מזכרים פנימיים הנוגעים להליכי המעצר והחקירה, מסמכים שהוצגו לעיונו של שופט-מעצרים ותרשומות פנימיות

1. כללי
מזכרים המוגשים בידי נציג תביעה לשופט-מעצרים במסגרת הליכים להארכת מעצר לצרכי חקירה, כוללים על-פי-רוב פרטים הנוגעים לאופי חקירות המשטרה שכבר בוצעו, וכן פרטים לגבי מהלכים מתוכננים של חקירה, אשר על בסיסם מבקשת התביעה להאריך את המעצר להמשך או להשלמת חקירה.

הפרטים במזכרים אלה נוגעים, על-פי-רוב, לתכנון מערכתי-מבצעי של פעולות חקירה, בין אלה שכבר בוצעו ובין אלה העתידות להתבצע, כדי לשכנע את בית-המשפט בצורך בהארכת המעצר לימים נוספים כנדרש לצורך קידום החקירה. לפיכך, מזכרים אלה מוגשים בדרך-כלל במעמד צד אחד, כדי להימנע מחשיפת פעולות חקירה ומהלכים מתוכננים במסגרתה, מתוך הנחה כי חשיפה כזו עלולה להזיק למהלך החקירה הספציפית הנדונה, ואפשר אף להביא לפגיעה בהיערכות המשטרה בנושאי החקירות בכלל.

בסעיף 15 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) ניתן פירוט של עניינים אותם יש לציין בבקשת מעצר לצורך חקירה. בסעיף-קטן (2) מפורטים המסמכים שיש לצרף לבקשה, ובהם בסעיף-קטן (ג) מצויין כי חומר חסוי, לעיון בית-המשפט בלבד, לרבות החומר החסוי שהוגש בדיונים קודמים של בית-המשפט. סעיף-קטן (ה) לסעיף 15 מסדיר פרוצידורה של הבאת פרטים שונים בידי המשטרה לעיונו של השופט בלבד, במסגרת הליך בקשת מעצר, כדלקמן:

"ביקש שוטר כי תשובתו לשאלה תובא לידיעת בית-המשפט בלבד, או ביקש לפרט בפני בית-המשפט בלבד עובדות או מידע שעליהם מתבססת בקשת המעצר, ימסור לבית-המשפט בכתב את התשובה ואת הנימוקים לבקשתו. בית-המשפט רשאי להיענות לבקשה, ולהסתמך על החומר המוגש לו בדרך זו, אם מצא כי מתן התשובה או גילוי העובדות או המידע בנוכחות החשוד וסניגורו עלולים לפגוע בחקירה או באינטרס ציבורי חשוב אחר. התשובה החסויה תסומן, תוחזר לשוטר לאחר העיון, והדבר יירשם בפרוטוקול. החליט השופט שלא להיעתר לבקשה בדבר אי-גילויו של החומר, רשאי השוטר להודיע כי הוא חוזר בו מהגשת החומר אליו מתייחסת השאלה, ומשעשה כן, לא יועמד החומר לעיון החשוד וסניגורו, והשופט יתעלם ממנו לצורך החלטותיו."

סעיף-קטן (ז) קובע כי הדיון יתועד בפרוטוקול, מבלי לגלות את תוכנו של החומר החסוי, והפרוטוקול יימסר לצדדים. ההסדר בחוק ביחס להליך בקשת המעצר והארכת המעצר לצרכי חקירה מניח קיומם של עניינים אשר צרכי החקירה או אינטרסים ציבוריים אחרים עשויים לחייב את חסיונם מפני החשוד במהלך החקירה, ובטרם הוגש כתב האישום.

לעיתים קרובות, סוג עניינים זה מועלה על הכתב במזכרים המועברים לעיונו של שופט-המעצרים בלבד.

מעמדם של מזכרים אלה בשלב שלאחר הגשת כתב אישום, ואופן סיווגם לאור הכלל המחייב העברת "חומר חקירה" לעיונה של ההגנה לצורך המשפט, תלויים, בכל מקרה, בטיב החומר, הנתונים והעניינים הכלולים במזכרים הנוגעים להליך המעצר, המצויים בתיק התביעה.

המבחן שיש להחיל לגבי תוכנם של המזכרים האמורים הוא המבחן הכללי הרגיל, המוחל ביחס לסיווג חומר כ"חומר חקירה".

כלומר, האם נכללים במסמך נתונים כלשהם המהווים חומר רלבנטי המצוי בגרעין הקשה של תשתית ראיות התביעה עליו מתבסס האישום; האם כלולים בו נתונים השייכים ל"פריפריה" של האישום, או שמא מדובר במסמך שלתוכנו אין כל רלבנטיות לאישום, או שהרלבנטיות שלו היא רחוקה ושולית בלבד לנושא האישום.

המבחן המנחה הוא, איפוא, האם לתוכן המסמך, כולו או חלקו, עשויה להיות חשיבות ממשית כלשהי להגנת הנאשם במשפט. אם מתקיים תנאי זה, יש לסווג את החומר הרלבנטי האמור כ"חומר חקירה" ולהציגו לעיון ההגנה.

ואולם, אם אין לו רלבנטיות, יש להימנע מהצגתו במיוחד מקום שגילוי תוכנו עלול לפגוע באינטרסים אחרים בעלי חשיבות.

על-פי אמות-המידה הללו, יש לבחון את תוכנם של המזכרים בענייננו ולסווג את הנתונים הכלולים בהם. ככל שיש בהם נתונים רלבנטיים לנושא האישום, או אף לפריפריה של האישום - הרי שמדובר ב"חומר חקירה" שחל עליו סעיף 74 לחוק, ויש להעבירו לעיון ההגנה, אלא-אם-כן תראה המדינה להטיל עליו חסיון על-פי פקודת הראיות (סעיפים 44 ו- 45 לפקודת הראיות (נוסח חדש)).
לעומת-זאת, מקום שהמזכרים כוללים נתונים ופרטים שאינם נוגעים לאישום ואינם רלבנטיים להגנת הנאשם, אלא מתייחסים, למשל, לנושאים של היערכות גופי החקירה לפעולות חקירה המתנהלות בעניינו של החשוד כגון - פעולות החקירה שבוצעו, פעולות החקירה המתוכננות, בעיות שנוצרו בחקירה, תחזית של לוחות זמנים לביצוע פעולות חקירה, ותכנון מערך פעולות משטרתיות הקשורות בחקירת החשוד - כל אלה, דרך-כלל, אינם בגדר חומר חקירה רלבנטי למשפט, ולכן אין לסווגו כ"חומר חקירה" שיש להציגו לעיון ההגנה לאחר הגשת כתב אישום.

הצגתו של חומר זה, דרך-כלל, אינה רלבנטית לאישום עצמו, ולא תועיל להגנת הנאשם. מנגד, היא עלולה לפגוע פגיעה קשה במערכות החקירה המשטרתיות, שהחוק הכיר באינטרס הציבורי להימנע מגילוי מהלכיהן, כדי לייעל את השיטות לגילוי עבריינים ולשכלל דרכי אכיפת החוק לקידום טובת הכלל.

על רקע דברים אלה, סיווג מזכרים חסויים שהוגשו על-ידי התביעה לשופט-מעצרים כ"חומר חקירה" שיש להעבירו לעיון ההגנה על-פי סעיף 74 לחוק מחייב עבודת סיווג ומיון של המסמכים על-פי תוכנם.

תפקיד זה מוטל על המשטרה והתביעה. על אופן ביצוע התפקיד קיימת ביקורת שיפוטית במסגרת סעיפים 74(ב), (ג), (ד) ו- (ה) לחוק סדר הדין הפלילי.

יצויין כי הגישה הגורפת, השוללת מראש את היותם של המזכרים "חומר חקירה" אינה נכונה, שכן עשויים להימצא במסמכים אלה נתונים מסויימים רלבנטיים לאישום, שיש בהם חשיבות להגנת הנאשם. במקרה כזה יש לסווג את אותם נתונים כ"חומר חקירה" ולהציגם לעיון ההגנה, אלא-אם-כן תחליט המדינה על הטלת חסיון עליהם בהתאם לדיני הראיות. על התביעה למצוא את הדרך הטכנית לבודד בין הנתונים הרלבנטיים לאישום המופיעים במסמך לאלה שאינם רלבנטיים, ולהותיר את האחרונים מחוץ לנתונים המוגשים לעיון.

גם הגישה הקיצונית האחרת, הנוקטת בעמדה לפיה המזכרים בכללותם מהווים "חומר חקירה" שיש להציגם בפני ההגנה ללא פעולות סיווג ומיון, אינה מתיישבת עם הדין.

זאת לאור העובדה שככל שהמסמכים כוללים נתונים ועובדות שאינם נוגעים כלל לאישום גופו, כגון, נתונים על תכנון וביצוע של פעולות חקירה משטרתיות הם בדרך-כלל אינם רלבנטיים להגנת הנאשם, ולכן אינם בגדר "חומר חקירה" האמור להיות מועבר לעיון ההגנה.

לעררים השונים רלבנטיים, לכאורה, בסוגיות השונות המצריכות הכרעה, שני כללים והחריגים להם:

הכלל האחד הוא כי תרשומות פנימיות של הרשות החוקרת ושל הרשות המאשימה אינן חלק מחומר החקירה.

הכלל האחר הוא כי הגשת חומר לשופט הדן בהארכת מעצר (או לשופט הדן בבקשה לצו חיפוש) אינה הופכת חומר זה, מעצמה, לחלק מחומר החקירה אלא כדי שייחשב חומר זה לחומר חקירה צריך הוא לעמוד בכללים הרגילים הקובעים חומר חקירה מהו.

ואולם, לא אחת נאמר שאין לך כלל שאין לו יוצא מן הכלל. דוגמה מובהקת ניתן למצוא בתחום סוגיית העיון בחומר החקירה.
הכלל הוא שדו"חות מעקב לא יבואו בדרך-כלל בגדר "חומר חקירה". עם-זאת בנסיבות אותו עניין דו"חות מעקבים בימים הרלבנטיים לארועים נשוא האישום היו בגדר חומר חקירה שהיה צורך להעביר לעיון, על-כן, לכללים עשויים להיות חריגים {ע"פ 400/84 מדינת ישראל נ' שרה אנג'ל, פ"ד מ(3), 481 (1986)}.

כובד האחריות מוטל על הפרקליטות, בעת הסיווג, אם לפנינו חומר ראיות שיש להעמידו לרשות ההגנה.

גם כאשר פרקליט המטפל בתיק פעל בתום-לב גמור אך התוצאה האוביקטיבית היא שנמנע גילויו של חומר שטעון היה גילוי, ונראה בדיעבד שייתכן והיה בכך כדי לעוות את הדין עיוות שלא יוכל לתיקון עוד - יכול הדבר בנסיבות מסויימות להביא לידי זיכויו של הנאשם {ע"פ 179/79 מדינת ישראל נ' גברון, פ"ד לד(2), 688 (1980)}.

על-כן מתחייב משנה-זהירות בקביעת היקפו של חומר חקירה. בהקשר זה, כמו בהקשרים משפטיים רבים, לא ניתן להסתפק בקונפקציה. יש צורך ב"תפירה ידנית" שתתאים לנסיבותיו של כל עניין ועניין.

עם-זאת, החלוקה לכללים ולחריגיהם היא חלוקה שיש עמה תועלת. הכללים מקלים על תהליך המיון. במקרים רבים הכללים כה ברורים ומלאכתו של הפרקליט היא כמעט טכנית וקלה.

על כל העוסקים במלאכה ליתן לעצמם דין וחשבון ולבחון אם עניין זה או אחר נופל לגדר כלל ידוע (כגון: "תרשומות פנימיות אינן חלק מחומר חקירה") או שיש לבחון אם יש מקום לקבוע, בנסיבותיו של עניין זה או אחר - חריג לכלל. כללים שהתגבשו הם בוודאי בגדר נקודת מוצא ראויה, גם אם אין הם נקודת סיום.

2. הכלל: מה שהוצג בפני שופטי-המעצרים אינו חומר חקירה
גם לעניין זה יש להבהיר תחילה את היקפו של הכלל. הכוונה לעניין זה היא לחומר המוצג בפני שופטי-המעצרים או שופטים שהתבקשו להוציא צווי חיפוש.

במקרה אופייני כולל חומר זה סיכום של חומר החקירה כפי שנאסף עד נקודה מסויימת, הסברים הנמסרים במעמד צד אחד בעניין פעולות החקירה שיש עוד להשלים, הסברים מדוע יש צורך בהמשך המעצר הנמסרים במעמד צד אחד או כיוצא באלו.

עם-זאת, קורה שבפני שופט-המעצרים מוצגים גם תוצרים של החקירה, כגון מזכרים על פעולות חקירה שנעשו. מזכרים אלה חייבים למצוא את מקומם במהלך הדברים הרגיל בתיק החקירה כחלק מחומר החקירה. אם כך לא נעשה העובדה שתוצר חקירה לא נמצא פיזית בתיק החקירה אלא רק בחומר שהוצג לשופט אינה מקנה לו כל "חסינות" מגילוי.

הכלל הוא, כי מה שנמסר לשופט-המעצרים או לשופט שדן בבקשה להוצאת צו חיפוש איננו חומר חקירה {בג"צ 1885/91 אלי צוברי נ' פרקליטות מחוז ת"א, פ"ד מה(2), 630 (1991) (להלן: "הלכת צוברי")}.

עצם העובדה שמסמך מסויים הוגש לשופט לעיונו בקשר לדיון בבקשה למעצר של החשוד אינה הופכת אותו מסמך לחומר חקירה שעל התביעה להעמידו לעיון הסניגוריה לאחר הגשת כתב האישום בצורה גורפת.

רבים הם המסמכים והמידע המוגשים ל"שופט-מעצרים", שאין בינם ובין "חומר חקירה", במובן סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי, ולא כלום.

כך, למשל, שואל השופט לעיתים קרובות את נציג התביעה, אשר מבקש לצוות על הארכת מעצרו של החשוד למספר ימים מסויים: "אילו פעולות יש לכם עוד לבצע, ומי הם העדים שטרם נחקרו?". ואזי מגיש החוקר או התובע לעיתים קרובות גיליון נייר לשופט, ובו רשומה הפעילות המתוכננת של החוקרים שעומדת עדיין להתבצע. מסמך כזה אינו מהווה "חומר חקירה", אפילו נצא מההנחה שהסניגוריה, אילו ראתה את המסמך, יכלה אולי להשתמש בו ולנסות להפיק תועלת ממנו בחקירתה את אנשי המשטרה.

זהו גם הדין בדו"ח ביניים של החוקר, המסכם עבור השופט את מצב החקירה עד לאותו מועד, ובחוות-דעת פנימיות, הנמסרות בין הדרגים השונים במשטרה ובין המשטרה ואנשי הפרקליטות.

מתבקשת המסקנה כי בשלב זה של קביעת היקף "חומר החקירה" המועמד לרשות הסניגוריה חייבים כל הנוגעים בדבר לסמוך על הגינותם, מומחיותם, ניסיונם ושיקול-דעתם הנאות של נציגי התביעה הכללית.

ברור, שכל ראיה העשויה להיות רלוואנטית לשאלות העומדות להכרעה במשפט, במישרין או בעקיפין, בין שהיא תומכת בגרסת התביעה ובין שהיא לכאורה עומדת בסתירה לה, ובין שהיא נראית ניטראלית לגבי השאלות השנויות במחלוקת, חייבת להיכלל ב"חומר החקירה" העומד לעיון הסניגוריה.
אך לגבי כל חומר אחר, שהוא לעיתים רב ביותר, העשוי למשל להימצא בתיקי ה"מאגר המודיעיני" של המשטרה, ההחלטה מסורה בידי נציג המדינה. לקטיגוריה זו ניתן לשייך גם את המסמכים שהוגשו ל"שופט-המעצר". על התובע להחליט, איזה חלק מאותם מסמכים מורכב מראיות המהוות "חומר חקירה", ואיזה חלק מתייחס למידע הנמסר לאותו שופט לצורך מתן החלטתו הספציפית בלבד ושאין בו משום "חומר חקירה" במובן סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי.

כמובן, אם נודע לסניגוריה על ראיה מסויימת שנכללה בחומר שנמסר לשופט לעיון ושלא נחשפה בפניה, והיא סבורה, שהיה כאן משום מחדל בלתי-מוצדק מצד התביעה וכי ראיה זו אכן מהווה "חומר חקירה", כי אז רשאי הסניגור לפנות בעניין זה לבית-המשפט הדן בתביעה גופה, ובמקרים מיוחדים וחריגים גם לבית-משפט זה. אולם במקרה כזה חייבת הסניגוריה להצביע על תשתית עובדתית, המבססת לכאורה את חשדה זה.

3. האם יש מקום לסטות היום מהלכת צוברי?
מאז הלכת צוברי לעיל, חלפו 15 שנה וכמו-כן, נחקקו חוקי היסוד.

ואולם, הלכה היא כי אין בהשתנות העיתים כשלעצמה כדי להביא לשינוי ההלכה.

ראשית יצויין כי, הילכת צוברי לא נותרה בשיממונה ובבדידותה ונוהגים על-פיה, הלכה למעשה בחיי היום {למשל החלטת בית-משפט זה ב- בש"פ 1355/98 צבי בן ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2), 1 (1998); וכן החלטותיהם השונות של הערכאות הדיוניות, למשל ב- ב"ש (חי') 1353/05 מיכאל חליסטוב (לא פורסם, 16.05.2005); ב"ש (ת"א) 92446/01 אלי אלבז נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2001); יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים, חלק שני (מהדורה משולבת ומעודכנת, 2003), 724}.

שנית - והוא עיקר - אין די בכך שהלכה היא "ישנה" כדי שנשנה אותה {בש"פ 2270/06 חאלד אל עילווי נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(3), 74 (2006)}.

כך, למשל ב- בג"צ 620/02 {התובע הצבאי הראשי נ' בית-הדין הצבאי לערעורים, פ"ד נז(4), 623, 638 (2003)}, נקבע כי בא-כוח המשיב לא הצביע על התועלת הצפונה בחומר להגנת הנאשם, ומה השימוש הלגיטימי שניתן לעשות בו לצורך הגנת הנאשם במשפט. בית-המשפט קבע כי ככל שמעוניין הסניגור בחומר כדי לברר שמא יש בו נתונים שאף אם אינם קשורים לפרשה הנדונה, יהיה בהם כדי לסייע לו לתקוף בדרך כלשהי את מהימנות המתלוננות, הרי שזו אותה תקווה ספקולטיבית ורחוקה שאין בה כדי להצדיק מסירת החומר.

כלל נוסף הוא כי, התכתבויות פנימיות שעניינן עיבוד חומרי חקירה - אינן חומר חקירה. על דרך העיקרון יש להבחין בין "חומרי הגלם" {ראיות, לאו דווקא קבילות} הנאספים על-ידי פעולות חקירה שונות {עדויות, ראיות חפציות, מזכרים בעניין פעולות חקירה} לבין עיבוד וריכוז של חומר כזה או התכתבויות פנימיות.

זאת ועוד, ריכוז סיכום ועיבוד של חומר חקירה אינם כשלעצמם חומר חקירה.
הוא הדין בהתכתבויות פנימיות בה מנחה הפרקליטות את המשטרה כיצד להמשיך לפעול או שגורם אחד במשטרה מנחה את משנהו, או שהמשטרה מעבירה תיק לפרקליטות עם המלצה וסיכום המצוי בתיק החקירה.

כל העניינים הללו (וכמותם הסיכום שמעביר חוקר לשופט-המעצרים) אינם "הדבר עצמו" אלא עיבודו. ובאשר לעיבוד ייאמר ונאמר - יכולה ההגנה לדאוג לעיבוד משל עצמה.

כך למשל ב- {בש"פ 6552/02 נחום אליהו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.08.2002)} ביקש העורר לעיין במסמכים ובהם פניה של התביעה למשטרה להשלים חקירה בעניינים מסויימים. טענתו שמדובר בחומר חקירה - נדחתה.

כאמור, תרשומות פנימיות ודו"חות סיכום פנימיים אינם באים בגדר חומר חקירה {בש"פ 4285/97 מרדכי אופנהיים נ' מדינת ישראל, תק-על 97(3) 1053 (1997); בש"פ 62/02 מדינת ישראל נ' שלמה נרקיס, פ"ד נו(4), 625 (2002)}.

תרשומות פנימיות, עבודות פנימיות או דינים וחשבונות פנימיים, אשר עובדי משרד המשפטים מכינים כחומר עזר לגיבוש עמדתם בעניינים התלויים ועומדים בפני בתי-המשפט, אינם פתוחים לעיון {מ"ח 6148/95 משה עזריה נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2), 334, 361 (04.06.1997)}.

כאשר מבקש הסניגור להתחקות אחר אומד-דעתה של התביעה, והדרך בה היא משקיפה על חומר הראיות, בשלב ראשוני זה של ההליך הפלילי, אין בכך כדי להצדיק מתן היתר עיון.

וחשוב יותר, לעיתים אין במסמכים שבמחלוקת, לפחות כדי להשפיע על ברור האמת. הסניגור רשאי ויכול לגבש דעה משלו על ערכו של חומר הראיות והערכתו שלו אינה תלויה בהערכת אומד-דעתה של התביעה ואינה טובת פחות מהערכתה של זו האחרונה.

בדומה הבהיר כב' השופט גולדברג בהתייחסו לדו"ח פנימי שהוא עיבוד של חומר הראיות כי המסמך כשלעצמו אינו בגדר ראיה, אין הוא בעל משמעות למשפט, אין בו כל מידע רלבנטי מעבר למידע שבחומר החקירה, ואין בו כדי לתרום תרומה לגילוי האמת {בש"פ 7008/97 מדינת ישראל נ' הורוביץ, פ"ד נא(5), 224, 229ו (1997) עוד ראו: בש"פ (יר') 5989/01 מדינת ישראל נ' פרג, פורסם באתר האינטרנט נבו (07.08.2001), פסקה 35 לפסק-הדין; בש"פ 9086/01 רביב נ' מדינת ישראל פ"ד נו(3), 163, 173 (2002); בש"פ 62/02 מדינת ישראל נ' נרקיס, פ"ד נו(4), 625, 628ב-ג (2002)}.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

מזכרים פנימיים הנוגעים להליכי המעצר והחקירה, מסמכים שהוצגו לעיונו של שופט-מעצרים ותרשומות פנימיות