הגשת ראיות בערעור (סעיף 211 לחוק)

1. השיקולים המנחים בקבלת ראיות בערעור
סעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 קובע כדלקמן:

"211. גביית ראיות
בית-המשפט רשאי, אם היה סבור כי הדבר דרוש לעשיית צדק, לגבות ראיות או להורות לערכאה הקודמת לגבות ראיות שיורה."

הוראת סעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי מסמיכה את בית-משפט שלערעור לגבות ראיות או להורות לערכאה קודמת לגבות ראיות, אם הוא סבור כי הדבר דרוש לעשיית צדק {ע"פ 5874/00 ארנלדו לזרובסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(4), 249 (2001)}.

ככלל, הגשת ראיות במסגרת ערעור הינה בגדר חריג לכלל, שלפיו על בעלי הדין להביא את ראיותיהם בפני הערכאה הדיונית בלבד {רע"פ 7709/12 שאדי סולטאן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

הגשת ראיות בשלב הערעור היא חריג לכלל לפיו ראיות תוגשנה לערכאה הדיונית. סעיף 211 הנ"ל, מסמיך את ערכאת הערעור לקבל ראיות חדשות אם זו סברה כי "הדבר דרוש לעשיית צדק" {ע"פ 3578/11 סטרוק נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012); ע"פ 5500/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011); ע"פ 334/86 סבאח נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3), 857, (1990)}.

בית-המשפט יבחן שלושה שיקולים מרכזיים לפני שיאשר בקשה להגשת ראיות נוספות, כלהלן:

אחד: האם היה באפשרותו של המבקש להשיג את הראיות הנוספות במהלך הדיון בערכאה הקודמת.

השני: האינטרס בדבר השמירה על עקרון סופיות הדיון.

השלישי: טיבן של הראיות הנוספות והסיכוי שהגשתן תביא לשינוי התוצאה שאליה הגיעה הערכאה הקודמת {ע"פ 1742/91 פופר נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5), 289 (1997) ; ע"פ 8274/11 ליאוניד אדז'רסקי נ' מדינת ישראל, תק-על 2013(1), 3340 (2013)}.

כמו-כן, יובהר, כי כאשר מוגשת בקשה לבית-משפט שלערעור להגשת ראיות חדשות ומדובר בראיות אשר היו בידי המבקש בעת הדיון בבית-משפט השלום ואף נעשה בהם שימוש בעת ניהול המשפט, אין מקום להתערב בהחלטתו של בית-המשפט כערכאה דיונית לדחות את הבקשה להגשת ראיות נוספות {רע"פ 4738/06 חיים הוכמן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)}.

2. הגשת חוות-דעת מבהירה והחזרת התיק לדיון בפני בית-משפט קמא
כשמדובר בראיה מדעית עליה מבקשת התביעה לבסס אחריות פלילית, מעצם טיבה מחייבת כי תתלווה לה עדות סדורה, בהירה ושלמה, שאם-לא-כן, עלול הנאשם ועלול גם בית-המשפט להיכשל בהתמודדות עמה {ע"פ 141/04 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

בהתאם לסמכות הקנויה לבית-המשפט שלערעור בסעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי, יכול להורות בית-המשפט שלערעור כי לבית-המשפט בערכאה הדיונית יוגשו כל הראיות הנוספות לדיון. במקרים מתאימים מסקנה זו מתחייבת {רע"פ 332/02 מרדכי נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(4), 1165 (2004)}.

בית-המשפט בערכאה הדיונית יקבע את הדרך שבה תשמענה טענות הצדדים בסוגיות המתעוררות, ולאחר מכן יחליט, בהנמקה ראויה, האם יש בתשתית הראייתית שהונחה בפניו כדי לשנות מהכרעת דינו בכל הנוגע לעניינו של נאשם.

יכול וראיות שמבקש בעל דין להגישן עשויות להיות רלוונטיות לדיון, ויש להניח כי אילו נתבקש במועד להביאן, אפשר שהן היו עשויות להשלים את התמונה העובדתית.

אולם בכך לא די על-מנת להצדיק הבאת ראיות בשלב זה של הדיון. הראיות הנוספות שבעל דין מבקש להגישן, בין במסגרת ביטול הכרעת הדין ובין במסגרת הגשת ראיות נוספות בערעור, להיות בעלות משקל מוסף כזה המצדיק נקיטת הליך חריג אשר נועד ביסודו למנוע עיוות דין לנאשם.
ככלל, בקשה בדבר הגשת ראיות חדשות בערעור נענית רק במקרים חריגים והשיקולים הנלקחים בחשבון לצורך זה הם, האם ניתן היה להגיש את הראיה בערכאה הראשונה וכן מהו הפוטנציאל הטמון בראיה המבוקשת לשינוי תוצאת המשפט {ע"פ 5583/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.

השיקולים להתיר הגשת ראיות נוספות בבית-משפט הדן כערכאה ראשונה לאחר הכרעת הדין ובטרם ניתן גזר דין דומים ביסודם לאלה המנחים בית-משפט של ערעור בשיקולו אם להתיר ראיות נוספות בשלב ערעור, אף כי יש להניח שככל שההליך השיפוטי מצוי בשלב מתקדם יותר לקראת סופיותו, כך תהא נדירה יותר הסכמת בית-המשפט להבאת הראיות הנוספות.

אינטרס סופיות הדיון נשקל גם כאן אל מול הצורך בעשיית צדק המחייב בחינת השאלה אם בלא הבאת הראיות עלול להיגרם עיוות דין לנאשם {תפ"ח (מרכז) 10953-09-08‏ ‏מדינת ישראל נ' רוני רון, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.

יובהר, כי טענה של כשל בייצוג בהקשר של אי הגשת ראיות, היא טענה קשה, אשר יש לנהוג בה בזהירות מירבית. מן הטעם הזה קיימת דרישה כלפי מי שטוען כשל בייצוג כנגד עורך-דין שפעל בשליחותו להביא בפני בית-המשפט בו מועלית הטענה את עמדתו של עורך-הדין שכנגדו מופנית הטענה.

בהעדר תגובת עורך-הדין אשר נגדו מופנית הטענה, יש לצאת מנקודת הנחה שהסניגור הקודם עשה מלאכתו נאמנה {ע"פ 1385/06 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009); ע"פ 4793/08 פתחי רג'בי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.
קל מאוד להשמיע ביקורת בדיעבד ולמצוא משגים ותקלות בהתנהלות של עורך-הדין שהוחלף, וגם מטעם זה יש להיזהר בטענות כגון אלה {ע"פ 446/01 רודמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 25, 45 (2002)}.

העובדה שהוחלף פרקליט אין בה כדי להצדיק קו הגנה שונה שיידון בערכאת הערעור מחדש {ע"פ 7193/04 יקירביץ' נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

נטל כבד מוטל על הסניגור החדש להראות כי אכן נפל כשל ממשי בייצוג וכי אין מדובר בחוכמה לאחר מעשה {ע"פ 3683/06 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008)}.

3. התרת ראיות נוספות בערעור - הסרת צווי איסור פרסום
העיקרון לפיו על ההליך המשפטי להתנהל בפומבי הינו אחד העקרונות החוקתיים המרכזיים שביסוד שיטת המשפט בישראל. שלושה רציונלים מרכזיים עומדים מאחורי עיקרון זה: זכות הציבור לדעת, תרומתו לשיפור איכות ההחלטה הניתנת בסוף ההליך ואמון הציבור ברשויות הציבור {ע"פ 353/88 וילנר נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2), 444 (1991)}.

לעיקרון פומביות הדיון שני היבטים: ניהול המשפט לגופו בדלתיים פתוחות, כך שכל מי שחפץ יוכל להיות נוכח באולם בית-המשפט וכמו-כן, היתר לפרסם ברבים את תוכן ההליכים {רע"פ 5877/99 יאנוס נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(2), 97 (2004)}.

ניתן לפגוע בעיקרון פומביות הדיון רק באמצעות הוראה מפורשת בחוק או על-ידי הוראת בית-המשפט שניתנה על-פי חוק {ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' מרום, פ"ד מט(1), 318 (1994); סעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה}.

כאשר מתבקש בית-המשפט לפגוע בעיקרון פומביות הדיון, עליו לבחון האם מתקיימת עילה העשויה לכאורה להוות בסיס לבקשה והאם השיקולים השונים מצדיקים את הפגיעה בעיקרון פומביות הדיון.

בבואו לעשות שימוש בשיקול-הדעת המסור לו, על בית-המשפט לפרש את היוצאים מן הכלל לעיקרון פומביות הדיון בדרך של צמצום, ולעולם תיטה הכף אל עבר התרת הפרסום.

במסגרת שיקול-הדעת של בית-המשפט האם להתיר פרסום דבר הנוגע לדיון שהתנהל בדלתיים סגורות, יתחשב הוא, בין היתר, באיזון שנעשה במשפט האזרחי בין הזכות לשם הטוב ולפרטיות לבין חופש הביטוי והעיתונות וזכות הציבור לדעת.

כך למשל, השיקולים התומכים בפרסום קלטות שתיעדו שורת מפגשים בין מתלוננת וחוקרת פרטית, הם, האינטרס של הרתעת מתלוננות משיבוש הליכי משפט, פומביות הדיון וזכות הציבור לדעת, והאינטרס של נאשם שזוכה מחמת הספק לבקש לטהר את שמו {ע"פ 11793/05 חברת החדשות הישראלית בע"מ נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)}.

באשר לאינטרס שמתלוננות יירתעו מלהתלונן מתוך חשש שדברים שיספרו על אודות שיבוש הליכים על ידן, יחשפו לעיני הקרובים להם, פרסום דברי מתלוננת בהם היא משנה מהגרסה אותה מסרה בבית-המשפט, ירתיע בעיקר מתלוננות אשר מעוניינות בביסוס תלונתן על גרסה שאינה תואמת את שאירע.

לעומת-זאת, לנפגעת עבירת מין, אשר מוסרת גרסת אמת על מה שאירע, אין סיבה לחשוש מפרסום שכזה.

שיקול נוסף התומך בפרסום הוא ההיבט השני של רציונל זכות הציבור לדעת. על-ידי פרסום הקלטות באמצעי התקשורת מועבר מידע בעל חשיבות ציבורית לעיון הציבור.

פרסום שיש בו עניין ציבורי פורש כפרסום שאינו מעניין את הציבור, אלא כפרסום שיש לציבור תועלת בידיעתו, למשל בכך שהוא תורם לגיבוש דעתו בעניינים ציבוריים או מסייע לשיפור אורחות חייו {ע"א 439/88 מדינת ישראל - רשם מאגרי מידע נ' ונטורה, פ"ד מח(3), 808 (1994); ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2), 607 (2002)}.

כמו-כן, לא די בכך שיש עניין ציבורי בפרסום, אלא יש צורך בטעם המצדיק את הפגיעה בפרטיות של אדם כדי לספק את האינטרס הציבורי במידע {ע"א 439/88 מדינת ישראל - רשם מאגרי מידע נ' ונטורה, פ"ד מח(3), 808 (1994)}.

התרת הפרסום לשם הגנה על חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת, אינה מיועדת לשרת את האינטרס האישי של מי מהמעורבים בפרשה, אלא את חשיפת ההתרחשות האמיתית בפני הציבור.

גורם נוסף התומך בפרסום הקלטות הוא האינטרס של הנאשם לבקש לטהר את שמו. אומנם, כבר בעצם זיכויו מחמת הספק יש משום טיהור שמו, אולם, הסכמתו לזיכויו מחמת הספק לא שוללת ממנו את האינטרס להביא בפני הציבור את גרסתו שלו למה שאירע, ולנסות לשכנע בה, כאשר הדבר נעשה מבלי לחשוף את פרטי המתלוננת.

הקטעים אשר את פרסומם יש, לאסור, הם קטעים אשר פרסומם פוגע בדרגה גבוהה בענייניה האינטימיים של המתלוננת ובצנעת הפרט שלה, מבלי שקיים אינטרס ציבורי המצדיק את הפגיעה.

יובהר, כי אמנם, בהתערבות זו בשיקולי אמצעי התקשורת יש פגיעה באוטונומיה של אמצעי התקשורת.

עם-זאת, אין להתעלם מכך שאמצעי התקשורת לא נהנים רק מזכויות, אלא אף נושאים בחובות. בפרט כאשר מדובר בחברת חדשות, והפרסום האמור מתבקש מכוח העניין הציבורי שבו.

אל מול האוטונומיה של אמצעי התקשורת עומד האינטרס של הגנה והשמירה על כבודה וצנעת הפרט של מתלוננת בעבירת מין, ועידודם של נפגעי ונפגעות עבירה להתלונן, כאשר מנגד עומדים האינטרסים התומכים בפרסום, ובראשם עיקרון פומביות הדיון וזכות הציבור לדעת.

עוד יובהר, כי האיזון בין זכות הציבור לדעת לבין האינטרסים התומכים במניעת הפרסום משתנה בין מקרה למקרה לאור נסיבותיו המיוחדות.

כך למשל, יש ודי יהיה בפרסום תמצית ראיות שעמדו בבסיס החלטת הפרקליטות שלא להעמיד לדין כדי לספק את העניין הציבורי, ובפרט שגילוי מלא עשוי לפגוע בשיטות הפעולה של רשויות החקירה והתביעה, או שהוא כרוך במידע על דיונים פנימיים שלהן {ע"א 7759/01 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' משרד המשפטים, פ"ד נח(5), 150 (2004)}.

4. מכתב - אי-העברתו למדינה
הגשת ראיות בשלב הערעור היא חריג. דרך הכלל היא הבאת הראיות לפני הערכאה הדיונית בלבד. עם-זאת, בית-משפט שלערעור רשאי לגבות ראיות בעצמו או להורות לערכאה הדיונית לשוב ולגבות ראיות חדשות, אם הוא סבור כי הדבר דרוש לשם עשיית צדק.

קיומו של הליך הוגן, ומניעת עיוות דין, הם התכלית שבבסיס החריג בדבר הגשת ראיות במסגרת הערעור.

בית-המשפט לא יתיר מכתב כראיה חדשה באם אין במכתב תוספת כלשהי שיש בכוחה לשנות את תוצאת הערעור, בעיקר כאשר הבקשה להגשת ראיה חדשה בערעור על-פי סעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי מוגשת כעבור שנה {ע"פ 7900/11 אלי רייפמן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.

כך למשל, כאשר מדובר במכתב כחלק מפעולות המדינה במסגרת הליך אזרחי אשר נועדו להביא לכך שנושים יוכלו להיפרע מנכסי חייב - מערער. במסגרת זו פועלת המדינה, באמצעות כונס הנכסים, לצורך מציאת נכסים.

הדבר לא צריך לעמוד לה לרועץ בגדרי המשפט הפלילי. מחוייבויותיה בהליכים האזרחיים לחוד, ואלו שבמשפט הפלילי לחוד. כזכור, בפעולותיה בהליכים האזרחיים צועדת המדינה בעקבות המערער, בתגובה לטענותיו-שלו, ולא מתוך יוזמה עצמאית.

על-כן, יובהר, כי לא יועיל למערער ביסוס נוסף של הטענה, כשדינה הוא דחיה לגופה, גם בהנחה שיש בנמצא מכתב כנטען ממועד שלאחר הכרעת הדין {ע"פ 7900/11 אלי רייפמן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.

5. עובדות נוספות שנתגלו בערעור
בית-משפט שלערעור אינו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, באשר לזו היה היתרון להתרשם מהעדים שהופיעו בפניה באופן ישיר ובלתי-אמצעי {ע"פ 4912/91 תלמי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1), 581, 610 (1993); ע"פ 2439/93 זריאן נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(5), 265 (1994)}.

אולם במצב בו ערכאת הערעור מתבקשת להפוך ממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית לא בדרך של התרשמות מן העדים, אלא בדרך של התרשמות מחפץ או ממסמך או בדרך של בדיקת העדויות במבחן ההיגיון, הרתיעה מלהתערב בהחלטות הערכאה הדיונית, תחלש {ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4), 632 (2000)}.

המבחנים לבחינת משקלה של עדות הם אלה המנויים בסעיף 53 מפקודת הראיות והם התנהגות העדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט.

מחדל חקירה אינו מוביל באופן מידי לזיכוי נאשם, והדבר צריך להיבחן על-ידי בית-המשפט לאור כלל הראיות שהונחו בפניו.

במקרים שבהם נתגלו מחדלים בחקירת המשטרה, על בית-המשפט לבחון האם המחדלים האמורים כה חמורים עד שיש לחשוש כי קופחה הגנתו של הנאשם, כיוון שנתקשה להתמודד כראוי עם חומר הראיות העומד נגדו או להוכיח את גרסתו שלו.

על-פי אמת-מידה זו, על בית-המשפט להכריע מה המשקל שיש לתת למחדל לא רק כשהוא עומד לעצמו, אלא גם במכלול הראיות.

העדרה של ראיה, שמקורו בחקירת המשטרה, ייזקף לחובת התביעה בעת שיישקל מכלול ראיותיה, ומאידך הוא יכול לסייע לנאשם כשבית-המשפט ישקול האם טענותיו מקימות ספק סביר {ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ ואח', פ"ד נט(6), 776 (2005); ע"פ 173/88 אסרף נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(1), 785 (1990); ע"פ 5390/96 אבו מדיעם נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4), 29 (1999)}.

במקרים בהם מחדל של הגוף החוקר הוא כה מהותי, עד שקיים חשש כי פגע בהגנתו של המערער, יזקף המחדל לחובת התביעה והראיה אשר הוצגה בערעור כחושפת את המחדל האמור, ראוי כי תתקבל {ע"פ 10596/03 גרגורי בשירוב נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

כך למשל, לחץ רב שהופעל על עדות, לעיתים בוטה ביותר, על עדות עלול להניב תוצאה לא רצויה, ואפילו עד כדי הפללתו של מי שלא חטא. לעדויות מסוג זה נדרש חיזוק של ממש.

על-כן יובהר, כי כאשר התוצאה היא כי אין בידי בית-המשפט להצביע, במידת הביטחון שחייב בה, על אשמה מעל ספק סביר, אין להרשיע נאשם.

כמו-כן, האפשרות שמי שלא חטא ישא בעונש של מאסר עולם, מייסרת, ועל-כן כאשר אין מנוס מלבטל את הרשעה של המערער, יזוכה, מחמת הספק, מהעבירה שיוחסה לו {ע"פ 10596/03 גרגורי בשירוב נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

6. ראיות נוספות ביחס למידע שהיה בידי עורך-דין עובר להסכם
סעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי מסמיך את ערכאת הערעור לגבות ראיות נוספות או להורות לערכאה הדיונית לגבות ראיות שיורה {ע"פ 4898/04 לוי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

על-מנת להתיר הגשת ראיות נוספות בפני ערכאת ערעור נדרש קיומם של שני תנאים מצטברים: הראשון, כי המערער לא היה יכול להביא את הראיה בפני הערכאה הדיונית, השני, כי הראיה הנוספת היא בעלת משקל סגולי כזה העשוי לשנות את תוצאות המשפט {ע"פ 86/05 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007); ע"פ 10830/02 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נח(3), 823, (2004); י' קדמי על סדר הדין בפלילים, חלק שלישי (2003) 1366-1365}.

כאשר מדובר בבקשה במסגרת הערעור כי יותר למערער להגיש ראיות נוספות המתייחסות למידע שהיה בידיעתו של עורך-הדין עובר להסכם, בית-המשפט יבחן אותה בהתאם לתנאים כאמור ועל-פי הוראת סעיף 211 לחוק והכל בהתאם לנסיבות העניין.

כך למשל, במקום בו המערערים לא מסרו לעורך-הדין את כל העובדות הרלוונטיות ובכלל זה, את המניעים האמיתיים להתקשרותם ואת ציפיותיהם מהשותפות עובר להסכם, לא יותר להם לעשות כן בשלב הערעור {ע"פ 1672/06 אברהם בלילי נ' מדינת ישראל - הרשות להגבלים עסקיים, תק-על 2008(1), 4248 (2008)}.

7. מכתב שנשלח בהקשר לסעיף אישום מסויים ותמונות
כאשר מדובר בבקשה במסגרת הערעור כי יותר למערער להגיש ראיות נוספות שהן מכתב שכתב המערער ותמונות המתעדות אירוע נשוא אחד האישומים, בית-המשפט יבחן אותן בהתאם לתנאים כאמור ועל-פי הוראת סעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי והכל בהתאם לנסיבות העניין {ע"פ 2796/03 ברטי ביבס נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2004)}.

הגשת ראיות במסגרת ערעור הינה חריג לכלל הקובע, כי על בעלי הדין להביא ראיותיהם בפני הערכאה הראשונה בלבד.

על-פי סעיף 211 לחוק, בית-משפט שלערעור רשאי, אם היה סבור כי הדבר דרוש לעשיית צדק, שעיקרה מתן הזדמנות הוגנת לנאשם להתגונן, לגבות ראיות או להורות לערכאה הקודמת לגבות ראיות.

הסמכות קיימת, אולם על המבקש להביא ראיה בשלב הערעור ולשכנע על שום מה לא גילה את הראיה, כאשר ניהל את המשפט בערכאה הראשונה וכן לשכנע כי יש בכוחה של הראיה החדשה, אם תתקבל, לשנות באורח מהותי את הממצאים או המסקנות שבפסק-הדין.

דהיינו, הראיות אותן מבקש מערער להגיש, צריכות להיות בעלות משקל סגולי, שיש בהן כדי להביא לשינוי תוצאות המשפט. כאשר מכתב ותמונות אינן כוללות ממצאים חדשים, שיש ביכולתם להשליך אור חדש על מסקנותיו המשפטיות של בית-המשפט כערכאה דיונית, הן לא יתקבלו.

יודגש כי אף אם תמונות או מכתב, ראיות חדשות הן, עליהן להיות חזקות מספיק בכדי לבטל את הרשעת המערער בעבירות המיוחסות לו {ע"פ 2796/03 ברטי ביבס נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2004)}.

8. חוות-דעת של מומחה - הגשתה בערעור
כאשר מדובר בבקשה במסגרת הערעור כי יותר למערער להגיש ראיה נוספת בערעור, שהיא חוות-דעתו של המומחה מחשבים הואיל וניתן ללמוד ממנה כי המערער הופלל, בית-המשפט יבחן אותה בהתאם להוראת סעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי {ע"פ 1242/06 ניסים צור נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

ב- ע"פ 1242/06 {ניסים צור נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)} בית-המשפט קבע, כי חזקה על אדם הטוען, בתום-לב, שאחר יצר קובץ מזוייף במחשב שלו, כי יפנה למומחה כדי שיבדוק ויחווה-דעתו בדבר המועד בו נעשה הדבר. ותמוה הדבר כי המערער בחר לעשות זאת רק בשלב הערעור.
לגופו של עניין פסק בית-המשפט כי הנסיבות הראייתיות והדיוניות של התיק דנא מובילות למסקנה כי אפילו תתקבל הראיה הנוספת, לא יהיה בכוחה לשנות את תוצאת המשפט.

עוד נקבע, כי בעיקר אין בחוות-הדעת החדשה, כדי להתמודד עם המסקנות המתבקשות מהתנהלות המערער. טענת המערער בעניין זה, שנדחתה, היא כי לא ניתנה לו הזדמנות ראויה להסביר את פעולותיו בפני הערכאה הדיונית.

לו אכן היה בחוות-הדעת לשנות ולהוכיח את חפותו של המערער, ניתן היה לצפות כי עניין זה יהא "בוער" כאש בעצמותיו, וכי לא ינוח עד שתינתן לו הזדמנות להשלים את מה שנמנע ממנו בערכאה הדיונית, ויגיש על-כן בקשה להגשת ראייה נוספת בערעור, להשלמת החסר בהקשר זה דווקא.

9. תצהירים ועדויות שניתן היה להגישם בהליך בפני בית-המשפט כערכאה הדיונית
ב- ע"פ 10163/08 {פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)} הוגשה בקשה לבית-המשפט כי יותר למערער להגיש ראיות נוספות בערעור, תצהירים שונים של קרובי משפחת המערער המבקשים להעיד על היחסים בין המערער לאם, תצהיר של מורתה של המתלוננת ועדויותיהם של חברי המתלוננת ומכתבים של משפחת אם המתלוננת המתארים את מצבה הכלכלי הקשה.

המערער טוען כי בהעדרן של ראיות אלו נפגעת הגנתו באופן אנוש וכי יש בכוחן של ראיות אלו להביא לזיכויו.
בית-המשפט העליון, בדחותו את הערעור קבע, כי ככלל הגשת ראיות במסגרת הערעור הינה חריג לכלל הקובע כי בעלי דין יציגו את ראיותיהם בפני הערכאה הדיונית בלבד.

בית-המשפט של הערעור רשאי להתיר הבאת ראיות נוספות, או להורות לערכאה הקודמת לשוב ולגבות ראיות אם הוא סבור כי הדבר דרוש לשם "עשיית צדק" כפי שקובע סעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי.

בית-המשפט פסק, כי בחינת הבקשה לאור השיקולים האמורים מביאה לתוצאה כי אין לאפשר את קבלת הראיות במסגרת הליך זה.

כמו-כן נפסק, כי אין מקום להיעתר לבקשת המערער להגיש את יתר התצהירים, העדויות והמכתבים אותם הוא מבקש להגיש, כאשר לא ניתן כל נימוק משכנע, מדוע אלו לא הוגשו במסגרת הליך שמיעת הראיות, שכן לא מדובר בראיות חדשות, טענות או נסיבות שלא היו ידועות או שלא הועלו בפני הערכאה הדיונית.

יובהר, כי כאשר ניתן למערער יומו בפני הערכאה הדיונית להביא את כל אותן הראיות המצויות להגנתו, משלא הציג המערער הסבר מניח את הדעת לכך שלא הובאו אותן הראיות, מפאת עקרון סופיות הדיון אין מקום לשוב ולנהל הליך שמיעת ראיות נוסף.

עוד יובהר, כי כאשר אין בכוחן של הראיות הנדונות לשנות את הממצאים והמסקנות אשר נקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, אין כדי לשפוך אור חדש על המסקנות שנקבעו בפסק-הדין ואינן בעלות משקל סגולי אשר בכוחו לשנות את תוצאת המשפט, בית-המשפט לא יתיר הבאתן {ע"פ 10163/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.

10. מצב רפואי של המתלונן
ככלל, הגשת ראיות במסגרת ערעור הינה חריג לכלל הקובע כי על בעלי הדין להביא ראיותיהם בפני הערכאה הראשונה בלבד.

בית-המשפט יתיר הגשת ראיות נוספות בלבד אם הן יביאו לשינוי התוצאה שאליה הגיעה הערכאה הדיונית.

כאשר מדובר בראיות על מצב רפואי מסויים אשר מנע מן המערער להביאן בערכאה הדיונית, יש להצביע על נימוק מדוע נמנע ממנו להביא את חוות-הדעת מטעמו כבר בשלב הדיון שם, כמו-כן יש להוכיחה מן הפן הרפואי.

בנוסף לחוות-הדעת הרפואית, בית-המשפט יבחן את נסיבות התיק ואת כוחה של הראיה החדשה להשפיע על הרשעתו של המערער.

כך למשל, טענה שנטענה לראשונה במסגרת הבקשה להגשת ראיות נוספות ולפיה "המערער לא שלט על התהליך ולכן נמנע ממנו מיצוי הגנתו בתיק בפני הערכאה הדיונית", לא תתקבל {ע"פ 1385/06 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)}.

11. עדות עובד הרשות לניירות ערך כראיה נוספת
ב- רע"פ 11476/04 {מדינת ישראל נ' חברת השקעות דיסקונט בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)} פנו המשיבים בבקשה לבית-משפט שלערעור, לצרף ראיות נוספות בערעור, המחזקות לטענתם את עמדתם בהליך זה ובהסכמת המדינה, הציגו המשיבים את הראיות הנוספות לעיון בית-המשפט.

הראיות הנוספות הן עדות חדשה שהעלה על הכתב עובד רשות ניירות ערך. עדות כתובה זו היא הראיה העיקרית שהוספתה מתבקשת.

בית-משפט שלערעור, בדחותו את בקשת המשיבים קבע, כי אין מדובר בראיה חדשה אשר לא היה בידי המשיבים להביאה בפני הערכאות הקודמות.

מן הבחינה המהותית, לו רצו המשיבים לחקור את העד או עובד רשות אחר שהיתה לו נגיעה לעניינם במסגרת תפקידו, יכלו לעשות כן במהלך המשפט במועד המתאים לכך.

המשיבים ידעו מי הם הגורמים ברשות שטיפלו בעניינם, ויכולת הבחירה את מי לזמן כעדי הגנה היתה נתונה בידיהם. אין מדובר בעובד עלום-שם אשר נבצר מהמשיבים לדעת על קיומו, ועל חלקו בקבלת החלטות הרשות בעניינה של המשיבה.

עוד קבע בית-המשפט, כי משקלה הלכאורי של גרסת העד אינו מצדיק את קבלתה בשלב זה של המשפט, שכן אין בה, על פני הדברים, כדי לקעקע או להחליש את קביעות העובדה שנקבעו בעניין התיק דנא.

משקלה הערכי של הראיה החדשה אינו רב לאור הדברים בנסיבות העניין. מעבר לכך, משמעות קבלתה היא פתיחת המשפט מחדש, והבאת העדות המתבקשת, ובצידה עדויות עדים אחרים שיצטרכו להתייחס לגרסתו, ובהם אנשי רשות ניירות ערך, אשר כבר העידו ארוכות על אופן התנהלותה של הרשות במועדים הרלבנטיים, ואשר עדותם נתקבלה כאבן יסוד בתשתית הראייתית.

עוד פסק בית-המשפט, כי בנסיבות עניין זה, הגשת הראיה החדשה אינה מתיישבת עם אינטרס סופיות ההליך ומנגד, היא אינה משרתת את עשיית הצדק עם המשיבים במובן המהותי, בשל התמיהות כבדות המשקל שהיא מעוררת לא רק בשל עיתוי העלאתה, אלא גם נוכח תכניה והשלכתם על הנושאים המחייבים הכרעה.

12. רישומים מקצועיים של רופא שהעיד כראיה בערעור
ב- ע"פ 10830/02 {מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נח(3), 823 (2004)} הוגשה בקשה על-ידי התביעה, להגיש כראיה נוספת רישומים מקצועיים שנערכו על-ידי פסיכולוגית קלינית שטיפלה במתלוננת ושהעידה מטעם התביעה, בשל פגמים שלטענתם נפלו בה.

בית-המשפט שלערעור בדחותו את הבקשה כאמור, קבע כי אמנם, בית-משפט של ערעור רשאי לגבות ראיות בעצמו או להורות לערכאה הקודמת לשוב ולגבות ראיות, אולם הוא יעשה כן במקרים יוצאי דופן בלבד, אם סבור הוא כי הדבר דרוש לשם "עשיית צדק", שעיקרה הוא מתן הזדמנות הוגנת לנאשם להתגונן {סעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי}.

לפיכך, גם אם תתקבל טענת התביעה כי שגגה יצאה תחת ידם כאשר לא צירפו את המסמכים לסיכומיהם בבית-משפט קמא, לא נמצא שיש בטענותיהם כדי להביא לשינוי המסקנה המרשיעה שאליה הגיע בית-משפט קמא שהתרשם מן העדה ומצא כי עדותה תומכת בגרסת המתלוננת.
ככל שהסניגורים הפנו לסתירות ולאי-התאמות בין הרישומים ברישומים המקצועיים לבין עדותה של הפסיכולוגית הקלינית בבית-המשפט, הרי שלהגנה ניתנה הזדמנות לשוב ולחקור אותה על פרטים אלה, אך זאת לא עשתה.

עוד קבע בית-המשפט כי אין ספק שניתנה להגנה הזדמנות מלאה לחקור את העדה לאחר שהרישומים כבר הגיעו לידיה.

בית-המשפט פסק, כי אין כל פגם בכך שהרישומים המקצועיים, בהיותם רישום תמציתי של דברים שנאמרו במהלך הטיפול, כוללים תיאור כללי יותר של המעשים ביחס לגרסה המפורטת יותר שמסרה הפסיכולוגית בעדותה, ואשר מחזקת את גירסתה של המתלוננת.

עיקר החשיבות בעדותה של הפסילוגית הקלינית אינה בפרטי המעשים שעליהם סיפרה לה המתלוננת, אלא בעצם פנייתה של המתלוננת לטיפול פסיכולוגי פרטי בעקבות ייסורי הנפש שגרמו לה מעשיו של המערער, וכן בהסבריה של הפסיכולוגית הקלינית בעדותה באשר למאפייני ההתנהגות של המתלוננת כקורבן של עבירות מין במשפחה.

13. הגשת קלטת כראיה בערעור
ב- ע"פ 1690/09 {פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)} הוגשה בקשה במסגרת הערעור כי יותר למערער להגיש ראיה נוספת בערעור, שהיא קלטת בה מספרת המתלוננת דברים שונים מדברים שנאמרו בעדותה בבית-המשפט.

בית-המשפט שלערעור בקבלו את הבקשה בחן אותה בהתאם לסעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי וקבע כי בכל הנוגע לראיות כאמור, השיקול הראשון שנבחן מוביל לקבלת הבקשה.

בהתאם לשיקול כאמור, הקלטת נוצרה רק לאחר מתן הכרעת הדין בעניינו של המערער וההודעות נגבו רק לאחר המצאת הקלטת למשטרה כך שלא היתה לו כל אפשרות להגיש את הראיות במהלך הדיון בפני הערכאה הדיונית.

גם בחינת השיקול השלישי, לפיו יש לבחון האם קיים סיכוי כי הגשת הראיה תביא לשינוי בהכרעת הדין, מביאה למסקנה לפיה יש לקבל את הבקשה.

הכרעת דינו של בית-המשפט המחוזי מבוססת, בעיקרה, על גרסתה של המתלוננת ועל-כך שמצא כי גרסתה עקבית ואמינה. לכן, במידה ואכן הקלטת תימצא אמינה נראה כי טמון בה פוטנציאל אמיתי לשינוי הכרעת הדין, כולה או חלקה.

בהתאם לכל האמור לעיל, פסק בית-המשפט כי יש להעדיף במקרה זה את השיקול השלישי אשר מטרתו גילוי האמת, על פני השיקול השני, ולקבוע כי יש לקבל את הראיה אף אם יש בכך בכדי לפגוע בעקרון סופיות הדיון וברצונה, הלגיטימי, של המתלוננת לשים את הפרשה מאחוריה.

14. בקשה שהוגשה לאחר שהצדדים סיכמו את טענותיהם
ב- ע"פ (יר') 2758/08 {בשארה אניס בשארה חורי נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים, תק-מח 2009(3), 6901 (2009)} הוגשה בקשה במסגרת הערעור כי יותר למערער להגיש ראיה נוספת בערעור, שהיא חוות-דעת מומחה לתצלומי אוויר ותצהירים נוספים.

בית-המשפט שלערעור בדחותו את הבקשה קבע כי אין מקום להתיר למערער להגיש ראיות בערעור. מה-גם הבקשה הוגשה בשלב מאוחר, כחודש לאחר השלמת הטיעונים בערעור.

עוד קבע בית-המשפט כי אף לא עלה בידי המערער לשכנע, כי לא היה באפשרותו להשיג את הראיות הנוספות במהלך הדיון בערכאה הדיונית.

אם ביקש המערער להגיש חוות-דעת של מומחה לתצלומי אוויר, היה עליו לפעול לאיתור המומחה עוד בשלב הדיון בערכאה הדיונית, ולא הוסבר בבקשה ובתצהיר מדוע נמנע המבקש מעשות כן.

באשר לתצהירו של השכן, טענתו של המערער, כי הלה סירב ליתן תצהיר והסכים לשתף פעולה עִמו ולמסור התצהיר רק בשלב מאוחר, לא נתמכה בתצהירו של השכן. כמו-כן אין מניעה לכך שהמערער יזמין באמצעות בית-המשפט את השכן למסירת עדות, חרף סירובו לחתום על תצהיר.

לאור האמור פסק בית-המשפט כי לא שוכנע, כי נבצר מהמערער להשיג את הראיות הנוספות בעת ניהול ההליכים בבית-משפט קמא, ומשכך, ועל רקע עיקרון סופיות הדיון, דחה את בקשתו להבאת הראיות הנוספות.

יתר-על-כן, המערער אף לא הסביר מדוע הוגשה הבקשה להוספת ראיות בשיהוי כה ניכר לאחר תום השמעת הטיעונים בערעור.

עוד קבע בית-המשפט כי לראיות שאותן מבקש המערער להגיש במסגרת הערעור, אין כוח ראייתי מהותי, ואין בהן כדי להביא לשינוי בהחלטתו של בית-משפט קמא.

15. ראיות נוספות בערעור בהליכי בזיון בית-משפט
הליך בזיון בית-משפט הוא אינו הליך פלילי באופן מהותי, אלא הינו "מעין פלילי" או "מעין אזרחי", אשר מטרתו להבטיח קיום החלטות בית-המשפט ולא הענשת הפרט .

עם-זאת , סעיף 8(1) לפקודת בזיון בית-משפט קובע כי צו המטיל עונש על-פי סעיף 6 לפקודה זו "יהא ניתן לערעור באותם התנאים הנוהגים בערעור על פסק-דין המטיל עונש כיוצא בזה". לפיכך, ובמסגרת הבקשה להוספת ראיות בערעור, יש להחיל את סדרי הדין הפליליים {בש"פ 4266/06 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה טירה נ' נאסר, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)}.

לפיכך בית-המשפט יבחן בקשה להוספת ראיות בערעור, לאור הכללים שנקבעו בהתאם להוראת סעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי ובהתאם לפסיקה.

כך למשל, כאשר מבקש לא הוכיח כי פעל או ניסה להשיג את הראיות הנוספות אותן מבקש להגיש בבית-משפט קמא, כאשר יכול היה בשקידה ראויה להשיג את אותן ראיות, בכל האמצעים המשפטיים העומדים לרשותו, בקשתו, ככלל, לא תתקבל {עפ"א (נצ') 41/08 מוחמד דיב הייב נ' מדינת ישראל, מינהל מקרקעי ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008)}.

אכן, זכות הנאשם ליומו בבית-משפט היא זכות יסוד, אולם זכות זאת אינה אומרת, כי הינו זכאי לעשות בזמן השיפוטי שהוקצה לדיון כאוות נפשו.

העובדה שמערער לא מנצל כהלכה את יומו בבית-המשפט, כגון שלא היה מיוצג באותו יום על-ידי עורך-דין ומחדלו בהבאת ראיה או בהעלאת טענה כלשהי, אין בהן כדי לשמש צידוק לפתיחת דיון מחדש.

כאשר בידי מערער האפשרות המלאה להביא לפני בית-משפט קמא כל ראיה שעליה הוא מבקש לסמוך טיעונו ולא עשה כן למרות שמדובר בראיות שהיו בתחום ידיעתו והשגתו, אין לו להלין אלא על עצמו ובקשתו להגשת ראיות נוספות לא תתקבל {בע"א 361/85 רחמינוב נ' פקיד השומה, פ"ד מב(2), 397, 402 (1988)}.

יובהר, כי גם לגופו של עניין, ראיות אשר מבקש מערער להגיש בערעור, עליהן להשפיע בצורה ניכרת על פסיקת בית-המשפט היושב כערכאה דיונית, ועליהן להיות בעלות השלכה משמעותית וממשית על ההכרעה בפסק-הדין, על-מנת שבית-המשפט שלערעור יקבל אותן, כך שיתעלו על עקרון סופיות הדיון {עפ"א (נצ') 41/08 מוחמד דיב הייב נ' מדינת ישראל, מינהל מקרקעי ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008)}.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

הגשת ראיות בערעור (סעיף 211 לחוק)