botox
הספריה המשפטית
ניהול ההליך הפלילי - דין ומהות

הפרקים שבספר:

טענות פסלות (סעיפים 146 עד 148 לחוק)

1. מבוא

סעיפים 146 עד 148 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982, קובעים, כדלקמן:

"146. מועד לטענת פסלות (132א) (תיקונים: התשנ"ב, התשס"ד)
(א) לאחר תחילת המשפט, ובערעור - בתחילת שמיעת הערעור ולפני כל טענה אחרת, רשאי בעל דין לטעון טענת פסלות נגד שופט פלוני לפי סעיף 77א לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984 (בחוק זה - חוק בתי-המשפט); הוחלף שופט כאמור בסעיף 233, רשאי בעל דין לעורר טענת פסלות נגד השופט האחר בתחילת הישיבה הראשונה שלאחר החילופין.
(ב) (בוטל).
(ג) לא היה באפשרותו של בעל דין לטעון טענת פסלות בשלב האמור בסעיף-קטן (א), רשאי הוא לטענה בשלב שלאחר מכן ובלבד שיעשה זאת מיד לאחר שנודעה לו עילת הפסלות.


147. ערעור על החלטה בטענת פסלות (תיקונים: התשנ"ב, התשס"ד)
(א) בעל דין שבדעתו לערער על החלטת שופט לפי סעיף 77א לחוק בתי-המשפט יודיע על-כך לבית-המשפט, ומשהודיע יופסק המשפט ולא יימשך עד להחלטה בערעור, זולת אם החליט השופט, ובמותב - אב-בית-הדין, מנימוקים שיירשמו, שיש להמשיך במשפט.
(ב) הערעור יוגש בכתב, בפירוט נימוקיו, תוך חמישה ימים מהיום שבו הודעה לבעלי הדין החלטת השופט.
(ג) הוחלט להמשיך במשפט כאמור בסעיף-קטן (א), רשאי נשיא בית-המשפט העליון או השופט שדן בערעור, ובמותב - אב-בית-הדין, להורות על הפסקת המשפט עד להחלטה בערעור.
(ד) מי שדן בערעור יתן לבעלי הדין הזדמנות לטעון טענותיהם, ורשאי הוא לבקש מהשופט, אשר על החלטתו הוגש הערעור, להעיר את הערותיו.

148. סייג לטענת פסלות
טענת פסלות לא תישמע ולא תשמש נימוק לערעור, אלא בהתאם להוראות סעיפים 146 ו- 147."
הזכות להעלות טענת פסלות מוסדרת בסעיף 77א לחוק בתי-המשפט. מן העיון בהוראת הסעיף עולה, כי הזכות נתונה למי שהוא "בעל דין".

כך, לכאורה, נובע גם מן החיקוקים המסדירים את סדרי הדיון בטענת פסלות ובערעור על החלטת שופט בטענת פסלות {סעיפים 148-146 לחוק סדר הדין הפלילי, ותקנות 471א-471ג לתקנות סדר הדין האזרחי}.

הזכות לטעון טענת פסלות נגד שופט, על-פי ההסדר החוקי הקיים, נתונה רק לבעלי-הדין בהליך השיפוטי שבגדרו מועלית הטענה.
ברם, גם אם יש מקום להכרה מסויימת בזכות העמידה של אדם מן הציבור, להעלות טענת פסלות נגד שופט בהליך שהטוען אינו צד לו, יש להגביל הכרה זו למקרים חריגים ונדירים, שבהם נראה גלוי וברור שלבעלי הדין יש עניין שלא להעלות טענת פסלות הנסמכת על עילה מוצדקת, והעניין שיש לציבור, שהטענה תועמד לבירור, גובר בבירור על עניינם של הצדדים להליך להימנע מהעמדתה לבירור.

עניינו של הציבור בתקינות ההליכים שלפני הערכאות השיפוטיות מובטח בדרכים אחרות, ובעיקר על-ידי עקרון פומביות הדיון.

המבחן הכללי בשאלת פסלות של שופט מלישב בדין, הקבוע בסעיף 77א(א) לחוק בתי-המשפט, הינו האם קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט.

מבחן ספציפי נוסף הוא האם בין השופט לבא-כוח צד מסויים קיימת קרבה ממשית אחרת כאמור בסעיף 77א(א1)(1) לחוק בתי-המשפט.

יודגש, כי אין בהיכרות קודמת מתוקף תפקיד אותו שופט, כפרקליט, לבין בא-כוח בעל דין המבקש את פסלותו, כשלעצמה כדי לבסס עילת פסלות {ע"פ 9189/11 משה כהן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

גם אם אין מדובר בהיכרות בעלת אופי חיובי עדיין מדובר בהיכרות בעלת אופי מקצועי {ע"פ 1478/97 מדינת ישראל נ' חן, פ"ד נא(4), 673 (1997); ע"פ 542/88 זבריקו נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (1988)}.

אמנם, במקרים בהם מוכחת סלידה ממשית של השופט מעורך-דין המתבטאת ביחסי עויינות, ריב או מדון בינו לעורך-הדין המעידה על גיבוש עמדה נחרצת על-ידי השופט באשר לתוצאות ההליך, יש מקום לפסילתו של השופט מחמת חשש ממשי למשוא פנים בניהול ההליך {יגאל מרזל דיני פסלות שופט, 196 (2006)}.

ברם, גם במקרים בהם נטענת טענה כאמור, יש להצביע על ביטוי ממשי של העויינות בנסיבות העניין ואין לטעון טענות בעלמא.

אין די בתפישה הסובייקטיבית של עורך-דין כי השופט מתנכל לו אלא יש להצביע על עיגון אובייקטיבי לכך {ע"פ 8198/11 חליל חטיב נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

2. מועד העלאת טענת פסלות
טענת פסלות שופט בהליך פלילי יש להעלות בהזדמנות הראשונה בפני אותו שופט, בכתב או בעל-פה. ככל שהשופט דחה את הבקשה, ניתן לערער על-כך בזכות {ע"פ 5921/12 ‏יהודה סבג נ' מדינת ישראל‏, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.

על בעל דין להעלות טענת פסלות כאשר, ככלל, טענת הפסלות מבוססת על היכרות שלילית מוקדמת לכאורה בין בא-כוח הטוען לפסלות לבין השופט היושב בדין.

המבקש לטעון טענת פסלות כאמור, מצווה להעלות את טענתו מיד לאחר שעילת הפסלות נודעה לו, אם אין באפשרותו להעלות טענת פסלות מיד לאחר תחילת המשפט. סעיף 146(ג), סיפא, לחוק סדר הדין הפלילי מורה על-כך במפורש.

יודגש, כי מקום שבו מועלית הטענה באיחור, נדרש הטוען לעמוד במבחן "היכולת לדעת", דהיינו, עליו להוכיח כי גם בשקידה סבירה לא יכול היה לגלות ולדעת את דבר קיומה של עילת הפסלות במועד מוקדם יותר {בג"צ 1622/00 יצחק נ' נשיא בית-המשפט העליון א' ברק, פ''ד נד(2), 54 (2000)}.

הואיל והעלאתה של טענת פסלות בשלב מתקדם של ההליך, לאחר שבעלי הדין הביאו את כל ראיותיהם או את רובן, או השמיעו את כל טענותיהם או את רובן, עלולה לפגוע בסדרי עבודתו של בית-המשפט, ובעיקר באינטרסים חיוניים של בעלי הדין.

פסילת השופט בשלב מתקדם של ההליך תחייב את פתיחתו של ההליך מחדש בפני שופט אחר, וההליך החדש, שבו יוכלו הצדדים לשוב ולכלכל את מהלכיהם בתחומי הבאת הראיות והטיעון המשפטי, על-פי לקחי ניסיונם בגלגולו הראשון של ההליך, יהיה בהכרח שונה מן ההליך המקורי.

ככלל, רשאי בית-המשפט לסלק על הסף טענת פסלות רק בשל כך שהועלתה באיחור.

טענת פסלות איננה צריכה להישמר בגדר נשק סודי, אשר אותו שומר באמתחתו מי שגורס דבר קיומה של עילה של פסלות, עד שיבוא מועד נוח להעלאתה {ע"פ 2113/91 מדינת ישראל נ' יהודה, פ"ד מה(3), 790 (1991)}.

3. טענת פסלות בשלב מעצר וזכות ערעור
הוראת סעיף 146 לחוק סדר הדין הפלילי קובעת כי המבקש להשמיע טענת פסלות, עליו להעלותה מיד לאחר תחילת המשפט. אולם בהליך הפלילי קשה לייחס למונח "תחילת המשפט" משמעות פורמאלית נוקשה הקושרת אותן לשלב ההקראה דווקא {ע"פ 7412/02 צ'רנוי נ' מדינת ישראל, פ''ד נז(1), 49 (2002)}.

מטרת הסעיף למעשה היא כי על בעל דין להעלות את הטענה בהזדמנות הראשונה. בשלב הדיוני - עם "תחילת המשפט", בשלב הערעור - "בתחילת שמיעת הערעור", במקרה של החלפת שופט - "בתחילת הישיבה הראשונה".

יובהר, כי סעיף 146 יחול גם כאשר טרם הוקרא כתב האישום, במקום בו נקבע מיהו המותב שידון בתיק. אם עילת הפסלות לא היתה ידועה בשלבים אלה כאמור, היא תועלה מיד לאחר שנודעה.

בעל דין אינו יכול קודם שנקבע המותב בעניינו להכין "רשימת פסלות" במטרה להשפיע על איושו של המותב ועל-כן אין טעם להידרש לשאלות פסלות מראש {ע"פ 7412/02 צ'רנוי נ' מדינת ישראל, פ''ד נז(1), 49 (2002)}.

המונח תחילת המשפט צריך להתפרש כך, כי זוהי ההזדמנות הראשונה להעלות את טענת הפסלות. הוא מאפשר הגשת בקשה מיד בישיבה הראשונה.

יובהר, כי המונח תחילת המשפט יכול להתפרש באופן שונה לצורכי הוראות חוק שונות. לעומת-זאת, תכליתו של סעיף 146 לחוק סדר הדין הפלילי מחייבת ששלב זה יוקדם, ככל הניתן, למועד קביעת המותב שדן בתיק הפלילי.
הוראת סעיף 146 מתייחסת למשפט ואינה חלה על הליכי מעצר. הליכי השחרור והמעצר הם בעלי אופי מיוחד המחייב הסדר עצמאי וייתכן גם שערעור על פסלות בהליכים אלה לא יהיה מעשי בשל מהירות ניהולם.

ככלל, אם נדחית טענת פסלות ויוחלט בשאלה לגופה, תתמזג תקיפתה של ההחלטה בעניין הפסלות עם הערעור על החלטת המעצר או השחרור. במצב זה ההנחה היא שלא ניתן להגיש ערעור על החלטת פסלות או אי-פסלות אם הסתיים ההליך {ע"פ 7412/02 צ'רנוי נ' מדינת ישראל, פ''ד נז(1), 49 (2002); ע"א 7492/98 דר נ' לשכת עורכי-הדין בישראל (לא פורסם) (הוזכר ב- ע"פ 7412/02 צ'רנוי לעיל)}.

הפתרון האפשרי לבעל הדין הוא, העלאת הטענה לפסלות במסגרת הערעור על ההחלטה הסופית. כך למשל, מקום שכבר ניתנה בו הכרעת דין ונשמעו הטיעונים לעונש, אין צידוק להפרדה בין הליך הערעור על הפסילה לבין הליך הערעור על פסק-הדין, וכי מן הראוי הוא ששני ההליכים הללו יתמזגו. {ע"פ 4535/98 מנבר נ' בית-המשפט המחוזי בתל אביב, פורסם באתר האינטרנט נבו (1998)}.

באותו אופן, אם נתבקש השופט הדן בעניין המעצר לפסול עצמו, והוא דחה את הטענה והחליט בשאלת המעצר לגופה, תועלה שאלת הפסלות במסגרת תקיפת ההחלטה עצמה.

ההוראה, כי על החלטת שופט בעניין פסלות רשאי בעל דין לערער בפני בית-המשפט העליון, קבועה בסעיף 77א לחוק בתי-המשפט {ע"פ 7412/02 צ'רנוי נ' מדינת ישראל, פ''ד נז(1), 49 (2002)}.

הוראת סעיף 146 לחוק סדר הדין הפלילי אינה מצמצמת הוראה זו. סעיף 146 הנ"ל כפוף עניינית והיררכית לסעיף 77א לחוק בתי-המשפט, והוא מקרה מיוחד שלו. הוראת סעיף אינה כובלת הוראה כללית, ואינה יוצרת הסדר שלילי. שתיקת המחוקק אינה ביטוי להסדר שלילי.

הוראת סעיף 77א לחוק בתי-המשפט מחייבת הקניית זכות ערעור. הפרשנות שלפיה ניתן לערער על החלטת פסלות בגדרים של הליכי המעצר מתחזקת נוכח ההסדר האזרחי המקביל בהתאם להוראת סעיף 17 של חוק-יסוד: השפיטה.

אמנם, הוראה זו מקנה זכות ערעור על "פסק דין", אך היא מעצימה את חשיבות הערעור ביחס להחלטות שאינן פסק-דין, שיש בהן יסוד של סופיות או פגיעה ממשית בזכות יסוד של אדם {ע"פ 7412/02 צ'רנוי נ' מדינת ישראל, פ''ד נז(1), 49 (2002); א' ברק פרשנות במשפט, כרך ב', פרשנות החקיקה}.

גם סעיף 147 לחוק סדר הדין הפלילי, המסדיר את הערעור על החלטה בעניין טענת פסלות אינו חל על הליכי מעצר.

ככלל, זכות ערעור על פסלות בהליכי מעצר תמומש בדרך של ערר על החלטת בית-משפט כקבוע בסעיף 53 של חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), שכן הערר מאפשר להשיג על כל החלטה ב"עניין הנוגע למעצר", וברגיל יתמזגו ההחלטות השונות.

על החלטה הדו"חה בקשת פסילה יהיה ניתן לערער בכל זמן עד לקבלת החלטה סופית. החל מאותה עת מתמזגות ההחלטות השונות. בעניין זה אין הסדר קונקרטי בסעיף 77א לחוק בתי-המשפט. גם ההסדרים המצויים בחוק סדר הדין הפלילי או בתקנות סדר הדין האזרחי, אינם חלים.
ייתכנו מקרים של ערעור גם על החלטת פסילה יזומה או עצמית. כמו-כן, גם במקרים שבית-המשפט נעתר בהם לבקשת פסילה כפופים להסדר של סעיף 77א לחוק בתי-המשפט {ע"א 1239/99 לולו נ' ח'ורי, תק-על 99(2), 314 (1999)}.

4. פסילת שופט בשל איומים על חייו והצבת אבטחה
ככלל, אין די באיומים המופנים כלפי שופטים על-מנת להביא לפסילתם והעובדה כי הובא בפני השופט מידע על איומים כנגדו אינה יוצרת עילת פסלות {ע"פ 1867/01 מיארה נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(4), 865 (2001)}

איום על שופט, בין במשתמע ובין במפורש, הינו דבר חמור אשר פוגע בעקרונות היסוד של שיטת המשפט. הוא מהווה פגיעה קשה בשלטון החוק ככלל, ובפעילות מערכת בתי-המשפט בפרט.

איום על שופט על-ידי בעל דין משמעו, ניסיון ליצור מעורבות אישית של השופט בסכסוך המתברר בפניו, ולהטות משפט על-ידי פגיעה באובייקטיביות השיפוטית. למרות זאת, רק בנסיבות חריגות ביותר, יהא באיום על שופט כדי להוות עילת פסלות.

נסיבות חריגות אלו וזאת לאור הקבוע בסעיף 77(א) לחוק בתי-המשפט, לפיו יש לבסס חשש ממשי למשוא פנים. על-כן, לא ניתן לקבוע מראש כי עצם השמעת איום על שופט מקימה עילה לפסלותו.

יש לבחון את כלל נסיבות העניין בכדי להכריע אם קיים חשש ממשי למשוא פנים בהמשך הדיון בפני הערכאה הדנה בהליך {ע"פ 1867/01 מיארה נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(4), 865 (2001)}.

המבחן הכללי בשאלת פסלות של שופט מלישב בדין, הקבוע בסעיף 77א(א) לחוק סדר הדין הפלילי, הינו "אם קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט".

אמנם, היכרות מוקדמת של שופט היושב לדין עם מי מהצדדים או עם באי-כוחם, אין בה כשלעצמה כדי להקים עילת פסלות, דא עקא שבכך לא תם. יש להתחשב בשיקול-דעתו של השופט היושב לדין ובתחושותיו באשר למשקל שיש ליתן להיכרותו הקודמת, והמתמשכת במקרה דנן, עם הצדדים להליך.

יודגש, כי דין מקרה של אי-פסילה עצמית אינו כדין מקרה של פסילה עצמית {ע"א 6204/96 גל עזר נ' גולדבליט, פ"ד נ(2), 745, 748 (1996); ע"פ 9189/11 משה כהן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

עניין של מה בכך אינו יכול להקים עילת פסלות. מקום בו פוסל עצמו שופט מדיון בלא עילה, נפגעת הגינות המשפט ואמון הציבור בו, שהרי הזכות לשבת במשפט נושאת גם חובה לעשות כן.

איזון בין השיקולים המתחרים הללו יעשה במסגרת מבחן הפסלות הכללי, בבחינת קיומו של חשש ממשי למשוא פנים {ע"פ 9189/11 משה כהן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011); ע"א 4160/96 שחר נ' מושונוב, תק-על 96(2), 509 (1996)}.

עוד יודגש, כי, ככלל, איומים על שופט, גם כאשר הם מובאים על-פי כורח בטחוני לידיעתו, אינם עילה לפסילת השופט מלשבת בדין. ואמנם, נסיבות העשויות להביא לפסילת בית-המשפט בשל איומים לכאוריים המופנים נגדו הינן נדירות וחריגות, ונבחנות על-פי הנתונים הקונקרטיים ונסיבות המקרה {ע"פ 5512/07 נביל פרעני נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(3), 2289 (2007)}.

5. טענת פסלות וערעור
הליך שעניינו טענת פסלות מותב היושב לדין, תכליתה למעשה להביא לשינוי בסיסי במסגרתו של ההליך המשפטי המתנהל.

לפיכך, על בעל דין להעלות טענת פסילה מיד עם תחילתו של המשפט, או מיד עם היוודע עילת הפסלות, כדי למנוע ניצול משאבי ההליכים המשפטיים לריק, אם יימצא שטענת הפסלות מוצדקת {סעיף 146 לחוק סדר הדין הפלילי}.

על רקע התכלית הטמונה בהוראה המחייבת העלאת טענת פסלות בשלב מוקדם של המשפט, מורה סעיף 147(ב) לחוק סדר הדין הפלילי כי אף הגשתו של הליך ערעור על החלטה בטענת פסלות מותב צריכה להיות תוך זמן קצר ביותר.

על-פי הוראת סעיף 147 הנ"ל, יש להגיש את הערעור בתוך 5 ימים מיום שהומצאה לבעל הדין החלטת המותב בעניין הפסילה. די בשיהוי לבדו על-מנת לדחות ערעור אשר הוגש באיחור {ע"פ 3993/11 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011); ע"פ (חי') 2321/07 אשר ברעם נ' משה הורוביץ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

ערעור על החלטה בשאלת פסלות שופט, מביא ככלל להפסקת המשפט עד להחלטה בערעור.

לפי הוראתו המפורשת של סעיף 148 לחוק סדר הדין הפלילי, לא ניתן להשתמש בטענה של פסלות שופט כנימוק לערעור, אלא בהתאם להוראות סעיפים 146 ו- 147.

במישור האזרחי, אי-הגשת הערעור בזמן מביא "לאיבוד הזכות" להעלות את טענות הפסלות בערעור, כאשר תוצאות המשפט "אינן נושאות חן בעיניו" של הטוען {רע"א 669/00 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נד(3), 196 (2000)}.

המבקש להעלות טענה בדבר פסלות שופט, חייב לעשות כן בהזדמנות הראשונה האפשרית, היינו מיד לאחר שנודעה לו עילת הפסלות {סעיף 146 לחוק סדר הדין הפלילי}.

אילו סובר בעל דין שיחסים כאלה או אחרים עם השופט היושב לדין מחייבים פסלות עליו להעלות טענתו בעניין זה מיד בפתיחת המשפט {ע"פ 6287/09 סבג נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)}.

יובהר, כי ערעור על פסק-דינו של בית-משפט אינו המקום להעלות טענות שעניינן משוא פנים של שופט וטענות לפסלותו, ויש לעשות כן בדרך המקובלת בהתאם לסעיף 77א לחוק בתי-המשפט.

הכלל הוא כי טענת פסלות שופט בהליך פלילי יש להעלות בפני אותו שופט, בכתב או בעל-פה, בהזדמנות הראשונה מהרגע בו נודעה עילת הפסלות. ככל שהשופט שהוגשה כנגדו בקשת פסלות דחה את הבקשה, מעניק סעיף 147 לחוק סדר הדין הפלילי זכות ערעור עליה.

6. קביעת עמדה לכאורית של שופט כעילת פסלות
במסגרת ההליך השיפוטי נוצרות לא אחת נסיבות המקימות צורך בהעברת ביקורת על עורך-הדין, כאשר ביקורת זו מהווה "חלק מהותי מן היכולת לנהל את המשפט ולנווטו" {ע"פ 6287/09 סבג נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009); ע"פ 1534/92 גלבוע נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2), 637 (1992)}.

באופן דומה, אין בהתבטאויות של בית-המשפט במסגרת ניהול ההליך כדי להוות עילה לפסילתו של בית-המשפט, אלא במקרים בהם ניכר כי נתגבשה אצל בית-המשפט עמדה נחרצת כלפי הנאשם, עד כי קיים חשש ממשי שהמשפט לא ינוהל באופן אובייקטיבי.

רק במקרים נדירים ניתן יהיה ללמוד מאופן ניהול המשפט ומהתבטאויותיו של השופט כלפי בעלי הדין, כי קיים חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט, באופן אשר יש בו כדי להצדיק את פסילתו של המותב הדן בתיק {ע"פ 930/07 טל נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007); ע"פ 1988/94 בראון נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(3), 608 (1994)}.

בית-המשפט אינו רשאי לגבש עמדתו הסופית בעניין בטרם מסתיים ההליך השיפוטי. הוא חייב להיות פתוח וקשוב לטענות הצדדים בטרם יקבל את הכרעתו הסופית.

ברם, טבעי כי במהלך ההליך תתגבש אצל בית-המשפט עמדה לכאורית, אשר תלך ותתגבש לכדי מסקנה ככל שיקרב הליך לסיומו, באשר למשקל הטענות שלפניו. בפרט משנשמעו כל העדים ותם פרק ההוכחות {ע"פ 3993/11 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

עצם גיבושה של דעה כלשהי איננו פסול, חזקה על השופט כי מקצועיותו תאפשר לו לבחון את עמדתו הלכאורית בכל אורך שלבי ההליך מבלי להינעל באופן מוחלט על עמדה מסויימת {ע"פ 710/01 גרנט כריס מוטון נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2001)}.

ככלל, זוהי תוצאה מתבקשת של התקדמות ההליך השיפוטי לקראת השלמתו, שאין בה, כשלעצמה, כדי לבסס חשש ממשי למשוא פנים {ע"פ 710/01 גרנט כריס מוטון נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2001); ע"פ 6316/01 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו 2001)}.

השאלה העומדת בפני בית-המשפט, היא האם קם חשש ממשי לכך שבית-המשפט אינו פתוח וקשוב לטענות הצדדים בטרם תתגבש אצלו דעתו בפסק-הדין. הדבר ייבחן על-פי נסיבות כל מקרה לגופו {ע"פ 710/01 גרנט כריס מוטון נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2001)}.

אולם, כל עוד לא גיבש בית-המשפט את עמדתו הסופית בעניין וטרם הסתיים המשפט, לא תקום בשל כך עילת פסלות.
יובהר, כי עילת פסלות הנטענת על-ידי בעל דין, המעידה כי התבטאויות כאלו או אחרות על-ידי שופט המורות על-כך כי התגבשה אצלו עמדה לכאורית לטובת צד במשפט המקימות עילה לפסלותו, יש להוכיחן {ע"פ 3993/11 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

הטוען טענת פסלות אשר אינו עומד בנטל ההוכחה המזערי הנדרש מצד, תידחה טענותו.

7. התבטאויות, החלטות דיוניות ובכללן קציבת זמן לחקירה ופסלות
אין בהתבטאויות, אשר נתפסות על-ידי אחד הצדדים כרמז לעויינות כלפיו, כדי להביא, כשלעצמן, לפסילת שופט {ע"פ 8891/06 ברוך מאירסון נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006); ע"פ 6287/09 סבג נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)}.

יש לבחון את העמדה שמצויה בבסיס ההתבטאות, ואם יש בהתבטאות זו כדי להעיד על עמדה סופית היוצרת חשש ממשי למשוא פנים עד כדי אפשרות לניהול לא אובייקטיבי של המשפט. רק במקרה קיצוני ביותר יפסל שופט בשל התבטאות שאמר במהלך המשפט {ע"פ 1988/94 בראון נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(3), 608, 625 (1994); ע"א 1622/06 פלונית נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)}.

כמו-כן, כאשר מדובר בהחלטות דיוניות, שאינן חורגות מגדר ניהולו התקין של ההליך, ועל פניו היא נראות כהחלטה סבירה, נוכח התמשכות ההליכים בתיק, כך למשל, החלטה המסרבת לדחות המשך דיון לאחר התפטרות סניגור, אינה מהווה עילה לפסלות שופט {ע"א 1314/99 גלברט נ' גלברט, פורסם באתר האינטרנט נבו (1999); ע"פ 8891/06 ברוך מאירסון נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)}.

בעיקר כאשר הדברים הנאמרים על-ידי השופט, נוגעים להתנהלות בעלי הדין במשך התקיימות ההליכים, ואין בהם משום הבעת עמדה לגופו של עניין.

יודגש, כי החלטות הנוגעות לסדר הדין, כגון קציבת משך הזמן של חקירה נגדית או התרת שאלות בחקירה או איסורן, יכולות אמנם לשמש טעם לערעור או לבקשת רשות ערעור, במידה ונפל בהן פגם, אולם אין הן מהוות, כשלעצמן, טעם לפסילתו של שופט {ע"פ 391/02 צברי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2002); ע"א 1314/99 גלברט נ' גלברט, פורסם באתר האינטרנט נבו (1999)}.

כמו-כן, במסגרת ניהול ההליך רשאי השופט לבקר את התנהגותו של בעל הדין, ואין בכך כדי להוות עילת פסילה {ע"א 2668/96 וינברג-דורון ושות' נ' הרב משה יהודה לייב, פורסם באתר האינטרנט נבו (1996)}.

אף אם התבטאויות של שופט יוצרות אצל בעל דין חשש כי הלה גיבש דעה לגביו, הרי שמדובר בחשש סובייקטיבי, אשר אין בו כדי להקים עילת פסלות {ע"פ 8891/06 ברוך מאירסון נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006); רע"א 287/88 מנוף סיגנל חברה לפיננסים והשקעות בע"מ נ' סליימה, פ"ד מד(3), 758 (1988); ע"פ 11726/04 מחאג'נה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2004)}.

יובהר כי בית-המשפט לא יקבל טענות בעל דין בדיעבד, כי יש בהחלטות דיוניות של שופט במהלך המשפט, כדי להקים עילת פסלות. וזאת בהתאם לסעיף 146 לחוק סדר הדין הפלילי.

שהרי הוראת סעיף 146 הנ"ל קובעת כי טענות פסלות יש להעלות בהזדמנות הראשונה ולפיכך אין בהתרחשות מאוחרת כלשהי כדי לאפשר לבעל דין להעלות טענת פסלות, שלא הועלתה במועדה {ע"פ 8891/06 ברוך מאירסון נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)}.

"בקשת פסלות יש להעלות מיד לאחר שדבר קיומה נודע למבקש ולא להשאירה נצורה לעת מצוא."
{ע"א 5397/97 יערי נ' אינדיג, פורסם באתר האינטרנט נבו (1998)}

8. הכרות אישית
המבחן הכללי בשאלת פסלות שופט מלישב בדין, הקבוע בסעיף 77א(א) לחוק סדר הדין הפלילי הינו קיומן של "נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט".

כאשר טענת פסלות מבוססת בעיקרה על קרבת משפחה בין בעל דין לבין השופט, עצם קיומה של קרבה משפחתית אינה מקימה, כשלעצמה, עילת פסלות.

בהתאם להוראת סעיף 77א(א1)(1) לחוק בתי-המשפט, על-מנת שתתקיים עילת הפסלות, צריכה היא לקיים את התנאי העונה על ההגדרה של מיהו בן משפחה לצורך עניין זה כאמור.
"77א. עילות פסלות (תיקונים: התשנ"ב, התשס"ד (מס' 3))
...
(א1) בלי לגרוע מהוראות סעיף-קטן (א), שופט לא ישב בדין בידעו שמתקיים אחד מאלה:
(1) צד להליך, בא-כוחו או עד מרכזי, הוא בן משפחה של השופט או שקיימת ביניהם קרבה ממשית אחרת;...
לעניין סעיף-קטן זה:
"בן משפחה" - בן זוג, הורה, הורה של בן זוג, ילד, אח, סב, נכד וכן ילד או בן זוג של כל אחד מאלה ולרבות מי שהיה אפוטרופוס או מי ששימש משפחה אומנת של השופט או שהשופט היה אפוטרופסו או שימש משפחה אומנת שלו..."

כמו-כן, על בית-המשפט לבחון אך אם קמה עילת הפסלות הכללית המופיעה בסעיף 77א(א) לחוק ועניינה קיום נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט {ע"פ 2894/08 מדינת ישראל נ' משען, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008); ע"פ 3739/09 הלפרן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009); יגאל מרזל דיני פסלות שופט (2006), 251-247).

עוד יובהר, כי לפי הוראת סעיף 146(א) לחוק סדר הדין הפלילי יש להעלות טענת פסלות מיד לאחר שנודעה לבעל הדין העילה שבבסיסה, ואין להעלותה כ"מוצא אחרון" {ע"פ 4185/10 ‏‏יצחק לוי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.



9. דיון בבקשת פסלות
על בית-המשפט הדן בטענת פסלות שופט, כערכאה דיונית, לקיים דיון בבקשת הפסילה בנוכחות הצדדים.

וזאת בהתאם להוראת סעיף 126 לחוק סדר הדין הפלילי הקובעת כי "באין הוראה אחרת בחוק זה לא יידון אדם בפלילים אלא בפניו". לפיכך, משאין הוראה אחרת, חל הכלל בדבר נוכחות הנאשם אף על בקשות פסלות שופט בהליך פלילי.

החובה לקיים דיון בבקשת פסלות בנוכחות הצדדים אינה חלה על ערכאת הערעור וזאת בהתאם לסעיף 147(ד) לחוק סדר הדין הפלילי {ע"פ 10818/08 אליעז נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009); ע"פ 200/10 חן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010); ע"פ 1677/13 כהן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.

אולם הערכאה הדיונית, אליה מוגשת בקשת הפסלות, אינה פטורה מקיום דיון במעמד הצדדים בבקשה.

ברם, כאשר החזרת תיק על-ידי ערכאת הערעור לערכאה הדיונית לשם עריכת דיון, תביא לסרבול מיותר של ההליך וכי כאשר בפני הערכאה הדיונית עמדה בקשת פסלות ובה טיעוניו המפורטים והמנומקים של בעל הדין, יינתן משקל לאי החזרת התיק בשלב זה של ההליך הפלילי {בש"פ 1635/06 רפפורט נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006); ע"פ 2481/13 אור קובה נ' מדינת ישראל, תק-על 2013(2), 2073 (2013)}.