המצאת מסמכים (סעיף 237 לחוק)

1. הדין
סעיף 237 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 קובע כדלקמן:

"237. המצאת מסמכים
(א) מסמך שיש להמציאו לאדם לפי חוק זה, המצאתו תהיה באחת מאלה:
(1) במסירה לידו; ובאין למצאו במקום מגוריו או במקום עסקו - לידי בן משפחתו הגר עמו ונראה שמלאו לו שמונה עשרה שנים, ובתאגיד ובחבר בני-אדם - במסירה במשרדו הרשום או לידי אדם המורשה כדין לייצגו;
(2) במשלוח מכתב רשום לפי מענו של האדם, התאגיד או חבר בני האדם, עם אישור מסירה; בית-המשפט רשאי לראות את התאריך שבאישור המסירה כתאריך ההמצאה.
(ב) מסירת המסמך לידי סניגור הנאשם, או מסירתו במשרד הסניגור לידי פקידו, וכן משלוח מכתב רשום עם אישור מסירה לפי מען משרדו, כמוה כהמצאה לנאשם, זולת אם הודיע הסניגור לבית-המשפט, תוך חמישה ימים, כי אין ביכלתו להביא את המסמך לידיעת הנאשם.
(ג) נוכח בית-המשפט כי המצאה לפי סעיף זה לא בוצעה עקב סירוב לקבל את המסמך או המכתב, או לחתום על אישור המסירה, רשאי בית-המשפט לראות את המסמך כאילו הומצא כדין.
(ד) נוכח בית-המשפט שאי אפשר להמציא את המסמך כאמור בסעיפים-קטנים (א) או (ב), רשאי הוא להורות על המצאתו באחת הדרכים האלה:
(1) בהדבקת עותק שלו במקום הנראה לעין בבניין בית-המשפט, וכן בבית שבו, כידוע, גר או עסק הנמען לאחרונה;
(2) בפרסום מודעה ברשומות או בעתון יומי;
(3) בכל דרך אחרת שתיראה לו."

2. מסירת צו לפי סעיף 224 לחוק התכנון והבניה, מכוחו הוצא צו הפסקה מינהלי - יחולו הוראות סעיף 237 לחוק סדר הדין הפלילי
תקנות התכנון והבניה (המצאת צו לפי סעיף 224 ו - 231 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה") מורות כי על מסירת צו לפי סעיף 224 לחוק התכנון והבניה, מכוחו הוצא צו הפסקה מינהלי, יחולו הוראות סעיף 237 לחוק סדר הדין הפלילי.

כך, למשל ב- חע"מ 255-06 {מ.י. ו.מ. לתכנון ובניה נהריה נ' בוכריס ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}, בית-המשפט זיכה מחמת הספק נאשמת בעבירה של הפרת צו משפטי לאחר שקבע כי לא נעשה כל שניתן כדי למסור הצווים לנאשמת ולהביא תוכנו לידיעתה.

המפקח פעל להדבקת הצו תחת מסירתו לידי הנאשמת בהתאם לחובה הקבועה בסעיף 237 לחוק סדר הדין הפלילי הנ"ל ולא נטען כי היה קושי בהמצאת הצו לידי הנאשמת אישית.

עוד קבע בית-המשפט בעניין זה כי לא ניתן לשלול את גרסת הנאשמת 1 שהצו הוסר על-ידי עוברים ושבים בסמוך להדבקתו ולא הוגשה ראיה על-כך שהצו נשלח בדואר רשום.

ב- עפ"א (מרכז) 45773-05-11 {מדינת ישראל נ' אחוזת הברון וחזן, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)} נדונה סוגיית ההיבט נורמטיבי למתן צו הריסה שיפוטי לפי סעיף 241 לחוק התכנון והבניה.

במסגרת הסמכויות להתמודדות בתופעת הבניה הבלתי-חוקית הוסמך בית-המשפט בסעיף 239(א) לחוק התכנון והבניה להורות על הפסקת עבודה, או על הפסקת השימוש במקרקעין, אם בוצעה עבירה של בניה ללא היתר או שימוש במבנה ללא היתר לפי סעיף 204 לחוק התכנון והבניה, בין אם הוגש בגינה כתב אישום, ובין אם לאו. צו זה קרוי "צו הפסקה שיפוטי".

סעיף 241 ל חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, קובע כדלקמן:

"241. הריסה על אי-קיום צו ביניים
נמשכו פעולות הבניה בניגוד לצו הפסקה מינהלי או בניגוד לצו הפסקה שיפוטי, בלי היתר לפי חוק זה או בסטיה מהיתר או מתכנית, רשאי בית-המשפט, לפי בקשת היועץ המשפטי לממשלה, או נציגו, או הוועדה המקומית, ואם ראה שמן הצדק לעשות כן, לצוות שכל מבנה או כל חלק ממנו שהוקמו בניגוד להוראות צו ההפסקה המינהלי או השיפוטי יהרסו מיד."

סעיף 241 לחוק התכנון והבניה מסמיך את בית-המשפט ליתן צו הריסה שיפוטי לאלתר, כנגד מבנה שהוקם בניגוד להוראות צו שיפוטי או צו מינהלי.

משניתן צו שיפוטי לפי סעיף 241 לחוק התכנון, מוטל על מקבל הצו לחדול לאלתר מהמשך ביצוע כל עבודת בניה שהיא. המשך עבודות הבניה לאחר מתן הצו מהווה הפרת צו שיפוטי {רע"פ 10896/04 סעיד פואד אג'באריה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2004)}.

הדרך להמצאת צו הפסקה שיפוטי לפי סעיף 239(א) לחוק התכנון והבניה הותוותה בתקנות התכנון והבניה (סדרי הדין בהליכים למתן צווים על-פי המבקש בלבד), התשמ"ג-1982 (להלן: "תקנות התכנון והבניה").

סעיף 4 לתקנות התכנון והבניה (סדרי הדין בהליכים למתן צווים על-פי המבקש בלבד), התשמ"ג-1982, קובע כדלקמן:

"4. הודעה על צו הפסקה שיפוטי על-פי המבקש בלבד
ניתן צו הפסקה שיפוטי על-פי המבקש בלבד, יביאו המבקש או בא-כוחו לידיעת אחד מהמנויים בסעיף 208 לחוק; נבצר הדבר - יודבק הצו, או העתק ממנו, על קיר חיצון של הבניין אליו מתייחס הצו, ובהעדר קיר חיצון - במקום אחר הנראה לעין במקרקעין שהצו מתייחס אליהם; בעת ההדבקה ירשמו בגוף הצו המודבק היום והשעה של ההדבקה."

צווים אלו יש להביא לידיעת המשיבים על-פי דרכי ההמצאה המנויות בסעיף 209 לחוק סדר הדין הפלילי. אם נבצר הדבר מלבצע המצאה בדרכים האמורות, ניתן להדביק הצו על המבנה.

לעניין זה יודגש כי ישנה אפשרות בהליכים שעניינם אי-קיום צו שיפוטי, שהידיעה על מתן הצו תהווה תחליף להמצאה, גם אם לא בוצעה המצאה של הצו בדרכים שנקבעו בתקנות, ודי בכך שהצו הגיע למעשה לידיעתו של האיש הנוגע בדבר ושהוא הפר אותו ביודעין {ע"פ 200/56 בצראווי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יא 468, 473 (1957)}.

גם בהליכים לפי פקודת בזיון בית-המשפט, די בכך שהמפר היה מודע בפועל לדבר קיומו של הצו השיפוטי, תוכנו והפרתו {ע"א 371/78 מוניות הדר לוד בע"מ נ' ביטון, פ"ד לד(4), 232 (1980)}.

3. תעבורה - הודעה על פסילת רישיון נהיגה
סעיף 67 לפקודת התעבורה (נוסח חדש), קובע כדלקמן:

"67. נהיגה בזמן הפסילה או בניגוד לתנאים ((תיקון מס' 15) תש"ם-1979, (תיקון מס' 42) תשנ"ז-1997)
מי שהודע לו שנפסל מקבל או מהחזיק רישיון נהיגה, וכל עוד הפסילה בתקפה הוא נוהג ברישיון שנהיגתו אסורה בלי רישיון לפי פקודה זו, או מי שנוהג בניגוד לתנאים שנוספו ברשיונו כל עוד הם בתקפם, או מי שהודע לו כי נפסל מהחזיק ברישיון רכב וכל עוד הפסילה בתקפה הוא משתמש באותו רכב או מרשה להשתמש בו, או מי שנהג או הרשה לאחר לנהוג ברכב בניגוד להודעת איסור שימוש או צו איסור שימוש, דינו - מאסר שלוש שנים או קנס מאה אלף לירות, או שני הענשים כאחד."

עיון בסעיף הנ"ל מלמד כי אחד מיסודות העבירה הוא ש"הודע" לנהג על-כך שנפסל. משמע, מי שלא "הודע" לו על הפסילה ונוהג, אינו נוהג בזמן פסילה.

אין לתחום בגבולות קשיחים את אופני המסירה של הודעה לנהג על דבר פסילת רשיונו. כך לדוגמה מסירת הודעה על-ידי משרד הרישוי אפילו בעל-פה, או הודעה על-ידי רשות משטרתית או פקיד של בית-המשפט הם בגדר מילוי היסוד של מתן "הודעה" כאמור בסעיף 67 לפקודת התעבורה.

כך גם קיומה של ידיעה יכולה להיות מוסקת מהודיה מפורשת של הנוגע בדבר, ויכולה גם להילמד מן המסקנה ההגיונית העולה בתוך מערכת נסיבות עובדתית.

דרך נוספת להודיע לפלוני על פסילתו היא המצאת פסק-דין כדין, שכן המצאה כזו יוצרת הנחה לכאורה בדבר קיומה של ידיעת תוכן המסמך {ראה לעניין זה ע"א 11924/05, רע"א 680/05 שומרה חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוחה בתיה ממו ז"ל ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

דרך המצאת פסק-הדין קבועה בסעיף 237 לחוק סדר הדין הפלילי.

על-פי הקבוע בסעיף 237(2) לחוק סדר הדין הפלילי ניתן להמציא את פסק-הדין בדואר רשום עם אישור מסירה.

על-פי סעיף 237(ג) לחוק סדר הדין הפלילי, אם נוכח בית-המשפט כי המצאה לא בוצעה עקב סירוב לקבל את המסמך, או לחתום על אישור המסירה, הוא רשאי לראות את המסמך כאילו הומצא כדין.

בהתאם לאמור, בית-המשפט ב- ב"ש (חד') 556/08 {מדינת ישראל - תחנת חדרה נ' עותמאן חאלד, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008)} קבע כי לא בוצאה המצאה של פסק-הדין מאחר ולא נטען שהמשיב סירב לקבל את פסק-הדין, אלא צויין "לא נדרש" {ראה מקרה דומה ב- ת"א (צפת) 1453/04 חדד יוסף נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2005)}.

כלומר, הדיבור "מי שהודע לו" דורש קבלת הודעה בפועל, כאשר הידיעה הנדרשת אינה ידיעה קונסטרוקטיבית אלא ידיעה ממשית בדבר איסור הנהיגה מכוח צו הפסילה הכוללת מסירת הודעה על-ידי הגורם הפוסל וקליטתה על-ידי הנהג הנפסל {ע"א 11924/05 שומרה חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוחה ממו ז"ל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

ידיעה מסוג זה ניתנת להוכחה על-פי דיני הראיות המקובלים {רע"פ 2514/92 מדינת ישראל נ' רחמים פ"ד מו(3), 771 (1992)}.

כמו-כן, ידיעה שכזאת יכול שתקום ממכלול הנסיבות המלמד שהנהג הנפסל בחר מדעת להתעלם מתוכן ההודעה שהובאה לידיעתו {ראה למשל ע"פ (חי') 3012/08 מדינת ישראל נ' שריף סעד, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008)}.

מה הדין כאשר דבר הידיעה אינו במחלוקת אך לא הועמד על חובת הפקדת הרישיון או תצהיר חלף רישיון הנהיגה? האם טעותו של הנאשם מקימה לו את ההגנה הקבועה בסעיף 34יח לחוק העונשין?
אישור מסירה המוחזר לשולח בציון "לא נדרש" דינו כדין סירוב לקבל את דבר הדואר, והנטל להוכיח כי אי דרישת המסמך לא מהווה סירוב לקבלו, מוטל על מי שטוען זאת {עפ"א (ת"א) 80262/01 רמי פבון נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2004)}.

עם-זאת, החלטת פסילה הינה החלטה בעלת חשיבות ומשקל ולכן ישנה חשיבות יתרה להמצאתה בדרכים המקובלות שיבטיחו את הגעתה וקליטתה אצל בעל הרישיון, בין היתר לצורך שלילת ה"יסוד הנפשי" שלו כעבריין בכוח {ת"א (יר') 6201/04 עזבון המנוח חאדג' ז"ל נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008)}.

על הרשות הציבורית, מוטלת חובה לפעול בהגינות ובסבירות. חובה בסיסית זו מושרשת בשיטתנו המשפטית והיא עתיקת יומין.

כך, למשל ב- פ"ל (חי') 257-08 {מדינת ישראל לשכת תביעות חיפה - משטרת ישראל נ' סאלח רוחאנא, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)}, צו תפיסת הרישיון הורה מפורשות למשטרה להעמיד את הנאשם על חובתו להפקיד תצהיר אם אין ברשותו כזה. למרות זאת, המשטרה לא מילאה אחר הוראה זו, ולא יפלא הדבר כי הנאשם אשר לא החזיק ברישיון נהיגה, כעולה מאישורי משרד הרישוי, סבר בהעדר הוראה אחרת מהשוטר שביקר בביתו כי בחלוף תקופת הפסילה יוכל לשוב ולחדש את רישיונו.

בית-המשפט קבע בפרשה זו כי התנהגות זו של המשטרה פוגעת בתחושת הצדק וההגינות מקימה לנאשם טענה של הגנה מן הצדק.

הגנה זו יכול שתקום גם במקרה של רשלנות מצד הרשויות הפוגעת בזכויות הנאשם, ללא צורך בהוכחת "התנהגות שערורייתית" מצד המשטרה.

כלומר, אין לשלול אפשרות שהפגיעה בתחושת הצדק וההגינות תיוחס, לא להתנהגות שערורייתית של הרשויות, אלא, למשל, לרשלנותן, או אף לנסיבות שאינן תלויות ברשויות כל-עיקר אך המחייבות ומבססות בבירור את המסקנה, כי במקרה הנתון לא ניתן יהיה להבטיח לנאשם קיום משפט הוגן, או שקיומו של ההליך הפלילי יפגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות {ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' ד"ר איתמר בורוביץ, פ"ד נט(6), 776 (2005), שם בפסקה 21 לפסק-הדין}.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

המצאת מסמכים (סעיף 237 לחוק)