botox
הספריה המשפטית
ניהול ההליך הפלילי - דין ומהות

הפרקים שבספר:

התביעה - טענת "no case" (סעיפים 156 עד 158 לחוק)

1. מבוא
סעיף 156 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982, קובע, כדלהלן:

"156. פרשת התביעה
לא הודה הנאשם בעובדות שיש בהן כדי להרשיעו באישום או באחד האישומים שבכתב האישום, או שהודה ובית-המשפט לא קיבל את הודייתו, תביא התביעה לפני בית-המשפט את ראיותיה לעובדות שלא נתקבלה עליהן הודיה, ורשאית היא להקדים להן דברי פתיחה."

דברי פתיחה הם אמצעי חשוב במשפט הפלילי הנועד להבהיר ולהמחיש לבית-המשפט את התמונה בכללותה בפתח פרשת התביעה. להבדיל מהמשפט האזרחי, שם מונחת בפני בית-המשפט התשתית העובדתית במלואה בטרם מתחיל שלב ההוכחות, בין היתר, באמצעות תצהירים ונספחיהם.

במשפט הפלילי על בית-המשפט להרכיב את העובדות נדבך אחר נדבך. כך אף להגנה שמורה הזכות בפתח פרשת ההגנה, להקדים דברי פתיחה שיסייעו לבית-המשפט להבין את טענות ההגנה כפי שיוצגו במהלך המשפט.

במצב דברים זה, יש חשיבות רבה לדברי הפתיחה אשר מציגים בפני בית-המשפט את "זירת האירוע" וממחישים את העדויות הצפויות מטעם התביעה וההגנה תוך סקירה כללית והבהרות על מהות הראיות ועל התרחיש הצפוי במהלך שמיעת הראיות בתיק {תפ"ח (חי') 2084/05 ‏ מדינת ישראל נ' פיכרי בן זוהיר מנצור, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

הקרנה בפתח פרשת התביעה של קלטת וידאו ובה המחשה של עדויות עדי התביעה אשר אינה מוצגת כראיה ולא מתקבלת כראיה, אלא כאמצעי עזר טכני להבנה טובה יותר של עדויותיהם של עדי התביעה, וכל עוד תוכנה של הקלטת אינו חורג מיעודה האמור, אפשרית ואין היא שונה מדברי פתיחה המלווים בתרשים או בצילום {ע"פ 3341/93 מרדכי אשכנזי נ' מדינת ישראל, דינים עליון כרך ל"ד, 534 (1994)}.

עם-זאת יודגש, שעל התביעה כמו גם על ההגנה, לפי העניין ­לנהוג בהקשר זה בזהירות ובהגינות, ומקום שקלטת כאמור חורגת מן התכלית המצומצמת של המחשת נאום פתיחה והופכת אמצעי להצגת הודעותיהם של העדים עומד הדבר בסתירה לאופי סדרי הדין הנוהגים {תפ"ח (חי') 2084/05 ‏ מדינת ישראל נ' פיכרי בן זוהיר מנצור, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

2. הבאת ראיות התביעה לאחר שהנאשם הודה בעובדות כתב האישום
בהתאם להוראת סעיף 156 לסדר הדין הפלילי, אם הודה הנאשם בעובדות שיש בהן כדי להרשיעו באישום, אין צורך שהתביעה תביא את ראיותיה לעובדות שלא נתקבלה עליהן הודיה.

די כי מודה הנאשם בעובדות שיש בהן כדי להרשיעו בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, ומשכך אין מקום שהתביעה תביא בטרם הכרעת הדין, את ראיותיה להוכחת עובדות שהנאשם לא הודה בהן או להפרכת הסתייגויות שהנאשם הסתייג בתגובתו לכתב האישום {תפ"ח 28247-08-10 מדינת ישראל נ' בן דרור, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

מקרה שבו הודאת הנאשם מקימה הרשעה רק בחלק מהעבירות שבהן הואשם, אז יש מקום להתיר למאשימה להביא ראיות באשר לעבירות שבהן לא הודה.

הודיה בעובדות שמקימות את כל היסודות החיוניים להרשעה בכל העבירות המיוחסות, מייתרת את הצורך להבאת ראיות להוכחת אלה.

3. העדת עדי הגנה לפני תום עדי התביעה
על-מנת שניתן יהיה להמשיך לשמוע תיק הוכחות במשפט פלילי בסיום פרשת התביעה, על התובעת להכריז "אלה עדיי" בהתאם להוראת סעיף 157 לחוק סדר הדין הפלילי ובמקום זה מתחילה פרשת ההגנה {תפ"ח 1070-08 מדינת ישראל פרקליטות מחוז ת"א - פלילי נ' בן עדי ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (2010); ע"פ (יר') 2421/08 אבישר ארנון נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)}.

סעיף 157 לחוק סדר הדין הפלילי קובע, שבגמר ראיותיו יודיע התובע שפרשת התביעה הסתיימה, ורק לאחר-מכן תוכל ההגנה לשקול את פעולותיה בהתאם לאחת הדרכים שאותן מונה החוק בסעיפים 158 לחוק סדר הדין הפלילי ואילך.

בית-המשפט לא יחייב נאשם לעלות ולהעיד בניגוד להסכמת הצדדים בטרם סיימה התביעה את הבאת ראיותיה וטרם תמה פרשת העדים. הדבר מנוגד להוראת סעיף 157 הנ"ל.

משמעות הדברים היא, סטיה מהפרוצידורה הנוהגת במשפט פלילי לפיה על התביעה תחילה להביא את ראיותיה ולאחר מכן הנאשם יפרוש את פרשת ההגנה. במקום בו ראה לנכון בית-המשפט לעשות כן, עליו לתעד את הדבר בפרוטוקול הדיון.

יודגש, כי זכותו של הנאשם להביא בפני בית-המשפט את הגנתו ועל בית-המשפט לאפשר לו לעשות כן. זו זכות יסוד שאין לסטות ממנה ללא הנמקה עניינית {ע"פ (יר') 2421/08 אבישר ארנון נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)}.

יש לאפשר לנאשם לנצל את מלוא זכויותיו, כאשר מדובר בהיבט מהותי של ההליך {אף שיש לו אספקט פורמאלי} שלא ניתן להמשיך בניהול ההליך בלעדיו.

אמנם, בהתאם להוראת סעיף 161 לחוק סדר הדין הפלילי, הנאשם רשאי לנהוג באחת מכמה דרכים במצב כאמור בו טרם הסתיימה פרשת התביעה, אולם כדי לנהוג באחת מאותן הדרכים שהחוק מונה, עליו לדעת מה הם כל הראיות שמופנות כנגדו.

כמו-כן, כאשר מדובר בעדות מרכזית השנויה במחלוקת בין הצדדים ואין מדובר בעניין טכני, בקשה לעלות נאשם לדוכן העדים טרם הסתיימה פרשת התביעה עלולה לפגוע ביכולתו של נאשם להחליט כאמור לפי הוראת סעיף 161 לחוק סדר הדין הפלילי.

4. טענת "no case" - "אין להשיב לאשמה" ומשמעותה
סעיפים 157, 158 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982, קובעים כדלקמן:

"157.סיום פרשת התביעה
בגמר ראיותיו יודיע התובע שפרשת התביעה הסתיימה.

158. זיכוי בשל העדר הוכחה לכאורה
נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה בית-המשפט את הנאשם - בין על-פי טענת הנאשם ובין מיזמתו - לאחר שנתן לתובע להשמיע את דברו בעניין; הוראות סעיפים 182 ו- 183 יחולו גם על זיכוי לפי סעיף זה."

"משמעות הטענה שאין להשיב לאשמה היא: שהתביעה לא עמדה, בפרשת התביעה, בנטל ההוכחה להביא 'ראיות לכאורה' להוכחת האשמה ועל-כן, יש לפטור את הנאשם מלהשיב לאותה אשמה ולזכותו ממנה כבר בשלב זה של הדיון."
{יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים, חלק שני (מהדורת תשס"ג-2003), 1053}

בשלב זה, אין בית-המשפט שוקל שיקולי מהימנות או משקל, אלא בוחן את כל החומר שהובא בפניו, האם יהיה בו כדי לבסס הרשעה בעבירה המיוחסת לנאשם או בעבירה אחרת באותו עניין.

טענת "אין להשיב לאשמה" "נבחנת בהנחה שהראיות שבאו לחובת הנאשם, ואפילו מדובר אך ב"חלקים" או ב"שברים" של עדות תזכינה במלוא האמון והמשקל הראייתי.

"רק בנסיבות נדירות, כאשר הראיות שבאו לחובת הנאשם, הינן כה בלתי-סבירות, ששום בית-משפט סביר לא יכול היה לראות בהן בסיס להרשעה - יטה בית-המשפט אוזן לטענות בדבר מהימנות הראיות."
{יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים חלק שני (מהדורת תשס"ג-2003), 1053}

בהתאם לפרשנות סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי, על בית-המשפט לבחון האם הוכחה ה"אשמה" ולו לכאורה, בכדי שיחייב את הנאשם להשיב לאשמה.

טענת "אין להשיב לאשמה" תתקבל על-ידי בית-המשפט, כאשר התביעה כשלה מלהציג ראיה כלשהי המוכיחה יסוד חיוני ומרכזי של האשמה, אולם במקום בו הובאו ראיות בסיסיות להוכחת יסודות העבירה שפרטיה הובאו בכתב האישום, אפילו אם הן דלות, תידחה הטענה.

ראיה בסיסית היא ראיה היוצרת מערכת הוכחות ראשונית, המעבירה את נטל הראיה מהתביעה להגנה.

ראיות בסיסיות לעניין זה אין משמען כאמור ראיות שמשקלן והיקפן מאפשר הרשעה על אתר, אלא ראיות במידה היוצרת אותה מערכת הוכחות ראשונית, המעבירה את הנטל של הבאת ראיות מן התביעה לנאשם, להבדיל מנטל השכנוע שנשאר בידי התביעה כל העת. כמו-כן, יש לחייב את הנאשם בהסבר הראיות שהוצגו נגדו {ע"פ 732/76 מדינת ישראל נ' רפאל כחלון, פ"ד לב(1), 170 (1981)}.

לעניין משקלן של הראיות ובחינת אמינותן, כי ייתכנו נסיבות קיצוניות שבהן תעלה שאלה זו כבר בשלב הדיוני אך מובן הוא כי נסיבות שבהן ייזקק בית-המשפט בשלב של תום פרשת התביעה לעניין האמינות, הן חריגות ומכאן גם שההזדמנויות אשר בהן ייעשה יישום מעשי של כלל הפרקטיקה הזה, יהיו נדירות.

אין לבדוק כל פרט שולי מהיסודות שבכתב האישום ואין לדקדק בשלב הדיוני בעניין זה {ע"פ 28/49 זרקא נ' היועמ"ש ואח', פ"ד ד(1), 504 (1950); ע"פ 732/76 מדינת ישראל נ' כחלון, פ"ד לב(1), 170 (1977); ע"פ 405/80 מדינת ישראל נ' זבולון שדמי, פ"ד לה(2), 757 (1981)}.

די בכך שיהיו ראיות לכאורה לגבי היסודות המרכזיים של האישום. ולגבי הנתונים העובדתיים העיקריים, אשר שימשו יסוד לאישום ותו לא. כן, אין שוקלים שיקולי מהימנות ואין בוחנים את משקל הראיות {ע"פ 732/76 מדינת ישראל נ' רפאל כחלון, פ"ד לב(1), 170 (1981)}.

שלב ה"אין להשיב לאשמה" הוא שלב טכני בעיקרו, בו נדרשות קיומן של ראיות בסיסיות, לקיומן של יסודות העבירה המיוחסת לנאשם, בהנחה שהראיות מהימנות ובעלות משקל {ע"פ 70643/01 (ת"א) מדינת ישראל נ' קהלני, פורסם באתר האינטרנט נבו (2001)}.

5. בחינת היסוד הנפשי במסגרת טענת אין להשיב לאשמה
ראיות לכאורה על-פי סעיף 158 לחוק משפיעות במובן זה, שקיומן מעביר לנאשם את נטל הבאת הראיות, אך אינו מעביר על שכמו את נטל השכנוע, הנותר תמיד על התביעה {בש"פ 153/95 רחאל נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(2), 221 (1995)}.

נאשם לא יורשע בדין אלא-אם-כן בסוף המשפט יתברר, כי משקל הראיות שהובאו נגדו מספיק להוכחת אשמתו מעבר לכל ספק סביר.

על-כן, נאשם עשוי להיות מזוכה בדינו אף אם התביעה עמדה בנטל הבאת הראיות והנאשם לא הביא מצידו ראיות לסתור את ראיות התביעה, וזאת אם היה בראיות התביעה כדי להותיר ספק סביר באשמת הנאשם.

לנוכח ההשלכה המוגבלת של "ראיות לכאורה" על הכרעת הדין, בית-המשפט יסתפק בשלב זה בראיות דלות ובסיסיות שמשקלן אינו רלוואנטי, כמו-כן, הראיות אינן מאבדות מערכן הלכאורי גם אם בחומר שהובא בפרשת התביעה קיימות ראיות המחלישות את הראיות המרשיעות או סותרות אותן {בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 133 (1996)}.

בהעדר קיומן של ראיות לכאורה אין הצדקה לחייב נאשם להשיב לאשמה. כמו-כן, בהעדר תשתית ראייתית נגדו אין מקום לחייב נאשם להשיב לאשמה ללא קשר בהמשך המשפט לגבי נאשמים אחרים שהואשמו איתו {כב' השופט הנדל ב- פ"ח (ב"ש) 971/03 מדינת ישראל נ' גונצ'רוב, פורסם באתר האינטרנט נבו (2004)}.

לפיכך, אין חשיבות לשאלה אם הנאשם נותן את הדין לבדו או שמא מיוחסת לו אשמה ביחד עם נאשמים נוספים.

אין כל סיבה לבחון את התשתית הראייתית בעניינו של נאשם זה או אחר רק בתום המשפט, כאשר ניתן לקבוע, כבר בסיום פרשת התביעה כי לא הובאו ראיות לכאורה נגדו.

בקביעה כי בית-המשפט לא יקבל טענת אין להשיב לאשמה המחייבת למקצת האישומים או לאחד, או אחדים מהנאשמים, ולא לכולם כאשר אי-אפשר, או אין הצדקה, להפריד את הדיון בין הנאשמים או בין האישומים, יש בה כדי לפגוע בעקרונות הצדק והיא אינה מתיישבת עם לשונו הברורה של סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי {ת"פ (ת"א) 456/85 מדינת ישראל נ' יעקב בן חיים אלפרון ואח', פ"מ תש"נ(א), 359 (1985); פ"ח (ב"ש) 971/03 מדינת ישראל נ' גונצ'רוב, פורסם באתר האינטרנט נבו (2004)}.

כמו-כן יובהר, כי הכלל הוא, שעה שנטענת טענת "אין להשיב לאשמה", אל לו לבית-המשפט להיכנס לניתוח מפורט של היסוד הנפשי, שעה שקיימת תשתית עובדתית המבססת את העבירה {ת"פ 40183/02 מדינת ישראל נ' רביזדה, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

אולם יתכנו מקרים בהם אין בנמצא אף לא ראשית ראיה להוכחת היסוד הנפשי שבעבירה, כשאז ניתן להתייחס לשאלה זו גם בהקשר לטענת "אין להשיב לאשמה" {ת"פ (ת"א) 40013/05 מדינת ישראל נ' אורי רש, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008)}.

6. "ראיות לכאורה" מהן?
"ראיות לכאורה" על-פי סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי הן ראיות התביעה בלבד ומשקלן, כל עוד אינו מופרך, אינו רלוונטי ואין הן מאבדות מערכן הלכאורי גם אם בחומר שהובא בפרשת התביעה קיימות ראיות המחלישות את הראיות המפלילות או אף סותרות אותן {ע"פ 732/76 מדינת ישראל נ' רפאל כחלון, פ"ד לב(1), 170 (1981); ע"פ 405/80 מדינת ישראל נ' זבולון שדמי, פ"ד לה(2), 757 (1981); בש"פ 4192/97 חסין נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007); ת"פ (חי') 3199/04 מדינת ישראל נ' נאיף בן אחמד פאעור, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)}.

על התביעה לעמוד בנטל "חובת הראיה" החל עליה, משמע, החובה להביא "ראיות לכאורה" להוכחת האשמה המיוחסת לנאשם.

בשלב בו מועלות ראיות לכאורה בהתאם לסעיף 158 האמור, אין בית-המשפט שוקל שיקולי מהימנות ואינו מעניק משקל ראייתי.

בשלב דיוני זה גם אין בית-המשפט אמור להיכנס לניתוח היסוד הנפשי שבעבירה, לבד ממקרים נדירים, וניתן להסתפק בקיומה של התשתית העובדתית המבססת את העבירה {ת"פ (מחוזי ת"א) 40183/02 מדינת ישראל נ' רביזדה, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007); ת"פ (חי') 3199/04 מדינת ישראל נ' נאיף בן אחמד פאעור, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)}.

משמעות "העדר ראיות לכאורה" היא, כי אין בראיות שהוגשו לבית-המשפט מטעם התביעה כדי לבסס הרשעה "אפילו יינתן בהן מלוא האמון, ויוענק להן מלוא המשקל הראייתי". במצב כזה, אין הצדקה לדרוש מן הנאשם להתגונן וראוי לזכותו {י' קדמי על סדר הדין בפלילים חלק שני (מהדורה מעודכנת תשס"ג-2003)}.

לצורך הכרעה בטענת "אין להשיב לאשמה" על בית-המשפט לבחון, וזאת מבלי לשקול שיקולי מהימנות או משקל, האם הביאה המאשימה ראיות, אפילו דלות, להוכחת יסודות העבירות המיוחסות לנאשם בכתב האישום, הן הראיות לכאורה בהתאם להוראת סעיף 158 הנ"ל.

אולם בהקשרים אחרים, המושג "ראיות לכאורה" עשוי לקבל משמעויות שונות.

כך למשל, מידת הראיות כדי לקבוע שהמאשימה עמדה בנטל לפי סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי, שונה מהיקף הראיות לכאורה הנדרש לשם מעצרו של נאשם עד תום הליכים, מקום בו עשויה להישלל חירותו של אדם {בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 133, 144 (1996); בש"פ 4739/01 ראובנוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(5), 481 (2001); ת"פ (יר') 2184/06 מדינת ישראל נ' יעקב מרגולין, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)}.

ראיות לכאורה על-פי סעיף 158 לחוק הנ"ל, לצורכי חיוב הנאשם להשיב לאשמה בגמר ראיות התביעה, משפיעות במובן זה, שקיומן מעביר לנאשם את נטל הבאת הראיות, אך אינו מעביר על שכמו את נטל השכנוע, הנותר תמיד על התביעה {בש"פ 153/95 רחאל נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(2), 221 (1995)}.

על התביעה הנטל לשכנע את בית-המשפט כי ראיותיה שהוצגו הנן למצער בסיסיות להוכחת יסודות העבירות המיוחסות לנאשם בכתב האישום. כמו-כן, סתירות ואי-התאמות הגלומות בראיות התביעה חסרות כל נפקות בשלב זה.

מלאכת השיפוט מחייבת מהלך ממושך של התלבטות ושקילה בטרם הכרעת דינו של אדם ואין להביא בחשבון "זמן שיפוטי יקר ערך" כחלק ממערך השיקולים הרלבנטי לעניין קבלת טענה אין להשיב לאשמה. לפיכך טענה זו כאמור תתקבל במקרים חריגים במיוחד, כאשר ראיות התביעה מופרכות לגמרי מיסודן {ת"פ (יר') 2184/06 מדינת ישראל נ' יעקב מרגולין, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)}.