דיון מקדמי (סעיף 143א לחוק)

1. מבוא
סעיף 143א לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982, קובע כדלקמן:

"143א. דיון מקדמי (תיקון התשס"ו (מס' 3))
(א) בסעיף זה:
"חוק זכויות נפגעי עבירה"- חוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001;
"סיום הדיון" - לרבות מתן פסק-דין;
"עבירת מין או אלימות חמורה" - כהגדרתה בסעיף 2 לחוק זכויות נפגעי עבירה.
(ב) על-אף הוראות סעיף 143, רשאי בית-המשפט, בתחילת המשפט ובכפוף להוראות סעיף-קטן (ג), לנהל דיון מקדמי בכתב אישום, שמטרתו אחד מאלה:
(1) בירור עמדת הנאשם לעניין הודיה או כפירה בעובדות הנטענות בכתב האישום, כולן או מקצתן;
(2) בחינת האפשרות לצמצום המחלוקת העובדתית או המשפטית, כולה או מקצתה;
(3) ייתור הצורך בשמיעת ראיות;
(4) סיום הדיון במסגרת הדיון המקדמי.
(ג) בית-המשפט ינהל דיון מקדמי לפי סעיף זה, רק אם התקיימו כל אלה:
(1) הנאשם קיבל הודעה לפי סעיף 95(ב) בדבר האפשרות לניהול דיון מקדמי ובית-המשפט נוכח כי הנאשם הבין את מהות הדיון המקדמי והביע את הסכמתו לניהולו;
(2) הנאשם מיוצג בידי סניגור;
(3) התובע הסכים לניהול הדיון המקדמי.
(ד) בדיון מקדמי לפי סעיף זה רשאי בית-המשפט, בהסכמת בעלי הדין, לעיין בחומר החקירה וברשימת כל החומר שנאסף או שנרשם בידי הרשות החוקרת והנוגע לאישום, וכן בחומר וברשימה כאמור שנאספו או שנרשמו בידי ההגנה; אין בהוראה זו כדי לגרוע מכללי חסיונות עדים או כללי ראיות חסויות.
(ה) לא הסתיים הדיון בכתב האישום במסגרת דיון מקדמי לפי סעיף זה, יעביר בית-המשפט את הדיון בכתב האישום לשופט אחר שימשיך לדון בו לפי הוראות סימנים ה' עד ז' לפרק זה.
(ו) פרוטוקול הדיון המקדמי:
(1) לא יועבר לעיון השופט שימשיך לדון בכתב האישום לפי הוראות סעיף-קטן (ה);
(2) לא ישמש ראיה בכל הליך משפטי אחר, למעט בערעור על פסק-הדין שניתן בדיון המקדמי, אלא בהסכמת בעלי הדין.
(ז) בית-המשפט יברר, בדיון מקדמי לפי סעיף זה בכתב אישום בעבירת מין או אלימות חמורה, האם קוימו הוראות חוק זכויות נפגעי עבירה לעניין זכותו של נפגע עבירת מין או אלימות חמורה להביע עמדה בעניין הסדר טיעון עם הנאשם.
(ח) הוראות סעיף זה לא יחולו על דיון בכל אחת מאלה:
(1) עבירה שהיא בסמכותו של בית-המשפט המחוזי בדונו בהרכב;
(2) עבירה מהעבירות המפורטות בסעיף 240(א) רישה."

לאור סעיף 143א לחוק סדר הדין הפלילי, רשאי בית-המשפט לברר כל טענה במסגרת אותו דיון מקדמי, כאשר לבית-המשפט הדן בטענה יהיו הסמכויות כמפורט בסעיפים-קטנים (ד) ואילך של הסעיף הנ"ל.

הוראת הסעיף הנ"ל, מאפשרת קיום דיון מקדמי, עוד קודם להקראה, וכאשר אחד מן הטעמים לקיומו של הליך זה הוא ייתור הצורך בשמיעת ראיות, וסיום הדיון במסגרת הדיון המקדמי {ע"פ (מחוזי חי') 1094/06 מדינת ישראל נ' אודי אסור, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

משמע, שהשופט הדן בתיק ומקיים דיון מקדמי יכול, בהסכמת בעלי הדין, לעיין בחומר החקירה וברשימת כל החומר שנאסף או שנרשם בידי הרשות החוקרת והנוגע לאותו אישום.

היה ובית-המשפט יחליט כי הדיון בכתב האישום לא מסתיים במסגרת הדיון המקדמי, יפעל על-פי האמור בסעיף 143א(ה) לחוק סדר הדין הפלילי, והתיק יועבר לדיון לשופט אחר, מבלי שפרוטוקול הדיון יהיה בפני השופט האחר ומבלי שאותו פרוטוקול ישמש ראיה בהליך משפטי אחר.

במסגרת סמכויותיה של הערכאה המבררת, היא זכאית לברר עמדת הנאשם לעניין הודיה או כפירה בעובדות {סעיף 143א (ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי}, ובכל שלב של הדיון, רשאי בית-משפט לברר הסכמת הנאשם וסניגורו לשאלות שבעובדה ולקבילות מסמכים {סעיף 144 לחוק סדר הדין הפלילי}.
"ימי דיון מקדמי", נועדו לייעל את אופן ניהולם של הליכים פליליים בבתי-המשפט באופן שיתאפשר לבית-המשפט לקיים דיון מקדמי בכתב אישום, כאשר הנאשם מיוצג על-ידי סניגור, בו ניתן יהיה, בין היתר, לברר את עמדת הנאשם לעניין הודאה בעובדות הנטענות בכתב האישום, לייתר את הצורך בשמיעת ראיות ולסיים את הדיון במסגרת הדיון המקדמי {רע"פ 2292/08 שי אמסלם נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)}.

2. "פעפוע" מידע מן הגישור - שנעשה במסגרת דיון מקדמי - להליך הפלילי
סעיף 143א(ו) לחוק סדר הדין הפלילי קובע, כי פרוטוקול הדיון המקדמי {בגדרו נערך הגישור} לא יעבור לעיון השופט אשר ימשיך לדון בכתב האישום וכי לא ישמש ראיה בכל הליך משפטי אחר, אלא בהסכמת בעלי הדין {ע"פ 723/10 מוטי קסטל נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.

החריג היחיד לעניין החסיון על פרוטוקול הדיון המקדמי, הוא בערעור על פסק-דין שניתן בדיון המקדמי. הצורך בחריג זה מובן, בהתחשב בכך שמדובר בפרוטוקול ובפסק-דין המהווים יחידה משפטית אחת {ע"פ 6508/05 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)}.

הסעיף הנ"ל, שנחקק כחמש שנים לאחר חוק זכויות נפגעי עבירה, תשס"א-2001, עיגן סטטוטורית פרקטיקה שנהגה, בין השאר, לעניין גישור.

המונח "גישור" אינו נזכר, אך המטרות שנמנו בסעיף 143א(ב) לחוק סדר הדין הפלילי, חלות גם על הליך הגישור והן אחת מאלה: בירור עמדת הנאשם לעניין הודיה או כפירה, בחינת האפשרות לצמצום המחלוקות, ייתור הצורך בשמיעת ראיות, וסיום הדיון במסגרת הדיון המקדמי, היא המטרה העיקרית בהליך הגישור {ע"פ 723/10 מוטי קסטל נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.

מטרת החוק היא להקים "חומת הפרדה" בין גישור שלא צלח לבין ההליך העיקרי. כך גם באשר לעמדה "מקלה" של קרבן העבירה, ככל שהיא באה בהליך הגישור, אשר אין מקום לפעפועה אל הליך ההוכחות והערעור עליו.

המחוקק פתח פתח לחרוג מכך, והוא בסיפא של סעיף 143א(ד), שלפיה האמור בגישור יכול לשמש ראיה "בהסכמת בעלי הדין". קרי, היה וקרבן העבירה מבקש להביע עמדה מקלה, בידו או בידה לעשות כן באמצעות התביעה, שהיא בעלת הדין ומגישת הראיות {ע"פ 723/10 מוטי קסטל נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.

בידי התביעה לשקול אם העמדה שהשמיע הקרבן בגישור אכן מבטאת רצון אמיתי, או שמא נובעת מלחץ כזה או אחר. אולם, מכל מקום, אין "ללכוד" את המתלונן על דברים שנאמרו בגישור.

הליך הגישור תלוי בכך שדברים שנאמרים במהלכו לא יובאו לידיעת בית-המשפט שדן בסופו-של-יום בתיק שמדובר בו, בהנחה שהליך הגישור לא הניב תוצאות ואין לחרוג מכך. עיקרון בסיסי זה נכון הן במישור האזרחי והן במישור הפלילי {ע"פ 6508/05 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)}.

לרוב, יהא הדבר לטובת הנאשם, שהרי הדעת נותנת שיתכן מאוד, כי בהליך הגישור הביע הנאשם נכונות להודיה מסויימת, אך אולי לא ראתה התביעה בכך די, והגישור לא צלח.

הליך הגישור יאבד את מטרתו, אם צדדים ידעו כי דברים המוחלפים במהלכו, יכולים לעמוד להם כנגדם בשלב מאוחר יותר. כך למשל, אם יהיה צורך לנהל הוכחות הואיל והליך הגישור לא צלח, יוכל הנאשם לכפור באישומים, מבלי שיחשוש כי הליך הגישור יכול להזיק לו לניהול הגנתו במשפט {ע"פ 6508/05 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)}.

3. הסדר טיעון בדיון מקדמי - הסכמת הצדדים
אין מעמדו של בית-המשפט על-פי סעיף 143א לחוק סדר הדין הפלילי, דומה למעמדו של מגשר, גם על-פי הוראת סעיף 143א הנ"ל, לא ראוי שלאחר שצד למשפט לא קיבל את הצעתו, ימשיך אותו שופט בדיון ויכריע במחלוקות בין הצדדים.

כך יש לנהוג מבחינת הרציונל והתכלית, וכך יש לנהוג על-פי העולה מהוראת סעיף 143א(ה) לחוק סדר הדין הפלילי, אשר נוקטת במילה "יעביר" ולא מותירה שיקול-דעת במקרה שהדיון לא מסתיים בהליך המקדמי, כך שעל השופט להעביר את הדיון לשופט אחר.

בית-המשפט שמכריע במחלוקות, לרבות לעניין העונש, ראוי שימנע מעיסוק בפרוצידורה, על-פי סעיף 143א הנ"ל, ובית-המשפט שדן על-פי הפרוצידורה של סעיף 143א הנ"ל, ראוי שלא יכריע במחלוקות בין הצדדים {ע"פ 7063/08 יגאל טרבלסי נ' מדינת ישראל, תק-על 2009(2), 3509 (2009)}.
יובהר כי על בית-המשפט, אין לפעול כדי לגשר בין הצדדים בעצמו שהרי בכך הוא קושר עצמו בהסדר הטיעון המתגבש ביניהם. בעשותו כך, חורג בית-המשפט מתפקידו כעומד מעל למשא ומתן {ע"פ 7063/08 יגאל טרבלסי נ' מדינת ישראל, תק-על 2009(2), 3509 (2009)}.

הסדר הדיון המקדמי שעוגן בסעיף 143א לחוק סדר הדין הפלילי, נועד לייעל את אופן ניהולם של הליכים פליליים, תוך ניסיון להביא לצמצום המחלוקות, ובמידת האפשר להביא לסיום ההליך בדרך מוסכמת, לרבות בהסדרי טיעון.

הרשעה על בסיס הסדר טיעון צריכה להיעשות, תמיד, לאחר שבית-המשפט מוודא היטב כי הודית הנאשם מבוססת על הבנתו המלאה של משמעויות ההסדר, וכי היא נמסרה מרצון חופשי ובידיעתו של הנאשם כי בית-המשפט אינו מחוייב בקבלת ההסדר, תוך הבנת התוצאות המשתמעות מכך.

יובהר, כי כאשר מתברר, ובדיעבד, כי ההליך שהוביל להסדר הטיעון מעורר ספקות לגבי תוקפה של ההסכמה שנתן הנאשם, עשוי הדבר להצדיק חזרה מן ההודאה, וזאת במיוחד אם בקשתו של הנאשם לחזור בו הובאה בפני בית-המשפט עובר לגזר הדין.

כמו-כן, יש להבטיח לכל נאשם הליך משפטי הוגן וייצוג הולם. כך למשל, יש לאפשר לנאשם תנאים פיסיים הולמים להיפגש עם סניגורו ואת הזמן הסביר הדרוש לו להתייעץ עם סניגורו.

כאשר במהלכו יתאפשר לו: ללמוד, בסיועו של סניגורו, את כתב האישום שהוגש נגדו, להציג בפני הסניגור את גרסתו ואת טענותיו באשר לאירועים נשוא כתב האישום, להבין את משמעות העבירות המיוחסות לו, את חומר הראיות הקיים בעניינו ואת העונש שעשוי להיגזר עליו היה ויורשע בדין, ללמוד מסניגורו את פרטי הסדר הטיעון ואת משמעותו וכן את העובדה שבית-המשפט אינו כפוף להסדר הטיעון ואינו מחוייב לכבדו {רע"פ 2292/08 שי אמסלם נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)}.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

דיון מקדמי (סעיף 143א לחוק)