botox
הספריה המשפטית
ניהול ההליך הפלילי - דין ומהות

הפרקים שבספר:

הודעת ערעור - המועד - הארכת מועדים (סעיפים 201 עד 197 לחוק)

1. מבוא
סעיפים 197 עד 201 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982, קובעים כדלקמן:

"197. פירושים
בפרק זה, לגבי ערעור נוסף, "הערכאה הקודמת" - לרבות הערכאה שעליה היה הערעור הראשון.

198. הגשת ערעור (תיקון התשמ"ז (מס' 2))
ערעור, בין של הנאשם ובין של התובע, יהיה בהגשת הודעת ערעור מנומקת לבית-המשפט שלפניו מערערים (בפרק זה - בית-המשפט), אם במישרין ואם באמצעות בית-המשפט שעל פסק-דינו מוגש הערעור.

199. תקופת ערעור

התקופה להגשת הערעור היא ארבעים וחמישה ימים מיום מתן פסק-הדין, ואם ניתנה הכרעת הדין ללא נימוקים - מיום מתן הנימוקים; היתה דרושה רשות לערער, תוגש בקשת הרשות תוך אותה תקופה, והודעת הערעור תוגש תוך שלושים ימים מיום מתן הרשות.

200. תקופת ערעור כשפסק-הדין ניתן שלא בפני הנאשם
ניתנו פסק-הדין, נימוקיו או הרשות לערעור לא בפני הנאשם, יתחילו התקופות האמורות בסעיף 199 לגבי הנאשם, מיום שהומצאו לו.

201. הארכת מועדים (תיקון התשנ"ה (מס' 19))
בית-המשפט רשאי, לבקשת מערער, להרשות הגשת ערעור או בקשה לרשות ערעור לאחר שעברו התקופות האמורות בסעיפים 199 ו- 200."

ערכאת הערעור לא תתערב בעונש שנגזר על-ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים בהם נפלה טעות בגזר הדין, או שהעונש שנגזר סוטה בצורה קיצונית מרף הענישה הנוהג במקרים דומים {ע"פ 8932/11 בסאייב נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

סעיף 198 לחוק סדר הדין הפלילי מחייב כי ערעור יהיה בהגשת הודעת ערעור מנומקת לבית-המשפט שלפניו מערערים וסעיף 199 לחוק סדר הדין הפלילי קובע כי התקופה להגשת הערעור היא ארבעים וחמישה ימים מיום מתן פסק-הדין.

עוד קובע סעיף 198 הנ"ל, כי בעלי הזכות להגיש ערעור הם הנאשם או התובע. המבקש אינו נמנה עם אף אחת מהקבוצות המצויינות בסעיף הנ"ל {ב"ש (ב"ש) 22060/08 מוחמד אלגרינאוי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)}.

סעיפים 198 ו- 203 לחוק סדר הדין הפלילי, קובעים בצוותא את אופן הגשתו של ערעור על פסק-דין פלילי.

מסעיפים אלה עולים שני רכיביה של הודעת הערעור, שהגשתה היא הפעולה הראשונה שעל המערער לבצע לשם "התנעת" ההליך:

רכיב ההודעה, דהיינו עצם הבאת המידע בדבר הגשת הערעור לבית-המשפט ולצדדים האחרים.

רכיב ההנמקה, שבמסגרתו פורס המערער באופן תמציתי את טענותיו נגד פסק-הדין ואת הטעמים להגשת הערעור.

עם-זאת, חרף החובה לכלול את שני הרכיבים במסגרת הודעת הערעור, אין בהעדרם של נימוקים כדי להביא לפסילה אוטומטית של הודעת הערעור, כי אם אך להסמיך את בית-המשפט להורות למערער לצרף נימוקים להודעתו, ורק אם יימנע המערער מלעשות כן, מוסמך בית-המשפט לדחות את הערעור {על"ע 17/88 בר-חן נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בירושלים, פ"ד מב(4), 658 (1989); עע"מ 11236/04 מסלאמה נ' משרד הפנים, פורסם באתר האינטרנט נבו (2004)}.

הודעת ערעור נטולת נימוקים, גם אם היא פגומה, והמערער המגיש הודעה מעין זו בתוך התקופה הנתונה לו בחוק מקיים בכך את זכותו לערער.

כללי הפרוצידורה הפלילית נועדו לכונן הליך שכלליו ומועדיו ידועים, שיש בו שיטה וסדר קבועים וברורים אשר מונעים שרירות לב ומגדילים את הסיכוי לעשיית צדק {משה שלגי וצבי כהן סדר הדין הפלילי, (מהדורה שניה, 2000) עמ' 8-7; ע"פ 4946/07 עלי מקלדה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)}.

בנסיבות מתאימות, כשהדבר אינו גורם עוול לבעל הדין האחר, רשאי בית-המשפט לסטות מכללי הפרוצידורה על-מנת להגשים את הצדק במקרה הפרטני שלפניו {רע"פ 3877/93 אבנרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4), 832 (1993)}.

עם-זאת, אף לגמישות הדיונית יש להציב גבול, ואין לקבל מצב של פריצת כל מועד וכל כלל בלא הצדקה וללא סייג, שכן בכך "יוקרבו" יתרונותיו הרבים של סדר הדין, על מזבח תיקון מחדליו של בעל הדין במקרה הבודד {ע"פ 4946/07 עלי מקלדה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)}.

המועד הקבוע בדין להגשת ערעור בהליך פלילי הוא 45 ימים מיום מתן פסק-הדין (או מיום "מתן הנימוקים"), {סעיף 199 לחוק סדר הדין הפלילי}.

קביעה זו נועדה לשרת הן את האינטרס הציבורי של סופיות הדיון והן את זכותו של הנאשם כי לאחר תום התקופה לא ישונה עוד פסק-הדין לרעתו.

סעיף 199 לחוק סדר הדין הפלילי, הקובע את התקופה להגשת ערעור, חל גם על הליכים פליליים בבית-הדין לעבודה {ע"פ (ארצי) 14942-03-13 אברי אשר נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.

אולם קביעה זו אינה מוחלטת, בכל הנוגע להארכת מועדים אלו, קובע סעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי, כי בית המשפט רשאי, לבקשת מערער, להרשות הגשת ערעור או בקשה לרשות ערעור לאחר שעברו התקופות האמורות בסעיפים 199 ו- 200 לחוק.

יובהר, כי בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור בהליך פלילי לא נדרש "טעם מיוחד" כפי שנדרש בהליך אזרחי, ושיקול-הדעת הנתון לבית-הדין, הוא רחב יותר {בש"פ 822/99 שכטר נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1), 1 (2000)); ע"פ (ארצי) 14942-03-13 אברי אשר נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.

ביסוד גישה זו מונח הצורך במתן שיקול-דעת רחב לבית-המשפט בנוגע להארכת מועד להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור, שעניינם חפותו או אשמתו של אדם וכן מידת עונשו {בש"פ 5988/06 עזריאל נגר נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)}.

מקום בו מוגשת בקשה להארכת מועד על-ידי נאשם להבדיל מהמדינה, ייטה בית-המשפט להתייחס לבקשה זו ביתר חיוב, על-מנת לאפשר למי שהורשע בפלילים למצות את הליכי הערעור בעניינו.

רגישות זו נגזרת מהפוטנציאל הטמון בהליכים פליליים לפגיעה בחירותו, בכבודו ובשמו הטוב של הנאשם {בש"פ 6353/02 מדינת ישראל נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח, פ"ד נז(1), 1 (2002)}.

אולם אין משמעות הדבר כי מתן אורכה בהליכים פליליים ייעשה כדבר שבשגרה.

בהתחשב בעיקרון סופיות הדיון ובצורך בהצבת גבול להימשכות ההליכים, בהתחשב באינטרס של הצד שכנגד ושל הציבור בכללותו לחיזוק היציבות והוודאות המשפטית ונוכח הקשיים הכרוכים בניהול דיון בערעור שהוגש באיחור, אין ליתן אורכה להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור בפלילים, אלא בהתקיים טעם ממשי המניח את הדעת {בש"פ 5988/06 עזריאל נגר נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)}.

במסגרת השיקולים הפרטניים הנבחנים יש להתייחס, בין השאר, לטעמים שבעטיים הוגש הערעור באיחור, לפרק הזמן שחלף למן המועד האחרון להגשת הערעור הקבוע בחוק, לשאלת היותו של המערער מיוצג על-ידי עורך-דין וכן לסיכויים הלכאוריים שהערעור שבכוונתו להגיש אמנם יתקבל {ע"פ 2525/05 זיינלוב נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2005); רע"פ 388/98 דרורי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (1998); בש"פ 1207/97 חמידאן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (1997)}.

על המבקש הארכת מועד בהליך פלילי להראות טעם לאיחורו בפתיחת ההליך וכן על בית-הדין לבחון את סיכויי הערעור, והכל תוך איזון בין "הנסיבות האישיות של המבקש לבין האינטרס הציבורי של עיקרון סופיות הדיון והאכיפה היעילה של הדין הפלילי {בש"א (ארצי) 385/08 גל פרץ נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (1998)}.

2. הארכת מועד להגשת ערעור
התקופות להגשת ערעור פלילי קבועות בסעיף 199 ובסעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי.

על-פי הוראות הסעיפים האמורים לעיל, בית-המשפט רשאי, לבקשת מערער, להרשות הגשת ערעור לאחר שעברו התקופות האמורות באותם הסעיפים.

הוראות אלה, מעניקות לבית-המשפט שיקול-דעת בבואו להחליט בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור פלילי.

שיקול-הדעת הוא רחב, והפעלתו אינה מוגבלת על-ידי הדרישה לקיומו של טעם מיוחד דווקא. יחד-עם-זאת ברור הוא, שהפעלת שיקול-הדעת תיעשה בזהירות רבה, במיוחד בנסיבות שבהן מדובר בהארכת מועד להגשת ערעור מטעם המדינה על זיכוי מהרשעה.

עיקר ההלכות בסוגיית הארכת מועדים נקבעו בהליכים אזרחיים, ובלבד שיישומם לגבי הליך פלילי נעשה בצורה זהירה ומבוקרת {ע"פ 2525/05 רפיק זיינלוב נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2005)}.

כאשר מדובר בהליך פלילי לא יהא זה נכון שבית-המשפט בבואו להחליט בגורלו של נאשם, גם בשלב של בקשה להארכת מועד להגשת ערעור, יתעלם ממכלול הנסיבות ומההיבטים החברתיים והציבוריים הנלווים להליך זה.

נקודת המוצא כי עיקרו של הליך זה הוא האמת ועשיית הצדק לנאשם ולחברה {רע"פ 388/98 ציפי דרורי ואח' נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (1998); ב"ש 230/86 ע"פ 947/85 עוזי עצמון נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2), 353 (1986)}.

כמו-כן, השיקולים שבית-המשפט יתן להם משקל, בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור פלילי הם, בין השאר, התקופה שחלפה מאז שחלף המועד הקבוע להגשת ערעור.

ככל שחלף זמן רב יותר יש צורך בנימוקים משכנעים יותר להארכת המועד, השאלה אם המערער היה מיוצג בידי עורך-דין וכן את סיכויי הערעור {בש"פ 1207/97 שקיראת נאסר חמידאן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (1997)}.

יודגש, כי בערעורים פליליים, לא נדרש מבקש הארכה להציג "טעם מיוחד", ודי בהצגת "טעם ממשי המניח את הדעת". בהקשר זה ישקול בית-משפט, בין היתר, את משך האיחור, את ההצדקה הנטענת לאיחור ואת סיכוייו הלכאוריים של ההליך העיקרי {בש"פ 5988/06 נגר נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006); בש"פ 6125/09 רבין נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)}.

על-אף הגישה המקלה יחסית להליך האזרחי, הכלל הוא שגם בהליך הפלילי יש להקפיד על קיום המועדים הנקובים בחוק, וכי הארכת מועד תינתן רק במקום שבו הוצג טעם ממשי המניח את הדעת {בש"פ 4574/10 עמי כהן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.

החובה לקיים את המועדים הקבועים בחוק לעניין הגשת הליך ערעורי מטילה על יוזם ההליך נטל של התנהלות מהירה ושקדנית. נטל זה גובר שעה שכבר חלפה התקופה הקבועה בחוק, והוא גובר ביתר-שאת כאשר חלפו חודשים ושנים מעת שניתן פסק-הדין.

כמו-כן, יובהר, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמן, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטיה ניכרת ממדיניות הענישה {רע"פ 5621/11 אלקובי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012); רע"פ 3964/12 אבו כף נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

כאשר בבקשה לרשות ערעור המוגשת באיחור, לא נטען כי מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית נכבדה, החורגת מעניינם של הצדדים, וכאשר אין בטענות לעניין העונש בכדי להצביע על סטיה ניכרת ממדיניות הענישה, הבקשה ככלל, לא תתקבל {רע"פ 5333/12 רחמים מלול נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

יודגש, כי גם בנסיבות בהן אופן מניין הימים במקום שבו בית-משפט, במקרה מסויים או כעניין שבנוהג, אינו משמיע את פסק-הדין בהליך פלילי בפני הצדדים אלא משגרוֹ בדואר, במקרים מסויימים, ניתן יהיה לדחות את הטענה בדבר איחור בהגשת ההליך {רע"פ 2217/12 מדינת ישראל נ' זלמן בראשי ואחיו בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.


3. בקשה להארכת מועד מטעם המדינה
בכל הנוגע להארכת מועד להגשת ערעור של המדינה כנגד נאשם ננקטת גישה קפדנית. גישה זו ננקטה עוד בטרם נתקבל חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

היא התחזקה לאחר קבלתו של חוק יסוד זה, ועיגונן של זכויות נאשמים במסגרת הזכויות לכבוד, לחירות, לשם טוב, לפרטיות ולקניין, אשר עוגנו בחוק זה. גישה זו ננקטה גם ביחס לערעור המדינה על קולת העונש {בש"פ 822/99 שכטר נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1), 1 (2000); בש"פ 8758/01 מדינת ישראל נ' רזינשוולי, תק-על 2002(1), 234 (2002)}.

מקום בו מוגשת בקשה להארכת מועד על-ידי נאשם להבדיל מהמדינה, ייטה בית-המשפט להתייחס לבקשה זו ביתר חיוב, על-מנת לאפשר למי שהורשע בפלילים למצות את הליכי הערעור בעניינו.

אלמנט עיקרי בגישה זו נוגע לרגישות הרבה הטמונה בהליכים פליליים, בכל הנוגע למצבו של הנאשם באותם הליכים. הביטוי המשפטי שניתן לרגישות זו נובע, בין השאר, מן הזכויות החוקתיות לכבוד ולחירות, הנתונות לכל אדם.

כמו-כן, גם תאגיד נהנה מחירויות שאופיו כתאגיד מאפשר לו להנות מהן כדוגמת חופש העיסוק, זכות הקניין, זכויות נאשם וכיוצא בהן זכויות שקיומה של יישות פיזית ("בשר ודם") אינה חיונית בהם, הן נחלתה של כל אישיות משפטית. על-כן נהנה תאגיד מחופש הביטוי, וכך גם חברה מסחרית נהנית {ע"א 105/92 ראם מהנדסים קבלנים בע"מ נ' עיריית נצרת עילית, פ"ד מז(5), 189 (1993)}.

בהתאם לגישה זו, הוכרה, למשל, זכותו של תאגיד לחסיון מפני הפללה עצמית {בש"א (חי') 10783/99 Tower Air Inc. נ' שירותי תעופה בע"מ, דינים מחוזי לב(7), 185 (2000); ע"ש 4/96 (יר') חכמי נדל"ן בע"מ נ' מדינת ישראל, מרכז ההשקעות, דינים מחוזי כרך כו(6), 746}.

ברם, קיימים היבטים בהם אין מקום להבחנה בין תאגיד לבין נאשם בשר ודם. אי-הגשת ערעור במועד הקבוע בחוק יוצרת ציפיה טבעית אצל הנאשם כי לא יוגש ערעור בעניינו {ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2002)}.

הדברים אמורים במידה שווה גם בתאגיד, ובכלל זה במי שקשורים לו, נושאי משרה, עובדים, בעלי מניות, נושים.

זאת ועוד, האינטרס החברתי של פעולתה התקינה, היעילה וההוגנת של מערכת הצדק הפלילי חל גם בהליכים פליליים בהם הנאשמים הם תאגידים, ובעוצמה שווה לתחולתו בהליכים שעניינם נאשמים בשר ודם.

בכך שהנאשם הוא תאגיד, גם אין כדי לשנות מן התפיסה היסודית, לפיה ערעור המדינה, בהליכים פליליים, אינו דבר רגיל או מובן מאליו, והארכה להגשתו אף היא עניין חריג, המתאים לנסיבות יוצאות דופן.

ניתן להפעיל, בסוג מקרים זה, כאשר מדובר בנאשם שהוא תאגיד, אמת-מידה גמישה מעט יותר בבקשה של המדינה להארכת מועד להגשת ערעור. עם-זאת, עדיין רובץ על המדינה נטל משמעותי לשכנע, כי אמנם קיים הסבר טוב ומשכנע לאיחור בהגשת הערעור, וכי פעלה בשקידה סבירה בעמידה במועדים הקבועים בדין {ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2002)}.

יש להבחין בין בקשה להארכת מועד להגשת ערעור מטעם נאשם לבין זו המוגשת מטעם המדינה.

בעוד שבקשה מטעם נאשם מתקבלת ביתר קלות כדי לוודא שזכויותיו תישמרנה וחירותו ושמו הטוב לא ייפגעו, הרי שמהמדינה, לאור מעמדה ומשאביה, נדרשת דרישה קפדנית יותר {בש"פ 8758/01 מדינת ישראל נ' רזינשווילי, תק-על 2002(1), 234 (2002)}.

כך למשל, שביתת פרקליטים אינה בגדר אירוע בלתי-ניתן לשליטה ואשר לא ניתן לצפותו מראש, המהווה טעם מוצדק להארכת מועד להגשת ערעור פלילי מטעם המדינה {ע"פ (יר') 52987-12-10‏ ‏ מדינת ישראל נ' צחי הנגבי, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

זכות השביתה היא זכות חשובה במשטר הדמוקרטי. כמו-כן, גם מימוש הזכות כרוך בקשיים ונושא עמו מחירים הן מבחינת הצדדים לסכסוך והן מבחינת הציבור בכללותו. כך בכלל, וכך גם בכל הנוגע לשביתת פרקליטים.

אחת הסוגיות הנספחות לשביתת הפרקליטים נוגעת לנושא הארכות המועד. כאשר מדובר בהארכת מועד להגשת מסמך או כתב טענות בגדרי הליך תלוי-ועומד, ניתן לא פעם להיעתר לבקשה ולמצוא את הפתרונות הראויים שיאפשרו את השבת הסדר בתיק על-כנו ואת בירור ההליך ללא תקלות {בש"פ 63/11 מדינת ישראל נ' מקוה ישראל - כל ישראל חברים, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

ככלל, לא מדובר במצב שבו המדינה מזניחה את חובתה להגיש הליך ערעורי במועד, או איחרה את המועד בשל התרשלות או טעות. מדובר במצב שבו קם מחסום להגשת ההליך, מחסום השביתה.

מניעה זו להגשת ההליך בתקופת השביתה עשויה להצדיק במקרים המתאימים מתן הארכת מועד. אכן, על-ידי מתן הארכת מועד להגשת ערעור מטעם המדינה, ערעור שלא הוגש מחמת מחסום השביתה, ניתן למזער את נזקי השביתה מבחינת הפגיעה באינטרסים ציבוריים המיוצגים על-ידי פרקליטות המדינה, ולאפשר קיום בחינה ערעורית בתיקים בעלי חשיבות רבה.

עם-זאת, ההכרה בחשיבותה של זכות השביתה אין בה כדי לגבור בכל מקרה על זכויות ואינטרסים אחרים. יש לבחון כל מקרה לגופו תוך איזון ראוי בין השיקולים הרלבנטיים.

כאשר מדובר באיחור לא מבוטל וכאשר מדובר בהליך "בגלגול שלישי", עובדות אלה עשויות להשפיע לא רק על סיכויי ההתערבות של בית-המשפט העליון אלא בראש ובראשונה על עצמת הפגיעה באינטרס ההסתמכות של המשיבים וציפייתם שלא להיות מוטרדים בהליך נוסף (לאחר שהמועד להגשתו חלף-עבר).

שביתה לא פורצת במפתיע, ועל-כן באם לא ניתן טעם מבורר מדוע לא הוגש ערעור, או לכל הפחות בקשה להארכת מועד, בימים שבין מתן גזר הדין ועד לתחילת השביתה, לא תתקבל טענה זו כאמור.

במקום שבו בעל דין מיידע מבעוד מועד את הצד שכנגד על הכוונה להגיש הליך-של-ערעור, יש בכך כדי לגרוע מציפייתו של הצד שכנגד לסופיות ההליך, ובהתאם להגדיל את הנטיה של בית-המשפט להיעתר לבקשה להארכת מועד.

אולם במקום שבו לא מוגשת הודעה מקדימה שכזו, ותקוותו של הנאשם שזוכה כי לא ייגרר להליך נוסף הופכת להסתמכות של-ממש, הנטיה הפוכה. {בש"פ 63/11 מדינת ישראל נ' מקוה ישראל - כל ישראל חברים, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

בקשה להארכת מועד המוגשת על-ידי המדינה לאחר חלוף המועד טומנת איפוא בחובה פגיעה לא מבוטלת באינטרס ההסתמכות של הנאשם שזוכה.

במקרה שהערעור מוגש על-ידי המדינה יש להגביל את יכולתה להאריך את ההליך הפלילי מעבר למינימום הדרוש, ונדרש ממנה לעמוד בהגבלות הפרוצדוראליות ובמועדים הקבועים בחוק להגשת הערעור {בש"פ 822/99 שכטר נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1), 1, 5 (2000)}.

4. האם הדיון בערעור על החלטה בעניין הארכת מועד להגשת ערעור חייב להישמע בפני הרכב של שלושה שופטים, או שמא דן יחיד מוסמך לדון בו?
החלטות בית-המשפט המחוזי בעניין הארכת מועד ניתנות לערעור. החלטת בית-משפט מחוזי בעניין הארכת מועד היא בגדר פסק-דין, וקיימת לגביה זכות ערעור {רע"פ 8274/99 מוסא חילף נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1), 433 (2000)}.

"פסק-דין" הוא כל החלטה שיפוטית שהכריעה סופית בעניין מסויים, כך שלאותו עניין התיק נסגר {בש"פ 658/88 חסן נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(1), 670 (1991)}.

סעיף 26 לחוק בתי-המשפט קובע, כי בית-המשפט העליון ידון בהרכב של שלושה שופטים.

לכלל זה חריגים, הקבועים בסעיפים הקטנים של סעיף 26 לחוק בתי-המשפט, או בחוקים אחרים {בש"פ 610/88 טאהר יוסוף פדילה נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(3), 685 (1988)}.

מבין הסעיפים-הקטנים, סעיף-קטן 26(4) לחוק בתי-המשפט מקנה סמכות לדן יחיד כאשר מדובר בערעור על "פסק-דין של דן יחיד בבית-משפט מחוזי שדן בערעור" או כאשר מדובר בערעור על "החלטת ביניים של בית-המשפט המחוזי".

אולם, ערעור על החלטה של בית-המשפט המחוזי לעניין הארכת מועד אינו נופל בגדרה של אף אחת משתי החלופות האלו הואיל ולא מדובר בפסק-דין שניתן בערעור.

כמו-כן, לא מדובר בהחלטת ביניים, שכן החלטת בית-המשפט המחוזי נחשבת לפסק-דין.

סיווג החלטה בעניין הארכת מועד כ"החלטה" ישמיט, על פניו, את הסמכות לדון בערעור, שכן בעניינים פליליים הסמכות לדון בערעור על "החלטה אחרת" חייבת להיות מעוגנת בהוראה מיוחדת המקנה את הזכות, בהתאם לסעיף 41 לחוק בתי-המשפט על-פיו זכות הערעור בפלילים קיימת רק על פסק-דין {ע"פ 2525/05 רפיק זיינלוב נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2005)}.

ברם, גם בעבר וגם היום החלטות אלו מציגות בעיה פרשנית בפני בית-המשפט, שכן כאמור, יש בהן מאפיינים של החלטת ביניים ומאפיינים של פסק-דין גם יחד.

אולם כיום בקשה להארכת מועד להגשת ערעור, פסק-דין היא, אשר ניתן לערעור, על-מנת לפתוח פתח לערעור על החלטה החוסמת את המשך בירור טענותיו של המבקש, לגופו של עניין.

יוהבר, כי מתן אפשרות להגיש ערעור על החלטה הדו"חה בקשה להארכת מועד אינו פוגע בזכות להליך מהיר, מפני שעם דחיית הבקשה, ההליך הסתיים.

יש לאפשר לבעלי דין לערער על הכרעה שיפוטית שניתנה בעניינם אף אם הכרעה זו לא הוכתרה פורמאלית כ"פסק-דין", אם בפועל בעלי הדין אינם יכולים עוד להשיג עליה.

שכן, שלילת אפשרות הערעור מנוגדת לעיקרון המקובל במשפט בישראל, שלפיו יש לאפשר ביקורת נוספת על כל הכרעה שיפוטית. עיקרון זה מיועד למנוע טעויות שאינן בנות תיקון, ולהגביר את הוגנותו של ההליך המשפטי {רע"פ 8274/99 מוסא חילף נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2000)}.

אולם לעניין הרכב השופטים הדן בערעור על הארכת מועד להגשת ערעור, אין הצדקה לסטות מלשונו הברורה של סעיף 26 לחוק בתי-המשפט, לפיה החלטות ביניים דינן להישמע בפני דן יחיד, שהרי גם תכלית הסעיף מחייבת מסקנה זו.

סעיף 26 לחוק בתי-המשפט קובע שבעניינים מסויימים תהיה הסמכות להרכב של שלושה, ובעניינים אחרים לדן יחיד. תכלית הסעיף היא לקבוע איזון ראוי בין האינטרס שיש לבעל הדין בהבאת עניינו בפני הרכב רחב, ובין הצורך הציבורי בחלוקת המשאבים המוגבלים של זמן שיפוטי באופן יעיל, הוגן ושוויוני {ע"פ 2525/05 רפיק זיינלוב נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2005)}.

מבחינת האינטרס של בעל הדין, אין להתעלם מכך שהאיחור בהגשת הערעור מצביע על-כך כי האינטרס שלו בשמיעת ערעורו אינו, לכאורה, גדול. אכן, לעיתים האיחור נובע מסיבות מוצדקות.

המסקנה לפיה הסמכות לדון נתונה לשופט יחיד מתחייבת גם מבחינת השיקולים המוסדיים של המערכת. הנושא העומד לדיון הינו, במהותו, צדדי.

בדרך-כלל השאלות העובדתיות והמשפטיות אינן רבות או מורכבות. אין צורך בהרכב של שלושה שופטים לדון בעניין. ניתן לברר סוגיות אלו במהירות, וראוי לבררן במהירות. הזכות לסיום מהיר של ההליכים היא זכות מהותית במשפט הפלילי {בג"צ 6972/96 התנועה למען איכות השלטון נ' היועץ המשפטי, פ"ד נא(2), 757 (1997)}.

לפיכך, דרישה לפיה שמיעת הערעור תיעשה בפני הרכב תביא לעיכוב בבירור העניין. כמו-כן, בהנחה שהערעור בעניין הבקשה להארכת מועד מתקבל, כי אז עדיין יהיה צורך לדון בערעור גופו.