botox
הספריה המשפטית
ניהול ההליך הפלילי - דין ומהות

הפרקים שבספר:

מומחה מטעם בית-המשפט (סעיף 111 לחוק)

1. כללי
סעיף 111 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 קובע כדלקמן:

"111. מומחה מטעם בית-המשפט (תיקון התשנ"ה (מס' 2))
(א) בית-המשפט רשאי, מטעמים מיוחדים שיירשמו, למנות מיוזמתו מומחה בעניין שבחשבונאות או בנושא אחר הדורש בדיקה טכנית או חישוב, לצורך הבהרת חומר הראיות שבפניו.
(ב) מומחה כאמור בסעיף-קטן (א) יעיין בחומר הראיות שהפנה אליו בית-המשפט ויערוך את ממצאיו על-פי שאלות שהוצגו לו על-ידי בית-המשפט; המומחה יגיש חוות-דעתו בכתב וייחקר עליה בבית-המשפט לבקשת מי מבעלי הדין; הוגשה חוות-דעת לפי סעיף זה, רשאים בעלי הדין, להביא ראיות לסתור אותה."

סעיף זה מסמיך את בית-המשפט למנות מיוזמתו מומחה בעניין של חשבונאות או אחר הדורש בדיקה טכנית או חישוב.

למשל ב- ת"ת (נת') 4921/07 {לשכת תביעות שרון - תעבורה נ' בשארי ראם, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008)}, ב"כ הנאשם עתר למינוי מומחה מטעם בית-המשפט וזאת על-פי הוראות סעיף 111 לחוק סדר הדין הפלילי.

לטענתו, מכשיר הינשוף הנמצא בשירות המשטרה אינו פועל על-פי הקבוע בתקנות התעבורה ואינו מבצע את ההוראות המפורטות בתקנה 169ז לתקנות התעבורה, המכשיר אינו מתעד בפלט את שתי הבדיקות בשתי שיטות שונות אותן הוא מבצע ואינו עומד בתקנים בינלאומיים ומדעיים מקובלים. לטענת ב"כ הנאשם מדובר בסוגיה טכנית ולא משפטית אשר יש לבררה באופן סופי, מוחלט ואובייקטיבי באמצעות בדיקת מכשיר הינשוף במכון התקנים הישראלי.

בית-המשפט דחה את הבקשה וקבע כי בשיטת הדיון הנוהגת, בעלי הדין הם המציגים את ראיותיהם בפני בית-המשפט ואין תפקידו של בית-המשפט בהבאת ראיות. בית-המשפט אינו צד לדיון, אלא, הגורם ה"מקיים" אותו {יעקב קדמי סדר הדין בפלילים, חלק שני, 1070).

זאת ועוד, קיימת "חזקת אמינות" של מכשיר הינשוף ומי שטוען לסתירת החזקה עליו הראיה {ע"פ (יר') 40230/07 מדינת ישראל נ' יהודה שלמה, תק-מח 2007(2), 7718 (2007) שאושר ב - רע"פ 5558/07 שלמה יהודה נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(3), 385 (2007)}.

לפיכך קבע בית-המשפט כי על ההגנה להביא בפני בית-המשפט את ראיותיה ולשכנע את בית-המשפט בדבר אי-אמינותו של מכשיר הינשוף.

2. קצין מבחן איננו "מומחה" במשמעות סעיף 111 לחוק
קצין המבחן אינו מייצג את אחד הצדדים להליך הפלילי, אלא הוא ידו הארוכה של בית-המשפט, ותפקידו הוא, בין השאר, לבחון ולבדוק נושאים שבית-המשפט עצמו מתקשה לבדוק ולבחון {בש"פ 5859/04 מדינת ישראל נ' אבו סבייח, פורסם באתר האינטרנט נבו (2004)}.

מידע המובא על-ידי שירות המבחן, חשוב וחיוני לבית-המשפט, ונועד למלא חלל ריק בחומר שלפני השופט בעשותו במלאכת הענישה שהרי אופיו, טיבו וסביבתו של העבריין, הרקע לעבריינותו והסיכויים להחזירו למוטב, מהווים מידע חיוני והכרחי לשופט.

כמו-כן, בדרך-כלל לא עומד לרשות השופט מקור כל שהוא, ממנו יוכל לשאוב ולדעת על כל אלה {עניין ליבוביץ בעמ' 187-186. להרחבה בעניין חשיבות תרומתו של שירות המבחן בהליכים פליליים ראו: ע"פ 49/09 מדינת ישראל נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009), פיסקאות 27-26 לפסק-דינו של כב' השופט י' דנציגר; 4102/08 דירבאס נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008), פסקה ד'; ע"פ 2765/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

אולם, על-אף שקצין המבחן מביע את דעתו בעניינים מקצועיים, הרי שאין לראות בו "עד מומחה" לפי סעיפים 20 ו- 26 לפקודת הראיות, ואף אין הוא משמש מעין "עד מומחה מטעם בית-משפט", כזה הממונה לעיתים בהליכים אזרחיים {תקנה 130 לתקנות סדר הדין האזרחי} או אף פליליים - סעיף 111 לחוק סדר הדין הפלילי.

כך, ניתן למנות כמה הבדלים בין קצין המבחן לבין עד מומחה:

ראשית, הוראות החוק המתייחסות לשני בעלי התפקידים הנ"ל קובעות הסדרים שונים ביחס לכל אחד מהם.

שנית, התסקיר אינו אלא המלצה לבית-המשפט, לעניין דרכי הענישה בהם יש לנקוט. זאת במובחן מחוות-דעת של מומחה, שהיא ראיה, שבית-המשפט מחוייב להתייחס אליה ולקבוע את משקלה. העובדה שמדובר בהמלצה בלבד היא אחד הנימוקים להלכה לפיה אין לחקור קצין מבחן על תצהירו {ראה ב- בש"פ 9220/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011), פסקה 9 להחלטה; בש"פ 267/11 מדינת ישראל נ' ברמוחה, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

שלישית, קצין המבחן, בהבדל מעד מומחה המחווה-דעתו בהתאם לתחום מומחיותו על עובדות השנויות במחלוקת, אוסף מידע, אשר אינו נתון בהכרח במחלוקת, הנחוץ לבית-המשפט לצורך גזירת דינו של נאשם בהתאם לעקרונות הענישה האינדיבידואלית המקובלים במשפטינו {רע"פ 3173/09 פארג'ין נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009) פסקה 5 לפסק-דינו של כב' השופט י' דנציגר}.

אף אם לצורך איסוף המידע וניתוחו לשם מתן המלצה לעניין העונש, משתמש קצין המבחן במומחיותו המקצועית והטיפולית, לא נובע מכך כי יש לראות בו עד מומחה, אלא, כאמור, כזרועו הארוכה של בית-המשפט, המאפשרת לקיים ולממש הלכה למעשה את מכלול עקרונות הענישה המקובלים. כך הם פני הדברים גם כשקצין המבחן נועץ באנשי מקצוע, על-פי שיקול-דעתו.

רביעית, קצין המבחן הוא עובד ציבור הממונה על-ידי שר הרווחה {תקנה 2 לתקנות המבחן (שירותי המבחן), תשי"ט-1959 (להלן: "תקנות המבחן"}, עבודתו מפוקחת על-ידי קציני מבחן בכירים, ועליו לנהל במסגרת עבודתו רישום מפורט בתיקו האישי של הנאשם {תקנה 15 לתקנות המבחן}. כמובן שהעד המומחה לא פועל במסגרות פורמאליות אלו.

כך גם המידע המובא במסגרת תסקיר שירות מבחן, הוא מידע שפעמים רבות כלל אינו עומד בתנאי הקבילות הרגילים, הן משום שרובו מבוסס על עדויות שמיעה שנאספו מפי גורמים שונים הקשורים, בנאשם {ח' כגן-זנדברג "על מעמדו של שירות המבחן בהליך הפלילי" משפטים כ"ה 435, 445-444 (תשנ"ה) (להלן: "על מעמדו של שירות המבחן")} והן משום שהמידע אינו מובא בדרך האדברסרית הרגילה ואינו עובר את כור ההיתוך של החקירה הנגדית {התסקיר וקצין המבחן, בעמ' 662; רע"פ 1021/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009), פסקה 23 לפסק-דינו של כב' השופט ח' מלצר}.

במידה שקצין המבחן היה מוגבל להבאת ראיות העומדות בכללי הקבילות הרגילים, יתכן שהיה נמנע מבית-המשפט מידע משמעותי הנחוץ לבחינת עניינו של הנאשם בעת קביעת העונש.

כאמור, בהיות התסקיר בגדר המלצה גרידא, אין מניעה שיכלול נתונים שלא ניתן היה להגישם על-פי כללי הראיות. גם, שכאשר התסקיר מתייחס לחוות-דעת של מומחים, חוות-דעת אלה אינן "מוגשות" לבית-המשפט בפני עצמן, אלא הן הופכות לחלק מהתסקיר, לאחר שעברו את "מסננת" קצין המבחן, המחליט על-פי שיקול-דעתו באיזו מידה להיעזר בהן או להתייחס לאליהן בתסקירו. מכל האמור עולה, כי מעמדו של קצין המבחן מיוחד.
הוא אינו שופר של מי מהצדדים, אינו עד או עד מומחה, אלא הוא גורם מקצועי ממליץ, החב חובת אמון לבית-המשפט ומשמש כ"קצין בית-המשפט" (Officer of the Court).

לפיכך, קצין המבחן אינו נחקר על תסקירו, התסקיר אינו בגדר ראיה וכך גם אינו בהכרח, מבוסס על מידע העומד בתנאי הקבילות המקובלים {ע"פ 3472/11 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.