botox
הספריה המשפטית
ניהול ההליך הפלילי - דין ומהות

הפרקים שבספר:

אין דנים פעמיים בשל מעשה אחד (סעיף 5 לחוק)

סעיף 5 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 קובע כדלקמן:

"5. אין דנים פעמיים בשל מעשה אחד
אין דנים אדם על מעשה שזוכה או הורשע קודם לכן בשל עבירה שבו; אולם אם גרם המעשה למותו של אדם, דנים אותו על-כך אף אם הורשע קודם לכן בשל עבירה אחרת שבאותו מעשה; "הרשעה", לעניין סעיף זה - לרבות העמדה למבחן ללא הרשעה תחילה."

כלל יסוד בהליך הפלילי הפנים-מדינתי בישראל הוא כי אין דנים אדם פעמיים בשל מעשה אחד.

גרעין הרעיון האוסר על העמדה לדין של אדם לאחר שנשפט כבר בגין אותו מעשה נעוץ בחובתה המוסרית של החברה להגן על נאשם אשר כבר נשפט בהליך פלילי, ולא לשוב ולהטרידו בהליך נוסף בגין אותו מעשה שבגינו כבר נשפט.

בישראל, תחום ההתפרשות של עיקרון זה איננו נקי מספקות והוא נתון לפרשנות.

במובנו הצר, הוא חל על מצב שבו אדם נשפט בעבר על אותו מעשה וניתן פסק-דין בעניינו, בין לזיכוי ובין להרשעה.

במובנו הרחב, הוא עשוי לחול גם במקום שנאשם הועמד בסיכון לניהול משפט ולמתן פסק-דין בעניינו, אף שבפועל הסיכון לא התממש, בין מאחר שהוא לא הועמד לדין, או שעניינו לא בשל לכדי מתן פסק-דין.

סעיף 5 לחוק סדר הדין הפלילי מדבר במובנו הצר של העיקרון "כבר נשפטתי", ומתנה את החלתו של העיקרון המונע הליך פלילי נוסף בקיומו של פסק-דין מרשיע או מזכה ביחס לנאשם {ע"פ 72/60 היועץ המשפטי לממשלה נ' סלמאן ג'ועיה, פ"ד יד 1093, 1096 (1960); ע"פ 250/77 מדינת ישראל נ' יגאל קרשינסקי, פ"ד לב(1), 94 (1977); ע"פ 84/88 מדינת ישראל נ' יעקב אברג'יל, פ"ד מד(2), 133, 140 (1990); ע"פ 244/73 אורי רבר נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(1), 798, 808 (1974); ע"פ 176/74 ישראל יהודה נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(1), 550, 554 (1974); ע"פ 159/66 שלמה טובול נ' מדינת ישראל, פ"ד כ(2), 673, 676 (1966)}.

ההגנה הנ"ל המכונה "כבר נשפטתי" כוללת בחובה שתי טענות: האחת, "כבר הורשעתי" והאחרת, "כבר זכיתי", והיא נסמכת על עיקרון "מעשה בית-דין", שכן היא מתנה את החלתה בקיומו של פסק-דין מרשיע או מזכה, כאשר הפסיקה הרחיבה את ההגנה הנ"ל גם במקום בו נאשם הועמד בסיכון לניהול משפט ולמתן פסק-דין בעניינו, אף שבפועל הסיכון לא התממש, בין מאחר שהוא לא הועמד לדין או שעניינו לא בשל לכדי מתן פסק-דין {ע"פ 8010/07 חזיזה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009); ע"פ 5336/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012); ע"א (ת"א) 40443-12-11 עו"ד שמואל סעדיה נ' עזבון המנוח אדיר כרמי ז"ל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.

יחד-עם-זאת, פסיקת בתי-המשפט בישראל הכירה בעיקרון "הסיכון הכפול", הרחב יותר מהעקרון של "כבר נשפטתי" כמובנו בסעיף 5 לחוק סדר הדין הפלילי.

בעוד טענת "כבר נשפטתי" נסמכת על עיקרון "מעשה בית-דין", טענת הסיכון הכפול נשענת על סכנת הרשעה לה נחשף הנאשם בהליך הקודם, ורואה בסכנה זו מניעה מספקת שלא לפתוח בהליך פלילי נוסף נגדו {ע"פ 244/73 אורי רבר נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(1), 798, 801 (1974); דנ"פ 532/93 מנינג נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מז(4), 25, 31 (1993)}.

כיום, מקובלת הגישה לפיה טענת הסיכון הכפול תעמוד לנאשם מקום שבו הועמד לדין בהליך הראשון על-פי כתב אישום "כשר", ובפני בית-משפט מוסמך, שכן רק אז היה נתון בסכנת הרשעה. אין הכרח לצורך העלאת טענת סיכון כפול כי ניתן פסק-דין בהליך הקודם, ובלבד שהעניין היה תלוי ועומד כדין בפני בית-משפט מוסמך {בג"צ 4162/93 פדרמן נ' היועמ"ש, פ"ד מז(5), 309, 325 (1993)}.

דוקטרינת הסיכון הכפול היא אחת מהמאפיינים החשובים של ההגנה על זכויות היסוד של נאשם במשפט הפלילי. הרציונל לכלל זה טמון באיסור לחשוף נאשם יותר מפעם אחת למבוכה ובושת פנים, למאבק ולהוצאות הכרוכים בהתדיינות נוספות, ולחיים בצל דאגה, אי-ודאות, ואי-ביטחון. תכלית דוקטרינה זו לקדם את האינטרס הציבורי בקיום משפט צדק {ע"פ 8010/07 חזיזה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (13.05.2009); פלר יסודות בדיני עונשין, כרך א' (1984), 619-20}.

הרעיון העומד בבסיס דוקטרינת הסיכון הכפול הוא כחשיפה מתמשכת לאדם להרשעה בדין בגין אותו מעשה, גוררת אותו למצב של חוסר ביטחון וחרדה, באשר לעתידו {מ"ח 4434/04 חסנה שוויקי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

בנוסף, לא ראוי להטיל על נאשם כפל עונשים בשל אותו מעשה {ע"פ 2910/94 ארנסט יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 221 (1996); ע"פ 132/57 בנימין נכט נ' היועץ המשפטי, פ"ד יא 1544 (1957)}.

רעיון דומה ניצב בבסיסו של הכלל של "מעשה בית-דין" במשפט האזרחי. על רקע זה נפסק כי הרשעתו של אדם תוך העמדתו בסיכון כפול יוצרת פגם חמור עד שלעיתים יהיה זה נכון לראות את פסק-הדין המרשיע כבטל מעיקרו {רע"א 3339/00 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' דהן שמעון, פ"ד נז(1), 503 (2002)}.

נדגיש כי כלל חשוב כאמור תופש, על דרך העיקרון, בתוככי משפט בישראל בלבד, ואין הוא חל מקום שמעשה השיפוט הראשון היה במדינה אחרת. המניעה לחזור ולהעמיד לדין את מי שכבר נתן את הדין על מעשהו איננה מניעה אוניברסלית ומוחלטת, אלא מניעה פנימית ויחסית, שעצם קיומה, תוכנה והיקפה נקבעים בכל דין כשיטתו {ע"פ 2998/91 רוברט מנינג ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מז(1), 573 (1993); ע"פ 84/88 מדינת ישראל נ' אברג'יל, פ"ד מד(2), 133 (1990)}.

בישראל, מקובל העיקרון כי תחולת דיני העונשין של ישראל איננה מסוייגת על-ידי מעשה בית-דין זר, אלא-אם-כן נקבע אחרת בחוק {ע"פ 8010/07 חזיזה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.05.2009)}.

הטעם העומד מאחורי כלל זה נעוץ בריבונותה של ישראל להחיל בשטחה את הנורמות הפליליות שבחוקיה ביחס למעשה המהווה עבירה על-פיהם, ואין היא נכונה, ככלל, להגביל את כוחה לשפוט נאשם על עבירה כזו, רק מן הטעם שמדינה זרה כבר שפטה את הנאשם בגין אותו מעשה בתחומה היא, ועל-פי חוקיה היא.

בדין הפלילי בישראל הוכר, בנסיבות מסויימות, פסק-דין זר בפלילים שניתן כנגד אדם הנמצא בישראל במסגרת הוראות חוק מפורשות. כך למשל, סעיף 10 לחוק העונשין קובע כי אדם הנמצא בישראל, אשר הורשע בחוץ לארץ בפסק-דין חלוט על עבירה שחלים עליה דיני העונשין של ישראל, ולא נשא שם את העונש כולו, רשאי היועץ המשפטי לממשלה, במקום להעמידו לדין, לבקש מבית-המשפט שיורה כי העונש שהוטל עליו בחוץ לארץ, או אותו חלק ממנו שטרם בוצע שם, יבוצע בישראל, כאילו הוטל בישראל בפסק חלוט, ובלבד שהעונש הכולל לא יהיה חמור מהעונש המירבי שניתן להטיל בגין אותה עבירה על-פי דיני העונשין של ישראל.

כך גם בסעיף 38(ה) לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), התשל"ג-1973 נקבע כי לא יוגש כתב אישום בגין "עבירת חוץ" כמשמעותה באותו חוק כנגד אדם על מעשה שהורשע או זוכה בגינו מחוץ לישראל.

בישראל נדרשות, איפוא, הוראות חוק מיוחדות כדי שניתן יהיה לתת נפקות לטענת הגנה שמעלה נאשם בדבר שפיטתו הקודמת בידי מדינה זרה.
הטעם ביסוד גישת המשפט בישראל, הנמנע מהחלה גורפת של עקרון הסיכון הכפול במישור הבינמדינתי נעוץ באינטרס המדינה להחיל בשטחה את נורמות המשפט הפלילי על-פי דיניה, ולא לראות עצמה קשורה ומחוייבת בנורמות ובהליכים פליליים המתקיימים במדינה אחרת ביחס למעשים המהווים עבירה על חוקיה היא.

כיבוד עקרון הסיכון הכפול במישור המדינתי כפוף, איפוא, להסדר חקיקתי מפורש בהוראות החוק הפנימי בישראל. זהו מאפיין של זכותה הריבונית של מדינה עצמאית להגן על הסדר הציבורי בשטחה באמצעות חוקיה, ולאכוף את הנורמות בתחומה על-פי תפיסתה ומושגיה.

בארצות הברית שולטת תפיסה דומה, המכונה בספרות המשפטית "דוקטרינת הריבונות הכפולה". יסודה של דוקטרינה זו בהנחה כי זכותה של כל מדינה, מכוח ריבונותה, לאכוף בתחומה את הנורמה הפלילית הנהוגה בה, בלא ששפיטתו הקודמת של הנאשם בידי מדינה אחרת תהווה מחסום לכך.

דוקטרינת "הריבונות הכפולה" בארצות הברית בנויה על המשקל המכריע הניתן לריבונות המדינה לאכוף את חוקיה הפליליים בשטחה, והיא גוברת על העיקרון הפוסל סיכון כפול במשפט הפלילי הפנימי.

במתח הקיים בין עיקרון הריבונות המדינתית, לבין דוקטרינת הסיכון הכפול שנועדה להגן על נאשם מפני הליך פלילי כפול, ניתנה הבכורה לעיקרון הריבונות, על-אף שבמשפטה הפנימי של ארצות הברית ניתנה להגנה מפני סיכון כפול מעמד חוקתי.

גם בארצות הברית, וחרף ההכרה החוקתית הפנימית בדוקטרינת הסיכון הכפול, עקרון הריבונות הכפולה הוא בעל תחולה כללית בהקשר הבינלאומי, בכפוף להוראות מיוחדות נוגדות בדין הפנימי ובאמנות הבינלאומיות.

בהלכת נכט {ע"פ 132/57 נכט נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יא 1544 (1957) (להלן: "הלכת נכט")} נקבע כי המעשים ייחשבו זהים, אם כל רכיביו של האחד כלולים במשנהו.

כאשר בעבירה הראשונה קיימים יסודות א' + ב', ובשניה יסודות א' + ג', זאת איננה זהות המעשים.

המדובר ב"אקטוס ראוס" כולו, ולא ברכיב ההתנהגות שבו בלבד, כלומר, מדובר בכל רכיבי העבירה למעט אלה הנמנים על היסוד הנפשי שבה {ראה גם י' קדמי על סדר הדין בפלילים, חלק שני (מהדורה מעודכנת 2009), 1305}.

נשאלת השאלה, האם נהיגה ללא רישיון בתוקף ונהיגה בפסילה מקיימות התנאי של "זהות המעשים"?

לא. ב- ע"פ (ת"א) 1844/81 {קהלני נ' מדינת ישראל, פ"מ תש"מ(ב), 441 (1982) (להלן: "הלכת קהלני")} קבע בית-המשפט כי שתי העבירות - נהיגה ללא רישיון ונהיגה בשעת פסילה מונים רכיב אחד "זהה" והוא רכיב "הנהיגה" ברם, לצידו של רכיב זה מונה כל עבירה רכיב "זר": הראשונה, "ללא רישיון" והשניה, "בזמן פסילה".

לפיכך, אין זהות בין העבירות, שהרי א' {הנהיגה} + ב' {ללא רישיון} לא שווה ל- א' {הנהיגה} + ג' {בזמן פסילה}.
לאחר הלכת נכט והלכת קהלני תוקן בשנת 2004 {תיקון 39} החלק הכללי של חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") ונקבע בסעיף 18 לחוק העונשין, כי היסוד העובדתי של העבירה כולל גם כל נסיבה, כלומר, בעבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה, הנסיבה היא "העדר רישיון נהיגה", בעבירה של נהיגה בזמן הפסילה הנסיבה היא "פסילת רישיון הנהיגה", ובעבירה של נהיגה ללא ביטוח הנסיבה היא "העדר ביטוח" {ראה גם ת"פ (ת"א) 4880/07 מדינת ישראל נ' אבו ענזה, פורסם באתר האינטרנט נבו (30.04.2008); ת"פ (ת"א) 850/06 מדינת ישראל נ' הרש, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.07.2006); פ"ל (ת"א) 1674/07 מדינת ישראל נ' שובל, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.01.2009); פ"ל (נצ') 153/07 מדינת ישראל נ' גאזי דלאשה, תק-של 2010(2), 122951 (2010)}.

ב- פ"ל (יר') 8374-01-11 {מדינת ישראל נ' דניאל בן-לולו, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)} קבע בית-המשפט כי משהואשם הנאשם בעבירות שונות ומשמדובר במעשה הכולל נסיבות שונות, דין הטענה "כבר הורשעתי" להידחות.

ברבים מן החיקוקים העוסקים בדין משמעתי נקבעו הוראות מפורשות המבהירות כי דין משמעתי אינו מהווה מחסום בפני העמדה לדין פלילי. כך, למשל, בסעיף 80 לחוק לשכת עורכי-הדין, התשכ"א-1961 נקבע שדיון משמעתי אינו יכול לבטל דיון בפלילים בשל אותו מעשה או מחדל. וכך, בסעיף 171(ב) לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955, נאמר כי אין רואים פסק-דין משמעתי כמעשה בית-דין לגבי בית-דין צבאי או כל בית-משפט אחר {אם כי בעניינם של חיילים שנדונו בהליך משמעתי נקבע גם שלא ניתן יהיה להביאם לדין לפני בית-משפט אחר אלא בהסכמת פרקליט המדינה}. וכך, בסעיף 11 לחוק המשטרה, התשס"ו-2006, נקבע שאחריותו של שוטר בשל עבירת משמעת אינה גורעת מאחריותו הפלילית בשל אותו מעשה. הדין לגבי סוהרים אינו שונה. בסעיף 109 לפקודת בתי הסוהר (נוסח חדש), תשל"ב-1971, נקבע כי אחריותו של סוהר בשל עבירת משמעת אינה גורעת מאחריותו הפלילית בשל אותו מעשה {ת"פ (כ"ס) 2618-10-11 מדינת ישראל נ' יוסי מוסלי, פורסם באתר האינטרנט נבו (22.12.2011)}.

הכלל הוא שאין בענישה אזרחית, דוגמת פסילת רשות הרישוי, כדי לבסס טענת "כבר הורשעתי" או "סיכון כפול" {תת"ע (אשד') 3159-09 אלי בוזגלו נ' מדינת ישראל - תעבורה לכיש, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

ב- תת"ע (ת"א) 20114-08 {מדינת ישראל - ענף תנועה ת"א נ' כפיר מערבי, פורסם באתר האינטרנט נבו (31.03.2011)} קבע בית-המשפט כי עת שילם הנאשם את הודעת הקנס, לא עמדה בפניו האפשרות כי התשלום יביא גם להרשעתו בגין עבירה של אי-ציות להוראת שוטר.

מדובר בשתי התנהגויות שונות אשר אינן חופפות ברכיביהן ההתנהגותיים, ולכן אין מדובר בעבירות הנבלעות זו בזו אלא בעבירות נפרדות ועצמאיות.

בנסיבות אלה, בית-המשפט קבע כי לא חלה לנאשם הגנה של "סיכון כפול".

כידוע, אירוע מסויים יכול להצמיח מספר אישומים והתנאי לתכולתה של הגנה "סיכון כפול", שהנאשם לא יעמוד בסכנת הרשעה ביחס לאותו מעשה פעם נוספת.

ב- תת"ע (חי') 9294-07-10 {מדינת ישראל נ' מאגדיק אלכסנדר, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.01.2011)} עסקינן בנאשם אשר נתבקש לעצור על-ידי השוטר בגין עבירה של נהיגה במהירות מופרזת {ייקרא להלן: "כתב האישום הראשון"}. בגין כתב אישום זה הנאשם עמד לדין והורשע על-פי הודאתו.

באותו מעמד, רשם השוטר לנאשם דו"ח נוסף על אי-ציות להוראות שוטר. עיון בנסיבות מלמד, כי השוטר הורה לנאשם לעצור בגין עבירת המהירות הנ"ל, אך משלא ציית הנאשם לכך, נרשם לו כאמור דו"ח זה {ייקרא להלן: "כתב האישום השני"}.

הנה-כי-כן, אין זהות עובדתית בין המעשה שהורשע הנאשם בכתב האישום הראשון, לבין המעשה המיוחס לו בכתב האישום השני.

בית-המשפט קבע כי אין זהות כאמור בין שני המעשים וממילא אין סכנת הרשעה לגבי אותו מעשה.

טענת "סיכון כפול" ניתן להעלות רק במקרים בהם אדם עומד בסיכון של הרשעה באם הדיון בעניינו היה מסתיים, ואין היא עומדת במקרים בהם כבר קיים פסק-דין אשר קובע את תוצאות העמידה באותו הסיכון.

ב- ת"ד (חי') 30938-07 {מדינת ישראל נ' עמי צבי שולמן, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.10.2009)} מאחר ובתאריך 29.05.07 הורשע הנאשם במסגרת הסדר טיעון ובית-המשפט גזר עליו את עונשו בגין אישומים אשר אינם כללו את האישום במסגרת כתב האישום הנוכחי, דין טענת ה"סיכון הכפול" להידחות.