עיכוב ההליכים - מהות ומועד (סעיף 231 לחוק)

1. מהי סמכות עיכוב ההליכים
{ראה י"פ תשס"ה מס' 5355 מיום 30.12.2004 עמ' 954; י"פ תשס"ו מס' 5512 מיום 30.3.2006 עמ' 2417; י"פ תשס"ח מס' 5724 מיום 9.10.2007 עמ' 96}

סעיף 231 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 קובע כדלקמן:

"231. עיכוב הליכים (תיקונים: התשס"א (מס' 5א), התשס"ד)
(א) בכל עת שלאחר הגשת כתב אישום ולפני הכרעת הדין, רשאי היועץ המשפטי לממשלה, בהודעה מנומקת בכתב לבית-המשפט, לעכב את הליכי המשפט; הוגשה הודעה כאמור יפסיק בית-המשפט את ההליכים באותו משפט.
(ב) היועץ המשפטי לממשלה רשאי לאצול את סמכותו לעכב הליכי המשפט כאמור בסעיף-קטן (א), דרך-כלל, לסוגי עניינים או לעניין מסויים, כמפורט להלן:
(1) למשנה ליועץ המשפטי לממשלה;
(2) לכל אחד מבעלי התפקידים המנויים להלן, למעט באישום שהוגש בידי תובע כאמור בסעיף 12(א)(1)(א):
(א) פרקליט המדינה או משנה לפרקליט המדינה;
(ב) פרקליט שמונה כמנהל התחום לעיכובי הליכים בפרקליטות המדינה - באישום בעבירת עוון או חטא;
(ג) פרקליט שמונה כמנהל היחידה האחראית על אכיפת דיני התכנון, הבניה והמקרקעין בפרקליטות המדינה או פרקליט בדרגת ממונה לפחות - באישום בעבירה בתחום דיני התכנון, הבניה והמקרקעין;
(ד) מנהל המחלקה הפיסקלית בפרקליטות המדינה - באישום בעבירת מס, לרבות אישום בעבירה הנלווית לעבירת מס; לעניין זה -
"עבירת מס" - עבירה לפי פקודת המכס; פקודת מס הכנסה; חוק מס קניה (טובין ושירותים), התשי"ב-1952; חוק מס רכוש וקרן פיצויים, התשכ"א-1961; חוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), התשכ"ג-1963; חוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975; חוק היטלי סחר, התשנ"א-1991;
"עבירה נלווית" - עבירה מסוג חטא או עוון, שנעברה במהלך ביצוע עבירת המס או בקשר אליה."

סמכות עיכוב ההליכים היא איפוא אחד הכלים אשר היועץ המשפטי לממשלה יכול לעשות בו שימוש כאשר הוא מבקש - במקרים מיוחדים - להתערב בהליך הפלילי כדי להפסיקו, מתוך ראיה כוללת של מדיניות ניהול ההליכים הפליליים ותוך מימוש סדרי העדיפויות באכיפת החוק {בג"צ 4723/96 עטייה נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', פ"ד נא(3), 714 (1997)}.

הסמכות לעיכוב הליכים המסורה ליועץ המשפטי לממשלה הינה בעלת אופי מיוחד, אשר מבחינת שורשיה ההיסטוריים, תכליתה והיקפה, אין מוסד מקביל לה אשר ניתן לומר עליו כי זהה הוא.

לצד הסמכות לעיכוב הליכים קבע המחוקק דרכים נוספות, הן בחוק סדר הדין הפלילי והן בחוקים אחרים, העשויות להביא לתוצאה של הפסקת הליך פלילי, שהוא לב-ליבה של הסמכות (ובהם: חזרה מאישום או המרת הליכים בכופר).

מדובר בהליך בסדרי הדין הפליליים הכרוך בהפעלת שיקול-דעת בעל אופי מעין-שיפוטי.

תכליתה של הסמכות היתה לייחד לנושא התפקיד, העומד בראש התביעה הכללית, את הסמכות להפסיק הליכים פליליים, ללא החלת התוצאות בהן מדבר סעיף 93 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) שכותרתו "חזרה מאישום" ותוך שמירת האפשרות לחדש ההליכים תוך זמן נתון {בג"צ 428/86, בשג"צ 320/86, 429, 431, 446, 448, 463 ברזילי ואח' נ' ממשלת ישראל ואח', פ"ד מ(3), 505, 538 (1986)}.

הכללתה של סמכות זו בחוק סדר הדין הפלילי, תשכ"ה-1965, לא היתה בבחינת חידוש עם חקיקת אותו חוק והיא שיקפה את המצב המשפטי שהיה קיים עוד בתקופת המנדט הבריטי {ר' גביזון שיקול-דעת מינהלי באכיפת החוק: הסמכות לעכב הליכים פליליים ולחדשם (הוצאת המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר (1991)), 311-307)}.

עיכוב הליכים איננו בבחינת הפסקה סופית של ההליכים; בצידו קבועה הסמכות לחדש את ההליכים בהודעה בכתב לבית-המשפט תוך זמן נתון: בפשע - כל עוד לא עברו מיום העיכוב חמש שנים, ובעוון - שנה.

הענקת סמכות בחוק מלכתחילה לראש מערכת התביעה הכללית המופקד על אכיפת החוק הפלילי, והעדר מגבלות בחוק באשר לשיקולים שרשאי היועץ המשפטי לממשלה להפעיל במסגרת סמכותו זו, מלמדים על אופיה המיוחד של הסמכות ועל טיב השיקולים שיופעלו במסגרת אותה סמכות.

עיקרם של שיקולים אלה הוא במתן ביטוי ל"עניין הציבורי" שעליו מופקד היועץ המשפטי לממשלה בכל הנוגע לאכיפת החוק הפלילי ולקיומו של ההליך הפלילי {בג"צ 156/56 שור נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', פ"ד יא 285 (1957); בג"צ 935/89, 940, 943 גנור ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', פ"ד מד(2), 485, 507 (1990)}.

בגדר "העניין הציבורי" כלולים מדיניות אכיפת החוק, שעליה מופקד היועץ המשפטי לממשלה, והשתלבותו של העניין שבפניו במדיניות הכללית.

כך, על-פי הנחיות היועץ המשפטי לממשלה, טעמים ראייתיים וטעמים הנוגעים להרשעה, שניתן להעלותם בפני בית-המשפט המקיים את ההליך הפלילי, לא יהוו נימוק לעיכוב ההליכים.

ההחלטה לעכב הליכים תינתן רק על יסוד טעמים יוצאי דופן, הנובעים מנסיבות מיוחדות של העבירה או מנימוקים אישיים מיוחדים של הנאשם {ראו הנחיה 51.000 להנחיות היועץ המשפטי לממשלה מיום 01.05.1984}.

בעת הפעלת הסמכות לעיכוב ההליכים יישקלו בדרך-כלל הנימוקים האישיים המיוחדים של הנאשם, הנימוקים המיוחדים לעבירה ולנסיבות ביצועה ו"העניין הציבורי" בהמשך ההליכים הפליליים, כאשר האיזון ההולם בין שיקולים אלה יוכרע על-ידי היועץ המשפטי לממשלה.

האפשרות שניתנה על-פי התיקון לחוק סדר הדין הפלילי בשנת 1981 {חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 15), תשמ"א-1981}, לאצול את הסמכות לעיכוב הליכים בעבירות שהן עוון למשנה-ליועץ המשפטי לממשלה, אין בה כדי לגרוע מאופייה המיוחד של הסמכות כמסורה בידי מי שמופקד על מדיניות אכיפת החוק של התביעה הכללית.

סמכות עיכוב ההליכים שונה מהסמכות הקבועה בסעיף 93 לחוק סדר הדין הפלילי, שלפיה רשאי כל תובע לחזור בו מאישום שבכתב האישום בכל עת לאחר תחילת המשפט אם לא הודה הנאשם בעובדות שיש בהן כדי להרשיעו, ותוצאות החזרה מן האישום יהיו לפי העניין ובהתאם לתנאים הקבועים בסעיף 94 לחוק - ביטול האישום (המאפשר חידושו בתנאים מסויימים) או זיכוי הנאשם. סמכות זו קרובה במהותה לסמכות לעכב הליכים פליליים אך אינה זהה לה.

הסמכות לחזרה מהאישום מביאה אף היא להפסקת ההליך הפלילי, אך שונה היא מבחינת הדרג המחליט על החזרה מהאישום, וממילא שונה היא מבחינת טיב השיקולים. בדרך-כלל התובע, החוזר בו מאישום, עושה כן מתוקף היותו ממונה על הטיפול באישום קונקרטי, ומשיקולים האופיינים לאותו תיק, ואילו היועץ המשפטי לממשלה פועל מכוח היותו ממונה על מערכת התביעה כולה.

כן שונה היא התוצאה הסופית: בחזרה מן האישום יש כדי להביא לזיכוי או לביטול האישום, לפי העניין. לעומת-זאת, הפסקת הליך בדרך של עיכוב מתלה את האישום לתקופה הקבועה בחוק, ורק עם תום אותה תקופה הופכת תוצאת העיכוב לסופית.

האם יש בסמכות שבידי היועץ המשפטי לממשלה לעכב הליכים כדי להוות הסדר מקביל וממצה, השולל את החלת מוסד עיכוב ההליכים על הליכים לפי חוק השיפוט הצבאי?

סעיף 308(א) לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו-1955 (להלן: "חוק השיפוט הצבאי") קובע כדלקמן:

"308. ביטול כתב אישום (תיקון מס' 42) תשס"ד-2003, (תיקון מס' 61) תש"ע-2010)
(א) הפרקליט הצבאי הראשי או פרקליט צבאי רשאים לבטל כתב אישום שהוגש לבית-דין צבאי, בכל עת עד להכרעת הדין; ואולם ביטול כתב אישום במקרים המפורטים להלן ייעשה בידי הפרקליט הצבאי הראשי:
(1) כתב האישום הוגש על-פי הוראת הפרקליט הצבאי הראשי;
(2) כתב האישום נוגש בעניין אירוע שבו נגרם מותו של אדם;
(3) כתב האישום כולל עבירה לפי פרק ז' לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (בחוק זה - חוק העונשין), עבירה לפי סעיף 43, 44, 45, 46, 47, 51, 52, 56, 57, 58 או 73 לחוק זה, או כל עבירה אחרת שעניינה פגיעה בביטחון המדינה;
(4) כתב האישום הוגש בעניין תאונה שאירעה במהלך אימון או פעילות מבצעית או בקשר אליהם;
(5) כתב האישום כולל עבירה לפי סימן ה' בפרק י' לחוק העונשין, לפי חוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998, לפי סעיף 75 לחוק זה או כל עבירה אחרת שעניינה פגיעה על רקע מיני;
(6) כתב האישום כולל עבירה שעונשה עשר שנות מאסר או יותר;
(7) כל עניין אחרי שקבע הפרקליט הצבאי הראשי."

על פניו בולט ההבדל בין הסמכות שניתנה בסעיף זה לזו הקבועה בסעיף 231 לחוק סדר הדין הפלילי. המנגנון שנקבע בסעיף 308(א) לחוק השיפוט הצבאי להפסקת הליכים פליליים, שונה מזה הקבוע בסעיף 231 לחוק סדר הדין הפלילי.

בחינת טיבה של הסמכות הקבועה בסעיף 308(א) לחוק השיפוט הצבאי מלמדת, כי ההסדר שנקבע בו לעניין הפסקת האישום יש בו מסממניו של ההסדר של חזרה מאישום לפי סעיף 93 לחוק סדר הדין הפלילי ואף מסממני ההסדר האופייני לעיכוב ההליכים.

הוראת סעיף 308(א) לחוק השיפוט הצבאי מסדירה איפוא בסעיף באחד את שני ההסדרים המצויים בחוק סדר הדין הפלילי, כשהיא מותאמת למתכונת של הליכי השיפוט הצבאי. מבחינת התוצאה של ההסדר קרוב הוא יותר לחזרה מאישום, שכן נקבע בסעיף 388(א) לחוק השיפוט הצבאי כי במקרה בו בוטל כתב האישום ולא נקרא הנאשם להשיב על האשמה, יבטל בית-הדין את המשפט. אם בוטל כתב האישום לאחר מכן, רשאי בית-הדין לבטל את המשפט או לזכות את הנאשם.

בעיקרון, דומה תוצאה זו להסדר שנקבע בסעיף 94 לחוק סדר הדין הפלילי לעניין תוצאתו של ביטול האישום, הגם שיש שורה של הבדלים בין ההסדרים.

די אם נזכיר, כי תובע רשאי לחזור מאישום או מאישומים אחדים מתוך כתב האישום, ולא רק מכתב האישום כולו, ואילו הפצ"ר מוסמך מכוח סעיף 308(א) לחוק השיפוט הצבאי לבטל את כתב האישום כולו וכי ביטול כתב האישום בבית-דין צבאי לאחר שהנאשם נקרא להשיב לאשמה אינו בהכרח מחייב זיכוי, ואילו על-פי חוק סדר הדין הפלילי ביטול האישום לאחר תשובת הנאשם מחייב זיכוי אלא אם הסכים הנאשם לתוצאה אחרת.

קיימים איפוא הבדלים הנוגעים לתוכן ההסדר בין הוראות חוק השיפוט הצבאי להוראות חוק סדר הדין הפלילי. עם-זאת, ההבדל העיקרי בין ההסדר הקבוע בסעיף 93 לחוק סדר הדין הפלילי לזה שנקבע בסעיף 308 לחוק השיפוט הצבאי הוא במעמדו של בעל הסמכות.

סעיף 93 לחוק מקנה את סמכות החזרה מאישום לכל תובע על-פי אותו חוק, ואילו על-פי חוק השיפוט הצבאי הסמכות נתונה רק בידי מי שעומד בראש מערכת התביעה הצבאית - הפצ"ר - כממונה על אכיפת החוק בצבא.

יש בהבדל זה כדי לקרב את סמכות הפצ"ר לבטל כתב אישום לסמכותו של היועץ המשפטי לממשלה לעכב הליכים.

סעיף 178 לחוק השיפוט הצבאי , תשט"ו-1955, קובע כדלקמן:

"178. סמכויות הפרקליט הצבאי הראשי
הפרקליט הצבאי הראשי:
(1) הוא יועצו של הרמטכ"ל ושל שאר שלטונות הצבא בכל ענייני חוק ומשפט;
(2) מפקח על השלטת המשפט בצבא, למעט פיקוח על בתי-הדין הצבאיים והנהלתם;
(3) מפקח פיקוח משפטי על הדיון המשמעתי;
(4) רשאי לצוות על עריכת חקירה מוקדמת בכל מקרה שלדעתו נעברה עבירה שבית-דין צבאי מוסמך לדון בה;
(5) ימלא כל תפקיד אחר המוטל עליו לפי כל דין ולפי פקודות הצבא;..."

ניתן איפוא לומר כי בתוך המערכת של השיפוט הצבאי, הפרקליט הצבאי הראשי הוא הגורם הבכיר המופקד על אכיפת החוק, בדומה ליועץ המשפטי לממשלה במערכת המשפטית כולה.

באשר למעמדו של הפצ"ר כמופקד על מדיניות אכיפת החוק בצבא, יש מידה רבה של דמיון בין הפצ"ר לבין היועץ המשפטי לממשלה, הגם שאין זהות מוחלטת ביניהם. זה כמו זה נהנה מעצמאות בכל הקשור להעמדה לדין, ואולם מפאת אופיה המיוחד של המסגרת הצבאית, הפצ"ר כפוף מבחינה פיקודית לרמטכ"ל, אם כי מינויו הוא בידי שר הביטחון, ואף שאין בסמכותו של הרמטכ"ל להורות לפצ"ר בעניין העמדה לדין, אין להתעלם מהמערכת הצבאית-ההירארכית בה הוא פועל {דברי בית-המשפט ב- בג"צ 425/89 צופאן ואח' נ' הפרקליט הצבאי הראשי ואח', פ"ד מג(4), 718, 725 (1989)}.

שיקול-הדעת המסור לפרקליט הצבאי הראשי בעניין העמדתם לדין של אנשי צבא בפני בתי-הדין הצבאיים לא נופל משיקול-הדעת של היועץ המשפטי לממשלה ככל שמדובר בהעמדתם לדין של עבריינים לפני בתי-המשפט הרגילים.

הנה-כי-כן, הסמכות לבטל כתב אישום, המסורה על-פי סעיף 308(א) לחוק השיפוט הצבאי לראש המחוז השיפוטי (אלוף הפיקוד) באישור הפצ"ר או לפצ"ר עצמו, נותנת בידיו מנגנון אשר על-פיו יכול הוא לגרום להפסקת הליך פלילי בפני בית-דין צבאי או לפקח על הפסקה כאמור.

סמכות זו תופעל בהתאם למדיניות הנקוטה בידי הפצ"ר כאחראי על מערכת אכיפת החוק בצבא. כך יכול הפצ"ר לעשות שימוש בכלי ביטול האישום כמבטא את המדיניות האחידה באשר לניהול משפטים פליליים במסגרת בתי-הדין הצבאיים, תוך הבאה בחשבון של מכלול האינטרסים שעל שמירתם הוא מופקד. בעניין זה דומה הסמכות הנתונה בידיו של הפצ"ר לסמכות המסורה בידי היועץ המשפטי לממשלה בבתי-המשפט האזרחיים.

בהיבט זה, ניתן להשוות את ההסדר המיוחד האופייני לצבא, להסדר המאפשר עיכוב הליכים על-ידי היועץ המשפטי לממשלה. שני ההסדרים נותנים כלי נוסף בידי ראש המערכת במימוש מדיניות התביעה שעליה הוא מופקד.

ניתן איפוא לומר, כי על-פי המבחן הצר של השוואת ההסדרים הקבועים בדין לשם הפסקת הליכים תלויים ועומדים או חזרה מהם, יש בסיס לקבוע כי חוק השיפוט הצבאי בסעיף 308 קבע הסדר שלם המוציא את סעיף 231 לחוק סדר הדין הפלילי מכלל תחולה.

אולם במבחן האמור לא סגי. קיומו של הסדר שונה להפסקת ההליכים על-פי חוק השיפוט הצבאי אינו שולל בהכרח את האפשרות של הפסקת הליכים על דרך של עיכוב בידי היועץ המשפטי לממשלה. כדי להגיע לקביעת עמדה חד-משמעית ומכרעת לעניין זה, יש לפרש את הוראות החוק האמורות על רקע מכלול הוראות סדרי הדין בחוק השיפוט הצבאי כפי שהן עומדות ביחס להוראות סדר הדין הפלילי במערכת השיפוט האזרחית.

התשובה לשאלה שהצבנו לעניין סמכות היועץ המשפטי לממשלה לעכב הליכים המתנהלים על-פי חוק השיפוט הצבאי אינה יכולה להתעלם מהראיה הכוללת של חוק השיפוט הצבאי כחוק היוצר מערכת שיפוט נפרדת מהמערכת האזרחית. מערכת שיפוט זו מותאמת לצורכי הצבא ומביאה בגדרה את אופיו של השירות הצבאי, התנאים שבהם מתקיים ההליך הפלילי בצבא, קיומן של עבירות פליליות המיוחדות למי שחוק השיפוט הצבאי חל עליו וכן סדרי דין המותאמים לצורכיה.

חוק השיפוט הצבאי הוא בבחינת קודקס, אשר בא להסדיר באופן מלא וממצה את הנושא של השיפוט הצבאי על כל שלוחותיו, כפי שברור מתכנו של החוק ומהיקפו. מדובר כאן בענייני צבא שבהם דרושים הסדרים מיוחדים, בגלל האופי המיוחד של השירות הצבאי, המשמעת והכפיה ההכרחיים לשם קיומו. לפיכך, יש להניח שהמחוקק התכוון לכלול באותו חוק את כל ההוראות הנחוצות בנושא השיפוט הצבאי {ד"נ 13/75 מפקד משטרה צבאית חוקרת ואח' נ' פלוני, פ"ד ל(3), 617, 622-623 (1976)}.

מטעם זה ב- בג"צ 695/88 {אדלר ואח' נ' בית-הדין הצבאי לערעורים ואח', פ"ד מג(2), 185, 186 (1988)}, בית-המשפט דחה עתירה שבה נתבקש להחיל על מעצר לפי חוק השיפוט הצבאי את הוראות חוק סדר הדין הפלילי ובמיוחד את הוראות חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 9), תשמ"ח-1988.

בפרשה זו קבע בית-המשפט כי יש בנושא אשר עליו סבה העתירה הסדר חקיקתי שונה, המיוחד לחוק השיפוט הצבאי. המבנה של הסמכויות הוא מיוחד לשיפוט הצבאי, וייחודן של ההוראות בעניין המעצר, החלות במסגרת השיפוט הצבאי, אינו דבר יוצא דופן מבחינת מבנהו הכללי של החוק הצבאי וייעודו.

חוק השיפוט הצבאי נועד לשמש קודקס מקיף ומיוחד, המגדיר את הנתונים לשיפוט הצבאי, מפרט עבירות, מכונן בתי-דין ומגדיר סמכויותיהם וקובע סדרי דין מפורטים.

חוק השיפוט הצבאי, שהוחק שנים רבות לפני חוק סדר הדין הפלילי, הקיף איפוא - נוסף על עניינים מהותיים - את סדרי הדין בכל הנוגע לחקירה, להעמדה לדין ולניהול הליכים בבתי-דין צבאיים, והוא נועד לשמש חוק שלם וכולל לעניין זה.

מקום שראה המחוקק לייחד סמכות ישירה על-פי חוק השיפוט הצבאי ליועץ המשפטי לממשלה, הוא עשה כן על דרך הסמכה מפורשת {סעיף 14 לעניין העברת הליכים נגד חייל בעבירות שאינן צבאיות לבית-משפט אחר, וכן סעיף 15 לעניין עובדים שחוק השיפוט הצבאי חל עליהם, והוראות סעיף 298א לעניין חקירת סיבות מוות}.

כאמור לעיל, מוסד עיכוב ההליכים כבר היה מוכר ומובנה בשיטה המשפטית שנהגה בישראל זמן רב לפני חקיקת חוק סדר הדין הפלילי, ואף-על-פי-כן לא ראה המחוקק להכלילו בגדר הוראות חוק השיפוט הצבאי.

השיטה השלמה שהחיל חוק השיפוט הצבאי על המערכת הצבאית הפקידה את האחריות לאכיפת החוק בצבא על הפרקליט הצבאי הראשי. בקובעו מערכת שיפוט צבאית נפרדת מן המערכת האזרחית, נתן המחוקק ביטוי להשקפה הנהוגה בשיטות משפט רבות, שבהן מתקיימת, במקביל למערכת האזרחית, מערכת שיפוט נפרדת, המצויה במסגרת הצבא ומביאה בחשבון את צרכיו המיוחדים של הצבא. לחקיקה מיוחדת זו שורשים עמוקים בשיטות המשפט מימים ימימה.

כתוצאה מחקיקת חוק סדר הדין הפלילי על תיקוניו, כתוצאה מהתפתחויות נוספות שמקורן בצרכים שהכתיבה המציאות ובמיוחד כתוצאה מהתפתחות הגישה הערכית שהקנתה מעמד מיוחד לזכויותיו הדיוניות של נאשם במשפט פלילי על רקע מעמדן של זכויות היסוד, ניכרת מגמה של קליטת הוראות הנוגעות לסדרי דין, למעצרים ולזכויות נאשמים מהדין הנוהג במערכת האזרחית למסגרת הצבאית.

מגמה זו ראויה היא, ויש בה כדי להתאים את השיפוט הצבאי לערכים אשר כבר מצאו ביטוי בהוראות סדר הדין כפי שהוחלו במערכת המשפט האזרחית. כך נקלטו בחוק השיפוט הצבאי הוראות שמקורן בסדר הדין הפלילי הכללי. {ראה לדוגמה את הוראות סעיפים 6(ה), 41(ב) ו- 42 (בעניין דיני ההתיישנות), סעיפים 230 ו-243א (בעניין סמכויות מעצרים ושחרור בערובה), 243ב (בעניין שחרור ממעצר והארכת מעצר), סעיף 245 (בעניין הוצאת צו חיפוש), סעיפים 247, 248 ו-250 (בעניין סמכויות חיפוש) וכן הוראות סעיפים 373א, 386 ו- 440ה לחוק השיפוט הצבאי (המחילות חלק מהוראות סדר הדין הפלילי על ההליכים שבפני בית-דין צבאי)}.

אולם, מסעיפים אלה אין ללמוד כי גם בהעדר הוראה מפורשת יש לקלוט הוראות כאמור. נוכח חקיקה זו שהביאה לקליטת הוראות מסדר הדין הפלילי הכללי להליך הפלילי במערכת הצבאית, ניתן להסיק כי על-פי גישת המחוקק, כדי לקלוט הסדרים דיוניים מחוק סדר הדין הפלילי למערכת הצבאית יש צורך, בדרך-כלל, בהוראה מיוחדת, ואין להסתפק בהוראה הכללית המצויה בסעיף 2 לחוק סדר הדין הפלילי.

כך, ב- בג"צ 4723/96 {עטייה נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', פ"ד נא(3), 714 (1997)} בית-המשפט לא הכריע בשאלה האם נקלטו בחוק השיפוט הצבאי בכללו הסדרים אחרים מכוח סעיף 2 לחוק סדר הדין הפלילי, אך ניתן לקבוע כי לעניין ביטול האישום או להפסקת הליכים התלויים ועומדים בפני בית-דין צבאי, נקבע בחוק השיפוט הצבאי הסדר שונה לאותו עניין, המשתלב במכלול הוראות חוק השיפוט הצבאי.

2. פסיקת הוצאות מקום בו עוכבו הליכים על-ידי היועץ המשפטי לממשלה
סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז-1997 קובע כדלקמן:

"80. הוצאות ההגנה מאוצר המדינה (יא/43) (התש"ם (מס' 2), התשנ"ה)
(א) משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית-המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 בסכום שייראה לבית-המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית-המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור.
(ב) שר המשפטים רשאי לקבוע בתקנות, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, סכומי מקסימום להוצאות ולפיצויים האמורים."
הסעיף דורש התקיימותם של 2 תנאים מצטברים:

הראשון, זיכוי או ביטול אישום בהסכמה לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (מקום בו ביטל בית-משפט כתב אישום בהסכמת התובע והנאשם אף לאחר תשובת הנאשם לכתב האישום, שזהו ביטול אך לא זיכוי).

השני, שלא היה יסוד לאשמה או שישנן נסיבות אחרות המצדיקות את פסיקת ההוצאות {ע"פ (יר') 9066/05 כלפון אמנון נ' משרד התחבורה - תביעות משפטיות, פורסם באתר האינטרנט נבו (2005); ע"פ 4466/98 ראמי דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3), 73 (2002) (להלן: "פס"ד דבש")}.

מבחינת הדין הרצוי, ראוי היה להרחיב את הזכות להוצאות ולפיצוי לכל נאשם שיצא זכאי בדינו, יהא הטעם לזיכוי אשר יהא. משלא הוכחה אשמתו של הנאשם במידה הנדרשת בפלילים, והוא יוצא זכאי בדינו, הרי שחזקת חפותו שהיתה קיימת טרם המשפט, לא נסתרה.

אם העמידה אותו המדינה לדין ולא עלה בידה להוכיח את אשמתו, עליה לפצותו על ההוצאות שגררה אותו להן ועל הסבל שסבל במעצר או במאסר. משכך, מה לי אם זוכה מחמת הספק ומה לי אם זוכה בזיכוי ברור ומוחלט. בכל אחד מן המקרים חוזר הנאשם לאחר הזיכוי לסטאטוס של חף מפשע שהועמד לדין.

אולם, כאמור, לא מצא המחוקק לקבוע כי בכל מקרה, יהא נאשם שזוכה בדין זכאי להוצאות ולפיצוי {ע"פ 7826/96 רייש נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1), 481, 490, 491 (1997)}.

כך גם, בעוד אשר התנאי האחד - זיכויו של נאשם בדין או ביטול כתב אישום על-פי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי - תנאי פורמאלי ונוקשה הוא, התנאי השני תנאי גמיש הוא בתחומי התפרשותו.

מכאן, המסקנה היא שתנאי בסיסי ונוקשה לכניסה לגדר הסעיף הנו זיכוי הנאשם בדין. מה גם, שכאשר ביקש המחוקק להרחיב את תחולת הסעיף ולהוסיף על תנאי סף זה, הוא עשה זאת במפורש בדמות תיקון לחוק בשנת תשנ"ה-1995 {ראה ס"ח, ע' 168} או אז הוספה העילה של אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי.

במקרה שהוחלט על עיכוב ההליכים, הנאשם לא חוזר לסטאטוס של חף מפשע בעיקר לאור העובדה שישנה האפשרות לחידוש ההליכים. מכאן, שאף הרציונאל העומד בבסיס סעיף 80 לחוק העונשין לא מתקיים.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

עיכוב ההליכים - מהות ומועד (סעיף 231 לחוק)