביום 13.12.2010 הופסקו ההליכים הפליליים נגד המערער ב- ת.פ. 1287/08, וגם בתיק זה הוצא נגדו צו מרפאתי כפוי נוסף. בחוות-הדעת שהוגשה לבית-המשפט על-ידי ד"ר אידלמן, מנהל המחלקה הפתוחה בבית-החולים "איתנים", נאמר כי האשפוז ב"איתנים", אשר על בסיסו נכתבה חוות-הדעת, נעשה בהסכמת המערער: "הפעם הגיע לאשפוז במוסדנו בתאריך 14.10.10 ואושפז בהסכמתו למחלקה פתוחה. גם באשפוז הנוכחי אובחן במצב פסיכוטי עם פגיעה בשיפוט, דבר שלא מאפשר למטופל להבין באופן מלא תהליכים משפטיים נגדו. במצבו הנוכחי לא מסוגל לעמוד לדין. זקוק להמשיך מעקב וטיפול פסיכיאטרי כפוי במסגרת מרפאת תב"ן בית שמש".
8. ביום 28.02.2011 החליטה הוועדה הפסיכיאטרית פעם נוספת שלא לשחרר את המערער מצו מרפאתי כפוי. במכתב ששלחה ד"ר סטולוב לוועדה מיום 27.02.11, היא ביקשה לציין, לצדה של העובדה שהיא מבקשת להמשיך את צו הטיפול המרפאתי, כי המערער מתאשפז, מפעם לפעם, ביוזמתו בבית-חולים פסיכיאטרי.
9. ביום 31.10.2012 שוב דנה הוועדה בבקשת המערער לשחרור מצו הטיפול המרפאתי, ושוב החליטה הוועדה שלא לשחרר את המערער כמבוקש. בין-היתר קבעה הוועדה כי קיימת מסוכנות מצד המערער גם לעצמו וגם לאחרים, אם כי ברמה נמוכה. יו"ר הוועדה, עו"ד לימור סולומון, סברה בדעת מיעוט כי יש לשחרר את המערער מצו טיפול מרפאתי, נוכח העובדה שאין דיווחים בשנים האחרונות על אירועי אלימות ותוקפנות מצדו; נוכח הזמן הרב שחלף מיום הוצאת הצווים ומיום ביצוע העבירות; ונוכח העובדה שהמערער מתאשפז מעת לעת מרצון ביוזמת אמו. באותו דיון, טענה באת -כוח המערער כי יש לשחררו מצו טיפול מרפאתי משום שהמערער הינו חולה כרוני אשר מאשפז את עצמו באופן וולונטרי כאשר חלה התדרדרות במצבו.
10. ביום 21.11.2012 הגיש המערער ערעור על החלטת הוועדה מיום 31.10.2012 (ע"ו 41015-11-12). בדיון שהתקיים לפניי ביום 14.03.2013 נתתי תוקף של פסק-דין להסכמת הצדדים לפיה: "הצו יבוטל אם מצבו של המערער אינו שונה משמעותית ממצבו כפי שנקבע בהחלטות הוועדה הקודמות".
11. ביום 22.04.2013, החליטה הוועדה, לאחר שבחנה את מצבו של המערער ביחס להחלטותיה הקודמות בעניינו, כי יש לשחרר את המערער מן הצו לטיפול מרפאתי שניתן במסגרת ת"פ 1317/03 ביום 22.04.2004 (להלן: "הצו הראשון"), ברם אין לשחררו מן הצו שניתן במסגרת ת"פ 1287/08 ביום 13.12.2010 (להלן: "הצו השני"). בנימוקי הוועדה בהחלטתה להשאיר את הצו השני על כנו, ציינה הוועדה כי המערער אינו מהווה סכנה כלפי עצמו, וכי מסוכנותו כלפי אחרים הינה ברמה נמוכה; ברם למרות האמור, מצבו של המערער השתנה משמעותית לרעה מאז הדיון בוועדה הקודמת, וכראיה הסתמכה הוועדה בעובדה כי המערער השתחרר מאשפוז ביום 04.04.2013, קרי, רק ימים ספורים לפני הדיון בוועדה. וכך קבעה:
"החולה עדיין נמצא במצב פסיכוטי פעיל ועדיין סובל מהזיות שמיעה וראייה בטלוויזיה, עדיין שומע קולות ונראה כי אף יש החמרה במצבו."
הוועדה היתה ערה לפסק-הדין בבית-המשפט ב- ע"ו 41015-11-12 בבית-המשפט המחוזי ירושלים. פסק-הדין התקבל לאחר הסכמה אליה הגיעו הצדדים לפיה יעתרו הצדדים דהיינו - גם המערער וגם המדינה, לשחרור המערער מהצו ובלבד שמצבו של המערער אינו שונה משמעותית ממצבו כפי שנקבע בהחלטות הוועדה הקודמות. עוד נקבע בפסק-הדין כי הסכמה זו לא תחייב את הוועדה אלא מהווה למעשה עמדה משותפת לצדדים.
בשים-לב לפסק-הדין ולהסכמות הצדדים מצאה הוועדה כי מצבו של החולה אכן השתנה והעובדה היא שהיה צורך באשפוזו שהסתיים רק לאחרונה - דהיינו 04.04.13. אשפוזו של החולה רק מחזק את קביעת הוועדה כי מצבו של החולה התדרדר עד כדי הצורך באשפוז. מכיוון שכך, לא ניתן לומר היום שמצבו של החולה לא השתנה משמעותית ממצבו בוועדות הקודמות.
יחד עם האמור נראה לנו נכון לבטל את צו האשפוז ב- ת"פ 1317/03 מהנימוקים שהעלתה באת-כוחו של החולה ובשים-לב לעובדה כי ממילא נותר הצו ב- ת"פ 1287/08 על כנו.
לאור כל אלה אנו סבורים כי יש להשאיר את הצו ב- ת"פ 1287/08 על כנו.
12. כנגד החלטה זו של הוועדה מיום 22.04.13 מוגש הערעור שבפניי.
טענות המערער
ההחלטה סותרת את חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו
13. לטענת המערער, החלטת הוועדה בעניינו סותרת את חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו , אשר חל גם על חולי נפש (השוו: רע"פ 2060/97 וילנצ'יק נ' הפסיכיאטר המחוזי - תל אביב, פ"ד נב(1), 697 (1998); להלן - "פרשת וילנצ'יק") וזאת משום שההחלטה אינה נועדה לתכלית ראויה, אינה סבירה וכן אינה מידתית. אדון בטענות כסדרן:
תכלית ראויה
14. לטענת המערער, תכליתו של החוק לטיפול בחולי נפש, התשנ"א-1999 (להלן: "החוק"), הינה להגן על חולה הנפש וסביבתו מפגיעות שעלול לגרום חולה הנפש לזולתו או לרכוש עקב מחלתו. כאמור לעיל, בדיון ביום 31.10.12 נקבע כי מסוכנותו של המערער לעצמו ולאחרים הינה נמוכה. כמו-כן הוזכר בהחלטה כי מפעם לפעם מאשפז המערער את עצמו מרצון. בהמשך, בדיון מיום 22.04.13 נקבע כי לא קיימת כל מסוכנות של המערער לעצמו, ואילו מסוכנותו לאחרים נמוכה. מכאן, שמסוכנותו של המערער פחתה מאז הדיון האחרון שהתקיים בעניינו בטרם קיבלה הוועדה את החלטתה ביום 22.04.13. משפחתה מסוכנתו, אין הצדקה להמשך הטיפול בכפיה לשם הגנת המערער עצמו.
15. עוד לטענת המערער, חרף קביעתה של ד"ר סטולוב כי לצו אין משמעות, שכן המערער יכול להגיע למרפאה ליטול את התרופות או שלא להגיע, עם או בלי הצו המרפאתי הכפוי, בנימוקי הוועדה נכתב, בין-היתר, כי הצו מוארך בשל החשש כי המערער יפסיק ליטול את התרופות. המערער טוען, איפוא, כי הוועדה התעלמה מדבריה של ד"ר סטולוב, לפיהם נמוכה מסוכנתו של המערער גם כאשר אינו משתף פעולה עם הטיפול, וזאת בשל העבודה שהוא מגיע ומתאשפז מפעם לפעם ביוזמתו.
16. מעבר לכך, לטענת ב"כ המערער, במהלך הדיון בוועדה נשאל המערער מדוע הוא מבקש לבטל את הצו, והוא ענה כי הצו מפריע לו עקרונית ,וכי הוא מעוניין להמשיך בטיפול - אולם לא בכפיה; אלא שלדאבונו, תשובתו זו לא נכתבה בפרוטוקול, והוועדה רק ציינה בהחלטתה כי נימוקי המערער לביטול הצו אינם משכנעים.
17. מכל האמור עולה, כי משנקבע מפורשות ע"י הוועדה שהמערער אינו מסוכן כלפי עצמו, וכי מסוכנותו כלפי אחרים נמוכה, תכלית החוק מתאיינת, ואין כל הצדקה להמשיך ולפגוע בחירותו של המערער ולכפות עליו טיפול מרפאתי מכוח צו שיפוטי.
סבירות
18. לטענת המערער, החלטת הוועדה בדבר הארכת הצו במשך שלוש שנים אינה סבירה, שעה שהעבירה בוצעה בשנת 2008, ומאותו מועד לא הוגשו תלונות נוספות נגדו, הוא נשוא הצו האמור. בהקשר זה מציינת המערערת את ב- ע"פ 3854/02 פלוני נ' הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית למבוגרים, פ"ד נז(1), 900 (22.01.03) (להלן: "הלכת פלוני"), שם נקבע בין-היתר כי החלטת הוועדה הפסיכיאטרית כפופה לאמות-מידה של סבירות בנוגע לזמן המצטבר שחלף מאז מתן הצו שביטולו מבוקש:
יחרוג צו האשפוז ממתחם הסבירות אם - בלא קשר למידת ההסתברות של אפשרות ההעמדה לדין - קיים יחס בלתי-סביר בין תקופת האשפוז שחלפה לבין העונש המקסימאלי שהנאשם היה צפוי לו אילו נערך משפט והוא היה מורשע בו... במצבים אלה ואחרים עשוי המשך ביצועו של צו האשפוז לאבד את סבירותו במשך השנים.
לסברת המערער, החלטת הוועדה אינה עומדת במבחני הלכת פלוני באשר לסבירות אורך הצו שניתן נגדו, שכן אילו היה המערער כשיר לעמוד לדין בגין העבירה הקלה שביצע, סביר להסיק שהיה מסיים מזמן לרצות את עונשו, מאחר שכבר חלפו חמש שנים מיום ביצוע העבירה.
19. עוד לטענת המערער, היות ומחלתו הוגדרה כ"כרונית", מצבו יוכל להיטיב רק עד רמה מסויימת ועל-כן, השארתו תחת צו מרפאתי כפוי לא תסייע בידו. ברי כי כל הנוגעים בדבר שמחים היו אילו איון מסוכנותו היה מתבטא בשיפור משמעותי במצבו הנפשי של המערער, אך לא כך הדבר שעה שהוא סובל ממחלה כרונית.
מידתיות
20. לטענת המערער, החלטת הוועדה אף אינה מידתית, משום שאין לפגוע בחירותו של חולה הנפש מעבר לדרוש לשם ההגנה עליו, לטיפול בו או להגנה על שלום הציבור. לצורך הוכחת טענתו, מפנה המערער לפרשת וילנצ'יק (עמ' 708), שם נקבע כך:
"תמיד יש לנקוט את האמצעי המגשים את המטרה הראויה, ושפגיעתו בחולה נפש היא הקטנה ביותר. כך הוא הדין בדרך-כלל... וכך הוא הדין לעניין הטיפול בחולה נפש."
ובהמשך, בעמ' 712:
"הוראת האשפוז אינה פרי שיקול רפואי בלבד. היא חייבת לאזן בין השיקולים השונים - חירותו של חולה הנפש, הטיפול בו, שלום הציבור - הבאים בחשבון. חלקם של השיקולים אינם בעלי אופי רפואי (חירות החולה), או אופי רפואי בלבד (שלום הציבור)".
21. לטענת המערער, התנאים שמציב סעיף 9 לחוק אשר בגינם ניתן לאשפז אדם בכפיה , מחזקים את טענתו בדבר חוסר מידתיות החלטת הוועדה; שכן, לפי הסעיף האמור, אשפוז כפוי תלוי בקיומם של שלושה תנאים: האחד, קיומה של מחלה אשר כתוצאה ממנה "פגום, במידה ניכרת, כושר שיפוטו או כושרו לביקורת המציאות"; השני, היות החולה מסוכן לעצמו או לזולתו; והשלישי, קיומו של קשר סיבתי בין מחלת הנפש למסוכנות. במקרה דנן, קבעה הוועדה כי המערער אינו מסוכן לעצמו או לזולתו וזאת חרף העובדה שאינו משתף פעולה באופן מלא עם הטיפול. משכך, ההחלטה להאריך את הצו אינה מידתית נוכח מטרות ותכליות צו הטיפול אשר הוצא מכוח החוק.
22. יתר-על-כן, המנגנון המשפחתי של המערער מביא לכך שהוא מתאשפז מרצון כל אימת שחלה התדרדרות במצבו הנפשי. מנגנון זה מהווה רשת ביטחון, אשר מפיגה את החשש באשר לאפשרות של התדרדרות חמורה במצבו של המערער שתתרחש ללא מענה או ללא מתן טיפול.
חוסר מסוכנותו של המערער
23. לסברת המערער, לוועדה הפסיכיאטרית הסמכות, על בסיס ס' 10(ג) לחוק, להאריך את האשפוז הכפוי, אחת ל- 6 חודשים; ברם, פעולה זו כפופה למבחנים של סעיף 9 לחוק, המפנה לסעיף 6 לחוק, כמפורט לעיל. על בסיס האמור, כיוון שהמערער אינו מסוכן לעצמו, ומסוכנותו לאחרים הינה נמוכה, לא מתקיים התנאי השני לצורך הארכת צו הטיפול המרפאתי בענייננו, ומשכך, הוועדה לא עמדה בדרישות המוטלות עליה מכוח החוק. בהקשר זה יש לציין עוד, כי מאז שנת 2008 לא נפתחו נגד המערער תיקים פליליים, וכן כי הוא חי בנפרד מאשתו, שהיא המתלוננת בכתב האישום נגדו. כמו-כן, לטענת המערער, העבירה המיוחסת לו הינה ברף הנמוך של האלימות.
קביעת הוועדה לפיה מצבו של המערער השתנה באופן מהותי
24. כאמור, ביום 14.03.2013 נתן בית-המשפט תוקף להחלטת הצדדים לפיה יבוטל הצו אם יוכח כי מצבו של המערער אינו שונה משמעותית ממצבו כפי שנקבע בוועדות שקדמו לוועדה זו. לסברת המערער, שגתה הוועדה עת החליטה כי מצבו של המערער הינו שונה משמעותית ממצבו כפי שהשתקף מן הוועדות הקודמות, בהסתמך על העובדה כי השתחרר מאשפוז ביום 04.04.2013, כ- שבועיים לפני הוועדה בעניינו. זאת, משום שהוועדה התעלמה מן התשתית העובדתית שהועמדה לנגד עיניה, ובין-היתר: שני המכתבים שכתבה ד"ר סטולוב, אשר מתארים את מצבו של המערער, ואשר אינם שונים במהותם זה מזה; העובדה כי גם לפני הוועדה שהתקיימה ב- 31.10.2013 כתבה ד"ר סטולוב כי המערער שוחרר מאשפוז בסמוך לקיומה של הוועדה; נימוקי הוועדה מיום 31.10.2012 להשארת הצו על כנו זהים לנימוקים של הוועדה נשוא ערעור זה, לפיהם יש להשאיר את הצו על כנו מחשש שהמערער לא ישתף פעולה עם הטיפול; אשפוזיו של המערער מעת לעת ידועים היו לוועדה וכן לב"כ המדינה שעה שנתנו את הסכמתם להחלטת בית-המשפט המחוזי; הוועדה ידעה כי המערער מאשפז את עצמו מרצונו בזמן שהוא חש כי יש צורך בכך.
25. משכך, טוען המערער שהוועדה לא פירשה נכון את המונח "שונה משמעותית", וסברה כי אשפוזו של המערער הינה נסיבה חדשה המצביעה על שינוי משמעותי בהתנהגותו של המערער; בעוד שלאשפוז זה קדמו אשפוזים קודמים, אשר נבעו כולם מרצונו ומהסכמתו החופשית של המערער.
26. מכל האמור עולה כי החלטת הוועדה אינה תואמת את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי שניתן בהסכמת הצדדים, והיא אינה סבירה נוכח התשתית העובדתית שהונחה לפניה.
טענות המשיבה
27. בעניין מסוכנותו של המערער טוענת המשיבה כי מסוכנות נמוכה - עודנה מסוכנות, וכי אין לשכוח כי העבירה אשר יוחסה למערער בשנת 2008, היא לא אחרת מאשר תקיפת בת זוג. כמו-כן, ניתן לייחס את העובדה כי רמת המסוכנות הינה נמוכה, וכי לא נעברו מאז 2008 עבירות נוספות על-ידי המערער, דווקא לאפקטיביות של הטיפול התרופתי. בהקשר זה מפנה ב"כ המשיבה לעובדה, שהוועדה ציינה בפרוטוקול כי ההחרפות במצבו של המערער קשורות לאי-שיתוף הפעולה בטיפול.
28. עוד לטענת המשיבה, במספר מכתבים אשר שלחה ד"ר סטולוב לוועדה ישנה בקשה להאריך את הצו המרפאתי, וזאת חרף העובדה כי המערער מתאשפז מרצונו מעת לעת. לטענתה, שחרורו מצו מרפאתי כפוי יגרום לכך כי המערער יפסיק ליטול את התרופות.
29. נוסף על כך, טוענת המשיבה כי פעלה לאור פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי, משום שהאחרון מחייב אותה לשחרר את המערער רק אם לא חל שינוי במצבו לאור הוועדות הקודמות, ואולם, חלה החרפה במצב של המערער העולה כדי "שינוי משמעותי". בהקשר זה מציינת המשיבה כי לוועדה יתרון מקצועי בהערכת מהו "שינוי משמעותי". שינוי זה אינו מבוסס על אוסף של עובדות גרידא, אלא על הערכה והתרשמות הוועדה הנוגעת למי שעומד בפניה. נקבע כי מצבו של המערער התדרדר באופן המצריך אשפוז. כמו-כן נשענת הוועדה על הערכתה של ד"ר סטולוב לפיה אם יבוטל הצו נגד המערער, הוא יפסיק שיתוף הפעולה שלו עם הטיפול והוא יפסיק ליטול את התרופות.
30. כמו-כן טוענת המשיבה כי הציטוטים שהובאו ע"י המערער הינם ציטוטים סלקטיביים, אשר אינם מבחינים בין אשפוז כפוי לבין צו מרפאתי כפוי. יש להבחין בהקשר זה כי הפער בין שני סוגי הצווים הינו תהומי. אין דומה החזקת אדם תחת אשפוז כפוי, תוך שלילה מוחלטת של חירותו, לחיוב אדם להגיע אחת לשבוע או חודש למרפאה ליטול תרופות, או לקבל זריקה.
דיון והכרעה
31. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים מזה ומזה, נחה דעתי כי דין הערעור להתקבל.
32. המערער מבקש מבית-המשפט לשחרר אותו מן הצו המרפאתי הכפוי, אשר הוטל עליו במסגרת ת"פ 1287/08. לטענת המערער, החלטת הוועדה מנוגדת לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו; סותרת את מסקנתה כי המערער אינו מסוכן לעצמו ומסוכן אך ברמה נמוכה לאחרים; וכן מנוגדת להחלטת בית-המשפט המחוזי לבטל את הצו מקום שלא חל שינוי משמעותי במצבו של המערער מן הוועדות הקודמות אשר בחנו את מצבו.
33. באשר לטענה כי החלטת הוועדה סותרת את חוק-יסוד כבוד האדם וחירותו, סבור אני כי הדין עם המערער. בחינה של תכלית החוק לטיפול בחולי נפש אכן מעלה, כי תכלית החוק כבר אינה רלוונטית בעניינו של המערער, וזאת, משום שתכליתו של החוק אינה אך הענקת טיפול תרופתי למערער אלא אף הגנה על המערער והגנה על שלום הציבור, ומשנקבע כי המערער אינו מסוכן עוד לעצמו, ומסוכנותו לאחרים הינה ברמה נמוכה, ועת המערער מאשפז את עצמו מיוזמתו, מפעם לפעם, כאשר הוא או אימו חשים כי ישנה התדרדרות במצבו, סבור אני כי המערער אינו זקוק עוד לחסות תחת כנפיו של החוק לקבלת טיפול דווקא בכפיה.
34. עוד בעניין זה אומר, כי נוכח תכליתו של החוק לטיפול בחולי נפש, יש לנהוג בפרשנות מצמצמת כאשר מבקשים להגביל חירותו של חולה הנפש, כפי שנקבע ב- רע"פ 2060/97 וילנצ'יק נ' הפסיכיאטר המחוזי- תל-אביב, פ"ד נב(1), 697 (1998) שם נקבע:
"אין לפגוע בחירותו של חולה נפש מעבר לדרוש להגנה עליו, לטיפול בו או להגנה על שלום הציבור. אין לאשפז חולה נפש באשפוז כפוי בבית-חולים אם ניתן לטפל בו ולהגן על שלום הציבור באמצעות טיפול מרפאתי כפוי; ואין לכפות טיפול אם ניתן להשיגו ללא כפיה."
(ההדגשה אינה במקור, ב.ג.)
סבור אני כי אל נוכח מצבו של המערער כיום, שעה שהוא מאשפז את עצמו מעת לעת מרצונו ובהסכמתו כאשר מצבו מתדרדר, מתמלאת מטרת החוק, היא הגנה על שלומו של המערער ועל שלום הציבור, ומשכך, השארתו תחת צו מרפאתי כפוי, אף שבמצב זה חירותו איננה נשללת ממנו באופן אבסולוטי, יש בה כדי לפגוע בו מעצם מרכיב הכפיה מכוח החוק. משניתן להשיג את הטיפול במערער בדרך וולונטרית, אשר אין בה כל מימד של כפיה, אף פגיעה יחסית מצומצמת בחירותו נעשית למיותרת ואין בה כל צורך.
35. אכן, צודק המשיב בטענתו כי לא דומה אשפוז כפוי לטיפול מרפאתי כפוי, וכפי שהיטיב להגדיר את הפער בין השניים כ"תהומי". אלא שלדידי, לאור מצבו של המערער כיום, הגם שאינו מוחזק בבית-חולים פסיכיאטרי בכפיה, הטיפול המרפאתי עודנו כובל את המערער למסגרת, אשר בשלב זה, ואל נוכח הקביעה כי אינו מסוכן לעצמו ומסוכנותו לאחרים נמוכה, סבור אני כי אין בה כל צורך.
36. בעניין מסוכנותו של המערער מפנה המערער לסעיף 10(ג) לצורך הוכחה כי הפעלת הסעיף תלויה בעמידת המערער במבחנים של סעיף 9 לחוק, אשר פורטו לעיל. אלא שס' 10(ג) מדבר על אשפוז כפוי, ועל-כן הסעיף הרלוונטי לעניינו של המערער הוא סעיף 11 לחוק; אם כי, הקריטריונים של שני הסעיפים זהים, בהפנייתם לסעיף 9 לחוק. ודוק: סעיפים 11-10 מתייחסים להוראות אשפוז/טיפול מרפאתי אזרחיים; ובסעיף 28 לחוק, שם נקבעה סמכות הוועדה לשחרר אדם מאשפוז או טיפול מרפאתי שמקורו בצו שיפוטי בהליך פלילי, אין פירוט נפרד של הקריטריונים הרלוונטיים להחלטה לשחרור. בהקשר זה קבע מחוקק המשנה בתקנה 49 לתקנות טיפול בחולי נפש, התשנ"ב-1992, כי בעת שתשקול הוועדה את השחרור מצו שיפוטי לפי סעיף 28 לחוק, עליה להתייחס למסמכים דלהלן שיומצאו לה:
"(א) המנהל ימציא לוועדה הפסיכיאטרית הדנה בשחרור חולה נאשם לפי סעיף 28 לחוק מסמכים אלה:
(1) העתק מכתב האישום;
(2) העתק מפסק-הדין של בית-המשפט;
(3) תסקיר על מחלתו של החולה, הטיפול בו ומצבו בעת הדיון בשחרור;
(4) חוות-דעת בדבר מידת הסכנה הנשקפת מהחולה לציבור ולעצמו כשישוחרר.
(ב) הוועדה הפסיכיאטרית רשאית לבקש מידע מן המרשם הפלילי לגבי החולה הנאשם, ואולם רשאית היא להחליט על שחרור חולה, גם אם לא מצוי בידה מידע כאמור."
עיננו הרואות, איפוא, כי במישור המקצועי שם המחוקק-משנה דגש מיוחד על רמת המסוכנות (סעיף-קטן (א)(4)), ובכך יש למצוא תימוכין למסקנה כי הקריטריונים שבסעיף 11 לחוק, המפנה לסעיף 9 לחוק, ודרכו - לסעיפים 6 ו- 7 לחוק, יחולו לא רק בהליך אזרחי, אלא אף בהליך של שחרור מצו שיפוטי שמקורו בהליך פלילי לפי סעיף 15 לחוק.
37. כאמור, סעיף 9 מפנה לסעיף 6 ו- 7, ולפיהם רק בהתקיים שלושת התנאים המנויים בסעיף 6 ו- 7, יוכל הפסיכיאטר להורות על המשך אשפוז או המשך טיפול מרפאתי. כאמור שלושת התנאים הם: (1) האדם חולה וכתוצאה מכך כושרו השיפוטי והיכולת לבקר את המציאות, פגומים; (2) החולה עלול לסכן את עצמו או את זולתו סיכון פיזי מיידי (סעיף 6) או לא מיידי (סעיף 7); (3) קיומו של קשר סיבתי בין המחלה לבין המסוכנות.
לסברת המערער, התנאי השני אינו מתקיים, שכן החולה אינו מסוכן לעצמו, ומסוכנותו לאחרים נמוכה, ומשכך ברי כי היא אינה עולה כדי "סיכון פיזי" כהגדרתו בחוק.
38. הדין עם המערער בטענה זו. ראשית סבור אני כי אכן לא מתקיימת דרישת המסוכנות הקבועה בחוק, אשר רק בגינה ניתן להאריך את הצו. שכן, מאז 2008 לא נפתחו נגדו תיקים פליליים והוא חי בנפרד מאשתו, אשר בגין תלונתה הוגש כתב האישום נגדו. כמו-כן, בפרוטוקול הוועדה מצויין כי מסוכנותו לעצמו אינה קיימת, ומסוכנותו לאחרים הינה ברמה נמוכה. בעניין זה אומר, כי אין בידי לקבל את טענת המשיב לפיה מסוכנות היא גם מסוכנות ברמה נמוכה, שכן אם נצא מנקודת הנחה שמסוכנות תיוותר נמוכה גם בעתיד משום שמחלתו הוגדה "כרונית", האם בשל כך ראוי כי נגזור על המערער גזירה שהיא בבחינת "מאסר עולם" כלפיו? נוסף על כך, לסברתי, המערער מודע היטב למצבו ולמחלתו, ולכן נדמה כי לא יימנע מליטול את הטיפול התרופתי, בייחוד לאור העובדה כי משפחתו מלווה אותו, דואגת לשלומו, ואף מאשפזת אותו במידת הצורך.
39. גם מקובלת עלי טענת המערער בנוגע לפרשנות המוטעית שמייחס המשיב למונח "שינוי משמעותי" בפסק-הדין של בית-משפט זה; שכן לדידי לא חל כל שינוי במצבו של המערער, אשר ניתן להגדירו "משמעותי". הוכח כי אף עובר לוועדה הקודמת בעניינו של המערער, שהתקיימה ביום 31.10.12, השתחרר המערער מאשפוז אשר התאשפז בו מיוזמתו; ונוכח העובדה שהמערער כבר נהג להתאשפז מרצון כבר מספר פעמים בעבר, הרי שלאחר שהשתחרר אף הפעם מאשפוז וולונטרי, אין הצדקה להישען באשפוז זה האחרון כהוכחה להחרפה במצבו המצדיק את המשך הטיפול הכפייתי.
40. מעבר לכך, ביחס לוועדות הקודמות עולה לדעתי כי דווקא חל שיפור במצבו. שכן, בוועדה מיום 31.10.12 נקבע כי קיימת מסוכנות - אם כי נמוכה - גם למערער עצמו, ואילו בוועדה מיום 22.04.13 נכתב כי המערער כלל אינו מסוכן לעצמו. כמו-כן, אין הבדל ממשי בין קביעותיה של ד"ר סטולוב במכתביה הקודמים לבין המכתב האחרון ששלחה לוועדה מיום 03.04.13.
41. מכל האמור עולה, כי אכן שגתה הוועדה כאשר טענה כי ישנו שינוי משמעותי לרעה במצבו של המערער, זאת נוכח הקביעות העובדתיות שהונחו לפניה ושהיו ידועות לה.
42. מאחר והגעתי לכלל מסקנה כי החלטתה המקצועית של הוועדה שגויה, וכי מצבו של המערער כיום אינו מצדיק השארתו תחת צו כפוי, ומשום שטענת הוועדה בדבר "שינוי משמעותי" במצבו של המערער משוללת יסוד, הערעור מתקבל במישור המקצועי של הוועדה; ועל-כן, אין צורך לדון בטענה כי אף דינו של הצו המקורי להתבטל מכוח הלכת פלוני, בהתחשב בתקופה הארוכה שצו השיפוטי המקורי נשאר בתוקף לעומת התקופה שבה היה המערער מרצה עונש מאסר כלשהו, אם בכלל, אילו היה עומד לדין פלילי רגיל. טענה זו תעלה לדיון בערעורים על החלטות הוועדה הפסיכיאטרית שלא לשחרר אדם מצו שיפוטי רק אם ימצא בית-המשפט כי ברמה המקצועית/רפואית, המשך אשפוזו או טיפולו של המערער בכפיה הינו מוצדק, אלא שבכל זאת יש מקום לשקול את ביטול הצו עקב התקופה הלא מידתית בארכה שהוא נשאר בתוקף. ברם במקרה דנן, מצאתי כי יש לקבל את טענות המערער נגד מסקנות הוועדה המקצועיות , ומטעם זה בלבד כבר ניתן לשחררו מן הצו השיפוטי שעדיין נשאר בתוקף; ועל-כן, אין צורך להתייחס בענייננו להלכת פלוני.
סיכום
43. מכל האמור עולה, כי מצבו של המערער כיום אינו מצדיק טיפול מרפאתי בכפיה, וכן כי לא חל כל שינוי משמעותי במצבו המצדיק השארתו תחת צו זה. משכך אני מקבל את הערעור ומשחרר את המערער מן הצו שניתן במסגרת ת"פ 1287/08."

16. ביטול הארכת צו אשפוז
ב- ע"ו (יר') 54761-06-13 {א' נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', תק-מח 2013(2), 22858 (30.06.2013)} נפסק בפני כב' השופט בן-ציון גרינברגר כדלקמן:

"פסק-דין
1. לפניי ערעור על החלטת הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית אשר התכנסה בבית-החולים "איתנים" ביום 19.06.13 (להלן: "הוועדה"), על-פי חוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 (להלן: "החוק"), ואשר האריכה את אשפוזו של המערער בשלושה שבועות.
רקע והליכים קודמים
2. המערער מאושפז בכפיה בבית-החולים איתנים מיום 03.03.13. עוד לפני כן (וכפי שמפורט בהרחבה בהחלטת בית-המשפט העליון ב- רע"א 3527/13 בנוגע לערעור קודם של המערער), המערער, יליד ..., אובחן כלוקה בסכיזופרניה כרונית, וברבות השנים אושפז בכפיה פעמים אחדות. ביום 27.02.13 אושפז המערער בבית-החולים הדסה הר הצופים במצב היפונתרמיה (מחסור בנתרן בדם), מצב שנגרם עקב שתיה של מים בכמויות גדולות ביותר. בעת אשפוזו בבית-החולים שוחחה עמו פסיכיאטרית מהצוות, והמערער הסביר לה כי "יש מישהו שגורם לו לשתות הרבה", ובהמשך הבהיר כי שכניו מנסים להרעיל אותו, והוא נדרש לשתות כמויות גדולות של מים כדי "להיטהר". בעקבות שיחה זו העריכה הפסיכיאטרית כי המערער זקוק לאשפוז פסיכיאטרי, ובעקבות זאת הוצאה לעניינו הוראת בדיקה כפויה דחופה לפי סעיף 6 לחוק. עקב ממצאי הבדיקה, לפיה מבטא המערער מחשבות שווא וסובל מהחמרה פסיכוטית, נקבע כי נשקפת ממנו סכנה פיסית מידית לעצמו, ועקב כך ניתנה הוראת אשפוז כפוי בעניינו ביום 03.03.13, מכוח הוראות סעיף 9(א) לחוק, לפיו מוסמך הפסיכיאטר המחוזי להורות על אשפוז בכפיה כאשר הנוגע בדבר "עלול לסכן את עצמו או את זולתו סיכון פיסי מידי". מכוח ההוראה האמורה, המערער אושפז בבית-החולים איתנים, ובתום שבעת ימי האשפוז הראשונים, נתן המערער את הסכמתו להארכת האשפוז פעמיים, עד ליום 15.03.13.
3. בשלב זה, ועל-פי פניית בית-החולים, ניתנה הוראת אשפוז נוספת בעניינו של המבקש ביום 13.03.13, והפעם, לפי הוראות סעיף 9(ב) לחוק, לפיו מוסמך הפסיכיאטר המחוזי לעשות כן, בין-היתר, כאשר החולה "עלול לסכן את עצמו או את זולתו סיכון פיזי שאינו מידי"; והוראה זו הוארכה ביום 20.03.13 בשבעה ימים נוספים. בהחלטות האמורות צויין כי המבקש הינו חולה סכיזופרני אשר אושפז בעקבות החמרה פסיכוטית, ונותר במצב פסיכוטי במהלך תקופת אשפוזו. צויין, כי המערער מבטא מחשבות שווא של רדיפה, כי כושר השיפוט שלו פגום וכי הינו זקוק להארכת האשפוז מאחר שבמצבו הנוכחי קיים חשש וסכנה לא מידית כהגדרתה בסעיף 9(ב) לחוק.
4. ביום 22.03.13 פנה בית-החולים פעם נוספת בבקשה להארכתה של הוראת האשפוז הכפוי, אלא שהפעם התנגד לכך המערער, אשר ביקש להשתחרר מן האשפוז. נוכח התנגדותו של המערער, עניינו נדון בפני הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית, אשר החליטה להיענות בחיוב לבקשת הארכת האשפוז; ובהתאם, הוארך האשפוז בחודש נוסף. לקראת סוף האשפוז הנוסף האמור, הסכים המערער להאריך את הוראת האשפוז בשבועיים נוספים, עד ליום 08.05.13.
5. לאחר שבית-החולים הגיע למסקנה כי לא חל שיפור של ממש במצבו של המערער גם בסיומו של תקופת האשפוז הקודמת, חזר ופנה בית-החולים ביום 05.05.13 בבקשה להאריך שוב את אשפוזו של המערער בחודשיים נוספים. ביום 06.05.13 החליטה הוועדה, ברוב דעות להיעתר לבקשה באופן חלקי, ולהאריך את אשפוזו של המערער בחודש נוסף בלבד. לפי דעתו של הרוב, עדיין נשקף מהמבקש "סיכון פיזי שאינו מידי" כלפי עצמו, שכן הוא ממשיך לסבול ממחשבות שווא של רדיפה הפוגעות קשות בכושר שיפוטו, הן הן אותן מחשבות אשר הניעו אותו מלכתחילה לשתות כמויות מופרזות של מים ולסכן באופן חמור את בריאותו. כמו-כן ציינו חברי הרוב כי המבקש עדיין נטול כל תובנה לגבי מצבו ועל-כן, אם ישוחרר, הוא עשוי להזניח את הטיפול התרופתי שהוא מקבל ולהימנע מלקבל טיפול תרופתי במסגרת הקהילה, באופן שיביא להידרדרות במצבו. דעת הרוב התבססה גם על העובדה שבתחילת אשפוזו התחמק המערער מנטילת התרופות שניתנו לו, ועל-כן התחיל המערער לקבל בבית-החולים טיפול תרופתי באמצעות זריקות.
6. בדעת מיעוט, הביע יו"ר הוועדה את דעתו כי לא נשקף מהמבקש סיכון במידה המצדיקה את המשך אשפוזו בכפיה. לדעתו, הסיכון כי המבקש יסכן את עצמו על-ידי שתיית מים מרובים, כבר חלף, בעוד שמסקנת הרוב בדבר הסיכון העתידי שהמערער ימנע מקבלת טיפול במסגרת הקהילה נשענת על השערות וניחושים גרידא, זאת בהתחשב בעובדה שהמערער עצמו הצהיר בפני הוועדה על נכונותו לקבל טיפול לאחר שחרורו.
7. ערעורים שהגיש המערער על החלטה זו לבית-המשפט המחוזי ולבית-המשפט העליון נדחו. הערכאות האמורות הסיקו ממכלול החומר שבפניהם, כי לאור המסקנות המקצועיות של אנשי הצוות, לפיהן חסרה למערער תובנה כלשהי באשר למצבו, וכי טיפולו טרם הביא למצב שניתן יהיה לסמוך עליו לטפל בעצמו, אין בשלב זה הצדקה לשחרורו, וכי עדיין קיימת סכנה "לא מידית" לרגרסיה במצבו של המערער אם ישוחרר כבר עתה.
8. ביום 05.06.13 התכנסה שוב הוועדה הפסיכיאטרית בעניינו של המערער לאור בקשת בית-החולים להאריך שוב את אשפוזו הכפוי של המערער מכוח סעיף 9(ב) לחוק. במעמד זה קבעה הוועדה כי אשפוזו של המערער יוארך בעוד שבועיים, עד ליום 19.06.13.
9. ביום 18.06.13 הגיש בית-החולים בקשה נוספת להארכת אשפוזו של המערער. הוועדה הפסיכיאטרית התכנסה בעניינו ביום 19.06.13, והחליטה פה אחד להאריך את אשפוזו בשלושה שבועות נוספים.
10. על החלטה אחרונה זו של הוועדה הפסיכיאטרית מוגש הערעור המונח לפניי.
החלטת הוועדה
11. הוועדה נימקה את החלטתה כדלקמן:
"מצוי עדיין במצב פסיכוטי וחסר תובנה למצבו, ואף הצהיר שבמידה וישוחרר יפסיק את הטיפול התרופתי, כי בעיניו הוא בריא. שיפוטו פגום עדיין במידה ניכרת וחסר תובנה למצבו. שחרור בשלב זה ללא מסגרת שיקומית מתאימה - טומנת בחובה בסבירות גבוהה סיכון פיסי כפי שהיה בעבר. לא למותר לציין כי בעניינו של המאושפז התקיימו הליכים משפטיים, הן בפני בית-המשפט המחוזי בירושלים והן בפני בית-המשפט העליון (רע"א 3527/13). בהחלטתו דחה אומנם בית-המשפט העליון את בקשת רשות הערעור של המאושפז על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, הדוחה את ערעורו של המאושפז על החלטת הוועדה הפסיכיאטרית... יחד-עם-זאת קבע בית-המשפט, "...אך במבט הצופה לעתיד אין ספק, כפי שכבר ציינתי, שנכון יהיה לעשות מאמץ של ממש להיערך למתן טיפול למבקש באופן שלא יהיה מבוסס על אשפוזו הממושך והכל כמובן בהתאם לנסיבות שישרדו באותה עת."
טענות הצדדים
12. לטענת ב"כ המערער, כתוצאה מהחלטתה האחרונה של הוועדה יהיה המערער מאושפז בכפיה במשך מעט יותר מארבעה חודשים. לדבריו, המערער התקדם כברת דרך של ממש מאז החלה סידרת האשפוזים האחרונה, וכפי שאף מצויין בפרוטוקול של דיוני הוועדה, בוצעה לאחרונה בדיקת דם למערער, שמטרתה לגלות האם עדיין קיים מחסור בנתרן בדם, שהינו הסממן לשתייה מרובה, ותוצאות בדיקת הדם, אשר הונחו על שולחנה של הוועדה ביום הדיון, היו תקינות; וכך, הוכח לחברי הוועדה כי המערער מתמיד בהתנהגות החדשה שלו ואינו מפריז בשתיית מים מעבר למקובל והמותר. ודוק: המערער מאושפז במחלקה פתוחה, כך שיכול היה להשיג מים לשתיה כאוות נפשו וללא מפריע בתוך המחלקה, ובכל זאת נמנע מלעשות כן. טוען ב"כ המערער, כי ניתן היה להבין מהוראת הוועדה בדיון הקודם, בה הורתה על ביצוע בדיקת דם לקראת הדיון הבא, שאם אכן תתקבלנה תוצאות חיוביות בבדיקה האמורה, כי אז תדחה הוועדה את בקשת בית-החולים להארכות אשפוז נוספות. והנה, למרות שהתקבלו תוצאות חיוביות, בכל זאת החליטה הוועדה כי טרם חלפה הסכנה "הלא מידית" שנשקפת למערער אם ישוחרר מאשפוזו. זאת מאחר שלדעתם המקצועית של צוות הרופאים, קיים חשש, במידת סבירות גבוהה, שאם ישוחרר, ידרדר שוב לשתייה מופרזת, מאחר שטרם פיתח את התובנה המתחייבת באשר לסיכון שבשתייה מופרזת כזאת; וללא פיקוח וכפיה, ובהתחשב בהצהרתו בפני הוועדה כי הוא איננו רואה עצמו כחולה וכמי שזקוק לטיפול, קיימת עדיין סכנה מוחשית לשלומו בהמשך.
לטענת ב"כ המערער, גישה זו ליישומן של הוראות סעיף 9(ב) לחוק, המתירות אשפוז בכפיה במצב של סיכון לא מידי, איננה הולמת את הפרשנות המתאימה למונח "סיכון לא מידי". לטענתו, יש לפרש את המונח הזה בצמצום ובקפידה, לאור העובדה שהפעלת כוח החוק לאשפוזו של אדם בכפיה, טומנת בחובה פגיעה חמורה בחירותו ובכבודו של המאושפז; וגישתה של הוועדה מוכיחה פעם נוספת את שנטען בערכאות קודמות בתקופה האחרונה, כי חסרה פרשנות מחייבת של בתי-המשפט באשר לקריטריונים הרלבנטיים לכל קביעה כי קיים סיכון לא מידי המצדיק אשפוז בכפיה.
13. לטענת ב"כ המשיבים, אין בפנינו כל ספק עקרוני באשר לפרשנות החוק, אלא, הערכה מקצועית של הצוות הרפואי, לפיה, שחרורו כעת של המערער עלול, בסבירות גבוהה, להכניסו למצב של סכנה, מאחר שבהיעדר תובנה בסיסית באשר למצבו, עלול המערער להפסיק בטיפול התרופתי ולחזור לשתייה מופרזת, אשר שוב תסכן את חייו. טוענת ב"כ המשיבים, כי בית-המשפט העליון כבר השיב תשובה לטענת המערער, הנשענת על דעת המיעוט בהחלטת הוועדה הפסיכיאטרית מיום 06.05.13, כאילו שההערכה המקצועית האמורה איננה אלא השערה וספקולציה; אלא, כשמדובר בסיכון שאיננו מידי, חייבת הוועדה להסתמך על מספר פרמטרים קיימים, כגון: מצבו הנוכחי של החולה, עברו הרפואי, וניסיונם המקצועי של הצוות הרפואי המטפל בו, כדי להעריך, ברמה מקצועית, ולא בספקולציות גרידא, איך עשוי החולה לפעול בעתיד אם ישוחרר. במקרה דנן, לאחר שבדקה הוועדה את מלוא הנתונים הרלבנטיים ולאחר שהמערער עצמו הצהיר חזור והצהר בפני הוועדה כי הוא איננו רואה עצמו כחולה, כי הוא בריא, כי איננו זקוק לתרופות, ואם אף אחד לא יחליט לחייב אותו לקחת את התרופות, הוא לא יעשה כן, ומאחר שאין מסגרת הולמת המסוגלת לפקח על המערער אם יחזור הביתה, אין אלא להסיק כי טרם הגיע המועד לשחרורו מאשפוזו.
14. בתמיכה לעמדה זו של ב"כ המשיבים, שמענו גם את דברי הסיכום של אחד מרופאי הצוות, ד"ר נודלמן, אשר הסביר כי לאחרונה החלו בבית-החולים בטיפול המערער בתרופה חדשה, ובינתיים לא נצפה שיפור של ממש בתגובה לתרופה החדשה; ואם כי הוועדה ציינה שיש שיפור במצבו הכללי של המערער, סבור הצוות הרפואי כי המערער זקוק להארכת אשפוז נוספת על-מנת להביא אותו למצב שניתן יהיה להסתמך עליו בחזרתו לקהילה.
15. לבסוף, ביקשה ב"כ המשיבים להזכיר כי בעבר כבר נעשה ניסיון לטפל במערער באמצעות טיפול מרפאתי, וניסיונות אלה נכשלו.
דיון והכרעה
16. ככלל ניתן לומר, כפי שכבר צויין בהחלטות קודמות, כי הערכת מידת המסוכנות של חולה לצורך אשפוזו בכפיה, בין אם בבקשת האשפוז המקורית ובין אם בהערכת אשפוז קיים, הינה החלטה המורכבת משני מרכיבים, המרכיב המקצועי והמרכיב המשפטי. מטבעם של דברים, עיקר ההערכה בדבר המשך המסוכנות, והצדקת הארכת אשפוז בגינה, נשענת על המסקנות המקצועיות של הצוות הרפואי. המסגרת המשפטית שבה מתקבלת החלטה זו, מטרתה אינה אלא לוודא כי ההחלטות המקצועיות תתקבלנה תוך שמירת זכויותיו של החולה, ותוך שמירה באיזון המתבקש בין זכותו של החולה לחירות לבין אחריותו של הציבור כלפי החולה עצמו שיישאר באשפוז במצבים שהאשפוז נדרש כדי לשמור על החולה עצמו מפני הסכנות האורבות לו מעצם מחלתו (או, לחלופין, לשמור על הציבור מפני מסוכנתו של החולה, שיקול אשר אינו רלוונטי בענייננו). מעיון בפסקי-דין המעטים בבית-המשפט העליון אשר דנו בשאלת הגדרת המסוכנות לצורך אשפוז בכפיה במקרים של סיכון לא מידי, אנו מוצאים כי הקריטריונים למסקנות המתקבלות הם בעיקרם קריטריונים מקצועיים. כך, לדוגמה, קבע כב' השופט דנציגר ב- רע"א 9716/10 פלוני נ' הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.01.11), פסקה 8):
"שאלת מסוכנתו העתידית של אדם עניינה בהערכת הסיכון העתידי הנשקף ממנו והיא אינה בגדר מדע מדוייק. על מה איפוא תתבסס הערכה כאמור? השכל הישר מחייב כי הערכה זו תעשה על בסיס מצבו הנוכחי של מי שמסוכנותו מוערכת, בשים-לב לעברו, לתהליך הטיפולי ולתוצאותיו, ולגורמי הסיכון המלווים אותו אף היום ובמיוחד במצב בו ישוחרר מאשפוז. עמדת הרופאים המטפלים המוצגת לפני הוועדה צריך שתתבסס על נתונים אלו ועל ניסיונם המקצועי. ככל שהיא מתבססת על נתונים כאמור היא אינה בגדר ספקולציה אלא בגדר הערכה מקצועית."
וכפי שציין בית-המשפט העליון ב- רע"א 3527/13 בערעורו הקודם של המערער:
"בבואה לקבוע האם חולה מסויים עשוי להיות מסוכן לעצמו או לאחרים, ובפרט כאשר מדובר בסיכון שאיננו מידי, אין לוועדה מנוס מהסתמכות על מצבו הנוכחי של החולה, על עברו הרפואי ועל ניסיונם המקצועי של הרופאים המטפלים בו בכדי להעריך כיצד הוא עשוי לפעול בעתיד, אם ישוחרר. אין מדובר ב'ספקולציה' שלה נלווית משות שלילית ופסולה, אלא בהערכה מקצועית, המבוססת על הנתונים הרלבנטיים."
17. למרות האמור, ניתן להבחין במצבים בהם ניתנות המלצות מקצועיות לוועדות הפסיכיאטריות, ומתקבלות החלטות על-ידיהן, על בסיס שיקולים רפואיים מופשטים, במובן זה שאין הן מתחשבות במסגרת הכפייתית בה ניתנות אותן המלצות ומתקבלות אותן החלטות, ועל-כן גם אין הן מתחשבות בכך שסמכותה של המערכת הרפואית להארכת אשפוזים בכפיה - ולעיתים אף הארכות רבות לתקופות ארוכות - חייבת להתחשב גם בזכותו של החולה להפסקת אשפוזים בכפיה והפקדת המשך האחריות לטיפולו בידיו, תוך הבניית מסגרות מתאימות חוץ-אשפוזיות המסוגלות לתת מענה הולם למצבו הרפואי בלי הצורך באשפוז כפוי. פירושו של דבר, כי גם אם מבחינה רפואית טהורה, עדיף היה להאריך אשפוזו של החולה כדי לוודא, ככל שניתן, שסיכוייו של החולה להסתדר בחוץ יהיו אופטימאליים, אל לה לוועדה להאריך את האשפוז בכפיה אם ניתן בכל זאת להסתפק בתכנית חוץ-אשפוזית. בעצם, קבע זאת המחוקק בהוראות סעיף 11 לחוק, לפיהן חייבת המערכת תמיד לשקול את האופציה של שחרור לטיפול מרפאתי בכפיה, כצעד פחות דרסטי מאשפוז בכפיה, בנסיבות בהן ניתן להעריך כי קיים סיכוי של ממש להצלחת אותה תכנית אלטרנטיבית מחוץ לכותלי בית-החולים. ויצויין, כי חברי הוועדה היו ערים למגבלה חשובה זאת בהפנייתם לדברי כב' השופטת ד' ברק-ארז ב- רע"א 3527/13 הנ"ל, כי "במבט הצופה פני עתיד, אין ספק, כפי שכבר ציינתי, שנכון יהיה לעשות מאמץ של ממש להיערך למתן טיפול למבקש באופן שלא יהיה מבוסס על אשפוזו הנמשך, והכול, כמובן, בהתאם לנסיבות שישררו באותה עת".
18. במקרה דנן, ולא בלי היסוס, הגעתי לכלל מסקנה כי בהחלטתה האחרונה של הוועדה הפסיכיאטרית אכן לא ניתן משקל הולם לתקופה הארוכה שבה כבר מאושפז המערער בכפיה, מצד אחד; מצד שני, ההתקדמות של המערער מאז אשפוזו, כפי שמציינת הוועדה עצמה בפרוטוקול הדיון האחרון; וכמו-כן, לא נתנה הוועדה את דעתה בצורה הולמת לאפשרויות של טיפול אלטרנטיבי במסגרת טיפול מרפאתי. כפי שצויין בדיון לפניי, הטיפול התרופתי של המערער מסתכם בשתי זריקות, אחת כל שבועיים ואחת פעם בחודש, יחד עם שיחות וטיפול פרונטלי בין המערער לבין מטפליו. נדמה כי ניתן לקבוע מסגרת חוץ-אשפוזי, אשר בכוחה לתת מענה לצרכים הטיפולים האמורים; ואם כי, הצוות הרפואי בדעה שאין בשלב זה להסתמך על המערער שלאחר שחרורו יתמיד בטיפול המתבקש, וזאת בין-היתר בגין הצהרותיו בפני הוועדה כי אין הוא מחשיב את עצמו כחולה ואין הוא רואה כי קיים כל צורך בהמשך הטיפול התרופתי, הרי ששחרור מאשפוז בתנאים של סעיף 11 לחוק, לטיפול מרפאתי בכפיה, מאפשר את שחרורו של החולה תוך פיקוח צמוד ומחייב, שאם לא יתמיד בטיפול בקהילה יוחזר מידית לאשפוז.
ויוער: אחד המרכיבים הבסיסיים של "סיכון לא מידי" לפי סעיף 9(ב) לחוק הינו שגם אם ישוחרר החולה מאשפוזו, הסיכון הנשקף לו אינו סיכון כזה שהחולה ייפגע מידית עם שחרורו. כשצוות הרפואי מסיק כי קיים סיכון לא מידי לחולה, מדובר בדרך-כלל במצבים בהם נשקפת הדרדרות מתמדת במצבו של החולה לאחר שחרורו, העלולה להביא לפגיעה של ממש בחולה עם הזמן (לדוגמה, מחלת האנורקסיה, ועוד). מאחר שמדובר בסיכון המתפתח עם הזמן, חובה על הוועדה לבחון את האפשרות להבניית תכנית מתאימה לטיפול חוץ-אשפוזי אשר מצד אחד ייתן מענה רפואי לצרכיו הטיפוליים של החולה, ומצד שני יבטיח פיקוח של ממש, שבכוחו לגלות כל הדרדרות בעוד מועד וכך למנוע את הסיכון הנשקף לחולה בעת שחרורו.
19. במקרה דנן, הגעתי לכלל מסקנה כי ניתן לבנות תכנית אפקטיבית כזו, באמצעות חיובו של המערער להתייצב בתחנה לבריאות הנפש אחת לשבוע, או כל תקופה אחרת עליה יחליט הצוות הרפואי, לצורך מתן דגימות דם שדרכן ייבדק האם המערער מתמיד בצמצום השתייה המופרזת שבגינה אושפז מלכתחילה, וכן, התייצבות בתחנה לשם קבלת הזריקות המתחייבות בהתאם לתכנית הטיפולית; ובדרך זו תוכל התחנה לדווח לפסיכיאטר המחוזי מידית אם המערער לא יתייצב במועד כלשהו מן המועדים שנקבעו לו. מאחר שהסיכון הנשקף לחולה הוא כזה אשר לא יגרום למערער פגיעה של ממש בבריאותו תוך ימים ספורים אלא משך זמן, תכנית כדוגמת זו המוצעת לעיל תבטיח כי המערער לא יגיע למצב כזה; ואם חלילה לא יתמיד בטיפול, הדבר יתגלה בעוד מועד וניתן יהיה לחזור ולאשפז אותו שוב.
20. לאור האמור, הערעור מתקבל במובן זה שהמערער ישוחרר לטפול מרפאתי בכפיה, לאחר שהצוות הרפואי יקבע את פרטי התכנית לפי הפרמטרים הקבועים לעיל. לשם כך ניתנת בזה אורכה לבית-החולים איתנים עד ליום 03.07.13 להגיש לבית-המשפט תכנית מפורטת כאמור, ועם קבלת התכנית ישוחרר המערער סופית מאשפוזו.

17. הרשעת פסיכיאטר במתן טיפול מרפאתי כפוי טענה להימנעות מהרשעה
ב- ת"פ (ת"א) 14449-02-11 {מדינת ישראל נ' דר יוסף זיסלין, תק-מח 2012(2), 14619 (12.06.2012)} נפסק כדלקמן:
"
53. הימנעות מהרשעה הוא חריג לכלל לפיו אדם שנקבע כי ביצע עבירה המיוחסת לו בכתב האישום - יורשע. וכך קובע סעיף 71א(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977: "מצא בית-המשפט שנאשם ביצע עבירה, רשאי הוא לתת צו שירות גם ללא הרשעה, בנוסף למבחן או בלעדיו, ומשעשה כן יהיה דינו של צו השירות, לעניין סעיף 9 לפקודת המבחן (נוסח חדש), תשכ"ט-1969, כדין צו מבחן".
54. הלכה פסוקה היא כי הימנעות מהרשעה שמורה למצבים קיצוניים בהם הנזק הצפוי לאדם מהרשעה אינו סביר באופן קיצוני ביחס לעבירה שביצע ולנסיבות ביצועה. במקרה כזה האינטרס הציבורי שבמיצוי הדין וההרתעה נסוג מפני נסיבותיו האישיות של הנאשם ובית-המשפט ימנע מהרשעה. השופטת פרוקצ'יה עמדה על השיקולים השונים המונחים על כפות המאזניים ב- ע"פ 9893/06 אסנת אלון לאופר נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (31.12.2007):
"יש להתחשב, מן הצד האחד, במשמעותה של העבירה שנעברה מבחינת השלכתה על הנורמות החברתיות, והמסר הציבורי המתחייב מהן; יש להתחשב בזהותו של עובר העבירה ובמעמדו בציבור, ולבחון באיזו מידה זהותו משפיעה על עוצמת הפגיעה שנגרמה מהעבירה על המערכת הציבורית; יש לשקול במבט רחב גם את השפעת אי-ההרשעה על ההליך הפלילי בכללותו, ואת המסר החברתי שאי הרשעה עלול לאצור בחובו בנסיבות העניין הספציפי.
מנגד, יש לתת את הדעת לנאשם האינדיבידואלי, לנסיבותיו האישיות המיוחדות, ולהשפעת ההרשעה על חייו, ועל סיכויי שיקומו; יש לקחת בחשבון נסיבות אישיות שונות - גיל, עבר פלילי קודם, ונתונים שונים הקשורים למצבו האישי והבריאותי. יש לבחון את השפעת ההרשעה על עיסוקו המקצועי של הנאשם, ועל מצבו הכלכלי והמשפחתי."
(בעניין זה ראו גם ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3), 337 (1997); וכן ע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד(3), 685 (2000); ע"פ 9150/08 מדינת ישראל נ' ביטון, פורסם באתר האינטרנט נבו (23.07.2009)).
55. אם-כן, כדי לבחון את שאלת הרשעתו של הנאשם בעבירות בהן הודה, יש לשקול את הנסיבות האישיות של הנאשם והנזק שייגרם לו כתוצאה מהרשעה למול האינטרס הציבורי הכולל את חומרת העבירות, נסיבות ביצוען, הנזק שנגרם כתוצאה מהן, ההשפעה על ההליך הפלילי והמסר החברתי שיהיה להימנעות מהרשעה. כאמור, אם הנזק שייגרם לנאשם כתוצאה מהרשעה קיצוני ביחס לאינטרס הציבורי- ניתן יהיה להימנע מהרשעתו.
56. יצויין כי שירות המבחן נמנע מהמלצה בעניינו של הנאשם תוך שהוא כותב כי אמנם להרשעתו תהיה השפעה ישירה על המשך עיסוקו, אך הוא ער לכך שמדובר בעבירות שחומרתן רבה, במיוחד לאור נסיבות ביצוע העבירות והיותו רופא בכיר.
57. הנסיבות האישיות
הנאשם הוא פסיכיאטר בכיר, בן 51. עד לאירוע ניהל את אגף הנשים בבית-החולים והיה אחראי על תחומים נוספים כגון נזעי חשמל. ההמלצות הרבות שהוגשו והעדים שהעידו בבית-המשפט מספרים על פסיכיאטר מקצועי ומסור לעבודתו ולמטופליו. התרשמתי הן מהעדויות והן מהתסקיר כי מדובר באיש מקצוע בעל מוטיבציה גבוהה לטפל בחולים הבאים לפניו (ראו פרוטוקול דיון מיום 27.03.2012: עדותה של ד"ר דורסט בעמוד 28 שורות 23-13 ועמוד 33 שורות 22-14, ד"ר כץ בעמודים 36-35, ד"ר פסטובסקי בעמוד 37 שורות 15-1, ד"ר רייזניקוב בעמוד 37 שורות 28-20 וגב' ברוכים בעמודים 39-38).
58. בנוסף למעמדו הבכיר של הנאשם ומסירותו לעבודה הנאשם הביע חרטה לגבי המעשים בהם הודה ואמר בבית-המשפט כי המחשבה שהשתמשו בו להזיק למתלוננת מייסרת אותו. מעבר לכך, מדובר בעבירה יחידה של הנאשם ולטענתו, לאור הנזק העצום שנגרם לו ולמשפחתו בעקבות ההליך המשפטי המתנהל- אין חשש כי יעבור עבירה נוספת בעתיד (פרוטוקול דיון מיום 08.05.2012 עמוד 49 שורות 6-1 ועמודים 79-78).
59. משעה שהנאשם הודה כי ביצע את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום, סוגיית ההרשעה היא הסוגייה המרכזית בתיק ונראה כי תהיה לה השפעה רבה על המשך עבודתו של הנאשם כפסיכיאטר ועל פרנסתו. יחד-עם-זאת, יש לציין כי הסמכות להחליט בעניין המשך העסקתו נתונה לנציבות שירות המדינה.
60. האינטרס הציבורי
להלן אפרט את השתלשלות האירועים ואת נסיבות ביצוע העבירות, תוך התייחסות לענות שהעלו הצדדים:
61. (א) פנייתה של גליק לנאשם: הקשר של הנאשם עם הורי המתלוננת נוצר באמצעות גליק, נציגת המגזר החרדי בבית-החולים. הנאשם ניהל את מחלקת האישפוז לנשים ומטבע הדברים למגזר החרדי יש עניין לאשפז חולים במחלקה שבניהולו, משיקולי צניעות. לכן, אני מקבל את הטענה שקבלת המתלוננת באמצעות פניה של גליק לנאשם אינה חריגה במיוחד. יחד-עם-זאת אציין כי היה ראוי שהדברים יתנהלו אחרת - המתלוננת היתה צריכה להגיע לבית-החולים כשאר המטופלים ולא "בדלת האחורית".
62. (ב) בדיקה וטיפול ללא קליטת המתלוננת בבית-החולים, באופן מסודר על-פי הנהלים: הנאשם קיבל את המתלוננת ישירות בחדרו ולא דרך חדר המיון. עדים שונים אמרו שמבחינה מקצועית אין בכך פסול כיוון שבפסיכיאטריה אין צורך במכשירים מיוחדים הקיימים במיון כללי ולכן ניתן לבדוק חולים שלא במיון (פרוטוקול דיון מיום 27.03.2012 עדותו של פרופ' ברק בעמוד 17 שורות 14-1, ד"ר קרדיצ'ב בעמודים 26-25). איני מקבל את הדברים: אף אם לנאשם קיימת אפשרות טכנית לערוך את הבדיקה בחדרו אין זו פרקטיקה מקובלת ובוודאי שאינה ראויה. כך גם העיד מנהל חדר המיון בבית-החולים, ד"ר גרגורי כץ - לא ידוע לו על מקרים שבהם מטופל לא התקבל באמצעות חדר המיון. במקרים חריגים בהם המטופל במצב סוער קודם מטפלים בו ולאחר מכן מעדכנים את הרישום (ראו עדותו של ד"ר כץ, פרוטוקול דיון מיום 27.03.2012, עמוד 36 שורות 28-17).
הפסול המשמעותי במעשיו של הנאשם אינו עצם בדיקת המתלוננת בחדרו, אלא העובדה שהגעתה לא תועדה ברישומי בית-החולים ולא נפתח תיק חדש על שמה. אנשי המקצוע שהעידו בבית-המשפט אכן אמרו שכאשר מגיע מטופל חדש יש לתעד באופן מסודר את קליטתו, בייחוד כאשר ניתן טיפול תרופתי (ראו עדותו של פרופ' ברק בעמוד 22 שורות 11 עד 16, ד"ר קרדיצ'ב בעמוד 27 שורות 12-5 וד"ר דורסט בעמוד 29 שורה 20). הנאשם טען כי ערך טיוטת רישום בכתב ידו במהלך הבדיקה והטיפול, אך עקב עייפותו באותו ערב שכח לערוך רישום פורמלי. למחרת, למרות שטילפן לגליק בעניינה של המתלוננת- שכח שוב לערוך רישום (פרוטוקול דיון מיום 16.04.2012, עמוד 45 שורות 32-16). הסבריו של הנאשם להיעדר רישום אינם מספקים. גם אם נעשתה טיוטת רישום בזמן אמת, הרי לא נפתח תיק, לא נרשמה קבלתה של המתלוננת ולא תועד כמקובל כי נבדקה בבית-חולים ציבורי. למעשה, לא קיים תיעוד כלשהו לכך שהמתלוננת נכנסה לבית-חולים ציבורי, נבדקה ואף טופלה, ובכך "הועלמה" מרישומי בית-החולים. הנאשם טען שרשם טיוטה, אך הוא שמר אותה ברשותו ולא פתח תיק או תיעד את הדברים במחשבי בית-החולים כפי שנדרש. לעניין זה יודגש כי הרישום נעשה לצורכי מעקב רפואי וטיפול עתידי ולא נועד להיות מונח בתיקו האישי של רופא. החוק מציין באופן מפורש כי תרשומת אישית של המטפל לא מהווה רשומה רפואית.
יצויין כי היתה לנאשם הזדמנות נוספת לתעד את העניין למחרת האירוע, לאחר שידע שההורים נעצרו וניסה לשוחח עם גליק. כמו-כן הנאשם יכול היה לתעד את הדברים בימים שלאחר האירוע ועד ליציאתו מהארץ.
63. (ג) טיפול מרפאתי כפוי בניגוד לרצונה: הנאשם העיד כי המתלוננת היתה באי שקט אך לא במצב פסיכוטי, ולכן הוא נתן לה טיפול התואם את מצבה- ווליום וזיפרקסה (פרוטוקול דיון מיום 16.04.2012, עמוד 45 שורות 7-3). עדים נוספים מטעם ההגנה אף הם העידו שמדובר בטיפול מקובל במצב בו היתה המתלוננת (ראו פרוטוקול דיון מיום 27.03.2012: עדותו של פרופ' ברק בעמוד 18 שורות 11-7, וד"ר דורסט בעמוד 30 שורות 9-7). התביעה לא חלקה על כך. יחד-עם-זאת, אין מחלוקת כי הטיפול גרם למתלוננת לטשטוש שנמשך גם בעת עלייתה למטוס. הנאשם טען כי לא היתה לו מטרה לטשטש את המתלוננת ומדובר בתופעת לוואי של הטיפול שניתן. עוד טוען הנאשם כי לוּ היה מעוניין בהרדמתה של המתלוננת, היו בהישג ידו בבית-החולים כלים יעילים יותר לעשות זאת (פרוטוקול דיון מיום 16.04.2012, עמוד 45 שורות 11-9).
הנאשם הודה שהטיפול ניתן בניגוד לרצונה של המתלוננת והביע חרטה על שלא ייחס מספיק משקל לעניין ההסכמה והרצון. יחד-עם-זאת, הנאשם טען כי המתלוננת לא הביעה התנגדות פיזית לטיפול ולמעשה, והסביר שלא ניתן לתת את הטיפול כאשר קיימת התנגדות פיזית, ללא סיוע של אנשי צוות (פרוטוקול דיון מיום 16.04.2012, עמוד 47 שורות 14-4, עמוד 48 שורות 28-25). ד"ר דורסט הסבירה זאת: מדובר בטיפול שאורכו דקה וחצי כשבמהלכו היד של המטופל צריכה להישאר ישרה (פרוטוקול דיון מיום 27.03.2012 עמוד 30 שורות 19-9). בעניין זה פרופ' ברק טען כי סוגיית הסכמה בקרב מטופלים בעלי פיגור שכלי היא מורכבת ביותר בגלל הקושי לתקשר עימם (פרוטוקול דיון מיום 27.03.2012 עמוד 20 שורות 1-15). ד"ר קרדיצ'ב העיד כי אם מטופל מסכים לטיפול בצורה פאסיבית יש לתת לו את הטיפול (פרוטוקול דיון מיום 27.03.2012 עמוד 27 שורות 24 עד 25).
64. (ד) ליווי המתלוננת לנתב"ג: הנאשם טען כי ליווה את המתלוננת לצורך מעקב אחר הסימנים הפיזיולוגיים בשעות שלאחר מתן הטיפול (פרוטוקול דיון מיום 16.04.2012, עמוד 46). פרופ' ברק וד"ר דורסט אמרו כי מדובר במעשה ראוי שמעיד על מסירות רבה לחולים (פרוטוקול דיון מיום 27.03.2012 פרופ' ברק בעמוד 20 שורות 23-16, ד"ר דורסט בעמוד 32 שורות 21-10). פרופ' ברק העיד כי בעקבות הטיפול עלולה להיווצר הפסקת נשימה (פרוטוקול דיון מיום 27.03.2012, עמוד 19 שורות 27-12), אך ד"ר דורסט העידה כי מדובר בתופעות לוואי נדירות (פרוטוקול דיון מיום 27.03.2012 עמודים 33-32).
אף אם אצא מנקודת הנחה שמדובר בתופעות לוואי שכיחות, הנאשם לא אמור ללוות את המתלוננת לנתב"ג. להיפך: היה על הנאשם להורות על הישארותה של המתלוננת בתחום בית-החולים מספר שעות לצורך השגחה, כפי שמקובל בפרקטיקה הרפואית. הדברים תמוהים בייחוד לאור טענתו לפיה הוראתו הראשונית היתה להשיב את המתלוננת למחרת לבית-החולים על-מנת להשלים את הטיפול. לא ברור כיצד הנאשם, שהורה על המשך טיפול, לא התעקש עליו כאשר ההורים דיברו לפתע על רצונם לצאת מן הארץ במהירות. אילו ביקש הנאשם להשגיח על המתלוננת בעקבות התרופות שקיבלה, ברור שהדרך לכך אינה להסכים להטסתה לחו"ל - שאז תהיה במטוס ללא פיקוח רפואי, בשעות שעדין יש צורך בפיקוח כזה.
במקרה נדיר ביותר בו אדם זקוק לעלות לטיסה לאחר טיפול ועליו להיות בהשגחה, אין זה סביר שאדם במעמדו ותפקידו של הנאשם יבצע את הליווי בזמן שישנם אנשי צוות רבים שיכולים לבצע את המשימה. מכל מקום, במקרה שלפניי לא הוצג בפני הנאשם הסבר לדחיפות היציאה מהארץ ולכן היה על הנאשם להשאירה בבית-החולים להשגחה במשך מספר שעות ולוודא את המשך הטיפול למחרת, כמתוכנן. יתרה-מכך: לאור דברי ההורים לפני הבדיקה, ומאחר שההורים ציפו שבתם תאושפז, ברור שהטיסה לא היתה מתוכננת מראש, והיה על הנאשם לחשוד שדבר מה אינו כשורה.
65. (ה) התעלמות מאיתותי אזהרה: במהלך שיחותיו עם ההורים, בדיקת המתלוננת ותוצאות הטיפול בה התעוררו מספר אינדיקציות לכך שמשהו לא תקין, והנאשם צריך היה להיות ער לנורות האזהרה הללו: הנאשם ידע משיחה עם האם שהמתלוננת שוהה בבית מכרים ומתנגדת לשוב להוריה (פרוטוקול דיון מיום 16.04.2012, עמוד 43 שורות 21-20), משיחה עם האב עלה שההורים מבקשים ממנו שיסייע להם להשיב את המתלוננת לגור עימם (פרוטוקול דיון מיום 16.04.2012, עמוד 44 שורות 11-10). הנאשם אף היה עד להתנגדותה של המתלוננת לגור עם הוריה כשבמהלך הבדיקה היא צעקה שרוצה את ארץ ישראל (פרוטוקול דיון מיום 16.04.2012, עמוד 46 שורה 6), בנוסף לדברים הללו ההורים החליטו באופן פתאומי על יציאה מהארץ בעת שהמתלוננת מטושטשת. הנאשם אף ליווה את המתלוננת בנתב"ג כשהיא מטושטשת (כך על-פי כתב האישום).
יש לזכור כי אמנם מדובר בבחורה צעירה אך היא אינה קטינה. בנוסף, רמת הפיגור השכלי פחותה מזו שהנאשם ייחס לה, לטענתו (פרוטוקול דיון מיום 16.04.2012, עמוד 51 שורות 19-17).
בסיטואציה המתוארת לפיה הנאשם היה מודע לכך שההורים מעוניינים לקבל ממנו סיוע על-מנת להשיב את המתלוננת אליהם בניגוד לרצונה, מצופה מהנאשם כפסיכיאטר ובייחוד כשמדובר בפסיכיאטר בכיר בעל ניסיון, להבין בזמן אמת שההתנהלות לא תקינה. מצופה היה מהנאשם שכל הסימנים היו לפניו, לסרב לשתף פעולה עם ההורים. לכל הפחות היה עליו להשהות את הטיפול והיציאה לנתב"ג לאחר מכן ולברר היטב מהי כוונת ההורים (ראו עדותה של ד"ר דורסט שאמרה שבסיטואציות כאלה לפעמים לא ניתן לברר עם החולה, אך כמה שניתן לברר יש לברר עם המטופל ועם ההורים- פרוטוקול דיון מיום 27.03.2012, עמוד 35 שורות 16-14).
כמו-כן, העובדה שהושיב את המתלוננת על כסא גלגלים בנתב"ג ושיתף פעולה עם רצונם של ההורים להטיסה לחו"ל בעוד היא מטושטשת אינה התנהגות סבירה של רופא פסיכיאטר, בלשון המעטה.
הנאשם עצמו אמר כי בדיעבד הוא מבין שהיתה אמורה להידלק נורת אזהרה אך בזמן אמת לא הבין שהוא עושה מעשה פסול (פרוטוקול דיון מיום 16.04.2012, עמוד 54 שורות 12-11).
66. לסיכום, העבירות בהן הודה הנאשם אינן מהעבירות החמורות שבספר החוקים, יחד-עם-זאת הנסיבות בהן בוצעו, כפי שתואר לעיל, חמורות ביותר. לגבי כל אחת מהנסיבות ניתן לטעון שמדובר בטעות, אך צירוף הנסיבות יחד מצייר תמונה של התנהלות חריגה ובלתי-סבירה מצד הנאשם.

חומרת המעשים נובעת גם מהנזק שנגרם ויכול היה להיגרם למתלוננת. לעניין זה לא נטען על-ידי התביעה כי נגרם למתלוננת נזק מעבר לטשטוש ולבדיקות שנאלצה לעבור במהלך האישפוז, לאחר שהורדה מהמטוס. יחד-עם-זאת, הנזק שהיה נגרם אלו התכנית של ההורים להוציאה מהארץ היתה יוצאת לפועל הוא עצום. לולא פניית המכרים למשטרה - התוצאה היתה יכולה להיות חמורה ביותר.
מעבר לכך, יש לזכור כי מעשיו של הנאשם לא פגעו רק במתלוננת עצמה אלא גם במערכת הבריאות הציבורית. כפסיכיאטר מצופה ממנו לנהוג על-פי החוק והפרקטיקה המקובלת. כרופא בכיר עליו לשמש דוגמה ומופת לשאר הפסיכיאטרים ובעיקר לרופאים הצעירים. מעשיו כפסיכיאטר בכיר מערערים את אמון הציבור במערכת ופוגעים בתדמית הרופאים הפסיכיאטריים. בנוסף, ביצוע המעשים בין כותלי בית-החולים, הביא להכתמת שמו של בית-החולים בפרט ושמה של מערכת הבריאות הציבורית בכלל.
הכרעה
67. מיצוי ההליך הפלילי הוא ערך מרכזי וחשוב ובבסיסו שיקולי גמול, הרתעה ושוויון בפני החוק. הרשעה בפלילים מבטאת את הוקעת המעשים על-ידי החברה והסתייגותה מהנורמות הפסולות לפיהן פעל הנאשם:
"ההרשעה הפלילית של נאשם שאשמתו הוכחה ותוצאותיה, הן מרכיב חיוני בהליך הפלילי; הן נועדו למצות את תכליותיו המגוונות: להעביר מסר של הרתעת היחיד והרבים, ולשוות למעשה העבירה תווית של מעשה פסול בעיני החברה, שגמול עונשי בצידו. חברה המבקשת להפעיל את ההליך הפלילי בדרך אפקטיבית,שוויונית והוגנת, תתקשה להשלים עם גישה שיפוטית הפוטרת נאשמים, חדשות לבקרים, מהרשעה פלילית, אף שאחריותם הפלילית הוכחה. שהרי ההרשעה היא הביטוי השיפוטי לאחריות הפלילית שהוכחה, ובלעדיה נותרת קביעת האחריות הפלילית חסרה את החוליה האחרונה, המוסיפה לה את המשמעות המשפטית הנורמטיבית הנדרשת" (ע"פ 5102/03 מדינת ישראל נ' דני קליין, פורסם באתר האינטרנט נבו(04.09.2007)).
לאור האמור יש לוודא כי סטיה מדרך המלך - מיצוי ההליך הפלילי, תיעשה רק במקרים בהם ייגרם עיוות כתוצאה מהרשעת הנאשם.
68. במקרה שלפניי, להרשעת הנאשם תהיינה השלכות חמורות, שכן הדבר יהווה שיקול בהחלטת הגורמים המוסמכים על המשך עיסוקו במקצוע. יחד-עם-זאת, הימנעות מהרשעה שמורה למקרים בהם הנזק שבהרשעה קיצוני ביחס לחומרת הנסיבות והפגיעה שנגרמה והיתה עלולה להיגרם. לא כך במקרה זה. חומרת המעשים שביצע הנאשם ותוארו לעיל לא מאפשרת להימנע מהרשעה, למרות ההשלכות שיהיו לכך על עתידו.
ראשית, נסיבות ביצוע העבירות הן חמורות: קבלת המתלוננת שלא בפרוצדורה הרגילה תוך עקיפת חדר המיון, אי-רישום או תיעוד קליטתה בבית-החולים, הבדיקה והטיפול בה, מתן טיפול בניגוד לרצונה ובאופן שהביא לטשטושה, ליווי המתלוננת לנתב"ג והושבתה על כסא גלגלים תוך שהיא מטושטשת והכול - תוך התעלמות מהסימנים המעידים על כך שיתכן שמדובר במעשה פלילי. בנוסף נגרמה למתלוננת פגיעה בטווח הקצר, ותוצאות מעשיו של הנאשם עלולות היו להיות בלתי-הפיכות כשלולא תושיית המכרים שדיווחו למשטרה המתלוננת היתה מוצאת עצמה בחוץ לארץ, בניגוד לרצונה באותה עת.
69. בנוסף, הנאשם ביצע את העבירות במסגרת תפקידו כפסיכיאטר בכיר, בבית-חולים ציבורי. ישנו קשר ישיר בין תפקידו ומעמדו לעבירות שביצע ולכן מעשיו גורמים לכירסום באמון הציבור ברופאים פסיכיאטרים ובמערכת הבריאות הציבורית.
70. לאור האמור אני מרשיע את הנאשם בעבירות של טיפול מרפאתי כפוי בניגוד לחוק, על-פי סעיף 44(ד) ביחד עם סעיף 11 לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991, וכן עבירה של הפרת חובת ניהול רשומה רפואית, על-פי סעיף 17 ביחד עם סעיף 28(ב) לחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996. חוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991, וכן עבירה של הפרת חובת ניהול רשומה רפואית, על-פי סעיף 17 ביחד עם סעיף 28(ב) לחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996.
71. אשר לענישה, איני מוצא מקום להחמיר עם הנאשם מהטעמים הבאים: ראשית, עצם ההרשעה מהווה עונש קשה עבור הנאשם, שכן להרשעתו תהיינה השלכות חמורות על המשך עתידו המקצועי כרופא פסיכיאטר בכיר והמשך שירותו בבית-חולים ציבורי. שנית, הנאשם הורשע בעבירה של טיפול מרפאתי כפוי בניגוד לחוק שהעונש בגינה הוא שנת מאסר, וכן בעבירה של היעדר רישום רפואי שהעונש בגינה הוא קנס בלבד. לפיכך הטלת עונש מאסר בפועל ולוּ בעבודות שרות כעתירת התביעה, בגין עבירות שהמחוקק קצב להן עונשים קלים יחסית, תהווה עונש חמור מדי ובלתי-מידתי בהתייחס להשלכות של עצם הרשעתו כמפורט לעיל.
יצויין כי במסגרת הסדר טיעון, בית-המשפט גזר על ההורים שישה חודשים של מאסר שירוצו בעבודות שירות. בעניינה של גליק ההליך המשפטי טרם הסתיים, בית-המשפט קבע כי היא ביצעה עבירה של סיוע לטיפול מרפאתי כפוי בניגוד לחוק ושרות המבחן המליץ להרשיעה. גם בהתייחס לעונשים אלה, נראה כי אין לגזור על הנאשם עונש של מאסר.
72. לאור האמור, ולאחר קבלת חוות-הדעת של שרות המבחן, אני מוציא צו שעל-פיו הנאשם יבצע צו של"צ בהיקף של 250 שעות במסגרת עמותת "עזר מציון" בייעוץ פסיכיאטרי והעברת הרצאות בתחום הפסיכיאטרי. הצו יבוצע בפיקוח של שרות המבחן.
73. העתק גזר הדין יועבר לשרות המבחן למבוגרים, ירושלים.
74. זכות ערעור תוך 45 ימים."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

חוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991