botox
הספריה המשפטית
ניהול ההליך הפלילי - דין ומהות

הפרקים שבספר:

תשובת הנאשם לאישום (סעיף 152 לחוק)

סעיף 152 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982, קובע כדלקמן:

"152. תשובת הנאשם לאישום
(א) לא בוטל האישום מכוח טענה מקדמית, ישאל בית-המשפט את הנאשם מה תשובתו לאישום; הנאשם רשאי שלא להשיב, ואם השיב, רשאי הוא בתשובתו להודות בעובדות הנטענות בכתב האישום, כולן או מקצתן, או לכפור בהן, וכן לטעון עובדות נוספות בין אם הודה כאמור ובין אם לאו; השיב הנאשם באחת הדרכים האמורות, רשאי בית-המשפט לשאול אותו שאלות, ובלבד שהשאלות לא יחרגו מהדרוש להבהרת תשובת הנאשם; תגובת הנאשם יכול שתיעשה על-ידי סניגורו.
(ב) הימנעות הנאשם להשיב לאישום או לשאלות בית-המשפט כאמור בסעיף-קטן (א) עשויה לשמש חיזוק למשקל הראיות של התביעה; בית-המשפט יסביר לנאשם את תוצאות הימנעותו.
(ג) בית-המשפט יסביר לנאשם שאם ברצונו לטעון טענת "במקום אחר הייתי" - כטענה יחידה או בנוסף לאחרות - עליו לעשות כן מיד, ויסביר לו את תוצאות הימנעותו מעשות כן, כאמור בסעיף-קטן (ד), הכל זולת אם ראה בית-המשפט שאין מקום לטענה האמורה.
(ד) משלא טען הנאשם מיד "במקום אחר הייתי", או שטען ולא ציין את המקום האחר, לא יהיה רשאי להביא ראיות - בין עדות עצמו ובין ראיות אחרות - כדי להוכיח טענה כאמור אלא ברשות בית-המשפט.
(ה) אין בהוראות סעיף זה כדי לגרוע מזכותו של הנאשם לפי סעיף 153 לחזור בו מהודיה בנוכחותו במקום ביצוע העבירה, או לשנות מחובת הראיה שעל התביעה."

נאשם רשאי שלא להשיב כלל לעובדות כתב האישום, הגם שרשאי הוא להודות בעובדות כתב האישום, כולן או מקצתן, או לכפור בהן וכן לטעון לעובדות נוספות, בין אם הודה כאמור, ובין אם לאו.

כמו-כן, יודגש כי בית-המשפט רשאי להציג לנאשם שאלות הבהרה ובלבד שאלה לא יחרגו מהדרוש לצורך הבהרת התשובה לכתב האישום.

במצב שבו בוחר הנאשם להגיב, נרשמת תגובתו כמות שהיא. בית-המשפט צופה שתהיה בדבריו התייחסות לעובדות המפורטות בכתב האישום.

תשובת הנאשם הינה תגובתו לעובדות המיוחסות לו בכתב האישום והתגובה נעשית בלשון ובניסוח הנוחים לנאשם {י' קדמי על סדר הדין בפלילים, חלק שני (א) (מהדורת תשס"ג-2003), 987); ע"פ (חי') 1376/06 עותמאן רשיד נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

מהוראות סעיפים 152(א), 154 ו- 156 לחוק סדר הדין הפלילי, עולה, כי תשובתו של הנאשם לכתב האישום מתמקדת בעובדות המפורטות בכתב האישום. כלומר, הנאשם יכול שלא להשיב לכתב האישום או שהוא יכול להודות בעובדות או לכפור בעובדות.
אם הודה הנאשם בעובדות הם יהיו תקפות ומוכחות לגביו, כל עוד הנאשם לא חזר בו מן ההודיה לפי סעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי.

רק אם לא הודה הנאשם בעובדות שיש בהן כדי להרשיעו באישום או באחד האישומים שבכתב האישום, או שהודה ובית-המשפט לא קיבל את הודייתו, תביא התביעה לפני בית-המשפט את ראיותיה לעובדות שלא נתקבלה עליהן הודיה.

לאחר שהנאשם משיב לעובדות של כתב האישום, על בית-המשפט להכריע האם הודיית הנאשם בעובדות או בחלקן מקימות את היסודות הנדרשים להרשעה בעבירה.

אין הנאשם צריך להגיב או להודות בכל עניין אחר מלבד העובדות המיוחסות לו בכתב האישום בלבד ולא לסוגיות משפטיות. כך לדוגמה אין הנאשם צריך להתייחס לסעיפי חוק, ואין הוא צריך לומר האם הוא מודה "באשמה" או לאו {מ"ח 4753/04 ברק נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2004); רע"פ 10378/09 דוד רונן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.

כמו-כן, הוראת הסעיף הנ"ל קובעת כי נאשם מודה בעובדות ולא בעבירות. עובדות אלו מהוות את הבסיס להכרעת הדין והן הקובעות את אשמתו ותוחמות אותה {ע"פ 6490/12 זיו אבורמד נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

אין להתיר סטיה מהעובדות בכתב האישום במהלך המשפט. גם כאשר סוכם על-ידי הצדדים כי עובדות מסויימות המופיעות בכתב האישום אינן בתוקף, אין על התביעה להתייחס לעובדות אלה בטיעוניה לעונש.

נוהג זה, גורם לבלבול ויש להקפיד על הסדר בהליך הפלילי. הקפדה זו חשובה כדי לשמור על זכויות הנאשם. אי סדר גורר אי סדר, ואין לאפשר לנאשם לשלם את המחיר. {ע"פ 6490/12 זיו אבורמד נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

לפיכך, אם נאשם אינו מודה בעובדות כתב האישום על התביעה להכין כתב אישום מתוקן בו יימחקו העובדות שאינן שייכות למערער. כך יונח לפני בית-המשפט מסמך בהיר אשר כל המעיין בו יידע באילו עובדות הודה המערער וזהו הבסיס להרשעתו.

2. טענת אליבי
טענת אליבי, טענת "במקום אחר הייתי" הינה טענת הגנה מכוחה טוען חשוד או נאשם, כי בעת ביצוע העבירה המיוחסת לו, לא היה במקום התרחשות העבירה כי אם במקום אחר {ע"פ 2694/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.

על הטוען לטענת אליבי לעורר ספק סביר בלב בית-המשפט אם אומנם ביצע את המיוחס לו. כמו-כן, עליו להצביע על קיומה של אפשרות ממשית בעלת אחיזה במציאות ובחומר הראיות כי לא היה בזירת העבירה כי אם במקום אחר.

טענת האליבי אינה עומדת "חזיתית" כנגד מועד ומקום ביצוע העבירה. אלא מדובר בקונסטרוקציה נסיבתית לפיה בדרך-כלל המשיב לא נמצא במקום ההתרחשות העבירה, בתקופה הרלוונטית {בש"פ 2016/13 מדינת ישראל נ' מופיד דבסאן, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.

הכלל לעניין זה הינו כי אם מבקש הנאשם להעלות טענת אליבי, עליו לעשות כן במועד מתן תשובתו לאישום {סעיף 152(ג) לחוק סדר הדין הפלילי} אם לא עשה כן, או שטען כי בידו אליבי, אך לא ציין היכן היה, מורה המחוקק כי הבאת הראיות לשם הוכחת טענה זו מחייבת את קבלת רשותו של בית-המשפט. כמו-כן, על טענת האליבי להיבחן במסגרת ההליך העיקרי {בש"פ 3601/11 שווקי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.

יובהר, כי על-אף העובדה שטענת האליבי הינה טענת הגנה, הטוען לה אינו נושא בנטל השכנוע לגביה, אלא בנטל הבאת הראיות בלבד.

די בכך שיישאר ספק שמא הנאשם היה ב"מקום אחר" בזמן ביצוע העבירה על-מנת שייהנה מטענת האליבי. שהרי, נוכחותו של המערער במקום ביצוע העבירה נמנית עם יסודות העבירה, ונטל השכנוע בעניין זה רובץ על כתפי התביעה{ע"פ 4297/98 הרשטיק נ' מדינת ישראל, פ''ד נד(4), 673 (2000)}.

עצם ההחלטה לאפשר העלאתה של טענת אליבי אינה מונעת מבית-המשפט את האפשרות לקבוע כי מדובר באליבי כבוש, דהיינו, גרסה של אליבי, שהעד "כבש" אותה בליבו וגילה אותה רק בשלב מאוחר יותר, שהרי למסקנה זו, או להיפוכה, יכול בית-המשפט להגיע רק לאחר שהוצגו בפניו האליבי והראיות התומכות בו.

משקלה של עדות כבושה וערכה הינם מועטים ביותר וזאת משום החשש שיש לאמיתותה ומהימנותה של עדות זו בהעדר הסבר לכבישתה ולחשיפתה המאוחרת של טענת אליבי, שואף משקלה הראייתי לאפס {ע"פ 677/84 דוד אביטן ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(4), 33 (1987); ע"פ 4297/98 הרשטיק נ' מדינת ישראל, פ''ד נד(4), 673, (2000)}.